שיעור בוקר 25.08.2025 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.08.2025

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/uBYjjab7?activeTab=downloads&mediaType=video

פתיחה לחכמת הקבלה

(אות ק' – ק"ב)

שיעור 43

אות ק'

 "ואין להקשות הרי איתא בספר יצירה, שהע"ס, הן עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. ולפי האמור שבעולם הנקודים נתחדש ספירת הדעת הרי יש אחד עשר ספירות: כחב"ד זו"ן"

המבנה של עולם הניקודים הוא כתר, אבא ואמא וזו"ן. כתר הוא הראש דהתלבשות, אבא ואמא הם הראש דעביות, הפֵה הכללי דניקודים הוא הפה דאו"א, וזו"ן הם הגוף של או"א. עד כה למדנו שחכמה ובינה הם אבא ואמא, זו"ן הם זעיר אנפין ומלכות, ויחד עם הכתר הם עשר ספירות. כעת מתברר שהחשבון אינו פשוט כל כך. זאת משום שבגדלות עולם הניקודים האור אינו עובר כרגיל מלמעלה למטה על ידי זיווג דהכאה כמו בצמצום א'. בגדלות עולם הניקודים התהליך אחר: האור אינו נכנס דרך ראש א' לראש הב' עושה זיווג דהכאה בפה דראש ונכנס לגוף.

בגדלות עולם הניקודים האור אינו מופיע למטה מהפה, לפני שזו"ן מעלים חיסרון לאבא ואמא. רק אז אבא ואמא יזדווגו בשביל זו"ן, יקבלו דרך הכתר אור מאין סוף, וישפיעו אותו לזו"ן. מה התועלת בכך? בצורה כזאת זו"ן מגלים את מידת הנכונות שלהם להידמות לבינה. זהו התיקון בניקודים.

בעולם הניקודים זו"ן צריכים לרכוש את הכוונה על מנת להשפיע על הרצון לקבל תחילה. בזו"ן יש רצון לקבל; העלאת המ"ן היא הבקשה לקבל כוח ויכולת לעבוד עם הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. הרצון שתהיה כוונה על מנת להשפיע נקרא מ"ן.

מכאן מובן מדוע בגדלות עולם הניקודים לא יכול להיות זיווג דהכאה, אלא רק בעליית מ"ן. במידה שהמ"ן עולה, הוא מחייב את אבא ואמא להיכנס לזיווג דהכאה ולהוליד את זו"ן. זו"ן נולדים מאבא ואמא, כי זו"ן בעצמם קובעים מה הם רוצים להיות.

שרטוט מס. 1

לפי צמצום ב' ובשונה מצמצום א', המעמד שבו אבא ואמא נמצאים יחד בזיווג זה עם זה, נקבע על ידי זו"ן. זו"ן מקשר בין אבא ואמא ומעמיד אותם בזיווג, בחיבור. הקשר הזה בין אבא ואמא נקרא דעת. לכן אם בצמצום א' הפרצוף נחלק לכתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, הרי שבצמצום ב' הפרצוף נחלק לכתר, חכמה, בינה ודעת שמזווגת את חכמה ובינה; ולזעיר אנפין ומלכות, שביחד נקראים זו"ן.

שרטוט מס. 2

לאחר צמצום ב' מתגלה כביכול ספירה נוספת, כלי נוסף שבא מזו"ן לאבא ואמא וגורם להם להיכנס לקשר. החיסרון הזה, הכלי החדש, מצטרף לעשר הספירות כספירה נוספת. מדוע? כי לפי החיסרון החדש בין חכמה לבינה, חכמה ובינה מזדווגים ומשפיעים אור לתחתונים. ספירת הדעת מאירה באור חדש שלא היה לפניה. לכן היא ספירה נוספת, חדשה.

על ספירת הדעת נכתב עוד לפני 4000 שנה בספר היצירה: "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה". כלומר אל לנו לחשוב שיחד עם ספירת הדעת יש יותר או פחות ספירות – לא תשע ולא אחד עשרה. מדוע "ולא תשע", שלא נטעה לחשוב שעתה, יחד עם ספירת הדעת, יש עשר ספירות, ולפני כן היו רק תשע. כלומר תוספת ספירת הדעת לעשר הספירות היא "לא לגריעותא ולא למעליותא". זה פשוט החיסרון הנוסף שאיתו זעיר אנפין מביא את אבא ואמא לזיווג.

בהשתלשלות מלמעלה למטה, כפי שהיא נעשתה לפי צמצום א', מצאו חכמה ובינה את איזון הכוחות בניהם בלי להתערב בתחתונים. מתוך שלימות, מאין סוף, התאזנו חכמה ובינה בניהם במצב הטוב יותר כדי להוליד את הז"ת. עתה, לאחר צמצום ב', במידה שמלכות יכולה לקבל את תכונות הבינה, החיסרון ממלכות עולה לבינה, ונקרא ספירת הדעת. כלומר, במבנה הפרצוף אין כל חדש, אף על פי שכביכול נוספה ספירה חדשה.

בהמשך הלימוד, כשנברר הבחנות נוספות בפרצוף, נקרא גם על שלוש עשרה ספירות. תוספת הספירות באה כדי להדגיש את קיומם של חסרונות נוספים, שבדרך כלל מצביעים על מצב שאינו מתוקן כל צורכו.

[ " ... ואין להקשות הרי איתא בספר יצירה, שהע"ס, הן עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. ולפי האמור שבעולם הנקודים נתחדש ספירת הדעת הרי יש אחד עשר ספירות: כחב"ד זו"ן" ]

"והתשובה היא, שאין זה הוספה של כלום על הע"ס, כי נתבאר, שספירת הדעת היא הזו"ן שעלו למ"ן ונשארו שם, וא"כ אין כאן הוספה אלא שיש ב' בחינות זו"ן: הא' הם הזו"ן שבמקומם למטה, שהם בחינת גוף," הכלים ממש, גוף הפרצוף. "והב' הם הזו"ן שנשארו בראש באו"א, מטעם שכבר היו שם בעת עלית מ"ן. ואין העדר ברוחני, הרי שאין כאן שום הוספה על הע"ס, כי סוף סוף אין כאן אלא ע"ס כח"ב זו"ן בלבד, ואם נשארו גם בחינת הזו"ן בראש באו"א, אין זה מוסיף כלום על בחינת הע"ס."

"

עליית המ"ן היא הבקשה של הגוף מהראש לעשות פעולות, כדי לתת לגוף כוחות ויכולות לקבל על מנת להשפיע. הגוף מחייב את הראש להחליט. זו"ן, שהוא הגוף, מפקח וקובע ומנהל ומחייב את הראש לעשות פעולות. לא הראש הוא שעושה פעולות כלפי הגוף, אלא התחתון, בהעלאת המ"ן שלו, קובע מה הוא רוצה להיות ומה הראש יחליט בשבילו. מצד אחד הראש תמיד מחליט בשביל הגוף, מצד שני הגוף הוא שמפעיל את הראש, וקובע כיצד להפעיל את הראש.

זו כבר התחלה של קשר, שוויון ושיתוף בין התחתון לעליון.

שאלה: אם דעת אינה ספירה נוספת, מדוע היא נקראת ספירה?

שאלה טובה. ספירת הדעת בכל זאת שונה מיתר הספירות המקוריות שיצאו בהשתלשלות ממעלה למטה בד' בחינות דאור ישר. כל ספירה מעשר הספירות נובעת מהבורא. כל ספירה היא צורה מסוימת שבה הבורא רוצה לברוא את החיסרון במלכות ולחייב את מלכות להרגיש אותו כנותן ואותה כמקבלת. כך, מלמעלה למטה, על ידי בחינות א', ב', ג' וד', בונה האור בבחינה ד' עשר ספירות. בחינה ד' נכללת מהבחינות הקודמות לה, משורש עד ג', ולכן יש בה עשר ספירות.

שרטוט מס. 3

זה נקרא "ארבע בחינות דאור ישר". אור ישר, פירושו השפעה ישירה מהבורא. השפעה ישירה פירושה שהבורא נותן לנברא הרגשת תענוג ונותן לו להרגיש מיהו, כלומר מיהו נותן התענוג. כך הנברא נברא. מהי התועלת בבריאת האדם מתוך הרגשת תענוג והרגשת נותן התענוג? כתוצאה מכך הנברא חייב להגיב, לרצות להיות כבורא, לקבל על מנת להשפיע, לקבוע שאפשר לעשות זאת.

כדי לבצע את הפעולה הזו, כדי לרצות להיות כבורא ולקבל על מנת להשפיע, הנברא מעמיד בינו לבין הבורא מעין מחיצה שנקראת דעת, ומחליט שהעליון ישפיע לו בהתאם להחלטתו. ההשפעה של העליון תיקרא מ"ד והבקשה מהתחתון תקרא מ"ן.

שרטוט מס. 4

הבורא רוצה לתת לנברא – הנברא רוצה לתת לבורא. הבורא רוצה להרגיש שהנברא מקבל ונהנה ממנו. הנברא רוצה להרגיש שהבורא מקבל ונהנה ממנו. היכן הם נפגשים? בספירת הדעת. כך הנברא משיג את הבורא והבורא מרגיש את הנברא כשווה לו. הנברא כבר אינו "תינוק קטן" שרוצה להידמות לבורא ולעשות פעולות כאלה ואחרות. אלא במידה שהוא משיג את הבורא, הוא נעשה כמוהו. כל זה בא לידי ביטוי בבחינת דעת.

מעלה למטה אין ספירת דעת. ממטה למעלה, בעיקר לאחר שבירת הכלים, יש ספירת דעת. היא קיימת כחיסרון מצד התחתון להידמות לעליון. בעשר הספירות אין ספירת דעת. ספירת הדעת קיימת על פני עשר הספירות, כחיסרון נוסף מצד הנברא להידמות לבורא.

שאלה עמוקה הרבה יותר היא, האם בספירת הדעת נוסף משהו למהות הנברא. כלומר האם הנברא מתערב בבריאה, האם הוא משנה את היוצרות. ובכן, התשובה היא לא. הנברא אינו משנה דבר. אלא על פני התנאים שהבורא ברא כקו ימין וקו שמאל המשתלשלים יחד כקליפה וקדושה, הנברא מכניס את רצון שלו להידמות לבורא. כך, משתי התכונות, חכמה ובינה, בונה הנברא את הקו האמצעי שלו, את המעמד שלו, וקם.

שרטוט מס. 5

הנברא הוא הקו האמצעי, קומה שקמה כעשר ספירות, אבל כעשר ספירות לפי המ"ן שלו. בקו האמצעי הנברא כביכול בונה ובורא את עצמו, את דמותו, בדמות הבורא. הוא נותן את הכלי שלו, ובו מתלבש הבורא לפי השתוות הצורה. יש דרכים רבות לתאר זאת.

לעניינינו, ספירת הדעת אינה חידוש במבנה הנברא. ספירת הדעת היא החיסרון שבמידתו אנו רוצים להידמות לבורא, חיסרון שגדל צעד אחר צעד. סולם המדרגות אינו משתנה. המדרגות השתלשלו בצורה מסוימת והנברא רק קובע שהוא רוצה לעבור את אותם המדרגות ממטה למעלה. החיסרון לרכוש מדרגה נוספת, מדרגה אחר מדרגה, הוא ספירת הדעת. המדרגות עצמן מוכנות ונקובות מראש, ממעלה למטה. הדרך ממטה למעלה והדרך ממעלה למטה הן אותה הדרך, אלא שהדרך ממטה למעלה נעשית בהקדם של העלאת מ"ן.

שאלה: האם גם לספירת הדעת יש רשימות?

דעת אינה רשימו. דעת היא מה שהנברא מברר מכל הרשימות. יש בה בירור שבו הנברא בודק את עצמו ואת העליון ומבשל את המ"ן. בהתגלות הרשימות, מתגלה העביות. מתוך הרשימות הנברא מתחיל לעבוד, ולאחר הבירורים נולד מ"ן.

מ"ן הוא תוצאה מהיגיעה על הרשימות שהתעוררו בנברא. מ"ן הוא חיסרון להיות כעליון. כתוצאה מבירור הרשימות, הנברא מבין את ההגבלות שלו, במה הוא יכול להידמות לעליון ובמה לא, ומבקש כוחות להידמות לו. במידה מסוימת הוא אפילו יודע שהעליון צריך לבצע עליו את הפעולה.

ודאי שבכל אחד מהמצבים: עיבור, יניקה ומוחין, המ"ן שונה לגמרי. תינוק למשל בוכה ואינו יודע מדוע. כואב לו, ובתת הכרה, בלי להרגיש, הוא מבקש. הבכי שלו הוא תוצאה ישירה מחיסרון לא מבורר. כשהתינוק גדל הוא כבר מבין מה הוא רוצה, וגם אימו מבינה אותו. לעומת התינוק, הקטן יכול לבקש גם במילים, או לדרוש מאימא שתיקח אותו על הידיים, כי הוא רוצה להשיג משהו על ידה, או להשתמש בעליון בצורה אחרת.

בסופו של דבר הקטן גדל להיות עליון בעצמו, בכל קומתו. בעולם שלנו איננו רואים שהגדולים עוזרים לנו גם כשאנו גדולים. לעומת זאת אדם שגדל ברוחניות מגלה שהוא נמצא בתוך סביבה, בתוך סך כל הנשמות, והם העליון שלו. בחברה שלנו בעולם הזה איננו מרגישים שהעליון שלנו הוא החברה.

שאלה: איך יתכן שהתחתון יעלה מ"ן לפני שהוא נולד?

התחתון אינו יכול להיוולד בלא לעבור את שלבי העיבור ברחם. הרחם נקראת בינה. אם התחתון מבטל את עצמו כלפי הבינה, על פני כל העביות שגוברת בו שוב ושוב, הוא עובר ירחי לידה.

בעיבור התחתון הולך בעיניים סגורות, למעלה מהדעת. על פני כל מה שיש לו, הוא מקבל על עצמו את תכונות הבינה. בזמן העיבור עלינו לקבל את העליון, היינו את העולם שבו אנו חיים, כרחם, כטוב ומטיב, ללא ביקורת. בזמן העיבור, אין לתחתון שום אפשרות לבקר את העליון עם המסכים שיש לו. הוא יכול רק לבטל את עצמו כלפי העליון. זה נקרא ירחי לידה.

שאלה: אנו לומדים שעלינו להקדים מ"ן כדי להיוולד ברוחניות ...

במצבנו הנוכחי המ"ן שלנו מתבשל כשאנו מביאים את עצמנו לידי ביטוי נכון בחברה ומקבלים מחברה הרגשה שאנו חייבים להתכלל בה ללא שום שכל. עלינו לקבל מהחברה את הכרת גדלות המטרה, ובה בעת להרגיש עד כמה איננו נמצאים בזה, להכיר בשפלותנו. משני הקטבים האלה, מההרגשה שתצטבר בלב, תבוא העלאת מ"ן. בזמן הלימוד נרגיש כי אנו זקוקים לתרופה שתציל אותנו ממצבנו. נרגיש כי אנו השפלים מכול, שאיננו מסוגלים לעשות דבר למען המטרה שהיא כל החיים בעבורנו. אם יהיה לנו חיסרון כזה, יהיה לנו מ"ן.

שאלה: מהו השיתוף שעליו בעל הסולם מדבר?

שיתוף בין בינה ומלכות. לאחר שהנקודה שבלב התעוררה באדם, הוא ניגש לממש אותה ביחס לבינה. אף על פי שאינו אינו מבין דבר ואינו יודע, הוא מתחיל ללמוד. אם הוא שומע קצת, ופועל נכון, אז כתוצאה מהלימוד, מהחברה ומכל היתר, הוא נכלל במערכת שהיא העליון בעבורו. החברה היא הרחם, הכלי שבו הוא גודל, הגוף שהוא תא ממנו. שם, בחברה, הוא מבטא את הרצון שלו להשפיע. כך, דרך החברה, ולא חשוב באיזו דרגה החברה נמצאת, הוא מקבל התגלות של אורות. הוא מקבל אותה, כי הוא ביטא את הביטול שלו לחברה. ולא חשוב מה החברה מרגישה.

עניין שבירת הכלים ונפילתם לבי"ע

אות ק"א

"ונתבאר היטב סוד עלית מ"ן וספירת הדעת, שהם בחינת הכלים דפנים דז"ת דנקודים שנמשכו ועלו לאו"א, כי או"א קבלו אור החדש דע"ב ס"ג דא"ק מן הזו"ן דא"ק בסוד נקודת השורק, והורידו הה"ת מנקבי עינים שלהם אל הפה, והעלו את הכלים דאחורים שלהם שהיו נפולים בהז"ת דנקודים, שמתוך כך עלו גם הכלים דפנים דז"ת הדבוקים בהכלים דאחורים דאו"א (עי' לעיל אות פ"ט ואות צ"ד), ונעשו הז"ת דנקודים שם בבחי' מ"ן, והחזירו או"א בבחינת פב"פ. ומתוך שה"ת שהיא בחי"ד כבר חזרה למקומה במקום הפה, ע"כ הזווג דהכאה שנעשה על המסך הזה דבחי"ד, הוציא ע"ס שלמות בקומת כתר באור היחידה (כנ"ל באות פ"ד), ונמצאים הז"ת הנכללות שם בסוד מ"ן, שגם הן קבלו אורות הגדולים ההם דאו"א. וכל זה הוא רק בבחינת ממטה למעלה, כי או"א הם בחינת הראש דנקודים, ששם נעשה הזווג המוציא ע"ס ממטה למעלה. ואח"ז מתפשטים ג"כ לבחינת גוף דהיינו ממעלה למטה (כנ"ל באות נ'), ואז נמשכו הז"ת עם כל האורות שקבלו באו"א, אל מקומם למטה. ונגמר הראש והגוף של פרצוף הגדלות דנקודים, והתפשטות זו נבחן לבחינת הטעמים דפרצוף גדלות הנקודים. עי' לעיל אות כ"ו."

כניסת האור לכתר דניקודים בהתפשטות מלמעלה למטה, נקראת חולַם. כניסת האור לאבא ואמא דניקודים נקראת שורוק. ז"ון מעלים מ"ן על ידי התעוררות שהם מקבלים מיסוד דא"ק, ומחייבים את אבא ואמא לעבור ממצב של פַנים באחור, כשבאבא יש חכמה ובאמא אין, למצב של פנים בפנים. המעמד של אבא ואמא פּנים בפּנים נקרא ספירת דעת. מזיווג אבא ואמא פנים בפּנים נמשך לתחתונים אור הנקרא חיריק.

בנקודה זו עלינו להיזהר שלא להתבלבל בין המסך דחיריק שגרם לשבירת הכלים, לבין המסך דחיריק שמשמש כקו אמצעי בשעה שזו"ן מעלים מ"ן ודורשים מ"ד, בשמירה שלא תהיה שבירה. המסך דחיריק שגורם לשבירת הכלים עובד עם כל האור, עם אור דאין סוף. האור שמגיע לזיווג אבא ואמא פנים בפנים הוא אור אין סוף, אור של גמר התיקון, אור שרוצה למלא את גלגלתא עיניים דזו"ן ואת אח"פ דזו"ן.

כשאבא ואמא נמצאים פַנים באחור ואין בניהם דבר, זו"ן נמצאים בקטנות. כשזו"ן מקבלים התעוררות מיסוד דא"ק ומעלים את החיסרון שלהם לאבא ואמא, מתגלה ספירת הדעת שקושרת בין אבא ואמא. כתוצאה מכך מגיע אור מכתר דניקודים, דרך הקשר בין אבא ואמא, לזו"ן. ומגלגלתא עיניים דזו"ן הוא עובר לאח"פ דזו"ן (ראה שרטוט מס. 6).

שרטוט מס. 6