שיעור בוקר 18.05.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א', עמ' 6, דף ו',

פרק א': "צמצום וקו כולל ב' פרקים",

דברי האר"י אות ג', אור פנימי אותיות ס'-ע',

אות ד' – אות ה'

קריין: אות ג' דברי האר"י.

אות ג'

צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית

"והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית."

קריין: שוב אות ג'.

"והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית."

קריין: אות ס', אור פנימי, מתייחסת לדברי האר"י "ונתרחק".

"ס) מרחק הרוחני נתבאר באות ל' ד"ה אמנם ע"ש. גם נתבאר שבא"ס ב"ה לא היה שום ריחוק ח"ו בין הנקודה האמצעית שה"ס הכלי ובין האור, ע"ש, אמנם אחר שצמצם האור מתוך הנקודה האמצעית, הנה נתגלה בזה, שינוי הצורה שבה מן האור, שהרי האור העליון אין בו מבחינת הרצון לקבל ולא כלום, אבל הנקודה היא בבחינת "רצון לקבל" המשונה מן האור כנ"ל, וכיון שנשתנתה צורתם זה מזה, הרי המה רחוקים זה מזה במידת ההפרש של השינוי הזה, כנ"ל, וז"ש הרב "ונתרחק" וכו'."

"נתרחק" הכוונה היא שקיבל שינוי, שינוי צורה, שינוי רצון, שינוי בתוכו, מהמצב הקודם, ולכן זה נקרא שיצא מהמקום הקודם והגיע למקום החדש. שינוי פנימי בתוך הרצון, הוא שמזיז את הרצון ממקום למקום, ממצב למצב.

קריין: אולי תוכל להגיד כמה מילים כדי שנבין.

אנחנו דיברנו על רוחניות, שסך הכול יש לנו את הבורא שמתבטא לפנינו כאור אינסוף והוא בורא את המציאות. המציאות זה הרצון והאור ממלא את הרצון כולו ופועל בתוך הרצון כך שהרצון יקבל כל מיני צורות, היינו כאלו שינויים בו שיוכל להרגיש שיש חוץ מהרצון עצמו, שהוא מרגיש את עצמו, גם משהו מחוצה לו. מי הוא שמחוצה לו? האור. שיגלה את האור ככוח העליון מהרצון, ומה הוא רוצה מהרצון? למה הוא ברא אותו? מה הוא רוצה שהרצון יעשה, שישתנה כתוצאה מהיכרות הרצון עם האור? למה הוא רוצה שהרצון הוא יקבל את תכונות האור, תכונות דהשפעה, שזה הפוך מהרצון שקיים בתכונת הקבלה? וכל מה שאנחנו לומדים קורה על ידי השפעת האור העליון על הרצון שהוא ברא בתוכו.

ואז כדי לברוא את הרצון בצורה נכונה, האור העליון שברא אותו, מסתלק ממנו. זאת אומרת עושה צמצום על עצמו, ואז הרצון לקבל מרגיש שהוא נמצא לבד, נשאר לבד, ואז הוא מתחיל לחפש אחרי האור. כמו שאנחנו מסתירים את עצמנו נגיד מהילד הקטן ואז הוא חושב שאנחנו לא נמצאים, כך אנחנו מחפשים בחזרה את האור העליון, את הבורא, איפה הוא? מה איתו? אבל הוא נעלם מהתפיסה, מההרגשה האגואיסטית שלנו, והוא עושה כל מיני פעולות כדי לתת לנו אפשרות לגלות אותו בצורת השתוות הצורה. שאנחנו נגיע לאותו רצון, לאותה צורה כמוהו, ואז נוכל לגלות אותו. ולגלות אותו בהתאם לאיך שאנחנו נמצאים במצב כמוהו.

זאת אומרת שבאמת ההשגה יכולה להיות אך ורק בתנאי שאני מבין אותו, מרגיש אותו, נמצא במקומו מה שנקרא. זאת ההשגה הרוחנית. בהשגה גשמית נראה לנו שאנחנו מבינים כביכול מה שקורה מחוצה לנו, וזה תמיד שקר וטעות ואנחנו רואים שאנחנו כל הזמן טועים וצריכים לתקן עוד ועוד את התפיסה שלנו. מה שאין כן ברוחניות, אם אנחנו מגיעים לאיזו תפיסה רוחנית, אז זו תפיסה אמיתית. היא יכולה להיות לא שלמה, זה עניין של המדרגות אבל תמיד זו איזו אמת, חלק מהמצב השלם.

זו כל העבודה שלנו, שאנחנו נקטין את המרחק הרוחני בינינו לבורא, על ידי זה שאנחנו רוכשים את תכונת ההשפעה.

שאלה: אותו התהליך שמתואר כאן, האם זה אותו התהליך של חיזור שאמור לעורר בנו את ההשתוקקות, הוא בונה בנו את ההשתוקקות, האור העליון?

נברר את זה בדרך.

קריין: אות ע' באור פנימי, מתייחס לדברי האר"י "ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית".

"ע) ד' הבחינות הנ"ל, מכונות גם ד' צדדים. ומשמיענו הרב, שאף על פי, שהצמצום לא היה אלא רק בנקודה האמצעית כנ"ל, שהיא בחינה ד', מ"מ נסתלק האור מכל ד' הבחינות, מטעם, שאין ענין מקצת נוהג ברוחני, וע"כ נסתלק גם מג' בחינות."

"אין מקצת ברוחניות", הכוונה היא שאם התפיסה צריכה להיות תפיסה בכל ארבע הבחינות שבתוך הרצון לקבל, לא יכול להיות חלק שהרצון נפעל וחלק שלא, כי כולם תלויים בכולם, כל ארבע הבחינות שברצון לקבל, ולכן או שיש בכולם או שאין בכולם, ומה שיש באחד יש גם בשני, בשלישי, ברביעי, בכל החלקים שבתוך הרצון לקבל, אבל הרצון לקבל בעצם קובע בכללות מה שיש בו.

הכוונה היא שאין הרוחניות מתחלקת, אלא זו תמיד מידה שלמה, ארבע בחינות, כל הארבע בחינות מתמלאות עם מידה מסוימת של האור ולכן אמנם כל אחת מהבחינות האלה מרגישה את עצמה בצורה מיוחדת שלה, אבל כולם תלויים וכולם מייצבים את כולם.

קריין: אות ד' בדברי האר"י.

אות ד'

החלל שנשאר אחר הצמצום היה עגול

"ואז נשאר: פ מקום פנוי, ואויר, וחלל ריקני, מנקודה האמצעית ממש. והנה צ הצמצום הזה, היה בהשואה א' בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא, באופן שמקום החלל ההוא, היה ק עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה, ולא היה בתמונת מרובע בעל זוית נצבת, לפי, שגם א"ס צמצם עצמו בבחינת עגול, בהשואה א' מכל הצדדים."

אני אקרא.

אות ד'

"החלל שנשאר אחר הצמצום היה עגול"

זאת אומרת אור עליון היה ממלא את כל הרצון שהבורא ברא ואחר כך הסתלק מתוך הרצון, והסתלק בהשוואה אחת, שכמו שהרצון שהיה עגול, הוא נשאר עגול אחרי שהאור הסתלק ממנו, ואז נעשה לנו חלל עגול.

אות ד'.

"ואז נשאר" אחרי שהאור הסתלק. "פ מקום פנוי, ואויר, וחלל ריקני," זאת אומרת בכל מיני ההבחנות האלו, הוא מדבר על החלל שנשאר. "מנקודה האמצעית ממש." זאת אומרת כלפי נקודה האמצעית של הרצון, שהוא היה עגול. "והנה צ הצמצום הזה," שהרצון צמצם את עצמו "היה בהשואה א' בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא," מה זאת אומרת, הוא לא היה בכיוון אחד יותר מהשני אלא עגול, כמו שהיה עגול לפני שהאור הסתלק. "באופן שמקום החלל ההוא, היה ק עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה, ולא היה בתמונת מרובע בעל זוית נצבת, לפי, שגם א"ס צמצם עצמו בבחינת עגול, בהשואה א' מכל הצדדים."

זאת אומרת הבורא ברא את הרצון, הרצון הזה היה עגול, כי האור העליון שהוא שלם ברא את הרצון בצורה שלמה, עגולה, האור העליון אחר כך הסתלק, ואז נשאר רצון עגול ריק, פשוט מאוד. באותו רצון ריק אנחנו קיימים.

שאלה: האר"י כותב פה בצורה שונה, אוויר, מקום, חלל פנוי, האם אלה הגדרות שונות של הצמצום?

אלה הבחנות ברצון לקבל. ברצון לקבל יש לנו ארבע בחינות, א', ב', ג', ד', אז יש לנו מקום, חלל ריקני, בקיצור כל ההבחנות האלה נמצאות בתוך הרצון לקבל כדי לספר לנו את ההבחנות שברצון לקבל אחרי שהאור מסתלק ממנו.

את זה אנחנו עוד נלמד, כל העבודה שלנו היא בתוך המקום הריק הזה, איך אנחנו מחזירים את האור, את הבורא, לתוך המקום הריק הזה. אבל אנחנו מחזירים אותו, אנחנו אחראים עליו, בכוונה שלנו להתמלאות עם הבורא, לפי השתוות הצורה, אנחנו מושכים בחזרה את האור שהסתלק, והאור הזה, לאט לאט, בהדרגה, חוזר לעיגול, לרצונות האלו, והם מתמלאים.

אבל מתמלאים בצורה כזאת שהנברא, הרצון לקבל שנשאר ריק, הוא הקובע והוא מחזיר את הבורא לתוכו, ולכן הוא נקרא שמבין, מרגיש וקובע, זה נקרא "ניצחוני בניי", שהנברא כך מנהל את העסק.

זה מה שהבורא נותן לנברא לעשות על ידי זה שייצב את הנברא מאפס, ומילא אותו בכל האור שלו, בנוכחותו, ואחר כך הנברא מסלק את הבורא, או הבורא בעצמו מסלק את עצמו מהנברא, נראה איך אנחנו נבין, ובקיצור, העיקר זה שהוא נותן עכשיו לנברא להחזיר את האור העליון, את הבורא, לתוך הנברא, ואז הם מגיעים לדבקות לפי רצון הנברא, לכן הנברא כאן מתחיל לקבוע את כל המצבים שיהיו. זה מה שהבורא רוצה לעשות, לתת לנו.

תלמיד: מה הבורא יכול לקבוע מתוך אותו מצב של ריקנות?

הנברא מזה שהוא התרוקן, עוד מעט אנחנו נלמד, איך הוא חוקר באיזה מצב הוא נמצא, מה יש לו מתוך המצב הזה, מה הוא יכול לעשות, ואז לפי זה הוא ממשיך לפעול.

אני לא קופץ כמוך, אני מדבר על המציאות שאנחנו עכשיו קראנו.

שאלה: איזו הבחנה זאת הנקודה האמצעית?

זו הנקודה המרכזית של הרצון לקבל והנקודה המרכזית שעליה פועל האור העליון, הנקודה המרכזית של כל הבריאה. זה שבורא ונברא נמצאים שם כמקור הקיום ההדדי שלהם.

שאלה: כתוב "היה ק עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה, ולא היה בתמונת מרובע בעל זוית נצבת". מה הכוונה עיגול ומרובע, למה מושלך עיגול ולמה מושלך מרובע?

רצון לקבל יכול להיות כמו שהוא נברא על ידי האור, אז נקרא שהוא עגול, שאין שום הבדל בין כל החלקים שבו, בין כל הרמות שבו. יש בו ארבע רמות לכן הוא נקרא ד', ארבע רמות, והוא לא מרגיש שההבדלים שבו הם קובעים משהו. אלא אחר כך כשהאור מסתלק והרצון לקבל רוצה למשוך את האור, הוא מגלה שאת זה אפשר לעשות רק על ידי השתוות הצורה עם האור, ככל שהרצון לקבל יהיה דומה לאור. דומה יכול להיות לא לפי הרצון לקבל שיהיה דומה לרצון להשפיע במשהו, אלא הוא יכול להידמות לרצון להשפיע בזה שהוא פועל ברצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. ואז שניהם לפי הפעולות שלהם הם יהיו דומים, רצון לקבל רוצה להשפיע לאור, לבורא, והבורא רוצה להשפיע לרצון לקבל.

אבל כשהרצון לקבל מתחיל, אחרי צמצום שהאור יצא ממנו, להחזיר את האור בחזרה אליו, הוא רואה שהוא לא יכול לעשות את זה כל כך פשוט, שברצון שלו יש ארבע בחינות, והבחינות האלה, הרצונות האלה הם שונים בעוצמתם, בכל מיני צורות שבהם. ולכן הוא יכול להשתמש ברצון לקבל בבחינת שורש, א', ב', ג', ד', בכל בחינה בצורה שונה, בעוצמה שונה, ולפי זה יש שוני כבר בתוך הרצון לקבל בין הבחינות שלו. ולכן כשהוא רוצה לעשות מהם פעולות בעל מנת להשפיע, הפעולות האלו הן כבר שונות, ואז האור שממלא את החלל שנשאר אחרי הצמצום נעשה אור שונה.

ואז יוצא לנו שבמקום ארבע בחינות, מדרגות של רצון, יש לנו מדרגות שונות מאוד, והאור שממלא אותן הוא גם אור שונה, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. והאור כשהוא שונה, גם הרצון לקבל נעשה שונה, ויש בו לא ארבע, אלא עשר הבחנות. בחינה ג' היא נעשית בולטת בזה שהיא כוללת בתוכה שש מדרגות פרטיות שלה, ולכן יש לנו עשר ולא ארבע.

את זה אנחנו נלמד, אני מזכיר את זה דרך אגב.

תלמיד: למה הוא אומר שגם בעשר ספירות צמצם עצמו בבחינת עיגול? זה ברור לפי מה שאתה הסברת, והרי כלום לא מיותר, אבל הוא הוסיף שגם בעשר ספירות צמצם עצמו בבחינת עיגול.

מבחינת עיגול, שלא הייתה שום סיבה לצמצם אותם בצורה שונה זה מזה. אלא כמו שהאור שברא את הרצון הוא היה אור אחד, ההשפעה שלו הייתה אחת, ואז כל הרצונות האלה הם היו כאחד. בוא נגיד כך, כמו אצל אימא שנולדים לה נגיד ארבעה ילדים, היא מתייחסת לכל ארבעת הילדים מבחינתה בשווה, אין שוני בין הילדים, אוהבת את כולם, מטפלת בכולם. אחר כך אנחנו נראה שבכל זאת לכל ילד וילד יש בעיות משלו, רצון לקבל משלו, יותר גדול, יותר קטן, ובהתאם לזה גם האימא מתחילה להתייחס לרצונות האלה בצורה שונה, באלו ביותר רצונות לטפל ובאלו פחות לטפל כי הם בעצמם מסתדרים.

שאלה: האם הצמצום הגביל או צמצם גם את בחינת שורש?

צמצום הוא פועל רק על הרצונות שמתגלים אחרי הצמצום, והוא לא יכול להשפיע על השורש בשום דבר. אין תגובה לאחור אלא רק קדימה, כך מתפתח כל העניין בטבע.

שאלה: איך אפשר להבין את החלל הריק אם אין עוד מלבדו? איך יכול להיות שיש מקום ששם הבורא לא נמצא?

הבורא נמצא בכל מקום, לכן קיים המושג הזה "חלל ריק". החלל הזה הוא ריק רק כלפי הנבראים. ובכלל אנחנו מדברים רק כלפי אותו רצון שהבורא ברא, ולא כלפי הבורא אלא כלפי הנבראים בלבד, מה שאנחנו מדברים בחכמת הקבלה. כלפי הבורא אין צמצומים ואין מדרגות, הכול אחד. כמו שהתגלה בתחילת הבריאה שהוא ממלא כל המציאות, כך הוא נשאר למלאות כל המציאות. אלא כל מה שקורה ומתגלה זה כלפי אותו הנברא שנמצא בדרגה הזו.

שאלה: מה כל העניין הזה עם השוואת הצורה? הרי כשיגיע שוב האור, הכלי שוב יקבל את צורת האור, אז מה זה מוסיף לקשר בורא ונברא השוואת הצורה?

שהנברא מקבל השתוות עם הבורא, הוא מגיע לדרגת הבורא, הוא מבין את הבריאה, מרגיש את הבריאה מתחילתה עד סופה, הוא מתחיל להיות נצחי ושלם כמו הבורא. לדרגה כזאת הבורא רוצה שהנברא יתפתח.

תלמיד: כן, אבל המילוי של הבורא ברגע שהוא פוגש את הכלי, הכלי מקבל את הצורה של האור וזהו. הוא רוצה שאני אחייך, אני אחייך, שאני אוהב, אני אוהב. מה יש פה בהשוואת הצורה, מה זה מוסיף?

שהנברא מגיע לדרגת הבורא. מה שיש לבורא, כל הידיעה על כל הבריאה שאנחנו עוד לא יודעים עליה כלום, מאומה, כל הדברים האלה הנברא משיג, ואז הוא מגיע לנצחיות ושלמות. והיום אנחנו נמצאים למטה מכל הבחינות הללו.

תלמיד: הבורא לא יכול למסור את הידיעה שלו?

אני לא מדבר בצורה היפותטית, הבורא יכול, הבורא לא יכול, אלה דברים שאיתם תלך לפילוסופים ושם תתפלפל כמה שאתה רוצה. אנחנו מדברים על מה שקורה, מה שמקובלים מספרים לנו על החוקים שמתגלים בטבע. אתה לא יכול לגשת עכשיו ולהתחיל את המדע שלך, וקבלה זו חכמה, זה מדע, בזה שאם לא היה כך מתפתח כדור הארץ בכל התכונות הגיאולוגיות שלו וכן הלאה, אתה לא יכול על זה לדבר, זה לא מדעי. מדע מתעסק במציאות שיש לפנינו ולא כאילו.

תלמיד: מה יש בהשוואת הצורה שמאפשר את הכרת הבורא?

השוואת הצורה. שאם אני מקבל אותה צורה כמו הבורא, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך", אז אני בזה מכיר אותו. מתוך מה אני מכיר את הבורא? מתוך זה שאני משתנה והשינויים שבי הם בדיוק מלמדים אותי מי זה הבורא.

שאלה: האם בכל מדרגה קיימת שלמות ברמה מסוימת?

לא. בכל מדרגה ומדרגה רוחנית יש חלק משלמות וחלק מבלתי שלמות, כי זה בעצם מייצב כל מדרגה ומדרגה, שבחלק בה יש לה מהחושך ובחלק בה יש לה מהאור. ואנחנו בשניהם צריכים לשלוט ולהפוך את החושך לאור כך שמגיעים למקום שכולו אור. זה גמר התיקון.

תלמיד: כשאנחנו מגלים אור יותר גדול, אנחנו גם מגלים חושך יותר גדול, ככה זה יוצא?

כן.

שאלה: האם החלל הריקני זאת נקודת תחילת הנברא האמיתית?

אפשר להגיד שכן.

שאלה: בחינות קיימות בו זמנית או שהן מתפתחות אחת אחרי השנייה?

הן מתפתחות אחת אחר השנייה ואחר כך מתקיימות כל הזמן בו זמנית.

שאלה: הבורא שהוא השלמות המוחלטת, נקי וטוב, הוא יוצר משהו שבור ומסריח. איך משהו שבור יכול לצאת ממשהו כל כך נקי?

זה בדיוק מה שהבורא יכול לעשות. לכן נקרא בורא, "בוא וראה", בריאה. בריאה זה נקרא "יש מאין", שלא היה קודם ועכשיו קיים. הבורא בורא רע, שאין בו את הרע הזה אבל הוא ברא. למה ואיך הוא ברא את זה? כי אצלו תחילת הבריאה וסוף הבריאה שווים ולכן כשהוא בורא עכשיו רע זה כלפינו רע, אבל כלפיו כבר הוא רואה בסוף המעשה מה יהיה, שיהיה טוב, פי תר"ך פעמים טוב. ולכן מזה הוא בורא עכשיו את התחלת הבריאה, שזה צמצום וחושך.

קריין: אות צ' באור פנימי מתייחסת לדברי האר"י "והנה צ הצמצום הזה". אומר בעל הסולם אות צ'.

"צ) פירוש, בלי הבחן מדרגות של קטן וגדול. ואין להקשות, מאחר שכבר נגלה שינוי הצורה, שישנו בנקודה האמצעית על ידי הסתלקות האור ממנה, א"כ בהכרח, שהוכרו משום זה גם המידות הקטנות, זו קטנה מזו, שבשינוי צורה בתוך ג' המדרגות הקודמות, אשר הבחינה הג' למשל זכה מהנקודה האמצעית, משום שמידת הרצון לקבל שבה היא פחותה יותר מבבחי' ד', וכן בחינה ב' היא זכה יותר מבחינה ג', כי מידת הרצון שבה פחותה יותר מבחינה ג', ובחינה א' היא זכה יותר מכולן, כי מידת הרצון לקבל שבה פחותה מבכולן, וע"כ, שינוי צורתה אינו ניכר כמו בהן."

שאלה: מה זה אומר מידת רצון פחותה?

רצון גדול או רצון קטן. כי כל הבחינות האלו יצאו מבחינת שורש. האור מוליד את הרצון לקבל שבאור העליון שהיה מקודם, התהווה הרצון לקבל כנקודה וממנה התחילו להתפשט יותר ויותר ויותר. הרצון הזה התחיל להתפשט בדרגות יותר ויותר גבוהות, גדולות משורש ל-א' ו-ב' ול-ג' ול-ד', לארבע בחינות הללו. זאת אומרת, האור העליון, כוח השפעה של הבורא, שהוא משפיע על נקודת הרצון, על השורש של הרצון, הוא מפתח את הנקודה הזאת עד לדרגה ד', בחמש דרגות שהרצון יתקיים. וכך אנחנו לומדים מהמציאות שבאור ישנן כאלו יכולות לפתח את נקודת הרצון שיתפתח ב-ד' דרגות.

"הרי שיש כאן הבחן מדרגות של קטן וגדול, ואיך אומר הרב, שהצמצום היה בהשואה א' בסביבות הנקודה. והתירוץ הוא, כי הצמצום לא עשה את הנקודה האמצעית לבחינת "סוף".כלומר, אם היה האור מסתלק מהנקודה מסיבת שינוי הצורה שיש בה, אז ודאי היתה נעשית משום זה לבחינת "סוף", שפירושו, הדרגא הפחותה ביותר שאין למטה הימנה בפחיתות, אשר אז יצא לנו להבחין גם כן, את ג' הבחינות הקודמות ליותר חשובות מהנקודה האמצעית, על דרך זו למעלה מזה. אכן לא היה כן, כי הצמצום לא נעשה מחמת שינוי הצורה שיש בנקודה, שזה לא יתכן, שהרי עדיין במלכות דא"ס אנו עוסקים, אשר שם אין שום שינוי צורה בינה לבין האור, שהם שניהם באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד כנ"ל."

זאת אומרת, שלא עניין של האור ורצון שהם הפוכים, רחוקים זה מזה, לא בזה הבעיה, לא בגלל זה היה הצמצום, הם יכולים להיות יחד. זאת אומרת שלא היה שינוי צורה מפני שהכול היה עדיין בשליטת האור. והאור היה שולט והאור היה מחזיק את הרצון שהרצון היה כולו נכלל בהאור.

"אלא הצמצום נעשה, רק בסוד שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות וכו' כנ"ל (אות מ' ד"ה פירוש, עיין שם), שפירושו, שחשק לאותה השואת הצורה, אשר עתידה להתגלות על ידי בריאת העולמות, דהיינו, צורת הקבלה על מנת להשפיע נ"ר ליוצר, שיש בזה מעלה יתירה מאד נעלה: כי מצד אחד, הוא השפעה גמורה, כי כל הרצון הוא, רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה ולא לצרכי עצמו כלום, ועל כן שוה צורתו לגמרי עם האור העליון של המאציל, ונמצא דבוק בו ית' בתכלית הדביקות".

שאלה: האם בחינת שורש עדיין נמצאת בדבקות עם האין סוף?

בחינת שורש, כן. עוד נלמד את זה, זה עוד לפנינו.

שאלה: כתוב פה שהצמצום הפך את הנקודה המרכזית לסוף. והרי עוד לא היה פרצוף, מה זה אומר סוף כלפי החלוקה לראש, תוך, סוף?

זה לא בדיוק כמו שאתה אומר. סוף זה סוף ההתפתחות. לא יכול להיות יותר מזה שהתפתח עכשיו ב-ד' בחינות. השפעת הרצון לקבל והרצון להשפיע, שהאור העליון, הרצון להשפיע, כך מופיע ברצון לקבל, שהרצון לקבל מגיע להתפתחות ב-ד' בחינות ואין יותר. זאת אומרת, כמה שההתפתחות שלהם היא התפתחות שלמה, גמורה, ישירה, ללא שום הגבלות, אז כל ההשפעה ההדדית ביניהם מביאה אותם להתפתחות של ד' מדרגות, והמדרגה השורשית נקראת שורש. שורש, א', ב', ג', ד', אין יותר. למה? אנחנו עוד נדבר על זה

תלמיד: מה זה שהוא כותב, שהצמצום של אותו הרצון האינסופי שנוצר, הופך את הרצון לנקודת סוף, איפה הגבול, הסוף של הרצון?

אין יותר, אי אפשר להתפתח יותר מ-ד' בחינות. בתכונות ההשפעה ובתכונות הקבלה אין בהם יותר הבחנות שצריכות עוד להתבהר חוץ מד' הבחינות ביניהם. זו קומבינטוריקה מ-2 יכול להיות 4.

שאלה: כתוב ש"רק בסוד שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות נעשה הצמצום". מה הסיבה לצמצום, מה הוא צמצם?

הצמצום לא שייך לעולם אין סוף. יש עולם אין סוף שנגמרו להתפתח ארבע הבחינות האלו. זאת אומרת היחס בין האור לבין הרצון, הרצון להשפיע ורצון לקבל שהתקשרו ביניהם ואז הם בונים ביניהם ארבע כאלו הבחנות, לא יכול להיות יותר מבחינה השורשית. אז יוצא, ארבע בחינות האלה שיוצאים, בזה הם גומרים את כל האפשרויות שיכולות להיות. לא יכול להיות או אחד או שני, או אחד בשני, או שני בראשון.

תלמיד: האדם כבר נברא, או שעדיין זה רק המערכת?

אין עדיין לא נברא ולא כלום, יש רצון בלבד. אני עוד לא יודע מה זה אדם. אנחנו לומדים על מה שמדובר. עדיין אין, יש שני כוחות שנמצאים בקשר הדדי ביניהם.

שאלה: כתוב כך, הצמצום התרחש רק משום שעלה ברצונו פשוט לברוא את העולמות. אותו הרצון האם זה כמו הבושה?

לא. אין שום דבר. זה נקרא "רצון פשוט" שמגיע כך מכוונת הבורא לברוא את הנברא בלבד. ואין לפניו שום דבר קודם.

שאלה: גודל הרצון נמדד לפי מה שהוא רוצה או לפי מה שהוא מוכן להשקיע במה שהוא רוצה?

גודל הרצון נמדד עד כמה הוא יכול לבצע את הפעולה שלו. בכל מצב זה משהו אחר. לפני הצמצום ואחרי הצמצום שוקלים את הרצון לפי הבחנות חדשות, שונות.

קריין: אור פנימי "ומהצד הב'".

"ומהצד הב', אפשר לו להעמיק ולהגדיל את כלי הקבלה שלו עד אין סוף ואין תכלית, כי עתה אין צורת הקבלה עושה שום שינוי צורה, כי היא באה מתוך הרצון להשפיע. וע"ד שאמרו חז"ל (במסכת קידושין דף ז' ע"א), שבאדם חשוב, נתנה היא את כסף הקידושין ואמר הוא הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, ואע"פ שכתוב בתורה ונתן בידה, שהבעל מחויב ליתן את כסף הקידושין, מ"מ כיון שאדם חשוב הוא, הנה האי הנאה דמקבל מינה, זה חשוב כמו נתינה ממש, עש"ה. הרי, ש"הקבלה על מנת להשפיע", היא נתינה ולא קבלה. כי על כן אדם חשוב המקבל ממנה כסף, דומה, כמו שנותן לה כסף, והוי כמ"ש בתורה, ונתן בידה, מטעם שהוא מקבל רק כדי להשפיע נ"ר אל האשה, שתתכבד על ידי קבלתו."

כל העניין של השפעה הופכת להיות קבלה וקבלה הופכת להיות להשפעה. כי אנחנו מצרפים לפעולה עצמה, דה פקטו מה שנעשה לפנינו, אנחנו מצרפים אליה עוד עניין של גדול או קטן בעייני הנותן ובעייני המקבל. ואז יוצא מתוך זה שהנותן הופך להיות למקבל והמקבל הופך להיות לנותן. כמו בדוגמה הזאת עם חתן וכלה.

וזה כל העניין שאנחנו עושים עם הבורא. במידה שאנחנו מפתחים את הכלי שלנו שיהיה מסוגל לקבל מהבורא והוא רק רצון לתת. אז אם אנחנו מסוגלים לסדר את עצמנו כך שאנחנו מסוגלים לקבל ממנו, כדי לעשות נחת רוח לו, אז אנחנו באמת בזה עושים נחת רוח לו. אנחנו באמת בזה נותנים ולא מקבלים.

איך יכול להיות, אני מקבל? לא. הכוונה שלי להשתמש במה שאני מקבל כדי לתת לו ואז אני מקבל את כל הגילויים שלו, כל האורות העליונים שלו. כדי להשפיע לו נחת רוח, זה נקרא שאני נותן לו, ואז הוא נותן לי, וכשאני מקבל, אבל בכוונה, אני בזה רוצה לתת לו תענוג, בשביל זה אני עושה. לכן יש לפניי צמצום, שאני לא רוצה לקבל לעצמי כלום, ומעבר לצמצום כמה שאני מקבל, זה נקרא שזה שווה ערך, שווה למה שאני נותן. ולכן האדם המסכן הקטן שלא מיועד לכלום הופך להיות למקור השפעה לבורא. זה דבר מאוד חשוב.

"ונמצא לפי המבואר, שכל עיקר סיבת הצמצום היתה, רק לסיבת החשק לצורה החדשה של ה"קבלה על מנת להשפיע" העתידה להגלות על ידי בריאת העולמות (כנ"ל אות מ' ד"ה פירוש), אבל לא כלל משום איזו עביות שהרגיש בנקודה האמצעית, כי לא היו שם שום עביות ושום שינוי ח"ו כנ"ל, ולפיכך לא נעשתה הנקודה האמצעית לבחינת "סוף", מחמת הצמצום. ולפיכך לא יתכן כלל להבחין ענין קטן וגדול, וז"ש הרב שהצמצום היה בהשואה גמורה."

אתם תצטרכו לקרוא את זה שוב במשך היום כדי שנוכל להתקדם הלאה.

אנחנו נמצאים באות ק', "החלל ההוא, היה ק עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה, ולא היה בתמונת מרובע בעל זוית נצבת, לפי, שגם א"ס צמצם עצמו בבחינת עגול, בהשואה א' מכל הצדדים."

"ק) פירוש, כי בהכרח נעשתה פה איזו תמונה מחמת הצמצום, ואף על פי שהצמצום היה בהשואה (כמבואר היטב בדבור הסמוך לעיל), ולא משום שינוי צורה, אמנם אחר הצמצום והסתלקות האור מאותה הנקודה האמצעית, הרי נגלה, שאין האור העליון ראוי להתדבק בה משום הצורה של גדלות הקבלה הנמצאת בה, וכיון שזה נגלה, הנה נפלה ממדרגה שהיתה לה בא"ס. וא"כ היא כבר חשובה לבחינת "סוף", שפירושו עביות כזו שאין למטה הימנה: כי על כן רק הנקודה האמצעית הזאת נשארה חלל פנוי ואינה ראויה עוד להתלבשות האור (כנ"ל אות ו' ד"ה כדי), וג' הבחינות הקודמות במעלה ובזכות, עדיין הן ראויות להתלבשות האור בהן גם לאחר הצמצום. ועם כל זה ביארנו לעיל (בדיבור הסמוך) שלא נעשית לבחינת "סוף", מטעם הנ"ל ע"ש. וזהו שמדייק הרב ואומר "שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו", רוצה לומר, לא "סוף" ממש, אלא כמו הסוף שיש ב"תמונה עגולה", אשר סופה במרכזה. באופן, שתצייר לך את ד' הבחינות ההן, כמו ד' עיגולים זה בתוך זה כגלדי בצלים, שהעיגול המרכזי הוא בחינה ד', ואותה מקיפה בחינה ג', ואותה מקיפה בחינה ב', ואותה מקיפה בחינה א'. ובאופן זה, אין בחינת מעלה ומטה ימין ושמאל נבחנת ביניהם. כי בחינה א' למשל, שהיא בחציה הא' מקפת למעלה מכולן, בחציה הב' היא נמצאת מקפת למטה מכולן, וכן שאר הבחינות, וא"כ אין כאן מעלה ומטה, ועד"ז ימין ושמאל. באופן, שאין ביניהן שום מעלה זה מזה, וכולן שוות בהשואה אחת. והטעם, כבר נתבאר (בדיבור הסמוך) מפני שסיבת הצמצום לא היתה משום שינוי הצורה עש"ה. וזהו שמדייק הרב "עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה", והבן."

אנחנו צריכים להתרגל לזה שמדברים במילים של גיאומטריה, פיזיקה, כל מיני הבחנות של העולם הזה, אבל מתכוונים להבחנות רוחניות, רגשיות שבנו. כשאני אומר עיגול, אני צריך לתאר את העיגול בתוך הרגשות שלי, שאין הבחן. נגיד שיש לי כמה ילדים ואני מתייחס אליהם בשווה לגמרי, זה נקרא שאני נמצא איתם בקשר בעיגול. אם אני מדבר על זה שנמצא עיגול בתוך עיגול, אז כבר יש כאן התחברות של כמה הבחנות, שבתוך העיגול אני נמצא בשווה לכולם, אבל עיגול בתוך עיגול יש הבדל בין העיגולים. זאת אומרת כאן אנחנו כבר נצטרך להעביר את הדברים האלה מהשפה המדוברת לשפת הרגש הפנימית. עוד נדבר על זה.

שאלה: אני בתקופות שונות ניסיתי הרבה פעמים לשמור על הכוונה, ואני לא מצליח לשלב שמירה על הכוונה עם מעקב אחרי הטקסט, המשמעות שלו ומאמצים להבין מה שכתוב שם. איך לשלב את זה?

אתה תשאל ואני אענה וכך לאט לאט זה יבנה, כי זו לא רק הבעיה שלך, אז כדאי לנו לעמוד על זה. לדוגמה התרגיל שעכשיו אמרתי, שבמקום צורות גיאומטריות אנחנו נעשה בתוכנו צורות רגשיות. אנחנו רוצים להיות בעיגול בעשירייה, מה זה להיות בעיגול בעשירייה? זה שאנחנו נמצאים בהשוואה לכולם. מה זה להיות בהשוואה לכולם? שלא חשוב לי איזה חברים, אני לא עושה הבדל ביניהם, אמנם אני מרגיש הבדלים ביניהם, אבל ביחס אליהם אני לא עושה את ההבדלים האלה לעיקר מה שהם קובעים. אבל אתה מתייחס בשונה אליהם? כן בשונה, אני לא יכול להתייחס בצורה אחרת, אבל השוני שלי הוא בהתאם לכמה שהם שונים ולא מהיחס שלי אליהם.

תלמיד: השאלה היא אחרת, בכלל בורחת משמעות הטקסט, הטקסט בורח?

נכון, מפני שיש לך עכשיו כבר נטיות לעבור לשפה אחרת. לא לשפה שהוא כותב אלא לשפה שאתה מרגיש, ואז נראה שהטקסט בורח.

שאלה: האם הצמצום לא מגביל את אור החסדים מלהיכנס לכל ארבע הבחינות?

על אור החסדים אין שום הגבלה, אין שום צמצום, צמצום יש רק על אור החכמה.

אנחנו נסיים בזה. יש לכם היום עבודה גדולה, גם לדון על החלק הראשון של השיעור, על הכוונות, ואחר כך על החלק השני שהוא תלמוד עשר הספירות. תשתדלו להיכנס לזה אבל לא להתפלפל ולהתבלבל אלא פשוט להבין כמו שכתוב. להשתדל לעבור לשפת הרגשות.

אני הייתי בכל זאת עובר עכשיו גם על אותיות ש' ות', ואז אנחנו מגיעים לפרק ב'.

קריין: אות ה' בדברי האר"י.

אות ה'

לפי שאור אין סוף הוא בהשואה, היה הצמצום ג"כ בהשואה שהוא סוד העגול

"והסבה היתה, לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשואה גמורה הוכרח ג"כ, שיצמצם עצמו בהשואה א' מכל הצדדים, ולא שיצמצם עצמו מצד א' יותר משאר צדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כל כך שוה כמו ר תמונת העיגול, משא"כ, ש בתמונת מרובע בעל זוית נצבת בולטת, וכן ת תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות. וע"כ מוכרח הוא להיות צמצום הא"ס בבחינת עיגול."

קריין: אות ש', אור פנימי, מתייחסת לדברי האר"י, "משא"כ בתמונת מרובע".

"ש) פירושו, אם היה שם הבחן מעלה ומטה ימין ושמאל, היה זה מתבאר בתמונת המרובע, שיש שם ד' הצדדים הללו, שהם הכינויים של ד' הבחינות הנ"ל. אמנם לא היה כן, אלא בתמונת העיגול, שאין בה ההבחנות הללו, כנ"ל בדיבור הסמוך."

שאלה: יש לנו שתי פגישות בעשירייה, בפגישה הראשונה שלנו אנחנו עובדים על החלק הראשון של השיעור, שומעים ועושים סדנה, ובחלק השני אנחנו קוראים רב"ש כמו שמזמן המלצת. האם לאור לימוד התע"ס כדאי לשנות?

אתם צריכים לעבוד גם על תע"ס, לפחות לקרוא ולהזכיר לעצמכם, וגם מאמר רב"ש הוא חשוב. לחזור על השיעור זו חובה, גם על חלק הכוונה, גם על חלק התע"ס, זו חובה. אם אתם יכולים לצרף לזה עוד מאמר רב"ש, כן. אם לא, לא.

קריין: אות ת' באור פנימי מתייחס לדברי האר"י "וכן תמונת המשולש".

"ת) מורה על מדרגה שיש בה רק ג' בחינות, שחסרה שם בחינה ד'." בעתיד אנחנו נלמד את זה. "דהיינו ג' צדדים: מעלה, ימין, ושמאל. וחסר שם צד מטה וזה נקרא תמונת המשולש."

מחר בעזרת ה' אנחנו נתחיל פרק ב'. דיברנו על מה שאנחנו צריכים, זה לעבור על החלק הראשון של השיעור שזה כוונות ועל החלק השני שזה תע"ס. בהצלחה לכם, עד מחר.

(סוף השיעור)