שיעור בוקר 11.06.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 483. מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

מצוה אחת

"וכאן מתעוררות כמה שאלות. לפי האמור לעיל כולנו בגדר עוברי התורה, ולא עוד, אלא עיקר התורה אין אנו מקיימים, כי אנו עושים הפרטים, ולהכלל איננו באים. וז"ש: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם" וכו'. כי איך יתכן שיהיו אביונים, בזמן שהכלל כולו עושים רצונו של מקום ואוהבים זולתם כעצמם?" זאת אומרת אי אפשר להיות גם באגו ודואג לעצמו ויחד עם זה להיות בדאגת הזולת ואהבת ה', אלה דברים שסותרים זה את זה.

שאלה: אם ניקח פרצוף רוחני, אז יש את חלק הראש שמחליט להשפיע, יש תוך ויש סוף. גם הוא עושה צמצום על לקבל והכול במקשה אחת.

אבל אין לו שם רצון על מנת לקבל. יש לו שם רק הגבלה שהוא לא יכול לקבל על מנת להשפיע אור החכמה, להיות דבוק בבורא עם כל הרצונות, אלא לפי כמה שמקבל מאור המחזיר למוטב יכול לתקן את עצמו, בחלק כן לשייך לבורא במאה אחוז וחלק רק בחסדים, אבל לא שיש לו גם קליפות. אין פרצוף שיש בו גם חלק קליפה.

תלמיד: זאת אומרת בחישוב, הוא לא רואה את כל הפרצוף?

וודאי שכן. אני בא אלייך ואני רוצה לאכול אצלך, לעשות לך בזה נחת רוח ואתה רוצה להאכיל אותי ולעשות לי בזה נחת רוח. כתוצאה מכאלו יחסים אנחנו ביחד מתחברים, ביחס רוח המשותף נמצאת אהבה, אנחנו את האהבה הזו משייכים גם לבורא. לא נשארו בינינו רצונות שאנחנו בזה רוצים להזיק זה לזה. אנחנו נמצאים בצמצום, למעלה מהרצונות האלה, למעלה מהאגו שלנו אנחנו בונים יחסים של האהבה.

אם היו נשארים אצלנו רצונות שבהם אנחנו רוצים להזיק זה לזה זה נקרא קליפה, דבר כזה לא שייך לפרצוף הרוחני, אין דבר כזה. אחרי אדם הראשון, אנחנו עוד נלמד איך זה קיים, זה ממש עולמות של קליפות. אבל עכשיו בפרצוף כמו גלגלתא, ע"ב, ס"ג, בכל הפרצופים, בכל חמישה העולמות יש לך רק חלקים שהם או להשפיע על מנת להשפיע שזה סוף הפרצוף, או לקבל על מנת להשפיע שזה תוך הפרצוף והראש עושה חלוקה וביצוע.

שאלה: לפי ההסבר הזה עד השבירה.

הכול קדוש.

תלמיד: כל ההבחנות השליליות, גניבה וכולי, זה לא שייך לשם?

לא. איך זה יכול להיות? הכול תחת הצמצום, מסך, אור חוזר, אהבה, השפעה.

תלמיד: אני מדבר עוד לפני הצמצום. בבחינה ד', אנחנו כאילו מדברים רק על הצורה החיובית.

בחינה ד' זה הכול. על איזה בחינה ד' אתה מדבר?

תלמיד: בחינה ד' דאור ישר.

בד' בחינות דאור ישר? שם היא קיבלה כמו שהיא, עוד לא היה על מנת לקבל, עוד לא הייתה כוונה לעצמי דווקא אלא לפי הרצון שלה. הרצון הזה התייצב אחרי ג' בחינות דאור ישר, בחינה ד' קיבלה ברצון שלה ונהנית ממה שהיא קיבלה. והיא נהנית ונהנית ונהנית ונהנית בבחינת שורש, ב', א', ב', ג', ד' שבבחינה ד' נהנית ומתחילה לגלות בושה גדולה, מה אני עשיתי, איך קיבלתי, לא רציתי, לא ידעתי, בבחינה ד'/ד'. אחרי שקיבלה ונהנית היא עושה כאילו ביקורת וזה מחייב אותה לעשות צמצום. גם הצמצום לא תלוי בה. אנחנו אומרים שזו החלטה שלה, זו לא החלטה, אי אפשר להגיד, זה כתוצאה מזה שהיא מלאה. מלאה ברצון לקבל, בתענוג של הרצון לקבל וברצון להשפיע של הבורא.

תלמיד: כל הכלי זה בחינה ד'?

כן. הכול. חוץ ממנה אין שום דבר.

תלמיד: אם זה כל הכלי, האם יש שם גם את כל ההבחנות הטובות והרעות, החיוביות והשליליות?

אתה יכול להגיד שיש הכול, אבל הכול צריך להתגלות. כל היתר חוץ מבחינה ד' דמלכות דאין סוף נמצא בבחינה ד' הזאת. אנחנו רק כאילו פותחים את בחינה ד' הזאת ומסבירים מה קורה לה, איזה תהליך יש לה, איזה רגשות היא עוברת. "קיבלתי, ממי קיבלתי? הוא אוהב אותי? אני אוהבת אותו?". אוהבת בצורה שהיא מתבטלת, אין לה שום דבר חוץ מזה. "הוא רוצה הכול בשבילי, אבל אני לא יכולה שום דבר בשבילו. אבל יש לי בחינה ב', אני מבינה את היחס שלו". עד שהיא מגיעה למצב ש"אוי מה קורה? אני לא יכולה לעמוד בזה, אני עושה מעצמי ממש צמצום". וכל היתר, העולמות, השבירות, אנחנו בפנים, כל הדרך בג' קווים, כל מה שתגיד, זה קורה באותה בחינה ד'. היא כאילו מבפנים מבשלת את כל היחסים האלה עם הבורא, היא לא יוצאת מבחינה ד', הכול בה, הכול זה מלכות דאין סוף הזאת. עד שהיא מגיעה לפתרון הסופי, גמר התיקון.

תלמיד: מצד אחד אנחנו מדברים על בחינה ד' רק על הנקודה שהיא מקבלת הכול ואז היא מגיעה לבושה, ואין כביכול את כל ההבחנות השליליות. ואם יש שם את כל ההבחנות השליליות, איך היא בכלל עוברת למצב הטוב הזה?

זה עדיין לא שלילי, מה שלילי? שלילי בזה שהיא מגלה את עצמה כמקבלת והיא קובעת בעצמה, היא לעצמה, שזו צורה שלא מקובלת עליה. אבל אין איסור, רק עכשיו היא מרגישה את זה. בוא נגיד כך, זה כמו ילד שגדל ופתאום ביום אחד הוא מגלה שמה שהוא מקבל מאבא ואימא מעלה בו בושה, הוא לא יכול יותר לקבל מהם, הוא חייב להתנתק מהם.

תלמיד: אני מדבר על זה כגוף האדם, איך הוא פתאום נהיה כזה צדיק?

התפתחות הרצון לקבל, שהוא מתחיל להרגיש שבזה הוא נעתק מהשורש ומתחיל אז להרגיש את עצמו עד כמה הוא הפוך מהשורש, וההופכיות הזאת נקראת "בושה".

תלמיד: ומה רע בזה?

זה פגם ברצון לקבל שלו, בעצמאות שלו, שבזה הוא מרגיש את עצמו ירוד. הוא גדל מדרגת החי לדרגת המדבר, הוא חייב להסדיר כאן את היחסים. הוא יכול אחר כך לבוא לאימא ביחס שהוא עושה טובה לאימא שהוא בא לאכול אצלה, לקבל ממנה, כן, אבל זאת כבר הכנה, יחס אחר, שהוא עצמאי, יש לו משלו אבל הוא בא אליה. הוא בא אליה נגיד עם האישה, עם הילדים, מבקר אצל אימא שלו, מביא לה בקבוק יין, בונבוניירה, כמו שבאים להתארח.

תלמיד: אם זה גרף, אז הוא יורד למטה ואז הוא מתחיל לעלות.

כן, במשהו אחר לעלות. הוא מתחיל לעלות בזה שהוא רוצה להזדהות עם הבורא אחרי הצמצום. אחרי הצמצום כל הפעולות שלו הן רק כדי להזדהות. ומה שהבורא רוצה לתת לו יש לו, מלכות דאין סוף, אומנם הוא עשה עליה צמצום אבל שום דבר ברוחניות לא נעלם, אין היעדר. ואז הוא יודע מה יש לו.

עכשיו, על כל מה שיש לו, לא רק שיש לו, לא כמה שהוא מקבל, אלא היחס של הבורא, על זה הוא צריך לעשות עכשיו חשבון, זו הכוונה שלו בצמצום. ש"עכשיו אני הולך לעשות חשבון, האם אני אוכל להגיע לאותה הכוונה כמו שהוא אליי", ואז הוא בונה ראשים, ראשים של פרצופים וכך הם כולם מצטרפים לחשבון גדול.

שאלה: אומרים שאור חוזר הופך להיות כלי קבלה. זה כבר הכלי של הגוף?

אור חוזר זה לא כלי, אלא זה תנאי, תנאי להפעיל את הכלים שלי בעל מנת להשפיע. האור לא יכול להיות כלי, אור זה כוונה, "אני רוצה לתת לך". "יש לך מה לתת?", "כן, אני כנברא יכול לתת לך את הכלים שלי". אבל מה זה "לתת לך"?", זאת אומרת שזה לא לעצמי, אומנם אני מאוד רוצה לקבל כל מה שיש לך, אבל אני עושה על זה צמצום ואז למעלה מהצמצום אני מכין כמה כלים כאלו שבהם אני יכול ליהנות רק בשבילך. אני מת למלאות אותם, ליהנות מהם, אבל אני מודד עד כמה אני יכול להכניס בהם כדי לעשות לך תענוג.

אבל כאן העניין, לעשות לך תענוג מזה שאני ממלא את עצמי בתענוג. כלומר לא סתם אני ממלא מים בכוס, אלא אני ממלא תענוג ברצון לקבל. הרצון לקבל חייב ליהנות, את ההנאה הזאת אני חייב לשייך לך ולא לעצמי. זאת אומרת אני חייב להרגיש את כל התענוג הזה כשהוא בא לכלי הקבלה שלי, ויחד עם זה אני לא נהנה, אלא כלי הקבלה מתמלאים בכוונה על מנת להשפיע. איך אני עושה את החשבון הזה? זו קצת בעיה.

תנסה לא לאכול יום שלם ואחר כך אפילו פרוסת לחם יבשה לקבל כך שאתה אוכל את זה בלא לנתק את עצמך מהבורא. כשאמרתי כך לרב"ש שאני מאבד בזה טעם, הוא התחיל להתייחס אליי אחרת. אני זוכר. כי הייתה שאלה, כשאני אוכל ובכוונה כזאת, אני לא מרגיש טעם, אבד לי הטעם, נעלם. אני לוקח איזו חתיכה, אני יודע איזה טעם צריך להיות לה, ואם אני חושב ממש על הבורא, אין טעם, כאילו לקחתי גומי, אז מה זה? תנסו. יש הרבה תרגילים. נעבור אותם.

קריין: עמ' 483, כותרת "מצוה אחת", פסקה "ועניין".

"ועניין עבד עברי שמביא הירושלמי צריך לימוד. כי משמעות הכתוב, אפילו בגר שאינו עברי, חייב לאהוב כמותו. ואין לתרץ, כי הגר דינו כעברי, משום: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי גר משמעותו הוא גם גר תושב, שאינו מקבל התורה כלל, זולת שפורש עצמו מעבודה זרה, שעליו נאמר: "לגר אשר בשעריך תתנה". ואכמ"ל בזה." אנחנו מבינים שבעל הסולם כותב מאמרים שלו, בכלל מה שהוא כתב, הוא כתב לקהל מסוים שהיה באותו זמן לפניו בארץ ישראל, בדרך כלל כולם היו בוגרי ישיבות, אפילו חילונים, באו מארצות המזרח שהם כולם היו שייכים לתורה וקשורים אליה, ואז כדי שלא יעלו להם קושיות מהפלפולים בגמרא על כל מיני הצורות האלו, לכן הוא כותב בצורה כזאת. אבל בעצם מה הוא רוצה להגיד? ואהבת לרעך כמוך חייב להיות ללא שום הגבלה בכל הכלים שהאדם יכול לזהות אותם שמתעוררים בו.

"וזה סוד מצוה אחת שהתנא אומר: "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". וקשה מאד להבין, כי מהו ענין "כל העולם" לכאן? ואין לדחוק ולתרץ שמיירי כשהוא עצמו "חצי חייב וחצי זכאי" וכל העולם "חצי חייב וחצי זכאי", שאם נאמר כן העיקר חסר מהספר; ועוד הלא כל העולם מלא גויים ועריצים ואיך הוא יכול לראות שהם "חצי חייב וחצי זכאי" - על עצמו הוא יכול לראות שהוא "חצי חייב וחצי זכאי" אבל לא על כל העולם; ועוד, עכ"פ היה צריך לומר "כל ישראל כולו", ומה ענין "העולם", שצירף כאן התנא, האם יש לנו ערבות גם בעד אומות העולם, לצרף אותם לחשבון מעשינו הטובים?" זה מה שאנחנו שואלים בזמן האחרון, האם אנחנו צריכים כך להתייחס לכל האנשים, לכל אומות העולם, לכל הגויים, לא חשוב כמה ואיך הם מתייחסים אלינו, האם הם נמצאים גם באותו הקהל שחייבים להיות כלפיהם גם באהבת הזולת?

"יש להבין שחז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית." זאת אומרת בדרך לדביקות בבורא, שזו המטרה שממנה התחיל כל עניין הבריאה והיא בסופו של דבר מחייבת אותנו להגיע אליה ואין ברירה, אין מנוס להימנע מזה, בדרך יש לנו לקיים ואהבת לרעך כמוך ללא שום הגבלות לכל אחד ואחד ולכולם יחד.

"ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט כמבואר, כי מהפרטים באים אל הכלל, כי הכלל מביא למטרה האחרונה. אם כן ודאי שאין חילוק, מאיזה צד מתחיל, אם מהכלל, או מהפרט. כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע, עד שנבוא למטרתינו."

שאלה: מאז שהתחלנו לדבר על הבושה והכל, אני לא מסוגל לחשוב על זה שהכול בא מהבורא, זה יותר גרוע ממוות.

למה?

תלמיד: כל אחד כאן בטוח שיש לו עכשיו איזו מידת עצמאיות.

זה האגו שבנו כך מראה לכולם, לכל אחד.

תלמיד: אז אם הבורא מתגלה כל זה נעלם.

נכון.

תלמיד: כל הפעולות, כל הרצונות, מחשבות.

כל הבריאה. אם הבורא היה מתגלה כל הבריאה נעלמת. כדי שהיא לא תיעלם, מה הוא רוצה? הוא רוצה שהיא תקבל מידת השפעה, מידת העצמאות כמוהו, ואז היא לא תיעלם והוא יוכל להתגלות בהם ולא ייעלמו. עכשיו אתה מבין בשביל מה כל הדברים האלה? שהוא רוצה להתגלות בהם, ואם היה מתגלה עכשיו הרצון היה בטל. פוף וזהו, אין.

תלמיד: אבל הכול נמחק, לא יכול להיות שתקבל משהו ועדיין תישאר עצמאי.

לא, אומנם אתה אפס, אבל אם אתה מכין את עצמך כלפיי בעל הבית שאת הכול אתה מקבל כדי להשפיע לו בחזרה, הצורה הזאת נשארת. כי כל מה שיהיה לך זה הכול בא מבעל הבית, את הרצון לקבל הוא נתן, את הרצון להשפיע הוא נתן, את התענוג הוא נתן, הוא נתן לך את כוח המסך ואתה עושה הכול בדומה לו. אפילו שמתגלה לגמרי במלואו אתה נשאר, דווקא, מפני שאתה והוא נעשים עכשיו כשותפים, הוא זקוק לך ואתה זקוק לו. לכן אחרי כל התיקון הכול מתגלה בגמר התיקון.

תלמיד: אני אוכל להחזיק את עצמי רק בתנאי שכל מה שאני מקבל ממנו אני משייך אליו?

כן.

תלמיד: כל דבר.

כל דבר ואז אתה קיים. אז אתה עומד כמוהו.

תלמיד: ואז העצמאות לא מתבטלת?

לא. דווקא ההיפך. זאת העצמאות שלך. אתה נעשה כבורא.

תלמיד: על המחשבה הזאת כל העצמאות נשארת?

כן. זאת הסיבה שככה זה בנוי כדי שאנחנו לא נעלם והבורא יוכל להתגלות בנו, אחרת אם הוא היה מתגלה הרצון לקבל היה נעלם. הרצון לקבל לא נעלם מפני שהוא כבר מתכסה בכוונה על מנת להשפיע, אז יש לו קיום.

תלמיד: בזה שאני אתן לו להשפיע לנו?

בזה שאתה תיתן לו להשפיע לנו כדי שמצדך אתה בזה תשפיע לו ואז אתם תלויים זה בזה, דבוקים זה בזה. זו כל הבריאה. אני מקווה שעוד מעט זה יתחיל להתגלות בפועל. אנחנו כבר עכשיו גם מרגישים את זה יותר מאשר קודם, כשלמדנו פתיחה נגיד, או המאמר הזה. אפילו תוך כמה חודשים זה השתנה. היום זה קצת אחרת אני מרגיש את הקליטה.

שאלה: אתמול התחלנו תורנות רמח"ל. יוצא בערך כעשרים דקות לעשירייה סביב כל העולם.

מתי?

תלמיד: בעקבות השיעור שהיה בחג שהמלצת לעשות את ממוסקבה שלחו קישור.

אחרי השיעור?

תלמיד: כן. במשך היום קבוצות מכל העולם.

במשך היום או אחרי שיעור בוקר?

תלמיד: מאחרי שיעור בוקר במשך כל היום.

זאת אומרת כל קבוצה וקבוצה בעולם.

תלמיד: כל קבוצה לקחה כעשרים דקות.

ואפשר לראות באיזה מקום?

תלמיד: יש טבלה.

יש רק טבלה.

תלמיד: איזו קבוצה לקחה איזו שעה.

כן.

תלמיד: אז אם אתה יכול ככה לתת לנו איזו הכוונה לזמן הזה שהקבוצה בתורנות.

השאלה היא כך, האם כולם נמצאים ברצון הזה, בכוונה הזאת, רק כדי לממש את זה בפועל אז אנחנו מחלקים את זה לכמה קבוצות בעולם? עשרים, שלושים קבוצות.

תלמיד: רק לעשיריות.

אז נגיד שלושים או חמישים עשיריות, וגם הבודדים, לא חשוב, וכולנו רוצים להיות בעל מנת להשפיע, בקשר בינינו, מתוכנו לבורא, ואנחנו לא יכולים כל הזמן להיות בפועל קשורים זה לזה סביב כדור הארץ וכן הלאה, כי אנחנו עובדים. אבל זה שאנחנו מקיימים את זה בצורה כזאת, כך אנחנו בכל זאת תומכים בהם, ואנחנו לא שוכחים אותם.

זה לא שאני זורק את זה עכשיו, יש לי קבוצה, יש לי את העשירייה שלי, ופעם ביום, חצי שעה או אפילו פחות אנחנו אחראיים, אנחנו קוראים מאמר, שרים, מדברים בינינו וכן הלאה, ובשאר הזמן אני מנותק. לא, אני רוצה כל הזמן להיות במשהו קשור לזה, לא רק בחצי שעה שיש לי בפועל, אלא בכל יתר הזמן אני גם כביכול שייך.

אבל מה שהם עושים אני יכול לשמוע, לראות? לא חשוב באיזו שפה, או איך שזה קורה.

תלמיד: בינתיים עדיין לא סיכמנו בדיוק באיזה אופן לממש זאת כיוון שעברה רק יממה. בינתיים פשוט כל קבוצה לקחה את טווח הזמן שלה במהלך העשרים וארבע שעות. יש עוד כמה מקומות פנויים ואני מקווה שבמהלך היום נברר בינינו איך לעשות את זה.

מצוין, יפה, זה מאוד כדאי, זה זמן טוב להתקדמות. קיבלנו איכשהו תורה, איזו הארה, ועכשיו עלינו לעבור כמה משברים, תשעה באב מתקרב וכן הלאה, אבל אנחנו רוצים לראות במקום זה עליה. זה היום שבו נבנה הבית השלישי.

שאלה: בתור אחד שאחראי לפעמים לקיבה של החברים פה.

בשישי האחרון אכלתי את החומוס שלך. דווקא היה בסדר.

תלמיד: הוא כבר מזמן לא שלי, יש צוות.

אבל אתה צ'יף.

תלמיד: אני המחבר. אז כשמכינים סעודה לחברים הרצון והמטרה הם שיהיה להם ממש ממש טעים או מספיק שהאוכל ישביע אותם?

מה אתה חושב?

תלמיד: רק טעים. לא אכפת לי אחר כך שהם יעשו את העבודה הרוחנית, אבל שיהיה להם טעים.

שיהיה להם טעים. בסדר. מספיק שיהיה טעים או שאתה נותן לכל אחד קצת, שיטעמו וישתוקקו.

תלמיד: אני אישית הייתי מעדיף שיישאר להם טעם לעוד, אבל אצלנו יש מתן שפע.

ומה אתה חושב, זה בסדר ככה או לא?

תלמיד: אמרתי שאני מעדיף שיישאר להם טעם לעוד, שיהיה תמיד קצת חסר.

פחות, לא לתת לפי הרצון.

תלמיד: לא עד שיקיאו.

אולי שהם יעשו את ההגבלה הזאת.

תלמיד: זה כבר עליהם. לא עלי.

תחשוב איך עושים את זה.

תלמיד: אבל מה צריכה להיות הכוונה? יותר להשקיע ברצון שיהיה להם מאוד טעים בסעודה?

שיהיה להם טעים, תשים לפניהם פסיצ'קה, צלחת מרכזית עם החומוס שלך לעשרה אנשים, אבל שיהיה שם לא בדיוק מספיק לעשרה.

תלמיד: אז הם יאכלו אחד את השני.

יכול להיות ויכול להיות שלא. יכול להיות שהם ירצו למלאות את זה עם נטייה זה לזה.

תלמיד: אפשר לנסות.

טוב, יש בזה הרבה תרגילים, נדבר עליהם אחר כך. בינתיים זה עוד מוקדם.

שאלה: לחברים דוברי רוסית יש תורנות רמח"ל מ 2017, יש להם קבוצת וואצפ וטבלה, וכל אחד כותב כשהוא מחזיק בכוונה. הם מבצעים את התרגיל הזה כבר מ-2017.

בסדר. אז תנסה לחדש את זה בין כולם.

שאלה: לגבי ארגון הסעודה מבחינה רוחנית. יש לי שלוש אופציות. יש לי אופציה אחת להגיע לסעודה להשתתף לשלם ולאכול, יש לי אופציה שנייה להשתתף לשלם משהו אבל לא לאכול ביחד עם החברים מכל מיני סיבות, ויש לי אופציה לא להיות בכלל בתוך המתחם של הסעודה. מה הכי עדיף להתקדמות הרוחנית?

אם יש לך בעיה עם המזון עצמו, אז אתה לא אוכל. האם בעקבות זה אתה לא משלם? ראיתי התנהגות שהאדם בכל זאת משלם. אדם מתוקן נכון, בכל זאת משלם אבל לא אוכל.

תלמיד: יש תשלום חלקי.

אני לא יודע איך, אבל בצורה כזאת. הוא לוקח פיתה, קצת שמן, מלח, פלפל ואוכל קצת פיתה או פיתה עם ביצה או משהו, ככה כביס.

שאלה: בזמן שאנחנו בונים את הקומה השנייה איך אחר כך אנחנו מתקדמים ביחד?

לשלוש, לארבע ולחמש, שם זה הסוף.

האם הבנתם מהמאמר שקראנו ש "ואהבת לרעך כמוך" זה ללא הגבלה?

שאלה: לא הבנתי מה זה ללא הגבלה.

שזה לכולם. שהאדם חייב להגיע למצב שהוא אוהב את כולם.

תלמיד: בין אם הוא הגר או אחר?

לא חשוב מי. מאיפה זה נובע? מזה שמה שנראה לאדם ש "כל הפוסל במומו פוסל"¹ והוא צריך להגיע למצב שהוא מתקן את עצמו מבפנים ואז בשבילו כל בני האדם שבכל העולם צדיקים גמורים כמו שהוא תיקן את עצמו.

תלמיד: בסוף.

כן.

תלמיד: ובינתיים הגר הוא גר?

לא, זה לא אומר שאתה לא אוהב אותו. עליך לתקן את עצמך כדי לאהוב את כולם.

(סוף השיעור)

---

1. "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע, א גמרא).↩