שיעור בוקר 05.07.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 111, "מבוא לספר הזוהר",

אותיות כ"ט – ל"ג

אות כ"ט

"ומהמבואר תבין, מה שהת"ז, מחלק את עולם האצילות לג' בחינות, שהן:

א. איהו,

ב. חיוהי

ג. וגרמוהי.

אע"פ ששם אחדות פשוטה, ואין שם מבחינת נבראים משהו. כי:

"איהו" - פירושו האלקיות, כמו שהוא לעצמו, שבזה אין לנו תפיסא, ולא ניתן לתפיסא, כמו שנתבאר בכל המהותים, אפילו הגשמיים, כנ"ל באות י"ב.

ו"גרמוהי" - פירושו עשרה הכלים, חו"ב תו"מ אשר שם, שהמשלנו אותם ללבן שבספר החכמה. שאפילו מספר, לא יתכן לומר בלבן, כי אין מה שיעשה שם מספר, כי כולו לבן. ומ"מ, לא בלבד שאנו נותנים בהם מספר, אלא כל מיני רבבות השינוים, שמתגלים בבי"ע, שהם בחינת חומר האותיות, אנו מוצאים אותם מקודם, בכלים חו"ב תו"מ שבאצילות עצמה. אמנם, רק כדרך הלבן, שהוא נותן כל צורות אותיות שבהספר, ובו עצמו אין שום צורה. ונמצא, הלבן נחלק לרבבות צורות, אע"פ שבו עצמו אין שום צורה. כן עשרה הכלים שבאצילות, מפורטים ברבבות שינוים, על פי הארתם בבי"ע, כדוגמת התכנית המחשבתית, היוצאת לפועל במלאכה הממשית, שבבנין הבית. באופן, שכל אלו השינוים, היוצאים לפועל בבי"ע, הם רק מהארת הכלים דע"ס, חו"ב תו"מ דאצילות. ומיחס המקבלים בבי"ע, אנו מוצאים בהלבן, רבבות שינוים. ומיחס אצילות עצמו, הוא כמו לבן, כשהוא לעצמו, ואינו מלובש בדיו שבאותיות, שאינו נמצא בו שום מספר ושום דבר. ונתבאר היטב סוד "גרמוהי", שהם הכלים, שכלפי עצמם, הם אחדות פשוטה, כמו "איהו"."

זאת אומרת, יש לנו א-לוהות, "איהו", ואחר כך כשהיא יוצרת כלים, "גרמוהי", שהם גם נמצאים בצורה פשוטה כמו איהו. בקיצור, אור וכלי שיוצאים מהעליון.

אות ל'

"ו"חיוהי" - פירושו האור, המלובש בתוך הלבן, שהוא הכלים, הנ"ל. אשר אור זה, מובן לנו גם כן רק כלפי הנשמות, המקבלות מאצילות, ולא ח"ו באלקיות כלפי עצמה, כי ה"ס "איהו", כנ"ל. דהיינו, בעת, שג' עולמות בי"ע עולים לאצילות, עם נשמות בני אדם - אז האור, שמקבלים שם, נבחן לבחינת אור החכמה, הנקראת "אור החיה".

ומבחינה זו, אנו מכנים שם את האור בשם "חיוהי". וז"ש הת"ז: "דאיהו, חיוהי וגרמוהי חד בהון". כי כל אלו, ג' הבחינות אמורות, כלפי המקבלים. שבחינת "גרמוהי", היא הארת הכלים במקום בי"ע, שמתחת הפרסא דאצילות. כי אור אצילות, לא יעבור לעולם למטה מפרסא דאצילות, אלא רק הארת הכלים בלבד.

ובחינת "חיוהי", היא הארת אור עצמו דאצילות, דהיינו כשבי"ע עולים לאצילות.

ו"איהו" ה"ס מהות האלקיות, שאינה מושגת כלל, כנ"ל.

ואומר הת"ז, שאעפ"י שלנו, המקבלים, יש להבחין ג' בחינות הללו באצילות, מ"מ הרי זה רק כלפי המקבלים. אמנם, מבחינת עולם אצילות, כשהוא לעצמו, אפילו "גרמוהי" היא בחינת "איהו", דהיינו מהות האלקיות. ואין משום זה, תפיסה כלל בעולם אצילות, כשהוא לעצמו, שה"ס צבע לבן, שאין בו תפיסא, כשהוא לעצמו. והכל שם אחדות פשוטה לגמרי."

כך הוא מחלק את המציאות, "דאיהו, חיוהי וגרמוהי חד בהון". זאת אומרת, "איהו" זה ממש הא-לוהות, האור העליון, "חיוהי" זה כבר עשרה כלים, ו"גרמוהי" זה איך שהם מתבארים בנו אבל אנחנו לא מזהים אותם, לא "איהו" ולא "חיוהי" ולא "גרמוהי". הם רק גורמים לנו להתקיים ולהתחיל להגיב.

שאלה: הוא אומר פה, "כי אור אצילות, לא יעבור לעולם למטה מפרסא דאצילות,". את זה אני יכול להבין, אבל אחר כך אומר, "אלא רק הארת הכלים בלבד". מה זו הארת הכלים אם האור לא יכול לעבור?

"הארת הכלים" זה אור חסדים.

תלמיד: אור חסדים?

אור חסדים יכול לעבור למטה מפרסא, עליו לא היה צמצום. ונשמות שנמצאות למטה מפרסא, נשמות נמצאות רק למטה מפרסא, הן מקבלות את החיות הזאת מאור החסדים שנמצא שם. דרך אור חסדים הן מרגישות קצת את הארת החכמה, אבל הארת החכמה ממטה למעלה, בצורה כזאת, ואז זה עוזר להן לעלות לאצילות. וכשהן באצילות, הן כבר מתחילות לקבל, הנשמות, על מנת להשפיע.

תלמיד: הכול ברור רק לא ברור לי כשאתה אומר שהחסדים יורדים למטה.

אנחנו למדנו על זה, שחסדים זה רק אור החסדים שמתנגד לאור החכמה, שלא רוצה לגלות את אור החכמה אבל בכל זאת יש שם גם הארת החכמה. אין מילים לזה. אחר כך, כשנהיה בחלק י"ב, י"ג, שם הוא מסביר.

אות ל"א

"ומה שהזהר מתאר את הכלים, חו"ב תו"מ באצילות, שהם גדלים או מתמעטים, ע"י מעשה בני אדם, וכן מצינו בזהר (בא ד"ג): "ישראל וכו' יהבין [נותנים] תוקפא וחילא לקוב"ה", שהמשמעות היא, בהאלקיות, כשהיא לעצמה - אינו ח"ו כפשוטו, כי אלקיות לא יתכן בה שום שינוי ח"ו, כמ"ש: "אני הויה לא שניתי וגו'".

אלא, מתוך שמחשבת הבריאה היתה, להנות לנבראיו, מכאן אנו למדים, שיש לו רצון להשפיע. ומתוך, שאנו מוצאים בעוה"ז, שהמשפיע מתגדל בקורת רוחו, בעת שמתרבים המקבלים ממנו, והוא מתאוה לריבוי המקבלים, הנה מבחינה זו, אנו אומרים, שהמוחין מתגדלים באצילות, בעת שהתחתונים זוכים לקבל השפעת האצילות, או שמפרנסים אותו. וכן להיפך, בעת שאין התחתונים כדאים לקבל שפעו, נמצאים המוחין בשיעור הזה, כמו שמתמעטים. כלומר, שאין מי שיקבל מהם".

אות ל"ב

"ותדמה זה אל נר: שבין אם תדליק ממנו, אלף אלפי רבי רבבות נרות, או לא תדליק ממנו כלום, לא תמצא מחמת זה, שום שינוי באפס מה, בנר עצמו.

או, כמו אדם הראשון: בין אם יצאו ממנו, רבי רבבות בנים כמונו היום, ובין אם לא היה מוליד כלל, לא היה פועל זה, על אדם הראשון עצמו, שום שינוי משהו.

כן עולם האצילות, כשהוא לעצמו, אין בו ח"ו שום שינוי משהו, בין אם התחתונים מקבלים הימנו, שפעו בשפע גדול, ובין שאינם מקבלים כלום הימנו. וכל הגדלות האמורה, רובצת רק על התחתונים בלבד".

אות ל"ג

"אמנם לפי"ז, לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה, בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים?

אכן, יש בזה סוד נמרץ מאד ומאד. והוא "סוד, וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות.

בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו.

כן הוא בענין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו."

שאלה: בסעיף ל"א כתוב שהאורות מתגדלים ברגע שיש להם יותר ביקוש. אבל האור נמצא במנוחה מוחלטת, האם אנחנו מגדילים את האורות?

בדיוק מפני שהוא נמצא במנוחה מוחלטת הוא תלוי במי שמקבל אותו.

תלמיד: זאת אומרת הבורא גדל ככל שאנחנו מגדילים את ההשתוקקות?

יש לך חשמל, אתה יכול להדליק מנורה גדולה ומנורה קטנה, אז האם תגיד שיש לך יותר חשמל או פחות חשמל? לא, אלא יש לך משהו שמגלה אותו יותר או פחות.

תלמיד: אבל הוא הערך המוחלט במציאות, לא?

באור יש לך הכול. הכול תלוי במקבלים, במשתמש. חכמה או חסדים, גדול, קטן, כמה שאתה רוצה, מה שאתה רוצה. אבל האור בעצמו לא משתנה, אלא אתה, בכמה שאתה מתחבר אליו, לפי המשתמש, כך אתה מגלה אותו ומדבר עליו.

תלמיד: איך אני יכול לקחת מכאן את המצבים שהוא נותן לנו, לי, כאשר אני חושב שהוא קטן?

זאת שאלה, שאלה טובה. איך אנחנו נפסיק להתייחס לבורא שהוא נראה לנו קטן, עד כדי כך שאנחנו שוכחים ממנו, הוא לא נמצא בשדה הראייה שלנו. אתה אומר כך, אם הוא היה עכשיו גדול בעיניי הייתי רואה אותו, הייתי מזהה אותו. אחרת אני עוד לא מזהה. יש חלקיקים כאלה קטנים, חיות כאלה קטנות בעולם שלנו, שאפילו עם מיקרוסקופים אנחנו עוד לא רואים אותם. עוד לא גילינו אותם אולי.

הבורא הוא עוד פחות מזה, נעלם יותר מכל דבר אחר. איפה יש לי אותו מכשיר שאני יכול לראות אותו? המכשיר זה רק תשומת לב. אין יותר, רק תשומת לב. תנסה לעורר את הלב, עשרה לבבות, תחבר אותם כאחד, תגדיל את החשיבות, תפעיל את הבקשה ותגלה.

כן, זו בעיה.

שאלה: לפי מה שכתוב פה, לא ברור מה זה "לעשות נחת רוח ליוצרו" אם בו עצמו אין שום שינוי והכול רק מתדמה לנבראים? מה זה לעשות לו נחת רוח?

ואתה חשבת שאתה עושה לו נחת רוח?

תלמיד: לחברים, לא משנה, למה שמחוצה לי.

תמיד כך כתוב, "דיברה תורה בלשון בני אדם". על הבורא אנחנו לא מדברים בכלל, אף פעם. כל מה שאנחנו מדברים, אנחנו מדברים איך שזה מתגלה בכלים שלנו. לכן אנחנו קוראים לזה ה-ו-י-ה, י-ה-ו-ה, זה השלד שלנו, שמה שמתרחש בו אנחנו מדברים.

תלמיד: אבל פה הוא כותב עליו, הוא אומר "אצלו אין שום שינוי". אז למה חשוב לי לדעת שאצלו אין שום שינוי? למה אנחנו צריכים לדעת את זה אם זה לא בהשגתנו?

אתה רואה שהוא מסביר לך עוד יותר ויותר. כשאתה גדל, אתה משיג את זה שאין בו שום שינויים וכל השינויים הם רק כדי להרחיב את כלי הקליטה שלך.

תלמיד: ומה זה נותן?

זה נותן לך יכולת לגדול בצורה בלתי גבולית. ובכל זאת, אתה יודע שאתה לא משיג אותו. אותו אף פעם לא, אלא מה שאתה יכול לפי הכלים שלך.

תלמיד: זה שאני לא משיג אותו, ושזה לפי הכלים שלי זה ברור, אבל מה זה עוזר לי שאני יודע שאצלו אין שום שינוי?

אם אתה מתאר לעצמך שבבורא ישנם שינויים בהתאם לשינויים שלך, אז אתה עדיין משיג אותו בצורה לא שלמה. בשלם לא יכול להיות שום שינוי. חסר משהו, קודם ואחר כך, אין דבר כזה בבורא, זה אבסולוט. אבל כלפינו הוא משחק. כל הבריאה זה משחק עם לוויתן, הוא משחק.

מה זה משחק? שהוא בעצמו לא שייך לכל השינויים בנבראים שברא, ומה שעוסק איתם. אבל זה לא אומר שאין לו יחס אלינו, ישנו יחס. ואהבה ישנה? ישנה. הוא מטפל בנו במסירות? ודאי, בהכול. אז מה זה שהוא לא עושה בנו שום שינוי?

אנחנו מתכוונים בזה שאין בו שום שינוי, שהוא נבדל מאיתנו, שהוא לא מקבל את זה. לא, הוא מקבל ומרגיש עוד יותר ממה שאנחנו, מפני שזאת שכינה הקדושה השלמה. אבל השינויים בהתנהגות שלנו, במה שאנחנו ואיך שהוא צריך להתנהג איתנו, הם לא עושים בו בעצמו שום שינוי. שם, בשורש שלנו זו אהבה חלוטה ואין שינוי. איך יכול להיות שינוי באהבה חלוטה?

תלמיד: אז כשאנחנו אומרים דבקות, מה הכוונה, דבקות במה?

עד שאנחנו מגיעים לדבקות הזאת, על מה שהוא מדבר, שהוא משיג. שבבורא עצמו מרוב שלמותו אין שום שינוי. אמנם כל השינויים כלפינו והוא עושה את זה, ובדרגה פחות מהשלמות שלו, שם כל השינויים האלה מתרחשים. אתה מרגיש את זה, אתה מגלה את זה.

תלמיד: אבל דבקות משמעותה שבדיוק אותה צורה של הבורא מקבל הנברא. זאת אומרת גם בנברא אין שום שינויים?

לא, הנברא כנראה משיג גם את השלמות הסופית, שכבר אין יותר שינויים. "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"¹. כמו שלמדנו, "איהו וחיוהי וגרמוהי", זאת אומרת הכלים והאורות נעשים כאחד, ללא שינוי.

תלמיד: אז גם בנברא יש את התכונה זאת, אם הוא משיג אותה?

כנראה שכן. אני לא יודע, אני לא משיג דבר כזה, זה גבוה מעל גבוה.

שאלה: איך הנברא משיל דמות אחת שהוא רכש אותה ועובר לדמות הבאה ולא נתקע בדמות אחת כל הזמן?

על ידי זה שהוא נכלל בסביבה, הוא לוקח מהסביבה חסרונות שהם שייכים לתפקוד יותר גבוה שלו, כי תפקוד יותר גבוה שלו זה התכללות במערכת אדם הראשון יותר ויותר, וכך הוא עושה. זאת אומרת, מעצמו לסביבה, מסביבה לבורא, מהבורא בחזרה אליו ושוב אני, סביבה, בורא, אני, סביבה, בורא.

וכך כל הזמן יש לו קפיצות. "אני" זה אני, "אני בדרגה 1+", זה אני שנכלל בסביבה, כי זו המערכת שאני צריך כל הזמן לגרום להתייצבות בה יותר ויותר, ליציבות שלה, לחיבור שבה, אני צריך לגלות אותה כולה. ואז כשאני נכלל ונכלל בסביבה אני רואה שאני לא יכול, לא מסוגל, לא רוצה, אבל כן צריכים, והרצון לקבל שם גדול ומתגלה השבירה, שאני לא רוצה ולא צריך וכן הלאה, אבל אני פונה לבורא והוא מתקן.

בקיצור, את כל החסרונות הנכונים אני מקבל מזה שאני נכלל בסביבה. עד שאני נכלל בסביבה, אני מגיע לסביבה בצורה כזאת שאני רוצה להתקדם, אני רוצה להשיג את הבורא, "אני" רוצה. כשאני נכלל בסביבה, "האני" כבר מתחיל להיטמע שם, להעלם, ואני מבקש "אנחנו".

בסוף ה"אנחנו", אנחנו מבקשים כבר את הבורא, להתכלל בו. זאת אומרת כל הזמן זו התכללות בדרגה יותר עליונה, אני בסביבה, עם הסביבה בבורא. ואחרי זה יורדים לקומה יותר תחתונה ושוב מתחילים לעלות לקומה עוד יותר עליונה, 1-, 1+, 2-, 2+. אבל כל הזמן, זה אני, קבוצה, בורא. שוב נפילה, אני, קבוצה, בורא, עלייה, וכן הלאה.

תלמיד: מה הסימן שאני צריך לקבל בשביל שאעשה את הצעד קדימה כמה שיותר מהר ובזמן הנכון בלי לחכות למכה?

תתכלל בסביבה לפני שאתה מקבל מכה. אין ברירה. כל המכות שלנו מגיעות לנו מהסביבה, מאותו חוסר השלמה שאנחנו לא גרמנו קודם. יש לך הזדמנות תמיד להידבק בסביבה. אם אתה לא נדבק, אתה מתחיל לקבל משם הבחנות שליליות.

שאלה: מהי שפת הבורא? איך אפשר להבין מה הבורא רוצה להגיד לאדם דרך כל מיני אירועים, כמו מכשיר תרגום, שמישהו מדבר בשפה מסוימת, אתה שם את המכשיר והוא מתרגם לך?

זה מאוד פשוט. ודאי שלא בזמן הירידה, אז אני אטום, אבל בזמן שאני קצת מתעורר, אני צריך כל הזמן לשמוע מה אומר לי חוסר הקשר עם הסביבה, מה הוא מדבר, ובחוסר הקשר שלי עם הסביבה נמצא בורא. כי אותו חוסר הקשר הוא יתקן אחר כך, אז אני רוצה כבר לשמוע, מה הוא רוצה להגיד לי על חוסר הקשר שלי עם הסביבה.

והוא רוצה להגיד שאני לא רוצה, שאני אטום לזה, שאני לא משקיע בזה, שאני מזלזל בזה, שאני נגעל מזה. ואחר כך הוא יגיד, "אבל זה אני עושה לך". למה? "כי אני רוצה שאתה תפנה אלי ותבקש".

תלמיד: זאת אומרת, הבורא מדבר עם האדם דרך גילוי חוסר הקשר עם הסביבה?

בטח. מה תפקיד שלו? התפקיד שלו לגלות את מקום השבירה. זה חוסר הקשר שלי עם הסביבה. כי בסביבה שאני נכלל, אני נכלל באדם הראשון.

תלמיד: אבל לא בכל מצב אפשר לגלות חוסר קשר.

צריכים לעשות את זה, צריכים להתאמץ לזה. אני רוצה רק את זה לגלות, חוץ מזה שום דבר. כי בחוסר הקשר הזה שלי עם הסביבה שם נמצא הבורא, שזה יעורר אותי לבקשה. וחוץ מבקשה לא צריכים שום דבר.

תלמיד: ואם הבורא משפיע על האדם דרך דומם, צומח, חי, ששם קשה לזהות?

הוא לא משפיע דרך דומם, צומח, חי, אני נתתי רק דוגמאות איך אנחנו עולים מדרגה לדרגה, שהדרגה הבאה שלנו שאנחנו צריכים לעלות אליה, זאת דרגת המדבר.

תלמיד: כן, אבל אדם חי בסביבה גדולה ולפעמים הוא מרגיש סתם, למשל דרך האקלים גם את ההשפעה עליו. לְמה הוא צריך להתייחס, מה הבורא רוצה להגיד לו?

הבורא לוחץ עליו דרך כל האפשרויות, דרך דומם, ודרך צומח, ודרך החי. ואנחנו עכשיו נמצאים כולנו בדרגת החי, ומתכוונים לעלות לדרגת המדבר.

תלמיד: זאת אומרת, אם הבורא פועל על האדם דרך הקבוצה, דרך העשירייה שהוא נמצא בה, זאת כבר דרגת האדם, אפשר להגיד כך?

כן.

תלמיד: ואם יש כל מיני אירועים כמו שאנחנו לפעמים רואים, דרך כל האנושות אז זה חי, ויש לפעמים דרך דומם, אקלים וכולי, איך לפענח נכון מה הוא רוצה להגיד לי? כדי להשתנות כמובן.

הוא רוצה לדחוף אותך רק לדבר אחד, לחיבור עם עשירייה. ושאתה בעצמך בצורה מלאכותית רוצה להתכלל בעשירייה, אתה רואה שזה לא הולך, "אני לא יכול", "טוב לי מותי מחיי", "תעזוב אותי מזה", "אני לא רוצה", "ואם כן רוצה, אז אני משקר לעצמי, עוד מעט אני אגלה שאני לא רוצה".

אז מה עושים? אני משתדל לבוא לכל מיני פעולות, ומשתדל להתערבב ולהתערב בכל מיני מעשים שעושים, אבל אני רואה שזה לא עוזר לי. למה? הבורא, בצורה העליונה הזאת, שאני ארצה להתכלל במה שאני יכול להשתמש כדי להתכלל, [רוצה] שאני כבר אתחיל לפנות אליו.

אבל אני כבר מתאר לעצמי מה המקום הנכון שבו אני צריך להיות. אני מתאר לעצמי עד כמה שאני לא רוצה להיות בזה למרות שאני עושה מאמצים. ואז כתוצאה מזה אני מגלה, זה המקום הנכון, שם אני צריך להתכלל ואני צריך לבקש על זה את הבורא, שיעזור לי. ואז באה עזרה. גם בצורה הדרגתית, על הזה, על ידי זה, אחרי זה, כמו עם תלמידי רבי שמעון וכן הלאה. אבל זה כבר מעבר מדרגת החי בדרגת המדבר. ובדרגת המדבר אנחנו גומרים את כל הבריאה, אין יותר. זה גמר התיקון בדרגת המדבר, לתקן את הכלי דאדם הראשון. ושם אנחנו מגלים את הבורא במלואו, בדבקות.

שאלה: הוא התחיל מזה, "ואין משום זה, תפיסה כלל בעולם אצילות, כשהוא לעצמו, שה"ס צבע לבן, שאין בו תפיסא, כשהוא לעצמו. והכל שם אחדות פשוטה לגמרי." למה אני מתפלל פה? איך אני מתפלל בכלל? בלי כוונה, מה אני עושה? למי? למה?

אם אין לך למי, ואין לך עם מה, אז תעזוב.

תלמיד: אני מרגיש שאני מתפלל לקיר, אין עם מי, למה.

כי אתה לפני זה צריך להתכלל בסביבה, כדי שהסביבה תעורר בך את החסרונות. ואז מהחסרונות האלה אתה תתחיל לפנות, לחפש איפה אתה יכול למלא אותם, לממש אותם.

תלמיד: האם תפילה צריכה כוונה?

ודאי כל התפילה היא כוונה.

תלמיד: כשאתה מתפלל על מישהו שהוא חולה, מה הכוונה שצריכה להיות לי?

להתכלל בעשירייה כדי להתקשר עם הבורא.

תלמיד: ואז מה?

אז מה?

תלמיד: ישבתי עם העשירייה, עשיתי כוונה. איזו כוונה אני צריך לעשות? אני צריך ללמוד, אולי יש איזו טעות בכלל בתפילה שלי.

כן.

תלמיד: מה אני עושה עם העשירייה הזאת, איזו כוונה צריכה להיות לי להתפלל על מישהו שהוא חולה, פרקטית, על מה לחשוב? מה לעשות?

מקשר נכון עם העשירייה, ולא להתפלל למישהו או משהו, אני אומר מה שחייב להיות לפי מאמרי רב"ש על החברה, אם אתה נמצא בסביבה הנכונה, אתה מקבל מהם נחיצות לחיבור.

תלמיד: אתה מזכיר כל בוקר, אדם חולה, "בואו נכוון אליו", מה אני צריך לעשות?

הכוונה היא פשוטה. שאנחנו על ידי זה שאנחנו נמצאים בעשירייה, מבקשים מהבורא שיעזור לחבר שלנו שזקוק באמת לעזרה, במה אנחנו יכולים לעזור לו? אם אנחנו יכולים במישור הגשמי לעזור, עוזרים. אבל באמת, רק על ידי זה שפונים לבורא ומבקשים ממנו שיעזור. זאת בעיה גדולה. יש לנו שני חברים במצב אנוש כל אחד. צעירים, ממש.

תלמיד: אז אולי יש הזדמנות ללמוד את זה, איך מתמקדים כמו בלייזר באותו אחד שחולה ואיך מוציאים אותו מזה?

יש לך את הרופא של כל החולים.

תלמיד: והוא בטוח יעזור אם אנחנו נעשה כוונה אמיתית?

לא, [אלא מה] אתה תעזור?

תלמיד: לא, בטוח שאני לא.

אז מה אתה מדבר בכלל. ודאי שאין כוח אחר. בפרט במצבים שהרופאים בעצמם אומרים, "הכול בידי שמים". שהרופא אומר "הכול בידי שמים" זה כבר לא טוב.

תלמיד: במה זה עוד תלוי?

יש תפילה שלנו, לכן אני מעורר את זה לפני כל שיעור ואומר שיש לנו מקרים כאלה שאנחנו צריכים במיוחד עבורם, חוץ מזה שאנחנו מבקשים על החיבור שלנו ועלמכל מיני דברים, אנחנו צריכים לבקש על רפואה שלמה לשני החברים שלנו.

תלמיד: אז משהו לא בסדר בתפילה שלנו, שזה לא עובד?

אם זה היה עובד היו מתרפאים. מה, לבורא חסרות תרופות?

תלמיד: איך צריך לעבוד עוד יותר נכון?

להתחבר ולבקש. הבעיה היא שהחיבור שלנו לא מספיק כדי להוציא אותם ממצבם.

תלמיד: כשאתה אומר, החיבור לא מספיק, למה אתה מתכוון בדיוק?

החיבור בינינו. שאנחנו לא מספיק מחוברים כדי לחייב את הבורא, את המערכת הכללית, הבורא זה המערכת הכללית, לרפאות את שני החברים.

תלמיד: איזה מאמץ עכשיו אנחנו צריכים לעשות, איך אפשר להתחבר עוד יותר בשבת הזאת, איך אפשר למרכז את זה כקרן לייזר כדי לצאת, לעשות מאמץ עילאי?

להשתדל במאמץ הלב להיות מחוברים בלב אחד, ואז בזה נחייב את הבורא לעזור לחברים שלנו.

עכשיו, תבדוק את הלב שלך, תבדוק עד כמה שהוא אבן.

תלמיד: לב של אבן?

כן, כי הלב שלך זה אבן, לא רוצה להיות מחובר עם לבבות אחרים. ואם לא מחובר, אתה לא יכול לבקש את הבורא.

(סוף השיעור)

---

1. זכריה, י"ד ט↩