שיעור בוקר 04.09.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1033,

מאמר "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה"

mlt_o_rav_2023-09-04_lesson_rb-1990-16-mi-kotzer-ruah_n1_p1_lIyJcbhF

קריין: כתבי רב"ש, כרך ב'. עמ' 1033, מאמר "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה".

מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה

תש"ן - מאמר ט"ז
1989/90 - מאמר 16

"הזה"ק וארא (דף כ"ג ובהסולם אות ס"ה) כתוב שם וזה לשונו, "אמר רבי שמעון, מקוצר רוח פירושו, שעוד לא יצאה יובל, שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, ורוח האחרון, שהוא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם, ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה, מהושיע לישראל, שזה סוד מקוצר רוח", עד כאן לשונו.

ויש להבין מהו ענין "עבודה קשה", ומהו "מקוצר רוח". כלומר, מהו הקשר עבודה קשה לקוצר רוח, בעבודה. וגם יש להבין, מה שרבי שמעון מפרש קוצר רוח על מלכות, מהי השייכות לעבודה קשה.

הנה ידוע, שסדר העבודה בעבודת ה', הוא שהאדם צריך לעבוד להמציא לו כלים, שבהכלים האלו תהיה לו האפשרות לקבל את הטוב והעונג, מה שה' חשב לתת להנבראים. כידוע, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ובגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ובהרצון וחשק להתענוג מודדים את טעם של התענוג. כלומר, כפי גודל השתוקקות להדבר, שהוא חושב שממנו הוא יקבל תענוג, בשיעור הזה הוא נהנה. לכן קטנות וגדלות הנאה של אדם נמדדות בשיעור ההשתוקקות להתענוג שבדבר.

ולפי זה, מאין באות ההבחנות של מקבלי תענוגים. היות שכולם נבראו ברצון לקבל לעצמם, ומי הוא העושה, שאחד יקבל תענוג קטן, ואחד תענוג גדול. כלומר, מי הוא טיפש, שירצה לקבל תענוג קטן, במקום שיכול לקבל תענוג גדול. אלא, מסיבת שהבורא "רצה להוציא לאור שלימות פעולותיו", שפירושו, שענין להטיב לנבראיו יהיה שלימות הטבה, היינו בעת שיקבל את הטוב והעונג, שלא ירגישו שם אי נעימות, היינו בחינת בושה, כמו שכתוב "מאן דאכיל לאו דיליה בהית להסתכולי באפי".

לכן נתקן ענין צמצום והסתר על כלים דקבלה, שהם כלים, שהאדם נברא בהם מצד הטבע. זאת אומרת, שיש בזה ב' ענינים:

א. שלא יכולים לקבל בהכלים האלו שום שפע דקדושה.

ב. שכל זמן שהאדם לא השיג כלים דהשפעה, האדם לא רואה את הטוב ועונג שישנם בקדושה. ואין בידו להשיג טעם של עונג, רק מה שניתן נהירו דקיק להקליפות, שיוכלו להתקיים. ומהניצוצין האלו, שנפלו לקליפות, מזה יש תענוג בכל התענוגים הגשמיים. וזה מגולה לכל, כלומר שהתענוג מגולה, היינו שכל אחד יכול לטעום מהתענוגים האלו עם הכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל הנאה לתועלת עצמם. מה שאין כן הטוב ועונג דקדושה, ששם עיקר התענוגים, שהיה ברצונו לתת להנבראים, זה נעלם מהכלים דקבלה. שזה נקרא צמצום והסתר.

לכן, היות שעל ידי התיקון הזה, שאי אפשר לקבל את התענוגים דקדושה, אלא לפי ערך שרכש כלים דהשפעה, יצא מזה ב' דברים:

א. שהאדם צריך להאמין, שעיקר טוב ועונג, שהיה ברצון ה' לתת להנבראים, נמצא בקדושה.

ב. שצריך לעבוד עבודה, שהיא נגד הטבע, שהוא שלא יקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה'.

וזה גורם הבחן מדרגות. היינו, שאין אדם דומה לחבירו. כי בערך מה שבא מצד המשפיע, כולם שוים, כמו שאומר האר"י הקדוש, שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון הפשוט, ממלא כל המציאות. ולא היה ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט. אלא אח"כ, היינו לאחר שנעשה התיקון, שלא יקבלו רק בכלים דהשפעה, אז נעשה ריבוי עולמות, היינו הרבה בחינות, לפי ערך הכוונה, שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, שזה מכונה ריבוי מסכים, בזה נעשה הבחן מדרגות.

וזה כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "כל צדיק וצדיק, נותנין לו מדור לפי כבודו".

וזהו מטעם שיש הבדל מצד הכלים של המקבל, היינו הכלים מה שהמקבל צריך לעשות, שהם נקראים "כלים דהשפעה", כלומר שיקבל בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כלים דקבלה לתועלת עצמו, זהו כלים שבאים מצד המאציל, על אלו הכלים אין האדם צריך לעבוד, כי הבורא ברא אותו עם כלים כאלו. לכן כל העבודה של הנבראים היא להשיג כלים דהשפעה.

ובהאמור אנו יודעים, מה נקרא עבודת האדם, שהיא רק עבודה איך להשיג כלים דהשפעה. כלומר, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שכל מה שאינו נוגע לתועלת ה', אין מעניין אותו. אלא כל רצונו הוא, איך להגיע לידי מצב, שיוכל לעשות נחת ליוצרו. לכן בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו.

ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.

ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.

אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה, מב' טעמים:

א. שהוא רואה עכשיו מהו הפירוש "בעל מנת להשפיע", שהאדם צריך להאמין בחז"ל, זה שהוא רואה עכשיו, מה זה "לשם שמים", לא היה יודע את הפירוש האמיתי.

אלא כמו שביארנו על מה שהזה"ק אומר על פסוק "או הודע לו אשר חטא". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה". שיש לפרש, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה.

אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע. אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו. נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע.

אולם טעם ה-ב' שנעשה לו עכשיו יותר קשה, הוא מטעם, שמדרך העולם הוא, שהאדם רוצה ללמוד איזה מקצוע, ונכנס להאומן שלו ללמוד את המקצוע הזה, שהוא מבין, שהמקצוע הזה מתאים בשבילו. ואם האומן רואה, שהוא לא מתקדם, אחר כמה זמן שהוא לומד אצלו, אז האומן אומר לו, המקצוע הזה לא בשבילך, כי זה קשה יותר מידי, לכן לך ותחפש מקצוע אחר, משהו יותר קל בשבילך, ומזה אתה תתפרנס.

לכן בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.

מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל.

נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה".

אולם האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם כנ"ל, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו".

היינו כנ"ל, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה".

אולם נשאלת השאלה, מדוע ה' הודיע לו את האמת, איך שאין האדם מסוגל לעבוד נגד הטבע. וזהו מטעם, כמו שכתוב "למען שיתי אותותי אלה". כלומר, שע"י זה שיתגלה את כל הרע שבאדם, אז ה' יכול לתת עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם.

נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו.

וזהו על דרך מה שמובא בזה"ק (בראשית ב' דף ס"ד ובהסולם אות ק"ג) וזה לשונו, "ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים, שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:

א. היא "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. ואם כן הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כי לולא הרעה, לא היה זוכה להטובה. ונמצא, שכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד. כלומר, גורמים להטוב.

ב. היא בחינת "גם זו לטובה". דהיינו, לא לבד, שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו ע"י אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות".

ובהאמור רואים אנו, שדוקא שכל הרע מתגלה, אז יש כלי שלם, שיכול להאיר בהם אור שלם. ומהנ"ל אנו רואים, מהי הסיבה, שה' הכביד את לבו, היינו שהלב, הנקרא רצון, היה כל פעם יותר מתנגד לעבודה דלהשפיע. והטעם הוא, שאנו צריכים לעבודה קשה, שרק ע"י היסורים דעבודה קשה, היסורים האלו, הם הגורמים שיצעקו לה' עם רצון שלם, שה' יעזור לו לצאת משליטת פרעה מלך מצרים. היינו, שדוקא ממצב השפלות, שהאדם מרגיש, שיותר רע לו מכל אנשים, זה נותן לו דחיפה, שיצעק לה' בכל לבו, שיעזור לו.

אולם במצב הזה יש הרבה עליות והרבה ירידות. זאת אומרת, לפעמים אין האדם מסוגל להאמין, שהמצב, שבו הוא נמצא, בא מה', היינו שה' פנה אליו, ושומע את תפלתו, מה שהאדם מבקש, שה' יתן לו עזרה לצאת מהגלות, שבו האדם נמצא תחת שליטת אהבה עצמית.

לכן בזמן שיש להאדם אמונה זו, הוא לא בורח מהמערכה, היינו שאומר, שהוא רואה, שחס ושלום אין ה' שומע תפלתו, ולכן אין לו למי להתפלל. אלא הוא מאמין, שה' כן שומע תפלתו, וה' נתן לו הידיעה, שהוא ידע, איך האדם נמצא בשפלות כזו, שאף פעם לא עולה על דעתו, שיהיה כל כך משוקע באהבה עצמית.

לכן כל פעם הוא מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה', ואומר, בטח הבורא רוצה, שיתגלה אצלו הרצון אמיתי, שיוציאו מהגלות הזאת. וממילא הוא לא זז מלתת תודה לה', על זה שגילה לו את מצבו האמיתי. וכמו כן הוא עומד ומתפלל לה', הלא הוא רואה, שה' הוא שומע תפלה, בזה שגילה לו את הרע, ובטח הוא יעזור לו גם כן להוציאו מהרע, שזה נקרא גאולה. כלומר, שהוא מאמין, שהבורא נתן לו להבין, שהוא נמצא בגלות, בטח אח"כ הוא יוציאו מהגלות.

אולם יש לפעמים ירידות, היינו שקשה לו להאמין, שה' הוא שומע תפלה. כי לפי דעתו של האדם, האדם חושב, שכבר התפלל אליו הרבה יותר מדי. ובטח, אם ה' שומע, במה שמבקשים ממנו, היה צריך לעזור לי. וכיון שעדיין לא נושעתי על שהייתי מתפלל, אזי הוא אומר, שה' חס ושלום אינו שומע בקול תפלתו. יכול להיות, שלגבי אחרים הוא כן שומע, אבל מה זה חשוב, כי העיקר הוא, מה שאני מרגיש. כלומר, או שטוב לי, או חס ושלום שרע לי.

נמצא, שהירידות האלו גורמות לו מחשבות לברוח מהמערכה. ואמר, שאין זה בשבילו. ואם הוא לא בורח, באה לו עוד הפעם עליה, ומתחיל שוב לחשוב אחרת, ומכל ההחלטות שעשה, הוא שוכח, ומתחיל לחשוב אחרת. וכך הוא נמשך הסדר של העליות וירידות, עד שמתגלה אצל האדם הצורך אמיתי להתקרבות לה', היינו, שהכלי, הנקרא רצון, הוא כבר נשלם בכל צורתו הנכונה, שזה הבורא יודע מתי שנגמרה, ואין בידי האדם לדעת זאת. אז ה' נותן את העזרה ומוציא את האדם מהגלות.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "וידבר משה כן אל בני ישראל (היינו בשורת הגאולה) ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה", שאומר "שקוצר רוח, היינו מלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל", שיש לפרש כידוע, שעיקר העבודה היא בבחינת מלכות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה שבחינת הדעת שבקדושה היתה בגלות, היינו שמלכות שמים, שצריכים לקבל עול מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שלא על מנת לקבל פרס, אלא שצריך להיות עבודה לתענוג גדול, בזה שהאדם זכה לשמש את המלך, מטעם חשיבות המלך, זה היה בגלות.

היינו, שלא היתה מגולה חשיבות דקדושה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". היינו שבזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד לשם שמים, עבודה זו נחשבת לשפלות, כי אינו מוצא בזה טעם של חשיבות. נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה.

וזה נקרא "קוצר רוח", היינו שהמלכות, שהיא דבר חשוב, היינו, שמי שמשמש את המלך, הנקרא בחינת "רואי פני מלך", היושבים ראשונה במלכות, אצל אנשים האלה לא נקרא זה שיושבים אצל המלך, והם מבחינת רואי פני המלך, היושבים ראשונה במלכות, שיהא נחשב זה לעבודה קשה, ושנגיד שיש להם קוצר רוח, היינו שאין להם מצב רוח מרומם.

אלא, בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב. וזה נקרא "קוצר רוח", שאין המלכות יכולה לתת מצב רוח מרומם, כמו שצריכים להרגיש, בזמן שיושבים אצל המלך. נמצא, שקוצר רוח ועבודה קשה קשורים זה בזה. כלומר, שאם המלכות היא בעפרא, היינו בלתי חשובה, זה גורם עבודה קשה. כי בדבר, שאין בו טעם, אז כל רגע ורגע, שהאדם מתגבר ועובד, התגברות הזו היא קשה מאוד. ולא תמיד האדם מסוגל להתגבר.

וזה שאומר "ורוח האחרון, שהיא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים". שפירושו, שהמלכות עוד לא היתה לה ממשלה, שכל אחד יראה, שכל החוקים, שישנם מצדה, הם חוקים ישרים. היינו, שיהא הכל מתישב על הלב, ושכל אחד ירגיש את המלכות, הנקראת ההשגחה, בבחינת טוב ומטיב, היות שהעולם הולך לפי הנהגתה, כמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה". דבר זה עוד לא היה מגולה.

וזה שאומר "ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל". שפירושו, היות שהמלכות הזו היתה עדיין בגלות, לכן היתה קצרה ידה מלהושיע לישראל. מה שאין כן בזמן שהיא יוצאת מהגלות, אדרבה, הוא הנותנת את הרוח להאדם, שיהיה במצב רוח מרומם.

לכן, כשבא משה ובישר להם בשורת הגאולה, הם לא היו יכולים להאמין לדבר זה, היינו שיצאו מגלות מצרים, כלומר כמו שכתוב, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם". היינו, שלא תהיה להם לאו דוקא עבודה קשה, אלא אפילו סתם עבודה, לא תהיה לכם, את זה לא היו יכולים להאמין, איך יכול להיות דבר זה.

זאת אומרת, אם היו מאמינים בדבר הזה, אז בכח האמונה היו יוצאים מהגלות. היינו, שמלכות, הנקראת רוח, היתה עולה למעלה בחשיבות, כמו שכתוב (קהלת ג') "מי יודע רוח בני האדם העולה, היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת, היא למטה, לארץ". שיש לפרש "רוח בני אדם" היינו לאחר שהוא יוצא מבחינת הבהמה שלו ונעשה בחינת אדם, כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם", אז "הרוח עולה למעלה" היינו בחינת מלכות, הנקראת "רוח" כנ"ל, עולה למעלה, בחשיבות.

מה שאין כן בחינת הרוח אצל הבהמה, היינו בזמן שהאדם נמצא במצב של בהמיות, אז אצלו הרוח יורדת למטה בחשיבות. לכן, שעם ישראל היו צריכים לגלות את הרע שלהם, כנ"ל, בכדי שיהיה להם חסרון שלם, שאז יכולה לבוא עזרה שלימה, לכן עוד לא שמעו בני ישראל."

שאלה: רב"ש כותב שכל פעם האדם צריך להתחזק, "מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה', ואומר, בטח הבורא רוצה, שיתגלה אצלו הרצון אמיתי,", בזה שהוא מקבל רע, הוא מבין שה' מודיע לו. והוא ממשיך באותה פסקה ואומר ו"לא זז מלתת תודה לה', על זה שגילה לו את מצבו האמיתי."

כן.

תלמיד: מה זה המצב הזה שכולל את שני ההפכים, התפילה וההודיה, ושהוא אומר "מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה'" ובהמשך ש"לא זז מלתת תודה לה'"?

שהוא מבין שהבורא שברא את הכול, כולל כל הטבע שבתוך האדם, יודע איך להעביר את האדם דרך כל המצבים הללו כדי לברוא בו כל מיני הבחנות שיכולים להבין, להרגיש, להשיג מה קורה במציאות שהבורא ברא. ובזה האדם מתקרב לבורא.

תלמיד: אז אלה שני מצבים שונים, זה לא באותו מצב?

אלף מצבים, לא חשוב.

תלמיד: ומתי הוא מתפלל לה', זאת אומרת, זה שהוא "לא זז מלתת תודה לה', על זה שגילה לו את מצבו האמיתי" זה מצוין, כי הוא מראה לו את הרע ואז הוא זקוק לעזרת ה', כמו שהוא כותב, וזה מצב מאוד מתקדם שמקרב אותו ללשמה, מצבים מאוד גבוהים, אבל לא ברור לי מה זה "מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה'", מה הוא מבקש מה'?

התקדמות, אף על פי שהוא לא יודע בדיוק מה המצבים הבאים צריכים להיות, הוא מבקש מה' התקדמות.

שאלה: הוא כותב כמה פעמים שהבורא מודיע לאדם. למשל באחד הסעיפים, מהי הכוונה הנכונה, הוא "מודיע"? איך אני יכול להרגיש שהבורא מודיע לי משהו, ואיך אני יכול גם לדעת ולהיות משוכנע שזה הבורא דווקא ולא איזה יצר הרע?

הכול מגיע מהבורא, אמרת נכון, ואני צריך כך לקבל את זה. וכל פעם עם כל דבר שאני מרגיש, להשתדל להתקרב לבורא. זה הכול.

תלמיד: כלומר מה שמתגלה בתוכי אפשר להגיד שהבורא גילה לי?

ללא ספק.

שאלה: מצב של הכבדת הלב, מה שהוא מתאר שם שהשכינתא בעפרא, שאין חומר דלק. ובמצב הזה של הכבדת הלב מרגישים שאין חומר דלק אפילו לעשות פעולת חיבור קטנה ביותר, אפילו בתוך העשירייה. אתה רוצה לעשות פעולה, אין לך חומר דלק לזה. האם במשהו שעושים פעולות בתוך העשירייה, למרות הכבדת הלב, למרות כל הקושי, זה סוג של פעולות השפעה, יש לזה איזה קשר או שזה לא קשור?

אני לא יכול להגיד שכל הפעולות הן פעולות השפעה או לא, אבל בטוח שמה שהם מגלים, זה שהבורא רוצה שהם יעשו.

תלמיד: מה העצה הכי טובה לעבוד עם המצב של הכבדת הלב?

להתחבר בינינו ולבצע.

תלמיד: ככל שנתקדם יותר, הכבדת הלב תלך ותגדל, ונניח שעדיין בן אדם מתקדם, עדיין בפעולות קטנות שפתאום יכולות להיות לו מאוד קשות, למרות שהן כביכול מאוד פשוטות?

יכול להיות.

תלמיד: זה משהו שכביכול מלווה אותנו כל הדרך?

כן. נכון.

שאלה: הוא כותב "קשה לו להאמין, שה' הוא שומע תפלה". מה זה המצב הזה בכלל שה' שומע תפילה?

שה', שהכוח העליון שומע את תפילת האדם.

תלמיד: מה לעשות במצב שקשה לו להאמין שה' שומע את התפילה שלו?

האדם מרגיש או שהוא מקבל בחשבון שהבורא שומע, או שלא שומע, או ששומע בכל מיני צורות, ביני לביני. ודאי שהוא לא יכול לשנות את הבורא ולסובב אותו שישמע יותר, אלא הוא צריך לסובב את עצמו כי הבורא כביכול כולו שומע תפילה.

תלמיד: מתי הבורא שומע את התפילה של האדם?

תמיד. בזה אין שום הגבלות.

שאלה: מתי האדם מתפלל על הדבר הנכון?

כשהוא מסדר את עצמו ישירות מול הבורא.

תלמיד: מתי האדם יבין שזה שהוא מקבל איזו הכבדה מהלב זה לטובתו?

אם הוא מקבל שכל מה שיש לו, כל מה שהוא מרגיש, הבורא עושה, פועל בכל גופו, בכל הרצונות, המחשבות, בכל מה שיש באדם, אם האדם מבין את זה שמקבל שהבורא הוא השולט בכל גוף האדם ומסדר כל מה שיש בו, אז האדם בחזרה משתדל מכל חלקי גופו לענות לבורא.

תלמיד: האדם משתדל בכל חלקי גופו לענות לבורא?

כן.

תלמיד: מה זה אומר שאני בכל חלקי גופי מצליח לענות לבורא?

זה "כל עצמותיי תאמרנה", זאת אומרת, שהוא מבין ומרגיש שהוא נמצא בשליטת הבורא והבורא שברא אותו כל הזמן מחזיק אותו, והאדם, הוא כולו מתעורר כלפי הבורא.

תלמיד: אז יוצא שהשלב הראשון הוא שהאדם צריך להחזיק באין עוד מלבדו.

כן.

תלמיד: וכל עוד הוא לא יחזיק באין עוד מלבדו ימשיך המצב הזה של עליות וירידות או גם אחרי כן זה ימשיך?

גם, זה לא מפריע שאין עוד מלבדו, שכוח אחד פועל במציאות, אבל הכוח הזה הוא שעושה את כל השינויים.

תלמיד: כי יוצא מהמאמר הזה שכל הזמן הבורא מקדם אותי, אבל אני לא רואה את זה, אלא אני סובל ברצון לקבל שלי ואני מתפלל לבורא "תעזור לי".

כן.

תלמיד: תעזור לי כאילו לקחת את הסבל הזה מהרצון לקבל ואז התשובה של הבורא היא שהוא נותן לו עוד הכבדה בסופו של התהליך. זה נשמע קצת מצחיק שהאדם בסופו של דבר יבקש על הייסורים האלה, זה לא השיטה שלנו לבקש ייסורים, אז איך האדם מגיע להסכמה עם מה שהבורא עושה איתו, ואז לפי מה שהוא מסביר פה, יהיה לו את המקום לצאת כביכול מהרצון לקבל לכלים להשפיע?

מתי הבורא מגיע לכלים דהשפעה, אנחנו לא יכולים להגיד.

תלמיד: מתי האדם מגיע לכלים דהשפעה? זאת השאלה.

מתי האדם מגיע לכלים להשפעה? אנחנו לא יכולים להגיד. זה נמצא בידי ה', אדם לא יודע את עומקי הבריאה שלו, הוא לא יודע את הדרך, התוכנית, ולכן הוא לא יכול להגיד שבעוד כך וכך זמן או עליות, ירידות, או עוד בכל מיני מקרים, אני אגיע לתיקון השלם.

תלמיד: אז יוצא שכל הדרך האדם יהיה במחלוקת עם הבורא, עם מה שהוא עושה איתו?

למה זה נקרא מחלוקת?

תלמיד: כי אני מתפלל להגיע לכלים דהשפעה, הוא מביא לי עוד הכבדה בכלים.

אתה רוצה להיות בקשר עם הבורא?

תלמיד: כן, זו המטרה. זאת אומרת, מתישהו האדם מבין שזאת המטרה להגיע להיות בקשר עם הבורא, עם העשירייה עם החברים.

אז ככל שאתה עדיין מגלה שאתה לא נמצא בקשר הנכון עם הבורא, יש לך נושא שעליו אתה יכול להתפלל. מה הבעיה? הבורא כל הזמן מגלה לכם שאתם עדיין לא נמצאים בדבקות השלמה.

שאלה: הבנתי מהמאמר שקוצר רוח מדבר על זה שמלכות שמים היא בשפלות, היא בעפרא, ואין לנו מספיק חשיבות להשפיע לבורא. כלומר אין מצב רוח מרומם, והיא גם לא יכולה להראות שיש חשיבות בזה. רב"ש כותב במאמרים שמה שחסר לחבר זה מצב רוח מרומם, וצריך לתת לו מצב רוח מרומם. בסוף המאמר הוא גם כותב על זה שאפשר על ידי אמונה לצאת מהרצון לקבל לעצמו ללהשפיע, ואם היו מאמינים שזה אפשרי, אז כבר היו יוצאים.

מהי העבודה שלנו בעשירייה, בחברה שלנו, כדי לעזור זה לזה לתת מצב רוח בנושא הזה?

להיות כדוגמה כלפי כל החברים.

תלמיד: האם בזה נעורר את החשיבות של הדבר?

כן, ודאי, זה כולל.

שאלה: לפעמים כשאנחנו רוצים לתת דוגמה לחברים שהעבודה היא קלה ושאנחנו ממשיכים בשמחה, זה מתקבל הפוך, ממש כדחייה.

למה אתם צריכים להראות כך?

תלמיד: אנחנו אומרים שאם העבודה קשה, אז זה אומר שאין מצב רוח, שנמצאים "בקוצר רוח" כמו שהוא כותב.

אני לא יודע למה אתה קושר את שניהם.

תלמיד: האם אנחנו לא אמורים לתת מצב רוח לחברים בזה שהעבודה שלנו היא בשמחה?

זה לא שייך לזה שהיא קלה או לא קלה. שמחה היא מכמה אנחנו שוקלים את העבודה, ואם העבודה יקרה, אז לא חשוב לנו אם היא קלה או לא, זה לא שייך.

תלמיד: אני אשאל אחרת, מהי הדוגמה הנכונה שחבר יכול לתת? אמרת קודם להיות כדוגמה כלפי כל החברים.

עד כמה הוא מכבד את המצבים שהם עוברים. זה לא שייך אם זה קשה או קל, זה תלוי רק ביחס של האדם. יש אנשים שנמצאים בהליכה קשה מאוד אבל בשבילם זה טיול, כמו מטפסי הרים, ויש אנשים שלא עושים עבודה כל כך קשה או בכלל לא קשה, אבל בשבילם היא לא תענוג. הכול תלוי איך האדם קובע.

שאלה: הוא כותב ש"אדם צריך להאמין שעיקר טוב ועונג שהיה ברצון ה' לתת לנבראים נמצא בקדושה". הוא כותב את זה בהרבה מאמרים. זה נשמע כמו מוטיבציה אגואיסטית שכל התענוג יהיה בקדושה.

כל התענוג יהיה בקדושה, כלומר בתנאים של על מנת להשפיע.

תלמיד: הוא כותב שכל התענוגים הם כמו טעימות קטנות, זה כמו שאנחנו באים לחנות בלי כסף ורק חיים מהטעימות הקטנות אבל כל התענוגים האמיתיים הם שם. השאלה, איך אנחנו יכולים להשתמש בזה, האם להזכיר את זה כל יום בעשירייה שבעצם זה מה שמחכה לנו? הוא כאילו משתמש במוטיבציה אגואיסטית.

אנחנו יכולים לבנות מערכת יחסים בינינו שבה נרגיש תענוגים מזה שנמצאים בעל מנת להשפיע.

תלמיד: כל פעם להזכיר את זה לעצמנו.

כן.

תלמיד: אפשר להשתמש בזה בהפצה.

יכול להיות, לא יודע.

שאלה: מה זה אומר שהמלכות מצילה את ישראל?

כשהיא מתחילה להאיר בצורה כזאת שמובן מהי תכלית הבריאה, מהו תיקון הבריאה, מה מגיע מהבורא, מה מגיע מהנברא, אז מתבררים כול האמצעים כדי להגיע לתיקון.

שאלה: במאמר כתוב שמלכות הייתה ידה קצרה מלהושיע את ישראל. במה זה תלוי שהיא תושיע את ישראל, האם בחשיבות?

זה שאין מספיק כוחות זה נקרא שאין יד ארוכה, שלא יכול להגיע.

שאלה: פעמים רבות מוזכרת כאן המלכות, ומלכות שנקראת הרוח היא עולה למעלה. מה זו המלכות הזאת?

זה הרצון לקבל המשותף שלנו שאנחנו יכולים להיות קשורים על ידו. אם אנחנו יכולים להתקשר כך ולתאר אותו שהוא נמצא בינינו, אז אנחנו רוצים להעלות אותו לבורא. זו כבר המלכות הכללית.

תלמיד: האם זה רצון מיוחד דווקא בינינו?

כן.

תלמיד: האם זה צריך להיות מורגש כמשהו משותף בינינו?

בוודאי.

תלמיד: איך אפשר לבדוק את העבודה הזאת כל פעם בעשירייה, שיש לנו את זה בינינו?

אם תתחילו להשתוקק לזה, אז תתחילו להרגיש את זה, כי הקשר הזה כבר קיים רק במידה מאוד קטנה.

שאלה: להחליף את המטרה שתהיה לנו בחיים, האם לזה הבורא דוחף אותנו, שהמטרה הזאת תמיד תהיה מתוך הקשר שלנו יחד, מתוך השתוקקות להיות יחד, ומשם יכול לצאת משהו טוב?

כן, ודאי. כך זה בדיוק עובד.

שאלה: למה הבורא שומע את התפילה? למה הקשר שלנו עם הבורא הוא דווקא דרך התפילה?

פנייה לבורא נקראת תפילה. יש תפילה עם בקשה, יש תפילה עם הודיה, אבל זו נקראת תפילה.

שאלה: מה ההבדל בין שאלות שאנחנו שואלים כדי לעשות נחת רוח לבורא לבין שאלות ששואלים על מנת לקבל?

ההבדל הוא בדיוק בזה.

שאלה: כתוב שכדי לקבל את האור צריך כלי שלם, אבל האם אין כלל שאנחנו מקבלים יותר או פחות אור בהתבסס על גודל הכלי?

כן.

שאלה: כתוב שכל עוד הרע לא נגלה לגמרי אז האדם עדיין לא מקבל את הכלי השלם. מה זה אומר בדיוק גילוי הרע השלם?

זה מה שניתן לאדם והוא צריך לפתוח את זה עד גמר התיקון ולתקן.

תלמיד: אנחנו לומדים שהבורא מגלה לאדם את הרע בהדרגה וכאן יוצא שאני צריך קודם כל לגלות את הרע בשלמותו ואחר כך לקבל עזרה, איך אפשר לקבל את העזרה בצורה כזאת מלאה?

הבורא מאיר באורו כלפי מה שהוא מגלה והאדם יכול להשתמש בזה.

תלמיד: ואם אני נכנס למצב של עלייה, זה אומר שהבורא כבר עוזר לי?

בוודאי, אחרת איך היית עולה?

תלמיד: אולי הוא פשוט נותן לי מן אתנחתא.

זה לא משנה, העיקר שאתה נמצא מעל זה.

שאלה: מה זה אומר שהבורא שומע כל תפילה, זה בטח שונה מכך שהבורא עונה על כל תפילה?

יש ראייה ויש שמיעה, קשר בשני קווים, אז ודאי שראייה היא יותר, שמיעה היא פחות, אבל בכל זאת אלו שני הקווים שעל ידם יש קשר בין תחתון לעליון.

תלמיד: מה הקשר בשמיעה?

שמיעה זה קשר יותר בחסדים, יכול להיות קצת ו"ק דחוכמה, אבל קשר בראייה, זה כבר קשר באור החוכמה.

תלמיד: מאיפה בא המ"ד, זה שילוב בין שמיעה וראייה?

יש ראייה ויש שמיעה, ויש גם שילוב ביניהן.

תלמיד: ולאיפה בא המ"ד, התשובה לתפילה שלנו?

התשובה מורגשת באותו החיסרון שממנו מעלים את התפילה.

תלמיד: יש הבדל בין זה שאני מבין ומרגיש שהבורא שומע כל תפילה, לבין זה שאני מבין שהבורא עונה כל תפילה.

הבורא שומע וגם עונה. גם זה וגם זה. הוא בטוח שומע ובטוח עונה, אבל השאלה עד כמה אנחנו מרגישים את התשובה שלו.

תלמיד: לדוגמה הילד שלי חוזר שוב ושוב על מה שהוא אומר, ובסוף אני אומר לו, "אני שומע אותך, אני מבין". אנחנו חוזרים וחוזרים על התפילה שלנו אבל אין תשובה מהבורא, "אני מבין, סבלנות, אני מבין", משהו כזה, אלא הכול למעלה מהדעת ואנחנו ממשיכים לבקש ולבקש. מה לעשות במקום הזה, מתי לעבור לתפילה חדשה או משהו כזה?

אתם תתחילו להרגיש את זה בזמן שעוד יותר תתחברו ביניכם.

תלמיד: לפעמים אני מרגיש מין קליק כזה, לפעמים אני לא מרגיש תשובה, אז אני עובר לתפילה הבאה. האם זה משנה אם אני מרגיש או לא?

יש הרבה מצבים, אני לא יכול להסביר לך כל מצב ומצב, ולפי ההרגשה שלנו בטח יש לכל אחד ואחד ההתפעלות, התרגשות משלו, אלא אנחנו צריכים להרגיש, לאסוף את ההתרשמויות האלה ולהמשיך הלאה.

תלמיד: זו השתקפות, הבורא שומע ואנחנו צריכים לשמוע.

כן.

תלמיד: אם אני לא שומע, אז אני לא מבין את התשובה שלו. אז למה בדיוק ישראל, "בני ברוך", צריכים לשמוע את הבורא?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו קולטים בכלים שלנו את תגובת הבורא. למה? מפני שזה אומר לנו שאנחנו קשורים אליו.

תלמיד: מה המדרגה הבאה בשבילנו כדי לקבל התשובה מהבורא?

לשמוע אותו ולהודות לו על כך שהוא מקרב אותנו.

תלמיד: זה קשה לבקש ולהקשיב באותו זמן.

נתקדם ונצליח. זה עוד מוקדם.

שאלה: בכתבי רב"ש כתוב שהאדם הלומד משתדל להגיע לשמה וכל יום הוא מרגיש שהולך אחורה למרות שהוא משתדל ולומד שנים. וזה נכון, האדם יושב ושומע ולומד שנים ורואה שהוא לא מתקדם ורואה שיש אחרים שכן מתקדמים, והוא כאילו הולך אחורה. וזה כואב מאוד, ממש, יותר מכאב פיזי. ההרגשה הזו של חוסר התקדמות, היא ממש הרגשה של קושי פיזי. האם יש דרך לרכך, לשנות את ההרגשה הזו או שכך זה יימשך עד גמר התיקון?

לא עד גמר התיקון, איפה אנחנו עדיין, אנחנו רק מתחילים להיכנס לאיזה שביל, לכן זה עוד ישתנה, הרבה דברים ישתנו.

תלמיד: למשל כשלומדים "תלמוד עשר הספירות", באמת מרגישים שלא מבינים אפילו, ושנים יושבים ולומדים.

זה לא חשוב, כי זה דווקא אומר שזו חכמת הקבלה וההבנה תלויה בהשגה ולא בכמה אתה חכם. "לא החכם לומד", שמעת דבר כזה?

תלמיד: שמעתי.

מה זאת אומרת, החכם לא לומד? מי שחכם לא לומד.

תלמיד: מה פירוש לא לומד? אתה רואה שאחרים מתקדמים, וזה טוב, אבל זה גורם לך לקנאה ולכאב.

הוא רוצה להשיג, והוא עדיין לא משיג ודורש השגה, אז נראה לו שהוא לא לומד, שהוא לא מתקדם. והאחר לידו, החבר שלו, שלא דורש השגה, אז נראה לו שהוא מתקדם, כל יום הוא שומע עוד משהו, מבין בשכל שלו עוד משהו. אז יש ויש.

תלמיד: האם זה עניין של חכמה ולימוד או שזה צריך לבוא בהרגשה?

זה צריך לבוא בהרגשה.

תלמיד: זאת אומרת, יכול להיות מצב שפתאום זה נפתח לאדם?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אדם צריך לשבת בסבלנות אפילו שזה לוקח עשרים שנה, ואו שזה בא או שזה לא בא.

נכון.

שאלה: בכל מצב שעובר עליי, אני יכול להסתכל על המצב מבחוץ ולהודות לבורא על המצב שהוא מעביר אותי, בין אם זו הרגשה טובה או רעה. האם זה נכון כל הזמן להסתכל על עצמי כך מבחוץ?

כן.

תלמיד: איך אני מחבר את נקודת המבט הזאת לעבודה עם העשירייה? מי מתחבר עם העשירייה בעבודה הזאת, זה שעוברים עליו המצבים, או זה שמסתכל מבחוץ ורוצה לשייך הכול לבורא? מי מתחבר בעשירייה, איזה חלק ממני?

איזה חלק ממני?

תלמיד: יש את זה שעוברים עליו המצבים, הרצון לקבל שעוברים עליו המצבים ומרגיש את המצבים, ויש את זה שמסתכל מבחוץ על המצבים.

כן.

תלמיד: מי צריך להתחבר עם העשירייה, זה שעוברים עליו המצבים?

כן. זה שעוברים עליו מצבים הוא מרגיש שבזה הוא קשור לעשירייה. הוא צריך על ידי המצבים שעוברים עליו להתחבר לעשירייה.

תלמיד: כשעוברים עלי המצבים, החלק שבי שעובר את המצבים, איך אני מחבר אותו לעשירייה?

אתה רוצה להתקרב אליהם, להתחבק איתם, להיות יחד איתם ברצון אחד, במטרה אחת, בבורא שהוא אחד לכולם. על ידי זה אתה מרגיש את עצמך קרוב אליהם.

תלמיד: ובתוך העבודה של החיבור, מה צריך לעשות כשאני מסתכל על הניסיונות שלי להתחבר עם העשירייה, איך להסתכל מבחוץ על זה, מה ההבחנות שאני צריך לעבור שם?

בשביל מה לך את זה?

תלמיד: עם זה התחלתי. האם אני צריך בכלל להסתכל מבחוץ וזה מה שחשוב?

אנחנו צריכים לראות את עצמנו נמצאים ממש בתוך החברה ורוצים להיות שקועים בה ולהרגיש את הבורא נמצא בה.

תלמיד: איך אני יכול לשייך לבורא גם את המצבים הרעים, כי אני שקוע בתוך מה שעובר עלי?

כל המצבים שלא נותנים לי להתממש, שאני אהיה בחברה, אני גם משייך אותם לבורא ומבקש ממנו.

תלמיד: האם אני יכול לשייך לבורא מתוך המצב או שאני צריך רגע להתנתק מהמצב, להסתכל עליו מבחוץ ורק אז אני יכול לשייך ולהודות לו?

גם וגם. אני יכול להיות קשור עם הקבוצה ועם הבורא ועם זה להתפלל, ויכול כביכול להתנתק, לצאת מזה.

שאלה: כשאדם מרגיש שהעבודה קשה אז הוא נאלץ לבקש על עצמו. קשה לו, אז הבקשה היא על ההרגשה של הקושי שלו.

כן.

תלמיד: ואם הבורא עוזר לו הוא מקבל הארה, אז יכול לבקש על החברים פתאום. האם תמיד זה יהיה כך, אדם מבקש על עצמו, יקבל אור ואז יוכל להעביר לאחרים? נראה שאין פה יציאה מהטבע. אם יש לי הארה אז אני יכול לבקש עבור הכלל, ואם אין הארה אני נאלץ לבקש עבור עצמי. זה מרגיש לא נכון.

צריכים מלכתחילה להשתדל להתנתק מאחרים ולראות את עצמו לגמרי לגמרי לבד ואחר כך להיכנס לתוך הכלי ומהפער, בהסתכלות הזאת, על פער הזה להתפלל.

תלמיד: כשאדם מגיע לשיעור, מרגיש שהעבודה קשה, ברור שהבורא נותן לו מקום לברר בשביל מי הוא עובד. אם לא הייתה עבודה קשה לא היה לי כלפי מה לברר.

כן.

תלמיד: באותו זמן שאדם מרגיש שעבודה קשה, איך הוא צריך לעבוד עם העשירייה שלו, מה הוא צריך לעשות איתה?

להתחבר אליהם עוד יותר.

תלמיד: החיבור עצמו הוא ההרגשה הקשה. אז, בסדר, זו עבודה קשה. מה היחס שצריך להיות לי בזמן שאני מרגיש קושי ואין לי הארה, איך אני צריך להיות ביחס עם החברים, איך אני צריך להשתמש בהם או לטובתם, מה אני צריך לעשות איתם?

להתחבר כמה שאפשר יותר, כדי לראות את המצב האמיתי יותר בכלי המשותף.

תלמיד: מה זה המצב האמיתי? אני מרגיש כאילו אני נמצא כל הזמן בשקר. איפה המצב האמיתי? לא איך האמת מתגלה אלא מה באמת קורה מאחורי הקלעים, מה אני יכול לתרום לעשירייה במצב הזה?

כשאתה רוצה לראות את המצב האמיתי זו כבר התרומה שלך, כי אתה נמצא מתוך העשירייה.

שאלה: בזמן האחרון ההרגשה שאתה עונה לשאלות בצורה ממש קצרה וזה דורש כששואלים ממש להתאמץ. הצורה שאתה עונה, מה היא דורשת מאיתנו כדי שנשאל בצורה יותר טובה?

אם אנחנו קוראים מאמר ודבוקים בו, מבינים אותו, שומעים כולם, אז אנחנו כמעט ולא צריכים לשאול. ואם כן אז אנחנו רושמים את השאלות האלה ואחר כך מבררים בישיבת חברים. ואם גם זה לא ברור לנו, אז אנחנו שואלים.

תלמיד: אז לשאול רק כשיש באמת מצב שיש צורך מאוד חזק?

כן, כשיש צורך, שיש שאלה.

שאלה: מה זה אומר שמבררים את השאלה בישיבת חברים?

שואלים, נניח אתה רשמת והוא רשם שאלות מהשיעור ואז אתם שואלים את השאלות האלה את החברים, מה הם חושבים על זה.

תלמיד: אני שואל את העשירייה שלי והם צריכים גם לענות לי על זה.

כן. "צריכים", איכשהו כן. כי אז זה ייתן לכם מקום להתחברות, להתקדמות.

שאלה: אני מרגיש שבכל פעם שאנחנו עושים את זה, זה מביא להתעוררות מאוד גדולה בעשירייה. כשחבר מביא שאלה ואנחנו מבררים תמיד יש איזו הרגשת התעלות, התעוררות, אבל לא תמיד אנחנו מספיקים לעשות את הפעולה הזו. אנחנו לא עושים את זה מספיק.

על כך כבר תעשו בירורים בינכם.

תלמיד: יש הרבה דברים מאוד חשובים. אנחנו קוראים מאמר במהלך היום כמעט כל המפגש, מה החשיבות של הדבר הזה של לברר יחד חיסרון של חסר וללעוס אותו טוב? כי לי באופן אישי זה נותן התעוררות הרבה יותר גדולה מלקרוא את המאמר.

בסדר. אז צריכים לברר אבל בצורה קצרה, חסכונית. לא סתם לשרוף את הזמן.

תלמיד: יש פה מקום גם לזה וגם לזה, אם אנחנו צריכים לבחור בין לקרוא מאמר או בין חבר מביא שאלה ורוצים לדבר עליה, יש פה אפשרות להחליט מה עושים?

אתם צריכים ללמוד איך לדבר בצורה קצרה שהיא מובנת לכולם.

שאלה: "רק הבורא יודע מתי צורתו של הכלי תהיה שלמה ואדם אינו יכול לדעת".

שאלה: מתי הצורך האמיתי להזדקק לעזרתו של הבורא? לא רוצה לדעת אלא ממש הצורך האמיתי שיהיה לי כלי שלם. בלי שאלות, כולם רוצים לדעת מתי הבורא יעזור, רק שאלות כאלה אני שומע עכשיו.

זאת לא השאלה.

תלמיד: אלא?

כי זה שהבורא עוזר לו או לא עוזר, זה עניינו. אני מסכים עם כל היחס שלו אלי. עוזר – עוזר, לא עוזר – לא עוזר, העיקר שאני נמצא בקשר עימו.

תלמיד: מה זה "להזדקק לעזרתו של הבורא"?

כדי להגיע למצב שאני רוצה להיות דבוק בו.

תלמיד: להידבק בבורא?

כן.

תלמיד: להידבק לבורא, איך אני לא משקר לעצמי? מה זה להידבק בבורא?

שאני רוצה דבקות בו. אם אני לא רוצה, אז אני מתפלל לבורא שייתן לי את הרצון הזה.

שאלה: כתוב במאמר "וידבר משה כן אל בני ישראל (היינו בשורת הגאולה) ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה" האם תוכל להסביר את המשפט הזה, האם הכוונה היא לחוסר אמונה?

נסביר בפעם אחרת.

שאלה: איך אנחנו בונים את כלי ההשפעה כשאני נמצא במצב של ניתוק ואין לי טעם בעבודה?

בניתוק וללא טעם אז אי אפשר לבנות כלים דהשפעה. אי אפשר, צריכים מקודם להתחבר לחברים עד כדי כך שאתה מרגיש שאתה נמצא איתם ממש ב-כאיש אחד בלב אחד ואז לבנות יחד יחס השפעה לבורא.

תלמיד: זה כאילו כמו שנפלתי מהסירה ואני שוחה וצריך להגיע עד החברים, הולך מעל כל מה שיש בדרך.

שאלה: המצב של "קוצר רוח" זה מצב שהוא יותר קרוב לגאולה?

כן.

(סוף השיעור)