שיעור בוקר 12.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 06.12.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/Vgr7qlTy?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", הסתכלות פנימית,

כרך א', חלק ב', פרק ה'-אותיות נ"א-נ"ח

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק שני, דף ס"ו.

פרק ה'

"מבאר: את הצמצום והמסך."

אות נ"א

הפרש שבין צמצום לבין מסך.

"ואחר שכבר ידענו היטב, את ד' המדרגות שברצון לקבל זו למטה מזו, בשיעורן המדויק, נבאר עתה, את דבר הצמצום והמסך, וההפרש שביניהם. והנה הצמצום כבר נתבאר היטב בחלק הא', גם באו"פ כאן, ואין להכפיל הדברים. והעיקר מה שצריך לעניננו, הוא ענין ההשואה שהיתה שם (עי' לעיל באו"פ ח"א פ"א אות צ' ד"ה הצמצום וד"ה עגול), עי' שם היטב."

נדבר על השוואה אחר כך. וזה באמת מה שהוא אומר, ש"אין להכפיל הדברים." אבל "והעיקר מה שצריך לעניננו", ובאמת לאורך כל הדרך, "הוא ענין ההשואה", שהצמצום נעשה כדי להגיע להשתוות הצורה.

אות נ"ב

ד' הבחינות קבלו בצמצום, ענין סבה ומסובב.

"ונתבאר שם. לפי שאור א"ס שוה בהשואה גמורה, הוכרח ג"כ שיצמצם עצמו בהשואה אחת מכל הבחינות, כלומר, שכל ד' הבחינות שנצטמצמו הן שוות במעלה אחת, בלי הבחן זכות ועביות העושים לד' מדרגות זו שפלה מזו, עד בחי"ד, העבה מכולן והשפלה מכולן, אלא שהן בהשואה אחת." כבר כאן הוא רוצה להדגיש לנו שברוחניות לא מתחשבים בגודל, לא בגובה, מתחשבים תמיד במשקל, בעוצמה הסגולית לעומת אותו אדם, אותה המדרגה, אותו הנושא, לפי זה בודקים.

הצמצום נעשה בהשוואה אחת, מה זה בהשוואה אחת? אם אני בעוצמה של אלף קילו ומישהו אחר בעוצמה של עשרה גרם, אז בין הצמצום אצלי והצמצום אצלו האם יש הבדל או לא? לא. אם אני עושה צמצום על עצמי והוא עושה צמצום על עצמו, אז אנחנו שווים. לא שהוא גדול, או אני גדול והוא קטן, ואז אצלי הצמצום הוא גדול ואצלו הצמצום הוא קטן, אלא הצמצום שווה.

מה אפשר ללמוד מזה? שלא מדברים על התכונה שאדם מקבל מהלידה, מהילדות, מהחינוך, מכלום, אלא רק על התוצאה מהיגיעה שלו. ואם מקבל משהו, זה נרשם על שמו. יש לך מיליון טון רצון, ומוח גדול, ולב לא יודע מה, אם זה בא מהלידה או ממצבים ולא כתוצאה מהיגיעה שלך, אז אתה שווה עם כולם. בזה כולם שווים, אף אחד לא נולד יותר או פחות כלפי רוחניות, שונה מאחרים.

עניין הצמצום, הוא כבר מסביר לנו את התופעה הזאת ברוחניות. הכול תלוי נטו ביגיעה שלך, אין שום דבר שמבדיל בין הנבראים. עד שהם לא מתחילים להתייגע, אין הבדל ביניהם. ודאי שזה לא כמו שאנחנו מסתכלים על בני אדם, שאנחנו שוקלים אותם לפי כמה הם מהלידה, שממש אין בזה שום צדק. גם היגיעה, אנחנו צריכים להבין שהיגיעה שאדם נותן היא ללא שום קשר למה שקיבל מהלידה, מוח גדול, מוח קטן, כוחות גדולים, כוחות קטנים, או מישהו שמהילדות שלו הוא מאוד שתלטן, ואפילו על עצמו הוא מאוד שתלטן, שום דבר לא לוקחים בחשבון, לגמרי אין בזה שום הכנה שונה מאחד לשני.

זה פלא, יכול להיות מישהו סמרטוט כזה שלא יודע כלום, והשני כולו מוכן, וכשהם מתחילים את היגיעה, כולם שווים, אין הבדל. כול זה מהצמצום שהיה בהשוואה אחת. לא יכול להיות אחרת, מה שבא מהבורא בצורה שונה, שהנבראים יהיו שונים, שיוכלו להתערבב ולהשלים זה את זה, אין כאן התחשבות שזה בא כדי לעשות שוני בינינו. השוני בינינו תלוי רק באדם וביגיעה שלו, שהיא לא תלויה במה שמקבל מהבורא.

עוד נדבר על זה. אלו דברים מאוד עמוקים, ואנחנו לא יכולים לעבוד איתם, כי זה לא נראה לנו. אלא מיד נראה לנו האדם, התכונות שלו, ההצלחות שלו, ההצטיינות שלו בכל מיני דברים שהוא קיבל מהלידה, זו כל הדמות שאנחנו רואים באדם. אם היינו רואים בכל אחד ואחד רק תוצאה מיגיעה, שזו הדמות הרוחנית האמיתית של האדם, אז הייתה נראית לנו תמונה קצת אחרת.

"וכל מה שנתוסף בצמצום, להבחין בה יותר מבא"ס ב"ה, הוא רק, ענין ד' הבחינות, מבחינת מה שהן מסובבות ומשתלשלות זו מזו, על דרך סבה ומסובב: שבחי"א היא סבה וגורם לגילוי בחי"ב, ובחי"ב סבה לבחי"ג, ובחי"ג סבה לבחי"ד, אלא הן בהשואה א' מבחינת זכות ובמעלה כנ"ל."

אות נ"ג

סבה ומסובב שבד' בחינות, לא היו בא"ס.

"וענין סבה ומסובב זה, שמחלק אותן על כל פנים לארבע בחינות, לא היה נגלה בא"ס ב"ה קודם הצמצום, כי שם, אפילו בחינת כללות הכלי אינה ניכרת, אלא כולו אור, כמ"ש בחלק א', אלא אחר שנסתלק אור א"ס מאותן הבחינות, אז הוכרו הבחינות הללו ונגלה הדבר, שיש עתה להבחין: את האור בפ"ע, דהיינו, בבחינת מה, שהיה בהן מקודם הצמצום, וד' הבחינות בפני עצמן, נשארו ריקות מאור, כי אחר הצמצום נגלה, שאין הבחינות הללו דבר אחד עם אור א"ס ב"ה, כמו שהיה נראה מטרם הצמצום. וזה הוא כדוגמת הנר הכלול באבוקה, שאינו ניכר, וכשהפרישו אותו מהאבוקה, אז הוא ניכר לכל, והבן היטב."

הנר הכוונה היא מה האדם בעצמו, ואבוקה היא מה שמשפיע עליו מהצד. אם הוא נמצא בהשפעת הבורא, אז האדם לא נראה, הנר לא נראה באבוקה. מזיזים את האבוקה, את האש הגדולה, את האור הגדול, ואז רואים את האדם, את הנר הזה.

לכן יש כאן עכשיו הרבה פעולות כדי להבדיל את האדם מהאור הגדול הזה, מאור אין סוף, ולתת לו הזדמנות לראות את עצמו. כי באור הוא לא יכול להרגיש את עצמו, את הפעולות שלו. ואז איך הוא יכול להחזיר את עצמו למצב שהוא בכל עולם אין סוף הזה, מתוך הנר שלו, עושה את אותה אבוקה כמו שזה קודם בא מהבורא.

תלמיד: אם סיבה ומסובב לא היו באין סוף, אז איך מלכות עשתה צמצום? הרי היא גילתה את הפער בינה לט' ראשונות, בינה לכתר, והיא הייתה צריכה לגלות סיבה ומסובב.

מה כתוב שעל זה אתה שואל?

תלמיד: באות נ"ג, "וענין סבה ומסובב זה, שמחלק אותן על כל פנים לארבע בחינות, לא היה נגלה בא"ס".

"לא היה נגלה בא"ס", לא שלא היה. תשמע מה שהוא אומר "לא היה נגלה בא"ס". מה זה נגלה, כלפי מי? ודאי שלא מדובר על הבורא, תמיד אנחנו מדברים כלפי הכלים שנמצאים באותה המדרגה.

מלכות דאין סוף, כשהאור מאיר, היא לא יכולה לגלות שום הבחנות חוץ ממה שהאור ממלא אותה. האור שממלא אותה מדכא את כל ההבחנות, את כל ההרגשות ששייכות לכלים, להתפתחות הכלים, לחסרונות הכלים, למעברים, איך מגיעה אליהם ההתפעלות וההרגשה. האור ממלא את כל הדברים.

אנחנו צריכים להבין שהמצב כמו שהיה בעולם אין סוף לא קורה באף מקום. כי שם, עד מלכות דאין סוף, עד הצמצום, האור היה מוקדם לכלי. מילוי, שלימות, היו לפני החיסרון, ואז לא היה מצב כזה שהכלי מרגיש את עצמו. הוא משתנה, אבל השינויים שבו הם לא באים מתוך החסרונות שלו ואז בא המילוי, אלא מתוך שהאור עושה אותו בצורה כזאת. לכן זה נקרא שלא נגלה עדיין אפילו סיבה ומסובב. הוא רק מגלה מה שקורה בו, עדיין חסרה לו הכרת הניתוק בינו ובין האור.

אפילו במלכות דאין סוף אנחנו אומרים, "הוא ושמו אחד", אז למה צמצום? חסרה לו רק התוספת, שהוא רוצה להגיע לדבקות. בגלל התוספת הזו הוא עושה צמצום, והתוספת הזאת היא חיסרון ללא חיסרון. שאין חיסרון אמיתי מושרש בתוך הכלי, אלא מתוך שהמאציל משפיע לו את זה בצורה בלתי ישרה. הוא רוצה כאן להדגיש שלא נגלה גם עניין סיבה ומסובב בצורה שזה מגיע אליו כחיסרון.

קשה כאן למצוא מילים.

תלמיד: אנחנו למדנו שדווקא בבחינה א' זה היה מעמידו בפני החיסרון, גיטו בידו באים כאחד. אבל אחרי בחינה ב', אז היה זיווג האור בגלל שהוא רוצה להיות כמו המשפיע בזה.

לא. בחינה ב' לא מסלקת את האור. זו העלאה בדבקות, היא עולה ברצונה, היא רוצה עוד יותר תוספת. לא שהיא אומרת שזה שהיא מלאה באור זה מפריע לה, אחרת בחינה ב' הייתה ללא אור חכמה. היא נמצאת באור חכמה ובאור חסדים, אור החסדים מגיע על פני אור החכמה. היא לא מרגישה את האור שנמצא בפנים בגלל שיש לה רצון אחר, אבל לא שהיא מסלקת אותו, מגרשת אותו.

תלמיד: אבל הוא אומר בכמה מקומות שהסיבה שבחינה ד' נחשבת לכלי, זה אם היתה פעם הסתלקות של האור. אם לא היתה הסתלקות של האור, אז אי אפשר להגדיר את זה ככלי. זאת אומרת, בחינה ד' חייבת לעבור הסתלקות של האור כדי להיות כלי לפני הצמצום.

הייתה התרחקות, כן. יש פה דבר יותר עדין, זו לא התרחקות מהאור, אלא התרחקות מקבלת האור. בחינה ב' לא רוצה להיות המקבלת, היא רוצה להיות המשפיע. היא לא מסלקת את האור, היא רוצה להיות המשפיע. "הבורא מלא אור, למה לי לסלק את האור?", אין לה מגמה לעשות צמצום על עצמה, היא לא עושה צמצום. אצלה, מתוך זה שהיא מכירה את השורש של האור, של המשפיע, מתעורר בה הרצון להיות המשפיע. מתוך שהרצון להיות המשפיע הוא עכשיו נעשה יותר גדול, חשוב מהרצון לקבל, אז היא כמעט ונפרדה מהרצון לקבל ומאור החכמה שהיה בבחינה א'. לא שהיא מסלקת אותו בכוח, אלא רצון אחד מכסה את השני, הרצון דלהשפיע מכסה את הרצון לקבל. אור החסדים בא והיא כמעט נפרשה מאור החכמה.

אחר כך כשנגלה בה שהיא לגמרי יכולה עכשיו להתנתק מאור החכמה, עד כדי כך הרצון להשפיע שלה גדול, אז היא מתחילה להבין שהיא לא מסוגלת בלי זה. כי כשהיא מתנתקת מאור החכמה היא כבר לא תהיה כלי, ואז על ידי מה היא תתקשר בחזרה למשפיע. בחינה ב' בעצמה אומרת, "עוד רגע אם אני לגמרי ארצה להיות המשפיע, אז אני אעלם".

מה זה נקרא החיוּת שלי? לא שיש פה עניין שאני מת. ברוחניות, מה זה מת? לא כמו שאצלנו. היא מפסיקה להיות קיימת בפני עצמה. לכן אסור לי לעשות את זה, אחרת אני לא אוכל להשפיע. למה אני עכשיו שומרת על הניצוץ האחרון של אור החכמה שלא יסתלק ממני? אני חוזרת לזעיר אנפין. כי אם אני לא אקבל אור חכמה, אז כבר אין נברא, אז אני כולי אהיה כמו שהוא, הוא נתן לי רצון לקבל, עכשיו הוא נותן לי רצון להשפיע ואני מתבטלת. לא, אני לא מתבטלת, אני רוצה עכשיו בסוף בחינה ב' להמשיך בעצמי את אור החכמה.

היא מביאה לעצמה עכשיו פעם ראשונה את הרצון לקבל, מעוררת אותו כמו שהיה בבחינה א', אבל מרצונה. כי אם אין נברא, אז אין השפעה ממנה לבורא. לכן אנחנו אומרים שבחינה ג' היא כבר השפעה כלפי הבורא, יש שם אור חסדים ואור חכמה. אבל בהשפעה הזאת עדיין חסרה השתוקקות מעצמה.

אף פעם הכלי לא עובד בד' הבחינות האלו כדי לגרש את האור, הוא תמיד עובד על הרצון, להעלות את הרצון. גם הדברים האלה ודאי שהם קורים מאליהם. ד' בחינות אף פעם לא נגמור אותן, זה ה-ו-י-ה.

תלמיד: האם צמצום הוא תוצאה מיגיעה או מבושה?

צמצום הוא תוצאה מהבושה. ובושה היא כשהכלי מרגיש בשלמות גמורה, "הוא ושמו אחד". שאין מצב יותר גבוה מזה, שבמצב שהוא נמצא כל השלמות וכל המילוי באים מהעליון בלבד ללא שום השתתפות משלו.

יש שלמות, לא חסר כלום, הוא ושמו אחד, הוא נמצא בדבקות. כל מה שיש, אין מה להוסיף לזה חוץ מהשתוקקות מצד התחתון. אין לו מקום להראות שהוא גם רוצה את המצב הזה כמו הבורא, אין לו מקום, הזדמנות להראות את זה, לגלות אהבה בכזאת צורה, שהאור כל הזמן קודם לכלי, לכן עושה צמצום. מה הצמצום? המצב הזה נשאר, רק כלפי הנברא הצמצום פועל. כל המדרגות וכל התהליך זה רק כדי להראות שאני רוצה אותו דבר מתוך עצמי. ואז נכנס לכל המצבים בב' עד שחוזר למצב הג'.

אות נ"ד

"ולכאורה יש להקשות, אחר שעיקר הצמצום לא היה אלא בבחי"ד, הרי נגלה, שאין הבחינה ההיא ראויה לקבלת האור, אמנם ג' הבחינות הראשונות, שלא היה עליהן הצמצום נגלה שהמה ראויות לקבלת האור, וא"כ הרי יצא לנו מזה, הבחן של מעלה וחשיבות זו על זו, דהיינו שבחי"ד שפלה היא, מג' הבחינות הראשונות."

מה זה שפלה? לא כלפי כלי קבלה, זה כלי קבלה מעולה. מצד הבורא זו כל הנקודה המרכזית שעליה כל הרצון שלו, כל האהבה שלו, כל הציפיות שלו, כלפי אותה בחינה ד'. היא בעיניו חשובה, אין חוץ מבחינה ד' הזאת. לפני בחינה ד' אלו כל הפעולות שלו שהוא עושה כדי להוליד את הנברא האהוב ולהשפיע לו את כול מה שהוא רוצה.

אלא כלפי הנברא אותה בחינה ד' נעשית כשפלה ולא ראויה. מפני שיחד עם הבושה, יחד עם הכרת הרע שיש בה, נגלה גם חוסר היכולת בה להיות באותה השתוות הצורה עם הבורא כמו ג' הבחינות הקודמות. אבל ג' הבחינות הקודמות נמצאות בהשתוות ובדבקות מפני שיש בהן כוח השפעה של הבורא. בחינה ד', בגלל שאין לה כוח השפעה של הבורא, היא לא יכולה להיות. זה דווקא נותן לנברא יכולת בעבודה בבחינה ד', אבל מעל בחינה ד', בהשוואתה לג' הבחינות הקודמות, לעשות אותן הפעולות כמו הבורא. זאת אומרת, להגיע למצב שבחינה ד' גם תהיה המשפיעה כמו השורש, כמו הכתר.

אות נ"ה

הצמצום לא היה מחמת פחיתות בחי"ד,

אלא מחמת קישוט בלבד.

"אמנם הענין הוא, כי הצמצום של האור מבחי"ד, לא היה מחמת הפחיתות שבה ח"ו, כי עדיין עוסקים במלכות דא"ס ב"ה, ששמה היתה הבחי"ד, בבחינת אור א"ס ב"ה עצמו, ואיך אפשר אפילו להרהר, שהצמצום היה מחמת פחיתות בחינה ד', אלא שהצמצום היה מטעם קישוט בעלמא, שחשקה המלכות הזאת, לבחינת דבקות, בעילוי האפשרי ביותר, להדבק כולה במאציל, שהוא ענין השואת הצורה ביותר אל המאציל (כמ"ש לעיל ח"א פ"א אות צ' ד"ה הצמצום עש"ה), וע"כ לא נפלה מעלתה של הבחי"ד, גם לאחר הצמצום."

בחינה ד' נמצאת באותו מצב כמו לפני הצמצום, שום דבר לא השתנה. הנברא לא מסוגל להשפיע על מה שקרה לפניו, הוא לא יכול לנתק את עצמו ממה שקורה לו, אלא הוא יכול רק להדביק על המצב שבו הוא נמצא את היחס שלו בלבד. זאת אומרת, צמצומים, ירידת המדרגות, עולמות, פרצופים, כול מה שקורה בבחינה ד' אחר הצמצום, זה מה שהיא בעצמה מרגישה שהיא נמצאת באין סוף.

אלא מה שהיא מוסיפה למצבה שבאין סוף, העלמות, המדרגות, המצבים, השבירות, היחס שלה לאותו מצב שהיא נמצאת באין סוף, המצב הקבוע היחידי שקיים שזה נקרא כל העולמות, כל הפרצופים, הנשמות, הירידות, השבירות, העולם שלנו עם כל החזרה שלנו בחזרה לאותה מלכות דאין סוף, הכול נמצא בה. לא מדובר על המצב שלה, כי היא נמצאת במלכות דאין סוף במקומה ומלאה באור, אלא מדובר על היחס הנוסף שהיא קובעת על מצבה כלפי המאציל. לכן על מעלתה, על שלמותה, זה לא פוגע בכלום, כי היא עוסקת בסופו של דבר רק איך להעביר את עצמה להשלמה מצדה לאותו מצב אין סוף.

לכן אנחנו אומרים שחוץ מה-ו-י-ה אין שום דבר במציאות. הכול רק כלפי המקבלים שנמצאים במצבים שמלכות דאין סוף מתארת לעצמה איך היא משווה את עצמה לפעולות ג' הראשונות, לפעולות הבורא כלפיה.

יש את פעולות הבורא, א', ב', ג', מהשורש, כלפי ד' שהיא האין סוף. בחינה ד' רוצה עכשיו להוסיף לאין סוף הזה מצדה את הפעולות א', ב' ו-ג' שהיא לומדת אותן מפעולות הבורא, היא רוצה להוסיף. זה כל התהליך ( ראו שרטוט מס' 1). מצב האינסוף עצמו לא משתנה, אלא כלפי בחינה ד' עצמה. יש כאן הוספה בלבד של מה שהיא מרגישה ביחס שלה. היא מרגישה, היא לא משנה את המציאות בכלל. אנחנו מדברים רק על ההתפעלויות שלה, ההרגשות שלה כלפי המצב הקבוע שבו היא נמצאת. לכן כתוב "אני ה-ו-י-ה, לא שניתי", לכן הה-ו-י-ה הזאת היא בעצם מה שקיים, אין יותר חוץ מזה.

שרטוט מס' 1

תלמיד: אני זוכר שפעם שמעתי ממך שהיחס של אהבה חלוטה ללא יכולת להחזיר מולידה שנאה אצל מי שמקבל את האהבה הזו.

אני לא רוצה לעבור עכשיו לבירור המצבים הפרטיים. אנחנו מדברים בצורה יותר לימודית מה שבתע"ס.

אות נ"ו

המשכת הקו היתה תחילה בבחי"ד, וע"כ היה

צריך כח מעכב על בחי"ד, שלא יכנס בה האור.

"עתה נבאר ענין מסך שנעשה על בחי"ד, שהיא מלכות, כי בעת שעולם הצמצום דהיינו מלכות דא"ס ב"ה שנתלבשה שם כנודע דכל מדרגה מתחלת ממלכות דעליון שלה הנעשה לבחינת חומר ראשון שלה (כנ"ל אות כ"ז), והנה כשהמלכות הזאת המצומצמת, חזרה והמשיכה אור עליון על ג' בחינות בלבד, הנה ההמשכה הזאת היתה בהכרח, עם ההשתוקקות שבבחי"ד שבה, כי ג' הבחינות הראשונות, אינן כלל כלי קבלה והמשכה כל עיקר. ולפיכך הכרח הוא, שהמשיכה האור העליון מתחילה, אל כל ד' הבחינות, דהיינו אפילו אל בחי"ד שלה, אלא כדי שלא יגיע האור לבחי"ד, הוכרחה להוסיף כח חדש, לעכב את האור שלא יתפשט לבחי"ד."

עכשיו בהמשכת האור אחרי הצמצום, בחינת ד' מגלה תוספת משלה שנקראת השתוקקות. זה הדבר החדש, הדבר היחידי שהנברא יכול להוסיף משלו.

ההשתוקקות הזאת, מהי לפי האיכות שלה? כלפי מה אני משתוקק, למה אני משתוקק, מה זה נקרא תוספת? שוב כמו שדיברנו קודם, התוספת היא לא כמותית ודאי, התוספת היא איכותית, באיזו צורה אני רוצה שיתגלה אותו אור אין סוף. אני לא יכול לדבר על כמות הרצון, הרצון יהיה כל בחינה ד' או חלק ממנה, אני לא יכול להמציא רצונות חדשים, אני לא בורא. אני גם לא יכול לשלוט על האור יותר או פחות, זה אותו אור באין סוף. אני יכול להוסיף השתוקקות משלי, זאת אומרת התוספת שלי מהבושה שהרגשתי, לא מאפס.

יש רצון ומילוי שקיבלתי מלמעלה, ומתגלה הבושה. אם לא הייתי מרגיש בושה, אז לא היה לי על מה לבנות את עצמי. את הבושה הזאת אני צריך לשנות לתוספת רצון, להשתוקקות. התוספת הזאת באה גם מהבורא בעצם, אבל השינוי שאני עושה הוא בעצם העבודה שלי, עבודת האדם. לא שהיא באה מאפס, לא לחשוב על זה, אלא הכול נתון, הכול ישנו במלכות דאין סוף, רק שהיא צריכה לשנות את הנתון הזה, את הבושה (ראו שרטוט מס' 2).

שרטוט מס' 2

אות נ"ז

כח המעכב שנתוסף על בחי"ד, נקרא מסך.

"וזה הכח החדש שהוסיפה, נקרא בשם "מסך", שהמסך הזה הוא הגורם השורשי, בדבר המשכת אור הקו על ג' הבחינות: כי הצמצום שעשתה, דהיינו שסילקה את רצונה מלקבל בבחי"ד, היה מספיק רק להסתלקות האור העליון ממנה בלבד, אמנם אח"כ שחזרה והמשיכה את האור, הנה הוכרחה לעורר שוב את בחי"ד שלה, כדי להמשיך את ההמשכה החדשה, וא"כ לולא עשתה כח חדש כלפי התפשטות האור, היה שוב האור מגיע גם אל בחי"ד, הרי שעיקר הגורם להמשכת אור הקו על ג' הבחינות, הוא רק, כח "המסך", שעשתה מחדש כלפי האור. והבן היטב את ב' הבחינות הללו דהיינו הצמצום, והמסך, שהם היסודות לכל ההמשך שבחכמה הזאת."

צמצום זה שהיא לא רוצה לגלות את האור בצורה כמו שהוא מפני הבושה. והמסך הוא שהיא כן רוצה לגלות את האור אבל בצורה כזאת שמבושה דווקא מגיעה לה, כמו שאנחנו אומרים ברוחניות, כבוד. כבוד, הכוונה למידת ההתאמה, עד כמה היא דומה לבורא. הרגשת הבושה זו הרגשת ההפכיות, והרגשת הכבוד זו הרגשת ההתאמה.

אות נ"ח

הצמצום היה מדעתה. המסך דוחק האור

בכח שליטה שלא מדעתה.

"והבן ההפרש, בין דבר הצמצום שעשתה המלכות דא"ס, שהיא בחינת הסתלקות מגדלות הרצון לקבל, מרצונה ובחירתה להשואת הצורה ביותר למאציל, ובין דבר המסך, שהוא בחינת כח העיכוב, בשליטה והכרח, שלא יגיע האור לבחינה ד'."

יש כמה מסכים. צמצום זה לא להרגיש את האור שאני מרגיש אותו שהוא בא בצורה ישירה מהמאציל, מפני שבצורה כזאת אני נעשה רחוק ממנו. מהרגשת הריחוק וההפכיות יש לי בושה. הבושה הזאת באה לא מפני שאני מרגיש רע, בושה אגואיסטית, ואז אני חייב לתקן אותה כי אחרת אני מרגיש ברע. אלא הבושה הזאת, כמו שהוא אומר, היא מוכנה רק לנשמות הגבוהות שיש בהן אז התגלות היכולת להשפיע לבורא.

הם מתחילים להרגיש לא חיסרון בתוך עצמם בקבלת המילוי, אלא מתחילים להרגיש שיש מצדם יכולת למלא את הנותן. הבושה לא באה מתוך הרגשת הכלי שלי, היא באה מתוך הרגשת הכלי של הבורא, שיש בו חיסרון שאני יכול למלא. מהו החיסרון? באיזו צורה אני אקבל ממנו, האם אני ארגיש, האם אני אבין שאני מקבל את זה ממנו מתוך האהבה שלו. הבורא נותן מילוי, המילוי הזה בא מתוך האהבה, האם אני מרגיש שהמילוי הזה בא מאהבה, או אני סתם מרגיש מילוי.

זה שאני מתחיל להרגיש שהמילוי בא מתוך האהבה שלו, זה מעורר בי יכולת למלא את החיסרון שלו, הוא פותח לי בזה את הכלי שלו, ואז הנברא מרגיש בושה. בושה נקראת הרגשת החיסרון שבנברא, החיסרון הנוסף, שהבורא כאילו פותח לו את זה. הבורא בתוך עצמו פותח לנברא יכולת לקבל מילוי.

על הבורא אנחנו לא מדברים, אנחנו לא מדברים על מישהו אחר, אנחנו תמיד מדברים רק בתוך מה שנראה לנברא, מה שנדמה לנברא. בנברא נפתח חיסרון חדש, שנדמה לו שזה חיסרון בבורא, ואז על החיסרון החדש הזה הוא עובד. למלא את החיסרון הזה הוא יכול במידת החיסרון עצמו. על החיסרון עצמו אנחנו לא אומרים לא חיסרון ולא רצון, אלא השתוקקות, יש לזה שם מיוחד. הכלי הנוסף שבנברא נקרא השתוקקות. הכלי הנוסף הזה שבנברא בונה בנברא את התכונות ג', ב', א' עד בחינת שורש בתוך הנברא. הבחינות האלו הן בחינות דאור חוזר שבאות מהמלכות, ומלכות דתחתון נעשית כתר לאור חוזר.

תלמיד: דיברנו עכשיו שההשתוקקות באה מתוך הבושה, אבל גם למדנו שמה שמאפיין את יצירת בחינה ד' על פני בחינה ג' זה דווקא ההשתוקקות לבלוע את הבורא, השתוקקות למעמד של הבורא, לא להידמות אליו. זו ההשתוקקות הראשונה של בחינה ד'.

בתחילת בחינה ד' זה נכון. בחינה ד' רוצה הכול לקבל לעצמה. אחרי שהיא מגלה את כל הרצון שלה עם כל המילוי שלה בחצי התחתון דבחינה ד' בוא נגיד, שם כבר מתחיל להיות עניין הבושה והגעה לצמצום. כך זה בכל בחינה ובחינה.

תלמיד: אם ההשתוקקות היא לבלוע את העליון, אז מה פתאום נכנס לי הרעיון שאני לא רוצה לבלוע אותו, אלא להיות ממש כמוהו? איך זה עבר מזה לזה?

איך זה קרה בבחינה א'? בחינה א' רוצה לקבל, היא מקבלת, נהנית בכמה שניתן ליהנות בבחינה א', ורוצה מתוך זה להשפיע, להגיע לבחינה כמו המאציל. בחינה ד' היא לא שונה מזה, זה אותו תהליך. אין הבדל, זה כמו טריגר, כל הזמן קופץ או רצון לקבל עם אור חכמה, או רצון להשפיע עם אור חסדים, כל הזמן. לא יכולים להיות יותר מצבים.

תלמיד: אבל בבחינה ב' זה היה קצת שונה. בבחינה ב' זו הפעם הראשונה שהוא מרגיש שהבורא הוא משפיע, אז הוא אומר שיותר כדאי להיות משפיע מלהיות מקבל, הוא יקבל יותר הנאה מזה. אבל בבחינה ד', זה שהוא מרגיש את הבורא עצמו, זה מוליד לו את ההשתוקקות לבלוע אותו, הוא כבר עבר את המצבים של יותר כדאי לי להשפיע מלקבל, הוא הגיע לזה שהוא מרגיש מי זה הבורא ורוצה לבלוע אותו. איך מזה נולד שהוא לא רוצה לבלוע אותו, אלא להיות כמוהו?

איך זה נולד, אני לא יכול להגיד. חכמת הקבלה, כמו כל החוכמות, להבדיל, היא לא מדברת על איך זה קורה, כי זו פעולת האור בתוך הכלי, היא אומרת רק על מה שקורה, כמו כל החוכמות.

אני לא יודע איך האור פועל, אני רק יודע "ממעשיך הכרנוך", מהמעשים שלו, שכך הוא עובד. זו הגישה הנכונה לחוכמה, ויותר מזה אנחנו לא יכולים לגלות. למה האור פועל בתוך הרצון והרצון פתאום רוצה להשפיע, זו פעולת האור. אני יכול להביא לזה אלף ואחת תיאוריות, אבל זה כבר לא נקרא מדע, זו כבר לא חוכמה, אלו כבר הדמיונות שלי.

אנחנו רק רואים, ומקובלים גילו את זה, שמתוך פעולת האור על החיסרון, החיסרון במקום לחשוב על עצמו מתחיל להיות דומה לאור, למה? ככה. וצריכים בזה להיות מאוד מאוד מדייקים, אחרת אנחנו יוצאים מגדר החוכמה.

(סוף השיעור)