שיעור בוקר 17.10.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1175, מאמר:

"מהי מלחמת הרשות, בעבודה – ב'"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1175. מאמר "מהי מלחמת הרשות, בעבודה – ב'".

מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'

תש"ן - מאמר מ"ד

1989/90 - מאמר 44

"רש"י מפרש על הכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך" במלחמת הרשות הכתוב מדבר. ויש להבין את ענין "כי תצא למלחמה על אויביך" במלחמת הרשות, מהי בעבודה מלחמת רשות, ומהי מלחמת שאינה בגדר של רשות.

ידוע שיש רמ"ח מצות עשה ושס"ה לאווין, הנקראים "תרי"ג מצות". ויש חיוב לשמור אותם בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם לא, נקרא זה "עבירה". ובהן נאמר "לא תוסיף ולא תגרע". והחיוב הזה הוא על בחינת המעשה, כלומר, על המעשה יש חוב על האדם, לעשות, או שלא לעשות מה שהוא אסור.

מה שאינו כן על הכוונה. כלומר לכוון לעשות בעל מנת להשפיע, המלחמה הזו היא בבחינת הרשות. כלומר, שאין לומר שהעבודה זו שייכת לכל הכלל, אלא לאנשים שיש להם דחיפה פנימית, מה שהם מרגישים, שהעשיית המצות באופן שהם מקיימים, אין הם מרגישים בזה קשר לדביקות ה'. והם רואים, במקום שהאדם צריך להגיע לידי אהבת ה', הם רואים כל מה שהם עושים, אין להם כוונה אחרת, אלא לתועלת עצמם. להם שייכת עבודה זו הנקראת "בעל מנת להשפיע".

מה שאין כן להכלל לא ניתן דבר זה. לכן נקראת עבודה דלהשפיע בשם "מלחמת רשות" ולא חובה. וזהו כמו שאומר הרמב"ם בסוף "הלכות תשובה", וזה לשונו "לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, והנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

זאת אומרת, שענין לשמה, הנקרא "על מנת להשפיע", אינו שייך להכלל, אלא לאנשים שכבר נתרבה להם דעתן. לכן משמע, שהעבודה דלהשפיע שייכת דווקא לאלו שהרבה דעתן. לכן נקראת עבודה דלהשפיע בשם "מלחמת רשות" ולא "מלחמת חובה", מטעם שזה לא מוטל על כל הכלל, אלא כנ"ל, לאלו "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, אז מגלין להם רז זה מעט מעט".

ויש עוד להוסיף על ענין מהו מלחמת רשות, היות שענין דביקות בה' הוא בחינת ביטול רשות של עצמו. היות כי האדם מצד הטבע נולד, שהוא מרגיש רק את רשותו, כלומר שהוא בעל הבית, מה שהוא רוצה הוא עושה. ובכדי שידע, שיש רשותו של הבורא, שהוא המנהיג העולם, את זה האדם צריך להאמין, שהבורא הוא מלך העולם.

והאדם צריך להאמין, שהסתרה הזו, שאין האדם מרגיש שיש מלך העולם, זה הבורא עשה, שזה נקרא "תיקון הצמצום". אלא האדם מוכרח להאמין ולתת יגיעה גדולה על זה, עד שיהיה מורגש באבריו, שהקב"ה הוא המנהיג העולם. ולא סתם מנהיג, אלא האדם צריך להאמין, שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. ולזה האדם צריך לעשות כל שביכולתו, עד שתהא בידו יכולת להשיג זה, כי זה מתבטא בב' אופנים:

א. האדם צריך לתת עבודה, שיהיה לו רצון וחשק, שירצה לבטל את רשותו, על דרך שאמרו חז"ל על הכתוב "אדם כי ימות באוהל", "כי אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". שפירושו הוא, שהוא רוצה לבטל את העצמיותו, היינו שהאדם צריך להגיע, שאין לו אלא רשות אחד, שהוא רשותו של הבורא. כלומר שאין האדם עושה שום מעשה לתועלת עצמו, אלא הוא דואג אך ורק לתועלת הבורא. וזה נקרא "רשות היחיד", שזאת נקראת "מלחמת הרשות". היינו הוא לוחם עם עצמו להשיג את הרשות היחיד, וזוהי נקראת "מלחמת הרשות" בעבודה.

ב. שאחרי כל היגיעות שהאדם נותן, בכדי להשיג את הרשות הזה, שזה נקרא, שהאדם מקבל "טבע שני". כלומר, במקום שהיה לו מקודם רצון לקבל לתועלת עצמו, הוא רצה לבטל את הרשות הזו, ולקבל רשות חדשה, שהוא הרצון להשפיע להבורא, שזהו ענין של דביקות. כלומר כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן האדם רוצה להשפיע להבורא.

אבל אין זה בידי אדם לקבל את הרשות הזו. אלא רק הבורא, כמו שנתן לו מקודם הרשות של רצון לקבל לתועלת עצמו, הבורא יכול לתת לו רשות אחרת, היינו רשות היחיד של הבורא, שזה נקרא, שהבורא נתן לו "טבע שני", שהוא "הרצון להשפיע להבורא".

נמצא, כשהאדם נולד יש לו רק רשות אחד, היינו רשות שלו. ואח"כ, כשמקבל על עצמו מלכות שמים, לשמור את התו"מ, אז הוא בא לידי שתי רשויות. היינו שהוא עובד בעמ"נ לקבל שכר, כמו שאומר הרמב"ם "שמלמדים את הקטנים ונשים וכלל עמי הארץ, בכדי לקבל שכר".

ואח"כ מתחילה העבודה בבחינת מלחמת הרשות, היינו לבטל את הרשות עצמו, הנקראת "תועלת עצמו", ולהשתוקק שהבורא יתן לו את הרשות היחיד, היינו רשות של הבורא, שזה נקרא, שהאדם צריך לזכות לטבע שני הנקרא "רצון להשפיע", שיהיה לו רצון לעשות נחת רוח ליוצרו.

וזה שכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך", היינו במלחמת הרשות, כנ"ל. וזה אי אפשר לכבוש את האויב, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", היינו לבטל את הרשות הזו. אלא הכתוב מבטיח לנו "ונתנו ה' אלקיך בידך". כלומר, שה' יתן לך את הכח הזה, היינו הרשות הזו, הנקראת "רשות היחיד", היינו שהבורא יתן לך "טבע שני", כנ"ל.

ובכדי שיהיה האדם מוכן לבקש על הרשות הזו, צריכים תפלה מעומק הלב. היינו שהאדם ירגיש עד כמה שחסר לו הכח הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ועל זה ניתן לנו את התרי"ג מצות בבחינת עיטין, הנקרא "תרי"ג עצות", שע"י יקח האדם חסרון, להרגיש עד כמה שנחוץ לו את הרצון להשפיע, היות שזהו כל המעכב, להגיע לשלימות המטרה.

ועוד גם על זה, היינו גם על זה שאינו מרגיש את החסרון אמיתי, בזה שאין לו הצורך אמיתי להרצון להשפיע, גם האדם צריך על זה להתפלל, שה' ישפיע לו את החסרון, על מה שאין לו חסרון להשיג את הרצון להשפיע.

ולפי האמת, בזמן שיש להאדם אמונה בה', והאדם מאמין שהוא מלך גדול, האדם מוכרח להתבטל "כנר בפני אבוקה". ואז לא שייך בחירה, כי הוא מתבטל מאליו. אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, באות לו אז מחשבות זרות, והאמונה שלו נחלשת, על ידי זה. נמצא, זה שהאדם לא יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא מסיבת חסרון אמונה.

וזהו כמו שכתוב (תהילים מ"ב) "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, באמור אלי כל היום, איה אלקיך". כלומר, שבאו לו מחשבות של פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". נמצא, שהאדם צריך להתפלל אז על ב' דברים ביחד:

א. על האמונה, שה' לא יסתיר עצמו ממנו, כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממני".

ב. שיקרב אותו, היינו שיתן לו את כח של הרצון להשפיע, שע"י הרצון הזה האדם מתקרב לה', הנקרא "השתוות הצורה".

והסיבה, למה בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, באות לו מחשבות זרות, זהו מטעם, שכל זמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, אז אין הגוף מתנגד לו כל כך, היות שהאדם מבטיח להגוף, שיקבל הרבה שכר, שכדאי לקיים תו"מ, היות שהשכר ממתיק את היגיעה, כמו בעבודה ויגיעה הגשמית. לכן אין הגוף שואל שום שאלות על עבודתו בתו"מ, והאדם חי בשלוה, והוא שבע רצון מעבודתו, היות שהוא מאמין, שהשכר שלו מתגדל בכל יום ויום. לכן הוא חי חיים שקטים, והוא מרגיש שלוות הנפש בהחיים שלו. ואם יש לו עוד מקום, שהוא יכול לקיים את המצוה "הוכח תוכיח את עמיתיך", בוודאי הוא שבע רצון.

מה שאין כן בזמן שהאדם אומר לגופו, עד עכשיו עבדתי לטובתך, כלומר, שבכל מה שעסקתי, הן בדברים גשמיים והן בתו"מ, הכל היה על הכוונה שיהיה לך טוב. היינו שכל דאגותי היו רק בשביל הרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "אהבה עצמית" או "תועלת עצמו".

אבל עתה, היינו מכאן ואילך, אין אני רוצה לעבוד עוד בשביל תועלת הגוף, אלא רק לתועלת ה'. אז הגוף מתחיל להתנגד, מדוע הוא זורק אותו, וכל מה שביכולתו הוא עושה. הוא מביא לו קושיות מכל העולם. היינו טענת פרעה, ששאל "מי ה' אשר אשמע בקולו", וכן טענת הרשע, ששואל "מה עבודה הזאת לכם". המחשבות האלו מכבידות את העבודה על האדם, עד כדי כך שהרבה פעמים על ידי הירידות והעליות, שיש לו להאדם, ורואה שהוא דבר שאין לו סוף, הוא רוצה לברוח מהמערכה.

וכל מה שהאדם יכול לענות להגוף, הוא, שהוא רוצה לעבוד בבחינת יראה אמיתית, הנקרא בזה"ק "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שתהיה לו לזכיה גדולה, שהוא משמש מלך גדול, והוא רוצה לעשות נחת ליוצרו, וזה יהיה כל דאגותיו, ולא רוצה עוד לדאוג בשביל עצמו.

ובהאמור נבין מה שכתוב, (תבוא, שלישי) "היום הזה ה' אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה, ואת המשפטים. ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". ופירש רש"י "היום הזה", היינו "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". ויש להבין, מה מוסיף לנו זה, כלומר מה אנו מרויחים, בזה שאנו צריכים להשתדל, שכל יום יהיה כאילו נצטווית בו ביום. והענין הוא, כנ"ל, שיש לפנינו ב' בחינות בעבודה:

א. כדי לקבל שכר,

ב. שלא לקבל שכר, אלא מטעם גדלות ה'.

אלו שעבודה שלהם היא בבחינת לקבל שכר, אין צורך "שיהיה כל יום כחדשים". אלא כשהאדם מאמין, שהוא יקבל שכר תמורת עבודתו, כבר יש לו כח לעבודה, כי השכר זה הוא הגורם לקיים תו"מ. אם כן, אין הפרש, אם הוא מאמין בהשכר שהבטיחו לנו התורה, ואין לו צורך לחדש את הציווי בכל יום, כי מה יוסיף לו זה.

מה שאין כן אלו האנשים, שרוצים לעבוד מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", שזהו מטעם גדלות ה', על סיבה זו כן יש צורך "כאילו נצטווית בו ביום". וזהו מטעם, היות שהאדם, כשעוסק בתורה ומצות בעל מנת להשפיע, אז כל יום ויום יש להבחין, עד כמה שהוא משער את גדלות ה', שבשבילו כדאי לתת יגיעה, בכדי לשמש אותו.

על דרך על מה שכתוב בזה"ק "נודע בשערים בעלה", ש"כל חד וחד לפום מה שמשער בלביה". זאת אומרת, בעבודה דלהשפיע נוהג ענין עליות וירידות. נמצא, ש"אין יום דומה לחבירו". כי לפעמים הוא משער, שיש לו מלך גדול, ולפעמים להיפך. נמצא לפי זה, שכל יום ויום צריך להיות "חדשים". כלומר, "כאילו בו ביום נצטווית עליהם".

היינו שכוחות היגיעה הם לפי איזה מלך הוא משמש אז, גדול או קטן. כלומר, אם אתמול היה לו מושג, שהוא מלך גדול, והיום אין לו מושג זה, אז אין הוא נותן את היגיעה כמו אתמול, אלא לפי שיעור אמונתו של היום. לכן אומר לנו הכתוב "היום הזה ה' אלקיך מצווך". כלומר, שהאדם צריך לדעת, שכל יום ויום יש לו שיעור אחר באמונתו יתברך.

לכן אין להאדם להתפעל, בזה שיש לפעמים בזמן הירידה, שאז יש מלך קטן. זאת אומרת, שהאמונה של האדם היא בקטנות, שלא יכולה אמונה זו לחייב אותו, שיהיה בידו לעשות התגברויות על גופו, אלא הוא נכנע תחת גופו, והוא חושב כבר לעזוב את המערכה.

אלא האדם צריך להאמין, שהירידה הזו שקבל, ואין לו כח התגברות, שהוא יאמין בה', שהוא יעזור לו ויוציאו משפלות הזו, שבה האדם נמצא, וישיג אח"כ אמונה יותר גדולה בה'. ואז בטח יהיו לו כוחות העבודה, כי כל יום הוא דבר חדש, היינו אמונה חדשה. וזהו שאומר "כאילו היום הזה נצטווית עליהם", היינו שהכל הוא לפי האמונה שיש לו באותו יום, בשיעור זה האדם עובד.

ויש לדעת כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, והגוף מתנגד לזה, אז הגוף מוריד אותו לשפלות הכי גרוע. כלומר שהרצון לקבל מתגבר עליו ומוריד אותו לתאוות שפלות. ויש לפעמים, שבאות לו מחשבות ורצונות, שאף פעם לא חשב עליהם. והם באים אליו כמו אורחים בלתי קרואים. והאדם מתפלא ואומר, מה היום מימים. כלומר, מי גרם לי המחשבות והרצונות האלו. האם בזה שחשבתי, שצריכים לעבוד רק בשביל תועלת ה', המחשבות האלו זרקו אותי לשפלות כזו. ושואל, הלא ידוע ש"מצוה גוררת מצוה", אם כן למה הרצון להשיג כלים דהשפעה, גרם שהאדם יקבל תמורת זה מחשבות כאלו. ומה האדם יכול לעשות במצבים כאלו.

אלא האדם צריך לדעת, כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל (ספר "שמעתי", מאמר א' "אין עוד מלבדו"), שהבורא שולח את המחשבות האלו להאדם, בכדי שהאדם לא יוכל לסבול שפלות כזו, וזה יגרום לו, שיתפלל לה' מעומק הלב, שיתן לו, במקום המחשבות שגורמות פירוד והתרחקות מה', שה' יתן לו כוחות של התקרבות. שאז מוטל על האדם להתפלל ולצעוק לה' "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשיך אל תיקח ממנו", אלא שה' יתן לו את הטבע השני, שהוא רצון להשפיע. כלומר, שיהיה לו רצון רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ובשביל עצמו אינו דואג. אז ממילא יעברו ממנו את כל אלו המחשבות והרצונות, מה שהרצון לקבל מביאו.

כלומר, היות שכל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא ענין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא.

נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים.

וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם".

ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים.

היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים."

שאלה: האם בכל שלב כשמתגלה התכונה הזו של אחוריים שדוחה את הבורא זה מאפשר יותר קשר עם הבורא?

ככל שאדם הולך קדימה כך הוא מרגיש יותר התרחקות, וצריך לתת יותר יגיעה כדי להתקרב.

תלמיד: אבל זה לא מורגש כמשהו מוגבר, גדול יותר, שנוסף לך איזה פוטנציאל נוסף, אלא רק כדחייה שאתה מתגבר עליה ואחר כך שוב יש קשר ושוב יש קשר?

יש דחייה בכמות ויש דחייה באיכות. העיקר זה באיכות, דחייה איכותית.

תלמיד: רשום כאן שכל יום על האדם לבדוק עד כמה יש לו גדלות הבורא, עד כמה יש לו אפשרות לשרת אותו. באיזו מידה אפשר לבדוק את זה?

במידה שאתה יכול לעשות משהו על מנת להשפיע לו, להתעלות מעל האגו שלך, להתחבר לחברים, ואיתם יחד להתקרב לבורא.

תלמיד: איך אני יכול לבדוק את זה בכל יום? האם יש איזו פעולה שאנחנו עושים? איך לבדוק נכון?

"יום" נקרא מתי שאתה נמצא במצב שאתה כן יכול לעשות איזה מעשה חיבור והשפעה. בכאלו מצבים אתה בודק עד כמה אתה כן מסוגל להתחבר יותר, ולעשות צעד קדימה לקראת החברים והבורא.

שאלה: איך אדם יכול לדעת אם תרי"ג המצוות הן טובות או רעות בלי לעסוק בהן בדרך?

אנחנו לא יודעים את זה, אנחנו רק בודקים את עצמנו כלפי ההתקרבות בינינו לבורא, ואחר כך לאט לאט זה מסתדר לאיזו מערכת. כך זה עובד.

שאלה: קראנו שרק אנחנו צריכים לקבל את הכוונות על מנת להשפיע, אז מה זה התיקון בגוף הכללי?

תיקון בגוף הכללי הוא ברצון המחובר שלנו. ככל שאנחנו משתוקקים לעבוד יחד כאיש אחד בלב אחד, כך אנחנו יותר ויותר מתקרבים זה לזה עד שמתחילים להרגיש שיש לנו רצון אחד, כוונה אחת, בורא אחד, וכך אנחנו מצמידים את עצמנו לגוף אחד.

שאלה: במאמר הזה רב"ש כותב כמה פעמים שנחוצה לנו תפילה מעומק הלב על מנת להתגבר על כל אותם המצבים. איך לסחוט מעצמי את התפילה הזאת כדי שהיא תבוא לידי ביטוי?

קשה להסביר כי זה שייך להרגשה הפנימית, אבל ככל שאדם מבין שהוא תלוי ברצון הלב, במאמץ הפנימי, בכמה הוא יוכל לעבוד עם החברים יחד, זה סימן של התקדמות.

שאלה: רב"ש כותב שבאו לו מחשבות של פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". כולנו בעשירייה נמצאים בנטייה למלחמה בין "אין עוד מלבדו" לבין "מי ה' אשר אשמע בקולו". אלו קולות צריכים להיות בעשירייה כדי לחזק את החברים? מה צריכה להיות האווירה? מה אני כחבר צריך להביא לעשירייה כדי לחזק אותם?

אני צריך לרוץ בין החברים ולהשתדל לאסוף מהם את כל המחשבות והרצונות עבור החיבור, וכשאני מצליח לאסוף אותם, אז לראות מה הם הצליחו לעשות באותה הפעולה, ועד כמה יחד כולנו יכולים ברצון אחד, בכוונה אחת, להתקיף את כוחות הפירוד שבינינו ולהתחבר למעלה מהם.

תלמיד: אם אני רוצה לעזור לחברים שלי להגיע לתפילה, אני מביא חיסרון.

כן.

תלמיד: אז אם אני מביא עכשיו רוממות וגדלות, אולי אני מונע בזה מהחברים להגיע לתפילה?

לא, לאו דווקא, תלוי איזה סוג רוממות. אם אנחנו רוצים לרומם את עצמנו בזה שאנחנו כן מיועדים להתחבר ולהשפיע בזה נחת רוח לבורא, אז זה לא מוריד אותנו אלא מעלה אותנו.

תלמיד: וכשאנחנו אומרים שהטכניקה היא משחק, מה המשחק שכל חבר צריך לשחק?

שאנחנו רוצים להיות ככל האפשר קרובים זה לזה, אין משחק אחר. להתחבר בינינו.

שאלה: כשאנחנו לומדים "פתיחה לחכמת הקבלה" או "תלמוד עשר הספירות" יש מערכת ברורה. גם אם לא מבינים מה זה פרצופים, מה זה ספירות, יש משהו מערכתי. מבחינה מערכתית רב"ש אומר פה במאמר שיש אדם ויש רצון לקבל. מי זה אותו אדם, איך הוא מתקשר לגוף החלבוני הזה, ואיך הוא מתקשר לכלל המערכת הרוחנית? מתי הוא נוצר, איך הוא מתקיים?

אתה יכול לשאול אלף שאלות, כל השאלות האלה יתבהרו רק בדרך העבודה בדרך. נמשיך, ונקבל לאט לאט בהירות, תשובות וכן הלאה.

תלמיד: זה משהו מאוד עקרוני, זה הבסיס לכל הקיום שלנו, כביכול האדם הזה הוא זה שאמור להיות חלק מהמשפט הזה "גלגול נשמות", זה הבסיס. כביכול מלמדים בחכמת הקבלה מבחינה מערכתית, אבל מה קורה פה בעולם הזה, איך הוא מתחבר לעולם הרוחני, בזה אנחנו לא נוגעים בכלל.

נכון.

תלמיד: זה בעצם הלב של העניין, זה היה עוזר אם היינו יודעים להסביר או לתת איזשהו הסבר, גם אם הוא לא מובן.

אנחנו עוד לא יכולים להבין את זה, ולכן לא פותחים לנו את זה.

תלמיד: בהפצה זה היה עוזר אם היינו יכולים להסביר מבחינה מערכתית.

לא, חס ושלום.

שאלה: במאמר הזה מדובר על שני מצבים, עליות וירידות. אם פעם הייתי מרגישה את ההבדל בין שני המצבים, בזמן האחרון יש הרגשה שמשהו בי נעלם, אני כאילו אדישה, עושה הכול על אוטומט, כמו רופא שפועל בזמן חירום, אין שום הרגשה בלב, יש רק הרגל כמו טבע שני. איך לעבוד מתוך המצב הזה, כי במצב הזה אף פעם לא מגיעים לצעקה האמיתית?

להמשיך ולאט לאט להתפלל. אבל להמשיך לעבוד.

תלמידה: אבל מה קורה איתי? למה ההרגשה הזאת נעלמה?

ההרגשה מתחלפת, כך צריך להיות.

תלמידה: יכול להיות שזה מנגנון הגנה?

לא, זו פשוט הרגשה שמתחלפת.

שאלה: כמה פעמים קראנו במאמר משתמשים במושגים של מלחמה, רשות, מלחמת רשות, מלחמת רשות יחיד, וכך כל המאמר. מה המסר שהוא רוצה למסור לנו כאן, מה המהות?

אנחנו נמצאים כל הזמן במלחמה כי אנחנו כוללים שני כוחות מנוגדים. יש אנשים שהם פשוט אגואיסטים קטנים והם חושבים רק על עצמם, כמו ילדים קטנים או חיות, רק באופן מה יעשה להם טוב, ויש אנשים שיש בהם שני כוחות מנוגדים שמושכים את האדם לשני כיוונים שונים. כוח אחד מושך לכיוון ההשפעה וכוח אחר מושך לכיוון הקבלה, אנחנו נמצאים ביניהם וצריכים לבחור את הצד של הבורא. צד הבורא זה אומר צד ההשפעה. איך עושים את זה? דווקא בקבוצה.

תלמיד: כלומר המלחמה היא בעצם בחירה?

כן, ודאי. מה אנחנו בוחרים ולמען מה אנחנו נלחמים.

תלמיד: למה כותבים שהדמעות שלי הפכו ללחמי, ללחם שלי, יום ולילה, מה הכוונה?

מזה שהוא נמצא בצער, במצב שבור, מהמצב הזה הוא מתחיל בהדרגה לקבל כוחות בשביל העלייה שלו.

תלמיד: מה הם הכוחות האלה לעלייה? הדמעות יכולות להפוך למזון? לא מובן.

אל תבין את זה מילולית, מזה שהוא מצטער הוא מתחיל להבין שהצער הוא זה שמביא אותו לגדילה.

תלמיד: כלומר זה חלק מתהליך מחויב?

כן.

שאלה: הוא כותב " "כאילו נצטווית בו ביום"", ו-"שכל יום ויום צריך להיות "חדשים".". מה היתרון של התמקדות בכאן, בהווה בדרך הרוחנית?

של אוסף כוחות שהם יכולים להתקדם.

תלמיד: ומה המקום של העבר והעתיד בכל המערכת הזאת? רק הווה יש?

הם יבואו.

שאלה: אני לא יודע, אבל ברור איך בשיר השירים, אבל האחוריים הוא כמו צבי?

כן.

תלמיד: אז למה זה כך? אז ברור שבעניין הזה צבי זה הבורא, הוא נותן מצבים, אחוריים, פנים, אחוריים, פנים, אבל למה זה כך?

לא. צבי זה לא בורא. כתוב "דומה דודי לצבי", זה שהבורא מסובב עלינו את האחוריים שלו, אבל באחוריים האלה יש פנים שלו, וכך הוא מושך אותנו אחריו.

תלמיד: למה הצבי הוא לא הבורא?

נניח שכן. אתה צודק. אני לא רוצה להיכנס פנימה יותר.

תלמיד: לא, אתה צריך להסביר.

לא, אל תתפוס אותי. זה "דומה דודי לצבי", יש בזה עוד דברים. אחר כך, יבואו בהדרגה.

שאלה: מאותו ציטוט. נאמר בפסוק "כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו." אני רוצה להבין איך האדם מרגיש את זה? מה זה אומר שהבורא מחזיר פניו לאחוריו ולמה בהמשך הפסוק נאמר "ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך," ובהמשך נאמר "אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם". הכול מתייחס לציטוט "דומה דודי לצבי".

אנחנו רואים בבורא עד כמה הוא רוצה להתרחק מאיתנו, הוא מראה לנו שהוא מתרחק, אבל באמת זו לא התרחקות, זה התקרבות. אנחנו צריכים כך לראות את זה.

תלמיד: איך האדם מרגיש את המצב הזה שנקרא "מחזיר פניו לאחוריו" וכן הלאה?

זאת אומרת, בזה שאנחנו רואים עד כמה שאנחנו מתרחקים מהבורא, נחלשים, יש לנו פחות כוחות, פחות רצון להתקרב אליו, אנחנו יחד עם זה צריכים להבין שזה משחק של הבורא שהוא כל הזמן עובר רק כדי לקרב אותנו אלינו. הוא מפנה את הראש שלו אלינו, אמנם שרץ מאיתנו, וכך הוא מושך אותנו אחריו. שכלפי הרצון לקבל וכלפי הרצון להשפיע הפעולות שלו הן שונות, מנוגדות, וכך הוא מושך אותנו אחריו לכוח ההשפעה.

תלמיד: ולמה נאמר כאן בפסוק "ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך", ואז בהמשך "אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם"? למה זה באמת הפנים עצמם?

כי אנחנו מרגישים למרות שאנחנו כאילו מתרחקים מהבורא אבל בתוך ההתרחקות הזאת נולד בנו רצון לקבל שמושך אותנו אחריו בכל זאת אליו, וכך בגילוי והסתר אנחנו מתקרבים, זה המשחק של הבורא איתנו.

שאלה: מהם תרי"ג עיטין עליהם מדובר בתחילת המאמר תרי"ג מצוות?

יש תרי"ג עיטין, עצות ויש תרי"ג פקודין, פקודות, חוקים, ואז אנחנו על ידי שניהם מתקרבים לבורא. עד כמה שאנחנו נותנים לרצון לקבל שלנו יותר פורמט של פקודין ועיטין כך אנחנו יותר קרובים אליו.

שאלה: כתוב שעניין לשמה הנקרא על מנת להשפיע אינו שייך להכלל אלא לאנשים שכבר נתרבה עליהם דעתן. מהי דעתן שנתרבה להן?

שיש להם יותר הבנה ותפיסה בבורא.

שאלה: איך מתבטא המצב הזה שאדם אומר לגוף שעד עכשיו עבד בשביל תועלת הגוף גשמי ורוחני, מכאן ואילך אני רוצה לעבוד את תועלת הבורא, איך מתבטא המצב הזה במיוחד בצד הגשמי, מה זאת אומרת אדם לא יעבוד מעתה ואילך בצד הגשמי?

שהוא רוצה להתחבר עם חבריו ולהיות רק לטובת החברים.

תלמיד: הוא מפריד פה בין גשמי לרוחני, למה הוא מתכוון?

זה בדיוק מה שקורה, הגשמי זה לעצמו ורוחני זה לחברים, זה המעבר.

שאלה: מוזכר הרבה פעמים על התפילה שהבורא ייתן לנו חיסרון, הבנה עלינו להבין זאת כתפילה עבור החברים, עבור כל הכלי עולמי, העשירייה, זו פנייה פרטית?

תפילה פרטית היא גם תפילה עבור מישהו, כי אדם לא יכול להתפלל על עצמו.

תלמיד: אפילו באותו מקרה שאותו אדם שהוא כבר רואה את העשירייה מתוקנת, כל העולם מתוקן ורק על עצמו הוא רואה שהוא לא מתוקן הוא לא יכול לבקש?

לא. אם הוא לא מתוקן, זה אומר שהעשירייה לא מתוקנת.

שאלה: כתוב פה "וכל מה שהאדם יכול לענות להגוף, הוא, שהוא רוצה לעבוד בבחינת יראה אמיתית, ... ... שהוא משמש מלך גדול, והוא רוצה לעשות נחת ליוצרו, וזה יהיה כל דאגותיו, ולא רוצה עוד לדאוג בשביל עצמו." השאלה למה אדם מגלה להגוף את הכוונות האמיתיות שלו מה מותר ומה לא כדאי להגיד להגוף?

להשתדל להיות עם כל הכוונות שלו, שז\אלה הרצונות הפנימיים של הגוף, להיות איתם יחד ולכוון אותם לעבודה משותפת כדי להשפיע נחת רוח לבורא.

שאלה: אמרת שעבור עצמו אדם לא יכול להתפלל, אבל כאשר בורא מביא כל מיני מצבים ממש שבירה פנימית שמתרחשת במשך שנים בפנים ואנחנו לא מרגישים אחד את השני, לפעמיים אפילו קשה להעביר לחברים את המצב הזה הפנימי כי בסופו של דבר זה יכול להביא לאיזה בירור של חוסר דעות, חוסר חיבור דעות. על האדם בעצמו בסופו של דבר להרים תפילה במצב כזה, מה לעשות?

מה אני יכול לייעץ? אני אייעץ להיות כמה שיותר קרוב לחברים ויחד איתם לקיים את זה.

שאלה: המצב הזה לשרת את המלך הגדול או לעבוד לטובת יוצרנו, האם יהיה נכון לומר שעל ידי זה שאנחנו מתבטלים לבורא ומנסים להצדיק את פעולות הבורא, זה נקרא על מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: האם זה חלק ממלחמת הרשות שעליה מדובר במאמר?

כן.

שאלה: הבורא נתן לי הרבה מתנות בתחילת העבודה, אבל עכשיו נראה שהוא לוקח בחזרה את כל המתנות אחת, אחת. איך אני יכולה להשתמש בהרגשה הזו בעבודה שלי?

זה שנדמה לנו שהבורא נותן מתנות ולוקח מתנות, הכול כדי לנענע אותנו כדי שאנחנו נתקרב אליו יותר, להבין אותו יותר. צריכים לדבר יותר בקבוצה ולברר מה בדיוק אנחנו יכולים להוציא מכל מצב ומצב שלנו כלפי הבורא, איך אנחנו יכולים להבין אותו. זו צורת השיחה שלו איתנו. כשאנחנו מרגישים בינינו שינויים, מה הוא רוצה מאיתנו, מה הוא רוצה בזה להגיד לנו.

שאלה: רב"ש כותב שלכוון על מנת להשפיע, זו מלחמה בבחינת רשות וזה באמת מורגש אצלנו - פעם כן ופעם לא. איך אפשר לעזור אחד לשני להרגיש שזו חובה ולא רשות?

הכול תלוי ביחס בין החברים ואיך הם מרגישים. יבוא הזמן ואתם תרגישו.

שאלה: הרבה פעמים הרב"ש במאמרים שלו כותב ואני מצטט - כל אותו זמן שהאדם עובד למען עצמו, הגוף עדיין אינו מתנגד. אנחנו אומרים לעצמנו - אנחנו ישראל, הבורא בחר בנו בפינצטה, הביא אותנו לקבוצה וזה נותן לנו אנרגיה מאוד חזקה ובזכותה אנחנו מרגישים מובחרים. איך להרגיש יחד עם זאת שאני עובד לא למען עצמי?

להידבק בחברים ולעשות כל דבר שיהיה לתועלת שלהם.

תלמיד: אבל גם החברים תומכים במובחרות הזאת שאנחנו מתקדמים בדרך נכונה, שהבורא תמיד איתנו. איך לברר שהכוח הזה, האנרגיה הזאת לא תהיה למען האגואיזם?

אתם הרי רוצים להיות נבחרים. הנבחרים, הם אלה שרוצים להתעלות מעל הטבע שלהם ולהיות דומים לבורא. הנבחרים הם אלה ששואפים לתכונת ההשפעה.

תלמיד: הביטחון הזה נותן אנרגיה לעבודה ואני מבין שהרב"ש מזהיר אותנו שזו אנרגיה אגואיסטית ולא נכונה.

אני בינתיים לא מבין את זה.

שאלה: במאמר נאמר שיש שתי אפשריות בעבודה, לקבל שכר או לא לקבל שכר אלא לעבוד על גדלות הבורא. מה זה אומר שבכל יום ויום מידת הגדלות והאמונה שונה, מאיפה, במה תלויה האמונה בגדלות הבורא?

אמונה בגדלות הבורא נובעת ממה שהבורא נותן לנו. במידה שאנחנו מרגישים אותו, כך יש לנו אמונה.

תלמיד: האם גדלות הבורא שבזכותה האדם מסוגל להשקיע יותר או פחות כוחות במאמצים שלו בעשירייה, מגיעה מלמעלה, זה תלוי כביכול באדם עצמו? אותה מידת האמונה שנתן לו הבורא זה מה שהוא הולך לעבוד איתו. איך הוא מגביר בעצם את גדלות הבורא?

באמצעות תפילה, בקשה. אין לו משהו אחר.

שאלה: האם כשאני מסתכל על דברים רעים בעולם, אני צריך להודות לבורא, איך אני מרגיש את התמיכה של הבורא?

איך אני מרגיש את התמיכה של הבורא? בזה שאני מתקרב להשפעה, לחיבור, לדבקות בין החברים.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לחפש אמונה חדשה?

במידה שאנחנו מעלים את עצמנו יותר להשפעה, זה נקרא שאנחנו מחפשים יותר מדרגת אמונה.

שאלה: מה זה בעצם לקיים את המצווה "הוכח תוכיח את עמיתיך"?

בכל מצב להשתדל להצדיק את הבורא.

שאלה: הוא כותב לגבי הצבי שמחזיר פניו לאחוריו, "שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם". השאלה, האם הצורה הזו שהבורא נותן לאדם, שאין בזה שום טעם, זאת צורה ראשונה של השפעה, זה כמו צעד ראשון בתכונת ההשפעה?

לא. בהתחלה דווקא הוא נותן טעם בהשפעה קצת יותר קצת פחות, אבל נותן טעם. ואחר כך מוריד את הטעם הזה והאדם רוצה וכבר נמשך להשפעה, מפני שזאת השפעה, ללא טעם אפילו.

תלמיד: כלומר זאת צורה מתקדמת של השפעה?

כן.

תלמיד: מה ייתן כוח לאדם לא לברוח ברגע הזה הקריטי ולא לחפש?

תמיכה מבחוץ מהבורא ומהחברים.

שאלה: טבע שני זה רצון?

להשפיע.

תלמיד: וזה רצון שהבורא נותן?

כן.

תלמיד: אז למה זה נקרא טבע שני, אם עד סוף הדרך אנחנו נהיה בעליות וירידות?

מה זה חשוב, בכל זאת זה לא הטבע שלנו, לא נולדנו בו.

תלמיד: כן, אבל המילה טבע שני, זה כאילו יש משהו שצריך להתחזק בנו כל הזמן והוא לא נתון למצבים שאנחנו עוברים. מה זה הדבר הזה?

כן, אנחנו צריכים כל הזמן לחזק את זה.

תלמיד: את הרצון להשפיע?

כן.

שאלה: חבר שאל אותך, מה אני צריך להביא לעשירייה כדי לחזק אותה. ואמרת שאני צריך לרוץ בין החברים ולהשתדל לאסוף מהם את כל המחשבות והרצונות עבור החיבור, וכשאני מצליח לאסוף אותם, אז לראות איך הם הצליחו לעשות את אותה פעולה?

כן.

תלמיד: השאלה היא, מה החשיבות לראות שהם הצליחו לעשות אותו הדבר, אותה פעולה ואיך עושים את זה?

אני לא יכול להגיד בדיוק. אנחנו צריכים לראות את כל הקבוצות לראות זה את זה, ולהתכלל ביניהן, וכך ללמוד מהן.

שאלה: מה הגישה, היחס של הבורא אלינו כשאנחנו לא מבצעים את העבודה שהוא נתן לנו?

שאנחנו צריכים בכל זאת לבצע. זה סולם מדרגות שאנחנו לא יכולים לקפוץ בו, אלא להתקדם צעד אחר צעד.

שאלה: איך במצב של אחוריים לא לברוח? באיזה עוד טקטיקות אנחנו יכולות להשתמש בעשירייה, שיהיו עוצמתיות ויעזרו לנו במצב של אחוריים?

רק להחזיק בחברות. להחזיק בהן והן בך ואז הן לוקחות אותך איתן וכולן גם יוצאות מרוויחות מזה שהן סוחבות אותך, כי יש בזה רצון לקבל גדול שאפשר לצרף אותו אחר כך להשפעה.

תלמידה: האם צריכה להיות בפנים גם בתפילה פרטית או שזה אגואיסטי?

היא יכולה להיות גם בתפילה פרטית, ודאי שכן.

שאלה: איך אני יכולה להשפיע על יצירת התמיכה כל עוד יש לי התעוררות? יש הרבה דוגמאות של חברים שכביכול יש להם תמיכה ועדיין משהו זורק אותם מהקבוצה והם לא חוזרים?

אלה תוכניות של הבורא אין פה מה לעשות. תחזיקו אחת בשנייה ואז זה לא יפזר אתכן.

שאלה: המאמר מדבר על להתחיל כל יום מחדש ושיהיו לנו דרגות שונות של אמונה. השאלה שלי, איך להגיע לעבודה בכל יום מוכנים לשרת את הבורא?

כל יום להרגיש שאנחנו רוצים להתקרב יותר ויותר זה לזה, כדי לבנות מערכת אחת יותר קשורה, יותר אחידה מאתמול, וכך להתקרב, כך להרגיש את הבורא יותר מאתמול.

שאלה: יוצא מהמאמר שבחינת הפנים זה השתתקות, כיסופים וגעגועים שמגיעים במצב אחוריים. הרב"ש מסיים ואומר, שיוצא באחוריים יש בפנימיות בחינת פנים. זה תמיד יוצא רק באחוריים ותמיד הפנימיות, ההשתוקקות מסתתרת בתוך מצב אחוריים?

לפעמים כן לפעמים לא. אבל אנחנו צריכים להתרגל לזה, להבין שיכול להיות כך ויכול להיות כך. וזה לא בא לדחות אותנו, אלא רק לגרות אותנו, להעלות בנו עוד יותר חיסרון.

תלמידה: כשאנחנו מתחילים להרגיש את החיסרון הזה הוא מאוד קטן, זה ממש נראה כמו שהוא מתאר שהוא נולד בפנים בתוך הפנימיות פנים.

כן.

שאלה: כל התפילות שלנו מתחילות בהודיה. איך אנחנו יכולות להרגיש את ההודיה בצורה הכי עמוקה, כשאנחנו נמצאות במצב של אחוריים?

גם באחוריים שאני לא יכול להיות עם הבורא פנים בפנים, הוא בכל זאת מושך אותי למטרה. על זה אני מודה לו.

שאלה: בזמן האחרון יש הרגשה שהבורא שם לפנינו הר גבוה, יש אחריות מאוד גדולה מול הכלי הישראלי ובו בזמן חולשה מאוד גדולה, הרגשה אישית שלי או הרגשה של העשירייה שאנחנו מאוד נחלשנו ובקושי מגיעות לשיעור. אין את גדלות הבורא והיא נעלמה לאנשהו. איך אפשר להגיע לתפילה נכונה במצב הזה?

אין מצב שהבורא נותן והוא אבוד, אז זה אפשרי בהחלט.

(סוף השיעור)