תשעה באב תש"ף

שיעור בוקר 30.07.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא – תשעה באב

האנושות מתחלקת לשני חלקים. אלו שחיים אך ורק בתוך העולם הזה לפי הרגשות, לפי הבנות, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", רואים את העולם הזה, רואים מה שקורה כאן ולפי זה חיים ואין חוץ מזה כלום. יש להם כל מיני דעות, מחשבות על החיים אחרי המוות, אנחנו שומעים לפעמים עד כמה הם מבולבלים בכל מיני התיאוריות האלו. ויש קבוצה קטנה שהיא נמצאת בהליכה לגילוי הבורא לפי חוק השתוות הצורה עימו, שאפשר לגלות אותו, להתקרב אליו רק לפי שינוי התכונות שבאדם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

שינוי התכונות האלה לא תלוי כל כך באדם, זה תלוי עד כמה הבורא יעזור לו לשנות את התכונות שלו. כמו שהבורא אומר, "בראתי יצר הרע" ואדם אז מגלה שבאמת הוא כולו רע, ואז והוא מבקש, עד כמה שמסוגל לבקש מתוך הרע שלו, שהבורא יטפל בו וייתן לו במקום זה יצר טוב. ואז לפי ההתקרבות וגילוי יצר הטוב שבאדם הוא מתחיל להרגיש את המציאות אחרת, כי התכונות שלו השתנו, ומתגלה לו כבר מציאות חדשה. הוא חי לפי גילוי המציאות, או לפחות אם עדיין לא הגיע לגילוי המציאות ממש, הוא חי לפי מה שהוא לומד לפני הגילוי, מהי בעצם המערכת שהוא נמצא בה. המערכת הזאת היא נקראת "עולם", שהיא העולם הנסתר והעולם הגלוי, וכך אדם עובר מהסתר לגילוי. אבל אפילו שעוד לא הגיע לגילויים של הטבע כולו, הוא בכל זאת כבר לומד איך הטבע מתגלה אליו לאט לאט, בהדרגה.

יוצא, שכל אותם הדברים שהוא עובר, הוא משנה אליהם כבר יחס. קודם כל, אין עוד מלבדו, שהכול בא מהבורא, והוא צריך לעבור את כל המצבים האלה בהתאם לזה, בדבקות למה שעובר. הוא צריך לראות שכל הגישה שלו וכל ההתקרבות שלו לטוב, ו"טוב" זה על מנת להשפיע, טוב זה חיבור עד אהבה שתהיה לו לאדם לכולם, והעיקר בסופו של דבר כלפי הבורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אז הוא מבין שהוא צריך לגלות כאן את הטבע שלו ההפוך מהבורא.

למה צריך את זה? כי יתרון האור הוא מתוך החושך. כל מה שאנחנו צריכים לגלות בכלל זה את הבורא, לגלות את הכוח החיובי, שרק הוא ממלא את העולם ואין עוד מלבדו. אבל כדי לגלות את זה אנחנו צריכים לגלות כנגד זה עד כמה הבורא בכוח הטוב הוא ברא הפוך, כוח הרע, כוח האגואיסטי, שליטת הרע. כשאדם מגלה את שליטת הרע הזו הוא צריך לגלות אותו במלואו, בתוך החושים שלו, בראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, בכל הכלים שלו. לכן כשהוא עובר את המצבים האלו, הוא צריך להשתדל גם בהם לקבוע דבקות בבורא, שאין עוד מלבדו וטוב ומטיב, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי"¹.

יוצא שאנחנו צריכים לעבור מצבים הפוכים משלמות, מתיקון. המצבים האלה הם מצבים של שבירה. מפני שאנחנו מלכתחילה בהכנה מצד העליון בנויים בצורה השלמה, זה נקרא "אדם הראשון בגן עדן", אנחנו צריכים ליפול מהדרגה הזאת, מגן עדן לצורה הפוכה, ל"בור עמוק" מה שנקרא, ולעלות ממנו בחזרה לאותו מצב של גן עדן, אבל כבר בעצמנו, בהכרתנו, בהבנתנו, זאת אומרת עם כל הכלים שלנו, שכביכול אנחנו דווקא מזמינים את כל המצב הזה מאיתנו.

לכן יש לנו מלכתחילה כלי שלם, שזה עשר ספירות, ואותו הכלי אנחנו צריכים לראות כנשבר. זאת אומרת מתגלה בנו יצר הרע, רצון לקבל אגואיסטי, ועל ידו הכלי השלם הזה של עשר ספירות עובר שבירה. קודם נאבדים בו הכלים הגבוהים, עם האור שממלא את הכלי, אור חכמה, זה נקרא "חורבן של בית המקדש הראשון". אחר כך אפילו הכלים שסתם נמצאים ביניהם באיזשהו מין חיבור קטן, כלים דהשפעה, גם כן עוברים חורבן, זה נקרא "חורבן של בית המקדש השני". ואז אם בכלי הראשון מסתלק מהכלי אור החכמה, אז בחורבן השני מסתלק מהכלי אור החסדים והכלי נשאר ריק, שבור. ועוד עוברים עליו כל מיני מצבים, מהשבירה ועד התיקון, שהכלי נכלל מכל השבירה וכך לאט לאט קם מוכן לתחייה.

המצב הזה שקם לתחייה זה אנחנו, הדור הראשון של התיקון שהוא הדור האחרון בכלל שקיים באנושות, שעליו להתחיל את התיקון בהבנה, בהכרה ובפועל גם בגשמיות וגם ברוחניות. זה בעצם אנחנו צריכים לראות.

מפני שהכלי נשבר בשתי הדרגות, מוחין דחיה ומוחין דנשמה, שהוא התרוקן מהם, לכן באותו תהליך שאנחנו עוברים יש את התאריך תשעה באב, בעולם הזה זה השורש לשבירה, ובתאריך הזה קרו שני הדברים האלו, גם בית המקדש הראשון, גם בית המקדש השני מאותה שבירה, מאותה הסיבה של שנאת חינם, כשהתגלה האגו בתוך הכלי, כשהכלי לא יכול להחזיק כבר בחיבור ביניהם ואז הכרת הבורא, הרגשת הבורא, האור העליון הוא פרח מהכלי והכלי עצמו נשבר לרסיסים. וזה היום שבעולם שלנו אנחנו קוראים לו, כענף מהשורש הרוחני, תשעה באב.

אבל כמו שאנחנו לומדים, גם ביום הזה, שהוא יום של השבירה, מאותו שורש אחר כך בא שורש התיקון. אנחנו עברנו בהיסטוריה שלנו כבר שתי שבירות. אנחנו צריכים להכיר את השבירות האלה בהתפתחות הרוחנית שלנו, ולהשתדל להקים מתוך השבירות האלו את התיקון. לכן בעצם יש לנו כאן עבודה, הכול סביב תשעה באב, הכול סביב השנאה שאנחנו צריכים לגלות אותה בינינו, שהיא קיימת, אבל אפילו לא גלויה, עד כדי כך אנחנו רחוקים מלראות את המצב האמיתי שלנו, וכמה שאנחנו נתקדם לתיקון, אנחנו נזהה עד כמה שאנחנו נמצאים בדחייה, בשנאה, בריחוק, בזה שלא מסוגלים לחשוב על השני, לראות את השני, לזהות את השני, השני נראה לי ממש שהוא בכלל לא קיים, הוא כזה מוזר, זר לי, הוא לא שייך, מה הוא עושה כאן בכלל בעולם הזה, בשביל מה אני צריך אותם, וכן הלאה.

במידה שמתגלה לאדם כמה שהוא לא מקבל את האחרים, לא מרגיש אותם, לא מסוגל להתקרב אליהם, לחשוב עליהם, עד כמה שקשה בכלל להיות איתם בהבנה, בהכרה, בחיבור, באיחוד, בכלל מה דורשים ממנו, במידה הזאת שהוא מתחיל להכיר את הטבע שלו האגואיסטי שהבורא ברא, במידה הזאת הוא בודק עד כמה שאין לו ברירה והוא חייב לפנות לבורא ולבקש ממנו את התיקון, ולא שהוא צריך את זה, אלא שאין ברירה, בצורה כזאת בלבד הוא יכול להתקרב לבורא כדי לעשות לו נחת רוח.

יש בזה הרבה דברים, כך כל ההיסטוריה שלנו, כל הדמיון שאנחנו חיים בציר הזמן ושאנחנו נמצאים בעולם הזה, שאנחנו מדמיינים את עצמנו שמכירים זה את זה ומתקרבים זה לזה, אלו בעצם כל החיים שלנו, העיקר, שביום שאנחנו מדברים עליו כתשעה באב אנחנו נבין שזה יסוד של כל הבריאה, כי זה גילוי של כל הרע שהבורא ברא, כמו שכתוב "בראתי יצר רע", שבלי הכרת הרע אנחנו לא יכולים להגיע לתורה, לתורת תבלין או לאור העליון שהוא שמתקן את הרע. קודם צריך להיות גילוי הרע, ואז אנחנו יכולים להרכיב את המערכת שלנו, כך שהמערכת הזאת היא תהיה מוכנה לגלות לנו את הכוח העליון, פעולות השפעה, פעולות התקרבות, חיבוק וכן הלאה בינינו, את זה בעצם אנחנו עושים.

לכן לתיקון שלנו, לקיום שלנו, אין לנו יום יותר חשוב מתשעה באב, שאנחנו בו מגלים עד כמה שאנחנו שבורים, רחוקים מהבורא במידת הריחוק בינינו ועד כמה שהבורא הכין לנו את הכול מלמעלה בכלי דאדם הראשון שחטא, ובכלי שלנו שנשבר בחורבן הבית הראשון ושני. וכל הבריאה היא בעצם כלפינו, השגת הבריאה, הכרת הבריאה היא מתחילה מהמצב הרוחני הזה השבור, הנורא, השחור שנקרא "תשעה באב".

ואנחנו צריכים להבין שהשורש הזה, הנקודה הזאת, היא מאוד חשובה, שבלעדיה אין לנו מה לעשות, אי לנו יסוד שממנו אנחנו יכולים לבנות קשר עם הכוח עליון, עם הבורא. לכן אנחנו צריכים, לא כמו שהאנשים הרגילים ששונאים את התאריך הזה, את היום הזה והסימן הזה, אנחנו מאוד מאוד מכבדים את זה, שגם הרע בא מהבורא וגם את הטוב ברא, הוא והכין לנו כדי שאנחנו דווקא על יסוד הרע הזה נתקדם ונתקרב אליו, והרע הזה נשאר בנו כיסוד ועליו אנחנו בונים את כל הטוב. ואין רע בלי טוב וטוב בלי רע, אלא ששניהם קיימים בחיבור המיוחד שאנחנו צריכים להקים אותו בינינו.

שאלה: מה זה נקרא שאדם מגלה את השבירה בדרך הרוחנית ומה זה תיקון השבירה בצורה נכונה?

בדרך רוחנית גילוי השבירה זה שאני מגלה בתוך העשירייה עד כמה אני לא מסוגל, לא רוצה להתקרב אליהם ולהתחבר אליהם. שכל פעם, עד כמה שאני השתדלתי ועשיתי אולי איזו התקרבות, מיד מתגלה לי רצון לקבל עוד יותר גדול ואני על פניו דוחה את כולם, שונא את כולם ולא רוצה בכלל להסתכל לכיוון שלהם, וכך אנחנו מגלים את החורבן, השבירה, את הרע.

זה בצורה הרוחנית, שאנחנו הולכים לקראת על מנת להשפיע, על מנת להתקרב, להתחבר בינינו, אז אנחנו מגלים עד כמה אנחנו הפוכים מזה. ואת שני הצדדים האלה, ימין ושמאל, אנחנו מגלים תמיד בזה לאחר זה. אני משתדל להגיע לחיבור, צד ימין, כאילו מגיע אליו ומיד מתגלה לי צד שמאל, שאני לא רוצה, שאני הפוך, שאני דוחה את הכול. כך אני עולה כאילו במדרגות, ימין שמאל, ימין שמאל, וכך בכל מקום, בכל מצב אני צריך לפנות, להשתדל לפנות לימין ותמיד מתגלה לי כנגד זה גם שמאל, ובצורה כזאת אני עולה בכל המדרגות עד שמגלה בהן את כל הרצון לקבל שהבורא ברא, אני רואה אותו ממש וכך מתקדמים. אנחנו נלמד עוד.

שאלה: אנחנו החלוצים של תיקון העולם, האם אנחנו הצאצאים של שנים עשר השבטים האבודים?

אני לא יכול להגיד על זה, זה יתגלה יותר קרוב לגמר התיקון. זה לא חשוב לי, לא חשוב לי בכלל למי אני שייך, למה אני שייך, לאיזה שורש. חשוב לי איך מזה שאני נמצא באיזה שורש שהבורא נתן לי, ייצב אותי, אני מקיים את עצמי ומביא את עצמי לצורה נכונה של גמר התיקון.

שאני אהיה המרכיב, החלק החשוב, המתוקן במערכת אדם הראשון, בנשמה הזאת, ואני אעזור לכולם בזה שאהיה כמרכז של אדם הראשון. כך כל אחד ואחד צריך לתקן את עצמו, שכל אחד הוא במרכז דאדם הראשון מצידו. בזה אני אקיים את התפקיד שלי, בלהגיד ש"בשבילי נברא העולם" ואני נמצא מול בורא העולם.

שאלה: מה מסמל התאריך הזה של תשעה באב ואיך אפשר להסביר ששתי השבירות קרו באותו יום ביחס לזה שאין זמן ברוחניות?

אני דברתי על זה בתחילת השיחה שלי. תשעה באב זה שורש לחורבן וזה חייב להיות כדי לגלות את הרע. כדי לגלות את הרע, הבורא ברא קודם כל מערכת שהיא כולה שלימה, ואחר כך שבר אותה והיא נשברה לחלקים בשתי מדרגות. בדרגת חכמה, שזה בית המקדש הראשון שנשבר, ובדרגת נשמה, שזה בית המקדש השני שנשבר.

וזה חייב להיות באותו זמן, באותו יום מפני ששורש אחד לשניהם. וההבדל ביניהם הוא דרגת מוחין דחיה, אור דחיה, ואור דנשמה. זה ההבדל בין השבירה שקורית משורשים רוחניים, מאותו שורש, אבל שנמצאים בדרגות שונות. נגיד אריך אנפין דאצילות ואבא ואימא דאצילות. עוד נלמד את זה, זה לא חשוב לנו. זה הכול, וחוץ מזה דברתי על כל הדברים האלה קודם, כדאי לך לשמוע שוב.

שאלה: אתמול בשיעור ערב שוב אמרת שאנחנו לא יכולים לתקן את עצמנו, אלא אנחנו צריכים להתפלל לבורא והוא יכול לתקן אותנו. מהי התפילה הנכונה של הקבוצה לבורא לתיקון?

אנחנו יכולים להתחבר בינינו רק ידי האור העליון, המאור המחזיר למוטב. להזמין את המאור המחזיר למוטב אנחנו יכולים רק בתנאי שאנחנו פונים בצורה נכונה לאותו המאור, לאותה המדרגה. מדרגה ששם נמצא המאור זו מדרגה שהיא נמצאת בשלמות, בחיבור של כוח הקבלה וכוח ההשפעה, ששניהם מתחברים יחד.

כי שניהם יוצאים מהבורא. האור יוצא מפנימיות הבורא והרצון נמצא בחיצוניות הבורא, שהוא החליט לברוא את הרצון לקבל. אז שניהם, גם אור וגם חושך, הם באים מלמעלה, מהבורא, והם נמצאים כל הזמן בשילוב ביניהם.

ולכן כך אנחנו מתקדמים גם מלמטה למעלה. פעם חושך, פעם אור. פעם חושך, פעם אור. וחושך חייב להיות כדי לדחוף אותנו לחפש את האור. וכאן השאלה, בשביל מה אנחנו מחפשים אותו? או שאנחנו רוצים למצוא אותו כדי שיהיה לנו טוב, או שרוצים למצוא אותו כדי שיהיה טוב לאחרים ובכללות גם לבורא, זו בעצם העבודה שלנו.

שאלה: מהו ההבדל העיקרי בין האשליה הזו שאנחנו מרגישים כמו המציאות ובין העולמות הרוחניים?

אנחנו עדיין נמצאים במציאות שמתראה בנו שאנחנו נמצאים באיזו מציאות. שאנחנו חיים לפי החושים שלנו, חמישה חושים, ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. שאנחנו חיים באיזו מציאות, באיזה עולם.

האמת שהמצב הזה הוא מצב לא רוחני ולא אמיתי, אלא אנחנו צריכים לגלות את זה. ההבדל בין המצב המדומה הגשמי שלנו לבין המצב הרוחני הוא בכוונה שלנו. אם אני נמצא במשהו בכוונה על מנת להשפיע, אז אני נמצא כבר בעולם הרוחני. אם אני נמצא בכוונה על מנת לקבל, זאת אומרת, לתועלת עצמי, זה נקרא "העולם הגשמי", זה ההבדל בין העולמות.

לגבי ההבדל בין העולם הזה לעולם הרוחני, העולם הרוחני מתחלק לחמישה חלקים. זאת אומרת, עד כמה שאני בעביות שלי, יש לי חמש דרגות עביות, יכול לחשוב לעל מנת, בעל מנת להשפיע, אז אני נמצא או בעולם עשיה, או יצירה, או בריאה, או אצילות, או אדם קדמון, או עולם אין סוף. הכול כבר תלוי על פני איזו עביות ברצון לקבל, על פני איזה גודל של רצון לקבל אני יכול להיות בעל מנת להשפיע.

זאת אומרת, אפילו שמתגלה אצלי רצון גדול לטובת עצמי אני יכול לצמצם אותו ולהגיד "בשבילי חשוב דווקא להשפיע לזולת ודרך הזולת לבורא". אני לא יכול להשפיע ישירות לבורא, אלא רק דרך המכשיר שנקרא "עשירייה", לכן כתוב "מאהבת הבריות לאהבת הבורא".

שאלה: עד כמה חזק צריך לרצות ולהשתוקק לחיבור בעשירייה עד שתתגלה דחיה ושנאה?

אנחנו צריכים להבין שמה שאנחנו מרגישים זה הבורא מגלה לנו תנאים שעל פני התנאים האלה אנחנו חייבים להיות מחוברים בעשירייה "כאיש אחד בלב אחד", ובתוך החיבור הזה בינינו, "כאיש אחד בלב אחד" אנחנו נגלה את הכוח העליון, את מקור החיים שלנו שזה הבורא.

שאלה: האם בית המקדש השלישי צריך להיות בנוי בכל אחד ואחד או בכולם יחד?

בית המקדש השלישי זה תיקון שלנו משני חורבנות שהבורא ברא ושבר, משני בתי המקדש, גם המקדש הראשון וגם המקדש השני. יש לנו שני אורות, צורות גילוי הבורא, אור החכמה ואור החסדים שמתגלים בנו. אור החכמה זה בית המקדש הראשון שהוא נשבר קודם, כי הוא הגדול, ואחר כך נשבר גם בית המקדש השני שהיה קיים באור החסדים.

ודאי שלא מדברים על אבנים ועל עצים ועל שום דבר שאנחנו יכולים לתאר לעצמינו בעולם הזה, אלא הכול מידות החיבור בינינו. אנחנו מלכתחילה היינו מחוברים במערכת אחת שנקראת "אדם הראשון" או "נשמת אדם הראשון". זה נקרא "נשמה" מפני שהמצב המינימלי שאנחנו יכולים להיות מחוברים בינינו זה אור החסדים.

זה חיבור בינינו שלא מגיע מתוך כלים דקבלה אלא מתוך כלים דהשפעה. זאת אומרת, כשאנחנו לא גורמים רע זה לזה, כבר אנחנו מחוברים באור החסדים. כמו שאנחנו לומדים את זה על חפץ חסד שחי ביער. הוא אומר "אני לא צריך אפילו חולצה. אין לי שום דבר כלפי האחרים, האחרים לא שייכים לי. אני חי ביער, וטוב לי, אני לא חייב להם, והם לא חייבים לי". זה חפץ חסד.

זאת אומרת, תיקון הרצון לקבל לדרגה ניטראלית. שאין לי התערבות בחיים של אחרים, אלא אני מוגן לא לעשות להם רע, על כל הרצון לקבל שלי שמתגלה בי. והרצון לקבל שלי שמתגלה בי הוא דוחף אותי לעשות כל מיני פעולות, רצונות לא טובים. ואני מתעלה למעלה מזה ואומר "לא. אני לא מזיק לאף אחד. אני חי כאילו ביער ואין לי שום חולצה וכלום לעצמי, ואני לא צריך את זה", וזה נקרא "חפץ חסד". זה בית המקדש השני שנשבר, הקטן.

בבית המקדש הראשון, היו וישנם כשנגיע, אורות גדולים לקבל על מנת להשפיע. שם הרצון לקבל בעצמו משתתף בעל מנת להשפיע. אז כך אנחנו מייצבים את המדרגות.

שאלה: איך כל חבר חייב לפעול ביחד כלפי דחייה שמתגלה בעשירייה בזמן תשעה באב?

כל דחייה הדדית שיש בינינו היא תוצאה מאותו מקור, מאותו שורש של השנאה ההדדית שנמצאת בנו שנקראת "תשעה באב". וזה מתגלה לא רק ביום של תשעה באב, אלא מתגלה כל רגע ורגע באדם כדי לתת לו הזדמנות לתיקון. כל עוד אנחנו לא מגלים את החורבן, לא מגלים את היצר הרע שבנו ממש, אין לנו מה לתקן. ולכן כתוב "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו", עד כמה שהאדם צריך להגיע לדרגה יותר גבוהה אז האגו שלו יותר גבוה. הוא מסוגל לתפוס אותו, לקשור אותו, להגביל אותו ואחר כך לתקן.

זה שהוא תופס אותו וקושר אותו, זה נקרא שעובר עליו צמצום, מעביר צמצום על האגו שלו, ואחר כך חוץ מצמצום הוא גם מתחיל לאט לאט להשתמש באגו שלו בעל מנת להשפיע. כי אין לו אפשרויות להשפיע לזולת טוב, אלא אם הוא לוקח את הרצונות הרעים שלו כלפי הזולת והופך אותם לטובים. עובר משנאה לאהבה.

שאלה: הבנתי לפי מה שאמרת שהעולמות הם חמש מדרגות של התגברות על העביות. מהן אותן דרגות העביות שעליהן אנחנו מתגברים?

אנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר בעולם אין סוף, שמתגלה הרצון לקבל. זה מבחינת שורש בעולם אין סוף, זה המצב הכי גבוה. באור העליון מתגלה הנקודה השחורה, הרצון לקבל שהבורא ברא יש מאין, מאפס. והרצון לקבל הזה שנמצא בתוך האור מתחיל לספוג את האור ולהתנפח, לגדול, ואז הוא הופך להיות מבחינת שורש לבחינה א', ב', אחר כך ג', ד', וכך הוא עובר חמש דרגות בסך הכול, שורש, א', ב', ג', ד', של התפתחות הרצון לקבל על פני האור שמשפיע עליו.

הרצון לקבל הזה עדיין לא רע ולא טוב אלא זה כוח שקיים בטבע ורק בפגישה שלו כשהוא מגיע לבחינה ד' במלכות דאין סוף, שהוא נפגש עם האור העליון שממלא אותו בצורת אין סוף, אז הוא מגלה עד כמה הוא הפוך מהאור ולכן הוא הולך להצטמצם. ולכן הצמצום הזה נקרא "חמור", הוא מצמצם את עצמו ואומר שמכאן והלאה אני לא מקבל את האור העליון בתוכי כי בזה אני נעשה לפי המצב שאני מקבל את האור העליון, הפוך מהבורא. זאת אומרת "הפוך" זה נקרא שאנחנו הפוכים, שונאים זה את זה, לא יכולים לחיות יחד. והמצב הזה שנקרא צמצום א' הוא התחלת כל הבריאה.

שאלה: האני המתוקן שאליו אנחנו משתוקקים שייך לרצון לקבל? מהי המהות הזו או שהאני הזה משתמש ברצון לקבל? איך למצוא אותו נכון כדי להגדיר אותו בי?

אנחנו צריכים להגיע למצב שכל הרצון לקבל שהבורא ברא אנחנו מגלים אותו במלואו ואנחנו מתקנים אותו בעל מנת להשפיע. זה לא שהוא רצון לקבל, הרצון לקבל הוא טוב, אלא הכוונה שלו, "בשביל מה אני משתמש בו", כאן אני צריך לבדוק את עצמי איך אני משתמש בו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: זה ברור מהי נקודת קבלת ההחלטה, אבל מה זה הדבר הזה שמשתמש ברצון לקבל? האם האדם זה הכוונה המתוקנת? זה הרצון לקבל?

"אדם" נקרא מי שדומה לבורא. הרצון לקבל שהבורא ברא הוא הפוך מהבורא, שבור. כשאנחנו מתקנים כל חלק וחלק ממנו שיהיה דומה לבורא ובסופו של דבר אנחנו מגלים כל רצון לקבל שיש בכל אחד ואחד שיהיה דומה לבורא בזה אנחנו נעשים אדם. כך אנחנו גדלים כמו תינוק שגדל עד שהוא אדם גדול.

שאלה: הגעתי לזה שכל שניה שאני עובד אני נמצא בהודיה, אני מודה לחברים וכמובן שאני תמיד מודה לך, אבל כשמדברים על הבורא אני הולך לאיבוד.

זה נורמלי, זה בסדר גמור, מפני שאתה עדיין לא מכיר אותו, אין לך אחיזה בו, אל תדאג. אמנם יש לך כיוון נכון כלפי הבורא, אבל אתה יכול להגיע אליו רק דרך החברים, לכן תחשוב עליהם יותר. כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'". קודם "ואהבת לרעך כמוך" ואחר כך השלב הבא הוא "ואהבת את ה' אלוקיך".

שאלה: איזה רע אני גורם לחברים, רגע לפני שאני במצב של חפץ חסד לא לגרום רע לחברים?

אפילו בזה שאני לא יכול לחשוב עליהם. אנחנו מלכתחילה נמצאים יחד במערכת אחת ואני לא חושב עליהם. גם זה רע.

שאלה: אמרת שחפץ חסד זה בית המקדש השני, ובית המקדש הראשון היה עוד יותר גבוה, בלקבל על מנת להשפיע. האם כל דרגת בית מקדש זו לא דרגת עביות?

נכון, יש לך דרגות עביות באור החסדים, להשפיע על מנת להשפיע ממלכות לבינה, ובזה אתה בונה את בית המקדש הראשון, הראשון מלמטה. זאת אומרת יש פה עניין של איך אתה סופר, מלמעלה למטה, או מלמטה למעלה. כשאנחנו בונים, אז אנחנו בונים כביכול את בית המקדש של חפץ חסד ואחר כך את בית המקדש של לקבל על מנת להשפיע. להשפיע על מנת להשפיע הוא הראשון ולקבל על מנת להשפיע זה השני. אלה שתי דרגות של תיקון הכלים.

יש לנו כלים דקבלה, ואני מנטרל אותם ואומר שאני לא משתמש בכלים דקבלה כי אני רוצה לגרום רק טוב לזולת, וכדי לגרום טוב לזולת אני לא משתמש ברצון לקבל שלי. זה בינתיים מה שאני יכול לעשות כטוב לזולת. ולכן כך אנחנו בונים, כאילו אנחנו בונים בית מקדש של חפץ חסד, של בינה ואחר כך על פניו אנחנו ממשיכים עוד דרגות בניה של הכלי הרוחני שלנו עד שאנחנו מגיעים ללקבל על מנת להשפיע, שזה כלי דחכמה. כך אנחנו בונים את עצמנו.

שאלה: מה הטעם במציאות המדומה שאנחנו חיים בה?

המציאות שאנחנו מרגישים עכשיו מאפשרת לנו לבנות את כל הדרגות הרוחניות בצורה שאנחנו כבר קיימים באיזו צורה. זה אני, יש לי אישה, ילדים, בית, עבודה כל מיני דברים שמהם אנחנו מתחילים לארגן את היחסים שלנו להכול. זה נקרא עדיין "עולם המדומה" כי זה נדמה לנו, הבורא עשה כך כדי שנהיה באיזו אשליה. אנחנו כאילו בחוסר הכרה, כך כתוב על המצב שלנו, "היינו כחולמים".

כשאנחנו מגיעים לתיקונים האמיתיים, אנחנו רואים כמו עכשיו שהכול היה כמו חלום, שהיינו מתפקדים לפי מה שהכוח העליון, האור העליון היה ממלא אותנו והיה משחק בעצמו מרע לטוב, ומטוב לרע בכל מיני דברים. כמו שאנחנו עושים עם התינוק שנולד, אנחנו עושים במקומו את כל הפעולות. הוא צריך רק להחזיק את הפעולות האלה ועל פניהן לגדול, אנחנו לא רוצים ממנו שום פעולה. אנחנו נעשה הכול, רק שיגדל.

זה המצב שלנו שנקרא "העולם הזה". בלעדיו אי אפשר, בסופו של דבר ממנו אנחנו גדלים, כמו שכתוב שהכול בא מן הדומם. ואחר כך אנחנו מתחילים, כמו ילדים, תסתכל עליהם איך הם גדלים, הם מתחילים לראות, ואז את זה הילד רוצה ואת זה הוא דורש וזה טוב וזה רע, הוא מתחיל להיות בררן ולהיכנס עם הכוח שלו, עם השכל שלו [לעשות] מה שבא לו, וכך הוא גדל.

תלמיד: מתי אנחנו מפסיקים לחלום ולהבין שזה אמיתי?

כאשר האור העליון פותח בנו ראיה בתנאי שאנחנו מסוגלים להתחבר עם החברים במשהו. אך ורק אז.

שאלה: מה חסר לנו כדי לגלות את השבירה בקשר בינינו בעשירייה?

להשתוקק לטוב פותח לך דרך להכיר עד כמה אתה רע.

שאלה: איך מתבטאת העבודה הזאת בין ימין לשמאל שהבורא מקרב אותנו ומרחיק אותנו?

אנחנו רואים בזה כל מיני שינויים שאמנם אנחנו עדיין לא מבינים למה זה קורה לנו אבל כל מה שקורה לנו זה מפעולת הבורא, אין עוד מלבדו, רק הוא פועל במציאות. העניין הוא שהבורא פועל אבל אנחנו נמצאים בחוסר הכרה ואנחנו לא מבינים מי עובד עלינו.

זה כמו תינוק שנולד ונמצא במצב שהוא מרגיש את עצמו, אבל מה קורה לו, הוא לא יודע בדיוק, וגם מי עושה בו כל מיני שינויים. לוקחים אותו, רוחצים אותו, מלבישים אותו, נותנים לו לאכול, מנקים אותו והוא לא יודע שום דבר.

ואז יוצא שכך אנחנו נמצאים עכשיו ברוחניות. אנחנו לא מבינים, אנחנו פחות מהתינוק, אנחנו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים, מי מנהל אותנו, מתחילים מדרגות כאלה. אני מקווה שנגיע בקרוב ללמוד את הדרגות האלה של התיקונים, עיבור, יניקה, מוחין של הנשמה, זה החצי השני של "תלמוד עשר הספירות".

המערכת שמפעילה אותנו זו מערכת שנקראת "עולם האצילות", זה החלק השמיני של "תלמוד עשר הספירות" והלאה אחר כך יש לנו עיבור של הנשמה, עיבור א', עיבור ב', גדלות, יניקה. אנחנו נלמד את כל המערכות האלה. אבל העיקר זה להגיע אליהן לא דרך לימוד בספר אלא דרך לימוד עצמי, שאנחנו עוברים את זה. זה חשוב לנו.

שאלה: בדרך להכרת החורבן, מה זה אומר להצדיק את החברים?

שאני מתייחס אליהם, כמו לבורא. כי הבורא עומד אחריהם ומנהל אותם כלפי, שאני אתייחס אליהם לחברים כמו לפעולות שלו כלפי.

שאלה: כמה שאנחנו פונים יותר לבורא ולחברים במהלך היום, האם כך אנחנו מבינים יותר את העבודה שלנו, את העבודה הרוחנית?

ודאי שכן.

שאלה: אני רוצה לברר נקודה אחת. אמרת ברגע שמתגלה רע, אני יכול לפנות לבורא, כי בלי גילוי הרע אין לי פנייה. אבל אני פונה לא כדי שהרע הזה יעלם, אלא אני פונה כדי שיהיה טוב לאחרים, ונחת רוח לבורא. מה זה המצב הזה שטוב לאחרים, ונחת רוח לבורא מגילוי הרע שאני מרגיש?

אתה מתחיל מרע שרע לך, אחר כך אתה עובד על הרע הזה, מאיפה זה בא, למה זה בא, לשם מה זה נגלה בי, איך אני יכול ללכת ולעבד אותו בצורה נכונה, ואז אתה מגיע למצב שאני לא רוצה שום דבר לעצמי מכל זה, רק שזה יהיה דרך אחרים שזה יהיה טוב להם וטוב לבורא.

לבורא אני לא יודע מה זה טוב. אבל אם אני חושב שיהיה טוב לאחרים, האחרים עומדים ביני לבין הבורא, באמצע עומדת עשירייה. אם אני חושב לטובת העשירייה, אני מבקש מהבורא שיעשה טוב להם. העשירייה זה בעיני כל האנושות, עד כמה שאני מסוגל להרחיב את גבול עשירייה, שאני מתאר את זה, זה נקרא שאני "מטפל באהבת הבריות" ובזה אני עושה נחת רוח לבורא. לא בצורה ישירה, אלא בצורה עקיפה.

למה? כי כל הבריאה הזאת זה שלו, ואני לא יכול לשייך לו שום דבר. בעיני אני לא מחזיק אותו, מי הוא הבורא? אני לא אני לא יכול להשתמש בו, אני לא יכול, כי במה אני אתפוס אותו. אבל כשאנחנו, אני והוא נפגשים בבריאה, אז שם יש רצון משלי, אני יכול להבין מה זה בריאה ואיך אני שייך לזה, איך אני מבקש עבורם, יש בי בזה הרגשה ברורה, ברורים, ואני יכול אז לבקש מהבורא, תעשה להם טוב. זה שאני מתפלל עבור הכלל, ובזה אני עושה לו נחת רוח.

תלמיד: לא ברור מה המעבר הזה בין זה שאני מרגיש רע ומברר אותו, לבין זה שאני מבקש שיהיה טוב לחברים. אני לא מבין את הקשר.

הקשר הוא פשוט, שאני מגיע להכרת הרע. למה רע? מאיפה זה מגיע? למה זה ניתן לי? וכן הלאה. כשאני עושה את כל הברורים, אני בעצם מגיע למצב שזה ניתן לי להרגיש, כדי שאני אבקש את הבורא שיעשה טוב להם.

עכשיו, כאן יש ודאי מדרגות של התפיסה, של ההבנה, מי הם הקהל הזה הגדול שנמצא מחוצה לי, הוא שייך לי או לא שייך, הוא שייך לבורא או לא. ואז אני מתחיל כאן לברר שכן, כל האנושות זה בעצם כלי שלי, אבל אני לא מרגיש את האנושות כמו שלי. עד כמה שאני בכל זאת מבקש עבורה יותר ויותר, אני מזמין מאור המחזיר למוטב, ואז אני מרגיש שבאמת זה הכלי שלי. שזה כל הנשמות הפרטיות יחד שהן מתחברות בנשמה אחת, זה הכול שלי, ואני מהנקודה שבלב שלי מפעיל אותם שהם ירצו לקבל מהבורא, ובזה אני עושה לו נחת רוח. "הכול במחשבה יתבררו".

תלמיד: לבקש עבורם שיהיה להם טוב, גם ככה אנחנו עושים תרגילים בלי שמתגלה רע. כשרע מתגלה במוחשי, אני מבקש עבורם. אני לא תופס, איך האגו פתאום מסכים לבקש על משהו שבכלל לא נמצא בהרגשה שלו?

אני חושב, "הכול במחשבה יתבררו". אמרתי לך. שאני מתחיל לגלות שרק במחשבה אני יכול לברר אותם ולגלות שהם שייכים לי, שהם חלקים מהנשמה שלי, אני מעורר את המאור המחזיר למוטב, והוא מראה לי עד כמה שבהחלט כל הנשמות האלה, כל האנשים האלה שבעולם הם כולם שייכים לי, כולם, מהכי גרועים עד הכי טובים.

אתה רואה עכשיו בכל העולם איך מתגלים כל מיני חוגים, ניאו נאצים, ופשיסטים, ואנטישמיים, וקומוניסטים, וסוציאליסטים למיניהם, קפיטליסטים, עשירים עניים, כל מיני האלה, זה הכול נמצא בי. בי. פשוט ניתן לי לראות בהדגמה כזאת חיצונה מה שקורה בי. ממה שאני כולל. אני נכלל מכולם, לכן נקרא "אדם הוא עולם קטן", שמה שאני רואה בעולם, אני רואה את מה שיש לי, את מה שיש בי. זה תכונות. מכל אדם שבעולם יש בי את השורש הזה, ואני רואה ביחסים בין בני אדם מה הם אלה השורשים שלי, מה הם הנטיות, הרצונות שבי. ויוצא שכדי להתקרב לתיקונים, אני חייב להכיר אותם יותר.

לכן בעולם שלנו מתפתחת תעופה, אנשים נוסעים ממקום למקום כדי להתקרב זה לזה, הם לא יודעים בשביל מה, אלא הבורא נותן להם רצון. ואז הם מתערבבים זה עם זה, ויש כלי תקשורת ואינטרנט והכול, זה הכול כדי שנוכל להיות יותר ויותר, ויותר מעורבים זה עם זה. ונוכל אז בלא מודע, ואחר כך במודע לבקש תיקונים זה על זה, להכיר שאנחנו כולנו שייכים למערכת אחת.

תלמיד: סליחה שאני מתעקש, אני עדיין לא מבין. כי את כל זה אנחנו עושים ומשתדלים לעשות לפי תפיסת המציאות שאנחנו לומדים. אבל ברגע שמתגלה רע, רע אני מרגיש בתוך החושים שלי. איך מהנקודה הזו אני עובר ומבקש שיהיה טוב להם? איפה הקשר פה?

אתה צריך להכיר שהם זה אתה. אין לי יותר מה להוסיף. הם זה אתה. הם קיימים בך, ולא מחוצה לך ששייך לא יודע למי. אתה מגלה רק את עצמך. בכל העולם אתה מגלה את התכונות שלך, כמו שלמדנו בתפיסת המציאות.

תלמיד: אם אני מגלה רע שזה מגיע מהם, זה ברור. אבל אם אני מגלה את התכונות שלי שאני רע, לא הם, אני, עשיתי ככה, חשבתי ככה, הכוונה שלי, כל הטבע שלי, איך זה קשור אליהם זה שאני מגלה בי את הרוע?

יש נקודה שהיא שייכת לך, ויש נקודות שאתה משייך אותן לאחרים. לאט לאט על ידי העבודה שלנו ב"ואהבת לרעך כמוך", אתה תקרב את הנקודות האלה כך שתרגיש שגם הן שייכות לך, והן עוד יותר שייכות לך מהנקודה המקורית שלך. כמו אימא שחושבת על הילדים שלה, יותר ממה שהיא חושבת על עצמה.

שאלה: מה יותר נכון, לחפש תשובות בעצמי או בעשירייה, ולשאול את רב רק במצבי קיצון, או לשאול שאלה?

העיקר זה להתקדם לחיבור כללי. ומה בדרך יותר כדאי לך לשאול את המורה, או לחברים, או לעשות פעולות, או עוד משהו, את זה אתה צריך להחליט. אבל העיקר שמה שאתה מחליט, זה מביא אותך בטוח לחיבור בין כולם.

שאלה: אתמול בעשירייה ניסינו לעשות תרגיל. ענינו על השאלה "איך להפוך לאחד, כדי לבנות את בית המקדש?" האם אתה יכול לתת לנו עצה לתרגיל הזה?

לא. אתם צריכים בעצמכם לחפש. זאת אומרת, הקשר ביניכם צריך להיות כזה שאתם הופכים להיות כאילו לרצון אחד.

תלמיד: האם אנחנו יכולים לנסות לתאר את זה שאנחנו אחד? אנחנו מנסים לדמיין, לתאר שאנחנו אחד.

כן, ודאי. ודאי, כן. ככה מתחילים. מפנטזיות לשרטוטים, משרטוטים למפרט (Specification), ממפרט לעוד שרטוטים, ולעוד כל מיני תהליכים, תוכנות, וכן הלאה, עד שמגיעים לבנייה ממש. והבנייה היא כולה בזה שכל אחד מחלקי הבריאה מקבל על עצמו, כוונה על מנת להשפיע.

שאלה: באיזו נקודה אפשר לפנות לרב? אחרי שאנחנו מנסים, ומדמיינים, ומתארים מתוך התרגילים האלה, זה פשוט נראה תהליך שהוא אינסופי. אנחנו כל הזמן מדברים על זה, הולכים סביב סביב וזה פותח עולמות חדשים בינינו. אבל אני רוצה לשאול, באיזה שלב אנחנו יכולים לפנות לרב?

"רב" זה גם נקרא "בורא". יותר טוב לפנות לבורא. אם יש שאלות, אתם שואלים בזמן השיעור. חוץ מזה, אין טעם לשאול. אני לא אוהב ששואלים אותי בצורה פרטית, כי אז אני שולח לך מה התשובה, ואחרים לא שומעים. מזה אני מפסיד, וכולם מפסידים. ואתה רק באגו שלך מרוויח, כאילו מרוויח, גם אתה מפסיד, לכן אני לא עונה על השאלות פרטיות. ובשיעורים כמו היום נגיד, שכולו, כל השיעור הוא על תשעה באב, אז כך אנחנו נעשה.

(סוף השיעור)

---

1. גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי (תהילים כג ד)↩