שיעור בוקר 27.11.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

מרכז העשירייה – קטעים נבחרים מהמקורות

כהכנה לשבוע הכנסים בישראל

אולי ישנן לנו שאלות מאתמול, מזה שעבר יום ואולי התגלו כמה שאלות שאנחנו רוצים לפתור אותן בדרך, מהעבודה שלנו, מהתחברות, מהתקשרות.

שאלה: אתמול פתחת את השיעור בזה שהאדם צריך לקבוע על כל דבר שקורה לו בחיים "אין עוד מלבדו", לקבוע "טוב ומיטיב" ולקשור את זה למרכז העשירייה.

בעצם זה הכיוון הכללי של העבודה שלנו.

תלמיד: אם אתה יכול עוד פעם להדגים איך מאחרי קביעת "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב" הדברים שקורים בחיים קושרים את זה למרכז העשירייה, זה יכול לעזור.

דברנו על זה שכול עוד אנחנו נמצאים בלקבוע ש"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב", שאנחנו כך חושבים, רוצים להרגיש, זה טוב לאגו שלנו, אנחנו בזה מקבלים איזו תמיכה, חיזוק בחיים, בכלל בכל המציאות, שהכול מגיע מהבורא הטוב, ורק הוא שולט על הכול ולא כל מיני כוחות שבמשך היום אני מרגיש כאלה או אחרים עוינים שפועלים כביכול נגדי, אז אני בזה נרגע, טוב לי כך לחשוב, האגו שלי תומך בזה.

אבל כשאני צריך לממש הלאה, השלב הבא כבר מתחיל להיות שלב נגד האגו שלי. אני רוצה להגיע, לא שאני רוצה, אבל כתוב לפי המלצת המקובלים, שאני צריך להגיע לחיבור עם אנשים אחרים, אני צריך לתקן את המערכת הכללית שנקראת "אדם" או "נשמה". המערכת הזאת כולה דורשת ממני השתתפות בנתינה, בחיבור, בחיזוק שלה, זה לא לפי הרצון שלי. לכן, כאן זו הבעיה.

אומרים המקובלים, שאם אנחנו רוצים כן בזה להתחזק, כן בזה להמשיך כדי להגיע לגילוי הכוח העליון היחיד, אחד יחיד ומיוחד, ש"אין עוד מלבדו" "טוב ומיטיב", לא מספיק שאני כך אומר את זה לעצמי ולפי זה מרגיע את האגו שלי, "אני כאן והוא שם, ברוך ה' יש בינינו איזה קשר". אלא, אם יש לי נקודה שבלב, ואני רוצה לגלות את הכוח הזה, את הקשר שלנו בפועל, יוצא שאני כאן צריך למצוא דרך איך אני מתקרב אליו, איך אני מגלה אותו, איך אני פותח את העיניים כדי להרגיש שהוא ממלא את הכול, סובב את הכול. כאן יש לי כבר עבודה, כי האגו שלי לא נותן לי לצאת מתוך הכלי הקטן שלי שסוגר אותי בפנים, ואני לא רואה יותר ממה שנכנס לתוך חמשת החושים הגשמיים שלי שהם כולם מכוונים אלי, לעצמי ולא החוצה. לכן, כדי לצאת מעצמי ולראות את העולם בצורה אמיתית, אני צריך לעשות כאן איזה פעולות.

בפעולות האלה, לא שיש לי כאן משהו בפעולות עצמן, אלא הפעולות האלו נקראות "סגולות". כנגד כל פעולה ופעולה שאני עושה, בעד כל פעולה, בזמן שאני מבצע את הפעולה, מפני שאני עושה את זה נגד הרצון האגואיסטי הארצי שלי, אני כביכול רוצה להתעלות למעלה ממנו, לפרוץ למרחב אחר, רוחני, עליון. לכן, אני בזה, במאמץ שלי מזמין עלי את המאור המחזיר למוטב, אותו האור, אותו כוח של הבורא שיכול לעדכן בי תכונות חדשות ואחר כך בתכונות האלה גם להופיע.

הפעולה הראשונה שאומרים לי המקובלים כדי לגלות את ה"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב", כבר לגלות ולא סתם להגיד "ברוך ה' יש לי", אני צריך להתכלל בחברה. החברה בנויה מעשרה אנשים, מעשר צורות אגואיסטיות, שכולם עובדים בניגוד לאגו שלהם, ובמאמץ משותף שלהם, שהם רוצים לעזור זה לזה, להתחבר בנטיות למעלה מהאגו, אז הם משתדלים לגלות, לבנות, לאתר כזאת נקודה שבה הם מתחברים ביניהם. זה ממש הפוך מהטבע שלהם. כשהם מצליחים להגיע לכזאת נקודה, הם מתחילים מהנקודה הזאת והלאה לגלות את המציאות הרוחנית, היינו, מציאות שהיא למעלה מהטבע הארצי שלהם. לכן, הפעולה הראשונה שלנו היא איך להגיע למרכז העשירייה.

שאלה: לא מובנת ההבחנה, החידוש בין מה שכביכול עשינו עד עכשיו שפנינו לבורא כדי לתקן את היחס שלי לחברים בעשירייה, לבין הביטול שאנחנו מדברים עליו עכשיו כלפי מרכז העשירייה?

זה קצת יותר מתקדם. כלפי כל אחד ואחד מהעשירייה יש לי עבודה בפני עצמה שאני צריך אותה לעשות, אלה תרגילים פרטיים כאלה כל פעם כלפי זה, כלפי זה וכלפי זה. אבל כלפי מרכז העשירייה זו כבר הבחנה אחרת. זה לא שאני עובד נגד הרצון לקבל שלי, אלא אני עובד בעד החיבור שלנו, זה הבדל. לא שאני הורס את הרצון לקבל שלי, מתעלה מעליו, אלא אני בונה כאן תשתית לנשמה, יש הבדל גדול. כי בלהתחבר בינינו במרכז העשירייה, אני כבר לא חושב איך אני דורך על הרצון לקבל שלי, אלא אני חושב כבר איך אני נכלל בתוך החברים.

תלמיד: אם אתה יכול להרחיב טיפה את הדיבור על הנכלל בתוך החברים, על הצורה החיובית, כביכול.

כל עשר הנקודות שלנו, שנקראת ה"נקודה שבלב" בכל אחד, כל עשר הנקודות האלו, הנטיות שיש לנו, הניצוץ שיש בכל אחד שנשאר לנו משבירת הנשמה, אנחנו רוצים לחבר את הניצוצין האלו יחד. הניצוצין האלו הם וודאי מאוד חלשים, אבל בכל זאת, הם מעוררים אותנו, הם מושכים אותנו קדימה למטרת הבריאה. כשאנחנו מחברים אותם בזה שאנחנו מבטלים את כל מה שיש לנו חוץ מהניצוץ הזה, אנחנו רוצים רק בתוך הניצוץ המשותף הזה לחיות. יוצא שבזה אנחנו מזמינים את הכוח העליון, האור ממש, כי הניצוץ הזה והאור הם בטבע אחד, בטבע דלהשפיע. אם אנחנו מחברים את הניצוצין האלו, כבר יש בחיבור ביניהם כוח להשפיע, כי אנחנו מתחברים למעלה מביטול האגו של כל אחד, של האגו שלו הפרטי.

תלמיד: מה החידוש בעבודת הביטול, כלפי מה מתבטלים עכשיו?

כלפי החיבור, כי החיבור בינינו הוא ערך עליון. הנטייה שלנו למטרת החיים, למטרת הבריאה, לבורא, להשפיע לו נחת רוח וכן הלאה, היא למעלה מכל מה שאנחנו יכולים לחשוב, למעלה מהכול. זאת הנקודה הראשונה של המציאות העליונה.

תלמיד: לשם ההבחנה, מה קודם עשינו, כלפי מה התבטלנו?

כלפי כל מיני הבחנות אגואיסטיות שגם היו קרובות יותר לחיבור ולרוחניות, אבל עדיין הכול היה בתוך האגו, הבירורים היו בתוך האגו. כאן אנחנו עומדים על הנקודה הזאת שאנחנו צריכים להתבטל כל אחד כלפי האחרים, ואז בטוח בביטול הזה אם זה יקרה, וזה כבר יקרה על ידי המאור המחזיר למוטב שהוא מחבר אותנו, אנחנו משיגים את הנקודה הראשונה מהעולם העליון.

תלמיד: בוא ניקח דוגמה פרקטית, מתעוררת ביקורת כלפי אחד החברים בעשירייה. מה עכשיו העבודה בשלב החדש?

לא. קודם כל צריכים לראות, האם זו ביקורת נכונה או לא נכונה. אם הוא מפריע לנו בארגון גשמי, בלהתארגן, בלעשות משהו, אנחנו צריכים לתקן, אנחנו לא צריכים לקבל אותו למעלה מהדעת. אני מדבר ביקורת על מה? אנחנו צריכים לעזור לכול אחד להגיע למצב שכל אחד ואחד עוזר לכולם להיות כמה שיותר מחוברים ברצון אחד, כביכול, בנטייה אחת, בלאתר מצב אחד שבו אנחנו מרגישים מטרה אחת, מרגישים שאנחנו שם, האני של כל אחד כביכול נעלם.

וזה לא לרגע, אנחנו חיים בזה, אנחנו רוצים שזה יתקיים ויגדל, אנחנו דואגים לזה כל הזמן. אני כל הזמן הולך עם הרעיון הזה ורוצה להחיות אותו יותר ויותר. כמה שאני רואה התנגדויות, מחשבות זרות וכן הלאה, אני מבין שהבורא מעורר את זה כדי שאני אוסיף לזה עוד יותר כוחות.

תלמיד: העבודה היא אך ורק כלפי מרכז העשירייה עכשיו?

כן. זו תחילת הסולם הרוחני.

תלמיד: מה קורה למשל ביחסים בין שני חברים באותה עשירייה?

מה זה, שניים או שלושה?

תלמיד: התגלה קלקול.

יפה מאוד. טוב מאוד שהתגלה קלקול, ללא קלקול אין אפשרות להתקדם. אם לא נתקדם, נישאר כמו שאנחנו עכשיו.

תלמיד: אני מנסה להבין מה החידוש בשלב החדש?

אנחנו מבטלים את עצמנו למען החיבור של כולנו יחד ברצון אחד, בנקודה אחת.

תלמיד: וקודם?

קודם לא חשבנו על מרכז העשירייה, על מרכז החיבור, אלא היינו כך, שמענו שכל אחד צריך לבטל את עצמו כלפי החברים, אבל לא דברנו על זה שחייבים להגיע לנקודה אחת, שעל הנקודה הזאת אנחנו בונים אחר כך כבר את בניין הפרצוף, הנשמה.

שאלה: נניח התגלה איזה קלקול או עביות, כאילו יש איזו תוכנה חדשה במחשב, אם היא קיבלה שדרוג כל המחשב צריך עדכונים, כל המחשב צריך להחליף חומרה, תוכנה וככה מורגש גם בעשירייה, נגיד אם יש איזו בעיה בין חברים.

כן.

תלמיד: איך כל העשירייה מתעלה על ידי זה, וזה לא איזה מצב פרטי של מישהו?

זה נעשה מעצמו, אתם עובדים רק על נקודה והיא מתחילה ומתוכה מה אתם מתחילים להשתנות ביחס ביניכם, ביחס לעולם, בקביעת המצבים, בהבנת כל מה שקורה לכם, בתוך זה אתם מתחילים לראות את העולם בצורה אחרת, איך שהוא מתנהג, מתגלגל מיום ליום. אתם יכולים לראות אחרת את התהליכים שעוברים בעולם, זה הכול מתוך החיבור שאתם בחיבור מקבלים עוד קצת הארה יותר, עוד יותר, אתם מתוך זה מתחילים להיות פיקחים, ברור, כי אתם קרובים למאור שהוא משנה את הכול.

תראה מה שאנחנו מזהים מיום ליום עד כמה שהעולם מתקדם וברור לנו שהוא התקדם לרעה כי אין עדיין תיקונים אז הכוח שדוחף את כל המציאות, את כל הנשמה הכללית השבורה דוחף אותה לתיקון. הכוח הזה עושה את זה בדרך בעיתו, לא אחישנה, כי אחישנה זה תלוי בתחתונים, אנחנו עדיין לא מסוגלים למשוך את כל הנשמות לחיבור, למטרת הבריאה בצורה טובה אלא הכוח הדוחף מאחורה הוא יותר גדול מהכוח שלנו המושך מקדימה.

וכך אנחנו רואים את המציאות, רואים את עצמינו, זאת אומרת יש כאן כבר תמונה מתגלה יותר ויותר ברורה מה קורה. לכן לא פלא שמיום ליום אנחנו מגלים שהעולם יותר גרוע, זה הכול תלוי עד כמה שאנחנו נוכל להתחבר ונוכל למשוך את עצמינו ואחרינו אחרים כבר יצטרפו.

תלמיד: נניח יש לי איזו תוכנת עריכה במחשב, היא קיבלה שדרוג, אי אפשר לעבוד איתה עד שיחליפו הרבה תוכנות שם בפנים, היא לא יכולה, היא כאילו משהו חדש.

ומה? אני לא מבין.

תלמיד: ומה בעשירייה? הצורה שעבדנו קודם פתאום מתגלה שאי אפשר לעבוד באותה צורה.

אתה אל תדאג, זו לא הדאגה שלך, הדאגה שלך רק להימשך לחיבור בלבד, כל התקנת התכנות החדשות הן נעשות מאליהן, זו לא דאגה שלך בכלל, אתה תדאג איך להחליף את התכנות שבבריאה, באיזה צורה הכול צריך להתקיים ולהתקשר ולהיות תלוי זה בזה? איך אתה חושב מי אתה? אתה עוד לא מבין איפה אתה נמצא בעצמך, זה בכלל לא הדאגה שלך,

שאלה: מה שהשתנה זה שקודם דאגנו לחיבור של האינדיבידואלי לקבוצה ועכשיו הדאגה היא לחיבור הקבוצה?

שאתה עכשיו דואג עבור כל חבר וחבר ואתה אחראי עבור כל חבר וחבר זה נקרא שאתה נמצא בערבות עבור כולם, שאם מישהו בקבוצה לא מממש את החיבור אז מאשימים אותך, אתה אשם.

שאלה: אתמול הייתה לנו משימה יומית בה היינו צריכים להתקשר לחבר בעשירייה, לקרוא איתו קטע ואז התגלה כיצד נסחפנו לפנות לאלה בין החברים שמעריכים אותם יותר בעשירייה, כיצד נוכל להתגבר על הערכת החברים מסוימים יותר מאחרים?

בתוך העשירייה אנחנו צריכים להתנהג בלמעלה מהדעת ולראות איך אנחנו נסחפים באמת לפי הערכים הגשמיים ולא לפי הרוחניות, כי הרוחניות היא הפוכה מהגשמיות ואז יוצא שעד כמה שאני רואה את הקבוצה כולה מתוקנת ולפי המצב הזה אני מתייחס אליהם אז אני יותר קרוב בעצמי לרוחניות.

קריין: אנחנו קוראים מתוך קובץ מקורות בנושא מרכז העשירייה, ציטוט מספר 35 מתוך רב"ש א', "בענין חשיבות החברים".

"איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"."

(רב"ש - א'. מאמר 17, חלק א'. "בענין חשיבות החברים" 1984)

שאלה: יש הרגשה לפעמים שאני מנסה לעשות את העבודה מול העשירייה ואז אתה מרגיש שזה הבורא עושה את הכול ואתה סתם איזה משקיף שצופה בזה, גם בכל הרגשות שעוברים.

זה יפה, זה כבר גילוי.

תלמיד: אבל אז זה מרגיש לי כאילו מוציאים לי את הפקק ואין לי כוח להתאמץ כי אני רואה שהבורא עושה את הכול ואני סתם.

אבל אתה תעשה עימו יחד, לא אחריו אלא יחד עימו, כמו בטנגו, אמנם אתה נגדו, מולו איכשהו אבל תעשה אותן התכונות, תעשה רצונך כרצונו.

תלמיד: זה כאילו מרגיש כמו בובה על חוטים.

אז מה?

תלמיד: וכאילו אני בועט את זה כבר, אין לי כוח.

ודאי, למה זה בדיוק מה שהוא רוצה? הוא עושה פעולות ומראה לנו שהוא עושה את הפעולות ורוצה שאנחנו כמו הילדים הקטנים שלומדים מהגדולים נעשה פעולות האלה אחריו עד שאנחנו נגיע למצב שאנחנו ממש עושים יחד עימו, זה נקרא דבקות. מזה שאנחנו גדלים אנחנו לא עושים במקומו, אנחנו פשוט ממש נעשה את כל התנועות שלנו הפנימיות, חיצוניות, לא חשוב, אנחנו נזהה אפילו יותר מקודם את הרצון שלו ונרצה לעשות, זה נקרא צדיק גוזר וקדוש ברוך הוא מקיים, כביכול כך.

אבל למה הצדיק גוזר? כי הבורא קצת מסתיר את עצמו ואז כאילו יש מקום לאדם, זה בדיוק הבחירה החופשית, יש מקום לאדם כך לקדם את עצמו עוד לפני, זה נצחוני בניי, זה התענוג לעשות נחת רוח לבורא, זה בזה דווקא.

שאלה: נניח יש לי ביקורות כלפי חבר, בעבודה הקודמת אני מבין שאני צריך פה לתקן את היחס, אני פונה לבורא שיעזור לי לתקן את היחס שמעל השנאה אני אצליח לייצר קשים של חיבור עם החבר, מה אני עושה עכשיו?

אתה צריך להגיע למצב שאתה לא מרגיש שונה בינך לאחרים עם כל העשרה, זה הכול.

תלמיד: אני יכול להבין כלפי מה שאתמול למדנו יש לי הפרעות בחיים, על פני זה שאני מקשר את זה אין עוד מלבדו טוב ומיטיב אני פועל בכל כוחי כלפי החיבור בעשירייה, זו התוספת בוא נאמר, אבל כשאנחנו עובדים בתוך העשירייה וכבר מתגלות הפרעות, יש כל מיני דינמיקות בתוך העשירייה בין חברים אז העבודה של האדם הפרטי פה השתנתה במשהו?

כן, כדי קודם כל לבצע את מה שהעשירייה מחליטה ולהיות בזה מוכן לוותר בלב ונפש.

שאלה: יש לי חבר שאיתו אני בונה את מרכז העשירייה, ונאמר שבעשירייה שלנו מגיע איזה מקובל גדול, מישהו בהשגה. מה היה קורה בעבודה הזאת, מה היינו מרגישים אם היינו יחד עם מקובל גדול בעשירייה?

הכול תלוי איך אתם מתייחסים אליו. במה הוא יכול לגלות את עצמו כגדול? רב"ש נגיד שהיה בינינו, יודע, מלמד, אבל במה אתה יכול לגלות שהוא גדול? איזה בדיקות תעשה לו, רפואיות, מה? אין שום דבר שאתה יכול לגלות.

איך אתה יכול לגלות שהוא גדול? אתה צריך להיות באיזו דרגה רוחנית שלפי הדרגה הזאת אתה יכול לקבוע. אבל אם אתה לא נמצא, אתה אפילו לא יודע מה זה רוחניות בדיוק, אז אתה לא יכול לגלות אם הוא גדול, קטן ובכלל אם הוא נמצא בעולם הרוחני. אלא לפי התיאורים שלך מה זה רוחניות שאתה מתאר עכשיו באגו שלך כך אתה מעריך אותו.

אתה צריך להתייחס לכולם, לכל החברים שהם גדולי הדור, שאין יותר גדולים מהם, אין. זה מיד מעלה אותך לרוחניות, מיד. תחזיק שהם כולם גדולים, אל תעשה חשבון מי כל אחד מהם, אל תעשה חשבון. יש לכם שם 11 איש, עכשיו יושבים, אז בבקשה, חוץ ממך תסתכל עליהם, לא בעיניים, אלא תתחיל להעריך אותם כגדולים, הכי גדולים, כחלקי הנשמה שלך. ברגע שאתה תעלה אותם למעלה מהראש שלך כבר אתה נמצא ברוחניות.

תלמיד: האם היינו אז מתחילים להרגיש שהוא מתייחס לכל חבר בעשירייה בצורה כזאת, וזה הקריטריון לגדלות של האדם בעשירייה?

כן, היית מרגיש שכל אחד מהם מעריך את האחרים יותר מכול. היית רואה בהם דברים טובים בלבד.

שאלה: כל ערב אני צופה שוב בשיעור הבוקר. ובזמן האחרון אני שמח מזה שקבוצת המיקוד לא מבינה ואני מבין משהו, אני חי מזה כמו איזה נרקומן. מה לעשות עם זה?

תמשיך. להמשיך. מה שיהיה יהיה. העיקר שאתה צופה ואתה מודע למה שעובר עליך. תן לכל הזרמים האלה לשטוף אותך, טובים, רעים. אחר כך אתה תראה, אין הבדל ביניהם. כול הרגשות האלה שמתעוררים בך, הזרמים הללו, כדי להרחיב את הכלים. העיקר לשמוע בערב שוב שיעור בוקר זה דבר גדול. כל הכבוד.

שאלה: מה זה נקרא שאני עושה פעולה כלפי אותה הנקודה המשותפת שלנו?

שאני רוצה בלב ונפש, בכל הכלים שלי הפנימיים לחבר את כולם יחד, שלא יהיה הבדל בינינו. שכל ההבדלים יהיו מבחוץ והנקודות שבלבבות יתחברו יחד בפנים.

תלמיד: במה זה שונה מהמאמצים שעשינו עד עכשיו?

עד עכשיו לא בנינו את המעגלים האלו עם הנקודה בפנים (ראו שרטוט מס 1). לא בנינו את זה. העיקר בשבילנו להשאיר את כל הפסולת, והנקודה שבלב במרכז.

שרטוט מס' 1

שאלה: אז מה מרכיב את מרכז העשירייה שלנו?

הנקודה שבלב. נקודות. (ראו שרטוט מס' 1) נקודה שבלב זה סך הכול הנקודות שבלבבות.

תלמיד: אבל איך קורה החיבור ביניהם?

זו שאלה שאני לא יכול לענות עליה. הם לא מתחברים, אלא באור החוזר ביניהם. הם לא יכולים להפוך לנקודה אחת. כי הם אינדיבידואלים מאוד. אבל באור החוזר ביניהם הם מתחילים שם להתחבר. לא הם מתחברים, אלא הרצון שלהם להיות כאחד, זה מה שמחבר אותם.

תלמיד: אז מה כל אחד מאיתנו צריך להביא לעשירייה, שיהיה איזה תוצר במרכז העשירייה?

זה נקרא שאנחנו מביאים למרכז עשירייה את הרצון שלנו להיות בחיבור, בדבקות, בערבות ב"ואהבת לרעך כמוך" וכן הלאה. כל הדרישה כולה מכוונת לשם.

שאלה: אז אני עושה אותן פעולות, פשוט הרצון שאני מביא צריך להשתנות לי, הנטייה שאיתה אני מגיע לחיבור?

אני רוצה להתחבר בנקודה אחת, שכל התשוקות שלנו יתחברו יחד. זה הכול.

נגיד אחרי הרבה שעות של ויכוחים אתה מגיע עם הגברת שלך לאיזה עמק השווה, למשהו משותף שאתם חושבים יחד, "אה, סוף סוף", איזו אנחה, איזה רוגע, איזו שלווה, במקום כל המתחים וכל החיכוכים. אתה ממש היית בוער ורותח וגם היא, ופתאום ששש, הכול נעלם ואתה נמצא באיזו הסכמה, זה נקרא שמתחברים לנקודה אחת.

שאלה: אנחנו שואלים על התהליך. קפצת ממצב שיש בינינו מתחים למצב שיש בינינו פתאום שלמות ונחת ורוגע.

איך לעבוד על התהליך הזה? לעבוד יחד ולהתפלל. לעבוד יחד על החיבור ולראות שלא מצליחים ולהתפלל לבורא שיצליח. ודאי שהבורא יכול להצליח ולא אתם, זו עבודת ה'. אין שום דבר חוץ מזה.

שאלה: בקטע שקראנו נאמר שבתוך הדעת אני רואה שאני יותר גדול מהחבר, יותר טוב. האופציה הראשונה היא לפתור את זה מעל הדעת, זה איכשהו ברור. והאופציה שנייה, לפתור את זה בתוך הדעת. אבל בתוך הדעת אני רואה שאני יותר גדול, אז איך אני רואה שהחבר יותר גדול?

אז דרך למעלה מהדעת תגיע לבתוך הדעת אחר, ששם החבר יהיה יותר גדול.

תלמיד: אז המעבר בכל זאת דרך למעלה מהדעת.

ודאי.

שאלה: אמרת שהנקודות שבלב לא מתחברות אלא באור חוזר אחד.

כן, ודאי.

תלמיד: אתה יכול להוסיף על זה?

לא, בגלל שהחבר לחץ עלי כך אמרתי, אבל אנחנו נמצאים עוד לפני זה. בקיצור, בהשפעה הדדית אנחנו יכולים להתחבר. אם מדובר על אור חוזר, אתם מתחילים כבר להיות חכמים, למשוך כל מיני דברים ששמעתם על זה. אנחנו צריכים להיות בזה מאוד מציאותיים.

קריין: ציטוט 36 מתוך רב"ש א', מאמר "ענין למעלה מהדעת".

"יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים. ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". "

(רב"ש - א'. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)

אנחנו צריכים להסכים עם מה שאומרים מקובלים, ש"כל הפוסל במומו פוסל". שאני נמצא בשריון כזה של הרצון האגואיסטי שלי, ודרך השריון הזה אני מקבל את כל העולם ולכן אני פוסל את כל העולם ומרגיש את עצמי שאני למעלה מכל העולם. אז כמו שכתוב "עולם הפוך ראיתי", שמגיע האור העליון, והוא מסדר את הכול בצורה אחרת, כך שאני כבר לא הכי גדול ופוסל את הכול ורוצה לסובב את הכול אלא דווקא ההיפך. עד כמה שאנחנו נמשכים להיות הכי קטנים כלפי החברים, בצורה כזאת אנחנו מזמינים את אור התיקון והוא מסדר לנו את הדברים.

ובאמת אני צריך להיות הכי קטן מכולם, כי חוץ ממני זו רק השכינה הקדושה, רק הבורא נמצא. לכן המאמצים שלי צריכים להיות כדי להזמין את המאור. המאור משפיע עלי במידה שאני רוצה להיות באותה הדרך, באותו כיוון. לכן עד כמה שאני מכניע את עצמי, אז מגיע מאור ועושה את העבודה. כשאני עושה את זה בכוח, כי אין לי רצון כזה להכניע את עצמי אלא אני עושה את זה בכוח לפי המלצת המקובלים, אז לפי המאמץ שלי אפילו ב"לא לשמה", שאני לא רוצה את זה אבל עושה, האור משפיע. מפני שהוא מגיע ממצב אחר, מדרגה אחרת, מעולם אחר, ולכן אפילו שאני עושה את זה ב"לא לשמה", בעל מנת לקבל, כדי להרוויח, הוא בכל זאת פועל עלי.

זה הרווח מזה שאנחנו נמצאים בשני העולמות, וכך אנחנו מרוויחים את התיקונים. שאני בוכה כאילו שזה באמת כואב לי ומלמעלה עוזרים לי כביכול שהבכי שלי הוא אמיתי.

שאלה: אמרת על השרטוט שעד עכשיו לא בנינו את המעגלים האלו.

המעגלים האלה בעצמם ייבנו אם אנחנו חושבים על הנקודה המרכזית.

תלמיד: מה הם אותם המעגלים?

אותם מעגלים זה הרצונות שלנו לפי חשיבותם להשגת הנקודה המרכזית, התכונות שלנו. עד כמה שהן תומכות יותר או פחות כדי להשיג את הנקודה המרכזית. יש לנו כל מיני תכונות, אז ככה הן מסתדרות, יותר קרוב או פחות, כלפי הנקודה המרכזית, ואנחנו לא צריכים לדאוג להן. כמו שאנחנו לא צריכים לדאוג לט' ראשונות. המעגלים האלה זה ט' ראשונות, לא צריכים לדאוג, הן יסתדרו ויתגלו כתכונות של הכלי הרוחני. העיקר בשבילנו בכל הכלי הזה זו הנקודה האמצעית, היא [הנקודה] המרכזית של כל המציאות.

שאלה: הנקודה הזאת זה הדבר הכי לא מוחשי.

היא לא קיימת בעולם שלנו כי אנחנו לא מחוברים.

תלמיד: אבל מה זה חיבור שמכוון לנקודה הזאת?

כדי להיעלם שם, להיכנס ולהיות בתוך החברים. אם אנחנו מגיעים לזה אנחנו מגיעים לדבקות עם הבורא, ואז מתחילים להתגלות כוחות כנגד, ואנחנו מגיעים עוד יותר פנימה לדבקות עם הבורא. עוד כוחות נגד, עוד יותר פנימה. וכך אנחנו מתקדמים. ובזה אנחנו מגלים, בכוחות כנגד, בעביות שלהם, אנחנו מגלים זכות ובזכות הזאת אנחנו מגלים את תמונת ה'.

תלמיד: זה מורגש שתמיד העבודה שנעשית היא חלקית, מול חבר או שניים בעשירייה, אף פעם לא מול מרכז העשירייה.

אז אין ערבות עדיין. אין עדיין חיבור.

קריין: ציטוט 37, מתוך רב"ש א', "מה לדרוש מאסיפת חברים".

"ענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי, אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע," זאת אומרת, אין קשר בין מה שאני צריך לעשות ובין מה שאני מקבל מהחבר, איזה תגובות, התרשמות. זה בכלל לא שייך. הוא לפי מה שהוא עובד, מאיפה אני יודע איזה קושיות, בעיות יש לו? איך הבורא מסובב אותו? אלא אני צריך לעשות את העבודה שלי. "שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני. לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

קריין: ציטוט 37 מתוך רב"ש א'. מאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים".

"ענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי, אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני. לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

שאלה: אתמול כשהסברת לגבי השבירה נדמה לי שאמרת שרק המסך שבור ולא הרצון, אבל כשאני מסתכל סביבי ואני רואה את כל החברים האם הם לא חלקים שבורים של אותו הרצון? והאם במאמץ לנסות לחבר את כל הנקודות שבלב, כל נקודה זה חלק של הרצון או אנחנו צריכים איכשהו לבנות מסך משותף, האם זה מאמץ?

הרצון לא שבור. כך אנחנו אומרים לשם הקיצור אבל הרצונות לא שבורים, הם נשארים כמו שהיו, אלא הקשר ביניהם נשבר. שקודם, כשהבורא ברא את כל המציאות מלכתחילה, נקרא אדם הראשון בליעל, זאת אומרת מלכתחילה ברא אותו כולו בכוח החיבור, בכוח על מנת להשפיע, כי האור העליון, הבורא בעצמו היה כוח השפעה, היה מחזיק את כל החלקים האלו של אדם הראשון כחלק אחד המשפיע, ולא היה נגלה שהחלקים האלה הם כולם רצון לקבל, שהם כולם כולם כמו גרעינים בפרי הרימון נגיד שיש בו הרבה הרבה גרעינים וכולם מבודדים.

אבל מפני שכוח הבורא היה מחזיק אותם יחד, לא היה מורגש שהם הרבה אלא שהם כאחד. זה נקרא אדם הראשון לפני החטא. כשנגלה החטא, זאת אומרת שבכל הגרעינים האלו התגלה חוץ מכלים דגלגלתא עיניים גם האח"פ, אז כל חלק וחלק התנתק מהאחרים, נשבר, זאת אומרת יצא מכל הקשר האלטרואיסטי שהיה עם האחרים ורצה רק לספוג מהאחרים מה שטוב לו. זאת השבירה.

עכשיו אנחנו עובדים בצורה אחרת. זאת אומרת, אנחנו רוצים שוב אותו האור שיבוא וכבר יתקן אותנו מהמצב ההפוך לחיבור כמו שהיה, כולל האח"פ שלא היה אז בחיבור כי אדם הראשון נולד מהול, בלי אח"פ, האח"פים היו כולם מצומצמים, ואנחנו רוצים שגם כל הכלים דקבלה שלנו, כל הרצונות לקבל גם הם יכנסו בחיבור דעל מנת להשפיע.

אז אותו האור, אנחנו צריכים יותר אור המחזיר למוטב, המתקן, המחבר, מברר בדרך כל הדברים, נותן לנו גם אפשרות להשתתפות כי השבירה הייתה דווקא כדי שאנחנו נוסיף מעצמנו חיפוש, תשוקה. זה מה שנותן לנו את הרגשת הפי תר"ך פעמים יותר גדול בחיבור. את כל זה אנחנו צריכים לעבור, אבל הכול נמצא בתוך הכלי.

תלמיד: אז המאמץ בבניית מרכז העשירייה זה לבנות מסך משותף או רצון משותף או שניהם?

המאמץ הוא לבנות מרכז משותף, את הנקודה המרכזית, שזו נקודה שסביבה נוכל להמשיך להתחבר קודם כל בגלגלתות ועיניים, בכלים דהשפעה, זה נקרא עביות שורש וא', גלגלתא ועיניים, שורש וא' מהעביות שלנו, כך האור העליון יגלה בנו, ואחר כך גם אח"פ. שנוכל לגלות את החיבור בינינו למרות כלים דקבלה אפילו שהם ממש כבדים ומאוד הפוכים לחיבור.

קריין: ציטוט 38 מתוך רב"ש א'. מאמר "מה לדרוש מאהבת חברים".

"האדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'. אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

אבל זו תוצאה מהעבודה, מההשגה.

"האדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת." זאת אומרת נגד הרצון, נגד השכל, נגד כל מה שהוא. לכן, איך לתת את היגיעה הזאת? "כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה"," רק זה בעצם מושך אותנו קדימה, להגיע לדבקות בבורא כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה." קשה קשה, אבל בלי זה אי אפשר להגיע לדבקות "הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'. אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

זו נקודת הצמצום, נקודת הניתוק מעצמו וכניסה לשטח של הזולת.

שאלה: בקטע 36 אני חושב, היה כתוב שיותר משובח לראות את החברים גדולים בתוך דעת ופה רב"ש כותב על למעלה מהדעת.

מה ההבדל בין למעלה מהדעת ובתוך הדעת? זה הכול תלוי עד כמה שאני משתנה.

תלמיד: כן, אבל אם אני רואה אותם בתוך הדעת אין לי עבודה, אני יודע שהם גדולים.

אין לך עבודה, זה סימן שאתה תיקנת את עצמך כך שאתה רואה אותם גדולים, שאתה בזה, בדרגה הזאת, יכול לגלות את הבורא. זה תיקון. שום דבר לא משתנה, כל התיאטרון בחוץ זה רק כדי להראות לך איפה אתה נמצא, למעלה, למטה, איך אתה יכול לעשות? זה לא שמדובר עליהם, על החברים שהם משתנים, מדובר עלייך בלבד, "כל הפוסל במומו פוסל", לכן אי אפשר לקבוע שום דבר מי הם ומה הם, הכול לפי קביעתך.

שאלה: כשאתה מסתכל בעשירייה אתה רואה את החברים כמה שהם נקיים, טובים, ואתה רואה את עצמך במצבים הגרועים, במחשבות גרועות, והשאלה, איפה לעבוד? האם להמשיך לעלות את החברים כמה שיותר, או לחזק את הכוונה בעד כמה אתה עצמך צריך להיתקן?

זה לחוד וזה לחוד. יכול להיות שאני רואה אותם גדולים, אבל אני יחד עם זה מתנהג בצורה אגואיסטית, ולא יכול להכניע את עצמי. זה דברים שלאו דווקא תלויים זה בזה. אני יכול להעריך אותם כגדולים מאוד, אבל אני לא מכניע את עצמי כלפיהם, אני דווקא יחד עם זה רוצה לשלוט באגו שלי עליהם, כמו ילד נגיד על ההורים שלו. יש ויש. שוב אני אומר, מה שאנחנו צריכים זה להימשך למרכז העשירייה, שם אנחנו נקבל תשובות על כל הנטיות שלנו. להתכלל במרכז עשירייה כולם. תעזבו את כל הדברים שמסביב, העיקר בוא נעבוד על הנקודה המרכזית הזאת, ואתם תראו שבנטייה אליה, מסתדרים לנו כל ההבחנות האלה הצדדיות, בעיגולים מסביב. תעשו את זה כך.

לא כדאי לנו לחשוב על מה שמבדיל בינינו, אלא על מה שמחבר בינינו. אז בוא נעשה ככה. כי במה שמבדיל אתה נכנס לכל מיני ויכוחים ובירורים שאין להם סוף, והבירור הנכון שאתה נמשך לנקודת החיבור, ומזמין המאור המחזיר למוטב. זה הכול. שניים אתה צריך. שיש לי נטייה יחד עם האחרים להגיע למרכז העשירייה ולדרוש מהבורא, לבקש, להתפלל, שיביא המאור ויחבר אותנו. זה הכול. ועד כמה שהם גדולים ממני, פחות גדולים, זה שהאור יסדר את הכול. אחר כך אנחנו נברר את כל הפרטים אם אנחנו צריכים את זה.

שאלה: תמיד למדנו שלעבוד בערבות ולדאוג לחברים, לט' ראשונות, זה אוטומטית ייקח אותנו למרכז העשירייה, אם כולנו עובדים בערבות. וגם מאמר ל' של רב"ש, זה גם בנוגע לערבות. אז מה בעצם ההבדל בין מה שאנחנו תמיד למדנו עליו, שזה ערבות, נגיד כמו ערבות מס' אחד וערבות מס' שניים, שהיא לוקחת אותנו למרכז העשירייה.

מה אני בעצם עושה שונה? מהי התוספת לערבות הזאת? האם זה סוג אחר של ערבות שעליה אנחנו מדברים, או משהו אחר?

לא. ערבות זה שכל אחד הוא ערב עבור האחרים, בהשגת המטרה. המטרה שלנו זה להתחבר יחד, אז כל הערבויות האלו שכל אחד אומר "שבי תלוי החיבור בין כולם", כל הערבויות האלה אנחנו מחברים אותם יחד. זאת אומרת, כל אחד עובד עבור חיבור של כולם בנקודה אחת, ואז יוצא לנו ערבות משותפת כזאת, ערבות של ערבויות. ערבות של ערבויות האלו זה הבורא, שהוא ערב על זה שאנחנו כן רוצים להתחבר, ואז הוא בא ועושה בינינו קשר.

שאלה: המאמץ שאני עושה בשביל להצדיק את החבר לקו זכות, האם יש בכך ערך שאני לא מרגיש, למרות שהשכל כאילו אומר לי הפוך? כאילו אם אני מצדיק את החבר, למרות שבשכל אני לא רואה את זה.

וודאי שלהצדיק את החבר זה נקרא, ש"אני בשכל לא רואה את זה ואני מצדיק אותו, ועל ידי זה אני מגיע למצב שאני מתעלה, מתקן, ורואה שהחבר הוא צודק ושלם בכל וכל. זה נקרא, ש"אני עליתי מהדרגה שלי האגואיסטית, לדרגת השפעה". ואז אני רואה אותו שאני אוהב אותו, ומחובר אליו, ושהוא בעיניי כולו שלם.

כמו אימא שמסתכלת על תינוק. תשאל נשים אחרות ותראה מה שהם יגידו על הילדים שלה, ואיך שהיא מדברת על הילדים שלה. האהבה היא גם מקלקלת את השורה, אם היא אגואיסטית. לכן, כך אנחנו צריכים לעבוד.

שאלה: האם העבודה שהחיבור הוא מעל הכול, הדגש על זה שאנחנו שווים?

שאנחנו שווים, כן.

תלמיד: ויש איזה קשר בין מרכז הקבוצה לבין בחירה חופשית?

שם במרכז הקבוצה יש לנו בחירה חופשית. כן. עוד נדבר על זה.

שאלה: מה לעשות במקרה שמרגישים שהרב מעלה הילוך, רוצה לקדם אותנו למצב הבא, לשלב הבא, ובקבוצה אני שומע לפי השאלות, וגם מרגיש על עצמי שאנחנו עוד לא ממש מזהים ולא מבינים את הרזולוציה החדשה, את הבירורים החדשים שאנחנו נדרשים לעשות?

לרוץ קדימה. יחד תוכלו. כל ההבדל בין מה שהיה ועכשיו, זה שצריכים לעשות משימות משותפות יחד. זה כל ההבדל. הם לא יותר קשות, הם שונות באיכות.

תלמיד: לפעמים אתה אומר, לא דיברנו אף פעם כך על חיבור, זה שלב חדש. ואני זוכר מכנסים קודמים, וכאילו לא מזהה את החידוש. אני כנראה גם לא היחידי, זה מצב משותף. אז איך אנחנו משתווים צורה אתך במובן הזה, ומזדהים?

אז כנראה שאני סנילי ולא וזכר מה שאמרתי אז, נו מה לעשות? אתה רואה פעם אחת אתה אומר הילוך חדש, פעם אחרת אתה אומר, כבר לפני עשר שנים היינו בזה. נו אז מה עושים? תחליט.

תלמיד: זהו, זה בדיוק הבלבול שאני מרגיש.

זה לא בלבול. מרגע ראשון שנכנסת לחכמת הקבלה, אתה שמעת כל מיני דברים כאלו, רק שהם לא התיישבו לך על הלב ועל המוח, ועברו ככה מאוזן לאוזן. והיום אתה כבר צריך להיות יותר מודע לזה, וגם להשתדל בהשתתפות עצמית שלך בלחץ, בכוח, להבין, להרגיש על ידי פעולות שאתה מחייב את עצמך, להגיע להרגשה חדשה. זה הכול. אין מה לעשות.

חוץ מזה עניין החברה כבר עובד. אנחנו בכל זאת נמצאים בחברה גדולה, וגם העליות והירידות הם יהיו יותר גדולות. עוד חכו, אתם עוד לא הרגשתם עד כמה שיש בזה גלים גדולים. זה לא שאתה ממלא את האמבטיה שלך ואתה עושה שם גלים, או שאתה נכנס לאיזה ים או אגם, ונעשו שם גלים. יש הבדל. אז אנחנו עוד נרגיש עד כמה שפתאום כולנו ככה ממש נופלים וחושך, ושחור, וחוסר אונים, והכל כאילו נעלם. החשיבות נעלמת, סך הכול.

תלמיד: לפעמים, למשל אחרי כנס כשאנחנו שואלים אחד את השני, איך היה? ואנחנו עונים לא יודע איך היה, נראה איך הרב יסכם את הכנס, ואנחנו מיישרים קו עם זה. האם זה בירור נכון או שבזה אני בעצם מוותר על הרגשות שלי וההתרשמויות שלי?

לא. אתם צריכים להגיד לפי מה שאתם מרגישים. אחרי הכנס כבר עבר הרבה זמן, אתם יכולים כבר בשכל גם לעשות סיכום.

תלמיד: יש מין תופעה, שכמה שאתה יותר נותן יותר יגיעה לחברים שגדולים ממך, אז אתה ממש רואה אותם כמו אימא שרואה את הילד שלה. אבל התופעה היא, ששונאים אותך יותר, ואפילו לא ייקחו את המתנות שלך, כי לא רוצים לקבל ממך כלום.

מצוין, שיגיד תודה לבורא. הוא צריך להביא סעודה לחברים על גילוי כזה. נו? זה מקום עבודה שמגלים כל כך יפה, בצורה כל כך ברורה, אלא מה אתה רוצה שיהיה אחרת? לא. נותנים לך מקום עבודה. עכשיו תגיע לאהבה, לחיבור עם החברים על פני הדחייה, השנאה, החיכוכים, לשון הרע שמדברים אחרי הגב שלך.

פתאום אתה שומע שאחד מדבר עם השני ככה שם במטבח או באיזה מקום, שאומרים כנראה שהשמן הזה לא יודע כלום. כל מיני כאלה דברים. אתה מבין? אז זה טוב, רק צריך לייחס לבורא ש"אין עוד מלבדו", ולהתחיל לעבוד למעלה מזה, עד שתרגיש אהבה לחברים האלו שכך היו בשליחות הבורא כלפיך, שהם באמת בנאמנות, בטוב עשו את זה לטובתך.

שאלה: דווקא מה שנשאל הרגע על העניין הזה שכאילו יש חידושים בהבנות שלנו, בהשגות שלנו על דברים שאמרת אותם גם לפני כן. כשאנחנו הולכים ומדריכים תלמידים חדשים, איך להתייחס לאותם המושגים שאצלנו השתדרגו כתוצאה מההתקדמות שלנו, ואצלם כאילו הם עדיין חדשים, עדיין נכנסו השבוע או בשבוע שעבר ללימודים. איך?

איך שבוע שעבר? אתם מביאים אנשים שהם הגיעו מלפני שבוע, למה שאנחנו עכשיו מדברים?

שאלה: זה העניין. זה לא שאנחנו מביאים אותם לשם, אבל הנושאים האלה מדוברים תוך כדי שיחה איתם. היום היה שיעור על מתן תורה, אז מתן תורה זה כאילו לא משהו חדש, זה לא משהו שאנחנו לא מלמדים תלמידים חדשים דברים כאלה.

אז השאלה, איך ההבחנות החדשות שלנו מתבטאות כשאנחנו מדריכים אחרים? האם אנחנו כאילו עדיין שומרים על היחס הזה של מתחילים, אפילו בנושא חיבור. כי מה שאני חשבתי על חיבור לפני עשר שנים, זה משהו אחר לגמרי ממה שאני חושב על חיבור היום.

גם האנשים שמגיעים היום, הם אחרים ממה שהיו מגיעים לפני עשר שנים. אבל בכל זאת הם לא ראויים לזה. אפילו תינוקות שנולדים היום, אמנם שהם מתחילים לשחק כבר במקום בקוביות כפי שהם שחקו פעם, היום הם משחקים עם פלאפונים. פעם הם היו אולי מציירים על דף, היום הם מציירים במחשב. זה מוגזם, אבל הכול ככה מתקדם. אבל בכל זאת אנחנו צריכים לראות את השלבים הנכונים המתאימים להם. "חנך נער על פי דרכו".

תלמיד: האם זה אותו דבר כמו שלי לא היה מובן לפני עשר שנים ברמה הזאת מה זה חיבור, והיום כשאני אומר להם חיבור גם הם ישתדרגו כשהם יהיו מוכנים לזה?

יש להם בכל זאת מושג אחר של חיבור. העולם כבר יותר מורכב, יותר שבור, יותר מתגלה השבירה בין כולם לכולם, כבר אין אותה אילוזיה, אופוריה כמו שהייתה בחיבור באירופה ובאמריקה, תראה מה שנעשה עם השנאה בכלל בכל העולם. שוב בין מזרח מערב רוסיה, אמריקה, כל מיני דברים אחרים שם עם סין ועם כולם, יש גירושין, לא רוצים להתחתן, סמים, כל הרע יותר גלוי. השבירה מתגלה יותר ויותר.

לכן ודאי שאנחנו נצטרך להסביר להם פחות על מה שקורה בעולם. מספיק לך היום לעשות איזו שיחה אחת, סקירה מתחילת המציאות ועד כה, להסביר להם את התמונה הכללית של המציאות ומה שאנחנו צריכים לעשות מכאן והלאה. מה שאנחנו צריכים לעשות מכאן והלאה, זה ודאי שלתקן והם רואים שאין ברירה, חייבים, אחרת כל החיים על פני כדור הארץ בטוח שייעלמו, ואיך עושים זאת.

וחוץ מזה ברור שזה תיקון האגו מה שלא היה ברור אולי לפני כמה שנים. ועל ידי מה אפשר לתקן, שבעולם שלנו אין מה לעשות, אין כוחות כנגד זה, אלא רק הכוח העליון שהוא הכוח החיובי שבטבע וכן הלאה. יהיה טוב, נמשיך.

שאלה: בהמשך לשאלה הקודמת שדיברה על איך להכיל את הרצונות החדשים של החברים, אנחנו בעשירייה מאוד גדולה ועכשיו יש לנו לדוגמה שלושה חברים חדשים שהולכים להיכנס, איך להכיל אותם בתוך התחושה הזאת, בתוך החיפוש הזה אחר המרכז, איך לתת להם להרגיש את כל ההבחנות האלה שאתה מדבר עליהן עכשיו ברגע זה?

אתם חייבים לצייר את הציור של הנשמה הכללית שהייתה לפני השבירה שהבורא ברא, ואחר כך איך היא נשברה לחתיכות ואחרי כן אנחנו צריכים לאסוף אותן שוב לאותו מצב כמו שהיה קודם אבל על ידי המאמצים שלנו, הבירורים שלנו, התפילות שלנו ואז אנחנו משיגים את כל הכוחות שנמצאים בתוך השבירה והחיבור בעצמנו. ואז אנחנו בזה מתחילים לראות איך הבורא עשה את העבודה ומתוך זה מתחילים להכיר אותו ולהיות דבוקים בו.

אז [צריך] להסביר את הדברים האלה בשרטוט אחד פשוט, אתה יכול לעשות את זה. תנסה, תראה שיעור אחד לא יותר. אם אתה יודע בדיוק מה להגיד מהתחלה ועד הסוף ואיפה אנחנו באמצע נמצאים, זו לא בעיה להסביר את זה. אני חושב שאנחנו יכולים בהרבה לקצר את כול השיעורים שלנו למתחילים. החיים שלנו מלמדים אותנו כבר הרבה דברים. פעם הייתי צריך להסביר על העולם השבור, על שנאה הדדית, על רצון לקבל שלא נותן לנו לחיות. היום כולם מסכימים עוד לפניי.

שאלה: הרב"ש כותב "האדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג את אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת". מה זאת יגיעה?

יגיעה זה מה שאומרים לנו מקובלים, שאנחנו לא רוצים אבל הם מסבירים לנו שאנחנו צריכים לבצע למרות שלא רוצים להתחבר יחד. אם לא יכולים להתחבר יחד, עושים מאמצים מגלים שלא מסוגלים אז פונים לבורא שהוא יעשה. הבנת? שלושת הדברים?

אני חייב להתחבר, אחרי שאני חייב להתחבר אני משתדל להתחבר ומגלה שלא יכול אני וגם חבריי אנחנו מאוד מאוכזבים מזה, אבל דרך האכזבה הזאת, לא מיד, אנחנו מגלים שאנחנו פונים לבורא, ושהוא אם אנחנו פונים אליו באמת בכאב לב בצורה נכונה, הוא עושה העבודה הזאת. כי זאת עבודת ה'. מאיתנו [נדרש] רק להזמין. זהו.

תלמיד: אז הוא מראה לי את התמונה שכולם מפוזרים כל אחד עם הכיוון שלו, הווקטור שלו.

זה כל הפוסל במומו פוסל, מפני שאתה בפנים שבור אתה רואה את כל החברים ככה, ואתה תאמין לי שהם כולם מחוברים רק לך מחכים, שהם כולם מחוברים ונמצאים במצב אידיאלי רק אתה [חסר].

תלמיד: ואז הוא אומר שכל היגיעה, הסגולה שלה זה למעלה מהדעת.

כן שאתה צריך לקבל אותם כשלמים וכל העבודה היא שלמה ורק אתה עבריין אחד בעולם.

תלמיד: ומה אני עושה עם זה? אני רואה את התמונה, אני מאוד רוצה להתחבר אבל אני לא יכול.

אתה עד כדי כך שבור שאתה רואה את כל העולם שבור.

תלמיד: לגמרי.

כן.

תלמיד: ועוד יותר ויותר כל יום, נגיד כל יום אני בא לעשירייה אני יושב ואני רואה שעוד יותר רחוקים, עוד יותר מפוזרים.

כן רק מה, תבדוק את זה על עצמך.

תלמיד: כן אבל מה אני עושה, איך אני מחבר, איך אני נכנס לשם, איך אני רואה את התמונה הנכונה?

אתה משתדל להתחבר ביניהם?

תלמיד: כן.

אתה משתדל לפנות לבורא ולבקש ממנו, להתפלל עבורם?

תלמיד: אני משתדל, זה לא הולך.

"המתפלל עבור חברו נענה תחילה", זאת אומרת אז אתה מתתקן ואתה רואה שהם מתוקנים. קודם ראית אותם שבורים, מרוחקים זה מזה, עכשיו כשאתה מתפלל עבורם אתה מתתקן ואתה רואה עליהם שסתם אתה היית צריך לבקש, אבל תיקנת את עצמך.

תלמיד: מה אני מבקש עבורם?

שהבורא יחבר בין כולם .

תלמיד: שהוא יחבר בין כולם וייתן לי יכולת לאהוב אותם?

ייתן לך יכולת לאהוב אותם, כן יתקן אותך, בכל הכיוונים תפנה לבורא אז אתה תברר את הפנייה [באופן] יותר מדויק.

תלמיד: אז כל הזמן על הרקע שהוא מגלה את התמונה הלא נכונה, היותר גרועה, להתעלות מעל זה ומה לבקש?

את החיבור הכללי בקיצור, אם אתה לא יודע בדיוק ואתה מבולבל החיבור הכללי הנקודה המרכזית.

תלמיד: כך כולם מבקשים וכל אחד צריך לבקש.

כולנו נבקש, בזה בטוח שאף אחד לא סוטה. למה אני לוחץ על הנקודה הזאת, כי כל היתר זה פלפולים. הנקודה המרכזית, שם אנחנו צריכים להיות כולם. זה בצורה קצרה ובטוחה.

שאלה: אנחנו למדנו להיכנס לעשירייה בצורה רגשית, אנחנו מרגישים את החברים שלנו. נאמר בכנס, העשירייה מתפזרת בין עשיריות אחרות ובזה שאנחנו לומדים איך להיכנס לתוך מרכז העשירייה, כל אחד מאיתנו יכול להיכנס למרכז של אותה עשירייה. למה אני שואל, כי יוצא שאנחנו נמצאים במרכז של כל העשיריות, של כל הכנס, כל זה נעשה בדרך של אימון וכשאנחנו מוצאים את עצמנו במרכז הכנס, אנחנו פונים בתפילה לבורא, לתיקון של אותו המרכז המשותף של כל החברים. ככל שאנחנו פונים אליו יותר, צועקים, הוא יכול לבחור אנשים מסוימים ולעבוד איתם על התיקון.

מה השאלה?

תלמיד: כשאנחנו בכנס מתחברים למרכז משותף ופונים לבורא, הוא שומע אותנו?

הבורא שומע אותנו תמיד, אנחנו נמצאים בתוכו ואין בינינו מרחק, מה שאנחנו מרגישים בלב, את זה הוא מרגיש. אין מרחק בין הלב שלנו להרגשה שלו, על זה אין שאלה. אלא מה, אני צריך לשלוח לו מברק ולדאוג האם הוא קיבל את זה או לא? הוא תמיד תמיד [נמצא]. אנחנו נמצאים באותו רצון, אלא כלפינו, רק כלפי ההשגה שלנו, ההבנה שלנו, הבירור שלנו אנחנו כביכול מנותקים.

(סוף השיעור)