שיעור בוקר 16.06.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 648

מאמר קצ"ה: "זכו אחישנה"

קריין: שלום. "כתבי בעל הסולם", עמ' 648, "שמעתי", מאמר קצ"ה, "זכו אחישנה".

קצה. זכו אחישנה

שמעתי שנת תרח"צ

""זכו, אחישנה", היינו דרך תורה. "לא זכו, ע"י יסורים", שהיא דרך התפתחות, שסוף כל סוף יבוא הכל לתכלית השלימות". בטוח שנגיע לשלימות, לסוף הדרך בהתפתחות נכונה, אבל על ידי שתי דרכים, או בדרך אחישנה או בדרך בעיתו, על ידי ייסורים. בין שתי הדרכים הללו נמצא הגורל שלנו, במה אנחנו בוחרים. וכמו שבעל הסולם אומר, "שסוף כל סוף יבוא הכל לתכלית השלימות".

"וענין דרך תורה, היינו שנותנים לאדם פשוט סגולות, שיכול לעשות לעצמו כלים מוכנים לזה". למצב הנכון "וענין כלים נעשה ע"י התפשטות האור והסתלקותו". כמו שלמדנו שהתפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי רצוי, ראוי לתפקידו, בונה בכלי חיסרון לאור. כי רק התפשטות זה לא מספיק, צריך גם הסתלקות, כי רק אחרי שהכלי טעם משהו והמילוי נפסק, הוא יכול להשתוקק. "שענין כלי נקרא דוקא הרצון לקבל". כך הוא נברא, בזה שטועם משהו ואחר כך אין לו. "זאת אומרת, שחסר לו איזה דבר. ו"אין אור בלי כלי", שצריכים לתפוס את האור באיזה כלי, שיהיה לו אחיזה". אז צריך להיות חיסרון לאותו האור, לאותו הטעם של האור. "ולאדם פשוט אי אפשר שיהיו לו חסרונות על דברים גבוהים", זה כך אצל כל אחד ואחד כשמתפתח "כיון שאי אפשר להיות חסרון טרם המילוי, כמ"ש "התפשטות האור וכו'"" והסתלקותו. זאת אומרת, אנחנו צריכים קודם לקבל את המילוי, ואחר כך שהמילוי ייפסק, ואז יהיה לנו חיסרון, ועם החיסרון הזה נשתוקק למילוי. "למשל, כשיש לאדם אלף לירות, אז הוא עשיר, יש לו הרחבת הדעת. מה שאין כן כשאח"כ הרויח יותר, עד חמשת אלפים לירות, ואח"כ הפסיד, עד שנשארו לו אלפים", זאת אומרת, קודם היו לו אלף, אחר כך הרוויח חמשת אלפים, ועכשיו הפסיד וירד לאלפיים "אז הוא כבר בעל חסרון, יש לו כבר כלים על שלושת אלפים לירות", שהיו וחסרות לו, כי ירד מחמשת אלפים לאלפיים. "יען שכבר היה לו, נמצא שדוקא התבטל.

ועל זה יש דרך תורה. כשהאדם מורגל בדרך התורה, להצטער על מיעוט השגה, וכל פעם יש לו איזה הארות והם מתחלקות, אזי הם גורמים, שיהיה לו יותר צער ויותר כלים"" זאת אומרת כל פעם יש לו עליות וירידות וכך הוא בונה את הכלים." וזה פירוש, שכל כלי חסר לה אור, שלא נתמלאה, שאורה החסר לה. נמצא, שכל מקום שחסר לה, נעשה מקום לאמונה". זאת אומרת כבר לא חסר לי ממה שהיה ואין, אלא חסר לי ממה שהייתי יכול לתת ועכשיו אין לי מה לתת. אנחנו עוד מעט נבדוק את זה. "מה שאין כן, אם היא נתמלאה, לא היה מציאות כלי, מציאות מקום לאמונה". אם אדם לא היה מקבל אותם חמשת אלפים לירות, ואחר כך מפסיד, ומרגיש שחסר לו, אז לא היה לו מקום לאמונה. זאת אומרת, לא היה לו חיסרון, הרגשת החיסרון שיכול להיות יותר ואין, ועכשיו הוא צריך לקבוע את היחס שלו לאותו המילוי שהיה ועכשיו אינו.

זה מאמר לא כל כך פשוט. אנחנו נקרא ונברר אותו כמה פעמים, נבדוק אם נוכל להבין אותו היום.

קריין: "שמעתי קצ"ה.

קצה. זכו אחישנה

שמעתי שנת תרח"צ

""זכו, אחישנה", היינו דרך תורה. "לא זכו, ע"י יסורים", שהיא דרך התפתחות, שסוף כל סוף יבוא הכל לתכלית השלימות.

וענין דרך תורה, היינו שנותנים לאדם פשוט סגולות, שיכול לעשות לעצמו כלים מוכנים לזה. וענין כלים נעשה ע"י התפשטות האור והסתלקותו. שענין כלי נקרא דוקא הרצון לקבל. זאת אומרת, שחסר לו איזה דבר. ו"אין אור בלי כלי", שצריכים לתפוס את האור באיזה כלי, שיהיה לו אחיזה. ולאדם פשוט אי אפשר שיהיו לו חסרונות על דברים גבוהים, כיון שאי אפשר להיות חסרון טרם המילוי, כמ"ש "התפשטות האור וכו'". למשל, כשיש לאדם אלף לירות, אז הוא עשיר, יש לו הרחבת הדעת. מה שאין כן כשאח"כ הרויח יותר, עד חמשת אלפים לירות, ואח"כ הפסיד, עד שנשארו לו אלפים, אז הוא כבר בעל חסרון, יש לו כבר כלים על שלושת אלפים לירות, יען שכבר היה לו, נמצא שדוקא התבטל.

ועל זה יש דרך תורה. כשהאדם מורגל בדרך התורה, להצטער על מיעוט השגה, וכל פעם יש לו איזה הארות, והם מתחלקות, אזי הם גורמים, שיהיה לו יותר צער ויותר כלים.

וזה פירוש, שכל כלי חסר לה אור, שלא נתמלאה, שאורה החסר לה. נמצא, שכל מקום שחסר לה, נעשה מקום לאמונה. מה שאין כן, אם היא נתמלאה, לא היה מציאות כלי, מציאות מקום לאמונה".

נראה כמה הבנו.

שאלה: איך נבנית מדרגת האמונה כשהאור נכנס לכלי ויוצא ממנו?

אנחנו מדברים כאן על יצירת חיסרון בתוך הרצון. סתם רצון שרוצה, שבצורה פוטנציאלית הוא מוכן זה כלום, אלא צריך להיות משהו מוגדר - מה בדיוק אתה רוצה? מה שקורה כאן, שאדם מקבל חמשת אלפים לירות נגיד, ואחר כך מפסיד מהם שלושת אלפים, אז על שלושת אלפי הלירות האלו יש לו חיסרון, כך בונים חיסרון. לא סתם חיסרון שיש מהבורא, אלא משהו מוגדר שאדם כבר הרגיש.

תלמיד: האם החיסרון הזה נקרא "אמונה"?

לא. על אמונה לא דיברנו כאן בינתיים, אנחנו מדברים על היווצרות החיסרון.

שאלה: מה זה חיסרון להרגשת האור במקרה שלנו?

אנחנו מקבלים מלמעלה כל מיני מצבים, והמצבים האלה בונים בנו כל מיני מילויים וחסרונות. על ידי זה אנחנו מתחילים להרגיש מה קרוב להשפעה ומה רחוק מהשפעה, מה יותר קרוב לחיבור, מה רחוק מחיבור, כל מיני הבחנות כאלה לא כלפי מדידות שבעולם הזה, אלא כלפי מדידות ברוחניות, וכך אנחנו מתחילים לרכוש כלים לרוחניות.

אלו עדיין לא כלים של אמונה, אבל בכל זאת, יש לנו בהם איזשהו יחס לריחוק ולקירוב. אנחנו מתחילים למדוד את עצמנו לא לפי כמה שאנחנו מקבלים ולא מקבלים או מתרוקנים, כי אין לנו עדיין בזה שום מדידה. אלא המדידה שלנו היא עד כמה אנחנו בכל זאת יכולים להשתוקק לחיבור בינינו או שאנחנו מתרחקים זה מזה, אז האם יש לנו בזה מין הרגשה, מין הבחנה או לא. בינתיים בזה אנחנו נמצאים.

תלמיד: ואלפיים הלירות האלה, במקרה שלנו זו הרגשה?

זו דוגמה. הוא לא נותן לנו דבר כזה, הוא לא מסביר לנו את זה כך. אבל אפשר לתרגם את זה בצורה כזאת, שעכשיו התחברנו ואת החיבור שלנו אנחנו מעריכים נגיד בחמשת אלפים לירות. ואחר כך אנחנו מרגישים את עצמנו נפרדים, יותר רחוקים בהרגשתנו זה מזה, עד אלפיים לירות - אז הפסדנו מחמשת אלפים עד אלפיים, אבל קודם היו לנו אלף לירות בלבד. אז בין שלושת המצבים האלו, אלף, אלפיים וחמשת אלפים אנחנו יכולים לקבוע את עצמנו.

שאלה: כתוב שהוא יתבטל. "יש לו כבר כלים על שלושת אלפים לירות, יען שכבר היה לו, נמצא שדוקא התבטל". וזה לא מובן, מה זה "התבטל"?

בואו נקרא שוב. אני קורא את המאמר, "זכו אחישנה".

קצה. זכו אחישנה

שמעתי שנת תרח"צ

""זכו, אחישנה", היינו דרך תורה." כי דרך תורה אנחנו מגיעים למטרת הבריאה, לבניית הכלי לגילוי הבורא. ""לא זכו," זאת אומרת לא דרך אחישנה, לא דרך התורה, אז "ע"י יסורים", שהיא דרך התפתחות, שסוף כל סוף יבוא הכל לתכלית השלימות." כי גם דרך הייסורים אנחנו מגיעים לתכלית, ובסוף כולם מגיעים - רק השאלה באיזו דרך, באיזה קצב, באילו מצבים.

"וענין דרך תורה, היינו שנותנים לאדם פשוט סגולות, שיכול לעשות לעצמו כלים מוכנים לזה." זאת אומרת האדם בעצמו מכין את הכלים להתקדמות לבורא. "וענין כלים נעשה ע"י התפשטות האור והסתלקותו." כי כלי זה חיסרון. אז התפשטות האור בתוך הרצון והסתלקות מהרצון, בונה את הרצון שכבר רוצה את המילוי. "שענין כלי נקרא דוקא הרצון לקבל. זאת אומרת, שחסר לו איזה דבר." ומרגיש שחסר לו. "ו"אין אור בלי כלי"," ואז לפי החיסרון שלו הוא יכול להגיד "את זה אני רוצה", "לזה אני משתוקק", וכשיקבל אז ירגיש שזה מה שהוא רצה. "שצריכים לתפוס את האור באיזה כלי, שיהיה לו אחיזה." שיהיה קשר בין האור לכלי, והוא קיבל בדיוק מה שרצה. "ולאדם פשוט אי אפשר שיהיו לו חסרונות על דברים גבוהים," על רוחניות. "כיון שאי אפשר להיות חסרון טרם המילוי," והוא עוד לא הרגיש אף פעם מילוי רוחני, אז איך ישתוקק לזה? "כמ"ש "התפשטות האור וכו'". למשל, כשיש לאדם אלף לירות, אז הוא עשיר, יש לו הרחבת הדעת." יש לו עכשיו אלף לירות הוא יכול לעשות משהו. "מה שאין כן כשאח"כ הרויח יותר," נגיד "עד חמשת אלפים לירות, ואח"כ הפסיד, עד שנשארו לו אלפים, אז הוא כבר בעל חסרון," זאת אומרת היה לו חמשת אלפים ועכשיו רק אלפיים, אז כאן נעשה כלי שלא היה לו קודם - חיסרון לשלשת אלפים לירות. "יש לו כבר כלים על שלושת אלפים לירות, יען שכבר היה לו, נמצא שדוקא התבטל." אז יש לו חיסרון עכשיו לשלושת אלפים לירות. אבל בהתחלה היה לו אלף ועכשיו אלפיים, אבל תמיד אנחנו מודדים לפי מה שהיה לנו קודם. "ועל זה יש דרך תורה. כשהאדם מורגל בדרך התורה, להצטער על מיעוט השגה," למה אין לי? למה אני לא משיג? למה אני לא מבין? למה אני לא מרגיש? "וכל פעם יש לו איזה הארות, והם מתחלקות," כך זה קיים בנו וכל הזמן זה משתנה. "אזי הם גורמים, שיהיה לו יותר צער ויותר כלים." לאט, לאט כך אנחנו בונים את הכלים. אומנם אנחנו לא מרגישים, אבל זה קורה בנו, בפנים זה מתבשל.

"וזה פירוש, שכל כלי חסר לה אור, שלא נתמלאה, שאורה החסר לה. נמצא, שכל מקום שחסר לה, נעשה מקום לאמונה." עכשיו שאין האור ממלא את הכלי, אז יכול להופיע שם אור של אמונה. זאת אומרת אני לא צריך לקבל מה שהיה חסר לי, אני לא צריך את החיסרון שהתגלה בי למלאות אותו בצורה ישירה, אלא אני רוצה למלאות את המקום הזה באור, ברצון להשפיע, ואת זה אני רוצה להשפיע לבורא.

"וזה פירוש, שכל כלי חסר לה אור, שלא נתמלאה, שאורה החסר לה. נמצא, שכל מקום שחסר לה, נעשה מקום לאמונה. מה שאין כן, אם היא נתמלאה," אז "לא היה מציאות כלי, מציאות מקום לאמונה." אף פעם לא היה מגיע להרגיש במקום אותם שלושת אלפים לירות את הבורא לפי השתוות הצורה. וכשרוצה לעלות למעלה מהחיסרון שהוא מרגיש בעל מנת לקבל ורוצה בזה להידמות או להתקשר למקור של המילוי, בזה מרוויח קשר עם הבורא.

צריכים לנסות לבצע את זה ואז תרגישו איך זה עובד.

שאלה: במה הרווח הגדול בעשירייה, איך אפשר להרגיש שהיה לו והוא איבד?

בעשירייה זה כבר אחרת, אנחנו מודדים הכול כלפי הבורא, כמה אנחנו רוצים לתת את המקום שהבורא ימלא אותו. היו לי נגיד שלושת אלפים דולר והם נעלמו, ואני רוצה שהבורא ימלא את אותו המקום, ולא שאני אקבל במקום זה איזשהו מילוי אחר. כל מקום אני רוצה למלא רק בהרגשת הבורא, כלום חוץ מזה, ועל זה להתפלל.

שאלה: אז אפשר להגיד שבעשירייה הייתה לי הרגשה של התקרבות לחיבור ואיבדתי את זה?

כן, ודאי.

שאלה: האם אפשר בלי להגיע להשגה, להרגיש חיסרון לחיבור עם החברים בעשירייה?

חיסרון לחיבור אנחנו יכולים להרגיש בלי חכמת הקבלה, ובלי העשיריות שלנו שמשתוקקות להגיע להשגה רוחנית. את התועלת מהחיבור מרגישים בכל מקום, גם בין פועלים, בין המדענים, בין הפוליטיקאים, בין כולם, זה לא משהו מיוחד.

שאלה: מה זה אומר שההארות מתחלקות?

שבכל פעם יש לנו הבחנות חדשות.

שאלה: חוק ההתפתחות נראה כמו משהו שהאדם צריך לקחת אותו גם בלי לרצות אותו. יש לו חיסרון ואז החיסרון גדל פי שניים וכל פעם החיסרון גדל יותר ויותר. אז איפה הבחירה שלי בתהליך?

אין חיסרון שסתם גדל באדם, אלא לכל אדם יש חיסרון שמתאים לו, שמתגלה לפי הכמות ולפי האיכות. ולכן אנחנו צריכים להבין שכל החסרונות שמתעוררים בנו, הם חסרונות שמתאימים לנו ואנחנו צריכים להתקשר אליהם, זאת אומרת לעבוד איתם.

אנחנו לא צריכים לשנות את החיסרון בעצמו, אלא את הכוון, איך אני משתמש בו, איך אני מקבל אותו ומה אני עושה עימו. איך אני מממש אותו, זה כל העניין.

החיסרון בעצמו מגיע, הוא כאילו מופשט, אבל איך אני משתמש בו, אם בעל מנת לקבל, בעל מנת להשפיע, לטובת עצמי, לטובת הזולת, בזה החיסרון משתנה. אבל החסרונות בעצמם הם נמצאים בצורה סגולית, מקורית, בתוך נשמת האדם ומתגלים בהדרגה.

שאלה: בעל הסולם כותב שהאדם יכול ליצור את החיסרון באמצעות סגולה. מה פרוש "סגולה"?

על ידי הקבוצה, כשאנחנו מסתכלים על אחרים ועובדים ביחד אנחנו יכולים להשתמש בחסרונות המשותפים שלנו. לכן אדם המגיע אלינו לקבוצה ללא שום חיסרון, אין לו שום בעיה והוא לא רוצה שום דבר מיוחד, פשוט מעניין אותו להיות בינינו, אבל כשהוא נמצא איתנו אז לאט לאט הוא מגלה שהוא רוצה אותם הדברים אותן המטרות כמונו.

שאלה: אחרי שהאור מסתלק, מאיפה הכלי יביא חסרון נוסף? הרי הוא בעצמו סילק את האור.

מאיפה המסקנה הזאת? הוא הפסיד. מה, ההפסד גם באחריותו. אני לא נכנס לבירור כזה כי זה לא ממש מאמר, הוא כתב את זה כדבר מיוחד. גם הכלי, גם החיסרון וגם המילוי מגיעים מלמעלה והאדם רק צריך להחליט למה הוא צריך להיות מכוון. וצריך לדעת שבכל זאת הוא יגיע למטרה, אבל יש לו שתי דרכים, או באחישנה או בעיתו, כלומר, או בדרך התורה, האור, שהוא עובד נכון עם החיסרון שלו, או שהוא לא עובד נכון עם החיסרון שלו ואז הוא מתקדם לא על ידי הסגולות אלא על ידי רגשות שליליים, אבל בכל זאת הוא נמשך קדימה. או שמושכים אותו מקדימה או שדוחפים אותו מאחורה, ואנחנו צריכים להיות רגישים, להעלות רגישות בכל רגע ורגע איך אנחנו מתקדמים. מה עכשיו מקדם אותי מהמצב בו הייתי למצב בו אני צריך להיות בעוד רגע, על ידי מה אני מתקדם? אני נמשך או שרוצה להיות נמשך או שאני לא רוצה כלום, ואז אני הופך לחי או לצומח או אפילו לדומם ומה שיקרה יקרה. כאן אנחנו צריכים ככל האפשר לסייע לבורא לעבוד עלינו.

שאלה: מי הם אלה שזכו, איך הם זכו ומי אלה האנשים הפשוטים?

זוכים על ידי סבלנות וכמה שיותר עבודה בקבוצה, ואלה שעושים זאת נקראים האנשים הפשוטים, הם לא נכנסים לחכמות לפי השכל שלהם ולא מחפשים סגולות מיוחדות אלא רוצים להשתמש במה שיש לפניהם כמה שאפשר יותר. אחרי הכול אין לנו מבחר גדול של אמצעים. מה שיש לנו הם ספרים, מורה שקצת מסביר לנו וקבוצה, זה מה שיש לכולם.

שאלה: איך אנחנו יכולים לפתח את הרגישות הזאת בקבוצה? האם דוחפים אותנו מאחורה או שאנחנו משתוקקים או שאנחנו בכלל בעלי חיים ולא מעניין אותנו כלום?

אם אנחנו כמו חיות אז אין מה לעשות, אנחנו לא מסתכלים האחד על האחר ולא משתמשים בקבוצה. אם אנחנו רוצים להיעזר זה בזה במשהו, אז אנחנו כבר לא חיות, זו כבר דרגת התפתחות האדם. אחרי הכול אדם הוא המביא עצמו לצורה שאליה כולנו נמשכים, כולנו מגיעים, הנקראת "אדם" הדומה לבורא. זה עיקר העבודה שלנו.

כמו שאתם רואים אין הרבה אמצעים בחוכמת הקבלה להגיע למטרה, ובסופו של דבר אנחנו או מתייבשים בדרך ועוזבים ולא רוצים ולא איכפת לנו כלום, מתייאשים, או שאנחנו ברצינות מגיעים לחיבור מפני שנמצאים בדור האחרון ורק בצורה כזאת נוכל להגיע באמת להצלחה. אז אם בכל זאת ממשיכים, ומחוסר ברירה מחזיקים בשיניים ומתקרבים זה לזה, אז אנחנו מגיעים למצב שעל ידי הקשר בינינו הנעשה בכוח מעל העצלות שלנו, מעל הדחייה הטבעית של האגו שלנו, אנחנו בכל זאת מתחברים בינינו.

לכן דווקא לכבד את ההזדמנויות של היצר הרע המפריע לנו להתחבר, כי אם מעליו נעשה מאמץ וכן נתחבר, אז במאמץ הזה שנעשה למרות חוסר הרצון, הדחייה והמיאוס, אני ממש נגעל מזה ולא יכול, אבל במאמצים כאלה "בכוח האמונה למעלה מהדעת", נגיע למצב ששם כן יתגלה לנו הבורא לפי המאמצים שלנו וזה יביא אותנו להצלחה כזאת שנגלה אותו כמציל אותנו מהפירוד, אבל בתנאי שלא עוזבים ונכנעים כלפי התנאים ומוכנים לעשות בכל זאת הכול עד הרגע האחרון בחיים.

תלמיד: לגבי הרגישות הפרטית זה מובן, אדם יכול להרגיש האם דוחפים אותו יותר או שהוא עושה יגיעה. אבל בנוגע לרגישות המשותפת שלנו, האם אנחנו צריכים לברר אותה בינינו, אולי נעשה על זה סדנה?

תנסו. תרגישו איפה יש לזה מקום ואיפה לא.

שאלה: כשמתגלה מקום האמונה יוצא שהשפעה לבורא הופכת לחשובה יותר מהחיסרון שלי. אבל אם אנחנו לא מאפשרים לחיסרון שוב להתמלא נגיד בעשרת אלפים לירות, אז איך אנחנו יכולים לגדול אמונה, איך באמונה גדל החיסרון?

בכל מקום שאנחנו נמצאים אנחנו צריכים לאתר נטייה לחיבור בינינו ולבורא. ואם אין אז לפנות לבורא ולבקש. וחוץ מזה, לא רוצים לשמוע ולקבל שום דבר בכוח, רק חיבור בינינו ועם הבורא, ולדרוש מהבורא שיחזיק את החיבור הזה. ותנסו את זה לעשות כל הזמן.

תלמיד: יש חיסרון לחיבור, למילוי, זה יוצר מקום ואנחנו בונים מעל המקום הזה מקום לאמונה, מקום השפעה. כלומר יש חיסרון לקבלה, לקשר עם הבורא ויש השפעה. איך גדל החיסרון לקשר עם הבורא אם אנחנו לא ממלאים אותו אלא משתוקקים להשפעה, איך אנחנו גדלים?

זה החיסרון שאנחנו רוצים שהבורא ימלא אותו, שהוא יתלבש שם, שהוא יהיה שם. אליו אנחנו רוצים להגיש את החיסרון הזה.

שאלה: אם בעשירייה אנחנו רואים שהחברים דוחפים את החבר בעשירייה איך אפשר להשפיע על זה?

מה זה אומר דוחפים, שהעשירייה עוזרת לחבר להתקדם?

תלמיד: אנחנו אומרים או שהחבר משתוקק בעצמו או שדוחפים אותו. ואם אנחנו רואים שיש מצב שדוחפים אותו.

אז למה לא להתחבר וגם לעזור לו להתקדם? אם כל הקבוצה עוזרת למישהו להתקדם אז יש שאלה מה אני אעשה? אני גם אצטרף לעשירייה. השאלה לא מובנת.

שאלה: שמעתי שאמרת בתחילת השיעור שמשהו חסר לי ממה שהיה לי לתת ועכשיו אין לי. איך יכול להיות לי חיסרון ראשון לחמשת אלפים?

לא, אין לך חיסרון. נותנים לך איזו הרגשת מילוי, ואחר כך המילוי הזה נעלם ואז יש לך חיסרון. לפי הכלל "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו".

תלמיד: למה התכוונת שחסר לי מה שהיה לי לתת, איך יכול להיות לי חסר משהו שהיה לי לתת יותר גדול ממה שיש לי בכלל, כלומר מה אני יכול לתת?

לא, אין דבר כזה. היו לי חמשת אלפים לירות ועכשיו יש לי רק שלושה או שניים, אז יש לי חיסרון לשלושת אלפים לירות שהיו לי ונעלמו ונשארו רק אלפיים. כך בונים חיסרון. חיסרון בונים רק על ידי המילוי. אנחנו לומדים בחכמת הקבלה, שקודם האור ברא את הכלי, מילא את הכלי, ואחר כך הסתלק מתוך הכלי, השאיר רשימות, ועל ידי הרשימות האלה שמתעוררות בתוך החיסרון, הכלי מתחיל להשתוקק לאור, ועכשיו יש רק בעיה איך הכלי יתקדם לאור, שיהיה דומה לאור ולא לקבל את האור. זו כל חכמת הקבלה.

תלמיד: זה חיסרון לקבלה לא לנתינה. איך אני יכול שיהיה לי חיסרון לנתינה?

חכמת הקבלה זה חכמה איך לקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: יש לנו חיסרון גדול עכשיו של חבר, שממש מורגש. אמרת כשהחיסרון מגיע אז משלימים אותו בגדלות הבורא. איך אנחנו עושים את הפעולה כשחבר מקבל הכבדה בדרך ואנחנו רוצים להשלים את זה בגדלות הבורא?

תדברו על גדלות הבורא לפניו יותר ויותר, תתפללו עבורו.

שאלה: איך להשתמש נכון בחיסרון כדי להרחיב את הכלים משיעור לשיעור, מפגישה לפגישה?

צריכים קודם כל באמת לחשוב על זה מהערב כשהולכים לישון לפני השיעור, מי שנמצא בתהליך כזה. אנחנו צריכים לחשוב על החיסרון לשיעור כדי לקבל מהשיעור משהו. כמו לפני סעודה נגיד, כבר יודעים מראש שעוד מעט תהיה לנו סעודה מיוחדת, אז אנחנו מתקרבים אליה, מתכוונים אליה, ובהתאם לזה נהנים ממנה, כל אחד מביא לסעודה חיסרון משלו. כך צריכים להיות. לכן אתם מראש מקבלים חומר לשיעור וצריכים להשתדל איכשהו להסתכל עליו.

שאלה: חוץ מהחומרים, אנחנו מרגישים המון לחצים במהלך היום להתחבר. איך לא לקבל בצורה ישירה אלא להשתמש בזה נכון באותו רגע שאנחנו נמצאים במצב הזה?

תנסו, תדברו אחד עם השני באיזו מידה כל אחד מכוון את עצמו לשיעור. זה דבר אחד. דבר אחר, אני בזמן האחרון מרגיש אנשים שמדברים מתוך המדינה מתוך ישראל הרבה יותר גרוע מאנשים שמדברים מחו"ל. אתה גם דוגמה. אני לא אתן לכם יותר להתקשר ולשאול, אם אתם לא תטפלו בקשר נכון.

שאלה: כל הזמן מתעוררים בנו חסרונות. איך יודעים שהצלחנו למלא את החיסרון באמונה?

צריכים לעבוד כל הזמן על זה, ואז נדע לפי ההתקדמות שלנו שאנחנו השתדלנו למלאות אותם.

תלמיד: מה קורה עם חיסרון שלא מצליחים למלא אותו באמונה?

הוא חוזר, בצורה אחרת אבל חוזר אלינו. אנחנו חייבים את זה לעשות בכל זאת. אנחנו נלמד איך עושים - במקום אחד מאמין בשניים.

שאלה: מה אנחנו יכולים לקחת לעבודה מתוך המאמר הזה? עברנו שעה איתו.

יש שתי דרכים, דרך ייסורים ודרך האור, דרך תורה. וצריכים לזכות לעלות בדרך התורה. "זכו אחישנה". איך זכו? זכו שנהיה זכים. איך נהיה זכים? כמה שפחות חושבים על עצמם ויותר על אחרים, בצורה כזאת מעבירים את כל ההתקדמות שלנו לכלים משותפים של העשירייה וכך מתקרבים לבורא.

אם אנחנו לא נתחבר בינינו לעשות צעד אחד קדימה כלפי הבורא, אנחנו לא נתקדם. אם היינו חיים לפני דור או כמה דורות היינו מצליחים כבר מאוד. אבל אנחנו בדור האחרון, וכאן יש בכוונה תנאים מיוחדים לחיבור. ולכן אין לנו ברירה, רק עשירייה, ודרכה קדימה.

לכן, תנסו להרגיש כמה אנחנו בלבבות נעשים יותר קרובים זה אל זה. ולעזור לחברים שלא יכולים ולא יעזור אם תדברו איתם. אלא להתפלל עבורם. עבור האנשים שעדיין הלב שלהם קשה ולא מסוגלים וכל הזמן נופלים למחשבה על עצמם בלבד. זו בעיה. נגיד אני רואה את זה ואני מתקשר לכמה אנשים מעשירייה שיש להם לב יותר רך, ומתקדם. ואז אני מדבר איתם שכדאי לנו לחשוב על האנשים שלא כל כך יכולים לעבוד עם הלב שלהם, ואנחנו מתפללים עבורם שהבורא ירכך את ליבם, ואנחנו נוכל להתחבר יותר, ובזה תלויה ההצלחה הרוחנית של כולנו. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". אין ברירה, בואו נשתדל כך לעבוד.

שאלה: איזה חיסרון יותר איכותי על דרך העבודה שלנו. תלמיד מגיע לשיעור עם כל חמשת האלפים לירות והוא בכל זאת יודע שהאגו מתעתע בו והוא לא מאמין לו, והוא מצליח לא להפיל את כל החברים, את כל הכלי בלב שלו, את הבורא, לא עוזב את התפילות, ממש ממשיך אותו דבר למרות שהוא מלא. או מצד שני תלמיד שמגיע לשיעור סמרטוט עם אנטגוניזם לכול ויש לו חיסרון ריק לגמרי. מה יותר איכותי על דרך העבודה?

העיקר שאנחנו, אלה ש"נמצאים בהכרה", שמשתוקקים לחיבור ביניהם לבורא, מתכנסים ומשוחחים, איך הם יכולים לחבק לחזק את כולם, לחזק את דפנות הסירה כדי להתקדם למטרה, ולהבין שזה הבורא שנותן את הבעיות והוא מכביד את ליבם של החברים האלה שלא מרגישים את עצמם בחוסר חיבור, וצריכים להתפלל עבורם ובכל זאת לפנות בורא. מה זה נקרא להתפלל עבורם? לפנות לבורא שבכל זאת ירכך את ליבם והם ירגישו שהם בחוסר חיבור ביחס ליתר הקבוצה.

התהליך הזה שהם יתקרבו לקבוצה ממצב של חוסר הכרה וחוסר חיבור, מאוד יעזור להם ולכולנו יחד. אנחנו מתקדמים רק בצורה כזאת. אנחנו עושים עוד צעד קדימה, ועוד אחד, על ידי זה מתגלות כאלו הפרעות, שמפעם לפעם כל חבר בסגנון שלו מרגיש את עצמו, לא מרגיש את עצמו, אבל כולנו מרגישים או אפילו לא כל כך מרגישים, שהוא מתרחק מהקבוצה ואז אנחנו עושים כל מיני מאמצים כדי למשוך אותו חזרה. צריכים להתפלל אפילו כשלא מרגישים שמישהו נחלש או שכולנו נחלשים. בכל זאת נתפלל כל פעם עבור זה.

אין לנו עבור מה עוד להתפלל, רק עבור החיבור בינינו. ולא לעזוב את זה. חוץ מלהחזיק את עצמנו יחד, אין לנו שום סיכוי להתקדם לרוחניות האמיתית שעשויה להתגלות עכשיו. זה לא כמו אצל המקובלים הגדולים בעבר, אלא זה כבר לכל האנושות בדור האחרון שלנו.

שאלה: האם ההשתוקקות לעורר את החברים כל הזמן היא תוצאה של חיסרון או שזה בעצם מגדיל לי כל פעם את החיסרון?

גם זה וגם זה.

שאלה: כאן מדובר על שתי דרכים אבל החיסרון שבוער בנו עבור ההשפעה הוא אותו חיסרון שיוצר לנו חוסר נוחות והרגשה לא טובה כפי שאנחנו מרגישים?

החיסרון שאנחנו לא מחוברים ולא מכינים בזה מקום לבורא כדי להתגלות, כי בזה אנחנו מביאים לו נחת רוח, זה חיסרון מיוחד, לזה אנחנו צריכים להשתוקק, "סוף מעשה במחשבה תחילה". אנחנו צריכים לראות את המצב הסופי שבחיבור בינינו מתגלה הבורא בכל כוחו, ומה אנחנו עושים לקראת זה כאן ועכשיו, צעד אחד קדימה.

שאלה: כשאנחנו עובדים בעשירייה האם יש לנו אפשרות לגלות חיסרון שאין לנו אפשרות לגלות אותו באופן פרטי, האם זה איזשהו מנגנון שפועל בתוך העשירייה?

אנחנו פעם היינו כולנו מחוברים ולגמרי לא הרגשנו שאנחנו לא אחד, אחר כך התגלה רצון לקבל אגואיסטי יותר גדול, ואז כל אחד התרחק, התחלק מהזולת ואנחנו הפכנו להיות במקום אחד - עשרה, במקום עשרה - מאה וכן הלאה.

איך האנושות גדלה? על ידי זה שהרצון לקבל הפרטי מתחלק ומתחלק ואז לכל אחד יש מקום לביטוי עצמו ולכן אתה תראה, אנחנו כבר שמונה מיליארד אנשים, זה כתוצאה מהגברת הרצונות הפרטיים בכל אחד שמתחלקים ומתחלקים. עכשיו יהיה תהליך קצת אחר מפני שאנחנו צריכים לגדול עכשיו לא בכמות אלא באיכות, אבל זה כבר לא שייך לנו.

אז כל העבודה שלנו היא עד כמה אנחנו יכולים לתאר את עצמנו נמצאים ברצון אחד. בגשמיות לא חשוב לנו אבל ברוחניות אנחנו נמשכים להיות ברצון אחד שבו מתגלה הבורא, רוצים להתקשר למקור האחד, היחיד, המיוחד שלנו, וזה מה שאנחנו משתדלים לעשות.

כל חכמת הקבלה, כל התהליך של הבריאה, אין יותר חוץ מזה. אתה יכול ללמוד אלפי ספרים, אתה יכול להיות חכם מיוחד, אבל סך הכול מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לחבר את הרצונות שלנו. ואנחנו לא יכולים לחבר כי הרצונות הם כמו גרגירים, גרעינים, כדורים קטנים כאלה, שאתה לא יכול לחבר ביניהם, אלא על ידי הכוונות שביניהם, והם כן מוכנים להיות מחוברים, למעלה מהקשיות שבהם, למעלה מהדחייה שביניהם.

אז יש לך חיבור חדש וזה ההבדל לעומת מה שהיה באדם הראשון, כי מתגלה לך קשיות, ואף אחד לא רוצה לתת לחברו להיכנס לתוכו. אז אנחנו פועלים כל אחד בזה שהוא מבטא את עצמו באור חוזר, בזה שהוא למעלה מהאגו שלו רוצה להשפיע לאחרים. אז יש לך הרבה כדורים, שכל אחד מגלה עד כמה הוא לא נותן לאף אחד להיכנס לתוכו. אבל אנחנו עושים עבודה אחרת, מבקשים מהכוח העליון שבו אנחנו נמצאים, "תן לנו אפשרות להשפיע לחבר, למעלה מהרצון, למעלה מהטבע שלנו, תן לנו אפשרות להתחבר עם הזולת", והחיבור הזה הוא לא בתוכנו, הוא בכוונה שלנו בין אחד לחברו.

אנחנו לא משנים מעשה בראשית. אנחנו רוצים כל אחד לצאת מהטבע שלו ולהשתוקק להיות מחובר עם הזולת. בכוונה. והאמת שאף אחד לא נכנס לרצון של האחר, רק את הכוונות אנחנו רוצים לחבר.

שאלה: הציור מאוד יפה אני רוצה להבין אותו עד הסוף. אנחנו שני כדורים קשיחים, לא רוצים שאחד יכנס בתוך האחר, מה עכשיו? מה אנחנו בסוף?

מבחוץ אנחנו יכולים להתייחד מבפנים לא.

תלמיד: למה? נהיה לכדור אחד חדש שלם?

לא. זה לא יהיה אף פעם. אנחנו רוצים את האור החוזר מכל אחד מאיתנו, לחבר לכוונות שלנו, וכל אחד רוצה להשפיע בכל כוחו טוב לזולת, ואז דווקא את האגו שיש בכול אחד אנחנו מכוונים לטובת הזולת. אנחנו מתחברים לא בתוכנו ולא עד כדי כך שאנחנו חוזרים להיות כדור אחד, זה לא יהיה, אלא אנחנו מתחברים מחוצה לנו, באור חוזר, בהשפעה, בנתינה. ואנחנו בעצמינו נשארים כמו עכשיו.

תלמיד: מה זה המרחב המשותף הזה?

כל הכוונות, כל הנטיות, כל הרצונות, כל התשוקות, כול מה שיש אני רוצה למסור לאחרים ואז כולנו כך. אז יוצא שאנחנו בונים מעל האגו שלנו את המעמד הזה שכולנו מתחברים שם בכוונות, בהבחנות, בנטיות, בתשוקות.

תלמיד: וכל אחד נשאר בכדור שלו, עם הקושיות שלו?

האגו נשאר, הוא לא נעלם, "בראתי יצר רע" זה נשאר, ואנחנו בונים את הצורה הזאת של השפעה, איחוד, אהבה, דבקות, מעל האגו שלנו.

תלמיד: ואנחנו חוזרים להיות כדור אחד בסופו של דבר?

פיזית לא.

תלמיד: מה קורה בסוף, לא פיזית, רוחנית.

אנחנו ברצון שלנו, בנטייה שלנו קיימים מעלינו, בחיבור בינינו, במקום שבו נמצאות המחשבות של האדם, שם הוא נמצא.

תלמיד: מה זה בדיוק אור חוזר?

זה בדיוק. כשאני רוצה מתוך האגו שלי להביא בחזרה את התשוקה שלי, למעלה מהאגו שלי, להתחבר עם כולם.

תלמיד: ואיפה הבורא פה?

אם הבורא לא יעזור לי, אז אני אעשה משהו? הבורא מעורר את הרצון הזה בי להתנתק מהאני ולהתעלות למעלה מהאגו שלי, ולשאוף לחיבור עם כולם. אלה בעצם כל הכוחות של הבורא.

הוא מעורר אותם בי, ואני משתוקק לעבוד, זה כאילו הוא עושה את זה בי ואז אני מגיע למצב שאני מעצמי ומאחרים, כולנו בונים את כוח ההשפעה הזה, שהוא הבורא.

תלמיד: אתה אומר שאנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של הדור האחרון ויש תנאים חדשים.

כן.

תלמיד: אז מה התנאים החדשים לעבודה שלנו עכשיו?

להתקדם לבד זו לא הדרך, זה לא הסגנון לתיקון. כי אנחנו חייבים לתקן את הקשר בינינו. לכן אפילו בגשמיות אפשר לראות איזה תהליכים האנושות עוברת. כבר 100 שנה אחרונות לפחות. מלחמת עולם הראשונה, מלחמת השנייה ועכשיו, אלה כל השלבים לגילוי החיבור.

תלמיד: מה זה מחייב אותנו עכשיו שלא חייב את המקובלים הקודמים?

אנחנו יכולים לבקש מהבורא שיחבר בינינו. אנחנו יכולים לבקש ממנו שיבנה צורת גמר התיקון. בקבוצה שלנו יש אלפי אנשים מכל היבשות שרוצים כבר להכיר את הצורה האחרונה של האנושות המתוקנת.

תלמיד: במה הצורה החדשה שאנחנו בונים, קשורה לצורה הראשונה שבה היינו מחוברים ברצון אחד?

לפני השבירה?

תלמיד: כן.

כלום. אנחנו צריכים להגיע לאותה הצורה אבל בהתעוררות הרצון משלנו. ברצון הראשון אנחנו היינו גם קיימים בכל הרצונות לא היה שום דבר חדש בבריאה, אבל כל הרצונות האלה היו כרצון אחד. רצון אחד התפוצץ והביא להרבה מאוד רצונות קטנים, שהתחילו לגדול בזה שגילו את עצמם זרים זה לזה, ובמידה שמרגישים זרים אז מתרחקים, לא פיזית אבל בהרגשה, התרחקו זה מזה, התחלקו לדומם, צומח, חי, וכך התקיימו עד שהגיעו למצב שהתגלו כוחות הפירוד ואז כנגד זה התחילו לגלות נטייה קטנה לחיבור, שבה התחילה תקופת המקובלים, עד היום כמו שבעל הסולם כותב, אנחנו נמצאים בדור האחרון.

תלמיד: ואנחנו חוזרים לצורה הראשונה שהיינו בה לפני השבירה?

לא. אנחנו לא יכולים להתחבר לרצון אחד. אנחנו יכולים להיות כרצון אחד. שאנחנו רק רוצים להתחבר לרצון אחד, שכל כולו רוצה לשייך את עצמו לבורא, שהבורא ימלא אותנו. בכך שאנחנו כאילו מתחברים לאותו רצון אחד, אז הבורא יכול להתגלות בנו פי תר"ך פעמים יותר, כי אנחנו נשארים בכוח הפירוד הפנימי שבנו, ומתגברים עליו וכך עוצמת הקליטה שלנו, הקיבול שלנו, הוא פי תר"ך פעמים.

תלמיד: זו התוספת, החידוש כולו, הוא פי תר"ך פעמים?

זה הנרנח"י במקום הנפש דנפש, זה מה שיתגלה בנו. זאת אומרת, הבורא מתגלה בכל הכוחות שלנו בלי שום הגבלה. במקום נפש דנפש תהיה לנו יחידה דיחידה, שאנחנו משיגים אותו לגמרי כולו והוא ממלא אותנו לגמרי ואנחנו נמצאים בדבקות הסופית בו, זה התהליך.

תלמיד: ואז מתבטלים כל הכדורים הקטנים הפרטיים?

אחרי שזה קורה אל תשאל אותי, אני לא יודע, אפילו שאני מתאר לעצמי משהו אבל "אין חכם כבעל ניסיון", אני לא נמצא בזה, ובכלל אני לא מבין מה קורה בזה.

גם בחכמת הקבלה המקובלים שכתבו על זה קצת, הם כתבו בצורה כזאת שאי אפשר להבין. מתחילים להתגלות כל כוחות הפירוד בצורה האמיתית, קליפות אמיתיות, שהן עוברות תיקון ומשתתפות בחיבור בין כל הנשמות הפרטיות, הם מדברים על זה בצורה שאי אפשר להבין.

אני יכול להראות לך איפה זה נמצא פה ושם, גם האר"י אפילו כתב על העולמות של הקליפות, אבל לא לומדים את זה כי אי אפשר ללמוד את הדברים שאין עליהם בנו בכלל עדיין שום גילוי. אבל זה יתגלה, הדברים האלה הם מתגלים, אחרי שמתקנים את הכלים דקבלה שלנו על מנת להשפיע, כל הדברים האלה בסופם מתגלים.

זו לא בעיה, העיקר לעבור את השלב שלנו להיכנס לעבודה המעשית.

שאלה: נאמר שבעל הסולם היה מדבר "שמעתי", והרב"ש היה כותב. ויש שם את המילה "בורא" שהוחלפה על ידי המילה "עשירייה" ופתאום זה עורר בי תחושות שונות. האם אפשר לקרוא לזה כך, אם אני מחליף את המילה "בורא" ב"עשירייה"?

זה לא נכון, אבל בינתיים יכול להיות שזה יעזור לך. אבל זה לא נכון כי העשירייה היא כלי שצריך לגלות את הכוח העליון שהוא דווקא המטרה שלנו שאותו אנחנו רוצים לגלות, ולכן אתה לגמרי מחליף כוח העליון הרוחני כוח הטבע, לכוח שאתם בונים בעצמכם בעשירייה. אבל זה טוב שאתה מחפש.

תלמיד: למדתי מהחברים איך לעשות את זה. כשאני מחליף את המילה הזאת אני מבין בהרגשה מאחורי כל חבר עומד בורא, אז אם בדמיון שלי הפנימי שמתרחש אני אומר עשירייה אני מבין שמאחורי הכול עומד הבורא.

אתה צריך לפנות לחברים ואולי לעבור קורס, ושם ילמדו אותך איך אנחנו צריכים להסתכל על הדברים ואיך אנחנו צריכים להתקדם, אבל אני לא יכול לתת לך עכשיו שיעור פרטי. ואני מרגיש שהלב שלך הוא טוב, רוצה להגיע להבנה, להכרה, אבל אין ברירה אתה חייב ללמוד את זה בצורה מסודרת. תשאל את הקבוצה תפנה לראשי שפות והם יטפלו בך. ושגם ילמדו אותך איך לשאול שאלות בצורה קונקרטית, פחות מילים ויותר הבנה, יותר כוונה.

תלמיד : מה ההבדל בין העשירייה והשכינה?

עשירייה זה מה שאנחנו מחברים בינינו ברצונות שלנו, בהשתוקקות שלנו, בחיבור בינינו, ובתוך החיבור הזה אנחנו מכוונים אותו לבורא, אלה הרצונות שלנו העשירייה. והשכינה זה כבר שאנחנו מתוך העשירייה הזאת, הרצון שמתחברים יחד, מבקשים מהבורא שיעזור לנו להיות מחוברים בהשפעה הדדית בינינו אליו, ואז העשירייה הופכת להיות לשכינה.

זאת שאלה יפה, טובה, ותודה ששאלת. רק צריכים יותר ניסיון איך לשאול ואיך להתכלל.

(סוף השיעור)