שיעור בוקר 22.09.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חוה"מ סוכות תשפ"ב

הכנה להתקפה בכנס – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – הכנה להתקפה בכנס, קטעים נבחרים מהמקורות.

אני חושב שמה שעכשיו דיברנו בחלק הראשון של השיעור, זו ממש גם הייתה הכנה. עכשיו אנחנו נעבור על הפסוקים שהכינו חברים כהכנה לכנס ושוב, חוץ מחיבור אין לנו כלום. הבעיה היא שכל הטענות שאני שומע מכל מיני חברים שלנו מכל חלקי העולם, זה טענות שהם עובדים כל אחד בתוך עצמו ואומרים, "אני כבר עשרים שנה בזה, איפה הבורא שאני מחכה שיתגלה והקשר עימו והעולם הרוחני".

אתה לא מחפש במקום הנכון. הבורא מתגלה בקשר בינינו, שאנחנו נמצאים בניגוד אחד לשני המתגבר יותר ויותר, ולמעלה מזה אנחנו רוצים לבנות קשר בינינו, חיבור בינינו זה עם זה. ובמידה שאנחנו כך עושים, אז במידה הזאת אנחנו מתקדמים עד שמגיעים למצב שיש פער גדול בין האגו שלנו, שגם כל הזמן גדל ובין החיבור בינינו, שגם כל הזמן מתייצב.

ואז בכמה שיש לנו עביות ועל פניו מסך ואור חוזר, שאנחנו רוצים להשפיע דווקא מתוך העביות לבורא, שהעביות הופכת להיות לזכות, אז לפי זה אנחנו מגיעים למצב שהבורא מתגלה, מתלבש בנו. אנחנו צריכים להבין איפה זה קורה, לא בתוך האדם עצמו אלא בתוך הקשרים בינינו.

ולכן אנחנו עושים את הכנס גם וכל מיני פעולות. יוצא כאן שבצורה אגואיסטית אנחנו נמשכים לגילוי הבורא אז אנחנו שוכחים שזה מתגלה בקשר בינינו, שהבורא זה נקרא כוח האהבה, החיבור, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל", זאת אומרת שהחוק הכללי של גילוי הבורא זו האהבה בינינו, החיבור בינינו מעל כל הפירוד.

לכן לא לשכוח את זה ולא להגיד שעשרים שנה אני כבר לומד, אתה יכול ללמוד 120 שנה, כל החיים אתה יכול ללמוד במשך כל הגלגולים, זה לא יעזור לך. אתה תגיד כמה אתה נלחם להיות בחיבור עם אנשים כמוך שנמשכים לגילוי הבורא, ואז אתה תבין מה חסר לך. האם התחלת את העבודה הרוחנית או עוד לא התחלת, כי העבודה רוחנית היא דווקא בחיבור. היא מתממשת בחיבור בינינו. וזה קשה מאוד, זה קשה מאוד להבין ולהתחיל לממש. אנחנו לא מסכימים עם זה, אנחנו שוכחים אחרי שנייה ומה לעשות.

לכן אנחנו שוב, מכינים את עצמנו להתקפה בכנס כדי על ידי המאמצים שלנו להגיע למצב שהבורא כבר יעזור לנו. אנחנו נעשה מעצמנו מה שצריך אבל לכיוון החיבור, ואז נשתדל להזמין אותו ושיבנה לנו את הכלי הנכון.

קריין: הכנה להתקפה בכנס - קטעים נבחרים מהמקורות, קטע מספר 1. אומר הרב"ש:

"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו." 

(הרב"ש. אגרת כ"ד)

שאלה: מה זה התקפה בדיוק? האם זה לעשות מאמצים כדי ליצור כלי חדש, או לנסות לתקן כלי קיים? האם אתה יכול להסביר.

כל פעם התקפה יכולה להיות בסגנון שונה, אבל כל ההתקפות הן צריכות להיות בסופו של דבר מכוונות לתיקון החיבור בינינו כדי שנהיה יותר ויותר מתאימים לבורא שיתגלה בחיבור. זאת התקפה. זאת אומרת, בסופו של דבר ההתקפה היא נגד האגו שלנו שמפריע לנו להתחבר, ובמידה שאנחנו מתגברים עליו, מתקיפים אותו, במידה שאנחנו מתחברים אז לבורא יהיה מקום גם להתחבר איתנו. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: מה זה אומר, "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת"?

יותר פשוט, שאנחנו נחבר את כל הזמנים שלנו, גם זמנים של יום וגם זמנים של לילה לכלי אחד שבו אז יתגלה הבורא.

שאלה: הרב"ש כותב לנו, עליך לעורר את לבבות החברים כדי שלהבות האש יתעלו בעצמם ובכך תעורר את אהבת הבורא. איך אתה עושה את זה, איך עושים את זה?

אני עושה את זה גם באותה הצורה כמו שאנחנו כולנו צריכים לעשות, להשתדל להיות מחוברים לפי המלצת מקובלים, שוב תקראו מה שהם אומרים, ואז כמה שאנחנו נתחבר אנחנו נגלה בקשר בינינו, לא באף אחד אלא בקשר בינינו, אנחנו נגלה אותן התכונות שבהם הבורא יתגלה. לא בך ולא בי, אלא בכמה שנוותר אחד לגבי השני לקראת השני, בוויתור הזה, שאני מתעלה מעל האגו שלי ומוכן להתחבר איתך, בוויתור הזה אני מגלה את הבורא. זה נקרא שאני עובד למעלה מהרצון לקבל שלי, לכן בכל פעולה רוחנית הכלל הוא "תעשה רצונך כרצונו".

קריין: קטע שני. אומר בעל הסולם:

"והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה," זאת אומרת, מה שעשינו בעבר אפילו שעומדים איתן ככה במקום ומתגברים, אם אנחנו לא מוסיפים זה לא נקרא שאנחנו בכלל עושים משהו. רק הגברת המאמצים היא נחשבת. "בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא, שכזית זה עם כל קטנו, הוא הגירומין שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב השי"ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'. והבן זה היטב."

(בעל הסולם. אגרת ל"ח)

שאלה: האם אתה יכול להסביר מה זה "יום" ומה זה "לילה"?

בצורה פשוטה, אם מאיר לנו קצת יותר זה נקרא "יום" ואם אנחנו נמצאים במצב שלא כל כך מאיר לנו רוחניות, זה נקרא "לילה". אומנם שיש לזה עוד ועוד הגדרות חשובות, אבל כעיקרון זה ככה. אם ברור לי איך להתקדם, אז כתוב "ברור כיום". אם אני לא יודע בדיוק, אז זה "לילה". אבל כאן ישנה כבר עבודה, איך אני עושה התקרבות לרוחניות, לבורא, ביום ואיך אני עושה את זה בלילה.

דווקא יכול להיות שבלילה זו העבודה החשובה, כי אני לא רואה, לא מרגיש, זה לא מאיר, אבל בניית הכלי, הכנת הכלי אני יכול לעשות דווקא במקרה שאני נמצא בלילה.

ואז כתוצאה ממה שאני עושה בלילה מגיע מה שנקרא "יום", שמאיר לי האור לפי זה שאני הכנתי את הכלים שלי בלילה במצב של חושך, שאני לא הרגשתי שום דבר ברוחניות. אבל אני עשיתי כל מני מאמצים ולפי זה אני כך מגלה היחס שלי לרוחניות. שאני לא זקוק לאור, שאני מוכן לעבוד בחושך, העיקר שיהיה לי מקום העבודה. ודווקא מחושך אני יכול להביע יותר יחס להשפעה, לבורא.

אז אם כך לילה זה הופך להיות, שלא מאיר לי, הופך להיות לי מצב יותר מבורך, שאני יותר יכול להשתוקק ולעשות פעולות כלפי הבורא. ולכן כתוב ש"אדם צריך לברך על הרע כמו על הטוב", ואם מגיעים אלי כל מיני דרגות חושך אני מברך עליהן, כי אני עכשיו יכול להראות לעצמי ולאחרים, לבורא, עד כמה אני משתוקק לעבודה ולא למילוי. וגם בחושך אני יכול יותר להבין איפה אני נמצא. כי ביום יכול להיות שאני נמצא בהתעוררות, בהתרוממות, אבל זה הכול תוצאה ממה שמאיר לי ובלילה אז אם אני מתרומם, זה הכול תוצאה מהעבודה שלי. ודאי שהבורא מאיר לי בלילה אבל כתגובה על המאמצים שלי.

לכן יום ולילה זה הכול נמצא בתוך האדם, והוא צריך להראות לעצמו ולבורא עד כמה הוא נמצא גם ביום וגם בלילה באותה רמה של העבודה. זה נקרא "חשכה כאורה יאיר".

קריין: קטע שלישי, אומר הרב"ש:

"אסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות פרק ראשון).

אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, ה') "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". 

(הרב"ש. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפילה" 1986)

כאן השאלה, איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני שאף אחד לא יפול אלא תמיד יתאמץ להוסיף כמו שאומר כאן הרב"ש.

קריין: שוב קטע שלישי.

"אסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות פרק ראשון).

אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, ה') "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". 

(הרב"ש. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפילה" 1986)

סדנה

איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני שאף אחד לא יפול?

*

איך קורה ששליש מחברי בני ברוך לא נרשמו לכנס? איך זה קורה? האם בזה אני פשוט בועט בקשר בינינו? לא רוצה להיות בכלי הכללי שלנו? למה אני עושה כך? שיענה על כך כל אחד שעדיין לא נרשם. למה ישנם אנשים כאלה, שחושבים שזאת לא פעולה משותפת בחיבור? יש לי רשימה של האנשים שנרשמו, ומתי נרשמו, ורשימת האנשים שעוד לא נרשמו. למה זה קורה? תגידו לי. האם אנחנו יכולים רק לדבר מילים יפות ואחר כך לבוא בטענה שאחרי עשרים שנה אין לי כלום? אולי לא התחלת לפעול במשך עשרים השנה האלו לחיבור, אז לא בנית שום כלי. אתה צריך להביא את הכלי, את החיסרון המשותף.

ואצלנו קורה שעדיין שליש מהאנשים לא נרשמו. כאילו נראה לנו שזה כלום, אבל בהרשמה עצמה אני מחבר משהו מעצמי, מהמודעות שלי, מהרצון שלי, עם האחרים. צריכים לשים לב לדברים הקטנים האלה. זה לא שאני מדליק מחשב, יושב, צופה, אלא מה אני עשיתי לפחות לזה? אני עדיין לא מבין. אבל מפני שהתחלנו את השיעור מזה שקפץ שם החבר ואמר בצדק, הוא אמר מתוך הלב, אני נמצא עשרים שנה, שומע אתכם ואין לי שום דבר. מה אתה מחכה לשמוע? אתה הגעת לדרגת השמיעה או ניסית להגיע אליה?

קריין: קטע רביעי, מתוך "משיבת נפש":

"האדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי ליאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואין עדיין בחוש מי המנצח, כי עדין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר, אף על פי כן, כל זמן שאוחזין עדין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפלה, וכל זמן שאין אנו מיאשין עצמנו ממלחמה הזאת, חס ושלום, ואוחזין עדין הכלי מלחמה, בודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפלה וצעקה לה' ית', הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הנצחון." 

(משיבת נפש. אות מ')

כאן הייתי שואל האם בכלל יש מקום שאנחנו נשאל על התוצאות? או שאנחנו צריכים לשאול רק על האפשרות להשפיע? כי אם אנחנו שואלים על תוצאות, זאת אומרת איפה מה שמגיע לי. אלא אני לא שואל על זה, אני שואל רק על כמה אני יכול ואיך, באיזו צורה אני יכול להשפיע, לתת, להתחבר, לתרום את עצמי? על זה צריכה להיות השאלה.

שאלה: כתוב שהנשק העיקרי שלנו זה התפילה והצעקה לבורא. ולפני זה הוא דיבר על כך שרק התוספת, הגירומין, היא זאת שנחשבת. איך אפשר להגיע לגירומין?

על ידי זה שאני עוד יותר מתחבר לסביבה. אין לי מאיפה לקחת חסרונות, אין לי על ידי מה לפתח את הרצונות שלי. הרצונות לרוחניות הם מתוך הכלי השבור, כמה שאני משתדל להתחבר איתם, לפי זה אני יכול לגלות את הנטייה הנכונה שלי לתיקון.

אין לנו שום אפשרות אחרת. וזה מגיע אחרי הרבה שנים, לכן בעל הסולם כותב עשר ועשרים שנה. הוא לא רוצה לכתוב יותר, אבל באמת יכול להיות שאדם יצטרך לטרוח גם שלושים וארבעים שנה עד שמבין ומקבל דחף ומצליח. כי ההתקדמות בתיקון, היא לא כל כך ארוכה כמו ההכנה, ההכנה היא הרבה יותר מתישה וארוכה, ואחר כך אפשר להתקדם ממש במהירות האור.

תלמיד: אבל כאן נדמה שאותם הגירומין או התוספת שעליה מדובר, זה לא משהו מבחוץ, בחיצוניות, כי בחיצוניות אנחנו כן מתקשרים בינינו הרבה. יש לנו לוח זמנים, שיעורים, מפגשים, זומים, וכאן מדובר על איזו תוספת פנימית.

איך אתה לא מבין שהעיקר זה חיבור הלבבות. מה זה שאני מתקשר למישהו? זה נקרא שהחבר רוצה להתחבר איתי? יכול להיות, הצלצול הזה בבוקר לפני השיעור, שהוא רוצה להעיר אותי לשיעור שכך סיכמנו, זה אומר משהו, אבל זה עדיין לא מדבר על עוצמת החיבור, חובה, נטייה לעזרה. אלו כבר דברים פנימיים שאנחנו צריכים לפתח בינינו, ועל כל דבר מהם אפשר ללמוד מהשני ולפנות לבורא. אנחנו צריכים להיות כאן ממש בשיתוף פעולה קבוע עם הבורא, למשוך אותו לכל דבר ודבר שיש בינינו.

תלמיד: יש רצון בתוך הכנס או כבר עכשיו, לעשות את התוספת הזאת, ואנחנו מתאספים כאן יחד. איך לנצל את ההזדמנות הזאת לגרום לגירומין האלה, לתוספת בלב ולא סתם התאספנו ומעבירים איכשהו את הזמן?

אני לא יודע. אתה נוגע כבר בדברים שרק אתם יכולים לרצות, לדרוש, לחקור, לבקש מהבורא, מבין החברים. אני לא יכול להיכנס לזה. אני יכול לחזור על אותן המילים שאתם בטח שמעתם הרבה פעמים. העיקר להישאר עם השאלות וכל הזמן לחדש אותן בדרגה יותר ויותר גבוהה ולדרוש כל פעם את בירור השאלות ואת בירור התשובות. אין יותר מזה, לעמוד על השאלה.

שאלה: במשפט האחרון כתוב "שהאדם מחזק את עצמו בתפלה וצעקה לה' ית'."¹ מה זה אומר להתחזק?

להתחזק בפנייה לבורא זה נקרא שאנחנו מחברים את עצמנו בלהצמיד את עצמנו כמה שאפשר יותר ברצון הפנימי שלנו, בנטייה הפנימית שלנו בינינו, ולפנימיות החיבור בינינו שזה הבורא, ש"בוא וראה" שם צריך להתגלות. לכן אנחנו צריכים להצמיד את הרצונות שלנו כמה שאפשר להיות כאיש אחד בלב אחד. אנחנו צריכים לצפות ששם יתגלה כוח חיבור אחד לכולם, שזה נקרא "הבורא", כי הוא לא קורה אחרת, לא מתגלה אחרת, והוא גם לא קיים.

מושג הבורא לא קיים ללא הנברא, בורא זה נקרא "בוא וראה". מי "בוא"? אנחנו. "ראה" מה? מה שמתגלה מתוך החיבור בינינו. לכן אין לנו לאן לצעוק לפני שאנחנו מתחברים, וכשאנחנו משתדלים להתחבר, לאן אנחנו צועקים? לנקודת החיבור שלנו, כי אנחנו בונים את הבורא. לכן הבורא אומר, אנחנו שומעים דרך המקובלים, "אתם עשיתם אותי". זה מוזר מאוד, זה אפילו נשמע כנגד כל האמונות והדתות וההבנות. מה זה נקרא "אנחנו עושים את הבורא"?

אבל כן. אנחנו, כל עוד לא נבנה אותו לפנינו, לא נתחיל לגלות דרך אותו החיבור את הכוח העליון. כי כלפינו הוא מתגלה רק בצורה כזאת. אנחנו צריכים לעשות איזה פוקוס שלנו, שבתוכו הוא מתגלה לנו. אחרת "בוא וראה", "בורא" לא מתגלה. לכן אני כל כך דואג שכולנו נעשה חיבור, כולנו נעשה הרשמה, כולנו נעשה פעולות משותפות. לכן זה כל כך כואב שישנם כאלה שמדברים יפה, אבל בפועל הם עושים את הדברים או לא? אם לא, אז חבל על הזמן, הדברים לא יצליחו.

שאלה: אבל אפשר לומר שכל חיזוק של התפילה בא דרך חיזוק הלבבות שלנו?

ודאי.

שאלה: האם לשרת את החברים זה הכניסה לרוחניות שאנחנו לא רואים?

זה בדיוק נכון. אמרת יפה. בזה שאני משרת את החברים אני מתקרב לכניסה לרוחניות. זה בדיוק עומד מול, לפני הדלת שתפתח לי להגיע לרוחניות. כך זה בדיוק יהיה. והעיקר בזה זה התמדה, הרבה הרבה זמן, כמה שצריך. כי אנחנו נשמות מאוד גרועות, אגואיסטיות, ולכן צריכים [להמשיך]. אתם רואים כמה אנחנו צריכים לדבר עד שזה מגיע קצת ללב, להרגשה אפילו סביב הלב, עדיין לא ללב. אתם רואים כל אחד על עצמו עד כמה הוא קם כבהמה, מגיע לשיעור, מתחיל לשמוע, לקרוא. ואז לאט לאט נפתחים הרגשות, ואז הוא מתחיל להרגיש יותר את החברים, אפילו לא חברים אבל הכרחיות במשהו, להתחבר איתם וגם זה נעלם אחרי דקה. אנחנו צריכים כל אחד להשתוקק למצב הזה של חיבור וכל אחד לדאוג שמאף אחד זה לא יעלם. אני אחראי על השני, זה נקרא "ערבות" שכל אחד דואג לאחרים. רק בצורה כזאת אנחנו בונים את הכלי.

ועלינו באמת ישנה הזדמנות לשחזר, להקים לתחייה את הכלי דאדם הראשון. זה לא יאומן מה שאנחנו קיבלנו, שאנחנו כולנו יכולים להיות החלקים שמייסדים, בונים את הכלי הזה, עושים תשתית לכל הכלי.

קריין: קטע חמישי. קטע חמישי אומר בעל הסולם.

"אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו [הכאה אחר הכאה], בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו."

(בעל הסולם. אגרת ל"ד)

שאלה: בקשר לזה שלא כולם נרשמו לכנס, למה ברוחניות יש חשבון כזה שלוקחים, שצריך להתחשב בכולם, גם באלו שלא נרשמו? למה אי אפשר להתחשב רק במי שהצליח ועשה את הפעולה?

כתוב "ברוב עם הדרת המלך". לכן, יש לנו עשרות עשיריות מצוינות, ממש מצוינות. אני לא רוצה להכין רשימה, לא צריכים, אנחנו פשוט צריכים להעריך את כולם. אבל כלפי הפעולות הגשמיות אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו על בטוח, אם זה נכון או לא נכון, כי הרשמה לכנס לא דורשת מאדם שום דבר, רק להיכנס ולהירשם, זה עולה כסף?

תלמיד: מי שמשתתף בתשלום של מערכת הערבות הוא לא משלם לכנס, ומי שלא, הוא צריך לשלם איזשהו סכום סמלי. אבל זה ממש סכום ממש מזערי.

מה זה נקרא, מי שלא משתתף במערכת הערבות? אז הוא כנראה לא מחובר עם כולם. אנחנו צריכים לראות בכל זאת איזושהי מערכת שלנו שהיא קיימת ואנחנו מחזיקים אותה, מחיים אותה, ממנה אנחנו מקבלים ואותה אנחנו מחזיקים. ככה זה צריך להיות. אני מאוד מקווה שאחרי שאנחנו עכשיו מדברים אז מי שעוד לא נרשם בכל זאת ירשם.

תלמיד: אני רוצה לשאול על העיקרון. כי ממה שמקודם אמרת נראה שנכון, יש עשיריות מעולות, מצוינות, הכול טוב. אבל בגלל שלא כולם עשו את הפעולה הקטנה הזאת להירשם, למרות זאת שיש עשיריות זה לא נצליח. אז לא ברור לי למה החשבון הוא כזה?

כי החשבון הוא על הכלי הכללי. ודאי שאם נגיד 50%, 70% מכל העשיריות שלנו נרשמות ומקבלות השתתפות בכנס בצורה רצינית, אז ודאי שמי שמשתתף הוא מצליח. החשבון הוא עם כל עשירייה ועשירייה, אבל, בכל זאת ברוב העם הדרת המלך, זאת אומרת, הבורא מאיר בכל זאת גם לפי העוצמה הכללית שלנו.

לכן כואב לי שישנם כאלה שמזלזלים בכולם בזה שלא נרשמים, ובזה גורמים לעצמם עוול גדול. והם פשוט לא מבינים עד כמה זה לירות לעצמו ברגל. [הוא] לא יוכל להתקדם. ככה יש לו כלי שמקדם אותו, שהוא נמצא בתוך הרכב ומתקדם, ואם הוא לא מתיישב ברכב הכללי יש לו בעיה. שלא יתקשר אלי אחרי עשרים שנה וישאל "למה אני לא מתקדם". אני לא הולך לבדוק כל תיק ותיק ולהסביר לו למה, למעלה נעשה החשבון, וסך הכול למעלה.

תלמיד: נגיד שמישהו לא נרשם, למה החשבון הוא לא איתו? למה החשבון הוא דווקא על הכלל?

גם על הכלל, כי הוא פוגע בכלל.

תלמיד: אבל למה?

אנחנו רואים את זה מהרבה מאמרים, כי איך יכול להיות שהוא נמצא בכלל ומזלזל בפעולה משותפת? וגם הכלל אשם, למה הכלל לא משפיע על כל אחד, לא בודק כל אחד ואחד, מזכיר לכל אחד, לוחץ על כל אחד שישתתף בצורה נכונה. בפרט שזה לא עולה כסף, זה עולה רק מאמץ להירשם.

שאלה: בצורה ישירה יותר אני פוגע בעצמי או בכולם, בכלי כולו?

אתה פוגע בכולם ועל ידי זה אתה מאוד מאוד פוגע בעצמך.

תלמיד: מה נכון לדרוש היום אחרי עשרים שנה של לימוד? גם זה לא ברור.

לדרוש מעצמו, למה אני עדיין דורש מהאחרים אחרי שיש לפניי את כל הכתבים, וקיבלתי את כל ההסברים, מה עוד עלי לעשות, אלא לבצע? ובנוסף איך אדם חושב שהוא יכול לבוא ולדרוש? הוא יכול לבוא ולדרוש תיקון על הנשמה שלו. "אני פגוע, אני שבור, אני לא יכול להתחבר עם אחרים, אני מאוד מבקש חיבור עם האחרים כדי לחזור להיות חלק מאדם הראשון המתוקן". בבקשה. אם כך אני מבקש, וודאי שאם אבקש זאת ממש מתוך הלב, אני לא רואה שום בעיה לקבל תשובה.

תלמיד: ומה לעשות אם אחרי עשרים שנה שאני משקיע, עושה ולא מרגיש תוצאה אני מרגיש פגוע? זאת האמת, ככה אני מרגיש.

אבל התוצאה תלויה בינך לבורא, דרך הקבוצה. אז בבקשה, תבצע. למי אתה פונה? אפילו לקבוצה אתה לא יכול לפנות, כי הקבוצה שנמצאת לפניך, זה מה שאתה רואה בכלים המקולקלים שלך. ואם היית רואה אותם מתוקנים בראייה המתוקנת שלך, היית רואה שהקבוצה ממש כמו קבוצתו של רבי שמעון ועוד יותר. הכול תלוי ביחס שלך.

תלמיד: איך לדרוש מעצמי ולא לצפות למשהו מהאחרים?

לפי הכלל הראשון, שחוץ מהאדם נמצא רק הבורא, ולכן כל מה שהוא רואה בחברים, זאת העתקה שלו על האור העליון המופשט. וכל חבר וחבר שאני רואה, אני רואה אותו, ואותו, אני רואה שם עוד אנשים, אני רואה את עצמי על הרקע של אור הלבן. אני לא רואה שום דבר אחר, אף פעם. אז אני צריך פשוט להביא את עצמי לתיקון, שהחבר ייראה לי כמלאך, וחבר ההוא יראה לי כמלאך, ואז גם אני אהיה כמלאך.

תלמיד: אמן. איך אני הופך את התפיסה שלי, במקום להיות כל הזמן בתלונות ולקטר, אפילו בלי מילים, כי כל הזמן יש לי תלונות על כל מה שקורה בבני ברוך. איך במקום זה רק להודות, לקלוט שאני יושב פה מול רב גדול הדור וכל החברים.

זה תלוי באיזה תפקיד אתה נמצא. אם אתה נמצא בתפקיד שאתה מארגן את החיים הגשמיים שלנו, של בני ברוך, מערכות וידאו, אודיו, עוד כל מיני דברים, קשרים דרך מחשבים וכן הלאה, אז אתה צריך לראות את זה בצורה גשמית, זה ברור.

אבל אם אתה מדבר על החברה הרוחנית, אתה צריך לקבל התרשמות מהמצב הרוחני שלנו. ואז גם במצב הרוחני יש לך כמה גישות, מצד אחד "כל הפוסל במומו פוסל". מצד שני אתה צריך לראות בכל זאת את ההתרשמויות שאתה מקבל מכל מיני אנשים, ואתה מנתק את עצמך מכל הבירורים הללו בצורה אישית, ושומע מה הם מדברים אליך, מעבירים לך, בצורה כזאת של פעולה כביכול אדמיניסטרטיבית. יש בזה הרבה דברים

שאלה: אמרת שהעשירייה צריכה להשתתף באופן רציני בכנס, ושיש חשבון עם כל עשירייה ועשירייה. איפה נמדדת הרצינות של ההשתתפות, ומה החשבון עם העשירייה?

כל אדם, כל עשירייה, וכל הכלי שלנו בכלל, צריך להשתדל להוציא מקסימום תועלת מהחיבור בינינו. זאת אומרת, אני מגיע לכנס כמו לאספה של הקבוצה הכללית שמכוונת לגמר תיקון.

שאלה: אני רוצה להשתמש בעצת רב ולממש אותה בחיבור, אבל כל פעם שאני מנסה אני רואה שאם חבר לא מעוניין בזה, זה לא ניתן למימוש. איך אני יכול לשכנע את החבר?

לתת לו דוגמאות שהוא ירצה להיות בחיבור הנכון.

שאלה: זה שאחוז מסוים של חברים לא נרשם לכנס, האם זו אדישות כלפיי הכנס, או חוסר עבודה בעשירייה?

תבררו את זה. יכול להיות שגם זה, וגם זה, או זה או זה. אני לא יודע, יכולים להיות עוד תירוצים למיניהם. אבל זלזול זה העיקר, לא אכפת לי, אני ארשם אחר כך. זה נקרא שהוא מתרחק מהפעולה המשותפת שהיא העיקר בהשגה הרוחנית. השיתוף שלנו.

למה נשבר כלי דאדם הראשון? כדי לתת לנו אפשרות להתחבר, כי במידת החיבור בינינו אנחנו חוזרים לדבקות עם הבורא. אז כנס זו אותה פעולה שבה אנחנו רוצים להתחבר יחד, כאיש אחד בלב אחד, ברצון אחד, כדי שבאותו רצון נגלה את הכוח העליון, את הבורא, בוא וראה. זו צריכה להיות הפעולה, אז למה אנחנו לא נמשכים לאותה פעולה?

אני בכוונה מדבר כך היום, בואו נבדוק איפה עוד אנחנו מזלזלים בחיבור בינינו, כי זאת הפעולה הישירה לגילוי הבורא.

שאלה: רציתי לשאול לגבי קטע מס' 5. האם ניתן להגיד שבמהלך היום אני נמצא בציד, מול המחשבות שמנתקות אותי מהעשירייה, וכשאני מזהה כאלה מחשבות, אני מבקש לתקן את המצב, וזו הדרך לקבל כלים של השפעה.

בינתיים רק את זה. יהיו עוד אחרים. כן, יהיו בעיות.

תלמיד: כשאני לא רואה את המענה, אני אומר לעצמי שאני לא אמור לראות את המענה, אלא זו הזדמנות לזהות את השבירה ולבקש, זה מה שאני צריך?

זו בדיוק התשובה. כי אם אני עובד בצורה נכונה בחיבור שלי עם הקבוצה ועם הבורא, אני אגלה לפניי כל פעם כלים שבורים, מצבים לא מתוקנים, ואני אשתמש בהם כדי להתקדם יותר ויותר. אבל אני צריך להגיע למצב שאני אוהב את זה, שאני מרוצה מזה.

מה זה אומן, מומחה? מי שאוהב את העבודה שלו, אוהב את המקצוע. למה? כי במקצוע הזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא. אני לא רוצה להפסיק לגלות את הרצונות השבורים שלי ועוד כל מיני קלקולים, אני לא רוצה שזה ייפסק. כי אם זה ייפסק איך אני אעשה נחת רוח? ממש מומחה, מאסטר, מי הוא? זה שאוהב את העבודה שלו, זה שמגלה דברים ונהנה מזה שיש לו מה לעשות. ככה זה.

שאלה: רצינו להגיד שאנחנו מודים לבורא על זה שהביא אותנו לזמנים כאלה מיוחדים, ואנחנו מאוד מתרגשים לקראת הכנס. ורצינו גם לנצל את ההזדמנות עכשיו לבקש מהבורא ביחד שייתן לנו את כוח החיבור, ואת כוח האהבה.

אני אתכם.

קריין: ציטוט מס' 6, אומר הרב"ש.

שאלה: איך לדעת שאנחנו במצב מתקדם של חיבור אמיתי בעבודה?

רק לפי ההתגברות על הבעיות שכל פעם אתם מקבלים. אם הבורא שולח יותר ויותר, מגלה לכם יותר ויותר בעיות, סימן שאתם בהתקדמות. אין יותר, אי אפשר לדעת אחרת, כך זה הולך.

תלמיד: איך לא ליפול לאשליות שאנחנו באמת עושים משהו?

לפי מה אתה רואה שאתה עושה? אך ורק לפי אותן הבעיות שמתגלות לכם, רק לפי זה אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו.

שאלה: כמה בכל זאת הדברים הפורמליים חשובים, התשלום, הרישום, הטבלאות? האם אנחנו יכולים לדרוש מהחברים לקיים אותם?

בתוך העשירייה ודאי שכן, אתם יכולים לדרוש הכול, כי בלי עשירייה אתם לא מתקדמים הלאה. כל אחד צריך להסתכל על העשירייה כמו על הכלי שלו, ואם הכלי הזה אינו מאורגן נכון, אין לי לאן להתקדם. זה הכלי הבסיסי שלי, עשר הספירות המקוריות שלי. כשאני רואה את החברים אני רואה את עצמי בהם ואז ודאי שאני רוצה לתקן.

יש כאן את העניין של התיקון שלי כלפיהם והבנה הדדית והרגשה הדדית וחיבור הדדי זה בזה, כמה שאנחנו מרגישים שאנחנו אחד. אלה דברים מאוד גבוהים, אנחנו עוד נגלה עד כמה אנחנו נכללים זה בזה בעשירייה, מאיפה זה בכלל נובע, למה אנחנו כך מתחברים. בינתיים נראה לנו שאנחנו כאילו עושים את זה, זה לא נכון, אין כאן משהו מצד האדם. הבורא מעמיד את האדם במצב ואומר "קח לך" ואדם צריך רק לגרום לחיבור.

שאלה: בהמשך לזה, לפעמים נדמה שהרב נותן כל מיני עצות שהן כאילו גשמיות, להירשם לכנס, כל מיני דברים שהם כביכול לא קשורים לעבודה הפנימית שלנו. מכיוון שהרב בעצמו מדגיש שהדבר היחידי שחשוב הוא העבודה הפנימית, התפילה וכולי, אז העצות שהן כביכול גשמיות, שכולם אמנם שומעים אותן, אבל אנשים מבררים ואומרים "טוב זה לא קשור בדיוק לחיבור". איך להימנע או מה לעשות עם הברור הזה שאנחנו כביכול יודעים לעשות?

אתם לא יודעים לעשות ברור לכן אתם לא נגישים לחיבור ואין כלי ולזה אני דואג. כי יש זלזול ממש במעשים גשמיים שמדברים על המצב הרוחני הפנימי. ולסגור אותו מאוד פשוט, זה לא עולה כסף, זה לא עולה מאמץ, זה רק מראה עד כמה מזלזלים בפעולה משותפת.

תלמיד: יש עצות שאתה נותן שלא קשורות לרוחניות?

אין. מה יכול להיות? מה יכול להיות בחיים שלנו של בני ברוך. ואני נמצא כאן במרכז, ואני כל הזמן מעורב עם הרבה מאוד פעולות, החלטות, אני לא רואה מה לא שייך לרוחניות. כל הארגון הוא כדי לקיים את חזרת האנושות להיות מחוברת בכלי אחד, ובכל פעולה ופעולה ארגונית פחות או יותר אפשר לראות נטייה לזה.

שאלה: איך אפשר להתאחד לתפילה מתוך הלב המשותף של העשירייה, על מה אנחנו צריכים לשים לב כדי שזה יהיה מועיל?

אתם צריכים לעבור על כל החומר שלנו בהתאם לזה, לקרוא, ללמוד אותו יחד. הקריאה איך לעשות את זה יחד היא תחבר אתכם ותבנה מכם את המניין מה שנקרא, עשירייה שהיא בדיוק מוכנה להביע רצון אחד. כל התפילות שלנו הן שאנחנו רוצים להתחבר בינינו ברצון אחד, וכמה שאנחנו יכולים לבקש מהבורא והוא מתקן את הרצונות שלנו לרצון אחד, בהתאם לזה באותו רצון אחד אנחנו נתחיל לגלות אותו. זו הטכניקה, מה שנקרא "חד מקבל חד".

שאלה: בזה שאנחנו בונים את הבורא, מגלים אותו בתוך העשירייה אנחנו מקבלים אותו כאור שמוקרן מלבבות החברים, אבל עכשיו שמענו ממך שהבורא מתגלה בקשר שבינינו.

אני לא רוצה לדבר על דברים כאלה, את זה אתם צריכים לברר ביניכם, פילוסופיות כאלה אני לא סובל. אתם תיכנסו בתוך הרצון המשותף ושם תגלו את הכול. ברמה כזאת אני לא יכול לדבר. ברורים כאלה אתם צריכים לברר ביניכם ובעבודה על הרצונות. אולי אתם לא מרגישים למה אני עונה לכם כך, אבל תחשבו ותראו שהגישה הזאת לא נכונה.

שאלה: האם אנחנו צריכים לחפש תוצאות או לא? אם אנחנו לא מחפשים תוצאות ורק מורידים את הראש ודוחפים קדימה, אני מרגיש שכבר היינו מגיעים לשם אם כך היינו נוהגים. האם זה נכון?

אני לא יודע בדיוק איך לפרש את מה שאתה אומר, אבל ודאי שהמטרה שלנו צריכה להיות איכשהו יותר ויותר ברורה לנו. אם אנחנו כל הזמן מתקדמים בכוח השפעה לבורא, האם אנחנו נראים כלפי הבורא כאלו שאנחנו יותר ויותר רוצים להשפיע לו נחת רוח. האם אנחנו בודקים את עצמנו מיום ליום שאנחנו מייצבים מאיתנו כוח השפעה לבורא, והאם היום זה יותר מאתמול.

(סוף השיעור)

---

1. משיבת נפש. אות מ'↩