שיעור בוקר 26.07.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 176, מאמר: "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות נ"ו – נ"ח

לפי בקשת רוב התלמידים אנחנו בכל זאת מרגישים צורך לחזור מתחילת צמצום ב' והלאה. כל התהליך מחולק לכמה חלקים, כמו שכבר ראינו כשהגענו כמעט לסוף התהליך, שהוא מחולק לאין סוף, ד' בחינות דאור ישר, כולל צמצום א', ואחר כך עבודה עם המסך במלכות דאין סוף, שזה ה' פרצופי דא"ק, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה ב"ן, ומה קורה בקבלת האור בעל מנת להשפיע בפרצופים האלו, איך מלכות דאין סוף מחלקת את עצמה לחלקים, ומקבלת מנה אחר מנה בעל מנת להשפיע. בזה בעצם אין עדיין עבודת הנבראים, אלא כך הרצון לקבל מגיב על התענוג ומסך, הרגשת הבושה שפועלת בו וכן הלאה.

וממה שמתחיל באמת ענין ההכנה לתיקון הבריאה זה צמצום ב'. שמלכות בצורה ישירה לא יכולה יותר לעבוד בעל מנת להשפיע. נגמרו פרצופי גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן העליונים למעלה מטבור, ונשאר לנו רצון לקבל שלמטה מטבור, שאין לו כוח לעבוד בעל מנת להשפיע. ואז יש כבר הזדמנות בזה לכוח הבינה להתערב עם כוח המלכות כך ששניהם ישלימו זה את זה.

מלכות משלימה את הבינה, בזה שהיא מצמצמת את הבינה, ואז בינה מקבלת את צמצום המלכות, ובזה מכינה את עצמה להשפיע למלכות איפה שאפשר להרחיב את גבולה. וכך יש לנו שיתוף בינה במלכות. מלכות בבינה מצמצמת, בינה במלכות מרחיבה את המלכות, וכך הן עובדות. עד שאנחנו רואים שהשיתוף שלהן הוא מיוחד. מיוחד בזה שהוא מביא לשבירה. כי על ידי השיתוף מתגלה חלק במלכות שלא יכול להיות מכוסה עם תכונת ההשפעה של בינה. ולכן כשמלכות מתחילה לעבוד עם תכונת הבינה, היא לא מרגישה את החלק הזה של הרצון לקבל על מנת לקבל שנקרא "ל"ב האבן". שזה "לב", ממש החלק הפנימי ביותר שבמלכות, אבל הוא "אבן". זאת אומרת הוא לא יכול לקבל שום "מיתוק" זה נקרא, על ידי הבינה. לא יכול לקבל בתוכו, לתוכו כוח על מנת להשפיע. ולכן כשזה מתגלה הוא נשבר. זאת אומרת, מקבל על מנת לקבל.

מפני שיש איסור קודם לא להשתמש בעל מנת לקבל, אז מלכות שהיא משתדלת לקבל בעל מנת להשפיע, ומגלה בתוכה פתאום שהיא הולכת לקבל על מנת לקבל, מה שקורה לה, שהיא נשברת. זאת אומרת, מתחילה לקבל על מנת לקבל. ומתוך שהיא מקבלת, מוכנה אפילו לקבל על מנת לקבל, האור מסתלק, אבל ביני לביני חלקיקים של האור נכנסים לעל מנת לקבל, ומזה הרצון לקבל על מנת לקבל מקבל את האור העליון בתוכו.

אמנם זה ניצוצין, אבל זו בכל זאת התעוררות במשהו. הוא אומר "אני רוצה לקבל על מנת לקבל אני עוד לא נמצא תחת הצמצום. אני קליפה. אין שום דבר רע בקליפה. זה הרצון שלי. אני רוצה ליהנות מהבורא, אני רוצה ליהנות מהאור העליון". וזה מה שמתגלה במלכות, זה מה שמתגלה ברצון לקבל.

כל הרצון לקבל שהבורא ברא הוא עובר את השבירה. מתערב עם הבינה על מנת לקבל. משתמש בכוח הבורא כדי ליהנות לא מהרצון לקבל שלו, אלא מהקבלה, מבעל הבית בעל מנת לקבל. כשהנברא מתקשר לבורא בצורה כזאת שהוא רוצה ליהנות מהבורא לפי הרצון לקבל שלו, אנחנו צריכים לראות בזה דבר חדש מאוד מאוד מיוחד. שסך הכול הנברא משיג בזה את היחס שלו לבורא. איך הוא, לפי הרצון לקבל שבורא ברא בו, רוצה ליהנות מהבורא, רוצה את הבורא. שקודם, הצמצום וכל השלבים האלה של פרצופי א"ק היו מסתירים את זה ממנו. ומה שניסה לקבל בעולם אין סוף וקבל, והרגיש שם בושה, כאן הוא עובר על הבושה הזאת. זאת אומרת, לא חשוב לו הבושה.

צריכים גם להבין מה קרה לו. מה הוא מרוויח מזה, מפסיד מזה? איזה יחס יש אז לבעל הבית, שהוא עכשיו כביכול יושב מול בעל הבית, ומוכן לקבל כל מה שבעל הבית אומר לו. ובעל הבית באמת אומר לו, "קח", והוא רוצה לקבל, לקחת. רק יש עוד איזו שליטה זרה צדדית שלא מאפשרת לעשות את זה.

ואז הוא מתחיל להכיר בזה ולתקן את עצמו. מהשליטה הזרה הזאת ששולטת עליו כאיסור לקבל על מנת לקבל מצמצום א' שמתגלה, ומזה שהוא אומר שלא ייתן ולא יוותר, אנחנו מגלים כאן כבר נברא שהוא מורכב. מצד אחד יש לו רצון לקבל והוא עכשיו מבין מה זה נקרא "לקבל", כי בשבירה זה התגלה, שאף פעם לא קבל בצורה כזאת. כי מה שקבל באין סוף זה לא נקרא "לקבל". כי לא היה שם רצון לקבל לפני שמקבל, ריק, שמשתוקק, שרוצה, שמרגיש את עצמו "אם אני לא מקבל, אני מת". לא היה דבר כזה. ועכשיו אחרי השבירה זה כבר אחרת, הוא משתוקק, יש לו בפנים, בתוכו רשימות למה שהוא משתוקק, לאותו האור שהוא קבל על מנת לקבל, ולכן עכשיו הוא מבין מה זה התענוג הגדול הזה על מנת לקבל, זה לא היה לו אף פעם.

לכן הרשימות האלה מהשבירה הן כל כך חשובות לנו. אותן אנחנו צריכים לתקן שלא יהיו בעל מנת לקבל, אלא בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, לרצון לקבל יש עכשיו עומק, הבנה, הרגשה מה זה נקרא "תענוג", שהוא הולך ורוצה לקבל, רוצה לקבל לעצמו, ממש בצורה הפוכה מהבורא.

וכך אנחנו כבר מתחילים להבדיל כוחות מנוגדים בבריאה, שלפני שבירת הכלים לא היו לנו, ורק בשבירת הכלים התגלתה אותה המלכות שצריכים לתקן. ועל ידי זה שמתקנים אותה, מעבירים אותה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע מהצד ההפוך מהבורא לצד הדומה לבורא, אז הנברא מקבל משני המצבים הללו התרשמות, הבנה. ובפער בין שני המצבים האלו הוא משיג "כיתרון האור מתוך החושך", מה זו הבריאה כולה וכן הלאה.

זאת אומרת, את ענין השבירה אנחנו צריכים לראות היטב כתחילת הבריאה. כי לפני זה סתם היו, אם אפשר כך להגיד סתם, אבל היו רצונות לקבל ורצון להשפיע זה מול זה בצורה גולמית, שהיו משתלשלים מהבורא, ובצורה כזאת כך מתגלים בבריאה. הכול היה עדיין ללא הופעת הבורא ממש, וללא הופעת הנברא ממש.

לכן מתוך זה שמתחילים עכשיו לראות קצת יותר לעומק אולי מה נתן לנו התהליך הזה שנקרא "שבירת הכלים", עד כמה הוא חשוב, שבלי זה אין נברא, אין רצון לקבל שעומד בפני עצמו ואומר "אני קיים, ואני רוצה, ולא חשוב לי שום תנאים קודמים שהיו שם". זו הייתה מערכת, זה לא היה הנברא. "נברא" זה נקרא שהוא מנותק מהבורא, ורוצה משהו ששייך לו ואין בבורא. וזה רק אחרי שנשבר הקשר והרצון לקבל נעשה השולט.

לכן, נחזור לאות נ"ו, צמצום ב', זה נקרא "צמצום נה"י דא"ק", שמכאן והלאה נתחיל לראות את ההיווצרות הנברא, לידת הנברא האמיתי. לפני זה היו סתם שני כוחות. כוח השפעה, כוח קבלה, כוחות הטבע. כאן בצמצום ב' ובביטול צמצום ב', שבירה, שזה שייך כבר גם לביטול צמצום א', אנחנו נלמד על לידת הנברא. ממש בריאה, שאנחנו תוצאות ממנה.

בואו נראה, אות נ"ו.

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 176, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות נ"ו.

צמצום ב' הנק' צמצום נה"י דא"ק

אות נ"ו

"והנה נתבאר היטב ענין הצמצום א' שנעשה על כלי המלכות שהיא הבחי"ד, שלא תקבל לתוכה אור העליון. וכן ענין המסך והזווג דהכאה שלו עם האור העליון, המעלה או"ח, שהאו"ח הזה נעשה לכלי קבלה חדשים במקום הבחי"ד. וכן ענין ההזדככות של המסך דגוף הנעשה בגופין דכל פרצוף, מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ, המוציאה ד' הבחינות טנת"א דגוף דכל פרצוף, והמעלה את המסך דגוף לבחינת מסך של ראש, ומכשרתו לזווג דהכאה עם אור העליון, שעליו נולד פרצוף שני הנמוך במדרגה אחת מהפרצוף הקודם. וכן יציאת ג' פרצופין הראשונים דא"ק, הנק' גלגלתא ע"ב ס"ג, וסדר הלבשתם זה את זה."

בכל זאת נצייר (ראו שרטוט מס' 1). אחרי מלכות דאינסוף יש לנו התפשטות ראשונה מלמעלה למטה, שנקראת גלגלתא בראש, בתוך ובסוף. אחרי זה הזדכך הפרצוף שהתפשט, ויצא הפרצוף השני שנקרא ע"ב עד הטבור דגלגלתא והזדכך, ירד לחזה דע"ב ונעשה כאן זיווג עם האור העליון והתפשט פרצוף ס"ג דא"ק והזדכך. ואז ירדו נקודות דס"ג למטה והתערבו עם נה"י דא"ק, אחר כך אנחנו נלמד שכאן נעשה עניין של צמצום ב'.

גלגלתא יצאה על רשימות ד'/ד', ע"ב על רשימות ד'/ג', ס"ג על רשימות ג'/ב' ועל רשימות ב'/ב' בהזדככות המסך דס"ג יצאו לנו פרצופי נקודות דס"ג והם ירדו למטה מטבור הכללי ונכנסו למטה מטבור.

מה שלא ברור עד כאן, לשאול. לשאול ולשאול, זו לא בעיה לעבור על זה עוד פעם ועוד פעם, זה רק מחדש ומחדד את העניינים. לא להתבייש.

שרטוט מס' 1

שאלה: איך נוצר המצב שב'/ב' יכול לרדת למטה מטבור?

מפני שאור החסדים שזה ב' דהתלבשות, ב' עביות, זה ממש בינה (ראו שרטוט מס' 2). יש פרצוף כתר, יש פרצוף חכמה, ויש פרצוף בינה. לבינה, לאור החסדים, אין שום הגבלות, לא שולט עליה צמצום א'. ולכן, ב/ב שזה אור החסדים ממש, יכול לרדת למטה מטבור. על אור החסדים לא היה צמצום א', הוא יכול להופיע בכול מקום, כי זה אור שמגיע מהרצון להשפיע של הנברא כלפי הבורא, ועל הרצון להשפיע לא היה צמצום והגבלה.

שרטוט מס' 2

תלמיד: אז הבעיה התגלתה רק מתי שמתפשט טעמים דס"ג?

בטעמים דס"ג יש לנו בעיה, כי טעמים דס"ג זה ג'/ב'.

תלמיד: סליחה, נקודות דס"ג.

נקודות דס"ג זה ב'/ב', בינה, ולכן היא יכולה לרדת למטה.

תלמיד: והבעיה של השבירה התגלתה רק איפה שמופיע אור חסדים, כתוצאה מהתפשטות אור חסדים?

אני לא יודע בינתיים, אני לומד מה שאנחנו לומדים. על מה שאנחנו לומדים לשאול לעומק או לא לפני זה, אבל לא לאחר זה.

שאלה: אם אפשר להסביר בפשטות את כל השלבים שהוא מתאר פה, החל מהמלכות דבחינה ד' שלא תקבל לתוכה אור עליון, ואז מסך וזיווג דהכאה שמעלה אור חוזר, ואז אור חוזר.

להסביר ד' בחינות דאור ישר, שמתגלה המלכות?

תלמיד: רק בנקודות, הוא גם נותן כותרות של כל מה שעברנו עד עכשיו.

"והנה נתבאר היטב ענין הצמצום א' שנעשה על כלי המלכות" דמלכות דאינסוף "שהיא הבחי"ד, המקורית שלא תקבל לתוכה אור העליון." זה נקרא צמצום, שאמנם ישנו רצון גדול לקבל את כל האור העליון. לקבל זה נקרא ליהנות בכמה שהתגלה שם רצון ליהנות. אז מלכות בעצמה מרגישה את עצמה שהיא חייבת לעשות צמצום ולא ליהנות לפי הרצון שלה.

היא לא יכולה לא ליהנות, אלא היא רואה שהיא מסוגלת רק להגביל את עצמה מהתענוג. כמו שאנחנו כלפי משהו שטעים, נעים, אז אנחנו צריכים לא לקבל את התענוג לתוכנו. ישנה הפעולה הקודמת, האפשרית, זה לעשות צמצום על הקבלה. לא צמצום על התענוג, לא צמצום על בעל הבית שנותן תענוג, לא צמצום על הרצון שלי שאני עליו גם לא בעל הבית, אלא רק על קבלת התענוג.

"וכן ענין המסך והזווג דהכאה שלו של הרצון לקבל עם האור העליון," שיש רצון לקבל שעומד מול התענוג ואז הוא מחליט, אני חייב לעשות צמצום. אחרי הצמצום אני אהיה בעל הבית, כמה לקבל, איך, בשביל מי, בשביל מה וכן הלאה. אבל קודם כל, אני מגביל את הרצון שלי. על הרצון שיש לי אני לא בעל הבית, על התענוג שמופיע לפני ואני מריח אותו, אני לא בעל הבית, אלא יכול להיות רק דבר אחד, שאני מצמצם את קבלת התענוג.

איך אני מוצא, איך אני עושה את זה? יש לי אפשרות, יש לי כוח. איזה כוח יש [לי]? כי אני מספיק מפותח, אני מספיק חכם בוא נגיד, "הרואה את הנולד". שאם אני אקבל את התענוג אני אהיה הפוך מבעל הבית, הוא ייתן ואני אקבל, ואני אהיה נגיד כמו כלב כלפי בעל הבית שלי. אמנם אני נהנה מאוד מזה, וגם בעל הבית ייהנה מאוד שהוא נותן לי ואני נהנה וקשור אליו, אבל בעל הבית מעורר בי בצורה בלתי ישירה רצון להיות כמוהו, שאני לא אהיה ככלב.

ואז אני משתדל לחפש כוחות לצמצם את עצמי, זאת אומרת, להגביל את הפעולה שלי. לרצון שלי אני לא בעל הבית, הרצון זה בידי הבורא. תמיד מה שאנחנו רוצים זה בא ממנו על ידי הרשימות, על ידי ההארה מלמעלה. אבל אני יכול להגביל את השימוש וזה מה שהוא עושה.

שאלה: איפה בהקשר הזה גילוי הבורא?

אנחנו לא יכולים לציין כאן איפה הוא, אבל אם הרצון לקבל עומד מול האור, זה נקרא שהוא עומד מול הבורא. בד' בחינות דאור ישר, הוא עומד מול האור ולא מרגיש את עצמו מול האור, בעד האור, אלא הבורא מתגלה ומתגלה ממש מכל הכיוונים ואין שום בעיה עדיין.

אחרי צמצום א' הנברא אומר לא. עד [כאן], יותר מזה אני לא הולך ללא ביקורת, אני חייב לסדר כאן דברים. אני רוצה לא להיות המקבל, או אפילו משפיע, אני רוצה להידמות לבורא, רוצה לגדול, להיות כמוהו.

זאת אומרת, להיות כמוהו, מה אני אעשה? אני לא יכול להשפיע, בשבילי להשפיע זה נקרא לקבל כדי להשפיע. זאת אומרת, אני משתמש בהשפעה לבורא ברצון שלו. הבורא רוצה שאני אקבל, שאני איהנה, אני ברצון הזה משתמש. וכך הוא עושה צמצום ואומר, מכאן והלאה אני אך ורק משתמש בפעולות שהן יביאו תענוג לבורא. כמו שהבורא רוצה להטיב לי אני רוצה להטיב לו. זאת אומרת העבודה שלו מצמצום א' ומטה, זה אך ורק כדי להשוות צורתו עם הבורא.

תלמיד: נמשיך, הגענו לזה שהוא מעלה אור חוזר.

"וכן ענין המסך והזווג דהכאה שלו עם האור העליון, המעלה או"ח, שהאו"ח הזה נעשה לכלי קבלה חדשים במקום הבחי"ד." זאת אומרת, הנברא אומר כך, הרצון לקבל שלי זה לא כלי. אני לא הולך עכשיו להשתמש סתם ברצון לקבל שלי, זה היה נכון לדרגת דומם, צומח, חי. אבל לדרגת האדם, הרוצה להידמות לבורא, אני צריך להפוך את הרצון לקבל שלי לעל מנת להשפיע. לכן אני צריך לעשות כאן צמצום, מסך, אור חוזר, לעשות עבודה מיוחדת עם הרצון לקבל שלי. ודאי שחוץ מהרצון לקבל שלי אין לי כלום, אבל אם אני אקבל מהבורא כוח לשלוט על הרצון לקבל שלי, ככה זה יהיה.

"וכן ענין ההזדככות של המסך דגוף ... דכול פרצוף," ופרצוף, "מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ, המוציאה ד' הבחינות טנת"א דגוף דכל פרצוף," מה זאת אומרת? אם אני עושה חשבון בראש, כמה אני מקבל בשביל בעל הבית כדי לחשוב על בעל הבית ולא על עצמי. אני חושב על הרצון לקבל שלי בפה דראש, אני עושה זווג דהכאה, ואז חשבון כמה רצון יש לי, וכמה חשיבות של בעל הבית יש לי. הרצון לקבל שלי מושך אותי מטה, וחשיבת בעל הבית דוחפת אותי מעלה, אליו. לפי כמה שתהיה לי חשיבות של בעל הבית, אני אוכל לקבל, כי אז הקבלה שלי תהיה על מנת להשפיע

מכאן יש כבר סיכום, תוצאה ראשונה, שהחשיבות של בעל הבית היא בעצם המדד הראשון בעבודה הרוחנית שלנו. לפי חשיבות בעל הבית בעינינו כך נוכל להתקדם לעל מנת להשפיע. אז רק לזה דואגים. ולכן מיד כשנזכרנו במה שהוא כותב במאמר שלו "בעניין החברה" שחשיבות הסביבה היא כאן הדבר החשוב ביותר, כי חשיבות הבורא תלויה אך ורק בחברה, בסביבה.

עכשיו, כשאני עושה חשבון כמה בעל הבית חשוב בעיני, אני שוקל בראש, כי כאן בעל הבית מתגלה. לפני זה מה עשיתי? לפני זה עשיתי צמצום א', לעצמי אני לא מקבל. עכשיו כמה אני אקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת לטובת בעל הבית. אז אני שוקל את החשיבות שלי, של התענוגים שלי, של הבטן שלי, לעומת החשיבות של בעל הבית בעיניי.

לענייננו, אם בעל הבית שלי לא מגולה מה אני עושה? יש את חשיבות הקבוצה. ממש כך, עד כמה שהקבוצה חשובה ואני יכול לעבוד בשבילה, "ואהבת לרעך כמוך" מזה אחר כך מגיעים ל"אהבת את ה' א-לוהיך", "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אז אני עובד עכשיו עם החשיבות של הקבוצה, וככול שהיא יותר חשובה לי בראש, זה נקרא שהיא חשובה לי, לעומת שיש לי מתחת רצון לקבל גדול לעצמי, אז אני עושה חשבון ובודק שאני יכול לעבוד עם הרצון לקבל שלי לטובת בעל הבית רק בחלק קטן שנקרא מפה עד הטבור.

האמת שהוא קטן מאוד, אנחנו צריכים איכשהו לתת לו נפח כדי שנוכל לצייר אותו, אבל באמת הוא מאוד קטן. ואז אני יכול לצרף את הרצון לקבל שלי מפה עד הטבור, מסך, את כל הרצון שיש מפה עד הסיום, ובחלק הזה, מפה עד טבור אני יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע לבעל הבית. זאת אומרת אם אני נהנה מכל מה שאני ממלא בכלים האלו מהפה עד הטבור, בהם אני יכול לחשוב על התענוג שאני מעביר לבעל הבית.

אני צריך ליהנות מכל הטעמים, מכל מה שיש לי, לכן מה שאני מקבל מבעל הבית נקרא "טעמים", אבל הכוונה שלי היא עד כמה שהוא נהנה מזה שאני נהנה ממנו. זאת אומרת קחו את כל התענוגים שאתם יכולים לתאר בחיים שלנו, ונניח שבכל התענוגים האלו אנחנו מרשים לעצמנו ליהנות רק בתנאי שבזה אנחנו דבוקים בבורא. זה מה שהוא עושה, וכך נברא הפרצוף הראשון, זה החשבון.

"וכן ענין ההזדככות של המסך דגוף הנעשה בגופין דכל פרצוף," זאת אומרת אחרי שהוא קיבל את התענוג הזה ונהנה, הוא עושה גבול ואומר יותר מזה אני לא יכול. אם אני אקבל עוד טיפה, עוד גרם אחד, אני אתחיל לחשוב עד כמה התענוג הזה מיוחד ואני אחשוב על התענוג ולא על בעל הבית. כי התענוג הוא אמצעי להתקשר לבעל הבית, לא, אני אחשוב על תענוג ואולי אני אחשוב על בעל הבית שאני מקבל ממנו תענוג, אבל העיקר הוא התענוג. אז כאן זה הגבול שהוא כבר עושה הפסק בקבלת האור העליון לתוך הפרצוף ועומד בזה.

ואז מתחיל להיות כאן עניין "מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ," שכמה שקיבל תענוג בשביל בעל הבית, קיבל, ויתר האור שהוא לא קיבל עומד בחוץ ואומר תקבל הלאה. יתר האור שעומד בחוץ הוא גדול מאוד, הוא כנגד כל הרצון לקבל הריק מטבור על הסיום.

ואז הוא מבין שהוא לא יכול. הוא לא יכול לקבל לעצמו מפני שאז הוא לגמרי יוצא מהקשר עם בעל הבית. זאת אומרת למלאות את הכלים האלה, הוא לא מסוגל. ואם הוא יעמוד בזה, אז לא יהיה לו, לא לבעל הבית, לא לאף אחד, לא לשום כיוון, לא תהיה שום התקדמות, והמטרה לא תתממש.

אבל לעמוד בצורה כזאת הוא לא מסוגל, יש לו לחץ, זה נקרא ביטוש פנימי ומקיף. יש לחץ מזה שחלק הוא קיבל, חלק קטן מאוד, ומזה מתעורר בו עוד יותר רצון לקבל. ואז אותו כוח צמצום שאיתו הוא החליט שהוא לא מקבל על מנת לקבל, עומד וממש צועק בו, "אני לא מסוגל סתם להיות במצב כזה,אם אני נשאר בטבור אני מבטל אפילו את הכוח בלקבל על מנת להשפיע כי אני מתחיל לראות עד כמה שהקבלה הזאת על מנת להשפיע היא אפסית. ואז הוא מזדכך. זאת אומרת אין לו שום הצדקה להישאר בטבור, כי כך הוא לא יגיע לגמר התיקון, לא ישווה את עצמו לבעל הבית, אז הוא מזדכך.

"מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ, המוציאה ד' הבחינות טנת"א דגוף דכל פרצוף," זאת אומרת, שההתפשטות מפה למטה, "טעמים", הזדככות המסך, "נקודות", והרשימות מהטעמים זה נקרא "תגין" והרשימות מהנקודות נקראות "אותיות". "והמעלה את המסך דגוף לבחינת מסך של ראש," יש כאילו חזרה, הוא שוב עומד בפה דראש מול האור העליון ולא רוצה שום דבר, אבל כשהוא חוזר לפה דראש, כבר יש לו רושם ממה שהוא עבר בתוך הפרצוף וכבר יש לו נתונים חדשים כדי לעמוד מול האור העליון.

"ומכשרתו לזווג דהכאה עם אור העליון," זאת אומרת, עכשיו הוא כבר יודע באיזו צורה, אולי יותר חכמה, יותר חדה להתקשר עם האור העליון. כי כבעל ניסיון כבר יש לו ידיעה מה הוא יעבור כשיחליט לקבל בעל מנת להשפיע. "ומכשרתו לזווג דהכאה עם אור העליון," הוא מגיע בפה דראש, ואחר כך יורד מהפה (ראו שרטוט מס' 3) לחזה שלו ושם בונה פרצוף חדש. "שעליו נולד פרצוף שני הנמוך במדרגה אחת" פחות "מהפרצוף הקודם. וכן יציאת ג' פרצופין הראשונים דא"ק, הנק' גלגלתא ע"ב ס"ג," דא"ק "וסדר הלבשתם זה את זה." על זה הוא מדבר, על ג' הפרצופים שיצאו מצמצום א', גלגלתא, ע"ב, ס"ג.

שרטוט מס' 3

שאלה: אז אפשר להגיד שבכל הפרצוף הוא עושה צמצום א'? נניח בפרצוף ע"ב?

כל הפעולות שנעשו עד כה, כולן תחת צמצום א'. מה זה צמצום א'? לעצמי לא אקבל כלום, אם אקבל זה רק לטובת הבורא.

תלמיד: אפשר להגיד שכשהוא מגיע לפרצוף ס"ג, הוא הכי קטן, אין לו כוח, ואז הוא צריך את צמצום ב', זה נכון או לא?

לא. הוא לא צריך כלום, בינתיים יש לו מספיק כוחות לקבל כמה שהוא מסוגל בעל מנת להשפיע. אל תנחשו, אחר כך נגיע לזה.

שאלה: לא הבנתי את עניין העביות אחרי פרצוף ס"ג.

על מה שקורה אחרי פרצוף ס"ג עוד לא דיברנו.

תלמיד: זה בשביל ההבנה, כי אני רוצה להבין מלמעלה למטה את עניין העביות.

כן, העביות מזדככת.

תלמיד: מזדככת ונהיית יותר ויותר קטנה?

כן. כך יוצאים לנו 125 פרצופים, או 125 מדרגות.

שאלה: עניין הביטוש, הוא שהיה לו לחץ לקבל יותר, ובסוף יוצא שהוא מקבל פחות.

לא, זה לא עניין של לקבל יותר או לקבל פחות, זה עניין של לקבל. בביטוש הוא הפסיק לקבל ובעל הבית אומר לו, כמו שאתה אומר לאורח, "לפחות את זה תיקח, את זה קצת, תטעם, את זה עוד לא טעמת". אתה לא אומר לו "עכשיו אכלת, ברוך ה', אבל נשאר, עכשיו תתחיל מחדש". אתה לא אומר לו כך, אתה דוחף לו קצת כמה שאפשר. הבורא לא הולך בכוח, באונס לעשות כאן שום פעולה, הוא רוצה שהנברא פשוט יראה את כל האפשרויות להגיע להזדהות עימו, עם הבורא. לא לאנוס אותו, זו לא בעיה מצד הבורא, בשביל מה הוא ברא את הנברא? הנברא נקרא "נברא" כשהוא עומד ברשות בפני עצמו ופועל בהשתוות עם הבורא. אז זה יקרא נברא.

תלמיד: אבל מגלגלתא לע"ב הוא בעצם מקבל פחות על מנת להשפיע, מסוגל לקבל פחות על מנת להשפיע?

נגיד, זאת שאלה. כי אם אני מקבל פעם שנייה, אז פעם שנייה אני באמת מקבל פחות, אבל לעומת בעל הבית אני מוסיף. לאור הנפש שאני קיבלתי בגלגלתא התווסף לי עכשיו בגלגלתא אור הרוח. זו בכל זאת תוספת ותוספת יותר גדולה, יקרה ממה שקודם, כי יש כאן עניין של הצטברות. אם קיבלתי פעם וקצת, ועכשיו אני בכל זאת הולך וממשיך אותו כיוון, ואני עוד ממשיך ועוד ממשיך כמה שאפשר אפילו עוד קצת, אני בזה עושה מאמצים יותר גדולים ובזה מראה את עצמי לבעל הבית שאני נאמן לו, שאני רוצה להשפיע, וכמה שאפשר עד טיפת הכוח האחרונה אני ממש עושה את זה. ואז אני מוסיף לו יותר ויותר תענוג. זה גם על מנת לקבל וגם על מנת להשפיע, ויוצא לנו שתוספת היא תמיד תוספת חשובה, בפרט שזה על מנת להשפיע. זה נקרא שאני מודע למה שעשיתי, אני מודה לו שנתן לי כוח, אני מבקש ממנו שוב כוחות ועוד יותר.

פרצוף ע"ב הוא הרבה יותר יקר מפרצוף גלגלתא. גלגלתא מגלה לבורא את אור הנפש, תענוג דאור הנפש, וע"ב מגלה כבר תענוג באור הרוח. למה רוח? כי הנברא מתחיל בעצמו לזוז כלפי הבורא. בגלגלתא הוא עשה את זה באור הנפש, נפישה, כמו עובר במעי אימו, מקבל מתוך המצב עצמו. מה שאין כן ע"ב כבר עושה פעולה, לכן מתפשט בו אור החכמה, מעצמו מתגלה רצון לקבל. זו כבר לא בחינה שורש בגלגלתא, אלא בחינה א' בע"ב.

אם תראו איזה דברים נעשים כאן בפנים, אתם תראו שזה לא סתם גלגלתא, ע"ב, ס"ג. כל פרצוף ופרצוף שהתווסף לכל התהליך הזה, הוא משפיע מאוד על כל התהליך ובמיוחד על מלכות דאין סוף בצורה איכותית. כי סך הכול על ידי ריבוי הפרצופים דווקא, אנחנו מגיעים לאיכות השלמה של היחס שלנו עם הבורא ולדבקות, ממש דבקות. תוספת קטנה מאוד על ידי הפרצוף הקטן אי שם, היא חשובה מאוד במלכות דאין סוף.

לכן אנחנו, שבורים, קטנים, מלוכלכים, מי אנחנו? אבל כשאנחנו במקצת יכולים לשייך את עצמנו לכל התהליך, אמנם אנחנו עכשיו לא מגלים את זה כי אחרת זה היה סותם אותנו, אבל שיתגלה עוד מעט כמה אנחנו באמת עושים עבודה גדולה, תראו שהיא יותר גדולה מכל הגדולים שהיו קודם. כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אז אצלנו היצרים הם הגדולים ואז אנחנו יכולים לפעול בגדול.

תלמיד: התוספת מפרצוף לפרצוף היא בחשיבות בעל הבית?

ודאי. איך אני מזדכך מהגלגלתא לאפס ולא רוצה לקבל כלום, מה אני עושה? אני שולט על הרצון לקבל שלי ואומר, "אני לא רוצה שום דבר לקבל מפני שזה מבדיל בינינו". אני נמצא מול כל התענוגים האלה ולא אכפת לי תענוגים ורצון לקבל שלי וחשבונות, לא חשוב איזה, אבל מתגלים תענוגים. כשאני עמדתי בפה דראש דגלגלתא לפני החלטות, לפני קבלת האור, הייתי מצומצם. עשיתי צמצום, אני מחזיק את עצמי, [ישנה] בושה. עכשיו אני לא מדבר על בושה, אני מדבר על זה שאני פותח את עצמי ואני רוצה להזדהות, וכל הזמן אני מוותר על התענוג יותר ויותר. רק חשיבות בעל הבית אני צריך להעלות ממצב למצב, חשיבות בעל הבית, רק על זה אני נלחם.

וכדי שתהיה לי הזדמנות עוד פעם ועוד פעם לבדוק את החשיבות שלו, אני פועל בזה שאני מצמצם את עצמי, מסתלק מקבלה, שוב בודק את עצמי עד כמה שאפשר. זו מלחמה על חשיבות בעל הבית בעיניי כי אחרת אני לא אוכל לקבל בעל מנת להשפיע. אני מודד את זה רק לפי החשיבות שלו בעיניי. זו ממש מלחמה כל הזמן. מצד אחד, הרצון לקבל שלי אוכל אותי ממש ודוחף אותי ליהנות. מצד שני, איך אני אשאר בו ליהנות כשהוא מרדים אותי, זורק אותי לכל מיני שטויות, ואני צריך כל הזמן להחזיק את עצמי במצב פנימי מתוח כדי כל הזמן להיות בידיעה, בהכרה, בהבנה, בהרגשה עד כמה בעל הבית חשוב בעיניי, ועד כמה הוא קובע, שהחשיבות שלו קובעת עכשיו את הפעולה שלי.

מפרצוף לפרצוף זה יותר ויותר גובר, גדל. החשבון נעשה יותר ויותר עוצמתי, פנימי. זה לא פשוט לראות את הפרצופים האלה, גלגלתא, ע"ב, ס"ג כמו שכותבים על זה מקובלים. זה מאבק על חשיבות בעל הבית בעיני הנברא. "לא אותי קראת יעקב", זאת אומרת, "אם אתה סוחב את המזוודה שלי, יהיה לך תענוג וקל. אם זה קשה, סימן שהתערב הרצון לקבל שלא מעריך אותי", כך אומר הבורא.

שאלה: לא ברור מה באמת קורה מתחת לטבור. כי בכל זאת נכנס אור והנברא מחליט לא.

אתה מדבר בגלגלתא?

תלמיד: כן. כי יש התרשמות מהאור והחלטה לא לקבל אותו.

זה לא למטה מגלגלתא.

תלמיד: מטבור.

זה לא למטה מטבור, זה בפה דגלגלתא. זה בפה דראש דגלגלתא נעשה חשבון. פה דראש דגלגלתא הוא אחראי, הוא עושה חשבון ורק הוא קובע את פרצוף גלגלתא. איך יהיה מחולק לראש תוך סוף, איך תהיה קבלת האור בעל מנת להשפיע בכל השלבים, הכול קובע פה דראש.

תלמיד: אז בפה דראש יש התרשמות מאור ישר, והחלטה לקבל רק חלק.

כן.

תלמיד: שם יש משהו שאני לא מצליח להבין. כי זה כמו החתולים שהם מלצרים, בסוף הטבע שלך הוא לקבל, איך אתה יכול להתרשם מאור ישר ובאמת לא להסתנוור מזה?

מה מתגלה לי בראש הפרצוף? תענוג מבעל הבית, וחשיבות, התרשמות שלי מהחשיבות של בעל הבית. שני דברים. ואז אני נמצא כאן בפיצול פנימי, איך אני הולך לפי חשיבות של בעל הבית בעיניי מצד אחד, ואיך אני "מפרגן" בוא נגיד לרצון לקבל שלי מהצד השני. מה אתה תעשה?

תלמיד: אני אקבל כמה שאני יכול, כמו שהראש עושה.

כמה שאתה יכול.

תלמיד: כמה שאני יכול ולא לשכוח אותו.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: אני שואל איך יש את היכולת הזאת לא לשכוח אותו? כי הרצון הוא רצון, תמיד נופלים לרצון בסוף.

למה נופלים? לא נופלים. אם כל הזמן יכולים לקשור את עצמנו עם בעל הבית אז לא נופלים. איך אני לא אשכח אותו בזמן קבלת התענוג? יש לי סביבה. בלי סביבה בלתי אפשרי. סביבה היא לא משהו מלאכותי, סביבה זו החלטה בפה דראש עד כמה אני קשור לסביבה שהם יחזיקו אותי. זה כמטפסי הרים, אם אני קשור אליהם, אני יכול ללכת על הפעולה. אם לא קשור אליהם, לא יכול.

איך אני בפה דראש יכול לעשות חשבון שאני יכול לקבל בעל מנת להשפיע, תגיד לי? מה היה לפני זה? קיבלתי על מנת לקבל, הרגשתי בושה. איך אני עכשיו הולך לקבל בעל מנת להשפיע, מאיפה יש לי חשבון אמיתי? איך אפשר?

תלמיד: בדיוק זאת השאלה.

יופי. גם זה טוב. התשובה היא פשוטה, כי אני בראש יכול לעשות חשבון מדויק על לקבל על מנת להשפיע, מפני שאני קשור לתמיכה. עד כמה שהסביבה מעבירה לי גדלות הבורא, ההתרשמות מגדלות הבורא מהסביבה הופכת להיות אצלי כלי. ואז בתוך הכלי הזה אני מודד כמה אני יכול לקבל על מנת להשפיע.

אני לא מקבל לבד, אלא בתוך הכלי הזה כשאני עובד עם הסביבה, בתוך הסביבה, במרכז הסביבה, אני הולך לגלות את הפעולה שלי בעל מנת להשפיע לבורא, לקבל בעל מנת להשפיע. אני עושה את החשבון הזה למען החברה, למען הבורא, בתוך הכלי, רק שאני מחליט. ההתרשמות שלי מהבורא היא דרך הסביבה, התמיכה דרך הסביבה, ההתקשרות מהסביבה אליו, הגילוי שלו למרכז הסביבה, בלי זה אין. לכן הכול משתלשל מלמעלה למטה עד שישנה שבירה, עד שאנחנו מתחילים להרכיב את הכלי, אז מדובר על הנבראים, לפני זה זו סתם מערכת שכך היא מייצבת אותנו.

אל תשכחו זאת. בלי סביבה באמת אי אפשר לעשות בכלל שום חשבון נכון או לא נכון. הכלי הרוחני לא ניגש לשום פעולה אם הוא מנותק מהסביבה. אדם צריך כל הזמן לתאר את עצמו איך הוא מגלה את זה בסביבה, כי אין לו כוחות, אין לו על מה לסמוך, איך הוא יודע מה יקרה לו ברגע שיתחיל לקבל את האור על מנת להשפיע?

שאלה: אם אני מבין נכון אנחנו מדברים עד עכשיו על מערכת, עדיין אין נברא.

עדיין אין נברא, כן.

תלמיד: מה זו המערכת הזאת שיש לה את השיקולים? כי כשאני שומע הסבר, רצון לקבל, לא לקבל, זה מתקשר אצלי למשהו אנושי, אני רוצה, לא רוצה. מי עושה את השיקולים האלה? איזו מין מערכת זאת שיודעת לשקול?

מערכת שהיא דומם, צומח, חי, חוץ ממדבר. כשאני בונה אוטו, אז אני בונה את כל המערכות כלפי האדם שיושב ליד ההגה. והאוטו, אני חושב איך הוא יעבוד בצורה נכונה על ידי הפעלה שתהיה מצד האדם.

תלמיד: אבל אם למערכת יש יכולת כמו בושה או שיקולים כאלה, מה מותר האדם מהמערכת?

אני צריך לקחת את זה מלכתחילה בחשבון, שיהיה אדם עם כל מיני תופעות שיהיו בו ואיך הוא ינהל את המערכת, ואיך המערכת תגיב אליו והיא תלמד את האדם איך להיות "אדם", "הדומה לבורא". כך אנחנו בונים גם בעולם שלנו כל מיני מערכות, כל מיני מכשירים.

תלמיד: מה ההבדל בין אדם למערכת כאשר למערכת יש שיקולים של בושה, לא רוצה, כן רוצה?

גם בושה ולא בושה, מה שאתה מדבר, הכול גם מערכת. עדיין אתה לא יודע מה זו בושה, מה זה רצון לקבל, מה זה ליהנות, עדיין אתה לא יודע, אנחנו עוד לא נמצאים בזה. אנחנו עדיין גם נפעלים, בהמות קטנות, חיות, שנפעלות על ידי כוחות הטבע. אין לנו לא בחירה חופשית ואי אפשר להגיד עלינו שאנחנו בני אדם, "כולם כבהמות נדמו". ואתה רואה, אתה בכל זאת חושב שאתה קיים ואתה עצמאי ואתה עושה חשבון. זו הדוגמה הכי יפה, הכי טובה למערכת שהיא קיימת ונדמה לה שהיא עצמאית.

שאלה: ההבדל בין שלב לשלב פה זה הוא בשני מדדים עד כמה שהבנתי, חשיבות העליון וההנאה של התחתון.

רצון לקבל של התחתון.

תלמיד: יש פחות חשיבות של העליון ככל שאנחנו מתקדמים?

לא, יש פחות כוחות בתחתון לקבל על מנת להשפיע מהעליון. יש פחות כוחות. כי כמה שהוא קיבל קודם, כבר אין בזה חידוש, הוא צריך לחדש קבלה על מנת להשפיע. כמו שאתה, כמו שעשית אתמול, אתה לא יכול לחזור על זה היום, אלא אתה צריך להוסיף. אז מה שאנחנו חושבים, שע"ב וס"ג וכל יתר פרצופים אחרי גלגלתא הם חלשים, הם לא חלשים. אחרי גלגלתא הם ממש פועלים ביתר כוח, כי מה שגלגלתא מעבירה להם דורש מהם יותר עוצמה. עוד נדבר על היחסים האלו.

אות נ"ז

"ותדע, שבאלו הג' הפרצופין גלגלתא ע"ב וס"ג דא"ק, אין עוד אפי' שורש לד' העולמות אבי"ע, כי אפילו בחינת מקום לג' עולמות בי"ע עוד לא היה כאן, שהרי פרצוף הפנימי דא"ק היה נמשך עד הנקודה דעוה"ז. וכן לא נגלה עוד שורש לענין תיקון הנרצה, שבסבתו נעשה הצמצום כי כל הנרצה בדבר הצמצום שנעשה בבחי"ד, היה בכדי לתקנה שלא תהיה בה שום שינוי צורה עם קבלתה את אור העליון, (כנ"ל באות יו"ד). והיינו כדי לברוא גוף האדם מבחינה ד' ההיא, ועם העסק שלו בתורה ומצוות על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו, יהפך את כח הקבלה שבבחי"ד שיהיה ע"מ להשפיע, שבזה משווה צורת הקבלה להשפעה גמורה, ואז יהיה גמר התיקון, כי בזה תחזור הבחי"ד להיות לכלי קבלה על אור העליון, וגם תהיה בדביקות גמורה עם האור, בלי שום שינוי צורה כלל, כנ"ל."

שאלה: הוא אומר "ואז יהיה גמר התיקון". יש עניין של קלקול שכבר ברור כאן?

לא, עוד לא.

תלמיד: אז למה הוא מדבר על גמר תיקון? מה הוא רוצה לתקן?

תיקון, בוא נגיד התקנת המסך על כל המלכות דאין סוף.

תלמיד: שהתגלה לפני צמצום א'.

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב, "כי בזה תחזור הבחי"ד להיות לכלי קבלה על אור העליון, וגם תהיה בדביקות גמורה עם האור". בחינה ד' הייתה פעם בהשפעה?

לא, הוא כבר מדבר על מצב שבחינה ד' תחזור להיות כלי קבלה לאור העליון. היא הייתה כלי קבלה לאור העליון, רק קבלה על מנת לקבל. וגם כן, זה לא היה על מנת לקבל כי עוד לא היה מורגש שהיא עושה את זה על מנת לקבל, אלא היא עשתה את זה בצורה אינסטינקטיבית, לקבל כמו שהיא נבראה.

על מנת לקבל זה שאני עושה חשבון, שאני הולך ומקבל, למרות שאני רוצה והבורא רוצה וכן הלאה. זאת אומרת, זה לא שאתה נמצא במסעדה או באיזה מקום ואתה אומר, "נו, תביאו לי את זה" אלא אתה יודע שדווקא את זה אתה רוצה לקבל ובאיזו צורה ומנה וכן הלאה וכן הלאה. ואז זה נקרא שאתה מקבל. זאת אומרת כדי לקבל אתה צריך הרבה תנאים, אתה צריך רשימות.

תלמיד: מה שמפליא אותי, שלא יודעים מה זו תכונת ההשפעה. גם פה, אתה כאילו מציין שבכלל לא יודעים מה זו תכונת ההשפעה כי לא הייתה תכונת ההשפעה. אז הוא יכול בכלל להגיע להשפעה?

הוא מתחיל ללמוד את זה מהבושה. בושה זו תחילת ההשפעה, כי לא יכול להיות המשפיע בלי שהוא מרגיש את הבושה.

תלמיד: השפעה היא תכונה נסתרת לחלוטין, מה נותנת לי הבושה? הבושה עצמה יכולה להביא אותי לתכונת ההשפעה? אם מישהו לא יודע בכלל מה זו תכונת ההשפעה, איך אפשר להגיע לדבר שהוא לא יודע מה הוא?

סביבה, אין אחרת. מאיפה אתה תקבל בושה? רק מהסביבה. עד כמה שתחטוף בושה מהסביבה, תוכל לשנוא את עצמך עבור זה וליישר את עצמך.

תלמיד: זה כל מה שאנחנו לומדים, כל פעם כתוב, תכונת ההשפעה, תכונת ההשפעה. אבל אף אחד לא שואל את עצמו, מה זו תכונת ההשפעה הזאת שכל הזמן הוא מזכיר. זאת אומרת איך אפשר להסביר, לא ברגש, אני יודע שאי אפשר, איך אפשר להסביר בפשטות מה הכי קרוב או להבין בכלל מה זו תכונת ההשפעה?

תכונת ההשפעה זה נקרא שאני חושב על הזולת כמו על המטרה מהמאמצים שלי, וחושב על עצמי עד כמה אני יכול להשפיע יותר לו ולהוציא ממני כמה שיותר כוחות כדי להשפיע לו. המטרה שלי היא לא לחסוך כוחות שלי, אלא דווקא כמה שיותר לסחוט את עצמי כדי להשפיע כמה שיותר לזולת. זה נקרא להשפיע. אני לא מודד את זה כלפי הזולת, אני לא יודע מיהו, מהו, אלא אני עושה את זה על עצמי. על עצמי. כך יש לך עם מה למדוד.

תלמיד: אני זוכר שהיית באיזה ראיון עם הבת הקטנה שלך והיא שאלה אותך, תגיד אבא, מה זו צורת ההשפעה שאתה כל הזמן מדבר עליה. אז אתה אמרת לה, זה משהו כמו ענן, מרגיש כמו תכלת, ענן, שאני על ענן. זאת אומרת, זה הכי קרוב שאתה יכול להגדיר בכלל מה זו ההשפעה.

לבת הקטנה כך אמרתי.

תלמיד: זה היה בטלוויזיה, זה היה בתכנית.

אז אמרתי, מה אתה רוצה. זו בעיה להגיד מה זו השפעה. השפעה אני מודד כלפי עצמי, עד כמה הזר חוץ ממני הוא חשוב לי במקומי יותר ממני. זה נקרא השפעה.

תלמיד: אנחנו יודעים שזו תכונה, כך לימדת אותנו כל הזמן.

זאת לא תכונה, המילה "תכונה", זה לא אומר כלום. אני יודע שזה אני ואני רוצה ויש לי תענוג שאני נהנה. כלפי הדברים האלה, רצון לקבל ותענוג, אני מודד את הכול. עכשיו, כמה אני יכול לקחת ממני את הרצון לקבל והתענוג ולהעמיד את זה לשירות מישהו שאני לא מרגיש אותו בכלל שהוא קיים. יש כאן מישהו לידי אבל הוא לא מורגש בי כמשהו כלפיי, ממני. לא קיים. ואני צריך להרגיש אותו עד כדי כך חשוב, שאת התענוג והכוחות שלי אני מוסר לו. אני לא יודע איך לעשות, כנראה שבא המאור המחזיר למוטב ונותן כזאת אפשרות.

תלמיד: מה קורה לי, לאדם עצמו שזוכה לתכונת ההשפעה?

תפסיק להגיד "אני".

תלמיד: לא אני, אמרתי "האדם". מה קורה לאדם שמקבל פתאום את תכונת ההשפעה?

הוא יכול לעשות חשבון נכון.

תלמיד: ואז?

והוא עושה חשבון נכון. ואז הוא מבין איך הוא יכול להשפיע לבורא. אז הוא מבין שהוא צריך חברה, שהוא צריך תמיכה. שבעצמו אין לו כלום חוץ מרצון לקבל. עד כמה שהחברה תתמוך, במידה הזאת הוא יכול להשפיע לבורא. ואיפה הבורא? הבורא גם נמצא בתוך החברה.

אז את הרצון לקבל שלו הוא צריך להכניס לחברה ושהם ישפיעו על הרצון לקבל שלו ויתנו תמיכה להיות למעלה מהחשבון, מהרצון לקבל. כשמעלה את עצמו למעלה מהרצון לקבל זה נקרא מסיום לפה דראש ובונה את הראש, ובראש זו החברה. כל גדלות הבורא שהחברה יכולה לספק לו זה נקרא "ראש הפרצוף" ואז הוא עושה חשבון. ולפי זה שעושה חשבון עם עצמו, עם הסביבה, עם הבורא שמתגלה בתוך החברה הזאת, שעושה את החשבונות האלה אז יש לו סיכוי לעשות חשבון נכון.

אחרת לא. אנחנו כל הזמן שוכחים את עניין הסביבה. ואי אפשר לבנות את ראש הפרצוף בלי זה. אתה רואה, כמעט מגיעים לסוף ה"פתיחה" וחוזרים להתחלה. כי כל הזמן אנחנו מגלים שלא הבנו על מה מדובר. זה דווקא טוב, זה סימן של הלימוד הנכון.

תלמיד: לחשיבות הבורא צריך תמיכה מהסביבה.

אחרת הבורא לא יהיה חשוב. אחרת אתה תתאר את הבורא בכל מיני צורות.

תלמיד: ומאיפה התמיכה לחשיבות הסביבה?

גם מהסביבה, מהמקובלים שכותבים לך שכך אתה צריך לעשות. שאתה מגיע לספרים ולקבוצה ונכלל, כמו שרב"ש כותב במאמרים שלו. אין אחרת. כאן טוב שמדברים על זה, כי תמיד אנחנו בורחים מהנושא זה. עכשיו אנחנו רואים שלעשות חשבון קטן ביותר עם הבורא אני יכול רק במידה שאני מקבל השפעת הסביבה.

תלמיד: ומאיפה אני אקבל תמיכה להשפעת הסביבה, לחשיבות?

גם מהסביבה. זה נקרא שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ושם ידו ואומר, קח לך.

תלמיד: אז הבורא נותן חשיבות לסביבה, והסביבה נותנת חשיבות לבורא.

כן. אבל הבורא שנותן לך חשיבות לסביבה, בזה אתה לא מרגיש שזה הבורא, אתה מרגיש שזה מגיע. פתאום אתה נכנס לאיזו סביבה, פתאום אתה לומד שם משהו, אנשים משפיעים עליך, אתה משפיע עליהם. יש איזו מין התכללות, עדיין בצורה ארצית, כמו בעולם זה. למה העולם הזה נמצא? למה הוא מתגלה לנו בצורה כזאת, כמו שאנחנו חיים עכשיו? זה כמין הכנה להכניס אותנו לעבודה הרוחנית בצורה שאנחנו איכשהו מגיעים למקורות רוחניים דרך הפעולות הגשמיות שאנחנו כאילו נמצאים בהן ללא שום תנאים. זה נקרא שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב.

תלמיד: כל הנושא הזה של הרשימות, אפשר לקשור את זה לנושא הזה של חשיבות? מה זה אומר על רשימו ד'/ג'?

התרשמות.

תלמיד: אבל מה זה כלפי החשיבות?

חשיבות של בעל הבית, החשיבות שלי, חשיבות של תענוג, חשיבות של השתוות הצורה. הכול זה חשיבות, כן. רשימות זה התחשבות, עם מה אני מתחשב, ברצון לקבל, בתענוג וכן הלאה.

שאלה: חשיבות הסביבה אנחנו יודעים שזה דבר טבעי, זה קורה בכל סביבה.

לא, זה משהו אחר. זה חשיבות הסביבה להשגת המטרה הגשמית.

תלמיד: איפה בדיוק ההבדל? במה במדויק ההבדל בין חשיבות בסביבה רגילה, כשאתה נכנס לסביבה, אתה מושפע ממנה, תוך פרק זמן אתה נהייה כמוה, לבין סביבה שהיא רוחנית, שזה נגד האגו?

אז אתה אמרת עכשיו. סביבה שמכוונת אותך נגד האגו. נגד האגו שלך נמצא הבורא, הסביבה שמכוונת אותך אליו זאת הסביבה שלנו. השאלה עכשיו רק עד כמה שאתה מתרשם מהסביבה הזאת. כי ישנם כאן אנשים שמרגישים שנמצאים בסביבה מסוימת, וישנם אנשים שלא מרגישים אותה או שרואים אותה אחרת.

תלמיד: אז מה עושה את ההבדל?

לא יכול להגיד לך. זה אם ירצה ה'. ישנם אנשים שנמצאים עשר ועשרים שנה ולא מרגישים את הסביבה ולא יודעים בשביל מה ולמה ומה יש בזה. מנותקים לגמרי מהעניין של הסביבה שצריכים לעבוד איתה, שצריכים לקבל ממנה התרשמות, שהיא צריכה להשפיע על היוצרות שלי, שאני סוף סוף צריך לקלוט מהם ערכים חדשים, להשפעה, לאהבה. אני לא מתרשם מהם, לא יודע מה לעשות. וזה לא מדאיג אותי אפילו. אפילו שאני רואה עליהם שהם מתחברים קצת ביניהם כך או כך, אבל אני לא כל כך נמצא איתם בזה.

והם גם לא כל כך מדברים איתי על זה, כנראה רואים שאני לא מעוניין, לא מתעניין. ויכול להיות שאני אהיה בזה עוד עשר ועשרים שנה, בלי להיות מודע. אחרי זמן מה, בכל זאת אחרי שהבורא רואה כמו שכתוב, שאדם נותן את סכום היגיעה, אם לא איכותית אז כמותית, בכל זאת הולך ובא ומשתתף איכשהו מכאנית בכל הדברים האלה, למרות שהוא מנשמה כבדה, מקבל התעוררות.

אבל אני אומר לך, יש לפעמים כאלה אנשים שמתעוררים אחרי הרבה מאוד שנים. וזה לא אומר שהם לא מוצלחים או מה, אלא פשוט כך זה הגורל שלהם. בדרך כלל זה נשמות מאוד כבדות, מאוד גבוהות. גבוהות לפי התיקון שלהן, אבל בינתיים מתגלה כבדות גדולה.

תלמיד: יש משהו שהסביבה יכולה לעשות כדי לזרז דבר כזה?

רק להצמיד יותר את העשירייה. כל עשירייה ועשירייה כמה שהיא יותר תהיה צמודה, היא תשפיע על כל אחד ואחד. אמנם שזה יהיה לא נוח ולא טוב, אבל כך יתקדמו.

ולא לעזוב. אם אתם רואים שחבר פתאום נפל, בורח, נחלש, מיד להשפיע עליו בכל הכוח. אבל כאן אנחנו רואים שפרצוף נקרא תמיכה מצד הקבוצה, היא מארגנת לו את הראש. בלי קבוצה אין ראש, אין חשבון. כי כל החשבון הוא עד כמה חשוב הבורא בעייני מול הרצון לקבל שלי. וחשיבות הבורא זה סביבה. לכן ראש זה סביבה.

שאלה: אחד הדברים שמכשילים אותנו זה תכונת השליטה. יש איזו תכונה מאוד חזקה בהמון חברים, בי, בכולם, זה כל הזמן מתפרץ. איך אנחנו שומרים על עצמנו ועל החברים מתוך הסביבה שלנו? ובטוח שזה יתפרץ, אבל מה עושים עם זה? ויש אנשים בתפקידים של ניהול ודברים כאלה, איך שומרים עליהם?

אנחנו לא יכולים לשמור. ועניין השליטה זה כל הרצון לקבל, ורק על ידי תפילה שאנחנו נשמור כל אחד על השני, שאנחנו ניתן דוגמאות כל אחד לשני כמה שיותר, אז בזה אולי, אולי נוכל לזרז את ההתקדמות שלנו. זו בעיה גדולה, שליטה זה הכול.

מה זה שליטה, בכל רגע, בכל פניה, אני כל הזמן בתת הכרה חושב איך אני אשלוט במצב. איך אני אהיה למעלה מאחרים. כי ברגע שאני למטה מכולם, אני כאילו הולך לאיבוד, נעלם, אני נכנס לעיבור. או שאני גדול והם קטנים אז אני שולט. או שאני קטן והם גדולים, אז אני בתוכם, אני כעובר. צריך להחזיק את עצמי בכל המצבים האלה. בסדר אני עובר, אבל מה זה נקרא עובר, איך אני בונה אותם כגדולים, כשולטים עלי, ואני רוצה שישלטו.

שאלה: בשרטוט הקודם, כל ראש הוא תוצאה של סביבה?

כן, ודאי. איך אתה יכול לעשות חשבון להשפיע אם אתה לא נכלל בעשיריה שלך, ופועל לפי הערכת הבורא בתוך העשיריה. פרצוף זה תוצאה מהעבודה בעשיריה. פרצוף זה בכלל לא אחד, פרצוף זה עשרה. פרצוף זה ה-ו-י-ה, עשר ספירות. עשרה רצונות שמחוברים כל פעם בצורה אחרת. כל פעם, כל אחד מאיתנו משחק תפקיד אחר. אנחנו עכשיו עוד לא רואים, לא מבינים את זה. אבל ככה זה.

תלמיד: בפרצוף יש משהו שהוא לא סביבה?

משהו שלא סביבה, רק נקודת ההכרעה שהיא במרכז הסביבה. כל היתר זה סביבה. לא נבנה הפרצוף שלי אלא במידת הביטול שלי כלפי תשעה חברים. זה נקרא שאני נמצא בבניית הפרצוף. וכך כל אחד ואחד מהעשירייה, ואז יוצא לנו פרצוף.

תלמיד: ומאיפה מגיע הראש?

מתוך זה שאני מקבל חשיבות הבורא מהעשירייה.

תלמיד: היכולת להכניע את עצמך אליהם, מאיפה זה בא?

זה מהעבודה שלי, מה שכותבים לי מקובלים איך אני צריך לעשות. אני עובד בעל כורחי איתם, עד שמקבל מאור המחזיר למוטב ויכול להתבטל.

תלמיד: הדברים האלה קורים לדוגמה, גם בגלגלתא ע"ב ס"ג, הם גם מתבטלים אחד כלפי השני, בונים סביבה, הם עושים את הדברים האלה?

במערכות האלה, שם אין בחירה, ואין כלום. שם עובדים כוחות זה מול זה. אלה כוחות שמייצבים את המערכת לפני שמתהווה בה החלק שיש לו בחירה חופשית.

תלמיד: שם אין השפעת הסביבה אחד על השני. הפרצופים לא משפיעים אחד על השני, או שהם כן משפיעים?

בדרגת דומם צומח חי יש ביניהם השפעה. זה ללא בחירה חופשית, ללא ספקות, ללא שום דבר, אלא מערכת. אם יש לך מנוע טוב, אוטו טוב, או משהו, איך שהאוטו הזה עובד, כך הוא משפיע. יש בו כל מיני חלקים שונים שנמצאים בהתקשרות ביניהם ואז הם משפיעים בסך הכול, ללא בחירה חופשית, אלא לפי שהכוח העליון ברא וסידר כך.

תלמיד: אז השפעת הסביבה האמיתית זה רק מהשלב שמתחילה בחירה חופשית?

כשאנחנו מתחילים להתאסף בעשיריות. האמת שאחרי כל הדורות, אנחנו הדור שעושה את העבודה הרוחנית, ממש. כי עושים את זה מאפס, מכלום. אנחנו יצאנו מהדת, אנחנו יצאנו מכל החוקים, אנחנו ממש באים מהמצב ההפוך.

תלמיד: האם זה בגלל שהעשירייה יכולה לבנות את עצמה להיות פרצוף?

ודאי. אם לא היית מגיע לעשיריה, אז לא היית יכול לעשות תיקונים. אתה יכול לעשות תיקונים. יש אנשים בעולם שלנו שלא כל כך קשורים לאחרים, שעוסקים בכל מיני רוחְניות וגם מרגישים איזה תופעות. אבל זה לא תיקון ממש. זה לא תיקון, זה הכרות עם איזה כוח השפעה. אבל לא תיקון שאתה על ידי כוח השפעה ממש עושה תיקונים, רק אם אתה מקושר לעשיריה.

שאלה: על איזו סביבה שנותנת גדלות הבורא אתה מדבר כל הזמן?

עשירייה, על עשיריה. אתה יכול להגיד, הקבוצה שלנו הבינלאומית, העולמית, והכול, אבל זה מאוד מעורפל. סך הכול רצוי שאני אתפעל במיוחד מהעשירייה.

תלמיד: איך אני יכול לשכנע את החברים שלי בקבוצה, לא לישון בשיעור "הפתיחה"?

וביתר השיעורים לא צריכים לשכנע? אין מה לעשות. אבל אפילו שאני רואה שאדם נרדם, אני לא חושב שזה ממש רע כל כך. לא, אז נרדם. מתנתק כביכול, זה לא נורא. אם הוא בא בכל הכוחות שלו, ואפילו בא לישון, זה טוב. אצלנו היה חבר אחד, בחור אחרי צבא, קצין. הוא מגיע, מתיישב, תוך דקה, זה ממש פלא, עד כמה אפשר לפני כוס הקפה, טיק, נרדם. ברגע האחרון של השיעור, טיק, מתעורר, הולך הביתה. וכך שנים. בערך שבע שמונה שנים עד שנפטר הרב"ש. הוא היה אצלנו כל הזמן כך. ורב"ש אמר, "לא, לעזוב אותו בשקט". ככה זה הטבע שלו.

אדם שבא לכאן לישון, שיבוא לישון. מצידי יכול שם לקחת מזרון ולישון. עד כדי כך. שיהיו שם כולם. אני אדבר, יש לי למי לדבר, יש כאן מסכים, ואתם שם תשנו. אני אומר ברצינות. אסור לנו לזלזל בשום מאמץ.

"אמנם עד עתה לא נגלה עוד שורש לתיקון הזה, כי לענין זה צריך האדם להיות כלול גם מבחינות העליונות שלמעלה מבחי"ד, כדי שיהיה בו ההכשר לעשות מעשים טובים של השפעה, ואם היה האדם יוצא מהמצב של פרצופי א"ק, היה כולו מבחינת חלל פנוי, כי הבחי"ד הצריכה להיות לשורש גופו של האדם, היתה כולה מלמטה מרגלי א"ק, בבחינת חלל פנוי וריקן בלי אור, להיותה נמצאת בהפכיות הצורה מאור העליון, שנבחנת משום זה לבחינת פרודא ומיתה. ואם היה נברא האדם ממנה, לא היה יכול לתקן מעשיו כלל, כי לא היה בו שום ניצוצין של השפעה, והיה נמשל כבהמות, שאין בהם מבחינת השפעה ולא כלום, שכל חייהם הוא אך לעצמם. וכדוגמת הרשעים, השקועים בתאות הקבלה לעצמם, ואפילו החסד דעבדין, לגרמייהו עבדין, שעליהם נאמר רשעים בחייהם נקראים מתים, להיותם בהפכיות הצורה מחי החיים."

אותו רצון לקבל שיש לנו, לפי השרטוט שציירנו, מהטבור עד הסיום, רצון לקבל בנה"י דגלגלתא, הוא חלל, זאת אומרת אי אפשר להשתמש בו בעל מנת להשפיע (ראו שרטוט מס' 4).

חוץ מזה יש לנו בעיה אחרת. יש לנו מלכות דאין סוף שהיא עיגולים, נגיד חמישה עיגולים. ובתוך העיגולים, יש לנו קו אין סוף. אז נגיד שבקו אין סוף אנחנו כן מקבלים על מנת להשפיע. ומה לעשות עם כל העיגולים האלו, מה לעשות איתם, אנחנו נמלא אותם פעם? ודאי שלא.

זאת אומרת, מה שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו צריכים לבנות כאן מערכת מאוד מיוחדת. שהמערכת הזאת קודם כל תעשה כך, יש את הבורא וממול הנברא, אנחנו צריכים לאט לאט לקחת מהנברא את כל הרצונות שלו, לקבל מהבורא כוח השפעה, זאת אומרת להזריק לתוך הרצון לקבל כוח השפעה ואז נוכל לעבוד עם הבורא בעל מנת להשפיע, בהשתוות הצורה בינינו (ראו שרטוט מס' 4). איך אנחנו יכולים לעשות את זה? המערכת שאנחנו צריכים כאן לבנות, כוח השפעה שיכנס מהבורא, זה בדיוק נעשה על ידי צמצום ב'. אנחנו פשוט משפריצים, מכניסים, מחדירים לתוך הרצון לקבל ניצוצי השפעה, כוח בינה שנשברה בכוונה כדי להיכנס למלכות. ממש ככה מחדירים.

שרטוט מס' 4

שאלה: החסדים יכולים להיות גם אור וגם כלי?

"חסד" זה נקרא השפעה. יכול כוח השפעה הזה להראות את עצמו דרך הכלי ודרך האור.

תלמיד: וצמצום ב' למעשה מפריד בין שתי הצורות של החסדים?

אפשר להגיד, כן.

שאלה: מה בדיוק אני צריך לעשות כדי להגיע למצב של השפעה?

להיכנס לחברה שתשפיע עליך, כלום חוץ מזה. תמצא תצליח, לא תמצא לא תצליח. אין כאן מה להוסיף, הכול תלוי בסביבה.

שאלה: אפשר להגיד שצמצום ב' זה התחלה של השפעת הסביבה גם אם הוא היה לא נברא?

צמצום ב' זה תחילה להשפעה זרה. חוץ ממלכות יש עוד בינה שיכולה עכשיו להיכנס לעניין ולהתחיל להשפיע, ואז מלכות מקבלת מיתוק מבינה. זה כמו שבינה היא אימא שעוקפת את המלכות ומתחילה לטפל בה.

שאלה: אם זה לא היה, אז הוא לא היה יכול בעצם להתכלל ולהרגיש?

אם זה לא היה לא היה שום תיקון, שום תיקון. תחשבו יותר ויותר, אתם תראו כאן הרבה דברים. קודם כל יהיו תקופות שיהיה ברור יותר, ברור פחות, בלבולים, כל מיני דברים, ואחר כך זה עוד ועוד יתברר, כדאי לחשוב על כוח הבינה שמתערב במלכות.

שאלה: בעניין איכות האורות שמתגלות בכל פרצוף. אמרת שפרצוף גלגלתא זה אור הנפש ופרצוף ע"ב זה אור רוח?

כל פרצוף שמושך הוא במקומו אור הנפש. הפרצוף הקודם שמטפל בו זוכה לאור הרוח. לָמה? כי הוא משפיע. גלגלתא וע"ב, ע"ב רוצה למשוך אור על מנת להשפיע, מושך, בסדר. מה קורה אחר כך? הוא מבקש מגלגלתא. גלגלתא נמצאת בהשפעה כלפי הבורא וכלפי הע"ב, יש לה אור הרוח, היא זזה. מה שאין כן ע"ב, הוא רק באור הנפש, הוא מתעורר, קצת מתאושש. כשמגיע ס"ג, אז ע"ב מתחיל יותר להשפיע, כי הוא פועל כאן כלפי הבורא וגם כלפי הס"ג, גם כלפי גלגלתא. גלגלתא כבר מעוררת את עצמה מע"ב ומס"ג, ומעלה את זה לבורא, אז יש לה מקום לשלושת האורות, נפש, רוח, נשמה, היא בעצמה נמצאת בנשמה ומוסרת לע"ב את אור הרוח ולס"ג את אור הנפש, וכך זה הולך.

אבל זה לא יכול להיות יותר מעשרה, לכן זה עשירייה, כי סך הכול, יותר מזה כבר אין כלים, כי זה מספר הכלים שמגיעים מכתר למלכות.

תלמיד: בפרצוף גלגלתא נכנסים כל הנרנח"י, הוא מסביר את זה אחר כך, על עניין היפוך אורות וכלים.

ודאי שבגמר התיקון כל הפרצופים בכלל מתאספים לגלגלתא, נאספים שם בגלגלתא, וגלגלתא מתרחבת והופכת להיות לעיגול, לכל ד' הבחינות ומלכות הגדולה שמכסה אותם, הכול נעשה אור אין סוף הממלא את כל המציאות.

תלמיד: בעצם הפרצוף העליון תלוי בפרצופים שבאים אחריו.

כן, ודאי שהעליון כל הזמן תלוי בתמיכה מהתחתונים.

אות נ"ח

"וז"ס מ"ש חז"ל (ב"ר ספי"ב) בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. פירוש, כי כל תחילה ואח"כ הנאמר ברוחניות, פירושו סבה ומסובב, וז"ש, שהסבה הראשונה של העולמות, דהיינו פרצופי א"ק שנאצלו תחילת כל העולמות, נאצלו במדת הדין, דהיינו בבחינת מלכות לבד, הנק' מדת הדין, דהיינו הבחי"ד, שנצטמצמה ויצאה בבחינת חלל פנוי וסיום לרגלי א"ק. שה"ס הנקודה דעוה"ז, הנמצאת למטה מסיום רגלי א"ק בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור כנ"ל. וראה שאין העולם מתקיים, דהיינו כנ"ל, שבאופן זה לא היה שום אפשרות לאדם, הצריך להברא מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה," כי הוא היה מרצון לקבל בלבד. "שעל ידו יתקיים העולם במדת התיקון הנרצה, לכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין." מה זה הקדים? צמצם את בחינה ד' ושהיא תתחיל לעבוד רק במידה שיש לה בחינה ב'. "פי', ספירת בינה נק' מדת הרחמים, וספירת המלכות נק' מדת הדין, משום שעליה נעשה הצמצום. והמאציל העלה מדת הדין, שהוא כח הסיום הנעשה בספירת המלכות, והעלה אותה אל הבינה, שהיא מדת הרחמים, ושיתף אותם יחד זה בזה, שע"י השתתפות הזו נעשת גם הבחי"ד שהיא מדת הדין כלולה מניצוצי השפעה שבכלי דבינה. (כנ"ל באות ה' ע"ש). שבזה נעשה הכשר לגוף האדם היוצא מבחי"ד, שיהיה כלול גם ממדת ההשפעה, אשר יוכל לעשות מע"ט ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, עד שיהפך מדת הקבלה שבו שתהיה כולה ע"מ להשפיע, שעי"ז יתקיים העולם לתיקון הנרצה מבריאת העולם, כנ"ל."

אות נ"ח

"וז"ס מ"ש חז"ל (ב"ר ספי"ב) בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. פירוש, כי כל תחילה ואח"כ הנאמר ברוחניות, פירושו סבה ומסובב, וז"ש, שהסבה הראשונה של העולמות, דהיינו פרצופי א"ק שנאצלו תחילת כל העולמות, נאצלו במדת הדין, דהיינו בבחינת מלכות לבד, הנק' מדת הדין, דהיינו הבחי"ד, שנצטמצמה ויצאה בבחינת חלל פנוי וסיום לרגלי א"ק. שה"ס הנקודה דעוה"ז, הנמצאת למטה מסיום רגלי א"ק בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור כנ"ל. וראה שאין העולם מתקיים, דהיינו כנ"ל, שבאופן זה לא היה שום אפשרות לאדם, הצריך להברא מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, שעל ידו יתקיים העולם במדת התיקון הנרצה, לכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. פי', ספירת בינה נק' מדת הרחמים, וספירת המלכות נק' מדת הדין, משום שעליה נעשה הצמצום. והמאציל העלה מדת הדין, שהוא כח הסיום הנעשה בספירת המלכות, והעלה אותה אל הבינה, שהיא מדת הרחמים, ושיתף אותם יחד זה בזה, שע"י השתתפות הזו נעשת גם הבחי"ד שהיא מדת הדין כלולה מניצוצי השפעה שבכלי דבינה. (כנ"ל באות ה' ע"ש). שבזה נעשה הכשר לגוף האדם היוצא מבחי"ד, שיהיה כלול גם ממדת ההשפעה, אשר יוכל לעשות מע"ט ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, עד שיהפך מדת הקבלה שבו שתהיה כולה ע"מ להשפיע, שעי"ז יתקיים העולם לתיקון הנרצה מבריאת העולם, כנ"ל."

שאלה: האם כל זה, זה בחינה ד'?

לא, בחינה ד' זה רצון לקבל שהתגלה במלכות דאין סוף, כאן זו כבר התפתחות.

תלמיד: אם זה עולם א"ק, מה לפני אדם קדמון?

עולם אין סוף.

תלמיד: והאם בחינה ד' לא נבעה מתוך עולם אדם קדמון?

כן, זה נכון. בחינה ד' שהתגלתה בד' בחינות דאור ישר מרגישה בושה, עושה על עצמה צמצום, ואחרי הצמצום היא מתחילה לקבל בעל מנת להשפיע. פעם ראשונה כשהיא מקבלת על מנת להשפיע זה נקרא "פרצוף כתר" או "גלגלתא".

תלמיד: לפי מה שקראנו בקטע, כל העולם הזה זה בחינה ד'?

נגיד, רק שזה לא אותה בחינה ד' כמו שאנחנו עכשיו לומדים, אלא בחינה ד' הקטנה, הנמוכה, אבל המרכזית ביותר.

תלמיד: בקטע כתוב שבחינה ד' היא מתחת לרגלי א"ק.

זה הרצון לקבל בעל מנת לקבל הגולמי, הוא נמצא למטה מרגלי א"ק, אבל זה לא העולם הזה. "העולם הזה" בחכמת הקבלה זה לא איפה שאנחנו נמצאים עכשיו. אנחנו נמצאים עכשיו בעולם המדומה, שבאמת הוא לא קיים, אלא הוא רק ניראה לנו כך ברצון לקבל שלנו. במידה שאנחנו מתקנים את הרצון לקבל שלנו, התפיסה שלנו משתנה, אנחנו פתאום מתחילים להרגיש את עצמנו שנמצאים בשדה כוחות, ובשדה הכוחות הזה אנחנו מתחילים כבר לגלות הבחנות חדשות. ואילו המצב הנוכחי שלנו שאנחנו מרגישים נקרא "העולם המדומה", שכך זה מתגלה לנו רק ברצון לקבל שמנותק מרוחניות, כדי שאנחנו נתקיים עד שניכנס לרוחניות.

תלמיד: אז איפה הכניסה לרוחניות של כולנו? אנחנו עכשיו לומדים את המערכת וכביכול אנחנו לא קיימים בה עדיין, זה נורא רחוק מאתנו.

רחוק או קרוב זה לפי תכונות.

תלמיד: כי בסוף הרי נגיע לנקודה שממנה נובע כל הדבר הזה.

לא. אנחנו לא מגיעים לנקודה, אנחנו מגיעים לעיגולים, כמו שיש שם בצד השמאלי של השרטוט (ראו שרטוט מס' ?). אנחנו מגיעים לעיגולים האלה, אנחנו מתחילים להתכלל מכל העיגולים, והם בינתיים על ידי העבודה שלנו מתמלאים באור אין סוף. וזה מה שאנחנו מגלים, עיגולים ויושר שעובדים כאחד, ואור אין סוף שממלא אותם בצמצום, מסך ואור חוזר בעל מנת להשפיע.

שרטוט מס' 5

שאלה: כתוב בקטע "עד שיהפך מדת הקבלה שבו שתהיה כולה ע"מ להשפיע," האם אני צריך להפוך את מידת הקבלה שבי, או שזו החברה או מישהו אחר או הבורא?

אתה.

תלמיד: אבל אני רצון לקבל, אז איך אני יכול להפוך את עצמי לרצון להשפיע?

אתה קונה על פני הרצון לקבל עוד צמצום מסך ואור חוזר, כוונה על מנת להשפיע.

שאלה: האם שיתוף מידת הרחמים היא בצורת הזרקה או יותר עטיפה? איך להרגיש את זה בדיוק?

התעוררות מבפנים. אני פתאום מרגיש שבא לי להשפיע, אני מגלה בי התכללות עם תכונת ההשפעה, נעשית בי נטייה כזאת מבפנים.

שאלה: אני שואל על השרטוט עם פרצוף גלגלתא (ראו שרטוט מס' 5). אנחנו אומרים בדרך כלל שיש 100% אור של הבורא, כמה אחוזים במקרה הנתון הזה יכולה גלגלתא לקבל עד הטבור?

כמה שיכולה.

תלמיד: אנחנו אומרים שיש 100%, אבל בדרך כלל אנחנו כותבים שמונים, עשרים.

בדרך כלל רב"ש היה משתמש במספרים האלה, אבל ודאי שזה לא 20%, אלא כתוב שזה "קו דק מאוד". לכן זה לא 20%, שזה איזה צינור או סקטור מהעיגולים, אלא זה עד כדי כך סקטור קטן מאוד מכל העיגולים כך שזה הופך להיות צינור, ממש קו, קו דק מאוד. כמה הוא בקוטר? אני לא יכול להגיד לך, אין מדידות כאלה.

תלמיד: כשאנחנו אומרים שיש מקדם של רשימו ד'/ד', האם הכוונה היא לחשבון של אותו קו דק, או שמדובר על כל האור שמתוכו יוצאים המקדמים האלה?

בקו דק נמצאות כל הבחינות. כל הבחינות, כל האורות, הכול נמצא בקו דק. אני אגיד לך למה, כי אנחנו לומדים שהקו הדק הזה זה צמצום א', צמצום ב', כל הצמצומים, כל ההגבלות, שלאט לאט אנחנו מתקנים ומוסיפים לקו הדק הזה עוד קצת הבחנות, עוד קצת הבחנות. אבל בכל זאת, עד גמר התיקון אנחנו לא משתמשים במלכות האמיתית, אלא רק בהתכללות מלכות בבינה. אנחנו משתמשים רק בהתכללות מלכות בבינה, שזה לא מלכות אמיתית, ולכן נשאר קו דק מאוד. רק בגמר התיקון, כשאתה פותח את המלכות עצמה, שהיא כבר יכולה כולה לקבל בעל מנת להשפיע, ל"ב האבן הופך להיות ממש לב בשר, מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש, אין רע בעולם אלא כולם נעשו כטוב, ואנחנו לא יודעים מה זה ואיך זה קורה, מתוך זה אנחנו יכולים להגיד שאז, רק אז, הקו הדק הופך להיות עיגול.

אני לא יודע איך להסביר את הדברים האלה, אפשר להסביר אבל אני לא מבין, כי אלו בכלל דברים למעלה ממני. איך בלי הרצון לקבל האגואיסטי יכול להיות ציור, אפשר לתפוס, אפשר להרגיש? זה לעומת זה, אור על פני חושך, שחור לבן, זה מה שאנחנו יכולים להרגיש. אבל אם כולו על מנת להשפיע, אמנם בכל הגוונים, דבר כזה אני לא מבין. אפשר לתאר, אבל נחיה וניראה.

(סוף השיעור)