שיעור בוקר 19.08.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מהמקורות לציון ט"ו באב

קריין: נקרא קטעים נבחרים מהמקורות לציון ט"ו באב.

אנחנו גם קראנו בחלק הראשון של השיעור היום, את המאמר של רב"ש על חמישה עשר באב, עד כמה שזה יום מיוחד, עד כמה שזה יום שלא כל כך ברור מי הוא, ובכל זאת הוא מובא בתורה, שבתורה מובאים רק המצבים הרוחניים שלנו, אז איזה יום הוא המיוחד כל כך?

מפני שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, היא מגיעה ליישום כשגם הנברא יודע איך לקבל את ההטבה הזאת. "לקבל הטבה" זה נקרא להיות באותה התכונה כמו הנותן, שאז אתה יכול להעריך את ההטבה הזאת ולהתמלאות בה וליהנות ממנה. וחוץ מזה אתה צריך להיות עצמאי כמו הנותן וגדול כהנותן ונצחי כמו הנותן, כך ששום דבר לא יפריע לך להרגיש את מה שאתה מקבל ממנו.

זאת אומרת "להיטיב לנבראיו", הכוונה של הבורא כלפי הנברא, היא מחייבת את הנברא לקבל את כל התכונות של הבורא, את כל המעמד שלו וממש להיות בכל מה שאנחנו משייכים למהות הזאת שנקראת "בורא". זאת אומרת, למעלה מזמן, תנועה, מקום, למעלה מהעולמות, לא רק העולם שלנו, מכל העולמות, ההגבלות, עלינו להימצא בתכונת ההשפעה והאהבה כמו שהוא כלפינו.

וזה רק מדובר אפילו על תיקון הבריאה, על תיקון הנברא, כשאנחנו מגיעים לתקן את הרצון לקבל שלנו האגואיסטי וההפוך מהשפעה ואהבה ואנחנו מביאים אותו להשפעה ואהבה. אבל חוץ מזה, מתוך זה שאנחנו מגיעים להזדהות, להשתוות, לאותו מצב של הבורא, אז ממנו והלאה אנחנו מתחילים להתפתח כבר ללא שום קשר לרצון לקבל שלנו. משרכשנו את תכונות הבורא על פני החומר שלנו, אז יש לפנינו עוד ועוד צורות התפתחות לעומק הבורא, שעל זה אנחנו עדיין בכלל לא מדברים ולא לומדים.

לכן חמישה עשר באב הוא יום כל כך מיוחד, יום נסתר, קטן, צנוע, שאנחנו לא מבינים אותו, לא מרגישים אותו, אין לנו סימנים אליו. מכל יתר הימים, נניח פורים הוא הכי קרוב לזה, כי מדובר שכל המועדים יתבטלו חוץ מהפורים, כי לא הייתה דרגה כזאת כמו פורים, אבל זה משתה ומאכל והכול. מה זאת אומרת? מקבלים אור חסדים ומקבלים אור חכמה על מנת להשפיע, ואת זה מסמל לנו פורים. זאת אומרת כלים מתוקנים שמוכנים לקבל אור חסדים ואור חכמה. התוצאה מזה, מקבלת האור בעל מנת להשפיע היא דבקות, והתוצאה מהדבקות, שזה הכול פעולות, התוצאה מהדבקות היא אהבה. לכן זה לא בדיוק כפורים, זה עוד יותר נסתר מפורים, שרק מדברים על זה, שלא היה יום כזה טוב לישראל.

אז בואו נקרא מה שאומרים על זה כמה מהמקורות ונדון על זה. אם יש לכם בינתיים שאלות אז בבקשה. אין, זה רק אומר שעל אהבה אין לנו כל כך מה לשאול, במה שאנחנו מבינים אותה, אנחנו לא מבינים, ומה שמרגישים, גם לא מרגישים, אלא כך, דבר יפה כנראה.

קריין: קטע מס' 1.

"אמרו בגמרא (תענית ד, ח) לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב... בהגיע יום חמשה עשר נתעורר הרחמים הגדולים עלינו... ומתחילים ימי הרצון, לכן לא היו ימים טובים כאלו מקודם. כן יהפוך הכל לטובה ולישועה ונחמה."

(ספר תפארת שלמה על התורה - פרשת דברים)

זאת אומרת, מתחילים ימי הרצון, שיש רצון גדול מתוקן כולו מצד הנברא שנמצא יחד עם רצון הבורא, רצונו להיטיב לנבראיו, ורצון הנברא לקבל הטבה כדי לעשות נחת רוח לבורא. ואז בתוך הרצון המשותף הזה מה שמתגלה, זו ההרגשה שנקראת הרגשת האהבה.

אנחנו לא מבינים בעולם שלנו מה זה, כל האהבות שלנו זה אהבה בתוך הרצון לקבל, עד כמה שטוב לנו, עד כמה שהרצון לקבל שלנו הוא מסופק, עד כמה שהוא ממולא, ולכן הכול נסגר בתוך האגו שלנו. אלא כאן מדובר על סוג אהבה אחר, שאדם מתרומם, מתעלה מעל כל ההגבלות של הרצון לקבל וגם של הרצון להשפיע, משני הכיוונים נעשה חופשי גם מקו ימין וגם מקו שמאל, ומתגלית רק הדבקות, התכללות הנברא בבורא.

שאלה: לא כל כך ברור לי הסיפור של ט"ו באב ואיך שהוא נוצר. כי נניח בפורים היה אויב חיצוני ועם ישראל התאחד וניצל, בזכות החיבור ניצלנו.

זאת אומרת, הייתה סיבה, הפעולות שהתגלו זו אחר זו והביאו למעמד הזה שנקרא מרדכי והמן, ואסתר באמצע, ואחשוורוש וכל הדברים האלה, זאת אומרת היה משהו, ואז כתוצאה מזה הגיעו למה שהגיעו.

שאלה: הסיפור של ט"ו באב הוא אחר לגמרי, כי שם יש סיפור על רצח והתעללות ומלחמת אחים מאוד מאוד עקובה מדם, בעצם לא כל כך ברור לי איפה החיבור. פשוט יש כאילו הסכם פשרה איך לא לגמרי להשמיד את שבט בנימין ונותנים להם לקחת בנות מבנות שילה ולהתחתן איתן. וזה נהיה יום האהבה וזה נהיה יום החיבור. לא כל כך ברור לי איפה פה מתגברים על כל הפשעים ואיפה החיבור פה?

כן אני מבין, זה נכון וכך זה מובא במקורות, אבל זה לא כפשוטו. כי מה הם השבטים האלה, ולמה דווקא ביניהם היה ומה שהיה.

תלמיד: למה זה נהפך ליום ש"לא היו ימים טובים לישראל כמו היום הזה"? איפה פה רואים את זה?

אנחנו לא רואים את זה בעולם שלנו בכלל, ומה שהיה אז זה קצת בנגיעה מהשורש לעולם הזה, כי כל השורשים הרוחניים חייבים במשהו להתגלות בעולם הזה בענפים, לכן היה גם מצרים ומדבר ובניית בית המקדש הראשון והשני, שיש חוק שכל שורש רוחני חייב לנגוע בענף הגשמי. ולכן אנחנו יכולים לדבר על חכמת הקבלה, אמנם זה עניינים רוחניים ואין שם מילים, אנחנו לוקחים את התוצאות שלהם, של השורשים האלו בעולם שלנו, ולפי הענפים האלה מספרים על השורשים. מה שאנחנו לומדים זה שפת הענפים.

ולכן מסופר גם על כל העניין הזה של שבט לוי ואיך שזה היה, ואיזה דם היה ממש ורצח והכול, ובאמת היה הרבה דם, בעם ישראל בעצמו. עד כמה שהיום נראה לנו שאנחנו לא עד כדי כך כאלו, זה מפני שאין בינינו את שני הכוחות האלו, רצון לקבל ורצון להשפיע. זה היה הכול על נקיות ה"לשמה", כל המלחמות שלנו, עד חורבן בית המקדש. ועכשיו גם מה שיהיה בעם ישראל עם החדרת חכמת הקבלה לתוך העם, זה שיהיו מלחמות, נקווה שזה יגמר בטוב, אבל יהיו מאמצים ומלחמות גדולות.

אז זה היה כך, מפני שרצו בכל זאת באיזו צורה להחזיק ב"לשמה", כול עוד שהיו יכולים, מסוגלים לכך, ואילו היום אפילו ב"לא לשמה" אנחנו לגמרי מנותקים מההתפתחות הרוחנית, וזה נקרא "גלות". זה סוף הגלות, ברור שכך זה צריך להיות, אבל קימה מהגלות, היא שוב תעורר את הבעיות וההתנגדויות, כבר לא כמו שהיו אז, אבל אנחנו בכל זאת נצטרך להתמודד עם זה. לפנינו לא יום של אהבה, לפנינו מאבקים גדולים לשכנע את כולם שרק העבודה ב"לשמה" היא העבודה של עם ישראל, והיא ההצלה בשבילו ולכל העולם.

לכן מה שהיה אז אני לא חושב שזה סימן לבנים, אבל במשהו זה צריך לתת לנו בכל זאת דוגמה עד כמה שזה לא פשוט להילחם גם בתוך האדם וגם בין בני אדם, בתוך עם ישראל, עם גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

גילוי הבורא לנברא בעולם הזה, זה נקרא גילוי בתוך הנברא, פעולות ההשפעה והאהבה, שאז בזה הוא מכיר את הכוח עליון. דבר מאוד לא פשוט, קשה. אני לא בעד להרחיב בזה מדי, אבל לעת עתה, כן אגיד כמה מילים על זה, שזה הכול ילווה במאבקים, בכל מיני בעיות, ספקות. לא מלחמות, אני מקווה שלא במלחמות פנימיות בישראל כמו שהיו אז, כי אנחנו לא נמצאים בקדושה כמו שאז כדי להילחם עם הטומאה. לא הטומאה ולא הקדושה נמצאות בנו, אנחנו בכלל לא בזה ולא בזה, ולכן המלחמות לא תהיינה בגובה הרוחני כמו שהיו אז, אלא הן תהיינה בהשמצות, בכל מיני בעיות, מה שאנחנו מרגישים היום שזה קורה.

וצריכים להבין שהיחס הזה והמלחמה הזאת זה עד גמר התיקון, זו מלחמת ה' בעמלק, אין אחרת, ולהתייחס לזה בצורה טבעית, שבכל הבעיות ובכל השנאה שמתגלה כלפינו, "כלפינו" זאת אומרת, כלפי חכמת הקבלה שבתוכנו, הם דברים נכונים, שדווקא בצורה כזאת צריכים להתגלות ואנחנו צריכים על פניהם לגלות את השיטה. ודווקא הם, כל אותם השונאים והמתנגדים, הם עוזרים לנו לגלות את השיטה, הם עוזרים לנו קצת יותר לשנות את עצמנו, לפרמט את עצמנו בצורה הנכונה, שאנחנו באמת נראה לכל העולם שאנחנו חברה ללימוד חכמת הקבלה.

אנחנו לא חלק מהיהדות, אנחנו לא חלק מהתורה שקיימת בעם ישראל, אנחנו משהו אחר, אנחנו ארגון ללימוד חכמת הקבלה. אנחנו לא שייכים אליהם, שהם יכולים להגיד שאנחנו לא נכונים או כן נכונים, כי אנחנו לא כאלו בכלל. אתה יכול להגיד על משהו אחד ועל משהו שני שאחד לא דומה לשני, אנחנו לא דומים, אנחנו לא באים אפילו להגיד שאנחנו במשהו שייכים לחוג הדתי. לא, אנחנו אנשים שמתאספים כדי ללמוד את חכמת הקבלה. יש לך חוג שלומד היסטוריה, גיאוגרפיה או ספרות, או משהו, אז אנחנו כזה חוג, סך הכול, שום דבר חוץ מזה. יש בינינו דתיים, יש בינינו גם חילוניים, יש בינינו אומות העולם, לכולם אפשר, אנחנו מתייחסים לזה כמו שמתייחסים, ואף אחד לא יכול להגיד עלינו שאנחנו בסדר או לא בסדר.

מה זה בסדר או לא, על מה? אין לנו בכלל קשר למה שהם. אבל בכל זאת, כשהם מתלוננים, משמיצים, זה עוזר לנו יותר ויותר להבין באיזו צורה אנחנו צריכים לגשת לעם, ולכן אני מודה מאוד לכל אלו ה"כלבין דחציפין", שהם עוזרים לנו לקבל צביון נכון, צורה נכונה כלפי עם ישראל והעולם כולו. זהו, סך הכול. ולכן אתה רואה איך שזה נעשה יותר ויותר ברור ויותר ויותר מנותק מהקהל הדתי, ואנחנו לא רוצים שיהיה לנו שום קשר איתם, ויש לנו רק לימוד חכמת הקבלה כמו שהיא. כתוב בספרים, אנחנו לומדים, מי שאומר שאסור, שיגיד לקהל שלו שאסור, אנחנו לא חושבים שאסור.

כמה יש לך כל מיני קבוצות שלומדות תורה, פרשת השבוע, חומ"שים למיניהם? לומדים, בסדר. או שלומדים איזו תרבות, חינוך, או משהו אחר, גם אנחנו לומדים את זה. אני לא רואה שום הבדל בין מה שהם עושים ובין מה שאנחנו עושים. מה ההבדל? גם בכל לימוד אחר יש לך חלק תיאורטי וחלק פרקטי, גם אצלנו. צריכים קצת להשתחרר מכל הדעות הקדומות. אנחנו קובעים שאנחנו לגמרי לגמרי חוג אחר ממה שהם רוצים לתאר שאנחנו צריכים להיות, ולכן תגידו מה שתגידו, אין לי בזה שום בעיה.

נכון שפעם היינו נמצאים בבני ברק והיינו צריכים להשתדל להיראות כך, אחרת מהיום, אבל על ידי הדחייה מאותם החוגים אנחנו קיבלנו היום צביון אחר לגמרי, צורה אחרת לגמרי. לכן אנחנו לא שייכים לאף דת, ולאף תרבות וחינוך, חוץ מחכמת הקבלה. יש עלינו רק שני דברים, חוקי המדינה וחוקים של חכמת הקבלה, זה מה שחשוב לנו, זהו. ואנחנו רוצים באמת להתקדם לְמה שנקרא "אהבה", שזו המטרה העיקרית שלנו, לכן הט"ו באב זה יום מאוד מאוד חשוב לנו.

תלמיד: ואפילו כותב בעל הסולם ב"כתבי הדור האחרון": ש"הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה (שחיי חברו קודמים לחייו) של "ואהבת לרעך כמוך" [שלא יהנה מהחברה יותר מחבר הנחשל.] וזהו דת כולל לכל האומות [שיבואו במסגרת הק'.] אבל חוץ מזה יכולה כל האומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה."

או להיות חילוני, כמו שהוא רוצה, אין שום בעיה. לכן אנחנו כאלה פלורליסטים לכולם, הכול פתוח. אנחנו חס ושלום לא רוצים לפגוע באף אחד, אבל גם אין כפייה לשום כיוון, רק להיות אזרח הגון, נורמלי, ומה שחכמת הקבלה ממליצה לנו לקיים, לקיים, זהו.

שאלה: על פי הקבלה, לכל חג יש משמעות בהתפתחות הפנימית של האדם, של הנשמה, של הכלי הרוחני. ולמעשה ט"ו באב מתמקם שישה ימים אחרי החורבן הגדול של בית המקדש. לָמה דווקא שישה הימים האלה הם ימים של בניית הכלי מחדש, ומה המשמעות הפנימית על פי הקבלה לגבי המועד ולגבי התהליך בהתפתחות של הנשמה?

כי החורבן הסופי של בית המקדש השני, הראשון גם, אבל השני, בתוך החורבן הזה כבר היה שורש, כמו שאנחנו לומדים, שכל הפרצופים קשורים זה לזה ומלכות דעליון הופכת להיות כתר לתחתון. היא בעצמה כתר לתחתון, רק שהיא צריכה להתגלות. לכן בחורבן בית המקדש השני, כמו אחרי גלות, התגלה כבר שורש לגאולה, ואחרי ששת ימי המעשה אנחנו מגיעים ליום שכולו שבת, יום שכולו תיקון. אחרי החורבן הסופי גמר תיקון, כי זה חייב להיות בהתפתחות של ו"ק, שכל מה שהיה בראש מתפשט בגוף, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות אחרונה.

תלמיד: זאת אומרת, אותו דפוס של שישה ימים ושבת אחרי זה, עם העזרה מלמעלה, זה למעשה אותו תעתיק, ואנחנו רואים את זה גם בין תשעה באב לבין ט"ו באב?

כן, אבל זה עוד לא יצא לפועל, ואנחנו לא יכולים לראות ולהתחיל לעשות כאן איזה ההשלכות שלא יראו כספקולציות. העיקר אנחנו צריכים לקיים את מה שהם אמרו לנו בקשר שבין מ"ואהבת לרעך כמוך" ל"אהבת את ה' א-לוהיך", וכך להגיע לאהבה כללית, כמו שעכשיו קראנו גם מתוך כתבי "הדור האחרון".

שאלה: לפי המשפט "ממעשיך היכרנוך", מהם המעשים של אהבה?

השפעה בלבד, אין יותר. כשאתה אוהב את התינוק אין לך שום דבר כלפיו, רק השפעה, זהו.

שאלה: הזכרנו את העם, ולכן אני רוצה לשאול על החג בהקשר העממי שלו. החג הזה נתפס כחג שנחגג בזוגיות בין גבר לאישה.

זה גם לפי ענף ושורש. כי האישה זה כל עם ישראל, השכינה הקדושה שאנחנו בונים אותה. והגבר זה הקדוש ברוך הוא, זעיר אנפין ומלכות.

שאלה: ובמאמר שקראנו היום, ראינו שגם מקובלים משתמשים בהקשרים האלה, כלה, חתן, גבר, אישה, בשביל להמחיש.

בכל התורה זה כתוב כך, כי זה השפת הענפים.

שאלה: האם אפשר ללמוד מהקשר שבין הגבר לאישה, כפי שכולנו מכירים בצורה כלשהי?

שום דבר. אלה צורות אידיאליות שכך אנחנו משתמשים רק בענפים בעולם הזה, במילים, בכינויים של הענפים האלה, רק כדי לדבר על השורשים.

שאלה: המאבק המתמשך הזה על לימוד חכמת הקבלה שמתנהל בין החסידים והמתנגדים לאורך דורות, מתי הוא יבוא לסיום, והאם יש דרך להקדים את התרופה למכה?

הוא יבוא לסיום ביום האחרון של העולם. שהעולם הזה יתחיל לעלות לדרגות רוחניות, והחומר הזה, הרצון לקבל יעלם, זאת אומרת, שהוא יהיה כולו בעל מנת להשפיע. איך יכול להיות שהמאבק יכול להסתיים לפני זה? איך החומר הזה יחיה? הוא חי מתוך המאבק, מתוך ההתנגשות בין הכלים המקולקלים והאורות שכנגדם, בין הכלים המתוקנים והאורות שבהם והאורות המקיפים. זה הכול נמצא, העולם הזה יש לו צביון, יש לו קיום, יש לו צורה, יש לו הבעה כלפינו, אנחנו מרגישים שהוא קיים, בגלל שישנה התנגשות. אם לא תהיה התנגשות, העולם לא יהיה.

אנחנו לא יודעים איך העולם יכול להתקיים בלי התנגשות. העולם הרוחני שאנחנו בונים, אז שם "על כל הפשעים תכסה אהבה". זו שיטה אחרת לגמרי של קיום, שיטת קיום רוחנית. ואז אנחנו שם בונים את השיטה הזאת, על כל פשעים תכסה אהבה, אמונה למעלה מהדעת, כל פעם אנחנו בונים ובונים את המדרגות האלה. אבל הדעת, הרצון האגואיסטי, הוא לא נעלם, אלא מתגלה יותר ויותר, בכמה שאתה יותר ויותר מגלה את האהבה, את החיבור. וגם החיבור מתגלה על פני השנאה, על פני הרצון לקבל וכך שניהם מתקיימים, והפער ביניהם יותר ויותר גדל.

לכן זה נקרא מלחמות המשיח. אלה מלחמות מאוד מאוד גדולות. אבל הן בעצם מה שאנחנו רוצים לעשות, וזה ניתן לאדם לעשות בדרך אחישנה, להעביר אותן לא בדרך בעיתו אלא בדרך אחישנה, שהם יתקיימו ברמה הרוחנית, ולא ברמה הגשמית.

זה ההבדל בין בעיתו לאחישנה. אבל יהיו מלחמות גדולות מאוד, כי מתגלות הקליפות האלה. אתה מוציא מל"ב האבן יותר ויותר הבחנות, אתה מעלה אותן לקדושה ומצרף אותןלקדושה, ואז הוא נשאר יותר ריק, ואז הוא יותר ערמומי, ואז הוא יותר אכזרי, הוא יותר מגולה.

תראה איך הרע שבעולם הזה יותר ויותר מתגלה. ולא מתביישים, אלא הפוך, הכול פתוח, ויהיה עוד יותר גרוע. זה נקרא מלחמות ה', ויהיו יותר ויותר, אבל המלחמה לא תיעלם, אנחנו רק יכולים להעביר אוותה מהרמה הגשמית לרמה הרוחנית. אבל אנחנו נצטרך לנהל את המלחמה הרוחנית.

שאלה: איך נערכים למלחמה כזאת?

על ידי כך שאנחנו ביחד מתחברים ומושכים מאור המחזיר למוטב, והוא מסדר את הכול. ועד כמה שאנחנו מתחזקים, הרצונות שנגדנו, הקליפות, גם הם יתחזקו. אחרת איך יכול להיות שאנחנו נגיע לתיקון? זה כנגד זה ברא א-לוקים. זה צריך להתגלות עד סוף הדורות, עד השלב האחרון. לכן אני נערך לזה כמה שאני אחיה. ואחרי זה, ואתם תראו את זה, זה יתקדם ויתקדם בכל מיני סיבובים. אי אפשר בלי זה. גם אנחנו לא מסוגלים, אין אור בלי חושך, וחושך בלי אור.

שאלה: אפשר להגיד בצורה ברורה, מה כל צד מבֵּין הלוחמים דורש, על מה המאבק?

המאבק הוא פשוט, על לשמה. מאבק על לשמה, לא יותר מזה. על מנת להשפיע, או לא. ומה זו הנקיות הזאת בעל מנת להשפיע? רק על זה המאבק. גם בתוכנו, גם ביסוד שלנו, ושל כל העולם, ושל כל מיני חוגים מיוחדים שחושבים שאצלם זה נמצא. וכשהם מרגישים שהם יכולים לגלות שבהם זה לא נמצא, אבל זה הסמל שלהם כאילו, אז הם ממש באים "לאכול אותך". רק חכמת הקבלה נקראת תורת אמת? כן. וכל היתר? לא. איך זה, לא? זה משהו שהאדם לא מסוגל לעכל. אני יודע את זה על עצמי.

רק שהגיע הזמן שחייבים להתחיל להשתמש בחכמת הקבלה, ולא שהחכמה הזו היא נגד, היא אומרת, קחו אותי לשימוש. כי על ידי זה, רק על ידי זה האדם מיתקן, יגיע ליישום, למימוש שלו.

שאלה: איפה נערך הקרב, האם בקשר בינינו?

כן, אנחנו קובעים. כמו שבעל הסולם כתב באחת מהאיגרות, "אני יודע שאני צריך לקדש את עצמי, לזכך את עצמי". אנחנו צריכים.

שאלה: ועד כמה מעורבות עם העם, והסברה לעם, תועיל לקידום הזה של הניצחון בקרב?

אנחנו לא צריכים לחשוב על ניצחון בקרב על מישהו. אלא אנחנו צריכים לחשוב על ניצחון בקרב בינינו. שהשנאה שמתגלה בינינו, אם אנחנו נצליח להיות למעלה ממנה, קודם כל לגלות אותה, גם זה לא פשוט, ולהתעלות ממנה, זה בעצם הניצחון. אנחנו צריכים לנצל את הרע שבנו, ואז הכול יסתדר. הבורא מרכז את כל הרע בתוכנו, ולא שיש משהו מבחוץ. מבחוץ זו רק העתקה ממה שקורה בנו, בלבד, כמו שאנחנו לומדים בתפיסת המציאות.

שאלה: שני הכוחות שקיימים בעם, אני חושב שזה השתנה ממה שהיה במשך הדורות. פעם היו מאבקים בין החסידים לליטאים.

כן, יש על זה הרבה מסמכים. גם אנחנו אספנו חומר על הדברים האלה. זה ידוע.

שאלה: משחקי הכוחות היו קצת שונים, כי שם זה היה במסגרת הדת?

כן, כל העם היה אז דתי, כל העם היה לומד. כל העם היה מקיים מצוות "מצוות אנשים מלומדה" וחלק פתאום על ידי השפעת הבעל שם טוב התחיל ללמוד את חכמת הקבלה, ולהוסיף כל מיני מנהגים שלא היו קודם, כמו החסידים. זה היה מאוד מוזר וזר, וזה באמת כביכול בצדק, הדליק חלק מהעם, במיוחד אלה שחיים בליטא.

תלמיד: היום אנחנו בשלב שמפיצי חכמת הקבלה, ולדעתי בעיקר בני ברוך, הם בעלי כוח הפצה, בטלוויזיה ואינטרנט.

האחרים במידה פחותה, יותר חלשה.

תלמיד: אז זה לאו דווקא בין דתיים ללא דתיים, או בין דתיים למפיצי חכמת הקבלה, כמו שהיה פעם?

לא, זה לא כמו בעל שם טוב וכל האדמורים האלה הראשונים החסידיים. זה אחרת לגמרי. אנחנו פועלים בזמנינו, כשהעם ברובו לא דתי. בישראל זה עוד איכשהו, חצי חצי נגיד, אני לא יודע בדיוק את המספרים, אבל בחו"ל הם ממש חילונים לגמרי. לכן אנחנו מפיצים את חכמת הקבלה לעם ישראל, בצורה שהיא לא מחייבת אותו לקיום מצוות של אנשים מלומדה, וכן הלאה.

תלמיד: והתוצאה בפועל, מה שאני רואה בעיני, שאין כל כך עימות כוחני. זאת אומרת, יש יותר סוג של התעלמות, או חוסר הערכה.

אנחנו לא רוצים חס ושלום, שום הערכה, ושום עימות. אנחנו לא רוצים כלום. אנחנו רוצים רק להפיץ את החכמה הזאת, לא יותר.

תלמיד: אז אתה צריך להעלות את החשיבות שלה.

אבל החשיבות שאני מעלה, אני לא מעלה אותה על פני החסרונות שיש בשני. לא. עם כל הכבוד לדת, ולכל מיני שיטות אחרות בכלל, מה שלא יהיה. כמו שבעל הסולם כותב ועכשיו קראנו בכתבי "הדור האחרון", שהגישה שלנו זה אהבה, חיבור בין כל בני עם ישראל, ואפילו בכל העולם. וכל אחד חוץ מזה יכול להישאר בדתו, ולא אכפת לנו. כי בינינו זה לגמרי לא שייך להתפתחות הרוחנית.

תלמיד: ראיתי מאנשים שקצת מקורבים אלי, שחלק מהם שייכים יותר לאסכולה הזאת, או לאסכולה אחרת ולאו דווקא דתיים וחילוניים, יותר מנקודת הלשמה, שדיברת עליה. שיש איזה משהו לא כוחני בכלל, זה משהו פשוט, הם מסתכלים ואומרים, "מה הם מתעסקים בהשפעה, איזה ג'וק נכנס להם לראש, מה הם השתגעו מה קרה להם?"

ללמוד עוד דף בגמרא, זה יותר [חשוב].

תלמיד: רציתי לגעת בחלוקה הזאת שהיא לא מתעמתת.

נשתדל לברר אותה.

שאלה: אנחנו בעיצומו של כנס פראג. אתמול היתה שיחה של ארבעים נשים מכל העולם, עם נשים מישראל וכולנו ממש בציפייה. סיפרו שם על חבר מגרמניה, שביקש מהבוס חופש מהעבודה. הבוס אמר, לא ולא ולמחרת בלי שנתבקש אמר, "אתה לוקח חופש". וכל זה קרה בגלל שהקבוצה בגרמניה כתבו תפילה מיוחדת בשבילו.

איך אפשר ליצור אווירה כזאת, שמי שמגיע מאירופה, מהצפון, או מהדרום, ממזרח, או ממערב, איך כולם יכולים להיות שווים, בלי מעמדות, בלי שמסתכלים אחד שהוא כזה, והשני כזה. איך אפשר לחבר אותם כך, שכל אירופה תתחבר, שכל העולם יקבל את האור?

מה זה כל אירופה? אם קבוצה כזאת מכל המדינות מתארגנת, ורוצה להתחבר, היא יכולה לגרום חיבור לכל היבשת. אין שום בעיה. אירופה הרי נמצאת בצורה של כלי שבור. עכשיו אנחנו רואים עד כמה שזה שבור. רצו להתאחד, ועכשיו נתגלתה השבירה עוד יותר. אין בה עוד יותר כוח החיבור שיכול להיות, מיום ליום אתם רואים מה שקורה שם, היא ממש מתפוררת.

ורק כוח כזה, כמו שאנחנו מדברים, הוא יכול לחבר אותם. ולא בגלל שהם רוצים או לא רוצים לעשות הפצה באירופה. אם הם יתאחדו, אם נגיד יגיעו לכנס כל האנשים שכן מבינים שזה חשוב, אין שום בעיה שזה יקרה.

אירופה זה בכלל מקור לכל התרבות, לכל החינוך, לכל ההתפתחות. היא קיבלה מאתנו את היסוד שלה דרך היוונים, את הפילוסופיה שהם למדו אצל המקובלים, כמו שהם בעצמם אומרים. והגישה הזאת של המבנה, היא נבנית מרומא ומיוון בכל אירופה, וכל ההתפתחות שלה נמצאת עכשיו ממש בגילוי הרע. זה הזמן שאנחנו יכולים להשפיע שם ולהביא אותם לתיקון. וגם התיקון יכול להיות רק שם ולא באף מקום אחר. אין לך עוד מקום בעולם שהוא מקור לכל העולם, מרכז לכל העולם, וגם מרכז לתיקון של כל העולם, דווקא אירופה.

תלמיד: בכל יום שמתקרבים לכנס אנחנו יודעים שאנחנו בהכנה, בצפייה. מה זה נקרא שאני מודד נכון את עצמי כל יום איך אני בהכנה לכנס?

אנחנו צריכים להתקשר, כל מי שמסוגל ויש לו שם קשרים לכל מיני אנשים, לעורר אותם ולזהות מי מגיע ומי לא מגיע, ומי שלא מגיע, למה. אנחנו רוצים להביא אותם כולם, לאסוף אותם, ולגלות מה הסיבות שהם אולי לא יכולים לבוא. כי כל אדם ואדם שנמצא איתנו בקשר, רצוי שיהיה בקשר פיזי בכנס הזה.

שאלה: איך אפשר לעקור את הדעה שיש בכמה אנשים בקבוצות באירופה, שפה בלוק מזרח ופה מערב וזה לא כנס ששייך אלי?

זה מה שיש באירופה כולה, וגם בכל הקבוצות באירופה, שהן כך מתייחסות זו לזו. השנאה הפנימית ודאי שהיא קיימת ולכן אנחנו רוצים להתחבר ולעלות מעליה. ודווקא טוב שמתגלה השנאה הזאת, הדחייה הזאת לפחות, שיש לנו על מה לעלות ולהשיג רוחניות.

שאלה: היום זה יום האהבה, ובחודש אלול, חודש ספטמבר, אתה יוצא למסע לאיחוד העם מדן ועד באר שבע, שיתחיל בכפר הנשיא ויסתיים בירושלים לפני ראש השנה. והשאלה היא, למה חשוב דווקא עכשיו, נושא איחוד העם?

כי זה לפני ראש השנה, יום כיפור, סוכות, לפני החגים, וחודש אלול זה גם כן זמן מאוד חשוב. זה לא סתם זמנים, זה זמן המיוחד לחשבון נפש. אז בואו עם ישראל, נעשה חשבון נפש, מי אנחנו, מה אנחנו, מה הייעוד שלנו. האם אנחנו נמשיך בכל המלחמות הפנימיות, בכל ההתנגדות הזאת והתנגשות הזאת שיש בין חילונים, דתיים, שמאל ימין, מזרח מערב, כול מה שיש בעם ישראל, אלף ואחד פירודים וכן הלאה.

בואו אנחנו נתחיל להבין ש"על כל פשעים תכסה אהבה" רק אהבה אנחנו צריכים להשיג, ודווקא על כל הפשעים. ואני מקווה שאנחנו נברר את זה בתוך המסע הזה.

תלמיד: המפגש הראשון של חודש איחוד העם יתחיל בגליל עליון בשלושים לאוגוסט. פעמיים בשבוע לאורך חודש ספטמבר יצא הרב לפגוש את הקהל הרחב. אנחנו ממליצים לכול הצופים בערוץ ולכל החברים, להזמין את כל מי שרק אפשר בשביל לשאול ולברר את הנושא הזה, בחודש הכול כך חשוב הזה.

בהצלחה. אמן.

(סוף השיעור)