שיעור הקבלה היומי30 de dic. de 2018(בוקר)
שיעור בוקר 30.12.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 419, מאמר: "החרות"
קריין: נקרא את הכותרות שקראנו עד כה במאמר. בעמ' 414 מאמר "החרות", "חרות הרצון".
האם באמת הרצון שזה כל הכוח של האדם שמכוון אותו לכל המעשים, הפנימיים, החיצוניים, ברגש, בשכל, במעשה, האם הרצון הזה מגיע מהאדם עצמו, או שהוא מתעורר אולי, משום מה מאיזה כוח חיצון, משליטה חיצונה, ואז זה מה שמעורר את האדם. והאדם סך הכול מבצע איזשהו רצון זר. זאת השאלה. זה "חרות הרצון". שזה מאוד חשוב לי. האם אני מנוהל, למרות שאני לא יודע עם מי ומה?
כמו שאנחנו לומדים מהטבע, שיש בנו כל מיני דחפים פנימיים, חיצוניים, שמגיעים בתורשה, שאנחנו מסתכלים על ההורים, אחר כך על הילדים איך שזה נמסר מאחד לשני, איך שזה נמסר מהחברה, שאדם שנולד מושפע מהחברה, מהאומה שלו והוא נמצא שייך אליה.
האם יש חרות לרצון? או אחרי בדיקה, אם היינו יכולים לעשות בדיקה ממש מקיפה ועמוקה, היינו מגלים שאין לרצון כאן שום חופש. אנחנו לא מדברים כבר על החיות, אלא אפילו על האדם, עם כל השילוב של האופי, והטעמים, והדחפים, והנטיות שלו וכולי, הכול בסופו של דבר תוצאה ממה שהיה לפניו וממה שנמצא מסביבו. ואם לא, אז השאלה, מאיפה אדם לוקח את הרצון החופשי שלו, סתם מהאוויר? מאיפה יש בו דבר כזה? איך יכול להיות שיהיה מהו חדש, חופשי? אם כן, אז זו תוצאה ממשהו. יש תוצאה אז גמרנו, אז אין חופש, אין חרות הרצון.
זאת אומרת, זאת שאלה שהיא פילוסופית, חברתית, מדינית, פסיכולוגית, האם בכלל אנחנו יכולים לגשת לאדם ולהעניש אותו במשהו, כי [למעשה] הוא לא חופשי? "מה אתם רוצים ממני? לכו להורים, לממשלה, לחברה, מאיפה שאני [בא] וזהו. מה אני"?
זאת אומרת, חרות הרצון זו שאלה מאוד מאוד רחבה, עמוקה, ובאמת זו שאלה עקרונית. האם יש כאן ייצור שהוא חופשי העומד בתוך השליטה העצמית ויכול להגיע לזה, או לא?
סך הכול כשאנחנו מסתכלים על הילדים אנחנו רואים עד כמה שהם לגמרי לא חופשיים. מאבא, מאימא, אנחנו רוצים למסור אותם לחברה טובה, כי זה יקבע הרבה בדרכם בחיים. סך הכול אין כאן בינתיים חרות הרצון. יש גורמים, וגורמים לגורמים וכן הלאה, אבל כך זה.
ואז, מה הוא אומר לנו?
קריין: "התענוג והמכאוב".
שסך הכול במה שאנחנו חוקרים, אנחנו רואים שאדם נמצא בשליטה של שני כוחות מנוגדים, תענוג ומכאוב, וזה מה ששולט עליו ויכול לסובב אותו לכל כיוון. אנחנו בזה לא חופשיים. אנחנו לא רואים את זה בדומם, [ורואים] קצת בצומח, עוד יותר בחי, ובאדם עוד יותר, שאנחנו מאוד רגישים. וכמה שמתפתחים יותר אנחנו רגישים עוד יותר, ואנחנו רגישים גם לתענוגים וגם למכאובים. וודאי שהשלילי, שההשפעה השלילית יותר מפעילה אותנו לברוח ממנה ונטרל אותה מההשפעה החיובית. וכך אנחנו מנוהלים.
זאת אומרת, לנהל את האדם מאוד קל. אם אנחנו יכולים להשפיע עליו ברע או בטוב, יותר מזה לא צריכים. כי בסך הכול, לא ההתפתחות שלנו היא זאת שקובעת איך אנחנו נתנהג בכל מצב, אלא רק תענוג או ייסורים.
"חוק הסבתיות". הוא אומר שאנחנו מתפתחים בצורה הדרגתית, ויש כאן ארבעה גורמים, אחר כך הוא אומר שישנם כאן "המצע", "דרכי התפתחות המצע", דרכי "גורם ונמשך" והגורם והנמשך של הסובבים. ואז מזה יש לנו "המצע, החומר הראשון", שזה הרצון לקבל שלנו. ו"סבה ב': הגורם ונמשך מצד עצמו" שתלוי באם היינו לוקחים את טיפת הזרע, ואז רואים מה קורה לה, בה, ללא שום השפעה חיצונה, ואחר כך "סבה ג': גורם ונמשך הפנימיים". "סבה ד': גורם ונמשך מדברים זרים". ו"קנינים תורשתיים", למדנו. הכול יכול להיות בהיפוך מפני שזה מאבד את החומר ועובר רק כוח. והכוח ללא חומר נשאר, אבל ללא צביון. זאת אומרת, יכול להיות קמצן במקום פזרן וכן הלאה.
ואז הגענו ל"השפעת הסביבה", והוא אומר שזה העיקר. ובסופו של דבר קובע בעל הסולם בהסבר שלו שהשפעת הסביבה היא הכול והבחירה החופשית שלנו היא בלבחור את הסביבה הנכונה. נכונה, זאת אומרת, שהיא תקבע. בבחירת הסביבה יש לנו חופש, בחירה חופשית, אבל אחרי שאנחנו נכנסים לסביבה, בחרנו, אנחנו כבר נמצאים בשליטה שלהם. אז יש חרות לרצון. הוא אומר כך. "אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות."
אחר כך למדנו "החיוב בבחירת סביבה טובה", שאם כך, אנחנו לא צריכים יותר מזה. "שליטת השכל על הגוף", עד כאן הגענו. אז בקיצור, [אנחנו נמצאים] בחירה בסביבה טובה.
מה זו סביבה טובה אצלנו? זה שאנחנו צריכים לבנות אותה. זה לא שהיא ישנה. הסביבה שאדם צריך, ושבזה הוא מבטא את הבחירה החופשית שלו, זה שהוא לוקח מה שמגיע לידו ומזה הוא בעצמו בונה. והבנייה היא לא בפעם אחת, ובנייה זה לא מכאן ולתמיד, אלא זו התפתחות הדרגתית שהוא כל הזמן מתאים את עצמו כלפי הסביבה, והסביבה מחנכת אותו, והוא משנה את הסביבה, והסביבה מחנכת אותו וכך מתקדם.
כמו שדברנו, כמו המכונית בליפט שמעלה את עצמה, כך אדם בונה סביבה שהיא יותר חשובה ממנו, נכנע כלפי הסביבה, כמו ברבי יוסי בן קיסמא ואז בצורה כזאת הוא בעצמו עולה יותר ויותר. עד כאן, על זה דברנו.
שאלה: נראה שאין כל כך יכולת לבחור אפילו את הסביבה. מה מאפשר לאדם לבחור את הסביבה?
הבורא מביא את האדם לסביבה. הבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך".
תלמיד: איך יש את היכולת הזאת?
איזו יכולת?
תלמיד: לבחור, אפילו בסביבה.
הבחירה היא בחיזוק. הביאו אותך לסביבה הנכונה, ובלהתחזק בה, בלקשור את עצמך אליה בכל הצורות והאפשרויות, זו הבחירה. זה ביטוי הבחירה.
שליטת השכל על הגוף
"ויש מהחכמים המודרנים החיצונים, אשר לאחר שהתבוננו בענין הנזכר לעיל, וראו איך ששכלו של האדם, אינו אלא בחינת פרי הצומח ויוצא ממאורעות החיים, - על דרך שהבאנו לעיל - באו למסקנה, שאין שום שליטה לשׂכל, לפעול על הגוף במדת מה, אלא רק מאורעות החיים בלבד, הנרשמים בגידים הגשמיים של המוח, המה השולטים ומפעילים את האדם. ושכלו של האדם, דומה למראה המקבל צורות הנמצאות לנגדו, שאף על פי שהמראה הוא הנושא לצורות הללו, מכל מקום אינו יכול להפעיל ולהניע את הצורות הנשקפות בו כלל.
כן השׂכל, אף על פי שמאורעות החיים, בכל בחינותיהם של הגורם ונמשך, מתראים וידועים בשכל, מכל מקום אין השכל עצמו שולט כלל על הגוף שיוכל להביאו לידי תנועה. דהיינו, לקרבו למועיל, או להרחיקו מהמזיק, משום שהרוחני והגשמי רחוקים זה מזה בתכלית, ולא יצוייר כלל שום אמצעי מכשיר ביניהם, באופן שיוכל השׂכל הרוחני להניע ולפעול על הגוף שהוא גשמי, כמו שהרחיבו בו והאריכו בזה.
אולם במקום חריפותם, שם שיבושם, כי הדמיון שבאדם משמש עם השׂכל, לא פחות מהמיקרוסקופ לעינים, אשר בלי המיקרוסקופ אינו רואה שום דבר מזיק מחמת קטנותו. אולם אחר שרואה את הבריה המזיקה, על ידי המיקרוסקופ, הרי האדם מתרחק מאותו המזיק.
נמצא אשר המיקרוסקופ, מביא את האדם לידי פעולה להרחיקו מהנזק, ולא החוש. כי החוש לא הרגיש במזיק. ובשיעור הזה, ודאי שהשכל שולט על גוף האדם בשליטה גמורה, להרחיקו מהרע, ולקרבו אל הטוב. דהיינו, בכל אותם המקומות, אשר תכונת הגוף, חלשה להכיר שם את המועיל או המזיק, ורק להשכלתו של השכל הוא צריך. ולא עוד, אלא שמתוך שהאדם מכיר את השׂכל, שהוא מסקנה נאמנה מנסיונות החיים, על כן, הוא מסוגל לקבל שׂכל ובינה מהאדם הנאמן לו, ולקבל אותו בדמות חוק, אף על פי שמאורעות חייו, לא הספיקו לגלות לו שכל כזה.
בדומה לשואל בעצת הרופא - שהאדם מקבל ושומע לעצתו, אף על פי שאינו מבין בשכלו עצמו ולא כלום. הרי שמשתמש בשכל של אחרים, ונעזר על ידם, לא פחות מבשכלו שלו עצמו.
וזהו שביארנו לעיל, שיש ב' דרכים לדרכי ההשגחה, להבטיח לאדם שיבוא אל המטרה הטובה התכליתית. שהם: דרך יסורים, ודרך תורה. אשר כל הבהירות שאמרנו שם, שנמצא בדרך התורה, נובע מזה, משום שאותם שכליות הבהירות, שנתגלו ויצאו והוכרו לעין, אחר שלשלת גדולה וארוכה ממאורעות החיים של הנביאים ואנשי השם, הנה האדם בא ומנצל אותן בכל מדתן, ומוציא תועלת על ידיהן, כאילו אותן השכליות היו ממאורעות חייו עצמו.
הרי לעיניך שנפטר האדם מתוך זה מכל אותם הנסיונות המרים המחויבות לו לעבור עליו עד שיתפתח בו עצמו אותו השכל הבהיר, ואם כן נפטר מיסורים, וגם מרויח זמן.
ואפשר לדמות הדבר לחולה שאינו רוצה לשמוע לעצתו של הרופא, בטרם שיבין בעצמו איך עצתו תרפא אותו. ועל כן מתחיל בעצמו ללמוד חכמת הרפואה, הרי יוכל למות מחליו, בטרם יספיק להבין חכמת הרפואה.
כן דרך היסורים, לעומת דרך התורה. כי מי שאינו מאמין למושכלות, שהתורה והנבואה מיעצים לו לקבלם בלי הבנה עצמית, הרי מוכרח בעצמו לבוא לאותם השכליות, והיינו רק על דרך ביאתו בשלשלת הסיבה והמסובב ממאורעות החיים, שהן נסיונות מזרזות מאד המסוגלות לפתח בהם את חוש הכרת הרע, כמו שנתבאר בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה, המביאה לידי המחשבות והמעשים האלו."
זאת אומרת, יש כאן אפשרות להשלים רגש על ידי השכל. לשלוט על עצמנו על ידי הסביבה. ולמה זה? דווקא מפני שעל ידי זה ניתנה לאדם בחירה חופשית. שאנחנו לא מקבלים תגמול ברצון שלנו, בכלים שלנו, בתכונות שלנו שנולדנו איתן, אלא רק באותן תכונות שאנחנו בצורה מלאכותית כביכול, [מעצבים אותן]. נשתדל למצוא עוד איזה ביטויים.
אין בנו תכונות רוחניות, אלא אנחנו צריכים לעצב אותן. ויש כאן בעיה, אם אנחנו מקבלים אותן מבחוץ אז זה לא שלי, אני לא יכול בזה להיות חופשי. למה כל כך טוב להיות חופשי? למה אני כל כך חייב להגיע בבחירה חופשית לתכונות רוחניות? שלא יהיה, "תן לי משהו חדש, לא מהעולם הזה. קח אותי לדרגה אחרת, רוחנית. תביא לי שם כל מיני מילויים. אני מוכן". כי בזה אני מחליף שליטה אחת על השליטה השנייה. אין בזה שום דבר שהבורא רוצה שיהיה לנו. אנחנו נהיה או עובדי פרעה, או עובדי ה'.
עובדי ה', יש בזה מהות אחרת. שאנחנו באמת חופשיים. אמנם במילים, אנחנו כביכול נכנסים תחת העול העליון יותר, היותר חזק, יותר גדול, אפילו שלם ונצחי, אבל זה לא חשוב. המושג של החופש הוא כאן קובע. שאם אנחנו רק מחליפים אחד על השני, אנחנו לא בני אדם.
לכן מה שקורה כאן, צריכים עוד לגלות. זו נקודה מאוד עדינה, איפה יש לנו כאן ניתוק מהרע. הרע יכול להיות טוב מאוד בהרגשה. ואחר כך, כשאנחנו מגיעים לבחירה החופשית באמת, אנחנו רואים כמו שבני ישראל מגלים, שבמצרים היה להם כל טוב. אבל נקודת החופש, שאני אדם ושם אני נמצא בשליטה, שליטה טובה או שליטה רעה, זה לא חשוב איזו שליטה, את זה אני לא יכול לסבול.
וכשרע לנו היום ואנחנו רוצים להגיע לטוב, זו לא בחירה, זה כמו שלמדנו או תענוג או מכאובים, שבזה אנחנו נמשכים להיות לא חופשיים. זאת אומרת יש לנו עדיין קושי לגלות מה זה להיות חופשי, זה לא סתם למעלה מתענוג או ייסורים.
שאלה: לתת לסביבה לשלוט עליך ולבנות את הסביבה זה אותו דבר?
כן ולא, זה צריך להיות יחד, בצורה סלקטיבית. מה אני עושה ומה החברה עושה, ועד כמה אני נותן לה ועד כמה היא פועלת עלי, משנה אותי ואני כבר לא כמו שהייתי. עוד ניכנס לכל הדברים האלה, את הכול מבררים בדרך עד גמר התיקון. יחס אדם והסביבה, בזה אנחנו בונים בכל פעם עשירייה יותר ויותר משוכללת. כל הדרגות האלה, נרנח"י וכל זה, הכול דווקא בזה.
חרות היחיד
"ועתה באנו לידי הבנה, גם בחירות היחיד, על תוכנו המדויק. אשר זה אמור, רק על בחינת גורם הראשון - שהוא "המצע", שהוא בחינת חומר הראשון של כל אדם. דהיינו, על כל בחינות הנטיות הבאות אלינו בירושה מאבותינו ואבות אבותינו. אשר באלה נבדל האחד ממשנהו.
כי תראה אשר אלפי אנשים, שסביבה אחת לכולם, גם באופן ששלושת הגורמים האחרונים פועלים כולם במדה שוה. עם כל זה לא תמצא ביניהם שני אנשים שיהיה להם תכונה אחת. והוא מטעם, שכל אחד מהם, יש לו מצע מיוחד, לפי עצמו לבדו, שזה דומה כמו המצע של החיטה, שאף על פי שמשתנית הרבה מכוח שלושת הגורמים האחרונים, עם כל זה תשאר עליה צורת החיטה הקדומה, ולעולם לא תקבל צורת מין אחר".
הצורה הכללית של המולידים אינה נאבדת
"כן הדבר הזה, אשר כל "מצע" שפשט הימנו הצורה הקדומה של המולידים, ולבש צורה חדשה, מכח ג' גורמים שנוספו אליה, ומשתנית הרבה על ידיהם - עם כל זה הצורה הכללית של המולידים לא תאבד הימנו, ולעולם לא יוכל לקבל צורה של אדם אחר, שדומה בערכו, כשם שהשעורה לא תדמה בערכה לחיטה. שהרי כל מצע ומצע יש לו לעצמו שלשלת דורות ארוכה, מכמה מאות דורות, אשר אותו המצע כלול מהמושכלות שבכולם, אלא שאינם מגולים בו, באותן הצורות שהיו נמצאות באבותיו. דהיינו, בצורות של מושכלות, אלא רק מבחינת פושט צורתם. ועל כן עומדים בו, רק בצורות של כוחות פשוטים שנקראות נטיות טבע ואינסטינקטים, מבלי שיודע טעמם להבין למה עושה כן כנ"ל. ולפיכך לא יצוייר לעולם, שיהיו שני אנשים בתכונה שוה."
שאלה: הוא כותב שחרות היחיד היא לממש את המצע, אבל מצע כמו שאמרנו אין בזה שום בחירה אתה כאילו קיבלת את זה. אז למה הוא קורא לזה חרות היחיד?
לא יודע, הוא עדיין לא נתן תשובה. יכול להיות שאין תשובה, יכול להיות שהוא רק נותן אמצעי ומתוך זה שנקיים את האמצעי אנחנו נדע את התשובה בעצמנו. כי להסביר לאדם אפשר כשהוא מוכן, כשהוא עבר כל מיני תהליכים ויודע להבין מה אתה אומר לו, ואז זה נקרא שאתה נותן הסברה, אבל אם לא עבר אז מילים, אני רואה שהן לא פועלות. סימן שכרגיל ברוב המקרים, גם באנושות אנחנו רואים, כמה שתדבר עם הבן אדם, גם עם הילד, שום דבר לא מועיל. על זה כתוב, "אין חכם כבעל ניסיון". לכן יכול להיות שמכל המאמר הזה רק נקבל כיוון איך לפעול, ומתוך הפעולה "ממעשיך הכרנוך". נראה, אולי נראה יותר.
שאלה: אפשר להגיד לגבי חלק מהדברים שבעל הסולם מסביר, שכל הנטיות בדומם, צומח וחי הן בכוח, הן בבחינת פוטנציאל, הן עוד לא ממומשות.
אני לא יודע. מה זה בפוטנציאל? הכול מתממש רק יש עוד איזה מרכיב שנקרא "בחירה חופשית" בבני אדם. וגם זה תלוי בבני האדם, יש סוגים שונים ובכל אחד מהם נמצאת בחירה חופשית באיזו מידה או לא.
תלמיד: בעל הסולם אומר שיש צורות שהוא פושט אבל הצורה כללית תמיד נשמרת. אפשר להסביר את זה קצת?
שהחיטה תהיה חיטה בכל מקרה, זה מה שהוא אומר.
חיוב השמירה על חרות היחיד
"ודע שזהו הרכוש האמיתי של היחיד, שאסור לפגוע בו, או לשנותו. כי סופם של כל אלו הנטיות הכלולות ב"מצע", להתפעל ולקבל צורות מושכלות, כשיגדל אותו היחיד ויעמוד על דעתו. כמבואר לעיל. ומכח חוק ההתפתחות השולט בכל השלשלת ההיא הדוחף אותה תמיד קדימה, כמבואר במאמר השלום. נמצא עוד, שסופם של כל נטיה ונטיה, לההפך למושכלות מאד גבוהות וחשובות לאין ערוך.
נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו."
בסך הכול יש כאן התחברות והצטברות של כל מיני גורמים בכל אחד ובינינו ואנחנו צריכים לתת מקום להתפתחות של כל אלו, והם בסופו של דבר יביאו את האנושות למצב המושלם. אם לא, זה בכל זאת זה יתגלה כי המצע נשמר, אבל בדרך יותר גדולה, בדרך הייסורים הארוכה ואז ודאי שאנחנו בזה מפריעים להתפתחות.
צריכים בהתאם לזה לבנות את הסביבה, שבסביבה הנכונה יש הוראות חינוך להתפתחות חופשית. זאת אומרת שאדם מקבל את כל ההדרכה להבין ולחקור מה הם אותם הנתונים שרצוי שישנה כדי להתפתח לכיוון הנכון. וההתפתחות כמו שאנחנו לומדים, כולה כלפי החיבור בינינו.
שאלה: מהו המקור של האינדיבידואליות של האיכותיות של האדם, זה החלק שלו בנשמת האדם הראשון? ואם כן, איך זה יכול להעלם מהעולם, האם זה לא שולל את החוק של שורש וענף?
אנחנו לא אומרים שהמצע נעלם, הוא לא נעלם, רק אנחנו יכולים לכסות אותו, שזה נקרא לקלקל אותו, לא להשתמש בו בזמן הנכון ובחברה הנכונה. ובזה אנחנו כביכול צריכים לעשות פעולות נוספות, לא ישרות, לא לפי התוכנה שקיימת בטבע, אלא ההיפך כביכול, ובזה אנחנו רק שמים מה שנקרא "מקל בגלגלים" ומקלקלים את ההתקדמות שלנו, אבל לא שאנחנו יכולים להשפיע. המצע הוא נשאר ובכל זאת אנחנו מחויבים ואי פעם נגלה ונבצע אותו נכון. רק יש בדרך הרבה קלקולים, אפשרויות לקלקל. או שאנחנו על ידם דווקא מבינים מהי הדרך היותר נכונה ופוסעים נכון הלאה במהירות, או שאנחנו סוטים מהדרך ושוב חוזרים עליה. אבל בכל זאת לבצע את הכול נבצע.
קריין: אנחנו בעמ' 421 טור ב' פסקה ראשונה.
"כאן צריכים להבין, שבשעה שאיזו נטיה מתהפכת ומקבלת צורת מושכל, אין עוד יותר להכיר בה הבדלות של טוב ורע. כי הבדלות אלו ניכרות רק בזמן היותן נטיות או מושכלות בלתי בשלות, ובשום פנים לא יוכר שמץ מהם, בעת שמקבלות צורת מושכלות אמיתיות. ודבר זה יתבאר במאמרים הבאים, בכל טעמו ונמוקו.
מזה מובן לנו, גודל החמס, שעושים אלו האומות, המטילים מרותם על המיעוטים ועושקים את חרותם, מבלי לאפשר להם להמשיך את דרך חייהם, על פי נטיותיהם, שהגיעו אליהם בתורשה, מאבות אבותיהם," זה שייך לא רק לאומה על אומה, אלא גם בתוך אומה, החלק הזה של האומה על החלק השני של האומה, שאסור לנו לשלוט בצורה כזאת חלק על חלק, אדם על אדם, אומה על אומה. "כי כרוצחי נפשות נחשבים. וגם הבלתי מאמינים בדת ובהשגחה מטרתית, יוכלו להבין את חיוב השמירה על חרות היחיד, מתוך מערכות הטבע.
כי עינינו רואות איך כל האומות שנפלו ונהרסו מדור דור, לא היה זה, אלא מתוך הכבדת עולם על המיעוטים, ועל היחידים. אשר על כן התגברו עליהם והרסו אותם. אם כן ברור לכל, שאין אפשרות להעמיד השלום בעולם, אם לא נתחשב עם חירות היחיד, כי זולת זה, לא יהיה השלום בן קיימא. והחורבן ישתרר.
הנה גדרנו היטב את ישותו של היחיד, בתכלית הדיוק, אחרי הנכיון מכל מה שמגיע אליו מהצבור כמבואר. אולם, הועמדה השאלה סוף סוף איה הוא היחיד עצמו? כי כל האמור עד הנה בגדר היחיד, הוא מובן רק מבחינת רכושו של היחיד, שהוא המורשה שהנחילו לו אבותיו." איפה כאן הבחירה החופשית שלו, איפה משהו משלו? או מהמצע ומכל מה שיש או מהסביבה ומכל מה שיש. אבל איפה הוא שאנחנו יכולים לשייך אליו איזו הבחנה?
"אולם, איה הוא היחיד עצמו, דהיינו, היורש והנושא של אותו הרכוש, התובע לפנינו על שמירת רכושו? כי מכל המבואר עד כאן, עדיין לא מצאנו, את הנקודה האנוכית של האדם, שיהיה עומד לעינינו בתור יחידה עצמית, ומה לי הגורם הראשון - שהוא שלשלת ארוכה, של אלפי בני אדם בזה אחר זה, מדור דור, שקבענו עמהם דמותו של היחיד בתור יורש. ומה לי שאר שלושת הגורמים - שהם אלפי האנשים עומדים בזה אצל זה בדור אחד - - - סוף סוף נבחן כל יחיד, רק בדמות מכונה צבורית, העומדת תמיד הכן לרשות הצבור לתשמישם, לחפצם. דהיינו, שנעשה סביל לשני מינים של צבור. מצד הגורם הראשון נעשה סביל לצבור גדול מדורות שעברו, שהיו נמצאים בזה אחר זה, ומצד שלושת הגורמים האחרים נעשה סביל לצבור הנמצאים עמו בדור אחד.
וזוהי אמנם שאלה כלל עולמית, ומשום זה נמצאים הרבה המתנגדים לשיטה הנ"ל הטבעית, אף על פי שמכירים היטב אמיתותה, ובוחרים ביותר בשיטות מטפיזיות או בדואליזם, או בטרנסצנדנטליות, לצייר לעצמם איזה עצם רוחני, איך שהוא יושב בפנימיות הגוף, בתור נפש האדם. אשר הנפש הזאת היא המשכלת, והיא המפעלת את הגוף וכו', שהיא עצם האדם וה"אנכי" שלו". גם אנחנו כך חושבים. אין ברירה ככה השכל שלנו מסודר.
"ואולי היה בכל הפירושים הללו, כדי להניח את הדעת, אבל הצרה בזה, שאין להם כל פתרון מדעי, איך אפשר לעצם רוחני, שיהיה לו איזה מגע כל שהוא, עם אטומים הגשמיים בגוף, שיוכל לגרום לו איזה תנועה. וכל חכמתם והתעמקותם, לא הועילה להם, למצוא כאן איזה גשר מספיק, לעבור על הבקיע הרחב והעמוק הזה, הנמצא בין עצם רוחני לאטום גשמי. ולפיכך לא הרויח המדע ולא כלום, בכל השיטות המטפיזיות הללו." אנחנו בכל זאת לא מוצאים לאדם שום בחירה חופשית, אלא משייכים לו כביכול שלכל אחד יש. זה סימן שאנחנו באמת לא יודעים לאתר את הנקודה הזאת שהיא יכולה להיות חופשית, ולהתפתח כאדם החדש החופשי.
הרצון לקבל - יש מאין
"וכדי להוסיף כאן איזה פסיעה קדימה בדרך מדעית - רק לחכמת הקבלה אנו צריכים! כי כל החכמות שבעולם כלולות בחכמת הקבלה. ונתבאר אצלינו, בענין "אורות וכלים הרוחניים" (בפנים מסבירות לעץ החיים ענף א') אשר כל עיקר החידוש מבחינת הבריאה שברא ית' יש מאין, אינו חל רק על ענין אחד בלבד, המוגדר תחת השם "רצון לקבל". וכל שאר הענינים הנמצאים בכל הבריאה, אינם בבחינת חידוש כלל, שאינם מבחינת יש מאין, אלא, יש מיש. כלומר, שנמשכים בהמשכה ישרה ממהותו ית' עצמו, כמו האור הנמשך מהשמש - שאין שם כל חידוש, שמה שנמצא במהות השמש מתפשט ויוצא לחוץ.
מה שאין כן, בענין "רצון לקבל" האמור, בזה יש חידוש לגמרי, כי לפני הבריאה לא היה דבר זה במציאות, שהרי הוא ית' אינו כלול ולא כלום, מבחינת רצון לקבל, להיותו קדמון לכל דבר... ממי יקבל? ולכן נבחן הרצון לקבל הזה, שהוציאו ית' בבחינת יש מאין בחידוש גמור. מה שאין כן כל היתר אינו כלול בבחינת חידוש שיתכן לכנותם בשם בריאה. ולפיכך, כל הכלים וכל הגופים, הן מעולמות הרוחניים, והן מעולמות הגשמיים, הם נבחנים לבחינת חומר רוחני או גשמי שטבעו הוא "לרצות לקבל".
יש כאן כל מיני כוחות שמגיעים מהבורא, אבל כולם נכנסים לתוך הרצון לקבל ומזה יש לנו תוצאה. כשהם עוברים דרך הרצון לקבל, אנחנו רואים את התוצאה מהם וזה כל העולם הזה הגשמי, תוצאה מהרצון לקבל. הכול תלוי ברצון לקבל, כל ההשפעות מהבורא כשעוברים דרכו הם נראים לנו במה שאנחנו מרגישים את העולם הזה. זאת אומרת, מה שאנחנו רואים, אנחנו רואים תוצאות שיוצאות מתוך הרצון לקבל. איך התכונות, הכוחות, הרצונות, המחשבות, כול מה שבא מהבורא כשזה עובר את הרצון לקבל איך זה ניראה, כעולם הזה.
שאלה: הוא דיבר על זה שכל ההסברים שהוא קורא להם מטאפיזיים יש להם בעיה בזה שהם לא מסבירים איך עצם רוחני יכול להניע גוף גשמי. הדבר הזה שנקרא רצון לקבל האם הוא רוחני או גשמי? איך הוא מניע את הגוף?
אנחנו למדנו את זה לפני זה באותו מאמר ובכלל. רצון לקבל הוא מניע את הגוף, כן.
תלמיד: בחלוקה הזאת שלו הוא רוחני או גשמי?
חלוקה לרוחני וגשמי זה אם האדם, אותו הנושא, או הנושא בתוכו את הרצון לקבל מתעלה מעל הרצון לקבל על ידי משהו, אנחנו עוד לא יודעים על ידי מה, אז נקרא "רוחני". אם נמצא בתוך הרצון לקבל, נפעל, אז נקרא "גשמי".
תלמיד: איך זה עונה על השאלה שבעל הסולם שאל, "איך אפשר לו לעצם רוחני שיהיה לו מגע כל שהוא עם אטומים גשמיים בגוף" וכולי?
אנחנו לא יודעים את התשובה לשאלה המטאפיזית הזאת, איך הרוח פועלת על החומר.
תלמיד: אז חכמת הקבלה עונה על השאלה הזאת או שהיא לא עונה עליה?
ניראה.
תלמיד: יש פה דבר לא מובן. בעל הסולם כותב שרק הרצון לקבל נמשך יש מאין וכל שאר הדברים בבריאה הם יש מיש
הם באים מהבורא, חוץ מהרצון לקבל.
תלמיד: אז מה זה כל אותם הדברים שהם לא רצון לקבל?
מה שאתה רואה. אתה לא רואה את הרצון עצמו, אתה רואה משהו שהרצון הזה מציג, איך שהוא מופיע. אז כל מה שאתה רואה שמופיע זה בעצם הבורא, רק בלבוש של הרצון לקבל. זה נקרא "פרעה".
תלמיד: לפעמים אנחנו אומרים שנניח עץ, יש לו גם רצון לקבל ולחבר שלי יש לו גם רצון לקבל, לכל דבר יש רצון.
חוץ מזה אנחנו לא רואים שום דבר, כן.
תלמיד: אז אם כל הפרטים בבריאה הם רצון לקבל, אז גם הם נמשכים יש מאין, כי הם גם כן רצון לקבל?
לא, ודאי שהרצון לקבל בדומם, צומח, חי ומדבר נמשך משורש הבריאה, שהבורא ברא, לא ממנו אלא ממה שברא.
תלמיד: מצד אחד אומרים, שכל הפרטים בבריאה חוץ מהרצון לקבל הם בעצם הבורא בעצמו ואני מתרשם מהם בצורה כזו של עץ וכדומה, מצד שני אומרים שכל הפרטים בבריאה הם גם רצון לקבל.
אתה מתייחס לחומר או למה שהוא מציג לך?
תלמיד: לחומר.
חומר זה רצון לקבל. צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת, מהות, בזה כבר אתה מתקרב למה שלמעלה מהחומר, מה שבא מהבורא.
תלמיד: בעל הסולם נותן הסבר שהאדם, לא משנה מה, הוא סביל לשני כוחות, אחד, כל הדורות שהיו לפניו, שזה מצד המצע שלו. שתים, שלושת הגורמים האחרים שמשפיעים עליו דרך הדור שלו. והוא אומר, שזו שיטה טבעית ברורה, כולם מבינים אותה אבל מתנגדים אליה ואז ממציאים כל מיני המצאות.
כי אז אין חופש לאדם. אין בחירה חופשית, אדם הוא לא חופשי בכלל.
תלמיד: אבל אנחנו אומרים שהאדם חופשי בזה שהוא מכיר בזה ובוחר לעצמו סביבה.
מה זה בוחר סביבה? אנחנו עוד לא יודעים את הדברים האלה. אנחנו לא יודעים מה זה נקרא לבחור סביבה, למה אני חייב את זה, למה דווקא על ידי זה אהיה אדם, וכך אני בהמה.
תלמיד: זאת אומרת, ההתנגדות הטבעית של האנושות לזה, היא בגלל שמתוך השכל הישר אפשר להבין שאין לנו בחירה. בזאת ההתנגדות?
ישנה בחירה לבנות סביבה שהיא תשפיע עליך או יחד אתך תעשה ממך יצור חדש. שאתה תבלה בסביבה החדשה שאתה משתתף בה, בונה אותה. אחרת אתה לא בן אדם, אתה "אדם ובהמה תושיע ה'"1 מה שנקרא.
תלמיד: אז למה האנושות מתנגדת לזה?
כי זה מוריד אותם מדרגת אדם לדרגת בהמה, "כולם כבהמות נדמו"2.
תלמיד: אם יש בעיה ואין לה פתרון, אני מבין שהם מסרבים לקבל אותה, אבל יש בעיה ויש לה פתרון
זה לא פתרון, הם לא רואים שזה פתרון. לך לכל הדתות, לכל האמונות, לכל השיטות, למה שאתה רוצה, תראה איך שהם בונים סביבה שעל ידה הם יכולים להיות בן אדם או לא. זאת אומרת, לקבל טבע חדש, יכולים או לא? כולם יכולים להגיד ש"כן, רצון לקבל הוא כזה וכזה, אז חייבים להרוס אותו, חייבים לתקן אותו". אבל איך? האם עושים את זה?
אנחנו רואים בעצמנו עד כמה שאנחנו מתנגדים לבנות את הסביבה. אני לא רוצה לבנות רחם לפתח את עצמי, להפוך אותה אחר כך לפרצוף יותר גדול, עליון, יותר ויותר עליון. כשאני מעלה את הפרצוף העליון, אני מעלה את עצמי אליו אחר כך וכן הלאה, ככה מטפס. כאילו אני בונה סולם ועולה עליו, בונה ועולה. אין דבר כזה, את השיטה הזאת אף אחד לא רוצה, גם אנחנו רואים על עצמנו שלא רוצים.
תלמיד: אבל כן מדברים על חינוך נאמר. בכל הדתות על מה הם מדברים?
הם מדברים שאתה תקבל מה שהם אומרים, סך הכול, שצריכים להכניע את עצמו. בכל הדתות הם אומרים, תעשה ככה, יהיה לך טוב. זה לא תיקון האדם. זה תיקון הבהמה, כמה שהיא פחות תפריע לאחרים. אבל עדר נשאר עדר, אין אדם חופשי.
שוב, כל השיטה היא איך לבנות סביבה שתשנה אותי, אין חוץ מזה שום סוד בשיטת הקבלה. כלום, רק את זה. ואת זה לא עושים, אתה יכול לראות, בדתות אני כבר לא מדבר, באמונות, בשיטות למיניהם, אין מצב שבונים סביבה כזאת שמשנה את המשתתפים בה, וכך על יד זה מעלים ומעלים את עצמם, ודאי שיש כאן גורם חיצון שזה המאור המחזיר למוטב.
שאלה: אני לא מצליח לתפוס במה אתה יכול לפגום בחרות היחיד, אם בסופו של דבר הוא צריך לבנות לעצמו סביבה שתפתח אותו?
אתה יכול להפריע לו, בזה ישנה שליטה על האדם. אתה לא רואה? חוץ מהאגו שזה בא מצד הטבע, וההתנגדות שלו זו התנגדות נכונה, טובה, כי היא מגיעה בהתאם להתפתחות הדור, בהתאם לטבע שבכל אחד ואחד, זה בידי הבורא, כמו ש"בא אל פרעה, כי הכבדתי את לבו"3, אבל חוץ מזה יש לנו גורמים חיצוניים, שגם הם אתה יכול להגיד בסופו של דבר מגיעים ודאי בחשבון הכללי מהבורא, אבל אנחנו לא יכולים להשתמש בהם בצורה טבעית. הם באים כתוצאה מהרשלנות שלנו, מכל מיני דברים. זאת אומרת, זה ודאי שמגיע אלינו ומגיע לנו, כי אנחנו משום מה פה ושם עשינו איזה פשלות בוא נגיד, ולכן מגיעה לנו ההכבדה הנוספת הזאת, אבל איך שלא יהיה, אלה לא דברים הישרים והרצויים.
תלמיד: האם גורם חיצוני יכול לפגום בסביבה שאדם מנסה לבנות?
הגורם החיצוני הוא בסופו של דבר גם בא כדי ליישר אותנו, אבל הוא מגיע מפני שאנחנו לא ישרים, אנחנו לא התיישרנו לפי ההזדמנות שהייתה לנו קודם. אז מגיע גורם חיצון עוד יותר ועוד יותר. כמו שנותנים לילד הכבדה, זה לא תקבל וזה לא יהיה וזה אתה חייב לעשות וכך, בהתאם אם הוא מתנדנד, אם הוא מתנהג נכון.
תלמיד: כאילו מתקנים את הסטייה שלך.
כן.
תלמיד: במה יש פה פגיעה בחרות היחיד?
אבל הסטייה לא הייתה רצויה. סטייה זה מההתרשלות שלו, לא מזה שמגיע לו בדרך, אלא בזה שהתרשל ולא עשה קודם.
תלמיד: איפה פה הפגיעה בחרות היחיד? בפסקה הקודמת שקראנו הוא נותן איסור לפגום בחרות היחיד.
זה ביחס שלנו, של החברה על חברה, חברה על האדם. היא מגבילה את האדם ולא נותנת לו לפעול בבחירה חופשית. זאת אומרת להיכנס לחברה מסוימת, להשתתף בה, לבנות לעצמו סביבה חופשית.
תלמיד: אבל בחכמת הקבלה אין דבר כזה, כי האדם צריך לבנות לעצמו את הסביבה, אז איפה אתה מגביל אותו?
לא מאפשרים לו את זה.
תלמיד: אתה יכול לא לאפשר למישהו לבנות לעצמו סביבה?
אתה רואה שזה קורה. כמה יש לך שונאים שלא רוצים, אתה מפריע להם? כן, מפריע. מה יש להם שאנחנו יושבים כאן ולומדים? מפריעים. במה? בזה שאתה אומר שאצלך יש בחירה וחופש ומטרה ולזה צריכים להגיע כולם וכן הלאה ובזה אתה מוחק מה שהם עושים, מפריע בעבודה שלהם.
תלמיד: לגבי הרצון לקבל. תמיד אנחנו לומדים שהכול זה רצון לקבל. איך יש עוד משהו מחוץ לרצון לקבל, שמביא עוד צורות, עוד דברים?
גם רצון לקבל.
תלמיד: קודם דיברנו על זה שיש עוד איזה כוח שהוא זה שמייצר.
מתוך הרצון לקבל שלך, הלא שלם, שאתה לא הולך בדרך ישרה, ישראל, אורייתא קוב"ה, אתה בונה כל מיני רצונות לקבל שמנוגדים לדרך שלך, וזה שלך. אתה רואה כאלה קבוצות ואלו, ואלו, וככה, וככה, הם כולם קיימים כאילו מחוצה לך, זה אתה בנית אותם, אתה מוליד אותם.
תלמיד: אנחנו נמצאים בתוך הרצון לקבל?
ודאי.
תלמיד: והכול זה נקרא רצון לקבל, כל החלקים, כל הפרטים?
כן.
תלמיד: על מה אתה יכול להשפיע בתוך הרצון לקבל? אנחנו אומרים שזה חומר שלא משתנה.
אתה משנה את הצורה שלו. צורה מלובשת בחומר, זה מה שחשוב. "על מנת להשפיע" מה שנקרא.
תלמיד: אבל במה אתה משנה את הצורה שלו?
על ידי זה שאני מתארגן בסביבה ומזמין את המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: כאילו אנחנו כבר מדברים על כוונה שמלבישים על הרצון לקבל.
אני לא יודע כוונה או מעשה, זה אותו דבר.
תלמיד: אני לא תופס מה זה נקרא לשנות את הרצון לקבל, כי תמיד זה היה דבר קבוע.
את הצורה שלו, הצורה שלו, לא אותו.
תלמיד: מה זה הצורה שלו?
צורה איך שהוא מתנהג.
תלמיד: מה זאת אומרת איך הוא מתנהג?
על מנת להשפיע או לא.
תלמיד: על מנת להשפיע זה משהו של הרצון לקבל?
את התכונה אני לא משנה, אני לא משנה את הרצון לקבל אני משנה את ההופעה שלו.
ב' כוחות ברצון לקבל: כח המושך, כח הדוחה
"וצריך שתבחין עוד, אשר בבחינת הכח הזה המכונה "רצון לקבל", אנו מבחינים בשני כוחות הנקראים:
א. "כוח המושך"
ב. ו"כח הדוחה".
והטעם, כי כל כלי או גוף, שגדרו הוא רצון לקבל, נמצא אמנם מוגבל, דהיינו, כמה שיקבל, ואיזה איכות שיקבל. וכיון שכן, נמצאים כל אלו הכמות והאיכות שהם מחוץ לגבולו, כמו נגד הטבע שלו. ומתוך כך הוא דוחה אותם, הרי שבגדר הזה שנקרא רצון לקבל, אף על פי שמובנו רק כח המושך בלבד, מכל מקום, בהכרח נעשה גם כן לכח הדוחה. והבן זה היטב."
בכל דבר יש הוא בעצמו ופוטנציאל להיפוכו, אחרת הוא לא היה קיים.
שאלה: אפשר להסביר את הקטע הזה?
איך יכול להיות מינוס בלי פלוס? מדובר הכול כלפי האדם המשיג. אם אני משיג שזה מינוס, איך אני משיג שזה מינוס, כלפי מה? חייב להיות גם פלוס. באותו מקום איפה שהוא נמצא צריך להיות משהו כנגדו ואז אני מודד אחד כלפי השני, אחרת איך אני קובע שזה מינוס? ובאיזה כיוון, באיזו תכונה, באיזה גודל? אנחנו עוד לא יכולים למדוד, להרגיש שום דבר אלא אחד כנגד השני כי אנחנו נבראים. ולכן תמיד אצלנו דבר והיפוכו נמצאים יחד. אלא אחד בגלוי והשני כאילו בהסתר, בכל זאת אנחנו מודדים לעומתו, אנחנו מרגישים.
אתה אומר "מתוק", מאיפה אתה יודע שזה מתוק? יש לך רשימות מה זה נקרא הפוך ממנו עם כל מיני טעמים, במה זה דומה וכן הלאה, כלפיהם אתה בודק. ודאי שאתה עכשיו אומר שמה שנמצא זה מתוק אבל כלפי משהו שאני קבעתי כמר, וזה בכל דבר. לכן כמה שאדם עובר דברים הפוכים, "אין חכם כבעל ניסיון", בזה הוא יכול לקבוע את הצורות החדשות ולבדוק אותם, למיין אותם, אחרת איך?
תלמיד: הוא אומר איך הכוח המושך בעצם מתהפך לכוח דוחה. שהרצון לקבל מוגבל בכמות ובאיכות ויש עוד הרבה דברים שהוא יכול לקבל מחוצה לו.
כן.
תלמיד: ובגלל שהוא לא מסוגל לקבל אותם כי הוא מוגבל, אז הכוח המושך מתהפך לכוח דוחה, ודוחה אותם?
כן.
תלמיד: זה לא מובן.
לא מובן? נניח מישהו נתן לי שאכטה, איזה יופי, פתאום אני רואה, אני שומע, אני מרגיש עולם חדש. אתה מכיר את זה? אז עכשיו באה לי הכרת הרע, או שאני שומע את זה מאנשים שאני מכבד או שבעצמי עברתי איזה שלב נורא של הכרת הרע. מאותו הכוח שממנו קיבלתי תענוג ומשיכה לזה, באותו כוח וקצת יותר מזה אני עכשיו צריך לקבל דחייה.
מאיפה זה בא לי? מהכרת הרע. הכוח לא בא אליי, רק הכרת הטוב והכרת הרע. על ידי מה זה בא? או על ידי הכרה עצמית, פנימית, ובמקרים שלנו זה על ידי הסביבה. כי אני מודד את עצמי כלפי הסביבה תמיד. כי את הרוחניות אני לא יכול למדוד בעצמי, רק כלפי הסביבה. הסביבה היא כמו בורא וכלפיה אני כל הזמן, אחרי כל חבר נמצא בורא וכן הלאה, אז אני רק כלפי זה יכול למדוד איפה אני נמצא.
עכשיו אני יוצא מהשיעור, מי אני? איפה אני? איך לכוון את עצמי? איך להתקדם? איך להפסיד את היום? זה רק כלפי הסביבה. יותר קרוב, יותר רחוק מהם, יותר דואג, פחות דואג, יותר שייך, פחות שייך. רק בזה אני יכול. איזה עוד הבחנות יש לי?
שאלה: הוא כותב, שרצון לקבל נברא כדי לקבל את כל השפע, ואת כל הטוב, בלי להגביל שום דבר מהטוב הזה.
הרצון לקבל בעצמו הוא לא רע ולא טוב. הוא כולו, כולו, כנגד הבורא, שבו אנחנו בצורה המתוקנת, כי יש לנו חוק השתוות הצורה, זה נקבע עוד לפנינו, שבמידה שאנחנו משתווים עם הבורא אז אותו רצון לקבל נעשה ממש כמו הבורא.
תלמיד: אז איך זה מסתדר? כי פה הוא מתאר שהרצון לקבל הוא תמיד ביחס לשפע. הוא מקבל חלק מהשפע, חלק שהוא מקבל טוב לו ואת השאר הוא דוחה. ומצד שני אנחנו לומדים שלפי מחשבת הבריאה הרצון לקבל נברא כנגד כל השפע כולו ואמור לקבל את השפע כולו. זאת אומרת הוא לא צריך להגביל שום דבר, לפחות בסופו של דבר.
לא, תלוי איך הוא משתמש. כי יש לנו צמצום א', ושם נקבע שהרצון לקבל ישתמש ברצון לקבל שלו רק לפי השתוות הצורה. הוא לא סתם פותח את עצמו ומקבל, אלא הוא סוגר את עצמו. אמנם שהוא סגור מלכתחילה על ידי העליון, העליון לא נותן לו כלום, אלא בכמה שהוא יכול לסגור את עצמו בלקבל בצורה ישירה ולהיות כמו המשפיע, כמו העליון, בצורה כזאת הוא נפתח.
ומה הוא נפתח? הוא נפתח לשפע, לא לאותו שפע שהיה קודם. לא, הוא נפתח לשפע שהוא פי תר"ך פעמים יותר גדול. במה? הוא לא מקבל מה שיש על השולחן, זה כלום, זה שום דבר. הוא מקבל את אותה המדרגה, אותה דרגה כמו העליון, כמו הבורא, את זה הוא מקבל. הוא מקבל נרנח"י, מה שהיה לו קודם זה נפש דנפש, זה שום דבר, זה רק כדי להתקיים.
תלמיד: אז אפשר בעצם להגיד שהגבולות שהוא מתאר פה, של כל רצון לקבל, לא משתנים, לעולם לא, רק הצורה שהוא עובד? או שהם כן משתנים ומתרחבים והוא בסופו של דבר מקבל את כל השפע?
פי תר"ך פעמים. אבל זה איכותי אני לא מבין מה אתה חושב כשאתה אומר שהם מתרחבים, לא מתרחבים. זה נקרא מתרחב, כן, אבל אין מידות, איזה מידות יש לו? זה לפי כמה שהוא מעריך את הנותן, לפי זה הוא מרגיש את עצמו מתרחב, כי הוא רוצה לקבל את הכול כדי להשפיע.
שאלה: האם הסתרת הבורא נותנת לנו חופש בחירה?
כן. על הסתרה, להסתיר את הבורא יש לנו בחירה.
תלמיד: אז לא ברור איך הבורא נתן לנו חופש בחירה על ידי זה שהוא הסתיר את עצמו.
לא. גם כשאתה לא מסתיר את עצמך אתה לא מקבל כלום. אלא אם אתה מגיע למצב שאתה בעצמך רוצה לקיים את ההסתרה, אז ניתנת לך אפשרות לעבוד למעלה מההסתרה.
שאלה: הוא אומר שכל פרט הוא מיוחד ויש לו את מה שהוא רוצה ואת מה שהוא דוחה.
כן.
תלמיד: מה בדיוק גדל כשאותו פרט נכלל בעשירייה? האם הרצון שלו גדל או היכולת לשנות את השימוש ברצון?
פרט שגדל בעשירייה, גדל בהבחנות חדשות שלא היו לו קודם ולא יכלו להיות. כי בעשירייה הוא קונה את החיבור. חיבור זו אבחנה רוחנית שמאפשרת לו לקלוט את הכלי שהבורא ברא. אותה הצורה החיצונה שהבורא קבע שדרכה הוא מתייחס לנבראים. יש כאן קוצו של י', י' ה' ו' ה', ואז דרך זה הבורא מתייחס לנברא שנמצא בסוף הה' תתאה. לפי כמה שה' תתאה הזאת מסוגלת להיות, משתוקקת להיות קוצו של י'.
תלמיד: נאמר שאני נכלל עכשיו עם שמעון או עם סולומון, יש הבדל? זה משנה משהו? כי כל אחד הוא פרט מאוד מיוחד ושונה של רצון, ואנ נכלל איתו או איתו.
אתה לא נכלל איתם, אתה רוצה להתכלל בתכונות שלהם כדי להשפיע לבורא. יש בהם תכונות כאלו?
תלמיד: ודאי, כל אחד הכי מיוחד שבעולם.
אני שואל האם יש בהם תכונות שאתה מזהה? ועם התכונות האלה אתה רוצה להזדהות כדי להשפיע לבורא. חסרות לך אותן התכונות שיש בהם ואין בך, ובהן יחד אתה יכול להגיע להשפיע לבורא. אתה מרכיב את הנשמה שלך מהתכונות, מהנטיות לבורא של כל אחד.
יש בהם דברים כאלה או לא?
תלמיד: ודאי.
ודאי זה "יש אומרים". אז אם אתה מזהה את זה ועם התכונות האלו אתה רוצה להתחבר, זה נקרא אצלך שמעון וסולומון. זאת אומרת אותן הנטיות מהרצון לקבל שכבר איכשהו משתוקק גם להגיע לבורא. ואז אתה קוטף אותם כמו פרחים מהעשירייה, אתה מחבר מהן זר, ואותו אתה רוצה להגיש לבורא. וככה כל אחד. ואחר כך קוטפים עוד בדרגה שנייה, עוד ועוד, וככה זה בחזקה.
תלמיד: אבל האם זה משנה אם נכללתי איתם בעשירייה, כי קיבלתי כזאת עשירייה מלמלה או אם נכללתי עם אחרים?
זה לא עניינך. אם הגעת למצב שאתה רואה שיש להם כללית את אותה המטרה, קדימה.
שאלה: אם אני רוצה לרכוש את תכונת ההשפעה, בהכרח מגיע מזה שעשיתי בחירה חופשית?
בחינת ההשפעה באדם מתעוררת במידה שהוא מלקט מכולם את תכונות ההשפעה שלהם, את הרצונות להשפיע, כי זה אולי עוד לא תכונות, אלא רצונות להשפיע. הוא מקבל מהעשירייה ואז יש לו מין ה-ו-י-ה, איזה מין עשירייה, איזה מין קבוצה, תבנית, כלי, שאותו הוא רוצה להגיש לבורא. ואז הוא מתחיל לקבל, עד כמה שהוא מנסה, כמו שתינוק משתדל, לפי זה הוא מקבל את המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: אז לקבל מאור המחזיר למוטב, זו הבחירה חופשית? בזה שאני רוצה להגיש את הזר הזה לבורא, זו בחירה חופשית?
זה שהוא רוצה לקבל מהם את הנטיות שלהם לבורא ולהיות המחבר את כולם, כמלכות כלפי ט' ראשונות, רוצה לחבר את כולם ולהגיש אותם לבורא, זו העבודה שלו. זה נקרא שהוא משפיע לבורא.
תלמיד: אז כמו שאמרת קודם, כמה שאני דואג להם, כמה שאני חושב עליהם, במשך היום כשאני יוצא מהבניין הזה, זו העבודה שלנו, זו הבחירה החופשית שעליה אתה מדבר?
כן.
תלמיד: אני חייב להודות שחלק גדול מהדברים שאני שומע, אני צריך להתאמץ כדי להבין.
כולנו כך. אתה חושב שאני לא? יש בזה עמקות, אני חושב עד אין סוף ממש. הבחירה היא כל הזמן.
תלמיד: עד הפרק הזה במאמר "החרות", בעל הסולם עושה ניתוח עד לרמה של הדי.אן.איי של האנושות. אני לא בטוח שהיה מישהו לפניו שראה את כל התמונה במקרו ובמיקרו שלה. ועכשיו הוא עובר לחכמת הקבלה, למבנה הרוחני. השאלה שלי היא לא מה קדם למה, אלא מה השפיע על מה? קודם הידע או ההשגה הרוחנית שלו, ואחרי זה היכולת באמת להתבונן על המערכת של הטבע, ההשפעה, והסביבה?
הוא כותב לך פשוט, שזו ההסתכלות של האנושות, את הרצון לקבל כולם מכירים, ועל היצר הרע כולם יודעים, ואנחנו רוצים להתמודד אתו ולא יכולים, ואנחנו לא חופשיים בזה אלא ממש אנוסים. עכשיו השאלה, איך אנחנו יכולים לצאת ממנו, האם אפשר או לא? קודם כל השאלה, ואם אנחנו מסתכלים על זה בצורה בריאה, מטריאליסטית, אין חופש. אתה יכול תמיד להתלונן ולהגיד, "אדוני השופט, אני אשם? למה אני אשם"?
אתה יודע, זה כמו מי שהרג את ההורים שלו, ואחר כך התלונן שהוא יתום, ואתם צריכים לרחם עליו. זאת אומרת, אין כאן אשמים, ואין כאן לא אשמים, זה ברור. אנחנו מסתכלים על החיות, במה אנחנו יותר מסובכים מהן, וקשה לנו לבדוק את הדברים האלה על עצמנו, אבל בסופו של דבר, אין כאן שום דבר חופשי לאף אחד. זה מה שהוא רצה להגיד, הוא הסביר את זה.
עכשיו הוא רוצה להסביר לנו איפה בכל זאת ישנו חופש, האם אפשרי לנו לעשות משהו עם עצמנו או לא. אם לא, אז נירגע ונמשיך עם מה שיש, "טוב, מה שיהיה יהיה". אז ב"מה שיהיה", יש גישה דתית או גישה חילונית. הגישה הדתית אומרת, "לא, יש כוח עליון, אנחנו נסגור עיניים, ומה שיהיה יהיה, יש לו כוונה טובה עלינו, אנחנו בכל זאת לא יכולים, נמסור את עצמנו להשגחה הזאת ונתפלל". זו גישה דתית, לא חשוב באיזה דתות ואמונות, אבל בעצם זה כך. זו גישה אחת.
הגישה השנייה, החילונית, אומרת, "מה אתם רוצים מאיתנו? אנחנו לא חופשיים, אנחנו כולנו בודקים את זה, רואים את זה מהמדע יום יום שזה כך, לך ותיהנה כמה שאתה יכול, תברח מכל הייסורים וזהו, תגמור את החיים שלך עם איזה רווח, שנהנית". זה הכול. ואז יש לך התפתחות של טכניקה, הטכנולוגיה, וכל מיני הדברים האלה, העיקר למלא את האדם, זה הכול, אלה שתי גישות דתית וחילונית, שבהן לא משתמשים בבחירה חופשית, לא יודעים ולא נוגעים בזה.
חוץ מזה, רק בחכמת הקבלה, ישנה גישה שאומרת, "יש בחירה לאדם, והבחירה הזאת היא מאוד מדויקת", זה לא סתם לבנות חברה סוציאליסטית או משהו כזה, לא. זה דבר מאוד מאוד קשה, אנחנו רואים כמה שקשה לנו להתחיל בזה, ואנחנו חייבים לעשות את זה בדור האחרון, אנחנו צריכים לממש.
תלמיד: מה קדם למה, נקרא לזה "השגה" של בעל הסולם במבנה הרוחני?
ללא השגה הוא לא היה יכול לכתוב שום דבר. אתה רואה שאפילו בצורה הגשמית כמו שהוא כותב, כל הגשמיים שלנו גם לא יודעים לבטא את זה.
חוק אחד לכל העולמות
"ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנוכית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה.
אבל כל מה שנמצא בה יותר משני הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע ממהותו ית', אשר השפע הזה הוא שוה לכל הברואים, ואין בה משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותה נמשכת יש מיש," זה נקרא שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הוא ממלא את כולם, אם אפשר לדבר על זה כך, אבל אין ברירה, בצורה ציורית, שהוא ממלא את כולם בצורה שווה, אלא שכל אחד ואחד מרגיש ומתפעל, לפי הכלי שלו. "להיותה נמשכת יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית. רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה הקטנים עם הגדולים. שכל אחד מקבל מהשפע הזה, לפי גבול הרצון לקבל שלו, ובגבול הזה נעשית ההגדרה בין כל יחיד ויחידה.
הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה - של רצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה, שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה - המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטומים - שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות, מבחינת האנכיות שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.
ועתה יתבאר לנו ענין "חירות היחיד", מבחינת ההגדרה הנכללת בגורם הראשון, שקראנו אותו בשם "מצע", שכל הדורות הקודמים, שהם אבותיו ואבות אבותיו של אותו היחיד, הניחו טבעיהם שמה, כמו שהארכנו בזה לעיל. ועל פי המבואר, שכל עיקרו של המובן במלת יחיד אינו אלא הגבולים של "הרצון לקבל" המוטבע בחבורת הפרודות שבו.
הרי לעיניך, שכל אותם הנטיות שירש מאבותיו ואבות אבותיו, הם אמנם רק בחינות גבולים של "הרצון לקבל" בלבד. או מבחינת כח המושך שבו, או מבחינת כח הדוחה שבו, שהמה מתראים לעינינו בדמות נטיות לותרנות, או לקמצנות, להתערב בין הבריות, או להיות מתבודד כנ"ל. וכיון שכן, הנה הם ממש בחינת האנכיית שבו (האיגו) העומד ולוחם על זכות קיומו. באופן שאם אנו משחיתים איזו נטיה מאותו היחיד, הרי אנו נחשבים לקוצצים אבר אמיתי מהעצמות שלו, וגם הוא נחשב אבידה אמיתית לכלל הבריאה, משום שלא נמצא ולא יהיה עוד בכל העולם דוגמתו, כמבואר לעיל.
ואחר שבררנו היטב את הזכות המוצדקת של חירות היחיד להלכה על פי חוקים הטבעיים. נפנה ונראה עד כמה שאפשר לקיימו למעשה, מבלי לפגוע בתורת המוסר, ובתורת המדיניות. והעיקר - כיצד מקויימת הזכות הזאת, על פי תורתנו הקדושה". האם על ידי הגישה שלנו, אנחנו לא מקלקלים את מה שקיבלנו מלמעלה, ויכולים באמת רק לתקן ולהמשיך, זאת אומרת להכין למילוי?
שאלה: בעל הסולם אומר שהשפע לא שייך לאף גוף פרטי בפני עצמו אלא שהוא נמצא ביניהם.
הוא ממלא את כולם בשווה.
תלמיד: אז מה צריך כדי לבוא במגע עם השפע הזה?
להידמות.
תלמיד: ואיך זה קשור לשמירה על ייחודיותו של כל פרט?
כי כל אחד צריך להתכלל עם האחרים כך שיתכללו בו, והוא קובע שהם יתכללו בו.
תלמיד: מה הקשר בין הייחודיות של כל פרט שחייבים לשמור עליה, לבין הקשר לשפע הזה שנמצא בין הפרטים?
בין הייחודיות של כל פרט והשפע, זאת אומרת, הפרט חייב להרגיש שבהתכללות עם האחרים למעלה מהאגו שלו, לא מהתכונות שלו, אלא למעלה מהאגו שלו, הוא מבטא את הבחירה החופשית שלו. שהוא מתחבר עם חלקי הנשמה שלו, ובזה הוא דווקא רוכש את החופש. והתוצאה מזה שהוא מגיע להידמות לבורא. הוא צריך לראות בכל העשירייה הזאת, בתשעה חברים, איברים שלו.
שאלה: ואם הוא יפגום בכלל הזה של לשמור על ייחודיות של עצמו, של הזולת, במה הוא פוגע בזה בקשר לשפע?
כי כל אלו שקדמו לו לא יוכלו גם להיתקן על ידו. הוא פוגע בשפע, בכל השרשרת שעכשיו הוא קלקל.
אדם צריך להרגיש שזו לא עשירייה וזה לא חברים ולא בני אדם, יש כאן בצורה נסתרת את חלקי הנשמה שלו. הוא חייב להתחבר איתם, ולא חשוב לו הצורות החיצוניות שהוא מגלה, כי "כל הפוסל במומו פוסל", אלא הוא חייב להתקשר אליהם, חייב להתעשר על ידם, לבנות את עצמו, כי גילוי הבורא תלוי בכמה שהוא מחובר בהם.
רצוי לא לראות שום דבר חיצון, אלא חלקי הנשמה. איזו נשמה יש בזה? שעד כמה שאני מבטל את עצמי כדי להתקשר עם השני, הביטול שלי דווקא, על פניו, מגלה אצלי כלים חדשים. אתה לא לוקח מהשני כלום, אם אפשר כך להגיד, אלא בגלל שאתה חייב להקטין את עצמך כלפיו כדי להתחבר אליו, אתה בונה בתוך עצמך את הכלי הזה.
הרצון לקבל שלנו כל הזמן עובד, אנחנו רק קונים מהאחרים את הצורה החדשה שלו. אני צריך להתקשר אליך, אז על ידך אני מפצל את הרצון לקבל שלי בצורה חדשה. על ידי השני, על ידי השלישי, וכך על ידי העשירייה אני מפצל את הרצון לקבל שלי, עד לצורה שהוא הופך להיות ממש כלי שמגלה את המילוי. במה? בקשר בינינו. אין אור, הקשר בינינו, בין כל החלקים האלה הוא נעשה כזה, שהוא מאיר.
שאלה: בעל הסולם מזהיר פה כל הזמן לא לפגום בייחודיותו של כל אחד, יש פה משהו שצריך להיזהר ממנו, לא לכפות. ממה להיזהר?
זה יבוא בדרך. שאתה לא רוצה לשנות אף חבר, אלא אתה רוצה להתאים את עצמך למצב שהוא יהיה קיים בך, שאתה תתכלל ממנו.
שאלה: זו שאלה שמורכבת משני חלקים. החלק הראשון, יש חלק גדול שבי, טבעי כזה, שמאלץ אותי להתעסק בכל מיני שטויות. אני מנסה לעצור את כל זה ומעל זה להתכלל בבקשה של החברים. האם במקרה הזה, זה המימוש של הבחירה החופשית שלי? זה החלק הראשון. החלק השני, האם כל אדם על פני כדור הארץ צריך לעבור את אותם הדברים?
לגבי החצי השני של השאלה, לא כל אחד מבני האדם על פני כדור הארץ חייב לממש את הבחירה החופשית שלו כמו שאתה. זה תלוי בגובה הנשמה. העניין הוא רק בדרך, כי בסופו של דבר כולם מקבלים הכול בצורה אידיאלית, גלובלית, כללית, אינטגרלית, שאז אין הבדל בין אחד לשני. אנחנו לא מבינים את זה, איך זה קורה, שבכל זאת נעלם כל ההבדל בין כל החלקים או הנשמות הפרטיות וכולם נעשים כנשמה אחת. זה נקרא "יהיה ה' אחד ושמו אחד".
אבל בינתיים, בזמן התיקון, יש הבדל. יש נשמות יותר כבדות ברצון לקבל, יש נשמות יותר קלות ברצון לקבל. נשמות יותר כבדות הן מוכנות לעשות עבודה יותר גדולה, להשיג הישגים יותר גדולים, מפני שיש בהן רצון לקבל יותר אכזרי, הן יותר אטומות לכל הדברים שמחוצה להן. עד כדי כך שלפעמים אתה רואה בן אדם שהוא לא מבין את השני, לא מרגיש את השני. הוא בכלל לא נכלל מהאחרים, הוא מאוד מוזר בהתנהגות שלו. האנשים האלה הם דווקא עם רצון לקבל חזק מאוד, עם שורש נשמה מאוד חזק, אבל ההתפתחות שלהם הרבה יותר קשה.
וישנם כאלה כמו בעולם שלנו, מלא אנשים שמוכנים לעשות הכול, רק תגיד לנו מה לעשות, כמו שאמר עם ישראל למשה, "אתה תדבר עימו ואנחנו נעמוד ונחכה. שיהיה כך". יש ויש. לכן אנחנו צריכים לראות את האנשים שמגיעים אלינו, ויש להם התנגדות גדולה וקשה להם והכול, בצורה ש"תן לאדם להתבשל, אל תפריע". אל תזרוק אותו כי הוא לא מתקדם כמו האחרים ואולי לא יכול להסתדר איתם. לאט לאט, אין מה לעשות, זה צער גידול בנים.
זה לגבי החלק השני, ומה היה החלק הראשון של השאלה?
תלמיד: יש לי רצון טבעי לכל מיני שטויות. האם כשאני מנסה להתעלות מעל זה ולבקש עבור החברים זה מימוש הבחירה החופשית?
זה לא רצון טבעי לכל מיני שטויות, זה רצון לתענוגים, שאדם בורח מבעיות, מצרות, מכל מיני דברים. מה צריך כאן לעשות? אני רואה כאן שני דברים. דבר אחד, זו התחייבות כלפי החברה. והחברה גם צריכה לשמור על האדם, אם הוא עשה משהו טוב, לכבד אותו. אם הוא לא מבצע משהו, להעניש אותו. להעניש, זאת אומרת להגיד "איפה אתה, מה איתך". בקיצור, צריכים להתייחס בכזאת צורה, כי אלה דברים גשמיים.
ודבר שני, אדם צריך בעיקר לבנות את עצמו בזה שקובע "עתים לתורה" מה שנקרא. זה חובה. אני קובע לעצמי למלא כל מיני טוויטים וכל מיני דברים אחרים, להצטלם ועוד משהו לעשות, עוד כמה ישיבות, וובינרים נניח, וכל מה שיש. למה? כי אני לא יכול כל הזמן לשבת ולעשות. יש גם עוד זמן שאני צריך בעצמי להתקדם במשהו, אז בסך הכול כך אני ממלא את הזמן שלי.
לכן אדם צריך לקבוע, זה נקרא "לקבוע עתים לתורה". וכשאתה מתחייב, אתה כבר מרגיש עד כמה שאתה מסוגל, לא מסוגל. ולהיזהר לא לרדת, כי "עבר ושנה נעשה לו כהיתר". אם פעם אחת אתה לא מבצע משהו טוב אתה אוכל את עצמך, פעמיים, אתה כבר מפסיק לאכול את עצמך אלא זה נעשה טבע שני, אתה כבר ירדת מהמצב. ויש ויש.
וגם "איש את רעהו יעזורו", הקבוצה חייבת לשמור. אם אני תלוי בעשירייה והעשירייה תלויה בי, אז אנחנו צריכים לשמור זה על זה. ולא שאדם יעשה מה שבא לו, "עזוב, אסור להתערב". במה אסור להתערב? אין אסור. יש לנו ברית, יש התחייבות, יש ערבות. אדם נכנס, גמרנו, הוא כעבד עכשיו כלפי הקבוצה, חייב לבצע, אחרת "צא".
אנחנו צריכים להתייחס אליו בהתאם לצעדים והאופי שלו והטבע שלו, אבל הוא חייב כלפי החברה, למלאות את המקום שלו.
קריין: כותרת "אחרי רבים להטות".
אחרי רבים להטות
"והנה הכתוב אומר: "אחרי רבים להטות", זאת אומרת, שבכל המקומות שיש לנו מחלוקת בין יחיד לרבים, אנו מחויבים להכריע הדבר, לפי רצונם של הרבים. הרי מפורש שיש זכות לרבים להפקיע את חירותו של היחיד.
אולם יש לנו כאן שאלה אחרת, עוד יותר חמורה, כי לכאורה, החוק הזה עומד להחזיר את האנושות לאחור ולא קדימה, כי בעת שרוב חברי האנושות, המה בלתי מפותחים, והמפותחים המה תמיד מיעוט הקטן, ואם אתה מכריע תמיד כרצונם של הרבים, שהם הבלתי מפותחים, ונמהרי הלב, נמצא שדעתם וחפצם של החכמים והמפותחים שבחברה, שהם תמיד המיעוט, לא ישמע ולא יפקד. הרי אתה חותם את האנושות על נסיגה לאחור. כי לא יוכלו להתקדם אפילו פסיעה קטנה אחת קדימה.
אמנם כפי המתבאר במאמר השלום ד"ה חיוב הזהירות בחוקי הטבע, שמתוך שנצטוינו מפי ההשגחה לחיות חיי חברה, אם כן נעשינו מחויבים לקיים כל החוקים הנוגעים לקיום החברה, ואם אנו מקילים בשיעור מה, ינקום הטבע בנו ויטול נקמתו מאתנו כדרכו, בלי שום הפרש, אם אנו מבינים טעמי החוקים אם לא, עש"ה.
ועינינו הרואות שאין לנו שום סדור לחיות בתוך החברה, זולת על פי החוק של "אחרי רבים להטות", המסדר לנו כל ריב וכל פגע שבתוך החברה, באופן שהחוק הזה הוא המכשיר היחידי הנותן זכות קיום לחברה. ולפיכך נבחן משום זה, בין המצוות הטבעיות של ההשגחה, ואנו מוכרחים לקבלו עלינו ולשמרו בכל הזהירות בלי כל התחשבות בהבנתנו - והוא דומה לשאר המצוות שבתורה, שהמה כולם חוקי הטבע והשגחתו ית', אשר נתונים ובאים אלינו "מעילא לתתא". וכבר ביארתי (מאמר מהות חכמת הקבלה ד"ה חוק שורש וענף) אשר כל המציאות הנראית בדרכי הטבע שבעולם הזה, אין זה אלא משום שנמשכים ונרשמים כן מחוקים והנהגות שבעולמות העליונים הרוחניים.
ועם זה תבין גם כן, אשר המצוות שבתורה, אינם אלא חוקים והנהגות הקבועים בעולמות העליונים, שהמה השורשים לכל דרכי הטבע שבעולמינו הזה. ולפיכך מתאימים תמיד חוקי התורה לחוקי הטבע שבעולם הזה, כמו שתי טפות מים. וזהו שהוכחנו אשר החוק של "אחרי רבים להטות", הוא חוק ההשגחה והטבע".
תלמיד: יוצא שהאדם מתפתח, מגיע להכרת הרע והופך את הרצון, ואז הוא מתפתח בצורה טבעית כביכול. אבל כאן אנחנו רואים סתירה כביכול, האדם רק מזיק אם כך.
אז מה השאלה?
שאלה: נראה שאנחנו כל פעם דוחים את התיקון.
בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, אנחנו דוחים כל פעם את התיקון, כי הוא נגד הרצון העיקרי שלנו. הרצון לקבל שלנו הוא העיקרי ואנחנו צריכים כאילו להתמודד עימו, לכן דוחים.
תלמיד: רציתי לברר האם כל פעם ישנה הזדמנות לתיקון, האם המציאות כל פעם מנסה לפצות על הנזק הזה?
נכון. אבל אנחנו לא שמים לב, אנחנו לא רוצים להשתתף בזה.
תלמיד: באיזו צורה זה נעשה, הרי אנחנו לא רואים?
רואים, אני רואה שהעולם לא בסדר, האנשים לא בסדר, המציאות לא בסדר. כל זה זו הזדמנות לתיקון, שאני אתקן את עצמי כדי שייראה לי נכון וטוב.
שאלה: אתמול דיברנו על זה שהבחירה היחידה היא בעצם בבניית עשירייה, והיום שמעתי אותך אומר שגם שצריך ללקט את ההשתוקקות של העשירייה לבורא.
זו בניית הסביבה.
תלמיד: אני יושב עכשיו בעשירייה, בשיעור בוקר, שזה המקום האולטימטיבי לממש את התיקון, ואני לא יודע איך לעשות את זה. באתי עם מוטיבציה מאוד גדולה בעקבות השיעור של אתמול, אבל איך אני מממש את כל הדברים האלה שאני שומע, איך אני מלקט את החסרונות של החברים ומגיש אותם לבורא?
אני אגיד לך. אתה צריך לראות בכל חבר וחבר את הרצון שלו לחיבור ולהשגת המטרה. עם הרצונות האלה אתה רוצה להתחבר. אתה משתוקק לזה, אתה אוהב את הרצונות האלה שלהם לבורא. אתה ממש מחבק את הרצונות האלה, רוצה להתחבר איתם, ללקט אותם, ממש להכניס אותם בפנים, שהם יהיו בך. אתה רוצה לשמור עליהם, לפתח אותם, לטפח אותם, את הרצונות של כל אחד ואחד. ואז את האהבה הזאת לאותן הנטיות כלפי הבורא ולחיבור אתה משפיע להם ועם זה אתה פונה גם לבורא.
תלמיד: אני רוצה, אבל לא מצליח לי.
תנסה. אחרי שבועיים שלושה, "עד שלא מניח לי לישון".
תלמיד: זו בדיוק הנקודה, לא רק שזה לא מצליח, זה גם מניח לי לישון, אני יכול לחיות עם זה.
תבקש מחברים שיעזרו לך, גם אצלם זה אותו דבר. תחשבו כל אחד על אחרים, שתהיה לכם נטייה כוללת.
תלמיד: איך באמת אפשר לעזור אחד לשני, לחייב אחד את השני?
להתחייב, זה נקרא "ברית".
תלמיד: למה זה לא מצליח? אנחנו רוצים להתחבר, מה חסר לנו בשביל זה?
חסר לקבוע בצורה רצינית שזה מה שאתם צריכים. חסר גם להחליט שאחרת "כאן מקום קבורתכם" כמו שכתוב.
שאלה: כל רגע ורגע אנחנו מגלים דחייה בעבודה. איפה פה אני משתמש בבחירה חופשית?
מה אתה עושה כשאתה מגלה דחייה?
תלמיד: מתגבר, זו העבודה שלנו.
כן. ובמה היא בחירה חופשית?
תלמיד: בחירה חופשית זה שאני צריך לבנות את הסביבה כל הזמן.
זו בדיוק ההתגברות הנכונה על הדחייה מהעבודה. הכול זה כלפי נקודה אחת של חיבור.
שאלה: איך הסביבה שאני מייצר בצורה מלאכותית משנה לחלוטין את הסביבה שהייתה לי קודם לכן?
זה על ידי מאור המחזיר למוטב. מצידי אני צריך רק לגלות את הנטייה, רצון, תפילה, מאמצים, אבל אחר כך האור העליון עושה. תסתכל מה שעושה האור העליון עם התינוקות, עם הקטנים, אפילו עם גופים של חיות, לא חשוב עם מי, ישנו מאמץ מצד כל נברא להתקדם והאור העליון לפי המאמץ הזה פועל עליהם.
תלמיד: אנחנו צריכים כל הזמן לבנות את הסביבה?
כן, על ידי סביבה אתה מקדם את עצמך. אני צריך למצוא באינטרנט את המכניזם הזה שהאוטו מעלה את עצמו.
תלמיד: מתי זה נגמר לבנות את הסביבה?
בגמר התיקון, אז יש לך כלי שלם.
תלמיד: אם היינו 20 מיליון תלמידים וכולנו היינו גרים באותו מקום, האם זה היה יותר קל?
אני לא חושב, אחרת היינו באמת ככה. לא. מה שיש, זה מה שצריך להיות.
תלמיד: אז הכמות היא לא משפיעה על הפרמטרים?
אני לא יודע, אני לא רוצה לקבוע. מה שהבורא נותן לי כעבודה זה מה שאני מקבל, ובזה אני צריך לברך על מה שנותן ולבצע. מה הספקולציות האלו יותר, פחות, בוא נרוויח, בוא נעשה? לא. אני חייב לעשות הפצה? חייב. יבואו יותר? בסדר. יבואו פחות? מה לעשות. אבל אני צריך מעצמי לתת 100%.
תלמיד: לדוגמה, אם אני נכנס לבני ברק, אני מרגיש מחשבות, סביבה, הכול, אבל פה אני צריך לעשות מאמץ קשה להרגיש מחשבות.
בטח. כמה שתתקדם יותר, תראה לך הסביבה הזאת יותר מקולקלת.
תלמיד: למה זה ככה?
כדי להיות בבחירה חופשית. זה ברור. אלא מה חשבת, שאתה תראה אותם גדולים? לא. תראה אותם קטנים והכול, ואז רק על ידי המאמץ אתה תתאר לעצמך שזו חברה גדולה ומיוחדת. אבל איך שזה ייראה, ודאי שלא. "כל הפוסל במומו פוסל"4.
(סוף השיעור)