שיעור בוקר 07.11.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 770,

"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ה'-ט'

קריין: בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", עמ' 770, אות ה'.

אות ה'

"וע"פ המתבאר, תבין דברי חז"ל במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך: אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא".

ויש לשאול, על דבריהם אלו: מה נשתנתה חכמת התורה, משאר חכמות העולם, שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער, אלא העמל לבד, מספיק לגמרי, בחכמות הללו, לזכות בהן, וחכמת התורה, אע"פ שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של "פת במלח וחיי צער וכו'"?

וסיומם של הדברים, מפליא עוד יותר, שאמרו: "אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כי בשלמא בעולם הבא, אפשר שיהיה טוב לי. אכן בעוה"ז, בעת שאני מסגף עצמי, באכילה ושתיה ושינה ואני חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו: "אשריך בעולם הזה". הכאלו חיים, "מאושרים" יקראו, במובן שבעולם הזה?"

מובנת לנו הקושיה הזאת, כי לפי התנאים של האדם, ולפי התנאים של החיים שלנו, ודאי שאי אפשר להגיד שהחיים האלו הם הטובים, המיוחדים, אלא במה בדיוק הקושיה? ואז הוא ממשיך "ויש לשאול,".

שוב מההתחלה.

אות ה'

"וע"פ המתבאר, תבין דברי חז"ל במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך: אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא".

ויש לשאול, על דבריהם אלו: מה נשתנתה חכמת התורה, משאר חכמות העולם, שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער, אלא העמל לבד, מספיק לגמרי, בחכמות הללו, לזכות בהן, וחכמת התורה, אע"פ שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של "פת במלח וחיי צער וכו'"?

וסיומם של הדברים, מפליא עוד יותר, שאמרו: "אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כי בשלמא בעולם הבא, אפשר שיהיה טוב לי. אכן בעוה"ז, בעת שאני מסגף עצמי, באכילה ושתיה ושינה ואני חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו: "אשריך בעולם הזה". הכאלו חיים, "מאושרים" יקראו, במובן שבעולם הזה?"

השאלה מובנת, איך אנחנו יכולים להגיד על העולם הזה, על החיים האלה שהם הכי טובים שיכולים להיות, או על חיי העולם הבא, שאני כבר בכוונה נפטר מכל הבעיות, הקושיות, הייסורים וכן הלאה. איזה חיים הם בעולם הבא, אם אנחנו חושבים עליהם שהם כל כך טובים? זה מה שהוא אומר. זאת אומרת חיים מאושרים בעולם הזה - אין, את זה אנחנו רואים, ובעולם הבא - אנחנו צריכים עוד להמשיך.

אות ו'

"אמנם, לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות, כהלכתן, בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לצורך הנאתו עצמו - אי אפשר לבא לזה, אלא בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף.

והתחבולה הראשונה היא: להרגיל עצמו, שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים, שבצרכי קיום גופו. שהם: אכילה ושתיה ושינה, וכדומה מהכרחיים. באופן, שיסלק את עצמו לגמרי, מכל הנאה, המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו. עד שחיי צער, יחיה פשוטו כמשמעו.

ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו, שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו, מעתה, לעסוק בתורה ולקיים המצוות ג"כ בדרך הזה, דהיינו, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו במשהו.

וכשזוכה בזה, אז זוכה לטעום, את החיים המאושרים, המלאים מכל טוב ועונג, בלי פגם של צער כל שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. כמו שרבי מאיר אומר (אבות פ"ו): "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי לו וכו'. ומתגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכו'", עש"ה.

ועליו הכתוב אומר: "טעמו וראו, כי טוב ה'", כמבואר לעיל, שהטועם טעם, העוסק בתורה ומצות לשמה, הוא הזוכה ורואה, בעצמו, את כונת הבריאה, שהיא, רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב, והוא השש ושמח, במספר שנות החיים, שהעניק לו השי"ת, וכל העולם כולו כדאי לו."

תלמיד: בעל הסולם כותב פה שהתחבולה הראשונה היא להרגיל עצמו שלא לקבל שום דבר להנאתו כמו אכילה, שתייה וכולי. אז איך תחבולה כזאת מקרבת אותנו לרוחניות?

זה מקרב אותנו למצב שבו אנחנו מבקשים, פונים לבורא, מתפללים על זה שהוא יאיר אותנו בכזה אור שנירגע, אם ניתן להגיד ככה, במה שאנחנו מקבלים, ולא יהיה לנו שום הבדל בין מה אנחנו מקבלים, פחות או יותר וכן הלאה. זה מה שחשוב לנו להבין מכאן.

תלמידה: מה הקשר בין האגו שכלפיו צריכים לעבוד בצורה של סיגופים, לאגו שמתגלה כשאנחנו מנסים להתחבר בינינו?

המטרה. אדם שעובד בתוך האגו שלו, לא רוצה להישאר בו ולהרגיש את כל מה שהוכן עבורו לעתיד, לעומת אדם שלא מנסה לצאת מתוך האגו שלו, ונשאר בתוך הרצונות האגואיסטים שלו.

תלמידה: יוצא שאני יכולה בעיקרון להגיע לאותו גבול מהר מאוד, כשאני רואה שהאגו שלי מפריע לי?

כן, אנחנו עוד נלמד את זה.

תלמידה: איך ליישב אותם הייסורים שבעל הסולם מדבר עליהם כאן בשלב היגיעה, בשלב ההתקדמות, עם הרעיון שאנחנו צריכים להיות בשמחה בעולם שלנו?

אם אנחנו מתקשרים למטרה ומבינים שהכול כך מסודר בשבילנו, אז אנחנו כבר מקבלים מה שמרגישים, כטוב. ומאותו רגע אנחנו כבר לא מרגישים שום דבר רע במה ששולח הבורא, ובמה שאנחנו מקבלים.

תלמיד: אני מזהה פה איזה תהליך שבעל הסולם מציע לנו, הוא כותב שקודם כל התחבולה הראשונה היא "להרגיל עצמו של לא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים הכרחיים כמו אכילה, שתייה, שינה" וכולי. ואחרי שהתרגל בזה, אז "אין לו שום רצון לקבל הנאה לעצמו", אחר כך הוא מקבל אפשרות לעבוד ב"להשפיע נחת רוח ליוצרו" ואז "זוכה לטעום את טעם החיים המאושרים". אני שואל על התהליך הזה, קודם כל על השלב הראשון, מאיפה האדם יכול להרגיל את עצמו לא לקבל כלום להנאתו? זה משהו שהוא בכלל מסוגל לעשות?

לא, ודאי שהאדם לא מסוגל.

תלמיד: אז איך עוברים את השלב הראשון?

עוברים את השלב הראשון כשמבינים שהרצון לקבל שלנו מפריע לנו במיוחד להרגיש את יחס הבורא אלינו כטוב, ולכן מצפים, מתפללים שהבורא יסיר את הרצון לקבל שלנו, ושאנחנו נקבל במקומו רצון להשפיע.

תלמיד: כלומר השלב הראשון בעצם תלוי בתפילה, כמו תפילה לפני תפילה.

כן.

תלמיד: ואז בשלב השני הוא כותב שאין גופו רוצה לקבל שום הנאה כלשהי לעצמו, אז איך בכלל אפשר להגיע למצב שאתה לא רוצה לקבל שום הנאה? זה משהו שאני לא מצליח להבין.

זה דבר טבעי, אם אנחנו נמצאים בתהליך שמתרחקים מהרצון לקבל ומתקרבים לרצון להשפיע.

תלמיד: אם אנחנו עובדים בצורה של סיגופים על הגוף, מונעים מעצמנו אוכל, זה כמו שהיו עושים פעם חכמי התלמוד, זה היה ההבדל בין חכמי המשנה לחכמי התלמוד, שהם הפסיקו עם העניין של הסיגופים ומנעו מהגוף שלהם דברים, אלא עשו את זה בצורה אחרת. כלומר נראה שהשיטה הזאת לסגף את הגוף מובילה אותך למקום פחות גבוה. בגלל שאתה מתעסק עם הגוף הבהמי.

אתה צריך להשתדל להתקרב להרגיש שאתה מקבל בחיים שלך תענוגים מהבורא, ואז כל הפנייה שלך אליו תהיה בדרך הזאת, שאתה מתפלל להרגיש תענוגים במה שאתה מקבל מהבורא, ולא רוצה להרגיש שום דבר שמפריע לך, שמרחיק אותך מהרגשת הבורא.

תלמיד: ואני לא חייב לעבוד על הדבר הזה דרך, לאכול אוכל פשוט דווקא, אלא השיטה היא אחרת?

כן.

תלמיד: באות ה' בעל הסולם כותב, "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה". למה אנחנו צריכים לעשות את זה?

למה? כי זה בדיוק מקרב אותנו לפגישה עם הבורא. שאת זה אנחנו רוצים להרגיש במה שמקבלים ממנו, והולכים לכיוון זה, לנקודת המפגש בכוונה שלנו.

תלמיד: תמיד למדנו שאנחנו לא צריכים לוותר על שום דבר בחיים הגשמיים שלנו כדי לגלות את הבורא. אבל לכאורה נראה שיש בין הדברים כל מיני התאמות שאנחנו צריכים לעשות בחיים שלנו. האם אנחנו צריכים להתייחס לזה פשוטו כמשמעו, באמת לוותר על דברים בעולם שלנו, או שיש פה משהו יותר עמוק?

יש משהו בעולם שלנו שאנחנו נצטרך לגלות ולסלק.

תלמיד: יש הנאות בעולם הזה, כמו שהוא כותב על אכילה, שתייה, שינה. למה צריך לצמצם את ההנאה הזאת במקום להשתמש בה ורק לכוון אותה נכון?

אני חושב שאם אתה מכוון את האוזן שלך, את הלב שלך לקבל רק את התענוגים המסוימים האלה מהבורא, אז אתה מכוון אליו.

תלמיד: האם בשאר התענוגים בעולם הזה אי אפשר להשתמש כדי לכוון אותם בעל מנת להשפיע לו?

בבקשה, תצרף גם אותם.

תלמיד: האם אני צריך לצמצם את ההנאה שלי מכל מיני תענוגים בעולם הזה, או אני צריך ליהנות בעולם הזה ולכוון את זה נכון?

אתה צריך לכוון את עצמך כך שכל הזמן אתה מכוון לבורא. ותרגיש בכיוון שלך שאתה מתקרב אליו, עד שבאמת חוץ מנקודת הפגישה ביניכם, היא לא תתפוס ממך את כל החיים.

תלמיד: וכשאני לפני הנאה, למשל סעודה, אני יודע שאני איהנה ממנה עכשיו. האם אני צריך לוותר על ההנאה, לא ליהנות מהתענוג של אוכל או שינה?

לא. אתה לא רוצה לוותר על ההנאה, אלא אתה רוצה לוותר על ההנאה כדי להרגיש את הקשר שלך עם הבורא בצורה קרובה אליך.

תלמיד: אז בשביל מה צריך סיגופים או כלפי מה הסיגופים?

סיגופים אנחנו צריכים כדי להגדיל את פניית הבורא אלינו.

תלמיד: הזדככות הגוף, שבעל הסולם כותב, זה גם זיכוך הגוף. האם אחרי שיש לנו מסך יש פחות סיגופים לעומת כשאין לנו מסך?

לא. אם יש לנו מסך, אז אנחנו כבר מסובבים את הסיגופים שבאים עקב הרצון לקבל שלנו וסיגופים שבאים מאיזו צורה אחרת. נשארים לנו סיגופים רק כנגד הרצון לקבל, ואז אנחנו משתדלים להתעלות למעלה מהם, שלא ייכנסו ברצון להשפיע שלנו.

תלמיד: אם אנחנו אומרים שהדורות הקודמים היו יותר זכים ואנחנו יותר עבים, אז איך יש לנו פחות סיגופים מאשר הדורות הקודמים?

יש לנו יותר רצון לקבל. יש לנו יותר גילויים של הרצון לקבל וכך זה יימשך, עד שנחליט שאנחנו לא רוצים בכלל להיות קשורים לבורא על ידי הרצון לקבל, ואז נישאר עם הרצון להשפיע.

אות ז'

"עתה תבין, את שני הצדדים, שבמטבע של העסק בתורה ומצות:

כי צד הא' - הוא דרכה של תורה. כלומר, ההכנה הרבה, שהאדם צריך להכין את טהרת גופו, בטרם שיזכה, לעצם קיום התורה והמצות. ואז בהכרח, שעוסק בתורה ומצות שלא לשמה, אלא בתערובות של להנאתו עצמו, שהרי, עדיין לא הספיק לזכך ולטהר את גופו, מהרצון לקבל הנאות, מהבלי העולם הזה. ובעת הזאת, מוטל עליו, לחיות חיי צער ולעמול בתורה, כנ"ל במשנה. אכן, אחר שגמר והשלים, את דרכה של תורה, וכבר זכך גופו, ומוכשר לקיים התורה והמצות לשמה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, הרי הוא בא

לצד השני של המטבע - שהוא חיי עונג ושלוה רבה, שעליה היתה כונת הבריאה "להיטיב לנבראיו". דהיינו, החיים המאושרים ביותר, שבעוה"ז ועוה"ב".

תלמידה: מה יעזור לנו להיטהר מהרצונות שלא מכוונים להשפעה?

אנחנו צריכים להפטר גם מהם, לעלות למעלה מהשאלות האלו.

תלמיד: לפי הכתוב, לזיכוך הגוף נדרשה יגיעה מתוך צער והגבלות. בדורנו, דרך החיבור כמו שכתבו בעל הסולם ורב"ש, מה מחליף את היגיעה שהייתה מצער והגבלות, לפי הכתוב?

לפי הצער וההגבלות אני נמשך למטרה כנגדם, לחיבור, לאיחוד, לדבקות.

תלמיד: אבל בימינו, כל תנאי המחייה השתנו, יש מים זורמים בבית, שירותים. והמיקוד שלנו בלימוד, העמל בתורה הוא אותה משיכת מאור מתוך הכרה, התחלה של הבנה של פעולות משותפות לפי תורתו של הרב"ש ובמיוחד לפי השיטה בעל הסולם.

כן.

תלמיד: מה מחליף בעצם את מה שהיה נדרש ליגיעה מתוך הלחץ, הצער וההגבלות הרבות שהיו בעבר?

קודם, לפני קבלת ההגבלות, היתה רק נוכחות האור, שהוא לא יכול להופיע בכלים שלנו, ברצונות שלנו. וכשאנחנו ממשיכים באותה הדרך, אז אנחנו מגיעים למצב שבינינו לבורא יש את הרצון לקבל שלנו שכולו הפוך מרצון הבורא, ולכן אנחנו לא משתווים עימו. אי השוויון הזה, מורגש אצלנו כמרחק מאיתנו לבורא.

תלמיד: איך להבדיל בין רצון שנראה לנו לכאורה אטרקטיבי בעולם שלנו ולא מפריע להתעלות הרוחנית לבין רצון שכן יכול להסיט אותנו מהדרך, מהמחשבה? אפשר איכשהו להבדיל ביניהם?

אני מבין אותך. כל הרצונות שלנו שמכוונים כדי לגלות אותם ולמלא אותם, הם באופן טבעי הפוכים, מנוגדים למה שאנחנו רוצים להשיג. כי ברצונות האלה שמתמלאים לפי הבקשה שלנו, אנחנו מבקשים לקבל, וזה כנגד הכוונה של הבורא להיטיב לנו בצורה שלמה, מלאה, ברצון להשפיע, כי ברצון להשפיע אנחנו נהיה דומים אליו, בקשר איתו.

ולכן כל המשימה היא לחקור את הרצונות שלנו באור הבורא. כלומר בהשוואה של הרצונות שלי לרצונות שלו. ואת אותם רצונות שבולטים אצלנו, נבדלים אצלנו, שהם לא בהשוואה עם מטרת הבורא, אנחנו קובעים כקליפה, כמשהו שהפוך ממטרת הבריאה, ולכן אנחנו משאירים אותם ועוסקים אך ורק במילוי הרצונות שבהם אנחנו רוצים למלא עבור הזולת, עבור האחרים.

תלמיד: אם ניקח אדם שמגיע לסעודה, זולל את כל מה שיש בה, ממלא את הבטן והולך, ולעומתו ניקח אדם מפותח יותר שכבר שם לב למאמץ שבעל הבית השקיע בכל מנה, וכבר אפילו לא יכול לאכול אותה כי הוא לא מרגיש ראוי. מה מתפתח באדם, מהי הרגישות לבורא שאדם צריך לקבל ומאיפה הוא מקבל את זה?

אדם שמגיע לסעודה ומכיר את בעל הסעודה שעשה בשבילו, ומקבל כל דבר שנמצא על הצלחת או הצלחות שלפניו, הוא מקבל אך ורק כדי להיטיב לבעל הבית.

תתאר לעצמך, אם אתה עם מזלג ביד ואתה רוצה לקבל משהו שנמצא על הצלחות, אתה לוקח משהו מהצלחת, אתה מבין איך אתה רוצה לאכול את זה, לקבל את זה, ואז אתה מכניס את החתיכה הזאת שבחרת מהצלחות לתוכך, עם הכוונה שאתה רוצה ממה שיש בזה להנות לבורא.

תלמיד: ואז הטעמים אחרים לגמרי.

רגע, אנחנו לא מדברים על זה עכשיו. מה שמרגיש הבורא ואיך הוא מגלה את זה, ואיך הוא יקבל את זה, זה אחר כך.

תלמיד: דיברתי על הטעמים שהאדם מרגיש באותה סעודה, הם כבר אחרים לגמרי.

גם זו שאלה. ונגיד כשהוא כבר מקבל חלק מהסעודה, זה כבר מלווה בו בקבלה על מנת להשפיע.

תלמיד: אם הבורא כמו אבא טוב, רוצה למלא לנו את כל הרצונות, גם הפשוטים ביותר, ואני צריך להגביל את עצמי ולא ליהנות, זה אומר שאני מתקדם בצורה איטית, לא טובה? איך להסביר את זה?

עליך להבין שהבורא נותן לך הזדמנות להתעלות עד לדרגה שלו מתוך אותם המשחקים הקטנים אתו, ולכן אתה רוצה להשתתף בזה.

תלמיד: האם צריך לקבל את זה ולהודות על כך? או בכל זאת להגביל את עצמנו, לא לקבל, לדחות?

זה כבר תלוי באופן שבו אתה מתנהג. אם אתה מקבל, אז אתה נמצא עם הבורא במצבים מנוגדים, הוא משפיע, אתה מקבל וזהו. ואם אתה רוצה להיות בהשוואה עם הבורא, במצבים דומים, אז אתה מסרב לקבל בצורה הזו ומתחבר עם אותה מנה, אותו כיבוד שהוא רוצה שתקבל וקובע בהרגשה שלך שזה באמת תענוג. בכך אתה מתחבר, מתקרב לבורא כדי להיות בהשוואה עמו.

תלמיד: אנחנו רוצים לקחת את הסיגופים שהחברים מרגישים ולהפוך אותם לתפילה. כל חבר מוסיף מתוך ליבו לתפילה ובסוף אפשר להגיע לתפילה להשפיע נחת רוח לבורא. אנחנו עושים את זה בלוס אנג'לס ב07:45 בבוקר, האם זה משהו שיכול ללוות אותנו כל היום עד לשיעור עם הרב? איך העשיריות האחרות יכולות לעשות את זה כך שכולנו נוכל להגיע מוכנים יותר לשיעור?

זה לא שייך לזמן, לגמרי לא. אפילו שלא שתהיו בלוס אנג'לס אלא על איזה כוכב, זה לא משנה. אתם צריכים בעיקר להיות מחוברים ביניכם ככל האפשר ולהיות באותו קו של קבלה והשפעה מאתנו, כלפינו. אז תוכלו לקבל את זה ולהרגיש שזה באמת בא לרצון להשפיע.

תלמיד: האם יש דרך לחדש כל פעם את הקשר, את החיבור, את ההכנה לשיעור כדי להעצים את הרגשת החיבור בינינו?

כן. כל פעם נמשיך בזה ביותר ויותר כוח.

קריין: אות ח'.

אות ח'

"והנה נתבאר היטב, ההפרש הגדול, בין חכמת התורה לשאר חכמות העולם: כי שאר חכמות העולם, אין השגתן מטיבה כלל, את החיים שבעוה"ז. כי אפילו הספקה בעלמא לא יתנו לו, בעד המכאובים והיסורים, שהולך וסובל במשך ימי חייו. ע"כ אינו מוכרח לתקן גופו, ודי לו בעמל שנותן בעדם. כמו כל קניני העולם הזה, הנקנים על ידי יגיעה ועמל עליהם.

משא"כ עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא, להכשיר את האדם, שיהיה ראוי לקבל, כל אותו הטוב, שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", ע"כ ודאי, שצריך לזכך גופו, שיהיה ראוי וכדאי, לאותו הטוב האלקי".

אות ט'

"גם נתבאר היטב, מה שאומרת המשנה: "אם אתה עושה כן, אשריך בעוה"ז". כי בכונה גמורה דייקו זאת, להורות, כי חיי העולם הזה, המאושרים, אינם מוכנים, אלא רק למי שהשלים את דרכה של תורה. באופן, שענין הסיגופים, של אכילה שתיה שינה וחיי צער, האמורים כאן, המה נוהגים, רק בעת היותו, בדרכה של תורה. כי על כן, דייקו ואמרו "כך היא דרכה של תורה".

ואחר שגמר דרך זו, של שלא לשמה, בחיי צער וסיגופים, מסיימת המשנה: "אשריך בעוה"ז", כי תזכה לאותו האושר והטוב, שבכונת הבריאה. וכל העולם כולו, יהיה כדאי לך. דהיינו, אפילו העוה"ז. ומכל שכן, לעולם הבא".

תלמיד: יש כמה מצבים של התקדמות, ואני רוצה להבין איך הם בנויים, באיזה סדר. יש חיבור בעשירייה שזה הדגש שלנו עכשיו, כל עשירייה ועשירייה צריכה להתגבש בתוך עצמה כלפי הבורא. יש חיבור בין עשיריות שונות בחברה, ויש חיבור לעשירייה הכללית, שכולנו, כל בני ברוך, כעשירייה אחת. מה הם השלבים? מה ההבדל ביניהם?

אלו השלבים.

תלמיד: אלו השלבים.

כן.

תלמיד: אנחנו "בני ברוך", הכלי העולמי שאתה עכשיו רואה לפניך, במה צריכים להתמקד?

אנחנו מדברים על זה. על מה אנחנו צריכים להיות מכוונים? על החיבור בינינו.

תלמיד: האם חיבור בינינו בתוך העשירייה?

כל חכמת הקבלה היא רק חכמת החיבור.

תלמיד: חכמת החיבור, האם היא בתוך עשירייה, בין עשיריות, בעשירייה הכללית?

גם וגם וגם.

תלמיד: אני מנסה להבין כרגע כדי לכוון את עצמנו יותר.

חיבור בתוך עשירייה, אחר כך חיבור בין עשיריות, ועוד, עד שנרגיש.

תלמיד: האם אנחנו מוכנים להתקרב לחיבור בין עשיריות, או שכרגע המיקוד הוא בתוך עשירייה בלבד?

לא, אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו לא מרגישים שזה הכרחי.

תלמיד: למרות שמרגישים שזה לא הכרחי, האם צריך לפעול לשם כדי לעורר את המצב הזה, את הדרגה הזאת, לשחק בזה, או בכלל לא להתקרב למקום הזה כי זה לא המגרש שלנו כרגע?

אני חושב שזה עוד לא עכשיו. אולי עוד כמה זמן, עוד כמה תרגילים.

תלמיד: כשיגיע השלב הזה של חיבור בין עשיריות, האם זה דבר שנרגיש, זה משהו טבעי שמרגישים?

כן. לפי המוח ולפי הלב אתם תוכלו כבר לראות את החברה שהיא נמצאת בכאלו יחסים, ושיכולים להתחבר לפי הלב ולפי המוח.

תלמיד: מה חסר היום בתוך העשיריות שלנו כדי להגיע לשלב ההתקדמות הבא שלנו?

רק להיות יחד. אבל זה דבר גדול.

תלמיד: העשירייה לא יכולה לשבור את הקיר שנמצא בינינו מפני שיש לנו חוסר בחברים שנמצאים בשיעור בבוקר, יש לנו רק את החברה הגדולה שנמצאת בשיעור. איך לשבור את הקיר?

אני חושב שאתם כולכם צריכים להשתלב בשיעור, זה דבר הכרחי, ולדבר על זה שבזמן השיעור אתם רוצים להיות קשורים כמו שנדרש לפי בעל הסולם - אנחנו מתקרבים זה אל זה עם לב פתוח וכך מחבקים את כולם.

תלמידה: בעל הסולם בסעיפים האלה מדבר על אושר, על חיים מאושרים. מה זה אומר "אושר" במובן הרוחני?

אושר זה כאשר אתם חפצים במשהו ויכולים לממש את זה.

תלמידה: איך לעשות את נקודת החיבור בינינו לבורא יותר מוחשית, שהיא באמת תמלא את כל החיים שלנו?

איך לעשות את הפגישה כזאת שהיא תמלא את כל חיינו? זה לא פשוט. תנסו להתכונן לפגישה הזו, תקראו על זה משהו, איך לפתוח את הלב שלי לפני הפגישה עם החברות, וכן הלאה, ותצליחו.

תלמיד: בעל הסולם מבסס את כל ההקדמה שלו על זה שאדם צריך לקיים תורה ומצוות וזה יקרב אותו אל הבורא.

כן.

תלמיד: איך אדם מוצא את המצוות? אין ספר שאומר תעשה כך וכך. אני עכשיו יוצא ליום, איך אני מוצא את המצוות שאני צריך לקיים, שזה יהיה יותר ברור לי מה אני צריך לעשות?

תהיה מוכן מבפנים, ואז כל מה שיתברר לפניך תוכל לקבל את זה בהתאם למצוות.

תלמיד: האם יש הגדרה יותר כללית, שכל אדם יידע מה הוא צריך לעשות?

אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו כקבוצה אחת, גברים עם הגברים, נשים עם הנשים, ולהשתדל שכל הקבוצה הזאת משתי הקבוצות, גברים ונשים, יהיו מחוברים בהחלט ביניהם בצורה שרק על זה אני חושב.

תלמיד: יש עניין שהאגו כל הזמן מטשטש את מה שאדם צריך לעשות.

אז אנחנו צריכים כנגד זה לעבוד, ודאי.

תלמיד: מה עושים שהאגו לא יטשטש, שאני אזהה את מה שאני צריך לעשות?

מתפללים.

תלמיד: מה הסיכום שלנו מהשיעור?

הסיכום שלנו, כמו שדיברנו בשיעור הקודם, הוא שאנחנו כבר צריכים להיות מחוברים בינינו בעל מנת להשפיע אחד לשני, ובכוח הכללי של ההשפעה שלנו שאנחנו מוציאים מתוך החיבור בינינו, לכוון אותו לבורא.

(סוף השיעור)