שיעור בוקר 28.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שפלות והכנעה - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – שפלות והכנעה, קטעים נבחרים מן המקורות.

הנושא הקודם שלנו היה להכניע עצמנו כלפי העליון, וזה בעצם המשך רק כדי באמת להכין את עצמנו עוד יותר נכון, כדי להיכנס לקשר עם העליון, שזה בא רק על ידי שפלות והכנעה. אנחנו צריכים לעבור את הקטעים האלה, להתרשם מהם ויחד עם זה אנחנו נרגיש מה עוד צריכים לעשות בזה, ונתקדם. סך הכול כל הכיוון שלנו זה להגיע ל"לשמה".

שאלות תשאלו, כמה שאפשר יותר אבל לעניין [לפי] מה שלומדים, וכך נתקדם. נשמע גם מה שאומרים חברים, מה שהם שואלים ומה שאני עונה להם, זה עוזר לנו להתכלל יחד יותר ויותר, וזו בעצם המטרה. לא עד כמה שאנחנו נדע את הפסוקים אלא כמה שאנחנו נרגיש שאנחנו יחד רוצים לבצע, לממש אותם.

קריין: שפלות והכנעה – קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 1.

כותב רב"ש:

"האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.

והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמיים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכול למעלה מהדעת.

ואז האדם אומר, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השפלות, מטעם שהקב"ה רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמיים בצורת שפלות כזו.

ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.

ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי."

(הרב"ש. 21. "קידוש החודש")

מה כאן מיוחד בקטע הזה? שבכל מצב שאדם נמצא הוא קודם כל צריך לגלות, להרגיש בפנים, לא לשכוח, תלוי באיזו מדרגה הוא נמצא, שהמצב בא מהבורא, שהבורא מעורר אותו, "אני הראשון ואני אחרון". ולכן מזה אדם מתחיל, זאת אומרת מה שאני מרגיש, מה שאני חושב, כל מה שמתגלה בי, זה בא מהבורא. ועכשיו, אחרי שאני קובע את זה, מה אני צריך לעשות.

זה כבר החלק השני של הבירור, אבל קודם כל שמה שאני מרגיש, חושב, רוצה לבצע, עומד לעשות, כל המחשבות והרצונות האלו הם מהבורא. ואפילו אם אני מרגיש בהם מצב הכי שפל, זה הבורא מביא לי, והכי מבולבל, זה הבורא מביא לי. הכול בא ממנו בצורה ישירה, לא שמישהו בדרך מקלקל לי את זה, אלא ממש מהבורא ישר. ועכשיו השאלה, איך אני מגיב על זה. אבל קודם כל להתרשם, להיות בטוח, בהרגשה, בשכל, שזה מגיע לי מהבורא. שכל המצב, גם אני וגם הסביבה, הכול הכול, זה מיוצב על ידי הכוח העליון, מכאן והלאה כבר יש חלק שלי.

שאלה: אנחנו מודעים לכך שאנחנו נמצאים בשפלות הזאת, וזה מהבורא, האם אנחנו צריכים להיות בשמחה והאם אנחנו יכולים להיות בשמחה באותו רגע?

אם אני באמת מתאר נכון שאני קיבלתי את זה מהבורא, זה כבר שמחה. אפילו המצב הכי גרוע, אבל אני קיבלתי את זה ממנו ואם ממנו, את זה אני קיבלתי בדרך למטרה ולכן יש לי כבר בזה איזו שמחה.

תלמיד: איך אני יכול להיות בטוח עם כל הבירורים שזה לא איזשהו חשבון אגואיסטי?

אתה לא יכול להיות בטוח בכלום, אבל אם אתה מתאר לעצמך שאתה קיבלת את זה מהבורא, עכשיו אם אתה מייחס את הדברים האלה שיש בך, מוח ולב, בקיצור כול מה שמתרחש בך אתה מייחס את זה לבורא, כבר אתה יכול לכוון את עצמך נכון לתגובה, לפעולה. ואם תעשה את זה כך על כמה וכמה פעולות, אז אתה תראה שאתה מתחיל להרגיש שבאמת יש לך דווקא בצורה כזאת קשר עם הבורא.

שאלה: מדוע הוא אומר שזאת המדרגה הנמוכה ביותר, שזאת השפלות הגדולה ביותר ושהוא כולו למעלה מהדעת. האם אפשר להיות למעלה מהדעת בלי להיות בשפלות, או שאני חייב להיות בשפלות כדי להיות למעלה מהדעת?

קודם כל כך הוא מרגיש, שהוא נמצא במדרגה הנמוכה, ומקבל שזה מגיע מהבורא אז בשבילו המדרגה הזאת יחד עם זה הופכת להיות נכס יקר, כי קיבל אותו מהבורא. ואז יוצא שהמצב של הרגשת המדרגה הנמוכה וההכרה שקיבל את זה מהבורא, שני הדברים האלה הם מתחילים לחיות בו יחד, יהיו מורגשים בו יחד והם לא סותרים זה לזה, ככה זה מגיע מהבורא.

ואז אדם דווקא יכול להודות לבורא על ההבחנה הזאת, כי מצד המדרגה עצמה אין לו במה לשמוח, להיות שמח, להיות מאושר, אבל מצד שני, שקיבל את זה מהבורא, אפילו הדבר הקטן ביותר, אפילו שאין בזה שום דבר חוץ מההבחנה הזאת הקטנה שקיבל מהבורא, זה כבר נחשב אצלו לרכוש גדול ואז הוא שמח. אז במצב אחד יש לו גם הרגשת השפלות והרגשת השמחה, ושניהם דווקא תומכים זה בזה, כי בטוח שיש לו כבר דבר נקי מהאגו שלו, מהיחס שלו לכלי דקבלה. כי הוא הולך עכשיו ליהנות ממה שקיבל מהבורא, ממש נטו, רק מזה, ולא מזה שיש לו משהו בכלים שלו אלא רק ממי הוא קיבל את זה. וזה מאוד חשוב.

שאלה: האם הדאגה הנחותה ביותר היא דאגת הכניסה ושם אני יכול להרגיש את הפוטנציאל שהוא מעל המצב?

בוא נשתדל לקיים מה שאני עכשיו אמרתי, ומזה יהיה לך מובן מה שאנחנו עושים.

שאלה: יוצא שמה שאני מקבל זה לא כל כך חשוב, אלא מה שחשוב, שאני ארגיש את הבורא. איך להרגיש את הבורא?

זה לא חשוב עד כמה שאני מרגיש את הבורא, העניין הוא עד כמה שאני מחשיב אותו למעלה מכל מה שמתרחש בכלים שלי. אם אני מקושר אליו, אפילו בחוט דק מן הדק, אז כנגד זה שיהיה לי כל העולם שאני הולך להפסיד זה לא שווה, לא שייך, לא חשוב לי. העיקר שיש לי איזשהו קשר קטן עם הבורא.

אני לא שוקל זה כנגד זה. דווקא ההיפך, כמה שאנחנו הולכים לעלות בסולם המדרגות אז הקשר עם הבורא יהיה עוד יותר ויותר חשוב לי מכל הפסד אולי, אפילו שאני מרגיש בכלים דקבלה שלי. מה יש לי בזה? כי כל הכלים דקבלה הם נבראו, נבנו, מסודרים כדי שאני על פניהם אלמד איך להיות בחשיבות הקשר עם הבורא. שאני מוכן לבטל את הכול כדי להיות בקשר עימו.

שאלה: איך אנחנו יכולים להשתמש במצב הזה "בין שמיים לארץ" כדי לקדם את העשירייה שלנו?

זה מה שאנחנו כאן לומדים. נלך לפי הפסוקים האלה ונלמד יותר.

שאלה: כל הזמן אנחנו לומדים ומחפשים את הביטול. איך נבחין בין שפלות לירידה? איך נבדיל בין שלב של ירידה להכנעה וביטול?

אנחנו נלמד עכשיו בדרך גם מה ההבדל ביניהם. אנחנו לא יכולים ללמוד על משהו אחד, רק בזה לעומת זה. תמיד אנחנו לומדים דבר מהיפוכו.

קריין: קטע מס' 2, כותב רב"ש:

"בשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים.

היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים."

(הרב"ש. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'" 1990)

זאת אומרת, תמיד בעצם אנחנו נמצאים בקשר הדוק עם הבורא, ואין לנו עם מי להיות בקשר כי אין עוד מלבדו. ולכן תמיד הוא מנהל אותנו ומסדר אותנו, גם במוח וגם בלב, בכל המצבים שלנו. אף פעם אנחנו לא נמצאים בצורה חופשית ממנו.

זה כמו שילד קטן רץ בחדר וחושב שהוא נמצא לבד, "שכחו אותי בבית", משהו כזה, אין דבר כזה עם הבורא, הוא תמיד נמצא, משגיח. אנחנו בעצם נמצאים בו, בתוך כוח ההשפעה הכללי, וזה שאנחנו מתארים לעצמנו שאנחנו לבד, חופשיים, ומתי שאנחנו רוצים אנחנו נמצאים עימו בקשר ומתי שלא רוצים יוצאים מהקשר הזה, זה לגמרי טעות גדולה של כל אדם. טעות גדולה.

ולכן, מה שאנחנו צריכים כאן, דווקא כל הזמן לראות את עצמנו באיזו צורה אנחנו נמצאים בקשר עם הבורא הקבוע, הנצחי, אבל הקשר הוא בפנים או באחוריים? בפנים אנחנו מרגישים שהוא רוצה להיות בקשר איתנו והוא מיטיב לנו, ובאחוריים להיפך. אבל תמיד נמצאים בקשר עימו.

שאלה: מה שעוזר לאדם לעבור ממצב של שפלות למצב של ביטול זו ההכנעה?

כן.

שאלה: האם ככל שאני רוצה יותר מצב של רוחניות, אני מרגיש יותר את השפלות?

כן. בסופו של דבר בדרך כך אנחנו מרגישים. אבל זה לא מקרר אותנו, כי זה שאני נמצא בקשר עם הבורא במצב פנים או אחוריים, זה הכול תלוי באיך שאני מסדר את הכלים שלי. אבל איך שאני באמת, באמת אני תמיד נמצא בתוך הבורא ונמצא במגע קבוע עמו. אנחנו רק מדברים על איך שהבורא מתגלה לנו, בנו, עד כמה אנחנו מרגישים יותר את ההתקרבות אליו כביכול, אבל זה לפי החושים שלי. כמו תינוקות, הם לא מרגישים, אבל נמצאים בקשר איתנו יותר ויותר. וכך אנחנו מגיעים למגע, שהבורא כיוון וסידר מלמעלה, למגע למה שאנחנו מסדרים מלמטה. זה כל העניין. שמצד הבורא אנחנו נמצאים בו ואין שום בעיה בקשר, הוא מרגיש אותנו במאה אחוז ששייכים לו ואין בינינו פירוד במאומה. ומצידנו אנחנו צריכים לסדר את הקשר הזה, עד שאנחנו מאתרים שאנחנו נמצאים בכלל בקשר עם הכוח העליון ושהוא רוצה בנו ואנחנו אותו, עד שמגיעים למגע השלם, לדבקות השלמה.

שאלה: איזה הבדל יש בין מצב שרק אני מכניע עצמי לבורא, לבין זה שכל העשירייה עושה את זה ביחד?

במצבנו ודאי שגם אם אני פועל לבד, גם זה מועיל. אבל אם אני עושה את זה דרך עשירייה אז יוצא שאני כבר קירבתי את עצמי למערכת שבה גם הבורא נמצא, גם הקבוצה נמצאת, זאת אומרת כל הנברא, ואני יכול לעבוד עם המערכת הזאת בכוח של פי תר"ך פעמים, זה הבדל גדול מאוד. ואם העשירייה הזאת גם מתחברת אלי וגם נמצאת באותה הנטייה וגם בקשר בינינו, זאת כבר באמת פעולה רוחנית ואנחנו ממש מתקדמים.

אי אפשר להשוות אם הקבוצה עושה את זה, או אם סתם עשרה אנשים לא קשורים ביניהם עושים את זה, או אם אדם אחד עושה את זה. ההבדלים גדולים מאוד, מהותיים הייתי אומר.

שאלה: במצב של אחוריים, איך אנחנו מחפשים את הפנים, והאם כדאי לחפש את הפנים? המצב הוא מאוד קשה ובלתי נסבל, אז איך יוצאים ממנו או איך ממשיכים איתו?

אנחנו קודם כל צריכים כמה שיותר להידבק לקבוצה. בקבוצה אני צריך לשכנע את עצמי, לאתר את עצמי, שגם במצב שאני נמצא בחושך, המצב הזה אמנם נקרא מצב של אחוריים, אבל הוא קשר עם הבורא. ובתוך האחוריים האלה אנחנו בעצם נמצאים גם במגע עמו, רק חסרה כאן מצידי עוד פעולה שאני אקבל את האחוריים האלה כפנים. כי אני עדיין לא מוכן לקבל את היחס של הבורא אלי כפנים. למה ההבדל? כי ההבדל הוא בזה שעכשיו כמו שהוא מציג את עצמו, הוא מעורר בי רצון לקבל גדול, ואז אני לא מסוגל לראות בזה פנים, אבל זה הכול תלוי בי.

לכן ככל שאני מתקשר עם החברים ומקבל מהם תמיכה, ויחד אנחנו פועלים להסתרת הבורא, אנחנו ממש דורשים ממנו גילוי. אבל לא גילוי שהוא יתגלה באותם הכלים, אלא שהוא יעלה אותנו, להיות עוד יותר למעלה מההסתרה ולקבל את המצב הזה כגילוי. זאת אומרת, שאני רוצה להיות בקשר עם המשפיע בתכונתי המשפיעה, ממני אליו, ואז אני אגלה את הפנים שלו בדרגה גבוהה יותר.

הבורא בכוונה מסתיר את עצמו. נניח שהיה איזה מצב, ואני מרגיש שהוא נכנס להסתרה, שהרוחניות לא מושכת אותי, אני לא רוצה שום דבר, אני נובל כמו צמח, ואז אני צריך לעשות כאן מאמצים לעלות למעלה מההרגשה שלי דלקבל, להרגשה שלי דלהשפיע. ואז אני אגלה שזה הוא נמצא בקשר איתי והוא בצורה כזאת עכשיו משחק איתי, כדי שאני אעלה לדרגת השפעה גבוהה יותר ואהיה איתו בקשר פנים בפנים. הפנים שלו שהיו בהסתרה יהיו מגולים, כי גם אני הגעתי בכלים שלי למצב של השפעה.

תלמיד: אבל בכל זאת, האם אני צריך לחפש את הפנים בתוך האחוריים האלה?

כן, לחפש את הפנים בתוך האחוריים. הפנים של הבורא נקראים "טוב ומיטיב", שבכל מצב ומצב אנחנו מגלים שזה מה שהוא רוצה להראות לנו, שמתוך היחס שלו הזה דווקא הוא מגיע ובונה בנו את כל המצבים של אחוריים. ואת האחוריים האלה הוא מייצב בנו כדי שאנחנו נהפוך אותם כל פעם לפנים. וכך אנחנו גם לומדים בחכמת הקבלה, אח' באח', פנים באח', אח' בפנים ופנים בפנים. עוד נלמד את זה.

שאלה: האם תוכל להסביר ביתר פירוט מהן התכונות של שפלות?

לא, את זה אנחנו נלמד מהפסוקים עכשיו. אני לא אלך עכשיו לסכם לכם את כל מה שאתם צריכים ללמוד מהפסוקים האלה "שפלות והכנעה", לא. אתם רוצים בדרך קצרה לקפוץ לסוף, זה בלתי אפשרי, אלא רק במידה שאנחנו מבררים את הדברים האלה במדרגה אחר מדרגה.

שאלה: האם הרצון לקבל יכול להסכים כשהוא מרגיש אחוריים שהוא טוב ומיטיב?

הרצון לקבל אף פעם לא מסכים עם שום דבר, הוא עומד בשלו כי זה רצון. אלא ככול שאנחנו משחקים עימו שכדאי לך את זה ואת זה, העיקר זה להיות בסביבה, שהסביבה תשפיע עליו, שהוא ייכנע כלפי הסביבה, בצורה כזאת הרצון לקבל בסופו של דבר יסכים.

לכן, למרות שאנחנו בכל יום ויום מרגישים את עצמנו מנותקים מהסביבה, ושוב חוזרים ושוב מתנתקים, אבל אנחנו צריכים להבין שרק על ידי השפעת הסביבה אנחנו יכולים להתאים את עצמנו לבורא.

תלמיד: וכשהוא מגלה שיש קשר בכל מצב, מאחורי כל מצב עומד הבורא, מה הוא מרגיש, מה ממלא אותו, איזו הרגשה?

את זה אתה צריך לגלות. כשהרצון לקבל מגלה שמאחורי כל הפעולות שעוברות עליו, כל המצבים שהוא עובר עומד הבורא, הכול בא מלמעלה, ממנו, "אין עוד מלבדו", אז הוא יותר ויותר מוכן להיכנע.

שאלה: אמרת שצריך לעבור מאחוריים לפנים, אבל איך אפשר לעבוד מעל הדעת בפנים? אנחנו לא אומרים שרק מאחוריים אפשר לעבוד למעלה מהדעת?

אם אני מקבל את האחוריים של הבורא כמו פנים, אז אני אומר שזה הפנים.

תלמיד: אז זה כבר פנים, זה כבר לא אחוריים, עובדים למעלה מהדעת.

אז קוראים להם פנים, כן. אבל מי גילה שזה פנים? אני ביחס שלי, שמתייחס לבורא בצורה ההפוכה.

שאלה: אם הכול מגיע מהבורא גם ברגש גם בשכל, אז מצד העבודה שלנו מה הנקודה שלא מגיעה מהבורא, האם זה איזה רגש, איזושהי מחשבה, איזה כיוון ביגיעה?

הכול בא מלמעלה, כי הבורא הוא היסוד והשורש לכל דבר, גם לרע וגם לטוב, ובכלל בכל דבר. כל מה שמתרחש במציאות הכול בא ממנו, "אין עוד מלבדו". אנחנו רק יכולים לדבר על מה שבעד ונגד לרגש ולשכל שלנו. מה שממלא את הרגש והשכל שלנו, אנחנו חושבים שזה בא ישירות מהבורא. ומה שנגד הרגש והשכל שלנו, שזה בא כביכול לא מהבורא, או מסטרא אחרא, או מעוד משהו, אבל האמת שהכול בא רק מכוח אחד.

ואין שום קליפה ואין שום כוח רע, זה מה שאנחנו בסופו של דבר מגלים. אלא הבורא משחק בצורה כזאת שכביכול יש כוחות רעים עד מאוד במציאות, וזה הכול כדי שאנחנו על ידי דבר והיפוכו נאתר אותו, כי אחרת לא יהיה לנו חוש לא בהכרת הרע, לא בהכרת הטוב ולא בהכרה שלו. אנחנו חייבים להיות קשורים, כלולים, מורכבים משתי הבחנות הפוכות, וביניהן יש לנו את הרגשת המציאות.

שאלה: כשאני מרגיש מילוי אני לא קובע שזה מהבורא, אני פשוט מרגיש מילוי. כשאני מרגיש סבל, אני גם לא קובע שזה מהבורא. אז מה הנקודה שבי שהיא התגובה, שהיא החופשית, שלא הוא זה שייצב אותה?

מה שיש בך זה, שאתה עדיין לא יכול לקבוע את הנקודה שלך, אתה צריך לעלות למעלה מהאני שלך לתשתית הקו שממנו והלאה אתה תתחיל לגדול בקו כלפי הבורא. אז מצד אחד אותה הנקודה עדיין חסרה ומצד שני היא כבר במשהו מאירה ומושכת אותך אליה, זה בינתיים המצב שלך. זאת אומרת, להיכנס לקו, להיכנס להתקשרות עם הבורא בלייצב את שני כוחות האלה זה כנגד זה בצורה ברורה, עקבית וכך להתקדם.

זה דווקא מצב טוב, מצד אחד הוא עדיין לא מיוצב ומצד שני הוא כבר איכשהו כניסה. עוד לא ברורה, אבל כבר כניסה לקו, לאותו צינור שבסופו של דבר יביא אותנו לגמר התיקון. תמשיך ותצליח, בך אני בוטח.

שאלה: אמרת שחסרות לנו פעולות כדי לקבל את האחוריים שלו כפנים, מה הן אותן פעולות?

ביטול, שפלות, הכנעה, ואז אני מקבל פנים כאחוריים ואחוריים כפנים, וזו נקודת האמת שלי, שלא חשוב לי מה אני מקבל, העיקר שאני מקבל מהכוח העליון. זאת הנקודה שאני ממנה מתקדם לנקודה הבאה, שבה יהיו לי עוד יותר תנאים קשים, כל מיני בלבולים בכל מיני דברים, וגם שם אני צריך לקבוע שלא חשוב לי מה לקבל, או כן או לא, או פנים או אחוריים, או טוב או רע, העיקר שאני קשור לבורא.

תלמיד: האם הפעולות הן התפילה שלי?

כן, אבל העיקר עד כמה אתה נכנס לערבות, כי להחזיק בדרך אנחנו יכולים רק בזה שאנחנו מגדילים את הערבות בינינו, שהכוח הזה הוא שמוביל אותנו. אני שמח שאתם שואלים, גם אתמול וגם היום כמה פעמים, על ידי מה אנחנו מתקדמים? אנחנו מתקדמים רק בכוח הערבות. לא לשכוח, כי אנחנו הולכים לקראת לייצב, להקים את מערכת האדם הראשון השבורה. ולכן לא לאבד את זה משדה הראייה, זה מה שאנחנו צריכים, להגיע להרכבת המערכת.

קריין: קטע מספר 3.

"כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא ענין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא.

נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים."

(הרב"ש. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'" 1990)

להודות במצב הקשה כי הוא מגיע לנו ישירות מהבורא כאחוריים של המדרגה הבאה, היותר עליונה. שדווקא המצב הקשה הזה שאנחנו מרגישים את עצמנו שפלים ולא רוצים שום דבר, ואין לנו כלום, דווקא על ידי זה שאנחנו מתעלים ממנו אנחנו מגיעים לדרגה הבאה. זאת אומרת, דרגות הירידה, שפלות, חוסר טעם בחיים, בעבודה, חוסר כוח, הם דברים הכרחיים מאוד בדרך, ואי אפשר לעלות לדרגה הבאה בלי להרגיש את האחוריים מה שנקרא, שאני מרגיש חושך וחוסר אונים, וחוסר כוח, ולא רוצה כלום, ואני פשוט ככה, מה שיהיה יהיה.

ובדרגות היותר גבוהות אתם תראו עד כמה חוסר אונים, חוסר כוח, חוסר רצון, זה כמו שהייתם בלון נפוח והוציאו משם את כל האוויר ואין כלום, אני מסכים עכשיו לשכב ולמות, ואולי זה יהיה המצב הכי טוב. זאת אומרת, לא שיש כוח להתרגז על הבורא ולהתרגז על כל העולם, אלא אין כלום. זה בעצם המצב שהוא בין המדרגות, והוא מצב טוב שממנו מתחילה להיות אחר כך המדרגה הבאה.

מה אנחנו צריכים במדרגה הזאת לעשות אין שאלה, כי אם אתה עדיין יכול משהו לעשות, לא הגעת לאפס, יש לך בתוך הבלון שלך עדיין אוויר, אלא לגמרי לא, אפס. ומה לעשות? כלום אי אפשר לעשות, שיבואו ויהרגו אותי, שיעשו איתי מה שרוצים, אני לא יכול שום דבר לעשות.

מה אפשר לעשות? רק דבר אחד, לקבוע מראש יחסים כאלה בקבוצה, שיטפלו בי. וזה יקרה עם כל אחד ואחד בדרך בכל מיני צורות ספציפיות לאותו אדם, לכל אחד משלו. ולכן "איש את רעהו יעזורו", רק בצורה כזאת אנחנו יכולים, על ידי הערבות בינינו לנוע לקראת המטרה. כמו עם משוטים בסירה אחד עושה את הפעולה קדימה והשני בינתיים כאילו אחורה, ושוב קדימה ואחורה, קדימה ואחורה וכך אנחנו מתקדמים, זאת צורת העבודה שלנו.

לכן אנחנו צריכים כל יום וכמה פעמים ביום לחדש את הקשר שלנו בעשירייה, כי בלי זה נדמה לנו שאנחנו מתקדמים, אבל ההתקדמות הזאת תהיה רק בשכל, ברגש, אבל לא בחיבור בינינו, ששם צריך להתגלות הבורא, הבורא מתגלה בקשר בינינו.

אני מבקש לחבר לנו פסוקים על זה שהבורא מתגלה רק בקשר. לא בכל אחד, אלא בקשר בינינו.

שאלה: האם זה נחשב לשכר מהבורא שאנחנו יוצאים מהאחוריים ומשיגים בחינת פנים על ידי החיבור בינינו?

אני אגיד לך, קשה לנו להגיד מה מוצא חן ומה לא מוצא חן בעיני הבורא. אם אנחנו כל הזמן חושבים איך להתקרב אחד לשני כדי שהוא יוכל להתגלות בקשר בינינו כמו באחד, כי עשירייה מתחברת כאחד ובזה אנחנו מעלים את עצמנו לדרגת אחד. היו עשר, אחד. בדרגה הבאה אנחנו על ידי רצון לקבל שמתגלה, החדש, השבור, שוב אנחנו נהיה לעשר ושוב אנחנו נעלה למעלה ונחבר את עצמנו לאחד ונגלה בורא במדרגה הבאה. ואחר כך שוב מתגלה רצון לקבל שבור בינינו יותר גדול. וכך אנחנו כל פעם מעלים את עצמנו, זאת העבודה.

שאלה אם אנחנו לא מרגישים את מצב השפלות שחבר עובר, האם זה סימן של חוסר ביטול? ואם כן, מה צריך לעשות?

כמה שאנחנו מסוגלים לבטל כל אחד את עצמו כלפי העשירייה, כמה שאפשר, זה ייתן לנו בירור, עושים את זה נכון או לא, איזו צורה מועילה יותר לעשות. ולפי מידת הביטול שלי כלפי העשירייה, כך אני בעצם מתקדם בזה אחר זה, צעד אחר צעד.

שאלה: איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הבורא בימין ובשמאל?

אני לא יכול לענות על זה בינתיים, ואני לא חושב שכדאי לך לעסוק בזה. כי הכול בכלים שלנו, אין עדיין ימין ושמאל, זה עוד לא עכשיו. שאלות זה בסדר, רק אין לי בינתיים אפשרות לתת תשובה.

.

שאלה: תיארת מאוד יפה את המצב שאתה נופל ממצבך. ואת החשיבות לחדש את הקשר הלבבי בין חברים. איך עושים את זה? אם אני מבין נכון שכשאתה נופל מזה, החברים מרגישים שאתה חסר, ואז הם דואגים לך, כי אתה זקוק להם, והם זקוקים לך. אז איך לחדש את הקשר הלבבי?

זה רק לפי הניסיון, רק לפי ניסיון. וכמה שנדבר יותר, נגלה כמה אנחנו לא רוצים את זה, וכמה זה דוחה אותנו. יש בזה הרבה מאוד אופנים. יש אנשים שמגיעים, והם כאלה שמוכנים להתחבק עם כולם. אני זוכר, ובכלל בחיים שלי, אני לא יכול לנגוע באדם. סתם ככה לנגוע במישהו, הייתה לי דחיה מזה, אני לא יכול להתחבק.

ויש אנשים שדווקא כן. אני זוכר שנסענו לאיזה מקום, ואיך הם ישנו יחד בחיבוק, ממש זה עם זה כדי שיהיה להם יותר חם, למרות שאני לא חושב שהיה בזה כל כך צורך. הם פשוט הרגישו שככה הם קרובים זה לזה. חלילה, אני לא מדבר על שום מחשבות זרות. ויש אנשים כמוני, שרק מלנגוע בשני, כבר יש להם איזו הרגשה לא נעימה.

ואז לאט לאט אנחנו מתחילים בכל זאת לעלות, מהמגע הגופני ויכולים להיות קרובים או רחוקים זה מזה, למגע פנימי, לבבי. ולכן לא להתייאש מזה שאתם לא יכולים להתקרב זה לזה. לא להתייאש מזה שאתם לא חושבים אחד על השני, על הקבוצה. לכל אחד יש את הרצון לקבל שלו, ובהתאם לזה הוא מסוגל להתקרב או להתרחק מהחברים.

זה יבוא. העיקר, אנחנו צריכים לדבר על זה בצורה יותר ויותר מעשית. ולבדוק במשך היום עד כמה אנחנו בכל זאת נמשכים לזה. וזה לא דומה לכל מיני חוגים שיש ברחוב של התקרבות והתחברות.

אצלנו זה לא הולך, כי אצלנו יצר הרע עומד בינינו, ומתחיל להתגלות יותר ויותר במדרגות יותר ויותר גבוהות. זה יהיה כמו בצורה של תלמידי רבי שמעון, שרצו להרוג זה את זה. לכן בואו לא נרד מזה, ונבין שבקשר בינינו, כשהקשר בינינו מגיע למידת קשר מיוחדת, על פני הדחיה, כשאנחנו בכל זאת מתגברים ומתחברים. עוד יותר דחיה, ועוד יותר חיבור, אנחנו מגיעים למצב שבהפרש, בטולרנס בין חיבור וניתוק, ניתוק וחיבור, אנחנו מגיעים לכזאת דלתא, לכזה הבדל, ושם מתחילים להרגיש את הבורא.

הבורא זה בוא וראה. הוא מתגלה בין הטוב לרע. הוא לא שייך לטוב, ולא שייך לרע. כלפינו, כלפי הנבראים, הוא מתגלה בפער ביניהם. לכן הוא נקרא עושה אור ובורא את החושך, וכן הלאה. כי הוא דווקא בין שניהם.

עד כמה שאת שני המצבים האלה, פירוד וחיבור, אור וחושך, אנו מייחסים אליו. עד כמה שאנחנו מסכימים להיות בהם, ורק להיות בדרך אליו, בקשר אליו. בזה אנחנו מגלים אותו, הכלול משניהם. כי אנחנו כנבראים, לא יכולים להרגיש איזו הבחנה אחת. לכן הבורא נקרא אצלנו בוא וראה.

תלמיד: האם ניתן לחדד יותר. לגבי הקשר הפנימי בין החברים, אתה יודע, זה לפעמים מגיע, אבל זה בלתי נשלט. זה כאילו בא במקרה, אני עובד, אני מתפלל, אבל אין קשר ישיר בין זה לזה.

למה אתה מתלונן, אין כאן מה להתלונן. גם זה מגיע מהבורא. הוא רוצה שעל ידי זה אתה תבדוק יותר את היחסים ביניכם בקבוצה, ובהתאם לזה את היחסים בין כל אחד לבורא, וכמה אתם יכולים בכל זאת להתחבר יחד.

הקבוצה מתחילה בזה שאתם מתחילים להרגיש שבסך כל הקשר ביניכם, אתם בונים משהו להרגשת הבורא. אתם בונים כלי להרגשת הבורא. אין כאן מצב אחר, הוא לא קיים, הבורא ללא נברא. ואת זה הנברא חייב לבנות, לייצר, לייצב את הכלי לגילוי הבורא, כלפיו, כלפי הנברא. לכן תתחברו ביניכם, בקשר של חיבור, על פני הקשר של כוח הפירוד.

ואז אתם תראו שבהבדל בין פירוד וחיבור, בין שתי ההבחנות הללו, כשהמספרים האלו יגיעו לאיזה מספר מספיק, אז אתם תגלו את הבורא. אז אתם מגלים אותו, לפחות כאור הנפש, וזה נקרא שהגעתם לעביות דשורש. שהתגברתם על עביות דשורש שלכם לחיבור, ובמידה הזאת אתם מגלים אותו. כי העביות שהתגלתה בכם זו עביות דשורש, התגברתם עליה, זאת אומרת, בניתם מסך למרות הפירוד, בניתם חיבור ביניכם, ובחיבור אתם מגלים את האור העליון שממלא את החיבור ביניכם, שנקרא בורא.

כך נמשיך לבנות את הפרצופים, ולגלות בהם את הבורא. עד שנגיע למצב שאת כל הרצון לקבל שהוא ברא ושבר, וסידר בנו, את כולו נסדר בצורה כזאת, שנגלה אותו ממלא את הכלי שלנו, את הרצון לקבל הזה.

שאלה: האם יש דרך לדעת אם אני אצא מהמצבים האלה או לעזור לחברים שלי כשהם במצבים האלה?

אני לא יודע על מה אתם מדברים, אני רואה עליכם כשאנחנו באים לשיעור וגם ואני כמוכם, אני מגיע לשיעור לפעמים לגמרי לא בכוחות ולא בשכל ולא ברגש, העיקר לא ברגש. אמנם אני קם שעה וחצי, לפעמים שעתיים לפני שיעור ואני קורא ומסתכל על כל מיני קטעים שיש לי, אבל כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, אני מרגיש את עצמי שאני מת ויש לי שיעור, ואיך אני אכין את עצמי לשיעור ואיך אני איראה לפניכם, שאתם גם באים ורוצים ללמוד ולדעת ולהרגיש ולגלות דברים חדשים. איפה האחריות? ואני לא שולט בעצמי, אני לא יכול לעשות שום דבר.

הבורא עושה גם לי כאלה תרגילים, וזה יום יום. זה יכול להיות ממש יום יום שאני קם כאיזו בהמה ואני לא יכול בצורה כזאת להגיע לשיעור, ואני שותה עוד כוס קפה וקורא עוד קטע קריאה, ועוד כל מיני דברים וקשה מאוד. כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ואז אני מגלה כמה קשה לי היום להתעורר בצורה נכונה לשיעור, אני רוצה להגיע בכל הכוחות, במוח ולב, ואני לא יכול. וככה זה יום יום. וזה נכון כזאת עבודה, זה נכון.

ולכן אני מסביר לכם ואומר לכם את זה בגלוי, שאתם צריכים להכין את עצמכם לשיעור, להתאושש, להתחבר, אולי לא מספיקה רבע שעה חיבור שאנחנו עושים לפני השיעור. לפעמים קורה לי שאני נמצא שעה וחצי לפני זה עם קטעים, עם כל מיני דברים שאני קורא, ואני לא מרגיש שום דבר שאני משתנה במשהו, שאני עובר משהו, לרגש יותר, לשכל יותר, לחדות ההבחנות.

ואחר כך כשאני מגיע לכאן, תוך עשר דקות כשאני שומע את מה שאתם מדברים, אני משתנה. אני מרגיש שזהו, עכשיו קיבלתי איזו דרגת רגישות נכונה לשיעור. לכן אנחנו צריכים להשתדל להיות מוכנים לשיעור ובהתאם לזה תקבלו.

שאלה: איך אנחנו יכולים להשתחרר מההרגשה שאנחנו נמצאים במעגל קטלני שאף פעם לא נגמר. דיברת על זה שכשאנחנו מתקדמים, אנחנו תמיד נגלה דרגות עביות יותר גדולות, איך אנחנו יכולים לדעת שתיקנו את דרגת העביות הקודמת ועכשיו אנחנו מתקדמים לבאה? איך לא ליפול להרגשה שאנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים? כי יש הרגשה אחרי כל עבודה שאנחנו עושים שאנחנו נמצאים תמיד באותו מקום.

אתה מגיע למדרגה רוחנית מתי שאתה משחרר את עצמך מכל העתיד, אחרת הרצון לקבל שלך כל הזמן שומר: מה אני מקבל, ואתה לא תוכל להגיע לרוחניות. לרוחניות אתה תגיע מתי שאתה לא רוצה לדעת את העתיד, אתה רוצה להתכלל בעליון ולעשות את מה שהעליון רוצה ממך ללא שום שכל ורגש. ואתה שואל ההפך, איך אני לא אאבד את השכל והרגש שלי לשלוט במצב, לא.

אנחנו צריכים לעלות למדרגה שנקראת אמונה למעלה מהדעת, שאנחנו נהיה בכוח השפעה במקום כוח קבלה. וכאן יש מהפכה פנימית שצריכה לקרות בכל אדם ואדם, אנחנו כולנו מיועדים לזה ובנויים לזה, וכבר עשינו הרבה צעדים.

אבל עכשיו ישנה לפנינו כניסה למדרגה הזאת למעלה מהדעת, ולכן העיקר כאן להשתחרר מ-מי אני? מה אני? מה יהיה איתי? וכן הלאה. מה יהיה איתי זו תוצאה ממה שיהיה עם הקבוצה, כמה שאני משקיע בהם זה מה שיהיה לי. זה עדיין לא לשמה, אבל בכל זאת, אני כבר מתחיל איכשהו לבנות כאלו הבחנות שמחוצה לי.

אז בואו אנחנו נגיע למצב הזה, אם אני רוצה לדעת מה יהיה איתי, זה מה שיהיה עם הקבוצה שלי. לא פשוט, אבל אני מדבר על זה בשיא הרצינות ומאין ברירה. אתם תראו כמה שגם העולם משתנה ודוחף אותנו לצורה כזאת. כולם מחפשים מה לעשות ואיך להתפתח ואיך להיות בכלל בעולם הזה שכולו גם נמצא בחושך ובחוסר אונים.

רק חיבור בין בני אדם, אחר כך הם יגלו את זה, עכשיו עדיין אין להם מספיק חיסרון ומרירות לזה, אבל כשלא תהיה ברירה הם יקבלו את זה ויבינו שזה הפתרון. אנחנו מקבלים את זה מתוך ההתפתחות של הנשמה של כל אחד ואחד. והם יגיעו לזה לא מחיוב אלא משלילה, אבל יגיעו. ולכן אנחנו נקבל מהם תוספת רצון, לא מעובד, מקולקל, לא חשוב, אבל תוספת רצון. הם נושאים את הרצון של כל הכלי השבור ואנחנו צריכים לגלות בנו רק את גלגלתא ועיניים, רק את הכוח שמעלה אותנו, כמו בלון עם גז הליום, גז קל שמעלה למעלה. אבל בשביל מה? כדי להעלות את כול האנושות לדרגת הבורא. זה יבוא.

שאלה: אמרנו שאנחנו רוצים להרגיש חוסר כוח רצון, גם ברוחניות וגם בגשמיות. ומה קורה אם הבורא נותן תשוקה גדולה לגשמיות?

הבורא רוצה להראות לך שאתה עדיין נמצא בבירור הרצונות שלך ואתה צריך עדיין לברר מה חשוב לך בחיים. יכול להיות שעדיין אתה לא כל כך שייך להתעלות הרוחנית, אלא עוד לא עברת את הכרת הרע בהתפתחות הגשמית.

כמו כל האנושות. היא עדיין חושבת שעל ידי זה שהיא תגיע לחיים יותר עשירים, נגיד, יותר טובים, אז יהיה לה מזה משהו. עוד מעט אנחנו נתחיל לראות עד כמה הכול נובל יותר ויותר. אין התעניינות בזה ובזה ובזה, והכול נכבה יותר ויותר. ואז ממה לחיות, במה למלאות את עצמנו? ואז היא תבין שאפשר רק על ידי הכרת מהות הבריאה, מטרת הבריאה.

שאלה: כשאנחנו נמצאים במצב של "פנים", כלומר הכנעה גמורה, האם זה אומר שהגענו למעלה מהדעת, האם זה המצב שאנחנו קוראים לו "למעלה מהדעת"?

עוד לא. זה אחד המרכיבים. "למעלה מהדעת" זה נקרא שאני כבר נמצא בדרגת הבינה למעלה מדרגת המלכות ואז אני יכול לאחוז בבינה ולהיות בה לפחות לזמן מה. ולא להיות שקוע ברצון לקבל, אלא כל הרצונות לקבל שמתגלים בי אני יכול להיות למעלה מהם. דווקא בזכות זה שהם מתגלים אני יכול להתעלות למעלה מהם ולהגדיל בי את דרגת הבינה.

שאלה: תיארת מצב שאין אוויר. כל האוויר ירד ואתה כבר לא מסוגל לעשות שום דבר. אמרת שרק מצבים שקבעת מראש יכולים להציל. מהם המצבים, איך לארגן אותם מראש כדי שאף אחד לא ייפול מהעשירייה?

הקשר לקבוצה. רק שם תחפש הצלה.

שאלה: האם יש הבדל בין פנימיות לחיצוניות בעבודה?

ודאי שכן. מה השאלה בכלל? רק צריכים לאתר מה זה פנימיות ומה זה חיצוניות ואיזה הבדל יש ביניהם ואיך להשתמש בהבדל הזה. זה לפנינו.

שאלה: סיפרת על ההגעה שלך לשיעור, על ההכנות שאתה עושה שעה, שעתיים לפני זה, כי יש לך מחויבות לתלמידים לענות להם לשאלות. איך אנחנו מייצרים מחויבות כזו כלפי עצמנו?

אני לא יכול להגיד לך. קודם כל לי אין ילדים קטנים. אין לי התחייבות כלפי המשפחה. אני בעצם בעל הבית לעצמי ולכן כך אני עושה. אני כמעט בן 75 ולכן אני פנוי לכל הדברים. מה שאני מחליט אני עושה.

אתם עדיין אולי חייבים למשפחה, לילדים למשהו. זה משהו אחר. אני זוכר את עצמי, גם הייתי כך. לא יכולתי לעשות מה שאני רוצה, אלא היית צריך להבין שחלק שאני צריך תת למשפחה גם זה מסודר מהבורא, וגם זה חייב אדם לעשות, וכמה שהוא משקיע בזה בצורה מאוזנת זה גם שייך לעבודה רוחנית.

תלמיד: אבל מה שנותן לך את הכוח לעשות את כל ההכנות זה המחויבות. לבוא לשיעור 'אתה צריך לענות על שאלות, אתה צריך להיות מאוד ערני, מאוד צלול.

וכל אחד מכם לא צריך את זה? אם איזה תלמיד, מקצה העולם צריך להגיע לשיעור, קודם כל כולם נמצאים לפני בפאנל אחד, במסך אחד. אתם לא מרגישים שאתם חייבים להיות מוכנים לשיעור ולחיבור, ולא חשוב אפילו שאתם לא מדברים, אבל הלבבות כולם צריכים להתחבר? כל הלבבות שלנו צריכים להתחבר ולתת מקום לבורא להתגלות.

אתם מבינים את זה? הלב חייב להיות בוער בתוך האדם, אפילו שלא מדבר אף מילה. תחשבו, תחשבו טוב מה שאתם עושים, איך אתם מבלים את השיעור.

שאלה: במצבים של חושך אתה עולה להשפעה, לחיבור עם חברים. איך במצב של פנים אתה מתחיל ליהנות לא לעצמך, ואז ממשיך משם את העבודה?

אתה לא מתחיל ליהנות במצב "פנים". אתה קודם כל משתמש במצב הפנים שהבורא מגלה לך כדי להתקשר אליו, כדי לכוון אליו נחת רוח, כדי להשתמש בכל מה שהשגת לעשירייה, ול"בני ברוך" כולו ולכל העולם. ויש לך בזה גם עבודה גדולה. כל הזמן אתה מסתכל רק על העבודה, מה אתה יכול לעשות במצב הנוכחי.

(סוף השיעור)