שיעור צהריים 08.12.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", עמ' 577

מאמר ס"א, "וסביביו נשערה מאד"

נקרא את המאמר פעם, פעמיים, נדבר עליו, זה מאמר מאוד חשוב. כל המאמרים האלה הם חשובים כי אלו מאמרים של בעל הסולם. הרב"ש שמע ממנו ביחידות ואחר כך רשם, כך זה הגיע אליי וממני אליכם. אני חילקתי אותם לכל התלמידים שהיו אצל רב"ש, לא הסתרתי אותם מהם, כי אלו ממש מאמרים ממקור רוחני של אדם בעולמנו. בלי המאמרים האלה לא היינו יודעים איך בכלל להתנהג ולהתקשר עם העולם העליון.

סא. וסביביו נשערה מאד

שמעתי ט' ניסן תש"ח

"על פסוק "וסביביו נשערה מאד" דרשו חז"ל, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ושאל: "מדוע מגיע להם עונש גדול, אם הם צדיקים באופן כללי"?

והענין הוא, שכל הגבולים, שמדברים במציאות העולמות, הכל הוא בערך המקבלים. היינו ע"י שהתחתון עושה לעצמו איזה הגבלה וצמצום, נשאר כך למטה. משום שכך מסכימים למעלה, לכל מה שהתחתונים עושים, בשיעור זה נמשך השפע למטה. לכן התחתון, עם המחשבה דיבור ומעשה שלו, גורם שכך מלמעלה ימשך השפע למטה.

נמצא לפי זה, אם התחתון, על מחשבה דיבור מעשה קלה, נחשב אצלו כאילו עשה מעשה גדולה. למשל, על הפסק רגע בדביקות ה', נחשב אצלו כאילו עבר על איסור דאורייתא, החמור שבחמורות. אזי גם למעלה מסכימים לדעתו של התחתון. ונחשב זה למעלה, כאילו הוא עבר באמת על איסור חמור. נמצא לפי זה, שהצדיק אומר, שהקב"ה מדקדק עמו על חוט השערה. וכפי שהתחתון אומר, כן מסכימים עמו למעלה.

ובזמן שהתחתון לא מרגיש איסור קל, שיהיה חמור כמו איסור חמור, גם כן מלמעלה לא מחשיבין את הדברים הקלים, שעובר עליהם, שיהיו נחשבים לאיסורים גדולים. נמצא, שעם אדם כזה נוהגים עמו כאילו הוא היה אדם קטן. היינו המצות שלו הם נחשבים לבחינת קטנים, וכמו כן העבירות שלו נבחנים לקטנים. ששניהם נשקלים במשקל אחד, והוא בכלל נבחן לאדם קטן.

מה שאין כן מי שחושב את הדברים קלים, ואומר שהקב"ה מדקדק עליהם כחוט השערה, הוא נבחן לאדם גדול, שהן העבירות שלו הם גדולים, והן המצות שלו הם גדולים.

ולפי התענוג שהאדם מרגיש בעשיית המצוה, באותו שיעור הוא יכול להרגיש יסורים בעשיית העבירה.

ואמר על זה משל: לאדם שעשה איזה עבירה חמורה נגד המלוכה, ודנו אותו לעשרים שנות מאסר עם עבודת פרך, ומקום המאסר הוא מחוץ להמדינה, באיזה מקום נידח בעולם. ותיכף הוציאו לפועל את הפסק דינו, ושלחו אותו למקום נידח בקצה תבל.

ושם מצא עוד אנשים, שנחייבו מצד המלוכה להיות שם כמוהו. אבל הוא נחלה במחלת השכחה, ושכח, שיש לו אשה, וילדים, ואנשים ידידים, ומכירים. והוא חושב אז, שכל העולם אינו יותר מכפי שרואה את המקום נידח ועם האנשים שנמצאים שמה, וכך נולד שם. ויותר הוא לא יודע.

נמצא, שהאמת שלו היא לפי הרגשתו, מה שהוא מרגיש עכשיו, ואין לו שום התחשבות עם המציאות האמיתי, רק לפי ידיעתו והרגשתו.

ושם למדו עמו חוקים ודינים, בכדי לדעת שעוד הפעם לא יעבור על חוקים, וישמור את עצמו מכל אלו העבירות שכתוב שם בהחוקים, ולידע איך לתקן מעשיו, בכדי שיוציאו אותו משם. וכשהוא למד בספרי חוקי המלך, ראה, שמי שהוא עובר על עבירה זו למשל, שולחים אותו לארץ גזירה רחוק מישוב העולם. והוא מתפעל מהעונש החמור הזה, ויש לו תרעומות, מדוע נתנו עונשים כל כך גדולים.

אבל אף פעם לא יעלה בדעתו, שהוא בעצמו, הוא מהעובר על חוקי המדינה, וכבר דנו אותו בחומר הדין, וכבר הוציאו את פסק דינו לפועל. וכיון שהוא חלה במחלת השכחה, אף פעם לא ירגיש את מציאותו האמיתי.

וזה פירוש "וסביביו נשערה מאד", שהאדם צריך לעשות חשבון נפש על כל צעד ושעל, שהוא בעצמו עבר על מצות המלך, וכבר גרשוהו מהישוב.

וע"י רבוי מעשים טובים, מתחיל לפעול אצלו מח הזכרון. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק כל כך ממקום ישוב העולם. ומתחיל לעסוק בתשובה, עד שמוציאים אותו משם ומחזירים אותו למקום ישוב. והרגשה זו בא דוקא ע"י עבודת האדם. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק ממקום מקורו ושורשו, עד שזוכה לדביקות ה'."

שאלה: מה הם שני המישורים האלה שהוא כותב עליהם, למעלה ולמטה, הוא מחליט או מחליטים בשבילו?

מדובר על העולם העליון והעולם התחתון. אנחנו נמצאים בעולם התחתון, ולפי הטבע שלנו, לפי התכונות שלנו, אנחנו שייכים לעולם התחתון. העולם העליון הוא כולו לפי חוקי הבורא, על מנת להשפיע, והעולם התחתון כולו לפי חוקי בני האדם, על מנת לקבל. אלו שני העולמות. כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו, איך אנחנו מעלים או מורידים את עצמנו.

שאלה: מה זאת השכחה הזאת שהוא מתאר במאמר?

השכחה היא שאנחנו קשורים לעולם התחתון, לא קשורים לעולם העליון, ואנחנו לא יודעים שיש לנו בכלל חובה לקיים את חוקי הבורא, על מנת להשפיע, למעלה מהדעת הגשמית שלנו, וכך להתקיים.

תלמיד: האם זה משהו שבא והולך בעבודה שלנו, כלומר שאנחנו פתאום נופלים וכאילו הכול נעלם ואז חוזרים שוב, לזה הכוונה?

כן, אנחנו כבר נמצאים אחרי הנפילה. אנחנו לא יודעים מה זה העולם העליון, מה רוצים מאיתנו, איזה חוקים יש בעולם העליון, אנחנו לא מכירים את הדברים האלה. מה שכן, כאן הוא מספר לנו מה קורה אם האדם מתחיל לקבל את הרגשת העולם העליון והעולם התחתון, ואיך הוא מסדר קשר בין שני העולמות.

שאלה: יש כאן איזו הקבלה בין העולם הרוחני לגשמי, שתמיד מהתלמיד היותר מצטיין או העובד היותר טוב דורשים יותר. בפסקה האחרונה מדובר על עם ישראל שרוצה לחזור לאותה נשמת אדם הראשון, והאדם מתחיל בדרך הזו לעבוד לפי השיטה של חכמת הקבלה ולהרבות במעשים טובים וכולי. למה הבורא נותן למישהו אחד את ההרגשה של האדם הקטן ולמישהו אחר את ההרגשה של האדם הגדול?

בינתיים זה משהו שאנחנו עוד לא יכולים להבין, אבל כל זה תלוי בשורש הנשמה. לכל אדם ניתנת הזדמנות להתחיל ולהרגיש את העולם העליון ולעלות אליו. הבעיה היא רק בזה שהאדם לא נאחז בהזדמנות הזאת, הוא לא תופס אותה בשתי ידיים, אלא היא חולפת על פניו.

תלמידה: כלומר יוצא שאם אני אדם קטן, אז גם דורשים ממני פחות ואני גם סובל פחות. זו גישה מאד נוחה. עדיין יש את הרצון הזה להיות יותר גדול, אומנם גם ייסורים גדולים יותר אבל גם השפעה גדולה יותר.

שכר.

שאלה: האדם מבין שניתנה לו ההזדמנות והוא מרגיש איזו התקרבות אבל הוא לא עושה עם זה כלום, אלא הוא רוצה לשחק קצת עם הרב, עם הבורא, והוא לא מבין שכל התכונות הבלתי מתוקנות שלו זה מה שמשחק בו והוא בכל זאת ממשיך ומשחק. כל זה ניתן לו כדי לקרב את האנושות והוא מתעסק בשטויות. מה עליו לעשות?

אתה אומר נכון. זה באופי שלנו, כמו אצל ילדים קטנים. אבל הבורא מבין את האופי שלנו, את המצב שלנו, כך שזה לא כל כך חשוב, העיקר שבסופו של דבר נלמד. העקשנות שלנו, זה שאנחנו לא מסכימים ועושים דווקא, כל זה נלקח בחשבון באגו והאדם בכל זאת צריך לתקן את זה.

תלמיד: יש רצון לעשות עוד יותר טוב ממה שהרב עושה או הבורא עושה, וכאילו שאתה בא לא לקבל אלא אתה בא עם מתנה.

גם זה נכון. אנחנו לומדים את כל זה לאט לאט ומסדרים את הדברים.

שאלה: הפשעים של הצדיק הם גם יותר גדולים, אז מה הוא עושה כשהוא שם לב שהוא עושה משהו כזה?

הוא מנסה לתקן אותם במהרה ולכן הוא נקרא "צדיק", כיוון שהוא מנסה להצדיק את פעולות הבורא כלפיו.

שאלה: נאמר שאת המצוות מקיימים ברמות של מחשבה, דיבור ומעשה, מה הקל ביניהם?

קשה להגיד מה הקל ביותר. הם מגיעים לסירוגין, כך שתעשו לפי מה שמגיע.

שאלה: בסוף המאמר כתוב שהאדם מתחיל להתחרט, להצטער. על מה אנחנו צריכים להצטער בעבודה?

אנחנו צריכים לחזור בתשובה על זה שאנחנו לא שומעים את הבורא בזמן, על זה להתחרט. אנחנו עוסקים בכול, רק לא בזה שאנחנו רוצים לגלות את האוזן והלב.

שאלה: אני רוצה לשאול על השוויון העבודה, בינינו, בין כל הכלי העולמי. כי כביכול מה שאפשר ללמוד מהמאמר, שאחד מחליט, אני בא כל יום לכל שיעור, ומישהו אחר אומר, אני בא פעם בשבוע, ומלמעלה מסכימים עם זה ומסכימים עם זה, ולא יעשו עם האדם כלום עד שהוא יחליט שהוא רוצה קצת יותר.

נכון.

תלמיד: אבל בכל זאת אנחנו שווים בעבודה. במה השוויון? או שהאם כולם צריכים להגיע בסוף למצב של מסירות בכל לבבם ובכל נפשם?

כולם צריכים להגיע למצב שכל אחד ואחד מנצל את כל ההזדמנויות שהבורא נותן לו.

תלמיד: זה ברור מה שאתה אומר, אבל אם האדם מלכתחילה אומר, אני לוקח את הדרך בניחותא, אני לא רוצה להשקיע יותר מידי מאמצים, ולידו יושב מישהו בוער כולו, מצד אחד הם באותה דרך ובאותו כיוון, ומצד אחר מלמעלה לא יעשו כלום עם אותו אדם רגוע עד שהוא יחליט לבד לעשות שינוי.

נכון.

תלמיד: אז במה אנחנו שווים?

מי אמר לך שאנחנו שווים? כל המאמר הזה לא מדבר על כך שאנחנו שווים אלא כל אחד לפי התגובה שלו לזה שהבורא מעורר אותו.

תלמיד: ויש תפקיד גם בתוכנו, בינינו לעורר זה את זה ליותר?

ודאי, גם כן.

תלמיד: אבל מלמעלה לא יעשו זאת, רק יתנו לנו לעשות את זה?

לא, לפעמים כן. אם מעוררים אותי דרך החבר, למעשה מעוררים אותי מלמעלה, רק דרך החבר.

תלמיד: אז כן מעוררים מלמעלה ליותר?

כן.

תלמיד: אז אני חוזר לשאלה, בעל הסולם אומר פה שאם אדם מחליט אז זה מה שנותנים לו מלמעלה. אבל החברה שלנו נמצאת כל הזמן בהתפתחות, גם אתה אף פעם לא נותן לנו להירגע, אתה תמיד הולך עוד צעד ועוד צעד קדימה, זה הדי אן איי שלנו.

כן.

תלמיד: אז מה זה אומר שהאדם מחליט ומלמעלה מסכימים איתו?

אם הוא לא רוצה לעורר את הכוחות העליונים אז גם מלמעלה לא מעוררים אותו. הוא רוצה להירגע, יש אצלנו כאלה אנשים.

שאלה: מה אנחנו צריכים להגיד לעצמינו, שאנחנו גדולים או שאנחנו קטנים? למה אנחנו צריכים לשאוף? הרי המקובל צריך להרגיש את עצמו כקטן ביחס לבורא ומהמאמר נראה שאנחנו צריכים להרגיש גדולים.

אנחנו צריכים להשתוקק להיות גדולים ככל שניתן. ואם אנחנו מרגישים את עצמינו כקטנים אז אנחנו צריכים לקבל את זה, להסכים לזה ובכל זאת להמשיך ולגדול.

תלמידה: ומה עם ההרגשה שהנברא מרגיש את עצמו לעומת האור כאבק? זו הרגשה אחרת.

יש מצבים שונים, אני מרגיש את עצמי קצת יותר, קצת פחות, לפעמים בכלל קטן, שפל, זעום. יש מצבים שונים למיניהם ובכל זאת אני הולך קדימה. בכל זאת אני מקבל שכל זה מגיע מהבורא, כ"אין עוד מלבדו" וכך אני מרגיש את עצמי.

תלמיד: ואיך להרגיש במצב הזה שאנחנו גדולים? איפה למצוא את הנקודה הזאת?

להרגיש שאנחנו גדולים זה רק אם נתחבר יחד ונבקש מהבורא שיעלה אותנו, ויעלה אותנו לא כדי שנהיה גדולים אלא כדי שנעשה תיקונים גדולים.

שאלה: באופן חיצוני אנחנו עושים כל מה שאנחנו צריכים לעשות, מגיעים לשיעורי בוקר, הכול, החלטנו לעשות זאת. אבל האם אני יכול להחליט בעצמי, בעזרת העשירייה כמובן, שאני רוצה להיות משפיע?

כן.

שאלה: למה כל כך חשוב שאלך בעיניים עצומות ואראה שהכול מגיע מלמעלה ועד כמה עלי להודות לבורא ולעשירייה על כך שהכול מגיע מלמעלה?

זה עוזר לנו ללכת באמונה למעלה מהדעת ולכן אנחנו צריכים לשמוח שיש לנו כזו הזדמנות, כי על ידי הגישה הזאת אני מגיע ממש לעולם העליון, ששם הכול נפעל לפי כוח ההשפעה ולא כוח הקבלה כמו בעולם שלנו.

שאלה: מה זה אומר לאור מה שקראנו להיות גדולים? איך להבין את זה נכון כדי שלא נדמיין את זה לעצמינו כשמדברים על העבודה הפנימית, על העבודה בעשירייה?

להיות גדולים פירושו להתקרב לחברים ולבורא ככל האפשר ולעזור להם בכל דבר.

שאלה: כנראה שהמאמר הזה לא סתם נקרא מלשון סערה, ונשמע שאני יכול למצוא את עצמי הרבה פעמים במצב שאני נענש על דברים ואני גם לא יכול לעזור לחבר ששכח אלא רק הבורא יכול לעזור לו. האם זאת הרגשה נכונה?

לא לגמרי.

תלמיד: אבל כשאני נופל, כשאני בעונש ואני לא מרגיש את הבורא, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה איתי?

את זה אני לא יודע, אני לא יכול לענות על זה.

שאלה: התשובה משנה את התכונות הרעות שלנו לתכונות טובות. האם זאת התעוררות מלמעלה?

כן.

שאלה: שמעתי שצריך לסדר את הקשר בין העליון לתחתון, ושמעתי שאנחנו צריכים לפתוח את הלב והמוח בזמן. נראה שזו עבודה מאוד עדינה ומאוזנת. האם זה אומר לסדר את הקשר בין העליון לתחתון ופתיחת הלב והמוח בזמן. האם האיזון העדין הזה זה בעצם להישאר באמונה למעלה מהדעת או לחפש את זה?

כן, אנחנו צריכים לחפש איזון בינינו לאמונה למעלה מהדעת.

שאלה: שאלה לגבי מצב הגדלות, כשאדם מרגיש את עצמו כגדול הוא מרגיש שזה המשאבים שלו, הכוחות שלו שהוא מסוגל להשקיע בקבוצה, או להיפך, הוא מרגיש את עצמו כקטן אבל בגלל שהוא קשור לבורא יש לו את הגדלות?

יש מצב כזה ויש מצב כזה, יותר נכון להרגיש את עצמו כקטן, אבל קשור לבורא.

שאלה: יש רצון להרגיש את הגבול הדק בין צמצום, ביטול עצמי לבין להגביל את עצמנו בהשפעה. כאילו שאנחנו במין צניעות שקרית, ככה הרגשתי מהמאמר, שאנחנו כביכול לא נותנים לעצמנו להשפיע. האם כך?

לדעתי כל הדברים האלה לא קשורים זה לזה.

תלמידה: איך נוכל לעזור אחת לשנייה לא לבלבל ביניהם? שיש השפעה ויש ביטול.

תמשיכו ללמוד ואתם תראו מה ההבדל ביניהם. זה משהו שאני לא יכול להסביר. אלה דברים שצריך להרגיש.

שאלה: איך להוציא חבר שנהנה ממה שיש ולא רוצה להמשיך לגדול?

צריך לעורר בו קנאה, דברו ביניכם לידו על אילו עניינים גדולים שכביכול "אנחנו כבר נמצאים בהם", כדי שיקנא, ושזה טיפה ינענע אותו.

תלמיד: אבל קנאה עובדת רק כאשר כך או אחרת אנחנו משתוקקים זה לזה, הרי זוהי פעולה שצריכה להיות הדדית. דוגמה, מה זו דוגמה? שני אנשים משתתפים, מי שנותן את הדוגמה ומי שרוצה לקבל אותה. אותו הדבר בקנאה.

אז מה השאלה?

תלמיד: אם החברים מראים את הקנאה הזאת אבל היא לא מעוררת שום דבר במי שאתה כאילו רוצה להראות לו אלא שהם נשארים במצב שלא רוצים להתפתח, הקנאה לא עובדת. אז להמשיך?

נאמר שאתם מספר חברים, מסכמים ביניכם ומראים לו שאתם כבר עליתם לאן שהוא, איפשהו משהו ראיתם, גיליתם, אז אתם תראו איך הוא יתחיל לקנא ודווקא זה מה שידחוף אותו קדימה. צריך להשתמש בזה.

שאלה: העולם מתחלק ללפני הנכס ואחרי הכנס. אחרי הכנס כל החברים שלי בי, כל הכלי העולמי בי, אבל אם אני מתפלל עליהם, יוצא שאני מתפלל על עצמי, כי הם כולם בי. זה נורמאלי?

זה נפלא.

שאלה: בזכות מה הרצון לקבל מתהפך ואיך זה קורה?

על ידי האור העליון.

שאלה: דיוק קטן, כלומר אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו כקטנים לפני הבורא וגדולים באחריות שלנו כלפי העשירייה בעבודה, נכון?

כן.

שאלה: בהתחלה בעל הסולם כותב שסביביו נשערה מאוד, וגם בסוף כתוב וסביביו נשערה מאוד. זה לא מובן.

הוא מרגיש איך כל הכוחות העליונים עובדים עליו, כדי שהוא יגלה את עצמו כאוסף אותם יחד כדי להיתקן.

תלמיד: אפשר לחדד, הוא נותן ביאור שהאדם צריך לתת לעצמו דין וחשבון על כל צעד ושעל, זה קשור לבירור?

כמובן.

תלמיד: אז למה זה שערה, למה זה חוסר בבירור, במ"ן, במה כל זה סוער?

הוא צריך פשוט לברר את המצב שבו הוא נמצא, ולבקש מהבורא תיקון.

תלמיד: זה כמו איזה בלבול?

כן, נאמר שזה דיס-אוריינטציה, חוסר התמצאות, וזה בלשון המעטה.

שאלה: אז מה זה?

נאמר שכן. אתם לאט לאט תבררו את הכול, אני לא רוצה לתת לכם שום תשובות או מרשמים.

שאלה: איך עלינו לגשת לחוק הזה עכשיו?

האם לדלג מעליו?

תלמיד: כן.

למה לדלג מעליו, אנחנו צריכים לממש אותו.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב, שהודות לדיבור ולפעולה שמבצע התחתון יש את השפע שיורד מלמעלה למטה. איזה מעשה ודיבור צריך כדי למשוך את השפע מלמעלה?

רק מה שמכוון לקשר בינינו כדי שהקשר בינינו יפעל על כולם בעולם, כדי שכולם יהיו קשורים בקשרים טובים, ובצורה כזאת יעוררו את אותו היחס של הבורא כלפינו.

תלמיד: מה הם דיבור, מחשבה ומעשה, ומה ההבדל ביניהם?

אלו הם הדברים שבעזרתם האדם יכול לפעול - דיבור, מחשבה ומעשה. אלו הם הכוחות שלנו שבצורה כזאת יכולים לעורר את הכוח העליון שמחזיק את כל הטבע. בעזרת ההתערבות שלנו אנחנו רוצים לאזן את הכול ולהביא אותו להדדיות המוחלטת.

שאלה: איך נוכל להרגיש את המציאות האמיתית?

בהדרגה, לאט לאט תגיעו לזה. הרגשת המציאות האמיתית זו הרגשת הבורא, כלומר כוח ההשפעה, האהבה, הקשר ההדדי, שחודר את כל הבריאה.

שאלה: האם יהיה נכון אם בעבודה שלנו נשים דגש על ההרגשה שאנחנו נמצאים בגלות, ואנחנו צריכים לקיים את המצוות כמו שאנחנו מבינים אותן כרגע?

מובן שכך צריך להיות, כן.

תלמידה: האם זה לא יביא לזה שיהיו לנו הרגשות לא טובות?

למה? לא צריך.

שאלה: למה הבורא שם אותנו במצב של דחייה שחוזר על עצמו? איך אנחנו יכולים לצאת מהמצב הזה, או האם יש סיבה שזה חוזר על עצמו?

אנחנו צריכים להחזיק זה את זה, לעזור זה לזה, ואז לא ניפול.

שאלה: איך לעשות שהחברות שדרכן עוברות הדחיות האלה לא ירגישו אשמות בזה שהן עוברות את המצב הזה?

אף אחד מאיתנו לא אשם עם מה שהוא נולד, אלא כל אחד אשם בזה שהוא לא עוזר לאחרים. את זה לא לשכוח.

שאלה: במאמר כתוב שאנחנו יכולים להיות קטנים והמעשים שלנו יהיו קטנים, והבורא מעריך אותנו לפי אותם מעשים כקטנים. ויכול להיות שאנחנו נהיה גדולים והוא יעריך אותנו כעושים מעשים גדולים. האם זו הבחירה שלנו איזה מעשה לעשות ואיך מעריכים אותנו או שזאת בחירת הבורא?

זו הבחירה שלנו.

תלמידה: אם כך, אנחנו צריכים לבחור להיות גדולים.

כן.

שאלה: נאמר כאן ששלחו את האדם לבית סוהר בגלל החטאים שלו. אם שלחו אותי לבית הסוהר ושכחתי הכול, זה הרי עדיף לשכוח שיש לי משפחה וקרובים, אלא אחיה לפי החוקים של המקום, בשביל מה להיזכר שיש בית, שצריך לעשות איזה מעשים טובים?

אחרת לא תוכל לחזור.

תלמיד: למה לחזור? יש לי חברים חדשים, בית חדש, יש כאן סדרים משל עצמם, ואותם כבר שכחתי, למה ללכת שוב לשם?

כלומר אתה רוצה להישאר בעולם הזה.

תלמיד: שכחתי את מה שהיה, אין את העולם הבא, יש רק את העולם הזה עם הסדר שלו והחוקים שלו.

בעיקרון כן, אני מבין אותך. ובעיקרון הרוב באמת מוצאים את עצמם כך, הם מסרבים לחזור לעולם העליון. בשביל זה ניתנו לנו החיים והמוות, כדי שבכל זאת נבדוק, נברר, נראה עד כמה והאם אנחנו מוכנים. הכול עוד לפנינו.

תלמיד: אבל זאת שאלה רצינית, איך לדחוף אנשים לזה שיתעוררו, שיחזרו?

זה בדיוק במה שאנחנו עוסקים. אם תעסוק בזה יותר, אז אולי אתה תפר את אותו האיזון שקיים בין שני העולמות ותשלול מהאדם את הזכות לחופש בחירה. יש כאן עוד הרבה דברים, עוד נלמד את כל הדברים האלה, המערכת היא לא כזאת פשוטה.

שאלה: עם הכנס הגיעה התעוררות של רצונות מתים בי, ויש לי כמיהה לשיחה עם חברים פנים אל פנים ללא מצלמה. האם זו תשוקה נורמלית?

זו תשוקה נורמלית וטובה מאוד. תמשיך.

שאלה: האם נכון להבין מהמאמר, שהמצב האגואיסטי שלנו בעולם שלנו, אפילו שהוא הנוח ביותר, הוא בעצם סערה וכלא לעומת העולם הרוחני? האם כך מרגישים הצדיקים?

כן.

שאלה: מי מעריך ומודד את גודל הפשעים של האדם?

האדם.

שאלה: אנחנו לומדים שבית הכלא ששלחו לשם את החבר הוא בעצם העולם הרוחני, אין לאן לחזור, אנחנו צריכים להפוך את בית הכלא הזה לעולם העליון, אין שני עולמות, האם זה נכון?

נגיד. אבל אתה לא חושב שזה בית כלא.

תלמיד: אבל זה מה שיש, רק את העולם הזה, אין שום דבר אחר.

את זה עוד נבדוק. נעלה למעלה, נרד למטה, ונבדוק מה יש חוץ מזה.

שאלה: מה צריכה להיות הפעולה הראשונה של האדם כשהוא מגלה שהוא בעצם מרצה את עונשו בקצה העולם?

לצעוק הצילו.

תלמידה: האם לצעוק לחברים?

לחברים בטח, למי עוד? רק החברים יכולים להציל.

תודה רבה על ההשתתפות. אתם יכולים לקרוא עוד כמה פעמים את המאמר הזה, תמצאו בו עוד הרבה דברים חדשים, תדגישו, תוציאו שאלות, ואנחנו נמשיך ונברר אותו.

(סוף השיעור)