סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 06.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
לרוץ אחר השכינה - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שיעור בנושא – "לרוץ אחר השכינה", קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 15 בנושא "בכל עשרה השכינה שורה".
אומנם אנחנו מכירים פחות או יותר את הקטעים האלה שנלמד, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לעבור עליהם כדי שייקבעו נכון וטוב בליבנו כל מכלול הקטעים האלו ושאנחנו נתרגש מהם שוב.
אנחנו נקרא ברצף, שיישאר לנו שוב רושם. ואנחנו נדבר עליהם, למי שלא יהיה מובן, למי שלא יהיה מורגש, איך אנחנו בכל זאת קולטים אותם בצורה נכונה.
קריין: הנושא הוא "בכל עשרה השכינה שורה", קטע מס' 15.
בכל עשרה השכינה שורה
"אמרו חז"ל "בכל עשרה השכינה שורה". ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות."
(הרב"ש. מאמר 28 "אין עדה פחות מעשרה" 1986)
מפני שהנשמה שלנו היא בנויה כך שהיא כוללת עשרה חלקים, שזו צריכה להיות הדרך מהכניסה לנשמה ועד שהיא קולטת בחלק העשירי שלה, לכן גם אנחנו כך צריכים להיות בנויים, לתת לזה העתקה בחיבור בינינו בעשרה אנשים, ב"עדה" מה שנקרא. עדה, קבוצה, כיתה, לא חשוב איך לקרוא לזה. אבל רצוי שיהיו עשרה, "אין עדה פחות מעשרה", ויותר מעשרה גם לא רצוי, כי זה כבר מתחיל להיות שיבוש. אנחנו לא מסוגלים לספור באמת יותר מעשרה, כך לפי האצבעות שלנו.
לכן אנחנו צריכים לתת חשיבות לכל חבר וחבר. ואם פחות או יותר ישנם לנו בקבוצה, זה בינתיים יסתדר, מלמעלה יסדרו לנו בכל זאת את השינויים האלה שיהיו לנכון. אבל כמו שמקובלים מסבירים לנו, אנחנו צריכים להיות בהתאם למבנה הכללי של הנשמה, שהיא כולה כוללת בתוכה עשרה חלקים, ודווקא בחיבור הנכון בין כל העשרה אנחנו בונים אותו מקום שבו מתגלה הבורא.
שאלה: הבורא מתגלה בתשעה החברים הראשונים?
יש כאן עניין אחר. יכול להיות שיש לנו חמישה, שבעה, שמונה בקבוצה, אבל זה בכל זאת מתחלק לעשרה, לא אנחנו מחלקים את זה. אבל רצוי שנגיע לצורה של עשר גם בצורה גשמית, זה יותר פשוט ויותר נכון. אנחנו עוד נלמד איך הרוחניות מתחלקת לגשמיות. האור העליון מסדר לעצמו את המקום איך שהוא יכול להתגלות, הוא קובע, אבל בכל זאת רצוי שגם אנחנו נקבע.
תלמיד: אנחנו הרי לא מדברים על מספר פיסי של חברים, מה זה אומר ט' ראשונות?
אנחנו לא מדברים על המספר הפיסי שלנו, זה נכון, כי אפילו שיהיו שישה, שבעה אנשים, האור העליון מחלק אותם בכל זאת לעשרה. איך הוא עושה את זה, אנחנו נראה אחר כך. כי כל אחד מאיתנו גם כולל עשרה, זה נובע עוד מהמבנה של אדם הראשון. לכן איך שלא נחלק, כך זה יהיה.
תלמיד: אבל איפה מתגלה הבורא? הוא מתגלה בכל מבנה עשר הספירות, או רק בתשע הראשונות, ביחס שלי לחברים?
הבורא מתגלה בתשע ספירות עליונות, שאני מהרצון לקבל שלי רוצה להתאים את עצמי אליהם. זאת אומרת, אם יש לפניי תשעה חברים, לא חשוב כמה בדיוק, אבל נגיד, אז אני ביחס אליהם, שאני דואג להם, שבהם אני רוצה לגלות את הבורא, בהם אני רוצה שיקרה הכול ולא במלכות שלי, ברצון לקבל שלי שהוא הרצון האגואיסטי, אם אני עושה צמצום על המלכות שלי, על הרצון לקבל, ורוצה הכול למסור ולגלות בחברים, אז הבורא שם מתגלה.
תלמיד: מה זה הבורא שמתגלה בחברים, בט' ראשונות?
כוח השפעה ואהבה, כוח חיבור, כוח התקרבות, דאגה. כל הדברים שהם לא אופייניים לרצון לקבל אלא למעלה מהם.
תלמיד הדאגה שלי לחברים זה ברור, אבל מה זה אומר שאני דואג לחברים ומתוך זה דואג לבורא, זו עוד פעולה נוספת?
בסך הכול איך שאתה דואג לחברים, הדאגה הזאת היא בעצם מגיעה למכלול כזה שנקרא בורא. במכלול הזה יש לך התנתקות מעצמך, שאתה מוסר את עצמך אליהם בדאגה, במסירות נפש, ואתה רוצה שכל החיים שלך יהיו מורגשים בהם, אז נקרא שאתה מצטרף, מתקרב, מתחבר לבורא.
תלמיד: יש הרגשה של כל חבר ויש איזה משהו כללי, כללות של הרגשת החברים יחד כולם. זה משהו נוסף?
זה נקרא עדה, קבוצה, כאחד, "כאיש אחד בלב אחד". זה נקרא הכלי הכללי הרוחני. כשאתה מרגיש את כל הקבוצה כאחד, אתה מוכן בזה כבר לגילוי הבורא.
תלמיד: במה הרוחניות מתבטאת?
בזה שאני מתנתק מעצמי ואני נכלל בהם, ואני מרגיש אותם במקום עצמי. את עצמי אני מרגיש כמשרת, כנותן, כמספק.
תלמיד: התפקיד שלי זה שאני מתנתק מעצמי, בזה התפקיד מסתיים? כשאני מרגיש את כולם יחד, בזה התפקיד שלי מסתיים ואז מתחילים חיים אחרים בחברים?
כן. וכל החיים האלה שאתה מתאר את עצמך נכון בחברים הם כבר חיים רוחניים. זה רק נראה שבחברים, אתה מגלה שזה אתה, רק אתה האמיתי הרוחני. ולא שאתה התנתקת מעצמך והתחברת לחברים, ועכשיו אתה נמצא בהם ואיפה אתה ממש האמיתי, אלא אתה מגלה שזה אתה האמיתי. אתה מגלה שאתה או חלק שלך דומה לבורא. בזה אתה מגלה אני הרוחני והבורא שממלא אותי. הכול קורה כשאתה נכלל בחברים.
תלמיד: ה"אני" הגשמי שלי האגואיסטי כמו שאני מרגיש את עצמי תמיד, הוא נדרש רק כדי להתנתק מתוכו ולהתכלל בחברים או לעוד משהו?
כן, רק בשביל זה. אם היית נברא רק ברצון להשפיע שלך, לא היית מרגיש את הדברים האלה. כל הרגשה מיוחדת שיש לנו, שאנחנו לא נכללים בבורא ממש אלא כעצמאים, היא בזה שאנחנו מגיעים לכל הרגשה והרגשה דרך החיבור. הרצון האגואיסטי שלנו לא רוצה את זה, ואנחנו כן בונים את התהליך הזה ואת המעמד הזה שאנחנו ממלאים חברים, שבעצם בזה אנחנו ממלאים את הבורא, וכך לכן אנחנו נקראים "הנבראים", בניגוד לכל דומם, צומח, חי, כולל בני אדם שבעולם הזה.
שאלה: מה המשמעות של לבנות מקום של עשרה חלקים?
שאני צריך להרגיש את החסרונות הרוחניים שלהם כמו החיסרון שלי, שזה באמת החיסרון שלי. אין לי חיסרון לרוחניות, אלא כאשר אני מתחיל להתכלל בהם ורוצה לעזור להם ולמלא אותם, אז אני מרגיש את החסרונות שלהם. אני מרגיש, אני לא יכול להגיד שזה מה שיש בהם, תמיד אני נברא ואני מגלה רק מה שאני מרגיש, רק מה שאני מגלה בהם, אבל את זה אני מגלה בהם וזה נקרא הנשמה שלי. זאת אומרת אין בי נשמה, אלא בתנאי שאני מתנתק מעצמי ונכלל באחרים אז הרצונות האחרים הם הופכים להיות הנשמה שלי.
שאלה : ביומיים האחרונים שעבדנו על המאמרים על השכינה יש לי הרגשה של כבדות. האם ההרגשה הזאת נכונה שהמאמרים האלה על השכינה מביאים כבדות?
המאמרים על השכינה מביאים כבדות, בלבול וחוסר התמצאות מפני שזה בעצם הדבר היחידי שאנחנו צריכים לבנות בעצמנו מתוך החיבור בינינו, מתוך היחס לזולת. שמתוך המאמצים האלה, מתוך התרגילים האלה אנחנו משתדלים לצאת מעצמנו לקראת הזולת. וכאן הבעיה היא שאין לנו בזה כל כך, לא רגש ולא שכל ולא נטייה לזה, ואנחנו צריכים להשתדל איכשהו להמשיך ולהמשיך, עד שמתחילים להרגיש.
לא מרגישים, בעיקר בהתחלה, יש דחייה גדולה מהחברים, מהחיבור איתם, מה פתאום אני צריך להתחבר איתם, מה פתאום אני צריך להכניע את עצמי, מה פתאום אני צריך לקבל את הרצונות שלהם כיותר גדולים וחשובים מהרצון שלי. הכול עובד נגד האגו, ולכן זה לא פשוט. וגם יש כאן עניין של הבירור, מה אני צריך להראות לחברים ומה לא, עד כמה מצד אחד אני צריך לשמור על עצמי כדי לא להראות להם את כל מה שיש בליבי, ומצד שני אני רוצה לגלות את מה שיש בלב שלהם, או שאני לא רוצה לגלות, למה חשוב לי מה יש בלב שלהם?
זאת אומרת, כל העבודה כאן זו עבודה נגד הרצון לקבל שמיום ליום היא נעשית בעצם לפי המאמצים של האדם, אבל נעשית יותר ויותר קשה. וכאן אנחנו בונים כך את הרצון שלנו. בסופו של דבר מעוררים את המאור המחזיר למוטב, והאור הזה מגיע ומשפיע עלינו בכל מיני צורות, על כל מיני מאמצים שלנו, גם על זה שאנחנו רוצים להתחבר, גם על זה שאנחנו לא רוצים להתחבר. בכל זאת האור משפיע על כל המאמצים שלנו, גם על זה שאנחנו לא רוצים, גם זה נכנס לעבודה, לתיקון.
ואז יוצא שהעיקר זה חיבורים, ומתוך החיבורים האלה אנחנו נוכל להגיע למצב שבכל זאת אנחנו מתחילים להרגיש, וזה לוקח הרבה זמן, חודשים, אפילו שנים, זה תלוי בגודל הנשמה. אם הנשמה היא גדולה, היא דורשת הרבה זמן עד שאדם בכלל מבין, אומנם הוא שומע וקורא, אבל עד שהוא מבין בלב, הלב מבין, שאין לו ברירה אלא חייב לכלול את הלבבות של החברים בתוכו, בתוך הלב שלו. זה נקרא סך הכול שהוא מחבר את החלקים שנשברו ונפרדו בחטא עץ הדעת בחזרה, וכך הוא מכין את הכלי לגילוי הבורא.
שאלה: מהו התפקיד של העשירייה בפרצוף?
עשירייה הופכת להיות פרצוף. עוד מעט אנחנו נתחיל ללמוד תע"ס, אז כך זה יהיה מורגש ומובן. נקווה שאפילו מובן, ועוד יותר מזה מורגש, שאנחנו בתוך העשירייה שלנו עושים את הפעולות, מה שכתוב בתע"ס. ואז התע"ס יהיה בשבילנו כמו מדריך מה אנחנו צריכים לעשות כל פעם כדי לקבל תוצאות. אז אנחנו קוראים את מה שבעל הסולם מסביר ובתוכנו זה עובר. אנחנו כאותה המערכת שהוא מסביר לנו מה אנחנו צריכים לעשות, ואם אנחנו מבצעים, מה אנחנו צריכים להרגיש, ואנחנו מרגישים. ככה זה הולך.
שאלה: עכשיו החבר דיבר על הכבדה, ואילו אצלנו בעשירייה להפך, אנחנו מרגישים התעלות יוצאת מגדר הרגיל וכל הקטעים שאנחנו קוראים, זה דווקא נתפס אצלינו כברורים. דבר כזה לא היה אף פעם. בכלל כשהתחלנו ללמוד את נושא הגלות יש תחושה שעברנו ממש לאיזו דרגה אחרת מבחינה איכותית, לא רק בעשירייה שלנו, אלא בכל הכלי עולמי יש התרשמות כזאת, אי אפשר להשוות את זה למה שהיה בעבר.
כן, אנחנו עוברים ממצב למצב, ממדרגה למדרגה. יהיו מצבים קשים, בלבולים גדולים, חוסר הבנה, חוסר הרגשה, זה נקרא זמן של בניית הכלי. ואחר כך גילוי של האור העליון בכלי הזה, זה זמן של קבלת התגמול. וכך זה הולך, יום ולילה, לילה ויום. אני שמח שאתם מכירים גם את זה וגם את זה, תנסו לא לשכוח שתמיד בא החושך ובא האור, והחושך והאור באים אלינו לסירוגין, זה אחר זה. ולא יכול להיות שיהיה אור אלא אחרי החושך. ויהי ערב ויהי בוקר, ערב, בוקר, לילה, יום.
לכן אם עכשיו אתם מרגישים על עצמכם שהכול מובן והכול ברור ואתם מתקדמים, יהיו גם זמנים אחרים, אבל אתם צריכים להיות מוכנים לזה ולהבין שאי אפשר אחד ללא השני, ולכן לברך על הרע כמו על הטוב, זה מה שאנחנו צריכים. כי אנחנו באים כדי לבנות כלי, כדי לגלות בורא, כדי לעשות לו נחת רוח.
שאלה: בקטעים מסוימים מדובר על השכינה ככלי ובקטעים אחרים מדובר על השכינה כמילוי, האם זה ככה?
כן, נכון. על השכינה אפשר לדבר מצד הכלים, זה אנחנו כשמתחברים בינינו, אז אנחנו בחיבור בינינו בונים את המקום הזה, רצון משותף הכלול מרצונות פרטיים שמוותרים על עצמם ורוצים רק להיות מחוברים כדי לגלות את הבורא. וגילוי הבורא בתוך הנברא הוא נקרא כבר גילוי השכינה, שהאור מתגלה בתוך הכלי. כן, גם זה וגם זה.
זאת אומרת שכינה מצד הכלי זה בעצם כלים שבורים שעשו על עצמם כל מיני מאמצים, ויתורים, כדי להתחבר, וכשהם מתחברים, אז הם מגיעים למצב שהם דומים לאור. האור אחד והכלי נעשה במשהו כאחד ואז במידה הזאת הוא יכול לגלות את האור.
שאלה: בשורה האחרונה בפסקה כתוב "להיחשב לדבר חשוב" מהו הדבר החשוב?
הדבר החשוב זה החיבור בין החברים, "עדה". רב"ש כותב כך, שהעשירייה, מלכות, זה נקרא "עדה" שהיא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה, אז זה כבר לא עדה. זאת אומרת אם אנחנו מתחברים בינינו, האמת שלא חשוב איזה מספר לפי הראשים הגשמיים, לא צריכים לשבת דווקא עשרה אנשים, גברים, ואז יהיה לך מתוך זה עדה או קבוצה. אנחנו כך עושים, זה רצוי, אבל הכוונה היא לא לזה. הכוונה שאנחנו נתחבר בכמה שאנחנו משתדלים, רצוי בכל זאת שזה יהיה פחות או יותר סביב עשרה ושהחיבור בינינו שנקרא עדה הוא יהיה חשוב מאוד שזה העיקר. העיקר זה חיבור, טיב החיבור, עוצמת החיבור.
שאלה: אנחנו נלחמים מאוד חזק על החיבור בינינו על פני כל הצרות שמתגלות, ואנחנו מבקשים, מנסים לבקש יחד, מה עוד יכול לעזור לנו להצליח?
קודם כל ודאי שיכולה להצליח מחשבה של כל הקבוצה העולמית שלנו, יש לה עוצמה אדירה, רק אנחנו עדיין לא יודעים להשתמש בה. זה מצד אחד. מצד שני רצוי שאתם תדברו בין החברים ותתנתקו מהצרות, תנסו לעלות למעלה מהן ואז לקבוע עד כמה אתם כן מסוגלים להיות כאחד. וברגע שאתם מדברים על זה, תראו עד כמה הצרות האלו הן נעלמות, הכול תלוי בחיבור בינינו.
אין שום סיבה אחרת לכל צרה שתהיה, לא חשוב באיזו צורה, אלא היא מגיעה אך ורק כדי לעורר אותנו לחיבור. אין יותר פעולות מצדינו כלפי גמר התיקון, רק חיבור. תנסו. תנסו לקבל דוגמאות מאחרים, קנאה מאוד חשובה כאן, לקנא באחרים, ושאנחנו כך נתקדם. תספרו לאחרים, אין בעיה, זה טוב מאוד שאנחנו נספר מקבוצה לקבוצה על הצרות והבעיות. רק לדייק שאתם לא מבלבלים את כולם ואם באמת יש צורך גדול מאוד ואתם בטוחים שבזה אתם גם עוזרים לקבוצה שלכם, וגם עוזרים לקבוצה אחרת כשאתם מספרים להם את זה. אז תראו עד כמה זה עובד.
שאלה: כאשר אני פועל לחיבור, אני משתדל להיות קשוב לחברים ורגיש אליהם, איך צריכה להיות הגישה שלי לשוכן, להמתין להופעתו או להיות קשוב וגם אקטיבי כלפיו?
אני לא יודע מה זה שוכן.
תלמיד: איך צריכה להיות הגישה לבורא, אנחנו צריכים להמתין לו בעשירייה או אני צריך לעשות פעולות אקטיביות כלפיו?
לבורא אתה יכול להיות משפיע רק דרך חיבור, אם אתה רוצה להשפיע לבורא. אם אתה רוצה לבקש, לקבל ממנו עזרה, אז אתה יכול להתפלל אפילו אם אתה עוד לא קשור לאחרים. אבל כדי להשפיע, אתה כבר זקוק לכלי שלם, ואז אתה זקוק לחיבור. גם לקבל מהבורא אתה לא יכול יותר מהאור הקטן שמגיע לתקן אותך, המחזיר למוטב, ואם אתה רוצה אורות יותר גדולים שיחזירו אותך למוטב, אתה גם תצטרך קודם כל להיות קשור לחברים. תפילת רבים, זה מה שמציל הכול.
תלמיד: איך להיות אקטיבי כלפי משהו שהוא נסתר ממני?
האם אתה יכול להתחבר עם החברים ולפנות לבורא, אנחנו צריכים להבין שההסתרה היא רק לטובתנו, שאנחנו יכולים להתייחס לבורא כמו תינוק, מה הוא מבין באימא? הוא רק יודע שיש מישהו שהוא יכול לצעוק, לבכות, לבקש, ואז לקבל. אותו הדבר אנחנו, אומנם אין לנו הרגשה כזאת כמו שיש לתינוק בצורה טבעית, אבל אנחנו צריכים לפתח את זה בינינו.
תלמיד: אחרי שיש לנו התקרבות בעשירייה מיד מגיעות הפרעות חדשות, גם ברוחניות וגם בגשמיות, האם זה באמת כך או לראות שרק אני השתניתי ואין באמת הרבה הפרעות?
לא, לכל דרגה ודרגה יש הפרעות משלה, כי אתם צריכים יותר ויותר להכניס לתוך הכלי שלכם את הכלים הנוספים השבורים, ואז הם מתגלים יותר ויותר, ככה אתה מגלה אותם, ולכן זה טוב, זה טבעי, כך זה צריך להיות, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"1, יש לו הפרעות יותר גדולות, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"2, כשמתגלים החטאים, כל מיני בעיות ומתקנים אותם, הכול בא מקלקול לתיקון.
הקלקולים מתגלים כולם, עלינו אין בעיה, אנחנו לא עשינו שום קלקול, קלקול עשתה המערכת, הבורא שבר את המערכת, הוא עשה את הקלקול, לכן כתוב "בראתי יצר הרע"3, ואנחנו רק מקבלים את כול הרצונות האלו, וצריכים לסנן אותם נכון, לייצב אותם נכון, ולהעלות לתיקון.
אסור לנו להרגיש שהרצונות האלה המקולקלים זה שלנו, כי הכול נובע מחטא עץ הדעת. אם אני מתייחס לזה בצורה כזאת, בזה אני כבר קובע יחס הנכון לכל המציאות, שאני בעצם לא מי שחטא, ואני לא מי שיתקן, אלא אני רק מבקש מהבורא שיתקן, בעצם מה שהוא הכין, ואני בדרך בין זה לזה נמצא כל הזמן.
הגישה הזאת היא גישה מאוד בריאה, היא מנתקת אותנו מהאשמה, שאנחנו כל הזמן אוכלים את עצמנו, יש כאלו שממש [מרגישים] עד כמה הם רעים. הם לא רעים, מתגלה החטא, נכון, מתגלים כל החטאים, מתגלות כל הצורות הנוראות שלנו, רצונות כאלו שאנחנו מתביישים בהם, סובלים מהם, אבל בעצם זה הכול נובע משבירת הכלי, אין שום דבר שמתגלה שהוא לא משם, לכן צריכים להיות יותר פתוחים, יותר כנים, ובעזרה הדדית זה לזה לעזור לכולם לצאת מהבור הזה שאנחנו נמצאים בו מלכתחילה.
שאלה: אתה אמרת שמה שתלוי באדם זה מה שהוא מרגיש דרך החברים. איך לכוון את עצמך נכון כלפי החברים כדי להגיע להרגשתם?
אני צריך קודם כל לחזור על אותם הפסוקים שאנחנו קראנו בשיעור בוקר, ולהשתדל לראות איך את הפסוקים האלה אני מיישם על החברים, ביחס שלי לחברים. את כל היתר אתה תראה מהתפתחות הבירורים הפנימיים האלה.
שאלה: אתה אמרת לחבר שאני נכלל ברצון של החבר ומגלה עולם חדש, מציאות חדשה. בעולם החדש, במציאות החדשה הזו, אני נכלל ברצון של חבר אחד, או האם המציאות משתנה במידה שבה אנחנו משתתפים במצב הזה, בהרגשה הזו?
אתה בסופו של דבר צריך לכלול בתוכך את כל העשירייה, להתכלל בעשירייה, לכלול אותך בהם והם בך.
שאלה: איך העשירייה יכולה כל הזמן להחזיק בפוקוס שלה שהמטרה הקבועה שלנו היא לשמח את הבורא?
אני מבין שזה עדיין נעלם מכם, כי הבעיות, הצרות והרצונות האגואיסטים שלכם עדיין קובעים מה אתם רוצים ומה אתם עושים. זה נכון.
אבל בכל זאת אתם צריכים בזה לעזור אחד לשני. כל אחד צריך להראות לאחרים עד כמה הוא חושב על העשירייה, עד כמה הוא חושב על הבורא, ואפילו לעשות מזה תורנות, שאני יודע שאני צריך לדאוג לכוונה נכונה בחברה נגיד שעתיים ביום, ויש עוד שעתיים, ויש עוד שעתיים שכך החברים שלי עושים, ואני בשעתיים האלה צריך להשתדל במשהו דרך כל מיני אפשרויות, רק לא לבלבל להם את החיים, להזכיר להם שהעיקר בשבילנו זה בכל זאת דרך כל הפעולות החברתיות שאנחנו רוצים להיכנס בהן, שאנחנו רוצים בזה לעשות נחת רוח לבורא. כן, זו המטרה הסופית.
ואפילו שאנחנו לא יכולים להגיד שזה בוער לנו, שאנחנו סובלים מזה שלא יכולים לעשות לו נחת רוח, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לדבר כך, ולאט לאט זה יתגלה. זה כרגיל בכל הלימודים, קודם באונס ואחר כך ברצון.
שאלה: האם הבנתי מדבריך שמצד הרצונות השבורים השכינה היא כלי שנמצא בעפר, ומצד הרצונות המתוקנים זה אור שבו נכלל השוכן?
כן, נכון.
שאלה: איך אפשר לדעת בעשירייה שאנחנו כבר התחלנו לבנות את הכלי שדיברת עליו?
ככל שאתם מרגישים שיש ביניכם קשר ואתם רוצים להשפיע זה לזה, ומרגישים שהעתיד שלכם תלוי בכמה שאתם מחוברים, זו בעצם הבדיקה להתקדמות, עד כמה אנחנו מרגישים שהעתיד שלנו תלוי במידת הקשר בינינו.
אחר כך אלה יהיו מדידות אחרות, לפי דרגות עביות, צמצום, מסך, אור חוזר, קבלת האור, גילוי הבורא, אחר כך זה יהיה כמו בפרצוף, אבל בינתיים אנחנו נמצאים בשלבים שאנחנו רוצים להגיע לייצוב הפרצוף.
תלמיד: זאת אומרת שברגע שאנחנו נתחיל לתקן את הכלים שלנו, אנחנו פשוט נדע שאנחנו כבר מתקנים אותם?
כן. הכול יהיה מורגש ממש בפועל. אבל בינינו.
שאלה: המאמץ להרגיש את החברים בעשירייה הוא מבנה הנשמה הכללית, מה אמור להוסיף לנו בהבחנות על המושג הזה העיסוק בתע"ס, כביכול על מבנה הנשמה?
אנחנו פשוט נרגיש בדיוק על מה תע"ס מדבר. אנחנו נברר מה זה נקרא "פרצוף", מה זה נקרא "אור פנימי"," אור מקיף", כל מיני דברים. אנחנו נרגיש איך הפעולות פועלות על כולנו, וכל אחד ירגיש בזה את ההשתתפות שלו, את ההשפעה שלו והפעולות שלו.
זה מה שיהיה. כשנקרא תע"ס, אנחנו נשתדל לממש את מה שאנחנו קוראים. אחרת איזו תועלת יש לנו מזה? אנחנו יכולים לקרוא, ואפילו לא מבינים מה שלומדים כמו שכתוב, אבל מתוך חשק גדול להבין מה שלומדים אנחנו מעוררים את האורות.
אז אנחנו בכל זאת צריכים במשהו לתאר לעצמנו מה זה נקרא "פנימי", "מקיף", מה זה נקרא "מסך מזדכך". מה זה "מסך"? זה חיבור בינינו. מה זה נקרא "מזדכך"? שנעלם לאט לאט ואז אנחנו חוזרים לאותו מצב שאין לנו גוף משותף ואנחנו כבר לא יכולים לגלות את הבורא כמו שקודם שממלא אותנו במשהו, את תוך הפרצוף.
אז שלא נהיה באשליה אלא נשתדל כמה שיותר להתכלל בזה. וזה נקרא "חכמת הקבלה הפרקטית", למעשה. שאנחנו בונים בזה את התרגילים בתוך הנשמה שלנו. החיבור בינינו מחזיר אותנו לאיזה חלק מנשמת אדם הראשון.
אנחנו בונים בזה את הנשמה שלנו, מגדילים אותה יותר ויותר ובהתאם לזה מגלים את הבורא, גם כמקיף שלנו, גם כפנימי שלנו. "בוא וראה" זה הפנימי, וחוץ מזה הוא עומד מסביבנו ומשפיע עלינו כמקיף.
שאלה: למה אני צריך לכלול בתוכי את רצון החברים? מה קורה תוך כדי כך? אילו תיקונים?
נדמה לך שישנם חברים וישנו העולם הגדול סביבך. זה רק נדמה לך. באמת לא קורה שום דבר חדש, פשוט אתה מתחיל בצורה כזאת לראות עד כמה אתה נמצא באשליה וחכמת הקבלה מגלה לך את זה.
נדמה לך שישנם עוד אנשים מסביבך, דומם, צומח, חי ובני אדם, מדבר. ואתה שנקשר אליהם, מתקשר אליהם, רוצה או לא רוצה להיות איתם יחד. הכול אלה תרגילים כדי לבנות בך חוש נכון, אמיתי שבסופו של דבר אתה מגלה שכל העולם, כל העולמות, כל הפרצופים, כל הספירות, כל מה שרק נמצא במציאות, הכול שייך רק לך.
ואז אתה מתחיל להשיג את הנשמה שלך, את הצורה האמיתית והנצחית שלך. הצורה הזאת שאתה קיים בה קיימת זמן קצר מאוד. אצלנו זה נקרא "מספר שנים שאתה חי בעולם הזה" וזהו. אין יותר. אחר כך זה נעלם, מסתלק וזהו, לא חוזר.
אתה צריך בזמן שאתה נמצא בעולם הזה להשיג, לפחות להשתדל להשיג את המעמד הרוחני האמיתי שלך, ואז להמשיך להתקיים כמו שצריך. זה לא להמשיך במושגים של זמן, אבל אין לי ברירה, אני לא יכול לספר על זה בצורה יותר נכונה, אמיתית.
זאת אומרת, זה שאתה מתחבר עם האחרים, אתה בזה מגיע למבנה הנשמה שלך. נשמה שלך, לא מדובר על שום דבר אחר. לכן אין לך לאן לברוח. פשוט מאוד. תצטרך כל הזמן, אם לא עכשיו אז אחר כך, תצטרך בכל זאת להכיר את המבנה האמיתי שלך, הנשמה שלך, וכך לגלות אותה ולהתקיים.
שאלה: האם העשירייה יכולה להפוך לפרצוף אם היא לא אחידה, זאת אומרת שיש בה חלקים שונים, חלק אקטיבי, חלק פסיבי? או שזה לא תלוי בעשירייה, אלא רק בתפיסה שלי את העשירייה?
העשירייה יכולה להגיע להיות עשירייה רוחנית בזה שכל אחד מהחברים עושה כמה שמסוגל לעשות לעת עתה לחיבור עם האחרים. כל אחד כמה שיכול. יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. יש אנשים שנראים לנו מאוד מוזרים ואין להם שום רצון לחיבור. יש אגואיסטים כאלו אינדיווידואליסטים שלא מסוגלים כביכול להיות מחוברים. גם אני ביניהם. וישנם כאלה שהבורא ברא אותם בצורה שהם מה שנקרא, "חברמן", זאת אומרת שמשתוקק לחברה ולחיבור ומוכן להתחבק עם החברים ולהיות איתם בלב ונפש, אפילו בחיים הגשמיים הוא כך מתנהג. יש ויש.
אנחנו צריכים להבין שהפקודה שקבלנו מהבורא לייצב מאתנו עשירייה, הפקודה הזאת היא פקודה נכונה ואין כאן מקרה, אלא כמו שמסביר לנו בעל הסולם ב"בחירה חופשית", ב"ערבות", אנחנו חייבים להגיע למצב שכל אחד משלים את השני.
וכמה שאני משלים וכמה שהחברים משלימים אנחנו עוד לא יודעים, אבל צריכים בכל הכוח להשתדל להיות קבוצה.
תלמיד: האם החלק האקטיבי בעשירייה יכול למלא את החלק של אותם חברים שכרגע לא יכולים להשקיע מאמצים במאה אחוז?
כן. כך צריך להיות. כל אחד ואחד צריך להשלים את העשירייה בכל כוחו, כמה שאפשר.
שאלה: האם אפשר לומר שכשאתה משפיע אתה מהנה יותר לחברים ולבורא ומקבל יותר התנגדות ברצון לקבל?
בטח, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כמה שנעשית יותר גדול בחיבור, אתה מקבל הפרעות נגד החיבור וכך אתה מתקדם. בטח, כך צריך להיות.
קריין: קטע 16.
"אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא". שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה."
(הרב"ש. מאמר 5 "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך" 1984)
זאת תוספת למה שהיה קודם. כך כתוב, עשרה חלקים צריכים להיות. אחר כך אנחנו נגלה את זה, שאנחנו בדיוק מתחברים לעשרה חלקים. אמנם אנחנו יכולים להיות פחות מעשרה, קצת יותר מעשרה, אבל האור העליון ככה מחלק בינינו. זה לא לפי ראשים, לא לפי מבנה, שמן או רזה כל אחד, או ותיק, או מבין יותר או פחות, לא. אנחנו נראה עד כמה הכול מסתדר על ידי האור המחזיר למוטב. הוא עושה אתנו מבנה, במבנה הזה אנחנו נרגיש את עצמנו ששייכים לעשרה חלקים של רצון אחד. וכך בתוך אותו רצון אנחנו נעבוד.
לכן "אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא". זאת אומרת, בעשרה תמיד נמצא האור העליון, גילוי הבורא. "שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה.". " כבר יש מקום לחיבור. ככול שהם מתחברים יותר "כאיש אחד בלב אחד", בהתאם לזה מתגלה עוצמת הבורא בהם.
קריין: קטע 17.
"ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל-"אין" בהחברה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם. והעיקר הוא אותו הצדיק, היכול יותר לתפוס בחינה שהיא יותר "אין" מכולם, על ידו הולך כל השפע."
("מאור ושמש". פרשת עֶקֵב)
זאת אומרת, מי שמתבטל יותר כלפי החברה הוא הכי גדול, כי הוא דווקא נותן משענת לחברה שהיא יכולה להתקיים. ולפי זה מתגלה האור העליון, כמה שהוא אגואיסט וכמה שהוא מבטל את עצמו רק כדי להיות מחובר לחברה. ולכן הוא חשוב לנו כמה שיותר. את זה אנחנו לומדים מרב"ש שכותב על זה, ומכולם מכל המקובלים. כמה שאדם מקטין את עצמו כלפי החברה, כלפי חיבור שבחברה, כמה שמשתדל להיות בזה ולפחות משתדל לתת דוגמה לזה, יכול להיות שהוא לא באמת כך בפנים אבל הוא משתדל מבחוץ לתת דוגמה לאחרים, החברים מסתכלים עליו ומתחילים להיות באמת בהתרשמות ממנו, להיות משפיעים ומתחברים, ואז זה משפיע עליו בחזרה. שהוא התחיל את זה על החברים והחברים אחר כך משפיעים עליו בחזרה.
ואז הוא מתפעל בעצם מזה שהוא התחיל, שהתחיל את זה בצחוק כאילו, לא בצורה אמיתית, אבל כשזה חוזר דרך אחרים אז הוא מקבל את זה בצורה אמיתית. ואז קנאה, תאווה, כבוד, כשהוא נמצא בזה, הוא מתחיל להרגיש עד כמה האחרים יותר טובים וכמה שאני בעצם מפגר, אז מתוך זה הוא נדחף קדימה. זה מאוד חשוב לנו שאנחנו באמת נרגיש כמה שהחברים הם בזה עוזרים לכל אחד ואחד. אי אפשר להתפעל מהבורא, אי אפשר להתפעל מסתם בני אדם, רק בתוך עשירייה אנחנו יכולים למצוא דוגמאות נכונות להתפעלות, להתקדמות.
שאלה: בתוך העשירייה אנחנו משתדלים ליצור את התפילה המשותפת הזאת. איך צריך להיות היחס האישי שלי כלפי התפילה הזו, איך לשרת אותה, איך לגשת אליה?
קודם כל אני צריך לבדוק מה הרצון של החברים ולהשתדל להתכלל באותו רצון ולבדוק אותו, האם אני מסכים עימו או לא. לא שאני מוחק את עצמי מראש, לא, אני אפריורי לא מוחק את עצמי, אני רוצה לבדוק האם חושבים נכון או לא. יכול להיות שאני מגלה להם שלא ניראה לי נכון מה שהם עושים, שלא ניראה לי נכון הרצון שהם רוצים לגלות, אני צריך לברר את זה.
אז אני אומר להם שאני חושב שצריך להיות אחרת, וכך אנחנו נשתדל לברר. יכול להיות שבזה איש את רעהו יעזורו גם כן, ואנחנו נגיע לרצון משותף יותר חזק, יותר פנימי, וכך עובדים. זאת אומרת, אתם תקבלו את כל הדברים האלה מתהליך ההתקדמות שלכם ללא שום בעיה.
שאלה: לא מזמן הסברת לנו שיש תרגילים שנותנים לנו לבנות יחס נכון, אז איך אנחנו יכולים להפוך את החוש הגשמי שלנו לחוש רוחני?
לא יכולים, אחד לא שייך לשני. חושים גשמיים הם חושים גשמיים, זהו. וכל אחד הוא לפי מה שנולד ולפי הילדות שלו, לפי ההרגלים שלו כך הוא נמצא בחושים האלו. מה שאין כן חושים רוחניים שאנחנו צריכים לפתח, חוש רוחני הוא פועל בצורה הפוכה הוא כולו מכוון לטובת הזולת, ולכן יש לו כיוון הפוך בשימוש בו לעומת החושים הגשמיים.
בחושים גשמיים אני תמיד מכוון כלפי הרצון לקבל שלי, עד כמה זה טעים, מתאים, נוח וכן הלאה. ובחושים רוחניים אני משתמש בחושים אחרים לגמרי, זה כבר הכיוון שלי איך אני משפיע, מה אני משפיע, מה אני יכול לעשות כדי להשפיע לזולת וכך אני אז מתקדם, רק בצורה כזאת.
שאלה: באיזו דרך אנחנו יכולים להראות דוגמה של ביטול עצמי כלפי החברה, כי כל האמצעים שיש לנו רובם דורשים לתמוך בחברה, דורשים מאדם להוביל את הדרך, להיות מאורגן ולתת דוגמה פעילה?
כן. לכן אם אנחנו לא מסודרים בצורה כזאת אנחנו צריכים לעשות תורנות. כל אחד נגיד שעתיים ביום הוא אחראי לעורר את החברה. אפילו שעה ביום, כי יש לנו חוץ משיעור בוקר עוד כל מיני שעות, אז נשארות לנו נגיד עשר שעות. אז כל אחד משתדל לחשוב בשעות האלה איך אני מעורר את החברה. לפעמים יכול להיות שאנחנו אפילו יכולים להתקשר בינינו, אבל זה כבר קיים.
זאת אומרת, שהאדם יתרגל לחשוב על החברה, לחשוב על הקבוצה, לחשוב על טובת החברה. הרגל נעשה טבע שני, צריכים להתרגל לזה, להסתכל על החברים ולהשתדל לקבל מהם דוגמה טובה. שאתם מסתכלים על החברים אז כל אחד מהם פועל לפי האופי שלו, לפי היכולת שלו, בכל מיני צורות כלפי החברה. אני צריך להסתכל על כל הצורות האלה, להתכלל מהן, ולראות עד כמה אני בצורה אישית שלי יכול גם כן להשפיע.
שאלה: בעשירייה כל אחד מאיתנו הוא חלק שונה ששומר על האינדיבידואליות שלו, או שאנחנו כמו טיפות מים בנהר שלא ניתן להבדיל ביניהן?
כמה שתירצו להיות דומים זה לזה בצורה חיצונה או פנימית זה לא חשוב, זה לא יעזור, אתם לא תוכלו לשנות את עצמכם, כל אחד איך שהוא בנוי הוא בנוי, עשוי ככה, וזהו. אלא אנחנו צריכים להשתדל לקחת דוגמה אחד מהשני עד כמה כל אחד לפי הטבע שלו הוא משפיע לחברה, ואז לראות מזה כמה שאני יכול לפי הטבע שלי להשפיע לחברה, וכך להיתקן.
אחד יכול לעשות את הדברים האלה, שני אלה, שלישי אלו, אני מסתכל עליהם ואני מקנא בהם, אני רוצה גם כן במשהו להשתתף אחרת איך אני אתקדם? רק במידת ההשתתפות שלי בעשירייה. אז אני צריך לראות במה אני יכול להשפיע להם וכך מתקדמים.
עד שאנחנו משלימים זה את זה ונעשים בזה כלי שלם שבו אנחנו מגלים את הבורא. אז מתחילים להתגלות בינינו כל מיני סכסוכים, כל מיני בעיות, וזה נקרא עביות שמתגלה. ואז אנחנו על פני העביות הזאת שוב צריכים להתקשר זה עם זה ולשמור על המבנה של העשירייה, כלי שלם, שכולנו משלימים את כולם. ושוב מגיעים לדרגה הבאה של החיבור ומגלים כך את הבורא במידה יותר גבוהה. הבורא זה נקרא "בוא וראה", שאנחנו מחברים את עצמנו בינינו וכך מגלים אותו.
שאלה: כשצריך לקבל החלטות בעשירייה ואני מתבטל לפני כל החברים, ולכל חבר יש דעה שונה לגמרי, דעה אחרת, אז מהי התשובה הנכונה בין כל כך הרבה גישות?
אתה תראה להם איך אתה רואה חיבור בכל מיני הדעות האלו. אל תיכנס עם הדעה שלך, אלא תנסה להראות להם שאתה רואה איך אפשר לחבר את כל הדעות המנוגדות האלה. תן להם דוגמה. כל אחד צריך להיות שונה מהשני, אבל בשוני הזה הוא לא מפר את החיבור, הוא לא מפריע להתחבר זה עם זה. כמו שבונים בית, אז יש כאן אנשים שעובדים עם בטון, עם עץ, עם זכוכית, עם חשמל, עם כל מיני דברים, אחד לא מפריע לשני, אלא הם עובדים יחד כדי שבסופו של דבר יצא להם משהו משותף.
לכן אנחנו לא צריכים לראות בשוני בינינו משהו שמפריע, צריכים רק לדעת איך לחבר את זה יחד. אם זה לא יהיה כך אז אנחנו לא נוכל לגלות את הבורא. כי הבורא מתגלה "בוא וראה", לפי אוסף של נתונים שונים שמתחברים מתוך השוני שלהם לאיזה הקשר, לאיזה ציור. ואז אנחנו מדברים דווקא "בוא וראה", הוא מתגלה לנו לפנינו מתוך החושך, מתוך ההסתרות, מתוך הניגודים, מתוך השאלות, ואז מתגלה.
לכן אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו מתחברים על פני כל ההבדלים, דווקא בזה יש לנו עוצמה וצורת גילוי הבורא. לכן יש כלי שלם אבל שלא ראוי לכלום, והבורא שובר אותו, וכשאנחנו מתחילים להקים את הכלי הזה מכל מיני שבירות, שרידים, אז מתוך זה אנחנו מתחילים להכיר אותו. דווקא מתוך זה שהכלים השבורים יכולים כך, או כך, או כך, או כך, אנחנו משתדלים להקים מהם איזו מוזאיקה, איזו צורה, וכך נקרא שאנחנו לומדים את הבורא, "אתם עשיתם אותי".
שאלה: דרך חיבור העשירייה שזה הבסיס, אנחנו הולכים עכשיו ומתרחבים לחיבור בין העשיריות. אם אני רואה שעשיריות מסוימות נתקעות בכל מיני בעיות כתוצאה מהמיקום שלהן, כתוצאה ממה שעובר עליהן, האם מתוך מרכז העשירייה ששם תופסים את המציאות אני יכול להוסיף אותם לתפילה, אנחנו יכולים להוסיף ולבקש עבורם?
ודאי שלהתפלל עבורם אתם יכולים, בטח ובטח, זה מאוד חשוב, "המתפלל בעד חבירו זוכה תחילה". אם אתה יכול לקלוט חסרון של החבר ולהתפלל לבורא על החיסרון שלו, אז אתה קודם מקבל מהבורא את האור, את המילוי, תשובה, ואז אתה יכול להעביר להם את זה בחזרה. זה אם אתה יודע בפועל כך לעשות, זה עדיין לא כל כך, אבל בעתיד, אנחנו לומדים, זה ככה עובד.
אף אחד לא יכול לפנות בסופו של דבר לבורא עבור עצמו, רק עבור האחרים. זה סוד הקשר בין כל החלקים השבורים בכלי שמגיע לתיקון, שאף אחד לא מבקש ולא מגלה את הצרה שלו, את השבירה שלו, אלא רק אחרים מרגישים ומבקשים עבורו. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", זה נקרא ערבות שבתוך הכלי הכללי. אתם מבינים עד כמה זה חשוב וגדול, אף אחד לא מתקן את עצמו.
קריין: קטע 18
"בכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם."
("מאור ושמש". פרשת ויחי)
טוב, זה ברור לנו אני חושב, תקרא שוב.
"בכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם."
("מאור ושמש". פרשת ויחי)
במידת הקשר, בקיצור. במידת הקשר בין החברים בקבוצה, כמה שהם נמשכים בכל זאת להיות יחד מעל כל ההפרעות שבהם, לפי העוצמה הזאת מתגלה הבורא בהם.
עכשיו עוברים לחלק השני שנקרא "להשתוקק אחר השכינה".
קריין: קטע 21.
"בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים [מצד האופנים], אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזעה, אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו"ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שעור תשוקתו."
(בעל הסולם. אגרת י"ט)
לכן לפי הצער שלנו מיום ליום, כמה שאנחנו רוצים יותר את גילוי השכינה, וגילוי השכינה זה גילוי החיבור בינינו על מנת להשפיע זה לזה, זה נקרא גילוי השכינה, ככל שאנחנו יותר אנחנו משתוקקים שזה יקרה, שזה יתבצע בינינו, אז לפי ההרגשה הזאת אנחנו יכולים להגיד שאנחנו כן מתקדמים. אפילו שאנחנו נמצאים בהרגשת המצוקה, שמאוד רוצים בחיבור כדי מתוך החיבור להשפיע נחת רוח לבורא, ואנחנו נמצאים כביכול בהגברת החיסרון, וחיסרון זה תמיד לא תענוג, אלא חסר, אבל מפני שחסר לנו לתת לבורא, להגיע לבורא, לעשות לו נחת רוח, לכן החיסרון הזה דומה לחסרון של "חולת אהבה אני", שזה חיסרון לאהבה שהוא בעצם מתוק, יש בו מתיקות, שזה נקרא אותם הייסורים שאין בהם ביטול תורה, שאנחנו ממשיכים איתם.
שאלה: מה זה אומר שיש יותר מעשרה? הרי נאמר לא תשע ולא אחד עשרה אלא עשר.
הבעיה היא שאנחנו חושבים שברוחניות אנחנו סופרים הכול לפי הגופים שלנו, של בשר, אבל זה לא ככה. ברוחניות החלוקה היא אחרת מאשר בגשמיות, שכל אחד תופס איזה נפח באוויר, ולכן אנחנו אומרים "זה גוף, זה אדם" בגשמיות. ברוחניות זה לא כך, ברוחניות אנחנו עוד נלמד איך אנחנו מתחלקים, ואיך אנחנו מתחברים. אני לא יכול להעביר את זה עכשיו, כי זה יהיה בלבול, אבל רק תחשבו על זה קצת, זה ייתן לכם מצד שני יותר חופש לחשוב שבצורה כמו שאתם עכשיו גשמית, ברוחניות אתם לא קיימים, ואז יהיה לכם יותר קל.
שאלה: מה זאת אומרת החיסרון המצופה? איך זה מתבטא בעשירייה?
מה זה החיסרון המצופה אני לא יודע.
מתרגם: החיסרון שאליו משתוקקים, שמצפים לו, החיסרון המקווה.
כן. זה שאני רוצה על ידי החיסרון הזה להשיג איזה מצב, אני לא יכול להגיד. איפה הוא כותב על זה?
מתרגם: בקטע 22 כתוב "לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו".
אז מה הצפייה שלו? "שה' יאיר עניו", שהוא יראה ש"אין עוד מלבדו", שהוא ממלא את כל העולם.
שאלה: אמרת קודם שאף אחד לא מתקן שום דבר אצל עצמו אלא רק אצל הזולת וצריך לזהות את השבירה אצל הזולת ועליה להתפלל, על זה לבקש. השאלה היא, מה זו השבירה אצל הזולת? מה בדיוק אני צריך לראות שם? מה אני מחפש?
את זה כבר צריכים לברר, אבל בעצם אם אני עובד בעל מנת להשפיע ועושה צמצום על החסרונות שלי, על הבעיות שלי ונכלל בזולת ומרגיש את הזולת, והצרות של הזולת הופכות להיות הצרות שלי, אז אני מתפלל עבור הזולת וכך אני מתקן אותו. והזולת רואה חסרונות שבי ומתפלל עבורם, וכך "איש את רעהו יעזורו"4 אנחנו מגיעים לתיקונים. ברוחניות ככה זה עובד, אף אחד לא יכול לתקן את עצמו. תתאר לעצמך, איך אתה, אם אתה שבור, יכול לתקן את עצמך? אלא אם כן אתה מבקש מהבורא לתקן את החבר.
תלמיד: שבור זה נקרא שיש לו רצונות שהוא לא יכול למלא? מה זה נקרא שבור?
שבור זה נקרא שהרצונות שלי הם על מנת לקבל. תנסה להתפעל מהשני ולבקש עבורו, ואז אתה תראה עד כמה כשאתה מתחיל לבקש עבור הזולת, אתה מתקן את עצמך. והזולת קיים רק בשביל זה, זה בעצם מדומה שיש לפניך זולת, זה פשוט "כל הפוסל במומו פוסל",5 כל התיקונים הם תיקונים שלך.
תלמיד: אז כל חולשה שאני רואה אצל הזולת זה כאילו השבירה שלו ועל אני צריך לבקש?
כל שבירה שאתה רואה אצל הזולת זו שבירה שלך, כי לא יכול להיות שאתה רואה בזולת משהו רע ושהרע הזה לא קיים בך. אחרת איך אתה רואה בו רע?
"והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמ"ש: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי"."
(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
כמה שאנחנו מבקשים עבור החברים, עבור הזולת, עבור העולם, זאת התפילה וזה מה שנשמע למעלה. על עצמי אני לא מבקש כי כל "האני" נמצא פרוס בכל המציאות. ולכן כשאני מתפלל עבור כולם אני מתפלל עבור עצמי. זו הנשמה שלי. ולכן אם אנחנו נסתכל נכון, אז יש לכולם לכולם יכולת באמת להתכלל עם כל הצרות, עם כל הבעיות, לפחות של העשירייה ואחר כך עם הכלי הכללי שלנו ואחר כך עם כל העולם, ולזה הבורא מביא אותנו, במיוחד עכשיו בתקופת הדור האחרון, בתקופת הפנדמיה, כול עוד לא נגלה את עצמנו שחייבים להיות שייכים לכלי הכללי אנחנו לא נפטרים משום בעיות.
אתם צריכים כבר לראות את המגמה הזאת בכל העולם. הבורא מתיש אותנו, מבלבל אותנו, הוא יעשה הכול כדי שאנחנו נבין שבסופו של דבר, כמו שאנחנו כאן קוראים, שכל אחד ירגיש את עצמו תלוי בכולם. עד כדי כך שאם אני רוצה שיהיה טוב לי אני צריך לעשות טוב לכולם אחרת לא יהיה טוב לי. עד כדי כך.
קריין: קטע מספר 23.
"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון"."
(בעל הסולם. "שמעתי". רי"א. "כעומד בפני מלך")
סדנה
איך אנחנו יכולים כל הזמן להזכיר אחד לשני שאנחנו נמצאים מול הבורא וכמה שאנחנו נמצאים עוד יותר יחד, זה עוד יותר קרוב לבורא, עוד יותר בעוצמה להשפיע אליו. איך אנחנו יכולים את זה לעשות, ואיך אנחנו נעשה את זה בצורה פרקטית במשך היום? בוא נדבר על זה כמה דקות בינינו.
איך אנחנו נוכל להזכיר שנמצאים מול הבורא בצורה קבועה וכל אחד מזכיר לשני וכך אנחנו מרגישים את עצמנו תמיד מול הבורא. כאן צריכה להיות אומנות, עבודה מאוד עדינה, מה אנחנו נעשה. אבל בטוח שאם אנחנו כך נקים את עצמנו כעשירייה, נגיד, שעומדים מול הבורא, אנחנו מצליחים, אנחנו כבר מחייבים אותו להתגלות כלפינו. השתדלות לא גדולה, אבל אם נעשה אותה הבורא מתגלה.
אנחנו ממשיכים איתכם עכשיו לשלב האחרון בנושא, "גילוי השכינה".
קריין: קטע מספר 24.
גילוי השכינה
"בזמן שהאדם מקבל על עצמו את בחינת אמונה בבחינת הטהרה, בין במוחא ובין בליבא, אז הוא זוכה לאשה נאה, היינו שהשכינה הקדושה מתגלית אליו בבחינת חן ויופי. וזה מרחיב את דעתו של אדם. היינו, שע"י התענוג והשמחה, שמרגיש אז, בא מהתגלות השכינה הקדושה בתוך האברים, וממלא את הכלים החיצונים והפנימים. וזה נקרא "הרחבת הדעת"."
(בעל הסולם. "שמעתי". ט'. "מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה")
זאת אומרת, ככל שאדם נמצא יותר בהשפעה, זה נקרא "באמונה", אז בהתאם לזה הוא מרחיב את הכלי שלו ואז מגלה יותר ויותר את נוכחות הבורא בו שזה נקרא "גילוי השכינה".
קריין: קטע 25.
"אין השכינה הקדושה יכולה להתגלות בצורה האמיתית, שהיא בבחינת חן ויופי, אלא בזמן שיש לו כלים נאים, שהם האברים הנמשכים מן הלב. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לטהר את לבו, שיהא דירה נאה, בזה שהוא מבטל את הרצון לקבל לעצמו, ומרגיל עצמו לעבוד, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע, שמזה נמשך כלים נאים. היינו, שהרצונות שלו, הנקראים כלים, יהיו נקיים מבחינת קבלה לעצמו, אלא שיהיו זכים, הנקרא בחינת השפעה."
(בעל הסולם. "שמעתי". ט'. "מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה")
שאלה: האם אמונה זה מצב רגשי או שכלי?
אמונה זה לא שכל ולא רגש. אמונה זו תכונת ההשפעה שמגיעה מלמעלה, מהאור העליון, תכונת הבינה, היא נקראת "אמונה".
שאלה: בעבודה היומיומית אנחנו מאוד מתחברים בעשירייה, עושים הרבה פעולות ופעילויות, אבל איך אנחנו יכולים לחייב את החברים או לדרוש מהחברה משהו, אלא אני יכול לדרוש רק מעצמי, לחייב את עצמי לעשות פעולות, איך מעוררים את החברה?
מהחברים אתה לא דורש, אתה נותן להם דוגמה.
תלמיד: הכול רק דוגמה? אז איפה חיוב הדדי, להתחייב אחד כלפי השני, ערבות?
על ידי זה אתה מחייב. שאתה נותן דוגמה והם מרגישים שאין להם את זה, אתה מחייב אותם בזה.
שאלה: אצלנו בקהילה במוסקבה נבחר צוות מעשיריות שונות והם מארגנים אירוע גדול ביום שבת בטבע, נשים וגברים ישתתפו בו. אני לא רואה בזה פעולה מועילה, אבל חלק מהחברים בעשירייה כן רוצים להשתתף, אז איך אפשר לבחור?
אני לא נמצא איתכם, לא נכלל בכולכם, אני רק יכול להגיד שהיינו עושים דברים כאלה בפארק, היו גם נשים, גברים, ילדים, משפחות, אכלנו משהו וקראנו מאמר, אני עניתי על השאלות של הקהל, בדרך כלל זה נמשך שעתיים, שלוש. שמרו פחות או יותר על מרחק בין גברים לנשים, ישבו בכיסאות, אלה מצד ימין ואלה מצד שמאל נניח וכן הלאה. אם זה בצורה כזו אני לא חושב שיש בזה משהו רע. כמו שהיה כאן גם אצלנו לפני הווירוס הזה שהגיע, ראית בטח, אכלנו יחד נשים, גברים וילדים, ישבנו במתחם אחד. תלוי איך מארגנים את הדברים, זה צריך להיות בצורה כזו שאף אחד לא לוחץ על השני ולא משפיע לשני בצורה שבא לו, כל אחד חושב איך הוא ייתן לאחרים רוח טובה, מקום יפה, חם, נכון, חיוך, ואז זה יכול מאוד מאוד לעזור. אבל בתנאי שזה כך יהיה.
קריין: קטע 26.
"כלך יפה רעיתי. כל הנשמה תהלל יה. כדי להשתלם, צריך שיהיו מתחברות בה כל שאר הנשמות, ונעשות כולם אחת בה," זה נקרא "שכינה". "ואז השכינה מאירה בתיקון גדול, ואז, "כלך יפה רעיתי" ואין נשאר שום מום, כי בכח הערבות - אחד מתקן בעבור האחר, ונמצא הכל מתוקן."
(רמח"ל. דרושי כ"ד קישוטי כלה)
קריין: 27.
"סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלקות ולהשראת השכינה.
וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג. וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה'. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.
וזה נבחן לבחינת מיתה, היינו היה מקודם דבוק בהחיים, ולזה זכה רק בסגולת אמונה. לכן כשמתוקן מעכשיו ומתחיל עוד הפעם לעבוד בבחינת אמונה, אזי הוא מקבל בחזרה את נשמת חיים שלו."
(הרב"ש. 224. "סיבת האמונה")
כל העניין הוא שכשהאדם חושב על עצמו, הוא לא מרגיש את השכינה, לא מרגיש רוחניות. מתחיל לחשוב על האחרים, מיד מתחיל, לפי העוצמה הזו, להרגיש רוחניות, להרגיש את הבורא. הכול תלוי בכמה הוא דבוק בכלי הזה של הזולת.
שאלה: אני כבר כמעט לא מבקש עבור עצמי, זה נראה לא ריאלי, אבל כמעט התרגלתי לזה. מה הדבר הבא, מה המהפך שמחכה לנו?
זה שאתה מבקש עבור הזולת צריך להביא אותך למצב שבאמת תגלה עד כמה אתה לא יכול לעשות זאת. אין דבר כזה ברוחניות שהאדם עושה מאמץ ומצליח, אין דבר כזה שמזדמן לאדם לעשות פעולה בצורה הכי נקייה רוחנית, להשפיע, להתחבר, לעשות משהו והוא יעשה אותה ויצליח, לא יתכן. מאיפה הוא יכול להצליח אם כל הכלים שלו הם כלים שבורים? "אני עכשיו מצליח להיות ציפור", אז אני יכול לעוף כמו ציפור? לא. זאת אומרת, כשאני משתדל לעשות משהו ומצליח זה כי עדיין משַחקים איתי כמו עם ילד. ילדים, כשהם עושים משהו אנחנו עוזרים להם, כאילו יצא להם והם הצליחו, זה כדי לחזק אותם בדרך שיעשו עוד ועוד, אבל באמת, ברוחניות במיוחד "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". כל הפעולות שלנו ברוחניות איך הן מתחילות? מכישלון, מכישלון.
אולי נדמה לנו בהתחלה שאנחנו מצליחים, אבל אנחנו לא מגלים את ההצלחה שלנו בפועל, וכשמגלים אנחנו מגלים את הטעות, את חוסר ההצלחה, וזה מביא אותנו לתפילה, לצעקה, לכל מיני דברים, "אנחנו ממש מנוגדים לבורא, למה לא הולך לנו", דרך כל מיני כאלה שלבים אנחנו מגיעים בסופו של דבר לתפילה, ואז משתדלים להיות יותר חכמים ומבינים שאנחנו מצליחים רק באותה מידה שאנחנו יכולים לתפוס את הבורא, כמו קטן התופס את הגדול ביד, מביא אותו ומבקש ממנו שיעשה משהו, ואז הקטן מראה לגדול "את זה אני רוצה" והגדול עושה את זה בשבילו.
תלמיד: ברור שיש עוד עבודה גדולה לפנינו, אבל רציתי להבין מה השלב הבא, מה המהפך שצריך לקרות אחרי שמפסיקים להתפלל על עצמנו?
אני לא מכין לכם שום דבר. חוץ מהפסוקים שאתם לומדים יחד כדי לעורר את המאור המחזיר למוטב, אני לא מכין לכם שום דבר, כל ההתקדמות היא שלכם, כל העבודה היא שלכם, השאלות שלכם ועליהן תקבלו תשובות מהבורא. אני בסך הכול האסיסטנט הקטן שלו, לכן אני לא מכין לכם שום דבר, חוץ מהפסוקים שאותם אני מכין לפי רצף שאני רואה שצריך לבוא בצורה לוגית זה אחר זה, עד שנוכל להיכנס לתע"ס, גם לתע"ס ניכנס רק חצי שעה, אחר כך שעה מכל השיעור, אחר כך עוד יותר אולי, יש עוד חומרים חוץ מתע"ס שכבר מדברים על עבודה יותר פנימית. אבל אני בעצמי לא עושה כלום.
תלמיד: פשוט זה היה בלתי צפוי כשהפסקנו כאילו לבקש עבור עצמנו, הכל מכוון רק לחברים, לעשירייה, לחיבור. השאלה היא מה המהפך הבא שמחכה לנו ממך, אולי משהו עוד יותר חזק מזה הולך לקרות?
לא, לא יהיה. אתם תצטרכו להרגיש שהתפילה עבור החברים, עבור העשירייה זו תפילה אמיתית ובקשה אמיתית, הבורא מצפה לזה ועל זה הוא עונה. ועל כל הדברים הפרטיים, פחות מעשירייה, שכל אחד מבקש לעצמו, על זה הוא לא מקבל כלום, במקרה הטוב הוא מקבל אכזבה ואז זו מביאה אותו בסופו של דבר שוב לעבודה בעשירייה. כך אנחנו לומדים.
שאלה: איך אנחנו יכולים לעורר את הקשר בקבוצה כל הזמן, האם זה דרך פעולה או תפילה, מה קודם, מה חשוב יותר?
העבודה הנכונה בעשירייה היא שאני מאתר שכל העתיד הרוחני שלי נמצא בתוך העשירייה, תלוי בעשירייה, לפי עוצמת הקשר בין החברים, כך אנחנו יכולים לדרוש עזרה מלמעלה מהבורא, עד שהוא יחבר באמת בינינו ואחר כך יתגלה בתוך החיבור שעשה. זאת אומרת, לברר שאני חייב חיבור, כלי, כי הכלי הזה מורכב נניח מעשרה אגואיסטים, כל אחד צריך לבטל את עצמו במשהו, לוותר על עצמו, ובמידה הזו הוא יכול להתכלל באחרים, בלי ויתור שיעשה על עצמו הוא לא יוכל להתכלל בחברים כי אין לו כלי ריק, הוא צריך קודם לפנות את הכלי מהאגו שלו במקצת, לזוז מתוך עצמו, לפָנות שם מקום ריק לאחרים. במידה הזו האחרים שנכנסים לתוך הרצון שלו, הם מה שנקרא "מכשירים" את המקום הזה. באותו המקום שהוא פינה מעצמו ונכנסו חברים, באותו המקום שהחברים כבר נמצאים בתוכו מתגלה הבורא. בכמה שנכנסו חברים בתוכו, במידה הזו מתגלה אליהם הבורא. זה נקרא שהוא הכשיר את המקום שלו באור חסדים, בזה שמוכן לקבל, זה נקרא אורחים, "קבלת אורחים". כך זה עובד.
שאלה: כמה שאנחנו מגלים יותר את מושג התפילה בקבוצה, בונים את התפילה, כך רואים יותר שאחד החברים מתבטא בצורה פנאטית שממש מזכירה כת. מה צריך לעשות?
צריך להשתדל להסביר לו שחוק האהבה שהתורה דורשת מאיתנו הוא החוק הכללי של כל המציאות, ואין כאן איזה ארגון מצומצם, אלא חוק כללי של כל המציאות, כי בלי החוק הכללי הזה כל המציאות הייתה מתפוררת לחלקים קטנטנים, לפירורים, רק על ידי התכללות הדדית של כל חלקי המציאות, כל העולם שלנו וכל העולמות העליונים קיימים. לכן זו לא כת. יהדות, חכמת הקבלה בנויה על החוק העיקרי של הטבע, חוק של חיבור הדדי, זה לא שמישהו המציא אותו אלא הוא מגיע אלינו מהטבע עצמו, אדם שלא מסכים עם זה הוא קודם כל לא מסכים מפני שזה נגד האגו שלו, זה מובן לנו, לכן צריך להסביר לו "אם תצא מהאגו שלך ותסתכל על כל הבריאה הזו בצורה אובייקטיבית, תראה שאתה לא צודק".
מהם בסך הכל התנאים של חכמת הקבלה? חכמת הקבלה מסבירה לנו את החוק הכללי של המציאות, "אהבה", זאת אומרת חיבור בין כל החלקים, זה לא יכול להיות אחרת, כול חלק דואג לחלקים האחרים. לכן "ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל. כך אנחנו צריכים להתקדם. אני לא ראיתי דברים ששייכים באמת לאהבה, לאהבה אמיתית שאומרים עליהם שזו כת. אהבת הזולת לא יכולה להיות כת, כי כת היא דבר סגור, ואהבת הזולת זה דווקא ברוחב, פתוחה לכולם. לכן צריך להסביר את זה, נדבר על זה, ניקח את זה כנושא ללימוד.
(סוף השיעור)