סדרת שיעורים בנושא: undefined

13 май - 06 юни 2019

שיעור 28 май 2019

שיעור בנושא "אפס המוחלט", שיעור 2

28 май 2019
תיוגים:
לכל השיעורים בסדרה: אפס המוחלט 2019
תיוגים:

שיעור בוקר 28.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור בנושא: "דבקות"

"כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו," זאת אומרת, מה איתי? כל מי שחושב, מה איתי, איפה אני? "נמצא בודאי בפירוד ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."

(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")

זאת אומרת, לא לחשוב על עצמך אלא לחשוב על מה שמחוצה לך. ואז בצורה כזאת כשאתה חושב על המציאות החיצונה, על העולם, עד כמה אתה גורם לו להתקרב לבורא, כך אתה משפיע לבורא.

סדנה

איזה מרכיבים, אמצעים אנחנו בונים כדי לא לחשוב על עצמנו, אלא שכל המחשבות יהיו מחוצה לנו?

כך שאני מבין שזה צריך להיות, אבל ברור לי שאני לא מסוגל את זה לבצע. על ידי איזה אמצעים חיצוניים, ודאי שלא בי הם נמצאים, אני יכול כך לכוון את תשומת הלב שלי אל מה שמחוצה לי. מחוצה לי, זאת אומרת לחיבור של כל הכלי כדי לתת מקום לבורא להתגלות וליהנות.

*

איך אנחנו קובעים בינינו שהמחשבה על עצמו היא פסולה, היא ממש הורסת אותנו, כמו שאנחנו נותנים כוח לאויב הכי גדול. ומחשבה על הציבור שנמצא מחוצה לנו ודרכו לבורא רק זאת המחשבה ממש לטובתנו? איך אנחנו קובעים בחברה כזה כיוון, נטייה, שלעצמו לחשוב רק על הדבר ההכרחי באין ברירה והכול לכיוון דרך חיזוק העשירייה לבורא?

דברו על הנושא עצמו ותראו איך אנחנו יכולים לבנות אותו.

*

איך אני דואג לחברים, שנחשוב כולנו יחד על מה שמחוצה לנו ולא על עצמנו? איך אני דואג שכל המחשבות שלנו יתחברו מחוצה לנו ולא על עצמנו? "איש את רעהו יעזורו", דאגה של אדם תעזור לאחרים.

*

מה ההבדל בין לחשוב על חיבור בינינו במרכז העשירייה לבין על הבורא? מה ההבדל במחשבה, מה ההבדל ברצון לחשוב על עצמנו במרכז עשירייה, או על הבורא?

*

למה כשמפסיקים לחשוב ולדאוג לעצמו זה נקרא "צמצום"?

*

איך אחרי הצמצום, שאני שומר על זה שאני לא דואג לעצמי, אני יכול להתחיל להתחבר עם החברים כדי לבנות את הפרצוף של הנשמה? איך אחרי הצמצום, כשאני לא חושב על עצמי, אני יוצא לחברים ובונה בקשר איתם את הפרצוף של נשמתי?

*

קריין: קטע מס' 31 מתוך רב"ש ב', אגרת ס"ה.

"מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."

(רב"ש - ב'. אגרת ס"ה)

תלמיד: כתוב בקטע שהאדם צריך להגיע למצב שהוא מחליט בעצמו שהוא רוצה להיבטל לה' ולא לחשוב על עצמו. איך בן אדם יכול להגיע להחלטה כזו בעצמו?

כשהוא נמצא בחוסר אונים. מגיעה אלי איזו צרה, לחץ, בעיה שאני לא מסוגל לפתור, נגיד כולם יכולים להתלבש בזה ולהבין, ואז אני נמצא במצב שאין לי מה לעשות. הבורא סגר אותי מכל הצדדים. אין לי לאן לברוח בשום צורה, טוב לי מותי מחיי. זה יכול להיות פתרון, כאילו פתרון. מה לעשות?

ואז אני רואה שאם אני מתבטל כלפי המצב הזה, פשוט לא עושה כלום חוץ מזה שמבטל את הרצון שלי כלפיו. לא לסדר שום דבר, לא לעשות שום דבר, אלא כמו שהבורא סידר לי את זה, שיפתור. מה אני צריך לעשות? רק להתבטל. אז אני לומד ממצבים כאלו, ביטול.

תלמיד: אנחנו אמורים לחכות למצבים כאלה, לדרוש אותם, לצפות להם?

ודאי שאנחנו לא מצפים למצבים כאלו, אלא משתדלים ללמוד מכל מצב ומצב שיש. אבל אם אין ברירה אז הבורא מביא את האדם למצב כזה. כאילו, הכול נופל עליך, כל העולם נופל עליך, אתה לא רואה איך לצאת מהמצב, איפה הפריצה, איפה המקום שאתה יכול שם להימלט ממשהו, כלום, ואז הוא שולח לך מחשבה, "זה אני גרמתי לך, זה אני עשיתי לך כדי לעזור לך, שאתה תפסיק לנהל את המציאות. העבודה שלך היא להתבטל למציאות שאני עשיתי."

ואז אדם מתחיל ללמוד מה זה נקרא לצמצם את עצמו.

תלמיד: לפי השאלות ששאלת נראה כאילו שאני קודם כל צריך להגיע למצב שאני לא חושב על עצמי ואז לחשוב על הבורא.

לא, אתה לא יכול לא לחשוב על עצמך. אתה כאן לא הולך לשאול על עצמך מפני שזה מציל אותך מהצרה. זה עדיין הכול על מנת לקבל, זו עדיין בריחה, אבל אתה בכל זאת מזה לומד איך לצאת מעצמי, איך מאין ברירה הבורא מלמד אותי בצורה כזאת. אחר כך אני מתחיל ללמוד מזה שבאמת הגישה הזאת היא גישה נכונה בכלל. אני נתתי דוגמה, לא שכך חייב להיות עם כל אחד.

תלמיד: יש מילוי, משהו שממלא אותי תוך כדי? יכול להיות שתהיה לי מוטיבציה לזה?

על ידי זה שאתה מחליט שלא אני מנהל את העולם, הבורא סובב לי את הדבר, הוא צריך בזה תוצאה, והתוצאה שלי שאני הכול משייך לו, שאין עוד מלבדו, והכול בצורה כזאת יהיה טוב ומיטיב. טוב ומיטיב לא לרווח שלי הגשמי אלא להתקדמות שלי הרוחנית, ואני רוצה עכשיו דווקא להודות על המצב הקשה שעוזר לי להיות בזה כצירי לידה.

אחרת אנחנו לא נוכל לצאת מהאגו שלנו. או אם כן, שאתה תתחיל לעבוד בקבוצה ותתאר לעצמך בקבוצה כל מיני מצבים קשים לעומת הרצון להשפיע שאתה רוצה להשיג, הרצון לקבל לא נותן לך, ואז אתה תצייר את המציאות בעצמך. זה נקרא "אני מעורר את השחר".

שאלה: אפשר שהצרה הזאת תהיה קנאה, שאני מקנא בחברים ורוצה להיות כמוהם?

שייכת לזה גם כן. יכולה לבנות את המצב. לא שקנאה היא בעצמה המצב, אלא יכולה לבנות את המצב שאני לא יודע לאן לברוח. הקנאה הזאת כובשת אותי ומייצבת לי את צורת בית האסירים שאני לא יכול לצאת מזה. אבל חייב להיות בבית האסירים בכל מצב.

תלמיד: זה ברור, אבל נראה כאילו יש שני סוגים של בתי סוהר. בית סוהר אחד זה בית הסוהר שאיזו צרה נופלת עלי ואני מנסה לשייך את הכול לבורא ולהגיד, "אני מצמצם את זה עכשיו, תעזור לי". ויש בית אסירים שני של קנאה, שהוא יותר כאילו באמת, "אני מעורר את השחר", משהו שאנחנו עושים בינינו.

זה לא חשוב, צריכים לארגן את זה. אבל המצב של בית האסירים חייב להיות. כי אם לא ממנו אז אין פנייה לבורא, הוא סוגר עלי מכל הצדדים.

שאלה: האם הרצון היחיד שאדם צריך להגיע אליו הוא, לבקש מהבורא לעזור לו לבטל את הרצונות האחרים?

מה זה אחרים, את הרצונות האחרים שלו? כן. כי לבטל רצונות של אחרים אני גם כך רוצה כל הזמן.

שאלה: אמרת שאם אני חושב מה איתי אז אני בפירוד, כל הזמן לא לחשוב מה איתי, או רק בעבודה עם החברים?

אף פעם [לא לחשוב מה איתי]. איך רב"ש כותב? "מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון" להשפיע "אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו". ודאי שהוא יראה שיש לו עוד ועוד כאלה מחשבות ורצונות שלא מסכימים לזה, "להתפלל לה' שיעזור לו", שה' יעשה כך, שיעזור לו "שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון." ודאי שיהיו כאלו. למה? כי אם לא יהיו כאלו אז לא יזדקק לבורא. "וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."

(רב"ש - ב'. אגרת ס"ה)

לא להצטער על זה שאני לא מסוגל להתגבר, שאני לא מסוגל לבנות את הכול בשלמות. דווקא ההיפך, הבורא כך מקלקל לך את התמונה כדי שאתה תזדקק לו.

שאלה: בזמן האחרון, נופלות עליי המון בעיות וצרות ואני מגיע למסקנה שאני לא יכול לצאת מהן בכוחות עצמי. כל החיים שלי סמכתי על עצמי, כאילו ידעתי שאני יכול לצאת מכל דבר. בזמן האחרון הגעתי למצב שאני מרגיש שרק הבורא יכול לעזור לי, אני לבד לא מצליח.

אז אתה מאושר.

תלמיד: פחות ממאושר.

למה פחות?

תלמיד: פחות מאושר מהבעיות הקשות שנופלות.

[אתה לא מאושר] מזה שהן באות מהבורא?

תלמיד: הן בכזה קצב שאני מרגיש שרק מהבורא זה יכול להגיע, זה פשוט בצרורות.

זה לא עושה אותך מאושר?

תלמיד: הבוקר התעוררתי ואמרתי, "אני לבד לא מסוגל לצאת מכל התסבוכות האלה."

כן, ואז? אבל ברור לך שזה מהבורא?

תלמיד: כן.

וברור שאתה לא יכול?

תלמיד: כן.

אז מה עושים?

תלמיד: אני מתפלל, לא בשביל עצמי, אלא בשביל החברים כי זה מה שלמדתי פה.

בצורה שיטתית מה ששייך לעולם הזה אתה חייב ללכת ולסדר את הדברים. אבל זה חייב להיות יחד עם זה שאתה בצורה פנימית כל הזמן קשור עם הכוח העליון שסידר לך שאין עוד מלבדו, ואתה רוצה להיות בקשר עימו למעלה מכל הבעיות האלה שהוא מסדר לך. על כל הבעיות האלה מבחינה רוחנית אתה עושה צמצום, למעלה מהן אתה עושה, להודות על כל מה שהוא שולח ולהיות דבוק אליו מעל כל הבעיות האלו.

תנסה להתעלות למעלה מהבעיות האלו, להודות לו על זה ולהיות קשור אליו, ואז זה נקרא שאתה עושה צמצום.

שאלה: רב"ש אומר, אם הבורא נותן לך כל מיני מצבים, אז צריך לבקש מהבורא שיתן רצון שלם להתבטל. אבל למה לא לעקוף, למה צריך את זה, למה אי אפשר פשוט לבקש מיד על החברים, שהם יתקדמו, שהם יעשו נחת רוח לבורא? למה קודם האדם צריך לבקש על עצמו שהבורא יעזור לו?

אתה צריך לסדר את היחס שלך לבורא, שאין עוד מלבדו, הוא שולח את זה מצורת טוב ומיטיב, רק אתה בכלים שלך מקבל את זה בצורה הפוכה. אתה צריך לסדר את זה עכשיו בצורה ישירה כמה שאפשר, לבקש ממנו כך להתייחס לדברים האלה. כדי לפעול ולפנות אתה עושה את זה דרך הקבוצה, אבל את היחס בכל זאת אתה צריך לייצב. מה התוצאה בזה שאתה בורח ישר לחברים?

תלמיד: זהו בדיוק, זה כאילו לעקוף את המצב הזה. אני לומד פה, שאני צריך לחשוב על החברים.

מה יש לך לחשוב על החברים, אני לא מבין.

תלמיד: אם אחשוב על עצמי אז אני בקבלה לעצמי.

אבל אתה קיבלת אישית את ההרגשה הזאת מהבורא.

תלמיד: כתזכורת לעבור לחברים.

זו לא תזכורת, זו הרגשה ומצב מסוים מאוד לא נעים. מה אתה בורח לחברים, מה תעשה איתם?

תלמיד: אנסה להידמות לבורא בזה שאין עצמי ואני רק רוצה להתפלל עליהם, אני רק רוצה שהם יתקדמו והם יעשו נחת רוח ואני לא תופס מקום, כמו שאומרים.

איך תעשה את זה? [על ידי כך] שלא תשים לב למה שהבורא עושה איתך?

תלמיד: זאת השאלה. אנחנו לומדים שצריכים ללכת מיד לחברים, צריך לא לחשוב על עצמו.

ואז אתה בורח.

תלמיד: כן.

זה לא טוב. תייצב קודם כל את המצב עימו ואחר כך תלך לחברה. אתה עדיין לא מוכן.

שאלה: לא חסרות בעיות וצרות בגשמיות. ויש הבנה ברורה שהכול מגיע מהבורא, ורק הוא יכול לעזור, השלב הבא הוא הודיה.

להתייצב ולהגיד שזה בא ממנו, ולא משום דבר אחר, הכול ממנו. מה הלאה? אם כך, זה בא כדי שאני למעלה ממה שהוא שולח לי, מייצב לי, מתעלה מעל זה שזה מגיע אליי, כאילו אליי אישית, לרצון לקבל שלי, אני אתעלה מעל הרצון לקבל שלי ואפנה למקור, לבורא.

תלמיד: פה צריכה להיות הודיה שאני עכשיו מבין שהכול מגיע מהבורא.

סידר לי לעליה. מה הלאה אני עושה?

תלמיד: כך הוא מורה לי לבקש, לפנות אליו.

כן. כבר לפני זה הוא נתן לך הרגשה שזה בא ממנו. אלא מאיפה באה לך פתאום ההברקה הזאת שקיבלת את זה מהבורא? לא קיבלת איזה מברק או משהו שזה ברור לך, אלא הוא נתן לך מחשבה, שולח לך צרה, יחד עם הצרה שולח לך מחשבה שזה בא ממנו. ואז אתה גם מבין שזה בא ממנו כדי שאתה תתגבר על המחשבה הזאת, שזה יעלה אותך לדרגה הבאה, גבוהה יותר.

ואז אתה מודה לו על כל מה שקרה, כי זה בא אליך כדי להתקדם, זה כבר אחרת לגמרי, אתה כבר מנשק את המקל. אתה מבין שהצמצום שעכשיו תעשה על כל הבעיה הזאת שמתגלה, זו ממש טובה מהבורא. אתה כבר עובר לחצי השני, אליו, ויחד אתם עובדים עם הצרה הזאת. אתה עכשיו רוצה יחד עימו להתגבר ושילמד אותך איך עושים את זה הלאה, "איך אני מתגבר על המצב, איך אני עושה עליו צמצום וכן הלאה".

שאלה: אבל מה פה ההתגברות? יש הבנה שזה מגיע מהבורא ולא ברור מה זה הרגשה ובמה ההתגברות.

אם יש לך ההרגשה הזאת, זה הוא שלח. מה אתה עושה עם ההרגשה הזאת, זה כבר הלאה ההתגברות שלך. איך אתה הופך את ההרגשה הזאת שבאה ממנו לפעולה, לכוח, להפעיל את עצמך בצורה הנכונה.

תלמיד: איך?

תחשוב. מה אתה עושה? קיבלת הרגשה, מה הלאה לעשות?

תלמיד: לא ברור מה לעשות עם זה. יש הבנה שהכול מגיע מהבורא, יש הודיה שהוא שולח ויש לחשוב עליו והצרה נשארת.

מישהו יכול להמליץ לו?

שאלה: צריך לעבוד על השמחה למרות המצב.

שמחה ברור שיש לו, זה כבר יש לו. אם הוא מבין שזה בא מהבורא כדי להעלות אותו בדרגה, כדי לייצב לו את המצב, אז זה ברור.

תלמיד: זה לא ברור, שמחה זה לא ברור.

אם אני מרגיש שכל המצב הזה עד כמה שהוא נורא, הוא מביא אותי עכשיו להתקדמות הרוחנית, זו כבר המתקה.

תלמיד: כן, אבל מה יותר חשוב, שזה בא מהבורא, או שהרצון לקבל שלי סובל? אני צריך פה לעשות עבודה.

לא. כבר ברור שהרצון לקבל שלך לא סובל, או שאתה עוד לא התגברת, עוד לא העלית את זה. אם אתה משייך את זה לבורא, כבר אתה לא סובל. לא יכול להיות שאתה התקרבת לבורא ואתה סובל, אין דבר כזה.

תלמיד: זו העבודה שאני עושה. קיבלתי מהבורא, עכשיו אני צריך [הלאה].

לייצב עם זה הלאה? אז זה כמו שאתה עכשיו עושה צמצום. מה הצמצום? היחס שלי למצב שזה בא כאילו מכוחות זרים אני מצמצם, אין דבר כזה, אני מקבל את המצב הזה כנתון כדי להתקדם בצורה רוחנית.

מה אני יכול לעשות הלאה כדי להתקדם מכאן והלאה בצורה רוחנית? זו הבעיה. אין לנו שום סיבה אחרת לכל דבר שקורה לנו בחיים, רק להתקדמות הרוחנית. אז מה אני עושה?

שאלה: אין מצב שמגיע ממנו, שהוא לא הזדמנות לתיקון והתיקון נמצא תמיד ביחס שלי. היחס שלי כלפיו וכלפי החברים, כלפי חיבור, כלפי המציאות עצמה. מה אני צריך לתקן ביחס שלי, השאלה הזאת צריכה להיות תמיד בכל מצב. גם מצד אחד לקבל את המצב, כי זה ממנו. מצד שני, יש כאן הזדמנות לתיקון של היחס שלי.

אתה לא מוסיף לנו שום דבר בינתיים.

שאלה: רציתי להגיד שוב תודה רבה על הכנס המדהים שהיה לנו. אני מרגיש שכל מי שנמצא כאן בחדר ובכלל בכל העולם, ממש אסירי תודה על משהו שהוא כנראה החוויה המדהימה ביותר בחיינו. ושאלתי, מה קורה אחרי שהוא מרגיש הודיה עבור ההרגשה שהוא קיבל את זה מהבורא? האם הוא ממשיך ומקיים צמצומים נוספים על עצמו, לאן הוא ממשיך מכאן?

יפה, שאלה מאוד טובה. כי אם אני עכשיו קיבלתי מהבורא ידיעה על זה שכל צרה שיש לי הוא שלח, אז אני מרגיש, "זה טוב, אז זה הוא שלח, זה מהבורא. ברוך ה', חשבתי שזה מגיע לי מכל מיני מקורות אחרים שבעולם הזה. [אם זה] הבורא, אז יש בזה לפחות איזה מחשבה טובה, מטרה טובה", אז אני כבר נזכרתי שאני תלוי וקשור לאיזה כוח עליון ש"אין עוד מלבדו".

אז בעצם מה שאני עושה, אני בזה ממתיק [לעצמי]? מה קורה כאן? אז ברוך ה' שהבורא קיים. אם יש לי צרות והבורא נגלה, אני שמח שהוא קיים. לעומת, אם יש לי כל טוב בחיים ומתגלה הבורא, זה מקלקל לי את המצב.

לא נכון? אז איך אני יוצא מהמצב הזה לעליה, לדרגה יותר גדולה? מה זה נקרא להמשיך את הצמצום?

שאלה: מה פתאום שהוא יצא מפוקוס העשירייה? עכשיו זו הזדמנות להפנות את זה. אני במצב טוב, יופי, נהדר, לי יש בורא. מה עם החברים?

טוב, נראה, עוד לא חשבתי על זה.

תלמיד: אם יש שמחה שזה מגיע ממנו, נראה לי שמה שמתגלה זה שאני רוצה להיות עבדו הנאמן עכשיו ולעשות את התכונה כמוהו.

זה יכול לבוא רק בכוח העשירייה. זה נכון שעכשיו יש מקום לזה, אבל רק בכוח העשירייה. אחרת אני נשאר ברצון לקבל רק בצורה אחרת, ברוך ה' שישנו בורא, הוא נגלה, טוב לי, יפה. אני יכול להירגע קצת, מה שלא יהיה אני כבר נמצא בשליטה שלו. זהו, נזכרתי, אני הייתי תמיד בשליטה שלו, אבל עכשיו זה התגלה לי, כמו שקיבלתי תרופה.

אז שזו לא תהיה תרופת הרגעה, אלא שזה יהיה מנוף להתקדמות. אז אני צריך עכשיו דווקא עשירייה. זאת אומרת, הבורא על ידי הצרה הזאת והמתקה בידיעה בלבד, בכוח, כמו שהוא אומר כאן, או שהוא מבקש "שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח." אז הוא מביא אותי לעשירייה, שאז אני מתחיל בכוח לברר את הדברים עד שיגיעו לפועל.

(סוף השיעור)