ליקוטי מקובלים בנושא: undefined
בעל הסולם. שמעתי, לו. מהו ג' בחינות גופים באדם
שיעור 44|27 de oct. de 2021
לכל השיעורים בסדרה: מאמרי "שמעתי"
שיעור בוקר 27.10.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 552,
מאמר ל"ו, "מהו, ג' בחינות גופים באדם"
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 552, "שמעתי", מאמר ל"ו, "מהו, ג' בחינות גופים באדם".
אנחנו כבר רואים מה הם מאמרי "שמעתי", עד כמה אנחנו צריכים לכבד את האוצר הזה שקיבלנו מרב"ש, וכאן בעל הסולם דרך רב"ש ריכז את כל העבודה הרוחנית, את יחס האדם ואנחנו צריכים להתקין כאלו יחסים כלפינו, בינינו ולבורא, ורק זה מוביל אותנו בצורה ישירה אל מטרת הבריאה.
לכן כל מאמר ומאמר צריכים להשתדל לעבוד עליו ממש כמו בבית ספר או באוניברסיטה, עם עיפרון או אפילו עם עט, להדפיס את זה ולעבור על זה מילה מילה. לראות איך אפשר יותר להבין את הטקסט, אולי לסדר מילים אחרות, שיהיה יותר קרוב, יותר ברור, בינתיים, אחר כך זה ישתנה הרבה פעמים, אבל בכל זאת שיהיה לכם יותר קרוב, שיהיה יותר קל, יותר חלק, [שיגיע] אל הלב וייכנס אחר כך אל תוך הלב. זאת העבודה עם המאמרים האלה.
היום יש לנו מאמר ל"ו, 36, "מהו ג' בחינות גופים באדם". המאמר הזה אומר שהעיקר במאמצים שלנו זה שאנחנו רוצים לגלות את הבורא, להתקרב אליו, אנחנו צריכים לקלף את עצמנו, לקרוע את עצמנו מכל המחשבות חוץ מקבוצה ובורא. וקבוצה זה אותו הכלי שבו מגלים את הבורא, ולכן הם לא יכולים להיות לחוד אלא יחד, אחד בתוך השני, והקבוצה זה הלבוש והבורא זה המילוי שממלא את הכלי הזה, את הלבוש הזה, ועל זה אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב. וככל שכל אחד ואחד מאיתנו נדבק לקבוצה ודרכה לבורא ששורה בתוך הקבוצה כבר מראש, מזמן, מצידו זה כך, אנחנו נמצאים בדרך הנכונה. ואם אנחנו מתנתקים מזה, מיד אנחנו נופלים לרע, לניתוק, ללכלוך, ליצר רע, לקליפה, לא חשוב איך להגיד את זה.
לכן את שני המצבים האלו אנחנו צריכים להשתדל לתאר לעצמנו, או "קדושה" דרך קבוצה לבורא, או "קליפה" שזה כל מצב אחר.
קריין: מאמר ל"ו, "מהו, ג' בחינות גופים באדם".
לו. מהו, ג' בחינות גופים באדם
שמעתי כ"ד אדר תש"ד ירושלים
"האדם מורכב מג' בחינות גופים:
א. גוף הפנימי, שהוא לבוש לנפש דקדושה,
ב. מקליפת נוגה,
ג. ממישכא דחויא [עורו של הנחש].
ובכדי שהאדם יהיה ניצול מב' גופים, שלא יפריעו להקדושה, ושיהיה לו היכולת לשמש רק עם גוף פנימי, העצה לזה הוא, שיש סגולה, שהאדם יחשוב מחשבות רק מה שנוגע להגוף הפנימי. זאת אומרת, שהמחשבה שלו יהיה תמיד ברשות היחיד, היינו ש"אין עוד מלבדו" כתוב," וזה נמצא בתוך הקבוצה ועל זה כל הזמן לחשוב, על הכלי שהוא הקבוצה והבורא שזה המילוי שנמצא שם רק נסתר מאיתנו.
במידה שאנחנו מגלים את הקבוצה בצורה שלמה, ככלי, אנחנו מתקרבים לגילוי הבורא שנמצא בה "אלא ש"הוא עושה ויעשה לכל המעשים". ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה." זאת אומרת לשלושת המרכיבים האלה אנחנו צריכים לשים לב, מה הוא אומר? שלא תהיה תמיד אלא ברשות היחיד. 1. שאין עוד מלבדו, 2. שעושה ויעשה לכל המעשים ו-3 שאין שום בריאה בעולם שיכולה להפרידו מהקדושה. זאת אומרת הכול תלוי רק בנו, אין הפרעות, כל ההפרעות בנו ואנחנו צריכים לראות אותו בצורה שאין עוד מלבדו בתוך הכלי שלנו בלבד והוא עושה את כל המעשים, גם הפרעות וגם מושך אותנו, הכול הוא.
"וכיון שאין הוא חושב עבור ב' גופים הנ"ל, אז הם מתים, משום שאין להם מזונות ואין להם במה להתקיים." זאת אומרת עד כמה שאנחנו פחות חושבים על "קליפת נוגה" ועל "מישכא דחויא", זאת אומרת על זה שיש משהו חוץ מאין עוד מלבדו ששורה בתוך הקבוצה, עד כמה שאנחנו משייכים לכל מיני עוד מקורות איזה כוח הקובע, המנהל את החיים, את העולם, אנחנו בזה מנתקים את הקליפות האלו מהמקור, כי דרכנו הכול עובר, אנחנו קשורים לבורא, ואז הכול תלוי עד כמה שאני פחות חושב על דברים חיצונים שכאילו יש בהם איזו יכולת לנהל את העולם, לנהל את החיים שלי, אלא הכול אני משייך דרך קבוצה לבורא. זהו.
בהשפעה כזאת אם אני רוצה להיות, אני מנתק את כל הקליפות מהמזונות ובזה אני ממית אותן. כל האגו שלי מתחיל ממש לרדת, לרדת בחשיבות וביכולת שלו לנהל אותי, להשפיע עליי. "כי המחשבות, שחושבים עבורם, מזה הם מתפרנסים.
וזה סוד מה שכתוב "בזיעת אפך תאכל לחם". שלפני חטא דעץ הדעת, לא היה החיות תלוי בהלחם, היינו שלא היו צריכים להמשיך אור וחיות, אלא שהיה מאיר." לא היה ניתוק בין רצון לקבל לאור, הבורא היה נמצא בתוך הבריאה שברא. "מה שאין כן אחר החטא, שאדם הראשון נדבק בהגוף של משכא דחויא [עורו של נחש]," אתה יכול להגיד משיכא דחויא, שיתרגלו לזה, גם זה וגם זה. "מה שאין כן אחר החטא, שאדם הראשון נדבק בהגוף של משכא דחויא [עורו של נחש], אז נקשר החיים בהלחם, היינו במזונות, שצריכים כל פעם להמשיך מחדש, ואם לא נותנים להם מזונות, הם מתים. וזה נעשה לתיקון גדול, בכדי להינצל ב' גופים הנ"ל."
זה דבר לא כל כך פשוט, מצד אחד למה אנחנו זקוקים בדרך לקדושה, לגילוי הבורא, לדבקות, לתיקון של כל הבריאה, לפרנס את הקליפות, מה יש בהן? אבל אנחנו צריכים מצד שני להבין שהבורא עשה את השבירה בכוונה, ובתוך השבירה הזאת, בתוך הכלים השבורים יש ערבוביה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע, וכמה שאנחנו עובדים כדי לברר מה זה קליפה ומה זה קדושה ואיך להוציא את הקדושה מהקליפה, על ידי זה דווקא אנחנו גדלים ונעשים יותר ויותר מבינים, חכמים, מרגישים מה הבורא עשה, למה הוא עשה את הבריאה מורכבת מאור וחושך, מרצון לקבל ורצון להשפיע, למה אנחנו צריכים לברר בין שני הדברים האלה וכל החיים שלנו אנחנו נמצאים בכל מיני חיפושים ואכזבות וטרדות.
דווקא מכל החיכוכים, חיכוכים שיש לנו בין ההשפעה לקבלה, בין האור לחושך, אנחנו יכולים להוציא משם ניצוצין. זאת אומרת דווקא את התוצאות מזה שאין באור ואין בחושך שום דבר בשבילנו, אלא זה רק כמו שאנחנו משפשפים אבן באבן ויוצאים משם ניצוצין, דווקא הם הם אלה שממלאים אותנו ונותנים לנו להבין, נותנים לנו הברקות כאלו עליונות מהחומר, שבהן אנחנו יכולים להכיר את הבורא. כי אין בנברא שום דבר [שדרכו] הוא יכול להכיר את הבורא בצורה סתמית, לגשת ולהכיר, להבין, להרגיש. אין. אלא דווקא על ידי החיכוכים האלה שיוצאים, הניצוצין, זה כמו ניצוצות כאלו שיוצאים בחושך, רק כך אנחנו יכולים להתחיל להבין את הדרך שהבורא הכין לנו ודווקא על ידו, על ידי הדרך הזאת, על ידי הניצוצין האלה.
ואנחנו נמצאים בכל מיני מצבים שלא מבינים, ממש חושך, ופתאום יש הברקה, ויש עוד הברקה, וכך אנחנו מתחילים להכיר את הבורא. כשנעשים כמה וכמה ניצוצין כאלה שגורמים לזה, עוברים בזה, אז אנחנו מתחילים כבר לקבל הרגשה איך להכיר את הבורא, את הפעולות שלו.
עוד נמצא מילים לזה. אבל דווקא דרך הבירורים האלה אנחנו מגיעים ליצירת הכלי שלנו לרוחניות, כי מלכתחילה אין לנו כלום חוץ מהרצון לקבל הבהמי והנקודה שבלב שרוצים משהו, אבל מה רוצים? חוץ מתחילת הרצון אין לנו שום דבר, רק רשימו.
"ולכן מוטל על האדם להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות מה שנוגע להם. ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה". כי המחשבות זהו המזונות שלהם. היינו מהמחשבות שחושבים מהם, מזה הם מקבלים חיות."
אנחנו צריכים להבין שהקליפה זו בריאה בפני עצמה שהבורא ברא, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע" ואנחנו לא יכולים להתקיים בלעדיה. ואם כך גם היא זקוקה לכוח כדי להתקיים, וכוח להתקיים זה רק מהבורא, ואיך היא תקבל אם היא הפוכה מהבורא ונמצאת במרחק אינסופי ממנו ללא שום קשר? הקשר הזה זה אנחנו, ואז יוצא שהקליפה אוחזת בנו כדי שניתן לה קשר עם הבורא. ואנחנו צריכים בשכל, ברגש, בבירורים, קצת לתת לה, זה כמו "מים אחרונים", כל מיני סימנים כאלה שיש לנו, שאנחנו תמיד צריכים לתת גם משהו בשבילה שתתקיים, כי בלעדיה לא נוכל להגיע לגמר התיקון, כי היא מעוררת בנו מצד שני כל מיני הבחנות איפה טוב ואיפה רע. ואם אנחנו מתייחסים אליה בצורה עניינית, בצורה שאנחנו רוצים לבנות מזה בניין, אז בכל בנייה אנחנו צריכים להבין שיש דברים בעד ונגד, ולכן צריכים להשתמש נכון בבנייה.
כמו שדיברנו אתמול במאמר "חיל בלע ויקיאנו"1 שכל הפעולות שלנו, כמה שאנחנו כביכול לא מצליחים בהן, הן נכנסות גם לתוך הים של הסיטרא אחרא והיא שומרת עליהן, ואחר כך אנחנו מקבלים אותן בחזרה, כמו עם אותו כלי, ספל, שאיתו אנחנו נכנסים לאוצר ומוציאים משם וביציאה שופכים לנו את כל מה שהוצאנו, אבל אחר כך היא מחזירה לנו את כל מה שאספנו. אותו הדבר כאן, לכן אנחנו חייבים להבין שלכל הצורה הזאת של סיטרא אחרא יש צורך קיום, ואנחנו לא יכולים בלעדיה אבל היא גם צריכה איזה מזון. לא שאנחנו דורשים את זה בשבילה, אבל אנחנו בזה לאט לאט מגבילים את אותו רצון מהמזון עד כדי כך שבסופו של דבר הוא נעלם, מת.
אבל זו עבודה גדולה, ובכל צעד ושעל ברוחניות שאנחנו עולים עד גמר התיקון, אנחנו צריכים להבין שמהנחש הזה אנחנו לא יכולים להיפטר והוא יהיה יותר ויותר אכזרי, כי "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו"2, וכך נתקדם שלב אחרי שלב. רק להתייחס לכל הדברים האלה בהבנה, כמו בסיפור במצרים, שצריך לתפוס את הנחש בזנב ולא בראש, כמו שלוכדי הנחשים עושים, וכך לראות איך להסתדר עימו. עוד נדבר על זה. בקיצור, כל העבודה שלנו היא בזה שאנחנו לאט לאט לוקחים פיקוד על המזון של הנחש ומקטינים יותר ויותר את מה שאנחנו נותנים לו עד שממיתים אותו בזה.
"לכן האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת."
אנחנו צריכים להשתדל במחשבות, אתם רואים, הכול מתברר במחשבה. על המשפט הזה דיברנו הרבה פעמים, "הכול במחשבה יתבררו".3 הבעיה היא ההרהורים שלנו, שאנחנו נמצאים בספקות, כך או כך לעשות, לא לעשות, רוצה, לא רוצה, אולי כדאי, לא כדאי, ללכת לפגישת חברים, להדליק מחשב, לקרוא משהו, לעשות משהו ששייך לתיקון הנשמה. ובין כל הדברים האלה אנחנו כל הזמן נמצאים, נראה לנו שזו החולשה שלנו, נראה לנו שזה האופי שלנו, שאחרים נמצאים בחוסר ספקות כאלו, שהם יותר חזקים, לא מתבלבלים, וזה לא נכון.
זה נמצא כל הזמן, בכל אחד ואחד, ואנחנו לא מסוגלים להיפטר מזה עד גמר התיקון, ותמיד על כל הדברים הכי קטנים והכי כאילו פשוטים, אנחנו בכל זאת נהיה בספקות לעשות או לא לעשות? לקיים או לא לקיים? וזה לאורך כל הדרך, ואנחנו צריכים להבין שאם אנחנו נמצאים יותר בספקות האלו אנחנו בזה מאכילים את הקליפה והיא אוהבת את זה, והיא מכניסה אותנו לכל הספקות, ומה שאנחנו כן צריכים לעשות זה "תן לו בשיניים", כמו שכתוב "הקהה את שיניו"4. צריך כמה שיותר מהר לעשות מה שצריך, בלי לחשוב. כי אם חושבים הקליפה דווקא מתחזקת וכך אנחנו מפרנסים אותה. ולכן העיקר זה בלי לחשוב, בלי להיכנס לוויכוחים, כי זה תמיד מחליש אותנו, אלא רק ללכת ו"לשבור את השיניים" מה שנקרא, פחות שכל, פחות רגש, רק מעשה, זה מה שיש. ולכן, כמו שהוא אומר, יש לנו כאן את שלושת הדברים האלה, שכתובים בפסוק הראשון במאמר, "ש"אין עוד מלבדו" ... ש"הוא עושה ויעשה לכל המעשים"." כולם "ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה." אז אנחנו רוצים להתנתק משני הגופים האחרים, קליפת נוגה ועורו של הנחש, ורק להיות קשור ל"גוף הפנימי, שהוא לבוש לנפש דקדושה," עד שאגלה את הנפש הזאת.
שאלה: איך אנחנו יכולים להקטין את ההזנה של סטרא אחרא, אם הנחש הזה רק מתחזק ודורש יותר ויותר?
וודאי שכל הספקות יהיו יותר גדולים, ההרהורים יהיו יותר, הכוח שלנו יהיה פחות, כך זה נראה לנו. ואין לנו ברירה אלא שאנחנו נתקשר יותר זה אל זה. מאיתנו, מבפנים, אנחנו לא נוכל לקבל אף פעם כוח התגברות, אף פעם. כי פשוט אין לנו, אלא רק "איש את רעהו יעזורו". זה מה שאנחנו יכולים לעשות. אם אנחנו מתקשרים בינינו, אחד מוסר לשני מה שיש לו, זה מסודר כך ממערכת אדם הראשון עצמה, שתמיד יספיק לנו אם אנחנו מתחברים, כדי לעלות מעל כל הספקות והבעיות.
שאלה: הקליפה האם זה כמו שליש אמצעי דתפארת?
לא נכנס לזה. דברים כאלה לא רוצה לשמוע. כאילו שאתה יודע מה זה שליש אמצעי דתפארת. אנחנו לא רוצים להתבלבל בשום דבר, אלא ללמוד מה שכתוב כאן, כמו שכתוב. אני ממליץ לכם לא להיכנס לכל מיני בירורים אחרים.
תלמיד: האם גרוע יותר לחשוב על הפשע מאשר להיות בפשע או בנחש, זה בגלל שאני נמצא בין לבין אז אני מחובר גם לקדושה וזה מה שמזין את הנחש?
זה שאתה חושב, אז יש לך במחשבות כל מיני פנטזיות, ובזה אתה מאכיל את הקליפה. מה שאין כן אם אתה עושה משהו לא טוב, אגואיסטי לרעת הזולת, לרעת הקבוצה, אז עשית, גמרת, ואתה אחר כך מבין שלא עשית נכון ואתה מצטער. זאת אומרת, המחשבות נגד ההשפעה, הקבוצה, הבורא, יכולות להיות הרבה יותר גרועות ויותר רצויות לאגו שלנו, לקליפה מאשר המעשים. מחשבות הן הכי בעיה. לכן אם יש איזה מחשבות, מיד לעשות מעשים הפוכים.
תלמיד: כשאני נופל לתוך הקליפה, אין לה יותר במה להזין את עצמה. זאת אומרת, היא עשתה כאילו את תפקידה, אני נפלתי מתוך הקדושה לתוך הקליפה וזהו, אין לה יותר במה להזין את עצמה.
אם אני חושב על הקליפה, על כל המחשבות האלה על עצמי, בזה בסופו של דבר אני מזין אותה והיא מתחילה לגדול. ואז מפעם לפעם היא גדלה יותר ויותר עד שהיא תופסת אותי ואני כבר מרגיש שאני לא שייך בכלל לשיטת התיקון.
שאלה: אמרת שתמיד כדאי להשאיר משהו עבור הקליפה.
זה עדיין לא בשבילנו. זה כבר כשאנחנו הולכים על "לקבל על מנת להשפיע", בדרגות כאלה מעל בינה, מבינה לכתר, למעלה מצמצום ב', אז העבודה שלנו צריכה להיות גם בזה שאנחנו נדאג לפרנסת הקליפה. זה נקרא "מים אחרונים", "שערות של תפילין", כל מיני דברים כאלה, אלה דברים גדולים, זה עוד לא בשבילנו, אבל גם הדברים האלה ישנם.
זאת אומרת, שאנחנו מתחילים להיות שותפים עם הבורא בבריאה עד כדי כך, שכאילו אנחנו מבינים. אנחנו מתחילים להבין, להרגיש בשביל מה הקליפה קיימת ואיך אנחנו צריכים לא רק להתרחק מהחיה הרעה אלא גם לתת לה מזונות במשהו כדי שאנחנו נראה כמה שהיא מועילה, עד כמה שאנחנו בעצמנו חייבים אותה כדי שהיא תחזיק אותנו בפחד, בכל מיני יחסים נכונים כלפי תכונת הקבלה.
.
שאלה: מצד אחד אמרת שלא נחשוב כי זה קליפה וזה מחליש אותנו, ומצד שני שמענו שהכול מתברר במחשבה. מתי צריכים לברר ומתי לפעול בלי לחשוב?
זה תלוי בדרגה, במצב שאדם נמצא בו. לאט לאט אנחנו מתחילים ללמוד איך בנויה הקליפה כנגד הקדושה, כי שניהם נמצאים "זה כנגד זה עשה אלוהים", ואנחנו יכולים להשתמש גם בזה וגם בזה כדי להתקדם קדימה נכון. אנחנו לא יכולים להתקדם בלי קליפה וכל פעם שאנחנו מתקדמים, אז השימוש בקדושה והשימוש בקליפה יותר מורכבים. עוד נלמד את זה. כך זה קורה.
קליפה זה לא סתם שאנחנו חותכים, זורקים ולא רוצים לזכור אותה. לא, זה חלק מהבריאה שתמיד נמצאת איתנו ואנחנו כל הזמן לומדים יותר ויותר איך אנחנו יכולים דווקא להתקדם גם על ידה.
שאלה: כרגע אמרת שאנחנו צריכים לתת מזון לקליפות. מה זה אומר שאנחנו צריכים לרדת אל עבר הרצון לקבל לעצמנו?
אנחנו עדיין לא צריכים לתת שום מזון לקליפה, אמרתי שזה עדיין לא בדרגה שלנו. לתת מזון לקליפה זה אומר שאנחנו כבר נמצאים בקשר עם הבורא ומבינים את תפקיד הקליפה ותפקיד הקדושה ויכולים להיות בין שניהם, ולכן צריכים לשמור על שניהם ואיך ביניהם אנחנו מתקדמים בקו האמצעי.
זה עדיין לא בשבילנו. אמרתי את זה, ואתם שומעים רק חצי ממשפט.
שאלה: נניח שאני מפיץ, ובזמן שאני מפיץ יש לי הרבה מחשבות שמזינות את הגאווה שלי. איך אפשר לעבוד עם המחשבות האלה במקרה כזה?
אני חושב שלא כדאי לך לחשוב על המחשבות שלך אלא להתכלל עם האנשים שאתה רוצה להפיץ, להעביר להם את כל מה שאתה רוצה להעביר בצורה כמה שיותר יפה, טובה, נגישה, שהם יקבלו את זה ויתרשמו מזה. ואחרי כל הדברים האלה, יהיה אפשר לדבר גם על הבירורים הפנימיים שלך.
שאלה: פה כתוב שהסטרא אחרא הכרחית כדי להגיע לבורא. איך אנחנו צריכים להתקשר עם הסטרא אחרא, האם אנחנו צריכים לכבד ולאהוב אותה כי היא הכרחית להתפתחות שלנו או שאנחנו צריכים לשנוא אותה כי היא מרחיקה אותנו מהבורא?
אנחנו צריכים ללמוד איך לעבוד עם הסטרא אחרא. בהתחלה צריך כמה שיותר לדחות אותה מאיתנו כי אנחנו לא יודעים לעבוד איתה. זה כמו שאנחנו מלמדים את הילדים, "אל תיגעו בזה, אל תעשו את זה, זה אסור וזה כך וזה כך", מרחיקים אותם מכל הדברים שיכולים להזיק להם. אחר כך לאט לאט אנחנו מלמדים אותם איך לעבוד, עם האש, עם החשמל, עם כל מיני דברים כבדים שיכולים ליפול עליהם. במידה שאנחנו מתפתחים אנחנו לוקחים את כל הכוחות שיכולים להזיק כביכול, הרעים, ומשתמשים בהם לעת הצורך בצורה נכונה. כך לאט לאט אנחנו עושים.
לכן המשפט העיקרי כאן זה "חיל בלע ויקיאנה". אנחנו דוחפים את כל הדברים האלה ששייכים לסטרא אחרא, לקליפה, לרצון אגואיסטי שלנו, הצידה, לא רוצים להיות קשורים אליה, רוצים להיות קשורים רק לכוח החיבור, ההשפעה, האהבה והנתינה, רק לדברים הטובים, כמו שאנחנו מחנכים את התינוק ונותנים לו רק דברים טובים, אנחנו לא רוצים להכניס בו שום דבר אחר. אחרי שהוא גדל ויכול מתוך זה שהוא גדל לעכל גם כשיש דברים רעים, מזיקים וכן הלאה, אז אנחנו לאט לאט מתחילים ללמד אותו גם מהצד השני. וכן הלאה. אותו דבר אנחנו כאן ברוחניות.
שאלה : אם אני מרגיש באיזו מידה את הקשר שלי עם העשירייה, זה אומר שאני כבר מתוקן במידה הזאת?
כן, זה כבר משהו.
תלמיד: אז מה זה אומר שבקשר הזה אני מזין מחשבות?
תלוי איך אתה משתמש בזה, אבל להיות כל הזמן קשור לעשירייה זה טוב, מזה כבר יש דרך לתיקון.
שאלה: אנחנו מנסים לא לתת חשיבות לשני הגופים שאנחנו לא רוצים להשתמש בהם ולחשוב רק על הגוף האחד הזה, השורש, הנשמה שלנו, אבל ככל שאנחנו משתדלים לעשות זאת, השניים האחרים פשוט הולכים ומתגברים. איך עוברים את זה?
פשוט משתדלים להיות דבוקים רק בכוח ההשפעה, ולא בשום צורה בנחש, ברצון לקבל. לא בקליפה שלו ולא בעור של הנחש.
שאלה: אני חושש מבלבול בין ההמלצה כאן לעבור מצד אחד לגוף הפנימי, או דרך הגוף הפנימי, ומצד שני מחוצה לו. אני לא מצליח להבחין טוב בין שני אלה. איך עובדים בשני כיוונים כאילו הפוכים?
פשוט לא לחשוב על שום דבר חוץ מעל הקבוצה והבורא, אל תהיה קשור לבירורים בתוך הנחש, תהיה קשור לבירורים בינך לקבוצה לבורא. זה הכול.
שאלה: מה זה אומר חוק צמצום א' אם אדם צריך כל פעם מחדש למשוך מזונות לרוחניות? אני כאילו שואל מהו התחום של הרוחניות, מה הגבול שלה?
התחום של רוחניות לענייננו הוא שאני מקבל לחיים מה שאני חייב כדי להתקיים, אבל אני מתקיים רק כדי להחזיק מחשבות על הדבקות. זה הכול.
תלמיד: יש גבול שאדם לא יורד ממנו? אני שואל כי אנחנו לומדים שיש חוק צמצום א'.
כמה שהוא חייב כדי להתקיים, כדי להחזיק מחשבות על דבקות, נקודה.
שאלה: איך החברים שלי יכולים לדעת שנתפסתי על ידי הסטרא אחרא, האם אני צריך להגיד את זה לחברים, או רק לחבר אחד?
אתה לא צריך להגיד לאף אחד, זה עניינך הפנימי. זה שאתה נמצא במחשבות שהן לא על הדבקות, בינך לחברים ויחד עם זה בבורא, זה נקרא שאתה נמצא בשליטת הסטרא אחרא. אבל זה המצב שכולנו פחות או יותר, בהרבה זמנים במשך היום נמצאים בו. לכן אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר, כל פעם לחזור לחיבור, למחשבה על החיבור לקבוצה ולבורא ומה לעשות שם כדי לחזק את החיבור. זה הדבר היחיד שמקרב אותנו למטרה.
שאלה: הרבה פעמים המחשבות באות במהירות שיא, טובות, לא טובות על החברים. יש אפשרות שליטה על המחשבות האלה?
כן, אתה יכול לעצור את המחשבות, אתה יכול לכוון אותן, אם אתה לוקח איזה ספר ומתחיל לכוון את עצמך בדיוק לפי מה שכתוב שם, אז אתה כבר עוצר את הבלגן הזה שיש לך בראש, ונותן לו איזה כיוון, זרימה.
שאלה: מה זה אומר קליפה? זה כולי, אני, זה כל מה שנמצא בתוך המחשבות?
זה לא הבשר שלך ולא העולם, אלא רק המחשבות שלך שהן מחוץ למטרת הבריאה. זו הקליפה. זאת אומרת חוץ מזה שאתה קשור עם החברים ועם הבורא, ומכוון לנקודת החיבור ביניכם, הכול קליפה.
תלמיד: אז יוצא שזה כל החיים שלי?
לא, תלוי על מה אתה חושב, אתה לא יכול סתם להגיד על השולחן, על הבית, על האוויר, על הכול שזה קליפה, לא. אתה גם לא יכול להגיד על איזו יצירה, מוזיקה, ספרים ועוד, שזה קליפה, אלא איך שאתה מתייחס לזה. אם זה מנתק אותך מדבקות עם החברים ועם הבורא, שזה בעצם הכיוון שלך למטרה, מטרת החיים שלך, אז כל דבר שלא מסייע לך להשגת מטרת החיים נקרא קליפה. זאת אומרת הקליפה קיימת ברצון ובמחשבה שלך, אם אתה נותן לה מקום.
תלמיד: ברגעים של ספיקות, כשאני רוצה לאבחן מהי קליפה ומה לא, איך נכון לבחון?
לא צריך לחטט בה. מזה שאתה מתחיל לברר דברים כאלה, היא רק מתחזקת. יותר טוב מיד להעביר את עצמך לצד השני, לחשוב על החיבור, על הבורא, לקרוא איזה מאמר, לשמוע איזה שיר שלנו, משהו כזה. כמה שפחות להיות בתוך הבירורים על הקליפה, מזה היא ממש מתמלאת, נהנית.
שאלה: גם לפני זה וגם עכשיו, אמרת להימצא פחות בבירורים, לא לחשוב על פעולה, וכאן במאמר מדובר כל הזמן על המחשבות שלנו, מה זה מחשבות?
מחשבה ורצון זה אותו דבר, "הכול במחשבה יתבררו", אבל לא שאנחנו נמצאים במאבקים ומבררים את זה, אין לנו שום אפשרות לברר נכון, אנחנו נמצאים מלכתחילה בתוך הקליפה ולכן לא כדאי לנו. יותר כדאי לנו כל הזמן לשמור על הקשר שלנו בקדושה, אדם, קבוצה, בורא. זהו, סך הכול כל כך פשוט. ואת כל הדברים שקופצים לנו בראש ובלב יחד עם זה, אנחנו מוציאים החוצה, לא רוצים להיות קשורים אליהם. אחרת אתה רק ממלא את הקליפה, מפרנס אותה, ממלא אותה, מאכיל אותה, ואז היא נעשית יותר חזקה.
שאלה: מה זה אומר לתפוס את הנחש בזנב?
אתם רואים איזה שאלות נשים שואלות, איך לתפוס את הנחש בזנב. בראש אנחנו לא יכולים לתפוס אותו אלא אנחנו צריכים לתפוס אותו בזנב. האמת, אין לי תשובה כרגע על זה, אנחנו נצטרך ללמוד את זה מהמאמר על פסח, על משה, זה לא פשוט. תודה על השאלה אבל עכשיו אני לא מסוגל לברר את זה.
קריין: זו איגרת יוד של בעל הסולם.
כן, יופי.
שאלה: אם אנחנו חושבים ומצטערים על אנשים מחוץ לקבוצה, האם אלה גם מחשבות של קליפה?
אני לא יודע מה להגיד לכם, הכי נכון אם אנחנו חושבים איך אנחנו מחברים אנשים לתוך הקבוצה, ומתוך החיבור בינינו מחברים את עצמנו כולנו לבורא. זה הקו הכי נכון, אנשים שנמצאים מחוץ לקבוצה, זה כל העולם קודם כל, או אנשים שהיו בתוך הקבוצה ויצאו ממנה, אני לא יודע כמה כדאי לנו להשקיע בהם.
כדאי להשקיע אולי כדאי למשוך אותם, לנסות לעשות את זה לא יותר מפעמיים, אנחנו לומדים את זה מהחמור שנופל תחת משאו, ואז צריכים לעזור להקים אותו ולהעלות עליו את הכבודה, ואם הוא נופל אז לעשות את זה שוב, זאת אומרת, אם הוא יוצא עוד פעם מהקבוצה אז עוד פעם לעזור אבל לא יותר מפעמיים. אם אדם יוצא מהקבוצה יותר מפעמיים, אנחנו לא מטפלים בו יותר, אנחנו לא מתחשבים עימו שהוא שייך לקבוצה.
שאלה: איך התפילות שלנו, אחת על השנייה, משפיעות על הקליפה, או על הקדושה?
התפילות שלנו הן הכוח הכי חזק, אנחנו על ידי התפילות שלנו יכולים באמת לתקן את הכול. כשהבורא ברא את הקליפה, אנחנו יכולים להתגבר על כל מה שהוא ברא ואפילו להפוך את הקליפה לקדושה, וזה הכול על ידי שינוי היחסים בינינו ולגלות שכל הדברים הרעים נמצאים רק בקשר בינינו, ולא באף מקום אחר.
אין עולם רע, הרע נמצא בין בני אדם, ואפילו מיחס הרע הזה של בין בני אדם, אנחנו מקרינים את הרע הזה גם על דרגות פחות מבני אדם, על החי ועל הצומח, ועל הדומם. ולכן אנחנו מתחילים לראות היום בעולם הזה כל כך הרבה תופעות שליליות, גם בטבע הסובב אותנו, ולכן הכול תלוי ביחסים בין בני אדם, ורק התיקון בין בני אדם יתקן את הכול.
שאלה: מדוע "בזיעת אפך תאכל לחם" נחשב לתיקון גדול?
"בזעת אפך תאכל לחם" זה תיקון מפני שאני משתדל לתקן את עצמי, אני מתקן את הרצון לקבל שלי ולאט לאט אני מעביר ממנו דברים גם לרצון להשפיע, איך אני יכול לראות אותו? שכל היחסים השליליים שלי לחברים שהייתי קודם מזהה, אני רואה שהיום אני רואה שזה לא רע וזה טוב וזה אני מגלה ביחס שלי לחברים במקום יחסים שליליים, יחסים טובים, כך אני מרגיש שאני משתפר.
לא שהחברים משתפרים, לזה אני לא מחכה, אני רוצה לראות שאני משתפר כלפיהם, זה נקרא "על פשעים תכסה האהבה", אני לא חושב שהם יהיו אנשים יותר יפים, יותר טובים, זה כמו עם התינוקות שלנו, אנחנו אוהבים אותם עם כל הדברים הרעים שהאחרים נגיד רואים בהם ואנחנו לא רואים, למה? בגלל שזה שלנו ואנחנו אוהבים אותם, זה נקרא "על כל פשעים תכסה האהבה" וכך אנחנו גם צריכים לראות את זה ביחסים בינינו, לכן אני צריך להשתדל לראות בכל החברים שלי רק טוב.
יחד עם זה אני יכול להסתכל עליהם בעין ביקורתית ולהגיד 1001 דברים, רשימה שלמה שיש בהם רע אבל אני לא רואה את זה כרע, אני רואה את זה כטוב, בצורה כזאת אנחנו כבר מתחילים לבנות פרצוף שיש רצון לקבל עם עביות ואני שונא את החברים, דוחף אותם, דוחה אותם, לא רוצה אותם, לא יכול לסבול מה שיש בהם, עוד יותר ועוד יותר.
יחד עם זה, למעלה מזה על כל הפשעים תכסה האהבה, אני אוהב אותם ואני מודע לזה, אני מסתכל על זה אני מודע, אני אוהב אותם בגלל שאנחנו נמצאים ביחד בדרך וביחד הבורא רוצה שאנחנו כך נגלה אותו ונדבק בו ועד כמה שהם הפוכים ממנו, עוד יותר מזה אנחנו נוכל לגלות את הבורא ביתר כוח ויתר בהירות. ככול שיש בינינו הבדלים, שנאה, כל מיני הפרעות, אנחנו דווקא בכל הניגודים האלו נגלה יותר ויותר הבחנות, שליליות, חיוביות אבל סך הכול בבירור זה מה שאנחנו נשיג ונשמח.
ברור, תחשבו על זה.
שאלה: איך אפשר לשלוט על המחשבות שלי אם הן תמיד ילכו לפי הרצון לקבל שלי?
אני לא שולט על המחשבות שלי, אני נותן להן להופיע במדידה מסוימת כדי שאני אתעלה מעליהן. זה מה שאני עושה. אני לא רוצה שהמחשבות שלי יזרמו בי ללא שום שמירה מעצמי. אלא אני נותן להן אפשרות להופיע במידה שאני רוצה לשלוט עליהן, לעלות מעליהן וכך אני עושה. אני לא נותן לעצמי אף פעם, שום דבר שיעשה משהו מעצמו.
שאלה: מהי העבודה שלי בלהחזיק את החברות שיהיו למעלה מהקליפה, וכיצד לארגן זאת בעשירייה?
הכי טוב לארגן את החברות לעבודה בעשירייה, שנלמד משהו, לא דברים עמוקים, ולא דברים ארוכים. וכדאי שנדבר עד כמה בכל זאת כל אחת משתדלת לעלות מעל עצמה כדי לראות את כולן מתוקנות. אמנם זה קשה לי ,אבל היום הצלחתי להתגבר על עצמי, והגעתי למצב שכולן יראו בעיני טובות, שכולן פועלות לקראת החיבור, לקראת השפעה. גיליתי שבאמת כולן רוצות לעזור אחת לשנייה, שאנחנו מתקדמות למצב שאנחנו באמת מתחברות בינינו בעיגול כזה, שהקשר בינינו יביא אותנו לגילוי הבורא, הכול תלוי בנו.
קריין: אנחנו בשורה "וזה נקרא".
"וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז." העניין כאן הוא לאיזה מחשבות אנחנו נותנים אפשרות לעלות לנו בראש, ואחר כך בלב, ולאיזה לא. כאן אנחנו יכולים למיין אותן, ולהשאיר את אותן המחשבות מחוץ לעור שלנו, מחוץ לגוף שלנו. כי אם אנחנו לא נותנים להן להיכנס לתוכנו, הקליפה לא יכולה לאחוז בהן.
לכן כל ההרהורים שהיו לנו, הספקות שאנחנו חושפים, כן, לא, כדאי, נופלים למחשבות שהקליפה מביאה לנו, או בעצמנו מושכים כאלו מחשבות שהן לא להתקדמות הרוחנית. זאת אומרת או שמבלבלים אותנו ,או שאנחנו עושים את זה, גם הבורא עושה ככה, הוא משחק איתנו, נותן לנו מחשבות זרות, מכניס אותנו לתוך מחשבות זרות, ואחר כך נותן לנו להבין שזו מחשבה זרה. כמו שאנחנו מלמדים את הילדים, מה מותר, מה אסור, כן ולא, ומראים להם את הדברים האלה.
כך גם כאן, אנחנו צריכים ללמוד מהמשחק של הבורא איתנו. אבל אנחנו בעצמנו משתדלים תמיד להיות כך שכל המחשבות זרות, זאת אומרת חוץ מההתקדמות לחיבור בינינו, ולבורא יהיו מחוצה לגוף שלנו. זאת אומרת שלא נמשוך אותן, ולא נתעסק בהן.
"וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות ".זאת אומרת, הוא רוצה להיות רק בתוך חיבור, השפעה, וקדושה.
"מה שאין כן הרשעים, שרוצים לעבוד דוקא בזמן, שיש הלבשות בתוך הגוף, הנקרא "בתוך העור", אז "וימותו ולא בחכמה". זאת אומרת, אם האדם בכל זאת רוצה לעבוד לא רק בהשפעה, אלא במשהו לקבל, במשהו להרגיש שיש לו, בזה הוא כבר נמצא בקשר עם הנחש "שאז אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר. מה שאין כן הצדיקים, דוקא הם זוכים להתלבשות בגוף."
שאלה: האם יש הבדל בין מחשבות שליליות וחיוביות בעבודה? האם זה שאני חושב טוב או רע, משפיע בעבודה?
איך יכול להיות שלא? אני לא מבין אותך.
תלמיד: הרי המחשבות, מאיפה הן באות לנו?
הכול בא מהבורא, אבל בהתאם למה שאתה עושה.
תלמיד: והעשייה שלי תלויה בי, או תלויה בבורא?
גם בך, וגם בבורא.
תלמיד: ואיך אני עושה את ההבחנה מה שלי, ומה של הבורא?
אתה לא יכול לעשות את זה, אתה קופץ מעל המקום שבו אתה נמצא. קודם כל תחשוב על מה שדיברנו, תברר את היחס שלך, בדיוק למה אתה נמשך, ואם אתה נמצא בזה, מכאן והלאה תנסה למתוח את הקו הנכון לחיים, ולא לצאת ממנו. רק אז תשאל אם אתה נופל, או מה שיהיה לך משהו. אבל במצב שאתה נמצא, אתה נמצא כאילו ללא כיוון.
אנחנו צריכים קודם כל לסדר את עצמנו כך שאנחנו מייצבים את עצמנו נכון לקבוצה ולבורא, ומשתדלים לא להיות בשום קשר עם הנחש, עם הרצון לקבל שלנו. ואז אם אתה שומר את עצמך מזה, ותשתדל לפחות קצת, אם אתה מצליח לפחות כמה דקות ביום , ועוד כמה דקות אחר כך, ועוד כמה דקות. ואז תתחיל לקבל בזה איזה טעם והרגשה, איך זה להיות מנותק מהרצון לקבל, ובהתאם לזה תתחיל להרגיש, איך בזה אתה כבר במשהו נוגע בבורא.
שאלה: כשאנחנו עוברים על מאמר כזה ביחד ככלי עולמי, איך הכוונה המשותפת שלנו עוזרת למאמר לחדור בצורה נכונה, טובה יותר לכלי המשותף שלנו?
אנחנו קודם כל קשורים לכלי הכללי, אומנם שהוא חיצון לעומת העשירייה הפרטית של כל אחד ואחד. אבל בעצם אחד משפיע על השני. מה שאנחנו עושים בעשירייה, משפיע על העשירייה הגדולה, על כל הכלי דבני ברוך, ואחר כך על כל האנושות. וההיפך המחשבות והרצונות של כל האנושות משפיעים על בני ברוך הכללי, ומשם דרך בני ברוך הכללי הם משפיעים על העשירייה הפרטית שלנו, של כל אחד. זה קורה ככה בעיגולים. לכן מאוד חשוב לנו להיות מוגנים נגד השפעה מבחוץ, ולהשתדל לפתח בנו כוח השפעה כזה שנוכל להמשיך אותו מאיתנו לבני ברוך הכללי, ולאנושות הכללית.
שאלה: למדנו פתיחה, ועל מערכת הקדושה כמעט ולא למדנו.
יש סיבה שאנחנו עדיין לא לומדים את זה, עוד לא הגענו לזה. נלמד את זה כמו שלמדנו את הכול, גם לפני, וגם עוד יותר.
שאלה: במאמר מוזכרים שלושה גופים, מה ההבדל בין קליפת נוגה ומישכא דחויא?
על קליפת נוגה עוד נלמד, יש על זה מאמר שלם, גם ב"שמעתי". קליפת נוגה זה חצי טוב וחצי רע. זאת אומרת זה רצון ניטרלי כביכול, שיכול להיות קשור לקדושה וקשור לקליפה, מין מעבר ביניים כזה, שנמצא גם בזה וגם בזה. אנחנו נלמד עד כמה אנחנו יכולים להיות, להשתמש, ולעבוד נכון בקליפת נוגה. יש שם כל מיני בירורים. אבל מישכא דחויא זה רצון לקבל על מנת לקבל וברור שרק לעצמו, אי אפשר לעשות עימו כלום, אותו אנחנו צריכים לסלק מכל שימוש.
שאלה: איך אפשר לשלב נכון עסק, ולימודי קבלה, האם אפשר לעשות את זה?
עסק זה עסק, לימודי קבלה זה לימודי קבלה. כמו שסיפרתי על רב"ש, איך הוא עבד בכל מיני עבודות, ויחד עם זה בלילות היה עוסק בלימודי קבלה.
קריין: מאמר ל"ח. "יראת ה' הוא אוצרו".
מי בעד לקרוא שני מאמרים מ"שמעתי", או שמאמר אחד מספיק, ושניים יבלבלו אותנו? בואו נעשה הצבעה.
טוב ברור, אנחנו עוברים ל"פתיחה". אני מאוד מרוצה מהבחירה הזאת, סימן שאתם רציניים, ואתם רוצים לקלוט את המאמר, להבין ממה התרשמתם, להמשיך אותו, ולממש אותו. אתם מפחדים להתבלבל עם עוד נתונים שלא נמצאים באותה הזרימה, טוב מאוד. אתם צודקים, אז אנחנו עוברים ל"פתיחה".
(סוף השיעור)