שיעור בוקר 29.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 12.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/0j0AANc9?activeTab=transcription&mediaType=video

סוכות 2003, שיעור 4

אנחנו לומדים בחכמת הקבלה, שזוהי חכמת התחושות שלנו. יש מצבים שבהם האדם לא מרגיש שום דבר, זאת אומרת לא מרגיש שום דבר רוחני, קיימים בעולמנו עוד אנשים חוץ מהמקובלים, יש אנשים שמרגישים, שחשים את עצמם, נמצאים בו-זמנית, גם בעולם הזה וגם בעולם הרוחני. זאת אומרת, רואים את העולם הרוחני דרך העולם הזה, דרך הסובב אותם, דרך האווירה, האנשים, החברה, בכלל כך רואים את כל המציאות. ויש מצב שבו אדם לא מרגיש את העולם הזה, מרגיש רק את העולם העליון. הדבר הזה הוא לפני היותו בגוף ואחרי יציאתו מגוף.

אי-קיום דבר שהוא בלתי אפשרי זאת אומרת, אי הימצאות איפשהו זה דבר שהוא בלתי אפשרי. זה דבר שאף פעם לא היה ודבר שלא יהיה. אם אנחנו מדברים על משהו כתהליך שמתקדם עם הזמן, אז הכול יחסית לתחושות שלנו. אנחנו צריכים לדמות לעצמנו איזשהו סבב של מאורעות.

ולכן תמיד אנחנו יכולים להגיד רק מה שאנחנו מרגישים, מה שחשים, מה שחש הכלי ממצבו העליון ביותר למצבו הנמוך ביותר, שוב מצבו העליון וכך הלאה, בכל ספקטרום היכולות שלנו. בספקטרום המצבים שלנו, אין לא דחייה, לא בריאה, שום דבר. כלומר חלק מהמאמרים האלה הם ממצב אחד להרגשה אחרת תלוי בנו, וחלקם, חלק מהשינויים האלה לא תלויים בנו. מה שתלוי בנו זה מהירות המעבר ממצב אחד לאחר, האצה או האטה. תלוי בנו גם באיזו צורה, זאת אומרת, איך להרגיש את מה שקורה מעלינו.

אז הקבלה היא זאת שמלמדת אותנו את הרגשת תחושת הנשמה, הכלי. הקיום האין סופי שלה, אבל רק במצבים שונים. או במצבים שהנפש חשה גם את העולם הזה וגם את העולם הרוחני, או רק את העולם הזה, או רק את העולם הרוחני. משני המצבים האלה יש שלוש אפשרויות. או העולם הזה, או הרוחני, או להרגיש את שניהם.

המצב הכי נמוך זה בעצם כשאתה מרגיש רק את העולם הזה. גם בעולם הזה יש כל מיני צורות שאפשר להרגיש אותו. אנחנו לא מבינים מאיפה יוצאות התחושות האלה. אנחנו לא יודעים איך ההרגשות הכי טובות בעולם הזה, התחושות הכי טובות, הסיבה לכל המצבים האלה, תלויה בנו, בתכונות שלנו, ביחס שלנו לעולם, איך אנחנו יכולים בצורה כלשהי לשלוט בהם, מה שנקרא לשלוט בגורל שלנו, עם התחושות של הקיום שלנו.

הקבלה היא זו שמלמדת אותנו באיזו צורה אפשר לכוון את עצמך למצב שבו תחוש את התחושה הכי עליונה, את המצב הכי עליון. לזה אנחנו צריכים להתכוון. שכל המגע, כל העבודה של האדם עם עצמו, כל העבודה שלו בעולם, כל מה שקורה איתו, כל זה הוא רק כדי להכין את עצמו לתחושת המצב העליון ביותר.

כשאדם מתחיל להיכנס לתוך החכמה הזאת, לתוך המדע הזה, הוא מתחיל להרגיש, הוא מתחיל להבין שבעצם הכול כלול בתוך זה. זאת אומרת, זה הכי חשוב, ושום דבר אחר חוץ מזה לא קיים. יש רק אני שמרגיש, שחש את עצמי נמצא בעולם וזה רק תלוי בי בעצמי, איך אני מכין את עצמי על מנת לקבל את העולם הזה, את התחושות שלי.

זה יכול לכלול את כל העולמות, עולם שכולל הכול, אבל התחושות שלי הן אלה שנקראות "העולם שלי". השאלה איך לצאת, איך לעשות כך שההרגשות שלי יכללו את הכול. איך אני ארגיש את זה, את כל כללות הבריאה הנקראת ה"בורא". להרגיש כמו שאמרתי, אפשר רק בתת מודע, בלי לדעת. רק כך האדם.

זה נקרא שהאדם מתקיים בתוך חמשת חושיו הטבעיים. הוא לא המציא אותם, הוא לא רכש אותם, הוא לא שולט בהם. הם ניתנים לו לזמן מסוים, כדי שיתקיים באותם חמשת החושים, יחוש איזה פרגמנט של איזו תחושה של העולם ועם זאת, תהיה לו גם אפשרות לעשות מאמץ עצמאי בכדי להגיע להרגשה הרבה יותר עמוקה של ההתקיימות. ואחרי זה, לא רק להגיע אליו, אלא ממש למצות אותו, להכיר אותו. זאת אומרת ההימצאות רק בעולם העליון של הנפשות שלנו, ההרגשה רק של העולם העליון היא טבעית. מבריאתנו ועד לאחר מותנו בעולם הזה, ההרגשות של העולם שלנו הן טבעיות. מהבריאה שלנו ועד המוות שלנו.

אבל הרגשה במקביל של העולם הזה, והעולם העליון זהו הדבר ההכרחי. אנחנו חייבים להשיג אותו בעזרת המאמצים שלנו. בשביל זה קיימים כל המצבים האלה. ובשביל מה באמת אנחנו צריכים את זה? אם אנחנו מתקיימים ביחד באיזשהו שלב מסוים, באיזשהו חלק מסוים בתחושת עולם מסוים, באיזושהי תקופת זמן באותו עולם? באיזושהי תקופת זמן אנחנו חיים בעולמנו, בהרגשתנו.

אבל מה ההבדל בין לחוש בו-זמנית את שני העולמות? אחד דרך השני, בשביל מה צריך להשקיע פה מאמצים מיוחדים בשתי הרגשות שונות, העולם הזה או העולם הרוחני? אנחנו מרגישים לא לפי בחירתנו, זה ניתן לנו, או המצב הזה או המצב ההוא.

הנפש שלנו נמצאת מחוץ לגוף, בהתחברות מוחלטת עם הבורא, כמו נקודה בו. פתאום הרגשת הנקודה הזאת בבורא נעלמת, ופתאום היא מתגלה בהרגשות העולם הזה. פתאום בום וזהו, והאדם פתאום עובר לעולם שלנו. כמובן שזה לא בבום, זה לאט לאט, הבן אדם נברא, הוא נולד. אין לו שום זיכרונות, שום דבר שיכול להסביר לו על איזשהו קיום שונה.

מה נותנת לנו ההשגה הבו-זמנית של שני העולמות? הנשמה נבראה כנקודה, זאת אומרת, ה"אני", ההרגשה שלנו בכלל זוהי נקודה שמרגישה, או את הבורא או את ההפך ממנו, ההסתר המוחלט. בכדי להשיג מצב שבו נהיה שווים בצורה מוחלטת עם הבורא, זאת אומרת, לחוש בצורה מלאה את כל הבריאה, לצאת לקיום של נצחיות, של שלמות בהרגשתנו, אפשר רק אם אנחנו נשקיע את מאמצינו בכדי להפוך את הנקודה הזאת לכלי.

ויחד עם זה, ליצור אותו ברצון חופשי, בבחירה חופשית בבורא, במקומות מסוימים, במצבים מסוימים, בכל מיני מצבים שהדברים האלה שאנחנו נכללים בתוכם, נקראים "העולם הזה". כלומר בכוונה נבראה האטמוספרה, הסביבה הזאת סביב אותה נקודה שמרגישה בדיוק מה שאנחנו מרגישים, וקוראים לו "העולם הזה", העולם שלנו. מאחר ומהמצב הזה בצורה האופטימלית, האפשרות היחידה היא להגיע וליצור מהנקודה הזאת פרצוף, כלי השווה לבורא.

חכמת הקבלה מספרת איך נוצר אותו הכלי. מה אנחנו עושים עם זה? מה אנחנו צריכים לבצע? באופן כללי אנחנו צריכים לכוון, להכין את עצמנו לקבלה, לקבלת תחושת העולם העליון עוד לפני שאנחנו נמצאים בו. אנחנו עושים את זה בצורות, באמצעים שונים, בעזרת הלימוד, עבודה, עבודה בקבוצה, ופעולות שונות בעולמנו. אם אנחנו משקיעים את הכוונה בכדי להתקרב לתחושה הזאת של המצב העליון הרוחני הזה, אנחנו מושכים אלינו מלמעלה את המצב הזה, אנחנו כאילו נמשכים אליו בעזרת הרצון שלנו. פעולה כזאת נקראת "משיכת האור המקיף", שמנקה אותנו, מושך אותנו אל המצב העליון.

הדבר הזה הוא בתת מודע. האדם מאמין למה שאומרים המקובלים, ומבצע מה שמייעצים לו. זאת אומרת, צריך ללמוד, אני אלמד למרות שאני לא רוצה, למרות שאני לא מבין, ואני לא מוצא שום קשר. בזמן הלימוד אני רוצה לחשוב על מדע, לחשוב על הלימוד כאיזשהו מדע נפרד ממני, לא משהו שאני צריך לעבוד איתו בתוך עצמי, לחוות אותו, ליצור בתוכי איזה שהן פעולות, אלא מדע. אדם יכול להתייחס לזה כמדע זר, כמשהו שלא קשור אליו.

וחוץ מזה, ישנן גם פעולות אחרות בקבוצה, פעולות עם חברים, הוא לא רוצה לעשות את זה בכלל, אבל הוא יודע שצריך. הוא מנסה לעשות משהו בצורה מכנית, איכשהו לעשות איתם איזה מעשים, למרות שידוע לכולם איך שכל אינדיבידואליסט מתאחד עם החברים, אז הם עושים איזו אווירה מעניינת שלכולם יהיה מעניין. אבל בעולם אין יותר מדי דברים מעניינים או נעימים, אז אנחנו מתייצבים, ועושים מה שאומרים לנו.

השאלה היא למה אנחנו מתאספים, כדי שיהיה לנו נעים או כדי שזה יעלה אותנו? יש כאן הרבה בעיות. באיזו צורה להתייחס בכלל, איך להכניע את עצמך, למשיכת העליון אליך, למשיכת האור המקיף? וכל הפעולות האלה בסופו של דבר מושכות אלינו את האור המקיף.

ישנה עוד עבודה אחרת, שהאדם מתחיל מתוך עצמו, להעלות את עצמו למדרגה גבוהה יותר. לא למשוך מלמעלה את האור העליון, אלא בעצמו לנסות ולהגיע למדרגה גבוהה יותר. העבודה הזאת נקראת "הידמות", ניסיון להידמות למדרגה עליונה, למצב רוחני. מאיפה אנחנו יכולים לקחת את הדוגמאות האלו? ממה שכותבים לנו המקובלים. אומרים לנו שהרוחני הוא היציאה המוחלטת מהאני שלי. איך בן אדם כשהוא מת, כשהוא יוצא מהגוף שלו? הגוף שלו נשאר, מה שקורה אחר כך איתו כולנו יודעים, הגוף כבר לא שייך לנשמה, כבר אין בו יותר שום דבר, הוא הופך לאפר ואפר, אבל הנשמה ממשיכה להתקיים.

כך גם אנחנו צריכים לצאת באופן מוחלט מהאני שלנו, להעביר את עצמנו לזולת, ולהחזיק, להישאר ולהתקיים רק ברצונות, בשאיפות, במחשבות שהם לחלוטין בלי חשיבה על עצמי. כך בעל הסולם כותב במאמר לסיום ספר הזוהר, איך הבורא לא חושב על עצמו, אם הוא מתקיים או לא מתקיים, שאלה כזאת לא נשאלת. האני נמצא או לא נמצא, מתקיים או לא מתקיים, אין את השאלה הזאת. אותו דבר האדם, אם הוא רוצה לעבור את המחסום, אז הוא חייב לעשות על עצמו פעולה כזאת, שאני לא מתקיים, אני לא קיים, אני מחוץ, אני יוצא מעצמי.

מקובלים לא כותבים ומדברים יותר מדי על השיטה הזאת של התקרבות למדרגה העליונה, הידמות למדרגה העליונה, מאחר וקיימת פה סכנה שאנשים ייכנסו לפנטזיות, לכל מיני אילוזיות, אשליות. הם יתחילו לחשוב לעצמם שהם מרחפים איפשהו, מי יודע איפה ואיך. כאלה דברים אפשר לחשוב רק תוך כדי התקיימות ועבודה בקבוצה, רק יחד בעבודה משותפת עם החברים. סתם לשבת ולחלום על הנושא הזה לא מומלץ, מאחר וזו תהיה פעולה שלא קשורה למציאות, תלושה מהמציאות, ואתם לא יודעים איפה תמצאו את עצמכם אחרי זה. אבל לחשוב על עצמי כיוצא מתוך האני שלי, שאני לא קיים, שאני לא נמצא, אלא אני נמצא במחשבות וברצונות של הזולת ומתקיים רק בהתאם למחשבות ולרצונות שלהם, זה הדבר הראשון, התרגיל הראשון שיכול להיות אצלנו.

ברגע שאדם יכול להתחיל לעשות פעולה כזאת על עצמו, אז הוא מתחיל לחוש את הזולת ולא את עצמו. הוא מרגיש בבהירות את אותו הכוח בכל העולם שבעצם שולט בכל. איך הוא מתחיל לחוש את זה? כי הוא יצא מהאני שלו ונכלל באותו הכוח, נדבק בו. כי התכונה הראשונה של הכוח הזה היא העדר האני. ואדם מרגיש שבכלל כולם בעולם, ממש כולם, רשעים וצדיקים, מוכשרים ופחות מוכשרים, אנשים שנמצאים ברמה אחת וההפך, ומה שהם עושים זה רק ממלאים מחשבה אחת. באף אחד לא מופיע רצון אישי אחד משלו, שום תנועה אישית שלו. הכול בעצם נקבע על ידי מחשבה אחת, על ידי חשיבה אחת, שנמצא בעולם כשדה וכולם מתקיימים רק בהתאם אליו. מה הכוונה בהתאם אליו? כל אחד מייצג איזה מכניזם, שהוא בעצם רוצה למלאות את עצמו בצורה מקסימלית בהוצאות המעטות ביותר. באותו המכניזם הוא כל הזמן תופס את המקום שלו, פועל בהתאם לאותו השדה.

השדה הזה נקרא "בורא". זה עוד לא הבורא, זו בעצם הופעת השליטה שלו כלפי אותם אנשים שנמצאים באותו מקום. ואז האדם מתחיל לראות איך הכול מתקיים רק לפי חוק אחד, רק לפי מחשבה אחת. באותה המידה שהוא נדבק הלאה ונבדל מהאני שלו, מההרגשה הזאת, מהרצון הזה, ורוצה להיכנס יותר עמוק לתוך השדה הזה של הבורא, הוא מתחיל לראות איך הכול הופך לטוב יחסית אליו. לא רק יחסית אליו, כמובן זה לא משנה פה יותר מדי, הוא פשוט רואה באמת עד כמה זה טוב.

נוצרת אצלו מחשבה, והוא רואה ששאר אנשים נמצאים באותה מחשבה, כי היא מופיעה עם אותו השדה הזה. ואז בהידבק עם השדה הזה הוא רואה איך כולם מסביב, איך פתאום האדם מגיע אליו, איך הוא עושה משהו, ואיך הכול נעשה בשבילו, הכול בעולם. וכל מה שנראה לו בעיניים שהוא רע, הוא מבין שזה לא רע, שאי אפשר לעשות את זה בצורה אחרת בכל המצבים שבהם נמצאים אותם בני אדם. הוא מתחיל עד כדי כך להצדיק ולהבין אותם, שאם יתקרב אליו עכשיו מישהו ויאיים על חייו, הוא לא יוכל להתנגד לו. עד כדי כך האדם מאבד את האני שלו ומרגיש שהכול מסביבו נעשה בצורה נכונה.

אני לוקח דוגמאות קיצוניות שעוד לא מובנות לנו מספיק, בשביל שהן ייתנו לנו קצת הבנה מה זה לעלות קצת מעל המחסום, בשביל לתת לנו הזדמנות איכשהו להרגיש את אותו המעבר מפה לשם, את האיבוד הזה מלמעלה למטה, שאפשר לנוע מלמעלה למטה, שיש כזאת הזדמנות לבן אדם, שיש כזאת תקופה, ובכלל מקובלים יכולים הכול. מי שנמצא במדרגה יותר גבוהה, יכול תמיד לעשות עם עצמו נסיגה אחורה, לבדוק את עצמו בכדי להשוות את עצמו עם השאר, להיות איתם באותה הרמה, באותה המדרגה כדי לעזור להם, לדבר איתם, לתקשר איתם. אם האדם מגיע למדרגה גבוהה, היא קיימת בו רק בשביל להעביר את כל האור הזה למטה ולמשוך את כל השאר אליו. כך גם הלאה, לנסות למשוך את כולם כמה שיותר. זוהי התכונה של המדרגה העליונה, ולכן כל מקובל פועל כך.

בשביל מה אנחנו צריכים את זה? אם נשתדל בקבוצה, בלימוד, ככל שיוצא לנו, ליצור בעצמנו מצבים כאלה, אבל לא לעוף איתם לאן שהוא כאילו שאנחנו כבר ברוחניות, אלא להבין בצורה רצינית שאנחנו עדיין לא נמצאים בהם, אלא היינו רוצים להימצא בהם, זה דומה לתינוק שמשחק במשחקים. אנחנו מבינים שדרך זה הוא גדל, ומתייחסים למשחקים שלו בצורה רצינית מאוד, ורוצים לקנות לילד הזה את המשחקים הכי טובים, שהכי יפתחו אותו, שהכי יתאימו לגיל שלו, שזה לא יהיה יותר מדי קשה בשבילו, שהוא יתקדם בצורה הרמונית יותר ויותר למעלה ולמעלה.

ככה גם אנחנו צריכים לעשות. זאת אומרת לתאר בתוכנו אילו מצבים יכולים לקרות בעתיד. מתוך זה שנרצה להיות בהם, זה יהיה כהעלאת מ"ן, כהעלאת הרצונות שלנו למעלה למדרגה הבאה ועם זה, האור העליון ירד וימשוך אותנו.

חוץ מהלימודים, חוץ ממעשים כלשהם, הדבר הזה, הפעולה הזו גם חייבת להיות. אני חוזר על זה שנית, המקובלים לא כותבים על זה הרבה, זה דבר שבדרך כלל נעשה רק בין מורה לתלמיד, או ביחידות עם התלמיד, או עם קבוצה קטנה של תלמידים, שאפשר לשלוט עליהם, שאפשר באמת לשלוט במצבים שלהם, כדי שלא יעיפו אותם לאיזה מצבים שלא מוכרים עדיין, בלתי נשלטים על ידיהם. כדי שלא יתחילו לדמיין לעצמם אשליות מטומטמות, שהם נמצאים איפשהו שם וכדומה.

בכדי שנוכל קצת לדמיין לעצמנו את המצבים האלה שכבר אתמול דיברתי עליהם, בואו נקרא, אולי כבר קראתם את זה, אבל נקרא את זה ביחד. מחסום ברוך הבא, למי שיש.

השאלה שנשאלה על ידי אחד מהתלמידים שלי ביום כיפור, ובהתאם לכך כתבתי דף. השאלה היא, מהו המצב כשהאדם נמצא באיזשהו מצב שהוא לא יודע אם הוא עבר מחסום או לא עבר מחסום? איזה מצבים צצים שאני יכול לשאול, האם אני שם או שם?

זה לא שפתאום נפתחים השמיים בברקים, ברעמים, בכוחות, ומלאכים מתחילים להופיע לי פתאום. אנחנו מדברים רק על ההרגשה הפנימית שלנו. מתגלה לנו ראייה הרבה יותר עמוקה של הבריאה, מעבר לגבולות שאנחנו רואים, עמוק יותר, כוחות ששולטים בה, כוח כללי, מחשבה כללית, רצון.

איך בעצם זה מורגש על ידינו? בהתחלה, חובה להזהיר, שאלו הן כמובן תחושות סובייקטיבית בתוך האדם. אבל חיצונית שום דבר לא משתנה, "עולם כמנהגו נוהג", אף אחד בכלל לא חושב או שם לב לזה שאחד מהמתקיימים בו, עולה מדרגה לקשר ישיר עם הבורא. כך כותב הרמב"ם, "עולם כמנהגו נוהג". העולם ממשיך להתקיים באותה מידה שהוא מתקיים עכשיו. הוא כותב את זה על גמר התיקון, על הנקודה האחרונה של התיקון, שלא רק אחד, אלא כל האנושות משיגה את המדרגה האחרונה, העליונה ביותר, נקודת הקיום העליונה ביותר.

בכל זאת העולם שלנו ממשיך את קיומו. עולמנו נראה לנו כזה מסכן, כזה עלוב, כזה מלוכלך, בכלל קצת קטן בצורה לא נורמאלית. הוא חונק אותנו, אבל נראה, שהאמת היא שזה בכלל לא כך, ההרגשה שלנו תשתנה. שום דבר לא משתנה סביב האדם, מה שמשתנה זה רק ראיית העולם שלו, ההרגשות שלו.

מעבר המחסום עצמו, מורכב מכמה שלבים, והמעבר הוא איטי, בהססנות. האדם פתאום עולה מעל האגואיזם שלו או מתחת, מעל או מתחת, וכך כמה פעמים. אני פעם אמרתי שמחסום עוברים וכבר אין דרך חזרה. זה נכון. מי שכבר רוכש איזו מדרגה, משיג אותה, היא כבר קיימת אצלו. הוא יכול לחזור יותר, פחות, אבל התנודות האלו הן בכדי שהוא יפתח את כל האגואיזם שלו, יעבוד עם כל האגואיזם שלו ויעביר את כולו מעבר למחסום.

זה לא שיש עשרות מעברים של המחסום, אבל המצב עצמו, הוא מצב תנודתי כזה, פה ושם, פה ושם. ואז מתקיימת החצייה השלמה. זה כמו מה שהיה עם פרעה במצרים, כל התנודות שהיו שם, עשר המכות וכדומה, עד למעבר לים סוף. בעברית זה נקרא ים סוף, סוף, ולא הים האדום כמו ברוסית. אין סוף, סופיות, אתה עובר אותו, ואתה בעצם נכנס לעולם הרוחני.

לאדם מראים באיזו דרך העולם משתנה, ולאחר מכן הוא צריך לעשות תרגילים משל עצמו, בכוח הרצון, בהשתדלות פנימית לנסות לצאת מעצמו, מהאני שלו, ולהתחבר להרגשה של מחשבת הבריאה הכללית.

בתחילת מעבר המחסום, אפשר לדמות את מצבו של האדם להימצאות במים. או שהוא נמצא מתחת לפני המים, זאת אומרת טובל ברצונות ובמחשבות, צולל בתוך המחשבות, הרצונות של העולם הזה. איך אני יכול לנצל את כל הדברים בשביל עצמי? כמו שאנחנו חושבים, צריך לעבוד עם החבר, לעבוד עם הקבוצה, צריך את זה, צריך פה, צריך שם, בשביל מה צריך? בשבילי, כדי שאני אוכל להתקדם קדימה. המצב הזה נקרא מתחת למחסום, ובו גם אנחנו נמצאים.

המצב השני הוא, שהוא נמצא כביכול מעל פני המים, ואז הוא מבין שכל האגואיסטים הם כמו ילדים, כי כאלה הם נבראו על ידי הבורא, הם לא אשמים, הם לא מתנהגים במודע בצורה שהם מתנהגים. והבורא בגלל זה מתייחס אליהם, הוא מתייחס אליהם מאוד, כי הוא יצר אותם כך.

וכשהאדם עובר את המחסום, כשהוא עולה מעל פני המים, הוא מתחיל להרגיש בעצמו שהוא רוצה רק טוב לכולם, לעזור. הוא מרגיש נחיצות להתייחס לכולם כמו שמתייחס אליהם הבורא. כי ההתעלות, המעבר מעבר למחסום, נחשב דבקות במחשבותיו של הבורא. ואז הוא מתחיל לבקש מהבורא, שהבורא יראה לו איך הוא מתייחס לאנושות, איך הוא מתייחס לאנשים, כדי להידמות לו כמה שיותר, לעלות יותר. לא כדי להיות יותר גבוה, אלא בכדי להצדיק את כל מחשבת הבריאה ביחס לאנושות. הוא מתחיל להרגיש בעצמו את הנחיצות להראות את זה לבורא. הוא מפחד שהוא לא מבין, שהוא לא מכיר, שהוא לא יכול להבין בצורה שלמה איך הבורא מתייחס לכולם, ואיפה הוא לא מסכים איתו.

וזה מצב שהאדם מעבר למחסום כבר רוצה גילוי גדול יותר של הבורא, לא בשביל שיהיה לו נעים לראות איך הכול בעולם הזה מתקיים לפי תוכנית אחת, אלא בכדי להראות שהבורא הוא טוב, להצדיק כי בזה הוא גורם הנאה לבורא.

בכזה מצב כשאדם נמצא כבר אחרי המחסום, יש גם כמה רווחים וכמה הרגשות לא מובנות קצת, חצי אגואיסטיות בזמן המחסום. אחרי שעברו את ים סוף הם היו עוד שלושה ימים בהר סיני, מהמילה שנאה, והגיעו להר סיני שזהו הר, תארו לעצמכם מה זה הר השנאה. הר זה מהמילה הרהורים, הרהורים הם ספקות שעולים אצל האדם. הוא נמצא מתחת לכל הספקות האלה, ולא יכול לדמיין לעצמו איך הוא יכול להתרגל אליהם, מאיפה יכולים להגיע אליו התחושות, ההרגשות, הכוחות האלה, הרצון הזה, הלחץ הזה מבפנים להידבק בבורא. מעל כל הספקות האלה, מעל הרצונות האגואיסטיים שלו, רק נקודה אחת עולה מתוכו ונדבקת בבורא.

האדם מתחיל לאט לאט לבקש מהבורא שיראה לו איך הוא בעצמו מתייחס לנבראים. בעצם יחסו של הבורא לנבראים אלו מצוותיו של הבורא, ובקיומן אנחנו בעצם מתדמים לו. מה הן מצוות? מצוות זה יחס נכון מהאגואיזם שלנו ביחס לבריאה הכללית. אני מבקש מהבורא, ולמעשה אני כאילו עומד לידו. אני נקודה עצמאית שיצאה כבר מעצמה, בגלל זה היא עצמאית. לפני המחסום היא לא הייתה עצמאית, אני הייתי בתוך האגואיזם תחת השליטה של האגואיזם. עכשיו כשעברתי את האגואיזם, עברתי את המחסום, אני כנקודה עצמאית מההשפעה של האגואיזם עליי. ולכן אני מתחיל לבקש מהבורא, "תראה לי איך אתה מתנהג, איך אתה מתייחס אליהם". אליהם זה לכל האנושות שמייצגת בעצמה מסה אחת, כלי אחד גדול המורכב מ 620 רצונות, איך הבורא מתייחס לכל אחד מהרצונות האלה.

כשאני מתחיל לנסות להתייחס גם כמוהו, אני בעצם מקיים את 620 המצוות האלה, את היחס הנכון שלי ל-620 הרצונות שלהם. כשאני לוקח כל רצון כשלי ורוצה במילוי שלו, מתייחס אליו בהשפעה, זה בעצם מה שנקרא הקיום של המצוות. בצורה הזאת אני בעצם מבצע בהדרגתיות את 620 המצוות. אני אוסף את כל הרצונות האלה בכדי למלא אותם. באותה דרך אני ממלא דרכי את כל הנשמות, וזה מה שנותן לי את ההזדמנות להתחבר, להתאחד איתן. ובעצם ליצור בעזרת היגיעה שלי את הכלי המשותף שקיים מכל הנשמות הנקרא "אדם". באותה המידה שאני מחבר לעצמי את הרצונות האלה וממלא אותם דרכי, באותה מידה אני מתדמה לבורא ונדבק בו.

לאחר שאני אעשה את כל זה, זה יהיה גמר התיקון שלי. ואז עולה בי הרגשת הבושה, הרגשה שאני לא יכול להסתכל בעיניהם של אחרים. אני מרגיש שאני אגואיסט וכל המחשבות שלי הן עליי ולא עליהם. באיזו שכבה ארעית של מעבר המחסום האדם מתחיל להרגיש את זה, מתחיל להתבייש להסתכל על אנשים אחרים, בלי בכלל לשים לב מי הם האחרים, הם יכולים להיות הרשעים האחרונים, כי הרי באופן אוטומטי הם מבצעים את רצונותיו של הבורא. האדם לא מתייחס אליהם כרשעים, כטובים, כרעים, הוא מתייחס אליהם כמו ילדים קטנים שרק מקיימים את מה שהטבע מנחה אותם לעשות.

והוא בעצמו מתחיל להרגיש את האני שלו בלי קשר לאותה הנקודה. הוא מתחיל עכשיו להרגיש, לחוש את היחס שלו כרצון לנצל כל אחד ואחד, ופה עולה לו הרגשת הבושה. פה הוא איכשהו מתחיל לעבוד עם עצמו, סוף סוף עולה לו האפשרות לעבוד עם עצמו, זאת אומרת לברוח מהרגשת הבושה הזאת. רק מרגיש את הרגשת הבושה - ישר מבין על מה צריך לעבוד, לאן צריך להתעלות, וכך הלאה.

הרגשת הבושה זה דבר עצום. היא הופכת בעצם לאותה נקודה התחלתית, שממנה אני יכול להתעלות עוד ועוד. ללכת עוד ועוד לעבר הבורא. אבל ההרגשה היא בעצם בהסתכלות על כל אחד, אתה מתחיל להתבייש, איך אתה רוצה באופן אגואיסטי להתייחס אליו. מתחיל להתבייש, למה אתה לא דואג, למה אתה לא חושב רק עליו. וזה בצורה אבסולוטית, ובשווה להרגשה שיש במעבר המחסום, זה מתגלה באדם. זה לא תלוי באילו יחסים פנימיים, פנטזיות שלו, אלא אותה הפעולה של האור, השפעתו של הבורא בנו, במעבר המחסום, נחשב להרגשה הזאת.

זאת אומרת הביטוי של התחושות שלו, זה בעצם מה שיוצר את ההפך הזה באדם ונחשב בושה. בכלל לא חשוב אם כל השאר הם אגואיסטים או לא. אלא אתה יודע שליד הבורא אתה חייב, אתה נבראת בשביל זה, אתה לא כמוהם, אתה שונה. אין לך אפשרות להגיד "אני כמו כולם, כולם ככה". מאחר וכולם לא כאלה, כולם נמצאים תחת השפעה אוטומטית של הבורא, שמתחת למחסום, אין בהם שום נקודה, אבל באותה מידה שהיא צומחת בך, מתגלה התחושה הזאת של הבושה, ההידמות לבורא.

כמו לדוגמה אימא, היא מרגישה את עצמה אגואיסטית ביחס לילדים שלה, והיא שונאת את עצמה בגלל זה. כמובן שאם זה ילד או תינוק, היא לא מבקשת, שיתייחס אליה באותה מידה שהיא מתייחסת אליו. כך גם חש את עצמו האדם שעובר מחסום, הוא מתחיל להרגיש, לחוש את עצמו כך, ביחסית לשאר האנושות, שבצורה הזאת צריך להתייחס אליהם. אם לא, אז ההרגשה ההפוכה היא בושה. ועם זאת אתה לא שופט, לא את האדם, ולא את האגואיזם. כמובן שהם אגואיסטים, הם נבראו כאלה. הם צריכים להיות כאלה. בגלל שכך ברא אותם הבורא. כמו שאימא לא מבקשת מהתינוק שיהיה אלטרואיסט ויאהב אותה. כל עוד אינך כזה, כל עוד אתה לא אלטרואיסט, אתה מתבייש להסתכל בעיניים של חבריך.

המונח הזה של הבושה להסתכל בעיניים של החברים, כי אני בעצם אני רוצה לנצל אותם לטובתי, צריך להיות כבר היום מילת המפתח שלנו. החוק שלנו. אנחנו באמת צריכים לנסות למצוא בעצמינו הרגשה כזאת. אני אגואיסט, זה נכון שנבראתי ככה, את זה ברא בתוכי הבורא עצמו. כמובן שזה כך, אבל אני צריך לנסות למצוא בעצמי אותה נקודת הבושה, שאני מסתכל על כל אחד מסביבי, איך להשתמש בו מתחתי, בשביל ההצלחה האישית שלי, בשביל ההתעלות האישית שלי, ואני אהיה מוכן לדרוך עליו בכדי להתעלות למעלה, בשביל לעלות עוד מדרגה. בדיוק ההפך הגמור ממה שאני באמת אמור לעשות.

זאת אומרת, בושה להסתכל בעיניים של החברים, זה דבר שצריך להתפתח בנו בצורה מלאכותית, אבל המלאכותיות הזאת שיוצאת מההרגשות שלנו, היא בעצם זאת שמושכת אלינו את האור העליון. זה לא סתם שהקריאה של מה שקורה היא מעל המחסום, על ידי זה אני רוצה להגיד לכם, תחשבו, תדמיינו שאתם כבר נמצאים מעל. אבל אל תעופו לי באיזה פנטזיות, אלא במעשים אחד כלפי חברו. ואז תוכלו למשוך על עצמכם אור מקיף ענק. והוא זה שימשוך אתכם באמת למעלה. לא אני, לא לימודים, לא היחס שלכם, לא העבודה, לא הפנטזיות. לא. אבל האור המקיף שנמשך על ידי זה, הוא זה שיָרים אותנו למעלה. ולנסות להגיע לאותם המצבים, זה הדבר חשוב ביותר.

הכול בעצם נאמר בכל המאמרים, זה נכתב ב"תלמוד עשר הספירות", רק עכשיו אנחנו מנסים להראות את זה בצורה הרבה יותר חיה, בכדי שנוכל איכשהו עכשיו במעשה שלנו לדמיין ולבצע. אני עושה עכשיו מה שעשו בעל הסולם, רב"ש, ויתר המקובלים, אבל רק בצורה הרבה יותר מובנת.

אני אסביר מהם אותם המצבים שאנחנו צריכים לנסות להגיע אליהם, בעצם בזה אנחנו עובדים בקבוצה, יוצרים בה איזו אווירה של אהבה לחבר. מה שנמצא מעל המחסום הוא במידה כזאת שיאיר עלינו אור עליון, לכן מה שאני אומר היום זה באותו כיוון לחלוטין. אסביר בצורה יותר בהירה איפה הנקודות הכי קונקרטיות שאתם צריכים להידבק אליהן, אם נעשה את זה היום כאן בתוכנו, כלומר נהפוך את זה, נחייה את זה, וכל אחד יחיה בתוך זה, אז תוך כמה ימים נבין היכן אנחנו נמצאים. זה כבר לא יהיה מצב מתוך משחק אלא נעורר אור מקיף עלינו והוא ייצור את זה בנו.

החשבון בהדרגה נהיה יותר ויותר ביחס לבורא ולא ביחס לבני אדם. זהו השלב הבא. אני מתבייש בזה שאני לא יכול להביט בעיניי חבר, ומנסה לצאת לדרגה שבה האדם חש את עצמו שהוא מתנתק מהאני שלו, הוא מפסיק לחשוב על האני שלו, כבר לא אכפת לו אם הוא קיים או לא קיים, מה יהיה איתו, הוא חי בתוך האחרים ואז בהדרגה החשבון הוא פחות ביחס לאנשים אלא יותר ויותר ביחס לבורא, זאת המחשבה היחידה שממלאה.

ואז החשבון שלו נהיה ביחס לבורא בלבד, איך להידמות אליו, בצורה פסיבית. כל מה שהבורא יגלה כלפיו, הוא צריך לספוג לתוך לב ריק ונקי מאגואיזם. הרצון נהיה יחיד, להתמלאות על ידי הבורא. מה זאת אומרת? זיכוך, הסתגלות הדרגתית של כל הרצונות במטרה להרגיש ולצאת יותר ויותר מעצמו כלפי חוץ. הוא מרגיש חוסר יכולת לעשות שום דבר ביחס לעצמו וביציאה כלפי האחרים, עד למצב שהוא חש בקני מידה ארציים, גשמיים כחסר כוחות לחלוטין. לפני זה הוא היה יכול להילחם, לצוות, להיאבק, לכפות על אנשים משהו בשביל עצמו, לתועלת עצמו.

בהדרגה הוא מרגיש שאין לו כוחות, אך יחד עם זה הוא מרגיש שאין שום צורך בכוחות, מדובר כלפי כל העולם, שדווקא יחס לא כוחני כזה מסובב את העולם כלפיו בצורה הטובה ביותר. ופתאום מתגלה שכולם מבצעים את מה שהבורא מכניס בתוכם, וכולם רוצים רק בטובתו. זה כמו במאמר "גילוי והסתר", של בעל הסולם, המאמר הבא שלנו.

תלמיד: מה לעשות עם הבושה שמופיעה כשאתה רואה שבקבוצה זה נעשה בצורה של משחק?

לא אכפת לי שזה נעשה בצורה של משחק, בצורה מלאכותית, אני כרגע עובד, מנסה לתרגל עם החברים שלי תרגילים מיוחדים, זה כמו אימון. ברגע שאני אהיה מוכן באימון הזה, במידת האימון הזה, במידת התרגול הזה, אנחנו מעוררים עלינו אור מקיף. אנחנו משתכללים במהלך התרגולות האלה, ומתחילים להרגיש יותר ויותר שאנחנו מקבלים הרגשות חדשות, תחושות, קשרים, אנחנו לא סתם משחקים. בסופו של דבר אנחנו רוכשים תכונות נחוצות, אנחנו מתחילים להרגיש איפה הקבוצה, איפה הבורא. אנחנו מתחילים ליצור בתוכנו השלכות ליצירת כלי עתידי. זה לא סתם משחק, זה לא סתם שקר, אלא זה תרגול מיוחד. עדיין לא מצב אמיתי, אבל אנחנו שואפים להיות כלפי זה.

ואיך אתה חושב, מה זה נקרא העלאת מ"ן? להעלות את הרצון שעליו מתבצעים תיקונים בעולמות העליונים. גם בעולם העליון כשאני נמצא באיזו מדרגה מסוימת, ואני רוצה לעלות למדרגה יותר עליונה, לפני שעליתי לשם, המדרגה הזאת לא קיימת לחלוטין, והיא אפילו הפוכה בשבילי מפני שאח"פ, הצד ההפוך של המדרגה העליונה נמצא בתוכי, וגם אז אני צריך לשחק, זה נקרא להתקדם באמונה למעלה מהדעת, כלומר בניגוד לתכונות שיש בי כיום.

בניגוד לכל מה שיש בתוכי עכשיו, אני צריך לדמיין לעצמי את המדרגה העליונה. איך? מה זה אומר לדמיין? האם טוב שם? לא. אני צריך לנסות לבנות אותה בתוכי כמו ילד. כמו ילד, הוא חי ונדמה לו שהוא מבוגר. על אף שהוא משחק בצעצועים, אבל בשבילו אלה דברים אמיתיים, אובייקטים אמיתיים.

הרב שלי תמיד הביא את הדוגמה הזאת, כשהבת הבכורה שלי הייתה קטנה, בת חמש שש, היא הייתה משחקת עם הנכדה שלו בבובות. הן תמיד היו משחקות לידינו, לעיתים מאוד קרובות אפילו מפריעות לנו ללמוד. והרב תמיד היה אומר, הנה תציע לה, לטפל בילד קטן, עכשיו אימא תקרא לה ותגיד לה "הנה יש תינוק קטן, תשבי לידו, תני לו מוצץ, במידה והוא יירק אותו החוצה, תשחקי איתו קצת." היא תרצה לשחק עם התינוק? לא, מה פתאום. היא תגיד לי "זו בובה וזה תינוק, והבובה זה דבר אמיתי בשבילי, וילד קטן זה לא בשבילי, אני לא מבינה שום דבר בילד הקטן הזה".

כלומר לכל גיל, לכל מדרגה, לכל צמיחה חדשה ישנם אובייקטים שהאדם צריך לממש את עצמו, ולהרים את עצמו. וזה שאנחנו עוסקים בצעצועים, ואנחנו משחקים, זה לא משחק, למעשה אנחנו מתאימים את עצמנו למדרגה העליונה, ומעוררים עלינו אור עליון, אור מקיף. האור יכול להיות או אור פנימי או אור מקיף, אם אני רוצה להידמות לאור אבל עדיין לא דומה לו, האור הזה מאיר עליי מרחוק, ואם אני מוכן, דומה, זהה לאור, האור נכנס פנימה.

אז איך אני יכול לעורר את האור מרחוק? רק במידת הרצון שלי להיות דומה לאור. רק במידת הרצון שלי להידמות למדרגה העליונה. לכן כל המשחקים שלנו, כמו שאני אומר, תנסו, תביטו על אחרים, תנסו להתבייש בזה שאתם אגואיסטים, ותנסו להראות איזו אהבה הדדית, עזרה הדדית, צורך הדדי אחד בשני. כמובן שכל זה משחק, שקר, דבר מלאכותי שאנחנו יוצרים בתוכנו, בתוך הקבוצה כל הדברים האלה הם מלאכותיים, ואנחנו אומרים שבזה אנחנו רוצים להשיג את הבורא, בצורה אגואיסטית להשיג את הבורא.

אני לא יכול לנצח את זה בתוכי, אבל אני בונה קבוצה כזאת שהיחס המלאכותי בתוכה דומה קצת לפחות למדרגה העליונה, ואז יורד עליי אור מקיף, אור עליון. אני לא מרגיש אותו אבל אני מרגיש איך הוא משפיע עליי מפני שאני משתנה. ולפי השינויים שלי אני יכול להגיד "כן, עשיתי איזה שהם מאמצים נכונים והאור פעל עליי". רק לפי ההשפעה שלו, רק לפי הפעולה שלו עלי, לפי התוצאה. אין שום אפשרות אחרת להגיע למדרגה העליונה, זה נקרא ללכת באמונה למעלה מהדעת.

כלומר אני מנסה להפוך את עצמי לאלטרואיסט יותר גדול, זה נקרא אמונה, תכונת הבינה, מעל האני, מעל הידע, מעל מה שאני חושב שאני. אני עוצם את העיניים כביכול, כלומר אני לא מסתכל מי אני, מה אני, אלא עכשיו אנחנו יוצרים חברה מלאכותית, אנחנו משחקים כאילו אנחנו נמצאים במדרגה העליונה, ובזה אנחנו מושכים על עצמנו כזאת כמות של אור מקיף שיכולה להרים אותנו למדרגה העליונה הזאת. וזה מה שאנחנו רוצים לממש היום.

ולכן התרגולות האלה שהן כמו בספורט. אתה יכול להגיד לפני תחרויות, "מה הם עושים, משחקים אחד עם האחר, הרי הם צריכים לשחק עם היריב האמיתי". אז לא. גם בצבא ואיפה שלא יהיה בכל מקום, בלי תרגולת אין שום דבר בשום תחום. המקור לדברים האלה הוא בשורש העליון, השורש הרוחני, כל העליות בחיים שלנו, כל ההישגים מתבצעים אך ורק על ידי תרגולות ומשחקים כאלה, והכול מתבצע אך ורק בעזרת האור העליון. אפילו אותם שחקני כדורגל, הם רוצים לשחק יותר טוב, הם רוצים להשתפר, ועם הרצון הזה הם מורידים על עצמם אור עליון ומשפרים את התוצאות שלהם.

במה שלא יהיה, זה אותו חוק שפועל כל הזמן. אבל אנחנו נמצאים במימוש המקסימלי שלו, אנחנו רוצים את המדרגה העליונה בצורתה הנקיה, לא להפוך לשחקני כדורגל יותר טובים או משהו כזה, אלא בצורה נקייה לקבל את המדרגה העליונה ולכן אנחנו מתאימים את עצמנו אליה.

כשאני מתחיל להרגיש שכל שאר האנשים נמצאים בשליטת הבורא, איך משתנות הפעולות שלי? ישנן פעולות פנימיות ופעולות חיצוניות. אספר לך רק מה שאני יכול מפני שזאת שאלה עדינה מאוד. בתוכנו כמובן מתעוררת אהבה כלפי הבורא, הבנה, יחס אבסולוטי כמו דומם, אנחנו מתחילים להתייחס אליו, ולהתייחס אל האנשים כאל נבראים לא חיים בכלל, אלא נמצאים תחת שליטת הטבע.

אנחנו חושבים שלצמחים יש איזושהי עצמאות, ולבעלי חיים על אחת כמה וכמה. כלב למשל קופץ עליי ואני מתעצבן, ואם נופלת אבן על הראש שלי, אני כועס על האבן? אנחנו חושבים שבתוך איזשהו נברא שיש בו יותר חיות אז יש לו איזשהו חופש בחירה, ולבן אדם בטוח, לכן כשמישהו "עולה עליי" אני חושב, "אני עכשיו אכניס לו".

ברור למה, כי אנחנו בעצמנו נמצאים בדרגה הזאת. נדמה לנו שהטבע הזה דומם, צומח, חי ומדבר נמצא בעולם הזה, ויש את כל החלוקות האלה של חופש הבחירה. כשאתה מתנתק מהאני שלך, כשאתה מקבל חופש מהאני שלך, אתה רואה שכל מה שמתחת לדרגה הזאת נמצא בשליטת הטבע המלאה או בשליטת הבורא, זה לא משנה.

ולכן, קודם כל אין להתייחס כלפיהם כאל יצורים עצמאיים. הערבים הורגים יהודים, אלה מתפוצצים, אלה עושים דבר טוב ואלה עושים דבר רע, אלה עושים משהו עם אלה, כל אדם בתוך עצמו, וכולם עם אחרים. אין לך שום רגשות, לא טובים ולא רעים, אתה פשוט רואה איך השדה הכללי מניע את האנשים.

עד כדי מצב שמופיעה, צצה בך איזו מחשבה, ואנשים מתחילים לבצע אותה. אם זה מעבר למחסום, אם המחשבה הזאת היא מתוקנת ביחס לבורא, והיא צצה אצלך מפני שהשווית צורה עימו באיזשהו אופן, נכללת ברעיונות, במחשבת הבורא, אתה רואה איך כולם מבצעים את המחשבה הזאת. בצורה כזאת אתה למעשה רואה את כולם מתוקנים.

אתה יכול להגיד שהם לא קיימים בתוך המצב החופשי שלהם. אבל במצב האפסי שלהם, במצב ההתחלתי שלהם לפני מחסום, כולם מתוקנים. מה זאת אומרת מתוקנים? הם מבצעים את מחשבת הבריאה בצורה תת הכרתית ובכך אתה מתחיל להרגיש, שאני לא, איפה האני שלי? זה לא אותו אני שנפרדתי ממנו, אלא זה אני חדש שעלי לרכוש. "אני" שווה ערך ל"בורא". ואז אתה כבר מתחיל לעבוד עם עצמך, מוסיפים לך אגואיזם ואלה הן כבר מדרגות רוחניות.

הפעולות ביחס לבורא מובנות. וביחס לקבוצה, הקבוצה לא רואה שום דבר. אתה יכול לשאול אנשים שהיו קרובים לרב שלי, יש עוד כמה מאות אנשים כאלה, והם יגידו, שלא היה כלום. זה היה אדם מבוגר, זקן, רץ כל הזמן, לא יכול ללכת בצורה חופשית, מדבר מהר מאוד. אם הוא היה מדבר בטלפון השיחה היתה עורכת 15-10 שניות מקסימום, אפילו בלי שלום ובלי להתראות, כלום. ואתם תבינו מאוחר יותר שכל מילה מיותרת, כל דבר מיותר הוא בלתי נסבל ונחשב כמזיק. ואי אפשר היה לראות שום דבר בחיצוניות. הוא היה מתעצבן אפילו יותר גרוע ממני, בצורה מיידית. אבל לאט לאט הוא למד לשלוט בעצמו. הוא אמר "כבר אין לי כוח", אבל היה לו כוח, הוא פשוט למד. כשעוד לא הייתי אצלו, אמרו עליו שעד גיל שבעים היה בלתי נסבל בכלל. אני באתי כשהוא היה בן 72-73 ואמרו לי, "היית צריך לראות אותו לפני שנתיים שלוש".

זאת אומרת, לא רואים על המקובל שום דבר, ולמה צריכים לראות משהו? הרי ביחס אליך הוא נמצא בדרגה כזו כמוך בשביל להתקשר איתך באיזשהו אופן. הוא לא יכול ליצור איתך שום סוג קשר אחר, אלא רק כל מיני קוסמים ומכשפים שרוצים להדהים אותך במעשיהם עושים את זה.

זה כמו אימא וילד. האימא יורדת לדרגת הילד, מדברת איתו משחקת איתו והילד מרגיש שאימא שלו היא שותפה, חבר בעצם, חבר למשחק. כמובן שהיא מנחה אותו, עוזרת לו, מענישה אותו, מעודדת אותו. אבל באופן עקרוני היא נמצאת בדרגה קטנה ונמוכה. כלומר, הכול נמצא ביחס למדרגה.

גם במדרגות הרוחניות, איפה שלא תהיה, תמיד המדרגה העליונה יורדת כלפי מטה, והיא אפילו מסתובבת ומפנה את האחוריים כלפי המדרגה התחתונה, היא מראה את עצמה מהצד הלא נעים. אתה מתחיל להרגיש בתוך עצמך אגואיזם ומתבצע שם הסתר של האור.

בחלק השני של המדרגה אתה עובר מצבים לא כל כך טובים. כמו שכתוב, "ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד". תמיד מדרגה חדשה מתחילה מיצירת הכלי, והמצב הזה הוא לא נעים. האגואיזם, קו שמאל יוצא כלפי חוץ, לילה וכולי.

לכן גם המקובל לא יכול להתנהג כאילו הבורא נסתר והוא מעניש אותנו, מכניס אותנו למצבים לא טובים, והמקובל הוא כזה אבא טוב יעזור לנו, יְיַפֶּה את החיים שלנו יותר. להיפך, לידו אתה צריך להרגיש עוד יותר רע מפני שהוא מכוון אותך בדרך באופן ישיר כדי שלא תברח הצידה, לא תברח מהתקדמותך.

ולכן היחס של זה שעבר את המחסום כלפי חבריו הוא למעשה אותו היחס כמו בעבר. הוא לא יראה ולא יפגין שום דוגמה מיוחדת. הוא יפעל כמוהם, הוא לא יתבלט.

שוב, תבינו אותי. אני לא חושש להגיד את זה. מה יקרה עכשיו, אני לא יודע. אתם יודעים, אנחנו בסופו של דבר קוראים הרבה ספרות קבלית. הם כולם נבאו קצת מה יהיה, איך ייראו המצבים שלנו, המצב שלנו היום בעולם. אנחנו מפלסי הדרך הראשונים בעניין הזה, ואי אפשר לפני שהעניין יתלבש בעולם שלנו, להגיד איך זה יקרה בפועל. אני רק יודע איך בודדים עוברים, איך אינדיבידואל עושה את זה, ולא קבוצות באופן המוני.

קבוצה בצורה המונית, אולי לא חמש מאות, חמישים אנשים, אבל זאת צריכה להיות קבוצה, צריכה לעשות את המעבר הזה, זה לא יקרה אחרת. את זה חקרתי, אני רואה ומרגיש את זה בצורה מדויקת.

מי שבאמת יעבוד על זה, נגיד שתהיה הקבוצה, אלו יכולים להיות שניים מאמריקה, שניים מרוסיה, כמה מקלנינגרד, מהארץ עוד איזה עשרה, זה לא משנה, וזה ייקרא ה"קבוצה". אבל זו חייבת להיות קבוצה. איך זה יקרה? אני לא יודע. אני יכול לתאר לעצמי מה שאני רוצה אבל זה עדיין לא התלבש בעולם שלנו אף פעם בפועל.

לכן אף מקובל, יהיה הכי גדול, לא מנחש. ראיתי את זה לפי הרב שלי, אם דבר עדיין לא התרחש, ואם לא היה משהו כזה בעולם עדיין, אי אפשר לנחש איך הדבר יתבצע. אנחנו יכולים להסיק מסקנות רק מתוך מה שהתממש, רק מתוך מה שקרה. כל מה שנדמה לנו כביכול זה לא בטוח אף פעם.

גם ב"הקדמה לספר הזוהר" כתוב שיש חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת, ומהות. ספר הזוהר מדבר אך ורק על חומר וצורה שמלובשת בחומר. על צורה מופשטת, ספר הזוהר לא מדבר, ואף מקובל לא מדבר על זה. משהו שעוד לא התלבש בחומר זה סתם דמיונות, ואם אתה מתעסק בחכמת הקבלה באמת, אתה מתחיל לברוח מזה, אתה מתחיל לזלזל בזה, אתה בז לזה, זאת פילוסופיה, להפך, כל הדמיונות האלה פשוט מסיטים אותך אולי לעוד כמה אלפי שנים מהדרך, תתחיל לבנות כל מיני צורות של קומוניזם ורק תזיק לעצמך. אני לא יודע איך זה יתלבש ואין לי שום דרך לנחש.

החלק הראשון של העבודה והחלק השני של העבודה, אלה אינן פעולות מכאניות. החלק הראשון של העבודה זה מצב שבו אנחנו לומדים, אוכלים ביחד, עובדים, עושים פעולות קבוצתיות משותפות החל מלימוד וכלה באכילה, הפצה, ומנסים לעשות את זה בצורה הכי קבוצתית שאפשר. יחד עם זה אנחנו יודעים שלפי הפעולות האלה אנחנו מעוררים על עצמנו אור מקיף.

אנחנו חייבים להבין את זה, והמחשבה הזאת חייבת להיות בנו, אנחנו צריכים לרדוף אחרי המטרה הזאת, אם אנחנו עושים את זה, זה נקרא החלק הראשון של העבודה. החלק השני של העבודה בו אנחנו כביכול מדמיינים את עצמנו ושוהים כבר במדרגה יותר עליונה מעל המחסום, ומנסים לבנות יחסים כאלה בינינו, להחדיר אותם לקבוצה, לתוך היחסים בינינו.

אז השלב הראשון שבו אנחנו מנסים למשוך את האור העליון, והשלב השני בו אנחנו מנסים להידמות למדרגה העליונה וגם בזה למשוך אור מקיף, זה כמו מה שציירתי ותיארתי, קצת מעל המים, קצת מתחת למים. רצוי להתייחס לזה כך או כך. מפני שאחרת אתה יכול לברוח מזה, להתחיל לדמיין לעצמך שאנחנו כבר שם או שם. איך יחד עם זה אני יכול להיכלל בתוך רצונותיהם של אחרים? על זה אנחנו קוראים בכל המאמרים, שלשם כך צריך פשוט להשתדל, רב"ש כותב פשוט לעשות נעים לחברים, להעלות להם את מצב הרוח, הדבר היחידי שיכול באמת להיות חסר לחברים - מצב רוח.

לשם יציאה מתוך עצמי והתכללות בתוך כלי אחר, אני לא צריך לחקור אותו, "באתי לעזור לך, תוציא את כל מה שיש לך עכשיו", לא. אתה פשוט צריך לנסות להרים את מצב רוחו וזה הכי טוב, וזה הרבה יותר טוב מאשר לעסוק בפעולות אחרות, זה יכול להיות אפילו באופן פנימי. ובאופן כללי היחס לחברים הוא הרי דבר פנימי שאף אחד לא יודע מהו באמת.

אפילו מקובלים במשך שנים רבות, אלפי שנים, בהיותם בקבוצה, תרגלו לדבר הפוך לחלוטין. בצורה חיצונית הם התייחסו אחד לחברו כביכול בצחוק בצורה קצת גסה בשביל להסתיר את היחס האמיתי שלהם. אם נקרא, "סנה בוער בקוצק", הם אפילו צחקו אחד על השני, צחקו על כל מיני מצוות, ועשו את עצמם ליצנים שאף אחד לא ייקח אותם ברצינות, בכדי שבאופן מקסימאלי יוכלו להסתיר את מה שנמצא בתוכם, בתוך הלב.

זה לפי הכלל "לצנועים חכמה", כלומר הרי הכול צריך להסתיר תחת המסך, את כל האני שלי, את כל הרגשות שלי, וכלפי חוץ לחשוף רק את התוצאה. אבל אנחנו נמצאים בכזה מצב, האגואיזם שלנו כל כך גדול לעומתם, שאם נתחיל לשחק ביחסים גסים ולא רציניים בינינו, ורק בפנים לשמור על אש האהבה אחד כלפי האחר, בסופו של דבר הגסות והיחס הלא רציני אחד כלפי השני יהיה גם בפנים וגם בחוץ. לכן אנחנו לא יכולים להיות משהו אחד בחוץ ומשהו אחר בפנים.

אנחנו לא עד כדי כך חזקים, אנחנו לא עד כדי כך מנוסים בעניין הזה. אבל כשתהפוך למקובל אחרי המחסום, אז כמובן תוכל גם להסתיר וגם לחשוף את עצמך באותה מידה שבה כבר תבין איך לעשות את זה.

היום אנחנו לא צריכים לעשות את זה, אנחנו צריכים להתייחס אחד לשני רק לפי המודל איך היינו מתייחסים אחד לשני ברוחניות, לתת דוגמה אחד לשני בזה. אתה לא צריך ללכת ולנשק מישהו, אתה לא צריך להתחבק, אלא אפילו על ידי פעולות בלתי נראות לעין אתה יכול לעשות את זה. אבל חייבות להיות איזשהן פעולות נראות לעין בכל זאת, אתה חייב לתת דוגמה של היחס שלך, זה הדבר הכי טוב, הכי פעיל.

תלך למטבח תראה איך החבר'ה עובדים, תלך לעוד מקום, תנסה להיות יחד איתם ותראה עד כמה זה טוב. בחצי שעה עבודה במטבח אתה מרגיש את כל מה שהם מרגישים, או בניקיון. בכזה סוג של קשר אתה תצליח. לכל אחד ואחד מכם יש איזו תורנות, ומי שאין לו, הוא פשוט בן אדם מסכן, הוא חייב מיד לפנות ולבקש שיתנו לו. אני ממליץ לכולם. אני בעצמי לפני השיעור נכנסתי ועבדתי במטבח. זה הכרחי. פשוט להתחבר, לפחות קצת, לשעה, לקבוצה הזאת שעובדת, לקבוצה אחרת שעובדת ומשרתת פה את כל האירוע. הקשר צריך להתקיים בכל הרמות.

תלמיד: מה זה אומר להידמות למדרגה העליונה יותר, לשחק בפועל?

כמו שהשחקנים עושים, כך אנחנו עכשיו משחקים בתיאטרון. כלומר להעביר שבוע במצב כזה כאילו אנחנו נמצאים באיזשהם קשרים קבוצתיים. צריך להיות בקבוצה שלנו באופן תמידי גילוי מקסימאלי של אהבה, רגשות, קשר אחד לשני, כדי דרך זה להשיג את הבורא. כפי שאמרנו כבר, כל מחשבה וכל מעשה צריך להתחיל בבורא ולהסתיים בבורא. כלומר אני מחפש את הבורא ולשם כך יש לי אמצעי, העולם הזה, הקבוצה, הספרים, הלימוד, בכדי לצאת ולהשיג אותו. זה לא יהיה מסובך.

אנחנו רואים שכל יום האנושות מבינה יותר ויותר ומקשיבה למה שהקבלה אומרת, ואתם תראו במשך החודשים הקרובים איך יתחילו לחפש את זה. אלה שלא רוצים להקשיב עדיין, הם יבואו בריצה. הם עדיין אולי מצליחים להחזיק מעמד, אבל עוד מעט כולם ירגישו ריקנות. ריקנות שתגרום לאדם להיכנס לחיפוש, היא תגיע, רואים את זה, זה כבר בפתח הדלת, ואז יהיה הרבה יותר קל. וכעיקרון, כל מבנה הקבוצה, הקשרים עם קבוצה אחרת, יחסים בתוכה כלפי ההפצה, כלפי חוץ, הכול צריך להיות מושתת על העיקרון הזה, להידמות למדרגה יותר עליונה.

אנחנו מפיצים את ידיעת הבורא בעולם. הוא מתייחס כך כלפי האנושות, וגם אנחנו מתייחסים בצורה כזאת. אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה כלפי כל האנושות בשום פנים ואופן. בעל הסולם כותב ב"כתבי הדור האחרון", שאדם צריך לבחור בסביבה קטנה ורק בתוכה לממש יחסים כאלה. בחוץ אנשים לא יבינו אותך, הם יחשבו שאתה איזה טיפש קדוש, או סתם חסר דעת. אתה צריך לפעול על פי החוקים האלה רק בפנים, רק בתוך הקבוצה שלך, מפני שזו חברה שמבינה אותך ומעודדת אותך וכך היא מצפה שתעשה. כך בעל הסולם כותב ב"כתבי הדור האחרון". כלומר את ההידמות למדרגה הבאה אנחנו מנסים לשחק בקבוצה, מנסים לתרגל בקבוצה, וזה קובע את החוקים בקבוצה, את כל מה שאנחנו רוצים להמציא ולעשות. זה בעצם המקור למבנה שלנו.

השאלה היא, באיזה אופן ניתן לתאר לעצמנו סדר פעולות מדויק שאותו אנחנו צריכים לבצע בכדי ליצור תנאים של הימצאות כביכול במדרגה עליונה. את סדר הפעולות האלה אני אכתוב היום בלילה. אני אלך מוקדם בערב מתוכנית הבידור שלכם, אני לא יכול להישאר כי אני חייב שעתיים, שלוש ללמוד לבד. אני צריך לחשוב, אני צריך להביע את זה בצורה נכונה, אני צריך לחשוב, זה קיים בפנים.

מדוע הקבלה מתפתחת, מדוע היא מסתגלת, מדוע היא הופכת להיות גלויה ואפשר לספר עליה יותר? מפני שהאנשים מתפתחים, האגואיזם מתפתח, הוא הופך להיות מתאים יותר בזה שהוא יכול לקבל לתוכו יותר כתוצאה מהייסורים שהוא עובר. הוא מתחלק כבר לשני חלקים למוחא וליבא ולכן אפשר לספר לו יותר, הוא יכול להבין יותר, אפילו מתוך הניגוד שלו. בן אדם שקיבל מכות מבין יותר טוב מאחד שלא קיבל.

במידה שהקבוצה תהיה מוכנה, באותה מידה אוכל להביע יותר. עברנו כמה מצבים טובים בעת שבנינו סוכה, והנה הצלחתי לכתוב כמה דברים על מעבר המחסום, וגם זה מאוד בקירוב. הרי אפשר לכתוב ספר שלם על המצבים האלה, לחלק אותם למה שעכשיו מבקשים החברים שלנו, לפרט בצורה מדויקת איך להידמות מעתה והלאה למדרגה העליונה כדי לעורר על עצמנו יותר אור מקיף. אני אשתדל לעשות זאת.

תלמיד: אמרת שצריך לחפש עכשיו את הרגע של הבושה כלפי החברים, הרי זה ברור שכך אני פועל עכשיו?

ברור לי עכשיו שאני פועל רק בכדי להשתמש בכל העולם, בהורים שלי, בחברים, ברב, רק בכדי להתקדם קדימה. זהו המצב הטבעי שלי ואין לי שום עניין להסתיר אותו. נכון, זה המצב הטבעי. אבל במדרגה העליונה יותר המצב הזה מתחלף בהרגשת בושה שאני כזה. כלומר בשביל מה צריך את זה? בכדי שלפחות להביט על עצמנו מנקודה אחרת, מנקודת הבושה. נקודת הבושה מופיעה כתוצאה מהשפעת האור עלינו.

מאיפה מבחינה א' הופיעה בבחינה ב' רצון להשפיע, זה קרה מפני שהאור שהיה בבחינה א', מלבד תענוג, מסר לבחינה א' את התכונה שלו, הוא הראה לה שהוא המשפיע וכתוצאה מזה היא הבינה שהיא רוצה להשפיע. לכן אני צריך לדמיין את זה בצורה מלאכותית, כאילו האור כבר פועל עליי ואני מרגיש את תכונות ההשפעה שלו ואני מרגיש מנוגד כלפיו.

אם אני אנסה להרגיש את עצמי, לחוש שאני אגואיסט לחבריי, בזה אני אעורר על עצמי עוד יותר אור מקיף, הרי הוא צריך לעשות את זה עליי, זו ההשפעה הישירה שלו. ואני ארגיש את השפעתו עליי בתור בושה. לכן זו הפעולה האפקטיבית ביותר שמעוררת עליי את האור המקיף. אור מקיף הספציפי בשבילי.

אני לא יכול עכשיו לדמיין את עצמי בדרך שונה מאשר אני מדמיין את עצמי בצורה מלאכותית בתור אגואיסט ביחס לאחרים. זה שכל אחד יכול לראות בתוכו אגואיזם, זו לא בעיה. הבעיה היא להתחיל לתאר שאתה מתבייש בזה, ושההרגשה הזאת תשלוט ביחסיך לחברים, ואז נראה שאתה מתאים את עצמך ביחס למדרגה יותר עליונה.

תלמיד: איך זה לא מקטין את עצמי?

בשום פנים ואופן זה לא מקטין את השתתפותי בכל הפעולות, לא. אני ממשיך לפעול. האגואיזם שלי הוא הכוח המניע שלי ואני חייב להעניק לו מילוי, כל מיני מדליות, כל מיני סימני עידוד שהוא יוכל לפעול, ועם זה אני מבין שאני אגואיסט ושאני מתייחס לאחרים בצורה של צרכן. אני חש את האגואיזם, מרגיש אותו לא כבעיה, לא כמחלה שלי, אלא אני מרגיש שזהו הנברא שהבורא ברא. אני אפילו לא לוקח אותו בחשבון כמשהו שלי, אלא אני מרגיש שהוא יצר את זה בתוכי ואז אני מתחיל לפנות אליו שהוא ייקח את זה.

תלמיד: מה זה אומר שהוא ברא בי "נברא טבעי"?

מדוע אני מתבייש במקרה כזה? אני מתבייש מפני שאני עדיין נמצא במצב הזה ובמאמצי האישיים לא הגעתי ליכולת לצאת ממנו. אדם לא צריך להתבייש בזה שהוא נברא כך, אלא להתבייש שהוא עדיין לא תיקן את עצמו, וזה תלוי אך ורק בו.

נקודת הריכוז שלי היא לא בזה שהבורא עשה את זה. ברור שאני לא מתבייש מהטבע שלי, אלא אני מתבייש שאני כזה. מה זה אומר? זה אומר שעוד לא תיקנתי את עצמי, שעוד לא שכנעתי אותו, עוד לא דרשתי ממנו שיתקן אותי, עוד לא עשיתי את מה שתלוי בי, בזה אני מתבייש.

כמובן שבצורה טבעית אני רוצה לנצל את כל מי שיושב פה לטובתי. יתרה מכך, אני מוכן להרוג את כולם, את כל כדור הארץ, הרי כולנו נמצאים במצב אגואיסטי כזה. האגואיזם האמיתי שלנו לא מתחשבן עם אף אחד, לא משנה עם מי, אפילו עם הילדים שלנו. אומנם אנחנו לא מבינים את זה, אבל למעשה זה כך. אבל שהפסיכולוגים יתביישו בזה, או המורים שצועקים על התלמידים בבית הספר, אלו שטויות, אנחנו מבינים שגם התלמידים וגם המורים נמצאים באותה רמה.

אני צועק על עצמי לא מפני שאני כזה, אלא מפני שאני עדיין כזה. התיקון שלי תלוי בי וצצה בי בושה. לא צצה בי בושה בגלל שהבורא עשה אותי כזה, אלא בגלל שאני לא מצליח להעביר את עצמי מיד למדרגה הבאה. הבושה היא כוח מניע שעוזר לי להתרומם. אם לפתוח את כל פעולת הבושה הזו בתוכי, אז אני צריך להתבייש בזה שעוד לא השקעתי מספיק מאמץ, וזה שאני צריך לבקש מהבורא שהוא באמת יתקן אותי. אפשר לחלק את זה לעוד ועוד.

תלמיד: האם בקשה להיפטר מהבושה זו תפילה נכונה?

שוב, גם כאן קיימים שני סוגי בקשות, או לתועלת עצמי או כלפי חוץ. או שאני רוצה להיפטר מהבושה כי זאת הרגשה מאוד לא נעימה, או בגלל שאני רוצה להידמות לבורא ולהצדיק את פעולותיו עליי, להצדיק את הטבע שלו, להצדיק את הטבע שהוא עשה בתוכי. זאת הסיבה שאני רוצה שהוא יתקן אותי.

הכול תלוי בכוונה, מה אני רוצה להשיג בסופו של דבר, לשם מה אני רוצה להיות מתוקן, או כדי להיפטר מהרגשת הבושה, או כדי לרכוש את תכונות ורצונות הבורא.

תלמיד: איך לעבור מחסום?

מחסום אפשר לעבור רק אם אני נמצא בתוך קבוצה. שום שיטה קבלית לא לוקחת בחשבון מעבר אישי של מחסום, זה בלתי אפשרי לעשות. רק אם מלמעלה נותנים לנשמה מיוחדת משימה מיוחדת, מדויקת, אז פשוט תופסים אותו באוזניים ומושכים אותו, מעלים אותו מעל המחסום, מובילים אותו, וגם זה מלווה בהרבה מאוד סבל והרבה ניסיונות. לכן לא יעזור לאף אחד שום דבר, רק עבודה בקבוצה. אתה שואל, איך לזרז, איך לעשות? רק דרך הקבוצה. באופן אישי אין שום דרך, שום פעולה, שום תכונה, כל הגדרה שחסרה לך, מה שתרצה, אתה יכול להעביר אותה רק דרך הקבוצה, לשכנע את עצמך.

אנחנו בנויים בצורה כזאת שדעת הכלל משכנעת אותנו, גם הרגשת הבושה וגם הרצון שלנו להתבלט. בקיצור, על ידי שימוש נכון בקבוצה אתה יכול לעורר בך כל תכונה עד כדי מצב שימשוך אותך החוצה. תתייחס לתכונות שלך בצורה בררנית, תתייחס לקבוצה בצורה בררנית, רק בשביל שיתקנו את התכונות שלך. אתה משתמש בקבוצה בשביל להתרומם למעלה. מה זה אומר להתרומם? להשפיע להם. זה לא משנה באיזה מילים להשתמש, הפעולה הרוחנית היא אותה פעולה כל הזמן.

כשאדם עובר מחסום, כל האגואיזם שלו נשאר למטה, הוא עצמו מכונה נקודה, והוא לא מרגיש שום אגואיזם. את כל הפעולות שלו מעבר למחסום הוא מתחיל לעשות כאלטרואיסט מלא. בהתחלה הוא רוכש תכונות אלטרואיסטיות, כמובן שגם אותן הוא רוכש על גבי התכונות האגואיסטיות, כי הרי הנברא זה רצון לקבל, הרצון לא נעלם לשום מקום, הוא פשוט מתגלה בצורה פחות או יותר בהתאם לאיך שאנחנו צריכים לעבוד איתו. כלומר תמיד בתוך עצמי אני רצון לקבל. אנחנו לא מרגישים אותו בצורה נקייה בתוכנו, אנחנו חושבים שזה רצון לקבל לתועלת עצמי.

כשנעלם האני שלי, הרצון לקבל לתועלת עצמי, אני קיים או לא קיים, הרצון ליהנות נשאר, אנחנו מרגישים אותו בכל מקרה, אבל אז אנחנו מרגישים את הרצון ככלי ניסיוני בלתי תלוי, ומעליו אנחנו בונים את הרצון להשפיע, כלומר את הכוונה להשפיע, לא רצון. במידה שאנחנו יכולים לבנות את הכוונה הזו, באותה מידה הרצונות ליהנות מתגלים בנו יותר ויותר ואנחנו משלבים אותם עם מסך. זה בצורה מאוד מאוד מופשטת כמובן.

אגואיזם תמיד מתגלה בצורה של קו שמאל, בצורה של קליפות, בצורה של רצון לקבל, תמיד יש מספיק. במידה שיש, תמיד אפשר להרגיש. כל המדרגות בנויות כך, שבמידה שאני צריך לעלות למדרגה הבאה, האגואיזם מתגלה.

אתה שואל אותי איך תתממש מחשבת הבריאה בקבוצה. שוב, כפי שאמרתי כבר, אנחנו לא יכולים מראש לשער שום דבר. מזה שאני מסתמך על כתבי בעל הסולם ומקובלים אחרים, אני חושב שהקבוצה שלנו בסופו של דבר תצמח עד למצב של כמות אנשים מסוימת, לא כמות אינסופית, לא מיליארדי אנשים, אלא יהיו אולי עשרות אלפים, מין תנועה כזאת, לא יותר מזה, אבל לא כמות אדירה שמכסה את כל שטחו של כדור הארץ.

מפני שבסופו של דבר אנחנו מתעסקים עם אגואיזם שמורכב לפי מבנה מסוים, ורק החלק העליון ביותר שלו מוכן להתחיל להסתגל כלפי העולם העליון באיזשהו אופן. בעל הסולם כותב במאמר "הדור האחרון", שזאת תהיה חברה קטנה שתיצור מדינה קטנה שיהיו בה כל המערכות שצריכות להיות בתוך מדינה רוחנית כזאת, והיא תהיה הדגם שייבנה בכל העולם. ובהדרגה יהיו כאלה תנאים בעולם הסובב אותנו שאנשים בעצמם ישתוקקו להצטרף למדינה הזאת. זה נראה וזה מאוד גלוי לעין לפי השורשים העליונים.

זה אפילו יותר גלוי וברור מאשר ההתקדמות של הקבוצה שחייבת להתרחש איתנו עכשיו. מפני שזה תלוי במצבים הקונקרטיים שלנו, והמצבים ההם הם כבר מאוד מוגדרים. דובר כבר על עשרות או אפילו מאות אנשים שעוברים מחסום, שיארגנו את השכבה העליונה הזאת, שכמובן מושכת על עצמה אור מקיף בשביל כל השאר, וגם השכבה המלאה באור פנימי בעצמה, זה יהיה כוח רוחני גדול מאוד בעולם שלנו. כל יחסי הכוחות בעולם ישתנה בצורה כזו ולמעשה בעתיד אני רואה שהקבוצה שלנו תשתנה בצורה כזאת. כל הקבוצות יהפכו לקבוצה בינלאומית אחת, ולאחר מכן אני לא יודע באיזה אופן זה יקרה, אנחנו ניצור חברה קטנה שבה נחייה ונעבוד ונעסוק בלימוד ובהפצה וזה יהיה העיסוק העיקרי שלה.

אני רואה שיהיו אנשים שיתעסקו אך ורק בזה, זה בעצם יהיה הרכב הפעילות העיקרי בעולם, וכל אחד צריך להתכונן לזה בדרך זו או אחרת. מפני שלפי שיטת הפירמידה ככה כל העולם בנוי וזה מה שנצטרך לעשות. ובסופו של דבר כמובן שזה יהפוך להיות חברה קטנה, והחברה הזו אני לא חושב שתהיה מדינה עם צבא וכולי. זו תהיה איזושהי שכבה על מדינית שתביא ותמשוך עוד ועוד אנשים ותשפיע על כל העולם.

אבל הכול תלוי עד כמה נעורר מלמעלה אור מקיף, ועד כמה האגואיזם מלמטה יתגלה ביתר מהירות. ובעולם שלנו זה מתקדם לפי קצב כזה שלא מדובר באלפי שנים, בו האנשים התפתחו וכמעט ולא היה הבדל בהתפתחותם. למשל המאה העשירית והמאה החמש עשרה, ההבדל ביניהם זה כמה גילויים קטנים, כמה המצאות קטנות במהלך חמש מאות שנים והיום בחמש שנים לא יודעים מה יקרה. אני חושב שעד שנת 2007 הדברים האלה צריכים להתלבש, ולהתגלות במציאות. כשהמאמר "סכנה קיומית" נכתב, דובר על קיומו של עם ישראל בארץ. לא דובר אף פעם על קיום של קבוצה קבלית בעולם.

כמובן שיש איום על מדינת ישראל, ואני לא רואה בינתיים שום פתרון לבעיה הזו, ואפשרי בהחלט שזה יגיע עד כדי מצב שכל היהודים יצטרכו לנטוש את המדינה. אז מה אנחנו עושים בשביל שזה לא יקרה?

מזה נובעת השאלה הבאה, "ומה עם ענף ושורש, כלומר שורש רוחני שנקרא ישראל והענף שלו בעולם שלנו שנקרא ישראל?". אני לא חושב שיש קשר כזה בין שורש לענף. למעשה ישראל אלה המשתוקקים כלפי הבורא באמת, יהיה להם כוח ורעיון שהם יצליחו וירצו להישאר כאן, ושום דבר לא יפגע בהם. וכל השאר יחושו ייסורים כאלה שיינטשו את המדינה הזאת, ובצורה כזאת שורש וענף יתאימו אחד לשני.

אני חושב שהמדינה הקטנה הזאת תהיה כאן ומכאן היא תתפתח הלאה, מפני שכל ענף בסופו של דבר צריך להיות תואם לשורשו, על אף שמה שהתרחש פעם אחת לא יתרחש שוב. נגיד, אדם לא צריך לצאת היום שוב למצרים לקבל את התורה, לא יהודי ולא גוי, אף אחד מאתנו, אין בזה שום צורך. פעם התרחש מגע בין שורש לענף כשהייתה כאן מדינה שנקראה ישראל, והיא לא כמו היום שזה דבר מלאכותי קיבוץ גלויות בפועל, אין שום דבר אחרי זה. ולמעשה מדינה רוחנית כזאת כן הייתה פה בימי דוד, ולמעשה אפשר להגיד אותו דבר לפי שורש וענף שזה לא מתבקש יותר.

אני לא רוצה להגיד כן או לא מפני שזה עדיין לא התגלה, אבל יש לי כל ההוכחות לזה שזה יכול להיות וגם לא להיות. מצד שני בניין בית המקדש השלישי חייב להתקיים ומפני שזה עדיין לא קרה, אז זה כן צריך להתבצע.

ואם זה יכלול מדינה יחד איתו אינני יודע. למה צריך מדינה? בית המקדש זה בעצם מימוש השתוקקות האנשים כלפי העליון. בית המקדש בנוי לפי דגם מדויק של הנשמה במצב המתוקן. אם ניקח נשמת אדם מתוקנת, נברא מתוקן ונדמיין אותו כחלקי הגלגלתא עיניים, אח"פ, קצוות וכולי, וכל זה נביע בחומר של העולם שלנו, אנחנו נקבל מבנה מדויק של בית המקדש השלישי.

אם ההתגלות הזאת תהיה בתוך האנשים על ידי תיקון פנימי, אז באמת השורש העליון ייגע בענף שלו. ואם זה לא יתרחש בתוך האנשים, אם לא יגיעו לגמר תיקון, אז למה לבנות איזשהו בית קטן? הם אפילו לא ידעו איך לעשות אותו.

משמעותו של כל נברא הוא בכל עולם ועולם, בכל דרגה ודרגה מהעליונה עד התחתונה להידמות למבנה שהבורא ברא מלמעלה למטה, והאדם צריך לעשות את זה מלמטה למעלה.

האדם עושה את הפעולה הזו בתוכו מלמטה למעלה ואם אנחנו לא נעשה את זה, בזה אנחנו נדמה לפעולת השבירה, וכבר נאמר על האדם הראשון, מדוע הוא עבר שבירה, מדוע הוא חטא? מפני שהוא אכל פרי לא בשל.

מה זה פרי לא בשל? כשאין מסך לקבל את כל האור העליון ועל כן כל החטאים וכל הטעויות של האנשים זה בגלל שאנחנו עושים משהו לפני הזמן, זה המקור לכל הטעויות. למשל הקיבוצים והקומוניסטים, כשאנשים לא מחכים להיות מוכנים מבחינה רוחנית לפעולה אגואיסטית, והם מבצעים אותה.

אם זה היה מתבצע לאחר הכנה רוחנית, כל הפעולות שלנו היו מבורכות והיה המימוש של התיקון הפנימי שלנו. אם זה לא יקרה, אז בית המקדש הזה יהפוך להיות הטרגדיה הגדולה ביותר. זה פשוט צחוק אם נתחיל לבנות עכשיו אולם אירועים, מזל שהערבים מחזיקים במקום הזה ולא נותנים לנו לעשות את זה. מה תעשו שם, תעשו מוזיאון, תמכרו כרטיסים שאנשים יבואו ויסתכלו?

במידת תיקונו של העם ביציאתם ממצרים, משה הסביר להם מה לעשות בפועל. ואם העם נופל, אז הפעולות האלה מתבטלות. אחרי 40 שנות נדודים הם הגיעו לדרגת בינה ויכלו לעלות לארץ ולעבד אותה, מפני שלעבוד עם המלכות אפשר רק אחרי שרכשת תכונות הבינה, הכול צריך להיבנות לפי התאמה מוחלטת. וכל הפעולות הלא טובות כמו מלחמות, גירושים, הרס, התרחשו אך ורק מפני שאנשים ואפילו מלכים, כוהנים, ביצעו פעולות שלא הם ולא העם היו מוכנים אליהן, וגם היום אותו דבר.

לכן אסור לנו לזרז, אסור לנו לקפוץ לפני מה שמתרחש בפועל. אנחנו יכולים להגיד שאותו דבר אנחנו עושים בקבוצה, אז לא, אנחנו לא עושים כך בקבוצה, אלא בצורה מלאכותית אנחנו מנסים להידמות למדרגה העליונה, לא שאנחנו באמת נמצאים באיזה בית מקדש, וזה בשביל למשוך עלינו אור עליון, בשביל שהבורא יתקן אותנו. זה הבדל גדול.

האיום קיים, וקיים בצורה מאוד מאוד ממשית ומתגלה בהדרגה בפועל. מצבו של עם היהודי בארץ נהיה יותר ויותר גרוע מיום ליום. נדמה לנו שעדיין זה לא כך, אבל למעשה זה כך, והמצב רק יחמיר כמובן, אחרת איך אפשר להכריח את הבהמות האלה להקשיב. המדינה הזאת ניתנה לנו כמובן, אבל זה לא אומר שכל מה שניתן מלמעלה מתגלה לנו בצורה טובה. הרי כל מה שניתן מלמעלה אנחנו מקבלים בכלים ההפוכים, בכלים דאחוריים, ולכן זה נתפס בנו כייסורים. אני מדבר על סכנת השמדה, איך היא נראית בעינינו, ולא איך זה נראה מלמעלה. מלמעלה אלו תיקונים, ומלמעלה אנחנו בכלל נמצאים בגמר תיקון. אדם שעובר מחסום הוא לא רואה בכלל שערבים מכים יהודים, אלא להפך, הם מעוררים תיקון. היהודים מענישים את עצמם. במדרגה יותר עליונה בכלל אף אחד לא מרביץ, אף אחד לא נלחם בך, במקום זה כולם מתחבקים ומתנשקים.

אנחנו נקרא את המאמר גילוי והסתר של הבורא, תקראו את המאמר. כשהבורא נסתר, נראה לי שכולם רעים, וכל מי שגונב הוא המצליח ביותר בעולם הזה. ואחרי שאתה עובר מחסום, מגיע לגילוי פנים, אתה חש דבר שונה לחלוטין, כמו שאומרים "עולם הפוך ראיתי". אלה הם ככה ואלה הם ככה בכלל. לכן כשאנחנו מדברים על אוכלוסייה רגילה, אנחנו מדברים על סכנת השמדה, כי מה אפשר לעשות מלבד זה?

(סוף השיעור)