שיעור בוקר 14.10.23- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
בעל הסולם. עמ' 488. עיתון "האומה"
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 488. עיתון "האומה", כותרת "היחיד והאומה".
היחיד והאומה
"האדם יצור חברתי. הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו, כי אם בעזרה מזולתו. ולכן שיתוף רבים - הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדה היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו. והוא זקוק לחיי חברה, - הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד, הנקרא בשם "אומה" או "מדינה". שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות, ומי במלאכת יד, וכדומה. והם מתקשרים באמצעית חליפין של תוצרות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד, הן בחיים החומריים, והן בחיים התרבותיים.
מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי להתהליך של אדם יחיד, ותפקיד כל יחיד בהאומה שוה לתפקידם של האברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד, מחויב שימצא בתוכו הרמוניא מליאה בין אבריו: העינים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב וליעץ, אשר אז הידים עובדות או לוחמות, והרגלים הולכות, וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו - כן האברים המהוים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניא מליאה. וזה הכרחי לחיים הנורמליים של האומה ולקיום בטוח.
וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניא מבין אבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהווה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו, "לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חנם שהיתה, באותה הדור", כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח.
לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.
ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותם בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להמצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור. והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם. לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, - כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד.
אולם בהתפתחות הדורות, כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של "מדינה". רצוני לומר, בלי שום יחס משפחתי גזעי, שקשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נוגע מתוך צורך הדדי, אשר כל יחיד מתאחד עם הכלל לגוף אחד, שהיא המדינה. והמדינה מגנת, בכל מדת הכח של גוף מדיני, על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד.
אכן המעבר הזה, - שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, - אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים בהאומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעים לו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. - כן המדינה, מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.
אבל שליטה המבוססת על כפיה ועונשין, - הוא כח חלש מידי, להניע לכל פרט באופן מספיק לשמירת צרכי הכלל. וגם הכלל יתחלש ולא יוכל לקיים התחייבותו, לשמור ולהגן על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד שבו. ואין לנו עסק כאן עם צורת המשטר של המדינה. כי בין שהיא אוטוקרטי, או דמוקרטי, או שיתופי, - אין הם משנים כלום את עיקר ביסוסה של כח האיגוד החברתי, - לא תוכלה להתיסד ומכל שכן להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה החברתית.
ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל - היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, נתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואיננם.
והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית, אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכינו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת - אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ. ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו, מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת.
והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.
ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגודם הוא מתוך מקרה חיצוני. בעניננו אנו - דבר זה מכאיב מאד את הלב.
ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במדה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.
והתקוה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים להדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם.
וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק להמשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבנין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה יפול הבנין ואבניו יתפזרו לכל רוח.
וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, - עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית נפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן.
ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי להתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי נטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.
וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל בריה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הבריה, שבלעדיו לא היתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבהאדם. רק הצורך הוא להציב גבולים חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להשמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו.
וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו - כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה, אלא פעם אחת בחיים.
אמנם מאוס לנו מאד האגואיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו, שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם. כן הדבר באגואיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שבהיחיד לצרכיו עצמו. דהיינו, גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע.
ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז, החל מהאומות שאינם דואגים כלום לטובת זולתם, עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם, שזה הנקרא בשם "שוביניזם". ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום "תרתי דסתרי".
מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל בריה הקימת לפי עצמה, שבלעדיה לא היתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה.
ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדודנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחבירו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בהשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בהדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת - ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי בהאומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי היתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.
מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?
ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכין חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להשען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד.
יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו - הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית שהיתה, נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.
ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, - היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו."
א.ג.
שאלה: יש פה קטע מאוד מעניין על הרגש שלנו היום. הוא מתאר בצורה היסטורית מאוד יפה למה אין שני מצבים, אהבה בתוך העם ושנאה, כדי שאפשר יהיה לעבוד ביניהם, אבל יש גם קליפה כזאת של אהבה לאומית מופרזת שהופכת לפשיזם, שוביניזם, כאשר רק בשנאה כלפי אחרים הם יכולים להתאחד בעם. למה הצורה השלישית הזאת קיימת?
זוהי צורה קיצונית של האגו, אין פה שום דבר מיוחד.
תלמיד: פשוט אנשים מתבלבלים בין אהבה לעם שלהם, למשל תשאל את השכנים שלך, אתם אוהבים את העם שלכם, הם יגידו, בטח אוהבים את עם שלנו, אבל עלינו להשמיד את האויבים שלנו כדי שנחיה באושר.
כמובן, תמיד.
תלמיד: למה אנשים מבלבלים את זה עם האהבה?
כי אם אתה אוהב את מי שנגדך אז אתה אויב של העם שלך, ואם אתה שונא אותו ומשמיד אותו אז אתה גיבור בעם שלך. זה הכול.
תלמיד: זה פשוט בלבול בעולם הקיים, למה הבורא לא עשה כך שפשוט יהיו שני מצבים קיצוניים, שבירה בעם, שנאה, ואהבה בעם, וכך אנשים יכולים לבחור, אחרת אנשים מתבלבלים, חושבים שהם באהבה כשאין בהם בכלל שום קשר לאהבה.
אז לא היית יכול להפוך שנאה לאהבה. זה היה למשל כמו במצב של בעלי חיים שאתה מאלף אותם והם מוכרים את עצמם אליך עבור מזון.
תלמיד: אז יש משימה להפוך שנאה לאהבה בהכרח?
איך אחרת? זה כל העסק.
תלמיד: אבל מהי אותה השנאה שעכשיו מתפתחת בעמים כלפי עמים אחרים?
צריכים לזהות אותה כשנאה לא נכונה שצריכה להפוך להכרה נכונה, מה אני שונא ומה אני אוהב.
תלמיד: במצב המתוקן, וזה נושא כאוב - השכנים, אלה שעכשיו יורים עליהם טילים, פעם הם יתחילו לאהוב?
לא, זה לא קורה בצעד אחד, אי אפשר לעשות את זה בצעד אחד אבל ידועים כל מיני מקרים, כאשר אויבים מרים לשעבר עברו והפכו להיות חברי אמת.
תלמיד: כלומר אתה רואה שבסופו של דבר יקרה המצב הזה.
אני בטוח שכך חייב להיות, כי ככל שהשנאה יותר מתגלית ככה תתגלה יותר האהבה.
תלמיד: איך אנחנו יכולים לסייע כדי לקבוע שלא להגיע לכזו קיצוניות?
להסביר. צריך להסביר שזה חוק הטבע. ואחרת אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, רק אם אנחנו נבין את חוק הטבע. זה הכול.
תלמיד: אבל אי אפשר פה להגיע לאיזו אהבה בין אחד לאחר, אלא צריכה להיות איזו אהבת עולם, שאפשר להתעלות ממש מעל כל ההבדלים.
בסופו של דבר כך יקרה, כי מתוך הברית בעשירייה אנחנו מגיעים לברית עם הבורא, ולכן מתעלים מעל כל חוקי הטבע בחיבור ואהבה, וכל כוחות הטבע מתחברים בתוכנו, וגם שנאה וגם אהבה.
שאלה: הרבה נאמר כאן על העצמאות של העמים, אנחנו כקבוצת "בני ברוך", כעיקרון אנחנו עם ישראל האמיתי. מה אנחנו צריכים לעשות כדי באמת להפוך לעם עצמאי, וכולם ירגישו שיש כזה עם אמיתי, עם ישראל?
בשביל זה אנחנו רק צריכים להתחבר בינינו, כלומר, אותם אנשים שיש להם תנועה פנימית להשגת הבורא הם צריכים להתחבר ביניהם כדי ליצור תנאים לגילוי שלו.
תלמיד: והעצמאות במה היא באה לידי ביטוי, שאנחנו כל הזמן תומכים בלהבת האהבה, אש האהבה, מתוך אחריות בתוך הקבוצה, וכל מה שחיצוני לנו זה כבר לא הופך להיות גורם לחיבור שלנו?
בוודאי, ככל שנתחבר יותר פנימית ככה פחות נשים לב לחיצוניות, עד כדי כך, שבשבילך להתחבר עם אדם אחר, שיש לו מנטליות אחרת או סימנים חיצוניים אחרים, זה לגמרי לא ישחק שום תפקיד, כך שהכול תלוי לאן אנחנו הולכים.
שאלה: למה ככל שהקבוצה שלנו יותר מתקיימת ככה אנחנו יותר מתחילים לשים לב דווקא למלחמות החיצוניות? כאילו הבורא בכוונה זורק לנו יותר חיצוניות ואנחנו יותר מגיבים לחיצוניות.
הבורא זורק לנו כל מיני סימנים חיצוניים, כדי שדרכם אנחנו נבין את התלות ההדדית של כל הטבע, שגם החלק החיצוני וגם החלק הפנימי של הטבע יהיה בהבנה שלנו כחלק אחד, כסגורים זה בתוך זה.
שאלה: האם אפשר להגיד שהייחודיות של האהבה של עם ישראל, של העם היהודי, בזה שהיא נבנית על אגואיזם כללי של כל העמים, כסכום של כל האגו שלהם, היא כביכול האגואיזם המושלם, ורק במקרה כזה הייחודיות היא בזה שרק אז אהבה יכולה להיות אמיתית?
כן, כן.
שאלה: הוא נתן פה הסבר מאוד מפורט על מה זה אומה, איך היא בנויה, איך מקימים את הבסיס שלה, ואחרי שהיא קיימת, איך היא צריכה לפעול כלפי אומות האחרות.
כן.
שאלה: מכל הבסיס הזה נעשה ברור עוד הרבה יותר שעם ישראל הוא לא אומה ולא כלום, מלכתחילה באנו ממקורות שונים, ממקומות שונים, מעמים שונים, וזה לא הצליח להחזיק, ובגלל זה נפרדנו, בגלל שנאת חינם, ויצאנו לגלות לפני אלפיים שנה. מאז אנחנו בגלות, צוברים עוד יותר זרות, עוד יותר תרבויות שונות, עוד יותר ריחוק בינינו, ועכשיו כאילו קיבצו אותנו פה כמו שק של אגוזים בגלל האנטישמיות, כאן בישראל, אבל אנחנו לא אומה. לכן עכשיו הוא מסביר שצריך לעשות חינוך מחדש כדי לבנות מחדש את האומה, זה הפיתרון שהוא מציע בסוף, כך אני מבין.
כן.
תלמיד: לא ברור איזה חינוך אפשר לתת כדי לבנות מכל הבלגן הזה אומה. על בסיס מה, מה יהיה משותף, מה יצור אומה מאנשים שהם לחלוטין לא קשורים ועוד שונאים זה את זה?
האומה צריכה להיבנות רק על הבסיס הרוחני, אין לה שום בסיס אחר, אין. פשוט, אם אתה תיקח כל אומה אחרת, יש לה קרקע, יש לה תרבות, יש לה חינוך, יש לה כל מיני דברים מהעתיד, מהאבות, האימהות, הבנים, אבל האומה הישראלית לא. עד כדי כך, כמו שאומר בעל הסולם, שאנחנו אחים לצרה, שלולא הצרה שיורדת על כולנו, לא היינו בכלל מרגישים שיש כאן לידי עוד מישהו שנמצא באותו מצב כמונו, ולכן הוא קרוב שלי, זה כול החוק שעם ישראל נמצא וקיים עד כה.
תלמיד: איך מביאים את האנשים פה בארץ לחינוך רוחני?
מספרים להם כמה שאפשר והיתר ה' יגמור בעדי, אבל אין ברירה, רק בצורה כזאת.
שאלה: עכשיו יש לחץ חיצוני מהמלחמה הזאת, אבל יש גם אמרה ש"אני מעורר את השחר ולא השחר מעוררני". איך אנחנו מעוררים את השחר ולא השחר מעורר אותנו?
אנחנו צריכים להשתוקק מהר מאוד לחיבור, ככל היותר מהר, יותר מהר ממה שהמלחמות האלה עושות איתנו.
שאלה: כותב לנו פה בעל הסולם, "וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל בריה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הבריה, שבלעדיו לא היתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבהאדם. רק הצורך הוא להציב גבולים חזקים ביניהם:". מה זה הגבולים האלה שצריך להציב בינינו?
צריכים להתקדם ולראות במה הטבע ישחק איתנו.
(סוף השיעור)