שיעור בוקר 27.08.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.08.2006

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/4P234UN1?activeTab=downloads&mediaType=video

פתיחה לחכמת הקבלה

(אות ק"ב – ק"ז)

שיעור 44

1. אות ק"ג

"והנה ממש על דרך זה נעשה גם כאן בפרצוף נקודים, כי גם כאן יוצאים ב' פרצופין: ע"ב, ס"ג, זה תחת זה, ובכל אחד מהם, טעמים, נקודות, תגין, אותיות. וכל ההפרש הוא, כי ענין הזדככות המסך לא נעשה כאן מחמת הביטוש דאו"מ באו"פ, אלא מחמת כח הדין דמלכות המסיימת שהיה כלול בכלים ההם, כנ"ל באות צ', ומטעם זה לא נשארו הכלים הריקים בפרצוף אחר הסתלקות האורות, כמו בג' הפרצופין גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק, אלא נשברו ומתו ונפלו לבי"ע."

גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן עושים חשבון וזיווג דהכאה בראש הפרצוף, ומקבלים טעמים בתוך הפרצוף. במידה שגלגלתא מסוגלת לקבל, היא מקבלת, ובמידה שאינה מסוגלת נשאר מתחת לטבור שלה מקום ריק – לא בדיוק ריק, כי יש בו חסדים. הכלים דקבלה שלמטה מטבור, הכלים של סוף הפרצוף, דוחים אור חכמה, ולכן יש בהם אור דחסדים. כנגד אור החסדים והכלים הריקניים שלמטה מטבור, נשאר אור מקיף כעודף מהאור שהגיע לפרצוף. וכיוון שכך נעשה ביטוש אור מקיף באור פנימי.

האמת היא שבין האורות לא יכול להיות ביטוש. יתרה מכך, אור פנימי אינו אור. אור פנימי הוא התפעלות הכלי מהיותו משפיע ונותן תענוג לבורא, מייחודו עם הבורא כאחד. האור מקיף כביכול אומר לאור פנימי: "תראה מה אפשר להשיג על ידי זיווג דהכאה" ודוחק בו לקבל את כל היתר. האורות מתנגשים זה בזה, מתגלה הפער ביניהם.

כתוצאה מהפער שמתגלה בין האור פנימי לאור מקיף, הכלי חייב להזדכך. הוא עוזב את המצב שהשיג, כי אינו יכול להתקדם ממנו לעבר התכלית. התכלית היא שהנברא ידמה כולו לבורא, לפחות מכך הנברא אינו מסוגל. הרי עוד בעולם באין סוף, לאחר צמצום א', הנברא החליט להידמות כולו לבורא, ואין מקצת ברוחניות. הנברא חייב להגיע להתאמה מלאה.

ביטוש אור פנימי באור מקיף נעשה גם בע"ב ובס"ג. אור פנימי מתפשט בתוך הפרצוף, אור מקיף נשאר מחוץ לפרצוף והם מבטשים זה את זה. לאחר הזדככות נקודות דס"ג נעשה זיווג בנקבי עיניים וכתוצאה ממנו כתר, אבא ואמא וזו"ן דניקודים מקבלים חלק מהאור עד הפרסא. היכן עומדים האורות המקיפים של כתר או"א וזו"ן דניקודים? האם אלה אותם המקיפים כמו בגלגלתא ע"ב ס"ג? ובכן, התשובה היא לא. בעולם הניקודים היחס בין הכלים לאורות שונה לגמרי.

את הזיווג על עולם הניקודים בקטנות, ראש דס"ג עושה בפרצוף השערות שלו. פרצוף השערות הוא פרצוף חיצון לראש דס"ג, פרצוף נוסף, ניתן להמשיל אותו לאם שמשחקת עם בתה הקטנה. כמו האם, גם ס"ג אינו זקוק לקומתו המלאה בפרצוף השערות שלו, אלא לקומה חלקית בהתאם לתחתון. ובמידה שפרצוף השערות דס"ג יכול להוסיף למילוי המלכות, לכלים הגדולים דאין סוף של מלכות שמתחת לטבור, הוא מוסיף להם קצת.

שרטוט מס. 1

שלא כמו בגלגלתא, בפרצוף השערות דס"ג לא נעשה זיווג להמשיך את כל האור למלכות ורק חלק מהאור התקבל. בעולם הניקודים בקטנות אין אור גדול שצריך למלא את כל המלכות. עולם הניקודים בקטנות אינו מקבל חלק מהאור, והאור שנותר לוחץ על הפרצוף לקבל גם אותו. אין הרגשה של מתח כזה בתוך הכלים.

לכאורה זהו מצב סטטי. נדמה כי שום פעולה מצד האור, מצד העליון, יכולה לעורר את הכלי ולצוות עליו להמשיך. אלא שלאחר הזיווג על רשימות א' ב' המצומצמות בצמצום ב', מתגלות בראש הס"ג הרשימות ד' ג', רשימות של מלכות שרוצה להמשיך את האורות.

כדי להמשיך את האורות לפי הרשימות ד' ג', המסך יורד לפה דראש דס"ג ונעשה זיווג דהכאה. הכלים של כתר, אבא ואמא וזו"ן מתמלאים באורות דגדלות. העניין הוא שבדומה לקטנות עולם הניקודים, גם בקומת הגדלות הראש דאבא ואמא אינו עושה זיווג על האור העליון. הראש דס"ג הוא שעושה את הזיווג עם האור העליון וממשיך למטה את האור המוכן. אבא ואמא יעבירו את האור המוכן למטה, אבל רק לפי בקשת זו"ן. זו"ן צריכים לבקש. אם זו"ן יבקשו, אבא ואמא יפתחו את עצמם ויעבירו לזו"ן את מבוקשם. צריך להיות מ"ן. רק אז יבוא האור המוכן לזו"ן. (ראה שרטוט מס. 2)

אם כן, כמו בקטנות הניקודים, גם בגדלות אין התנגשות בין האורות, בין הרצוי למצוי. האור מגיע לניקודים מראש דס"ג. אלמלא השבירה, פרצוף הניקודים בגדלות לא היה מזדכך. היה גמר התיקון, כל האור היה נשאר בתוך הכלים. אלא מפני שבתוך כל הכלים שלמטה מפה דאבא ואמא התגלתה הכוונה על מנת לקבל, האורות הסתלקו.

לא בטוש פנים ומקיף גרם להסתלקות האורות בעולם הניקודים. בביטוש פנים ומקיף המסך מגלה שאינו יכול להמשיך הלאה ואינו יכול להגיע לגמר התיקון. מה שאין כן, כשממשיכים את אור הגדלות בעולם הניקודים, האור מסתלק בגלל השינוי בכוונה. הכוונה על מנת לקבל מנוגדת לצמצום א'.

הסיבה להסתלקות האור בניקודים שונה לגמרי מהסיבה להסתלקות האור בא"ק. בניקודים האור מסתלק בגלל שהכלים עברו על האיסור של צמצום א'. שלא כמו בפרצופים הקודמים שמעל הטבור, בעולם הניקודים החשבון אינו כיצד לקבל יותר על מנת להגיע לקדושה ולדביקות. הכלים בניקודים לא חשבו כיצד להוסיף לקדושה מעל צמצום א' ולהגיע לדביקות, אלא פנו לכיוון אחר לגמרי. הסתלקות האור בניקודים דומה להסתלקות האור עוד לפני צמצום א', כשהנברא גילה את עצמו כמקבל.

שרטוט מס. 2

4. אות ק"ד

"והנה פרצוף הטעמים שיצא בעולם הנקודים, שהוא פרצוף א' דנקודים, שיצא בקומת כתר, כבר נתבאר (לעיל באות ק"א), שיצא בראש וגוף, שהראש יצא באו"א, והגוף הוא התפשטות הז"ת מפה דאו"א ולמטה. והנה התפשטות הזאת שמפה דאו"א ולמטה נקרא מלך הדעת"

אבא ואמא עושים זיווג פַנים בפַנים בעביות המרבית, בעביות ד'. כפי שנאמר לעיל, הזיווג דהכאה באבא ואמא אינו נעשה על אור אין סוף, אלא על האור שמגיע מס"ג, על האור שס"ג מקדיש לאבא ואמא מתוך הזיווג בפה שלו. לכן כל הפרצופים שיוצאים מפה דאבא ואמא הם לבושים חיצוניים לס"ג. ס"ג קובע מה נמצא בהם.

אם כן, אבא ואמא מזדווגים פנים בפַנים ומשפיעים אור לזו"ן. האור עובר דרך גלגלתא עיניים דזו"ן ודרך הפרסא, לאח"פ דזו"ן. כשהאור מתחיל לעבור את הפרסא, זו"ן מגלה שהכוונה שלו על מנת להשפיע השתנתה לכוונה על מנת לקבל. הוא אינו מסוגל לעצור את עצמו מלהנות ברצונות שמתגלים לו. כך הוא מרגיש כשהוא עובר את גבול הפרסא.

לא כאן המקום להסביר היכן בדיוק השבירה מורגשת וכיצד היא מתגלה לנברא בהבנה, בהרגשה ובביקורת עצמית. גילוי השבירה הוא תהליך מורכב. דבר אחד בטוח, גילוי השבירה וההבנה שאליה הנברא מגיע בעקבות השבירה, מתנגשים בתוכו עם העיקרון של הקשר לעליון.

בשבירה האור מסתלק מעצמו, ולא על ידי הנברא. הנברא לפי טבעו, הוא מקבל על מנת לקבל, ואינו מסוגל להיבדל מתכונתו זו. אבל ברגע שהנברא מרגיש כי הוא מקבל בכוונה על מנת לקבל ואינו יכול להִבדל מכך, בו ברגע מסתלק ממנו האור.

מצד האור, לא משנה באיזו צורה הנברא נמצא. אלא כשהנברא מגיע להבנה שביחס לבורא הוא מקבל על מנת לקבל, כשהנברא מרגיש את עצמו מנוגד לבורא, שהבורא משפיע והוא מקבל – ההבנה הזו גורמת לו להרגיש שהאור אינו נמצא בו.

שרטוט מס. 3

לאמיתו של דבר, גם עתה אנו נמצאים בגמר התיקון. האורות ממלאים את הכלים והכלים מלאים באורות, אלא שאיננו חשים בכך. כיצד נגלה זאת? לאט לאט, בתנאי שנרצה לראות ולהרגיש את הכלים שלנו. במידה שנרצה להיות בקדושה, כביכול בקדושה, כביכול בעל מנת להשפיע, נגלה את המצב האמיתי שלנו, כלומר שאנחנו נמצאים בקליפה. כך, בהתאם להבדל שנרגיש בין הקליפה לקדושה, בין הבורא לנברא, נרגיש את החושך, נבחין שהאור אינו נמצא בנו. אם האור אינו נמצא בנו, פירושו של דבר שיש אור – האור הוא המשפיע שממלא את הנברא באהבה הדדית בינו לבין הבורא – אלא שאיננו מרגישים זאת. אנו מגלים את המצב מתוך היפוכו, כְיִתרון האור מתוך החושך. רק כך אנו יכולים לגלות.

הפער הזה, בין הבורא לנברא, מתגלה בשבירה. בו ברגע שהנברא עובר את הפרסא, מיד כאשר מתגלה לו שהוא נמצא בכוונה על מנת לקבל, כלומר שהבורא הוא המשפיע והוא המקבל, באותה המידה הוא מרגיש שהאור מסתלק. אלמלא התגלה הפער בינו לבין הבורא, הנברא לא היה מרגיש שהאור מסתלק. הפער הזה, ההבחן בין הנברא לבורא שהנברא גילה כעת, הוא שמעורר בנברא את ההרגשה שהאור מסתלק. במילים אחרות, הכול קורה כלפי הנברא המשיג.

בעל הסולם מסביר שזו הסיבה להסתלקות האור בשבירה. כלומר לא בטוש פנים ומקיף גרם להסתלקות האור בשבירה אלא גילוי הפער בין הנברא למאציל.

[ " ... והנה פרצוף הטעמים שיצא בעולם הנקודים, שהוא פרצוף א' דנקודים, שיצא בקומת כתר, כבר נתבאר (לעיל באות ק"א), שיצא בראש וגוף, שהראש יצא באו"א, והגוף הוא התפשטות הז"ת מפה דאו"א ולמטה. והנה התפשטות הזאת שמפה דאו"א ולמטה נקרא מלך הדעת" ]

"והוא באמת כללות כל הז"ת דנקודים, שחזרו ונתפשטו למקומן אחר העלית מ"ן, אלא מתוך ששרשם נשאר באו"א לקיום והעמדה לפב"פ דאו"א, (כנ"ל באות צ"ח), שנק' שם בשם מוח הדעת המזווג לאו"א, לפיכך גם התפשטותם ממעלה למטה לבחינת גוף נק' ג"כ בשם הזה, דהיינו מלך הדעת, והוא מלך הא' דנקודים."

אבא ואמא, חכמה ובינה, עשו זיווג על המ"ן דתחתון שעלה אליהם. המ"ן שמציב את אבא ואמא בחיבור כלשהו, בזיווג, נקרא דעת. לכן כל ההתפשטות שיצאה מהזיווג בין אבא ואמא נקראת מלך הדעת. גם יתר הקומות שיצאו לאחר מלך הדעת הן תוצאה מחיבור כלשהו בין אבא ואמא, שבאופן כללי נקרא דעת. אך כדי להבדיל בין הקומה הגדולה ביותר לבין יתר הקומות, אנו מכנים אותן בשמות שונים.

אם כן, הזיווג בין אבא ואמא בתכונות המשותפות ביניהם, בהתלבשות אור חכמה מאבא באור חסדים דאמא כדי לתת לזו"ן, נקרא דעת. הזיווג באמא ואמא על המ"ן דתחתון נקרא גם מוח הדעת (ראה שרטוט מס. 4). מוח הוא ראש. "ולפיכך גם בהתפשטותם מלמעלה למטה לבחינת גוף נקרא גם כן בשם הזה, דהיינו מלך הדעת. והוא מלך הא' דנקודים." מלך א' דניקודים הוא ההתפשטות הראשונה בגדלות הניקודים, התפשטות המלכות האמיתית מאבא ואמא, בכלים אמיתיים. מלכות חשבה שהיא יכולה לקבל על מנת להשפיע בכל המלכות דאין סוף. לכן התפשטותה מאבא ואמא נקראת מלך.

שרטוט מס. 4

אות ק"ה

"ונודע, שכל הכמות והאיכות שבע"ס דראש מתגלה ג"כ בהתפשטות ממעלה למטה לגוף, ולפיכך כמו שבאורות דראש חזרה וירדה מלכות המזדווגת ממקום נקבי עינים למקום הפה, וגו"ע ונ"ע שהם הכלים דפנים חזרו וחיברו להם את הכלים דאחורים, שהם האח"פ, והאורות נתפשטו בהם, כן בהתפשטותם ממעלה למטה לגוף נמשכו האורות גם לכלים דאחורים שלהם, שהם התנהי"מ שבבי"ע למטה מפרסא דאצילות. אמנם לפי שכח מלכות המסיימת שבפרסא דאצילות מעורב בכלים ההם, ע"כ תיכף בפגישת האורות דמלך הדעת בכח הזה, נסתלקו לגמרי מהכלים ועלו לשורשם, וכל הכלים דמלך הדעת נשברו פנים ואחור, ומתו ונפלו לבי"ע, כי הסתלקות האורות מהכלים הוא כמו הסתלקות החיות מגוף הגשמי, הנק' מיתה. ואז נזדכך המסך מהעביות דבחי"ד, מאחר שהכלים האלו כבר נשברו ומתו, ונשאר בו רק עביות דבחי"ג."

כל הכלים, הן דפנים והן דאחור, נשברו ונפלו והאור הסתלק מהם; פרח למעלה למקורו. נשברו פירושו איבדו את המסך, מתו פירושו איבדו את האורות, נפלו לבי"ע פירושו הפכו לרצון לקבל על מנת לקבל.

כך נשבר המלך הראשון דנקודים.

שאלה: איך פעולת השבירה עולה בקנה אחד עם חוק השתוות הצורה?

בהשתלשלות ממעלה למטה אנו מגלים את פרטי חוק השתוות הצורה, שכן חוץ ממנו אין שום דבר. האור שהתגלה לעומת נקודת היש מאין, מחזיק בכוח שלו ובשליטה שלו את נקודת היש מאין באיזון לעומתו. זוהי כל זכות הקיום של הנברא.

לפי חכמת הקבלה, חוק האיזון שורה בכל המציאות, וכל פרטי המציאות נמצאים בגמר התיקון. דבר אינו נמצא בהיפוך לחוק האיזון, פרט למה שהאדם מגלה כהפוך, בהתאם ליכולתו לסבול ולתקן את המצב. האדם מגלה עד כמה הוא, בהכרה שלו, אינו נמצא באיזון. אבל האיזון קיים. עולם כמנהגו נוהג, דבר אינו משתנה, כדברי הכותב "אני הוי"ה לא שניתי" (מלאכי ג' ו'). השינויים מתגלים רק כלפי האדם המשיג. במידה שהאדם מסוגל לסבול את הפירוד מהבורא, מתגלה לו שברצונו הוא מצמיד את עצמו למצב השלם שקיים בכוח הבורא. אז המצב השלם מתקיים גם ברצון הנברא, ברצון הלובש וברצון המלביש.