שיעור בוקר 05.04.17 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: הכנה לפסח - 2

קריין: כתבי רב"ש ג' בעמוד 1876, "מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה".

"ענין מרור הוא כמו שכתוב, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", היינו בשאלת מי ומה. ששאלות אלו גרמו להם יגיעה, שעל ידי זה שרצו להתגבר ולא יכלו, היו טועמים טעם של מרור.

אבל יש לתרץ השאלות שלהם בתוך הדעת, וממילא לא מרגיש מרירות בעבודה. ואומר, שכל מה שהיצר הרע שואל, אין זה שאלות, וממילא אינו מרגיש טעם מרירות. נמצא שאין לו מרור בעבודה, שיהיה צורך ללכת למעלה מהדעת.

ובאמור נבין את ענין מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו", את המרור, "לא יצא". ועל זה אומר האר"י הקדוש, שמרור גמטריא מות, שהם דינים. ויש לשאול, מה מרמז לנו בזה שמרור גמטריא מות. אלא הענין מרור שאוכלים, הוא על שם שמיררו את חייהם בעבודה קשה.

ויש לומר ש"עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו. וזהו הרמז שמרור גמטריא מות ודינים, מטעם שעל תועלת עצמו היה דין, שאסור להשתמש עם הכלי הזה, ומטעם זה שורה שם צמצומים והסתר.

ועתה נבאר, מדוע צריכים ללעוס, שצריך להרגיש טעם המרירות.".

שאלה: מה זה אומר "ללעוס את המרור"? איך לועסים?

אני תמיד חייב להגיע בעבודה שלי למצב שאני מרגיש עד כמה הרצון לקבל שלי לא נותן לי להתקדם לרצון להשפיע.

תלמיד: אבל באיזה פעולות בדיוק?

באיזה פעולות אני יכול את זה לעשות? בפעולות שאני משתדל להשפיע, אני צריך להגיע למצב שאני מגלה שהרצון לקבל שלי לא מאפשר לי לעשות את זה ואז אני מרגיש מר.

תלמיד: וזה תלוי רק כלפי מי אני רוצה להשפיע או תלוי גם בפעולות עצמן?

מה זה כלפי מי, כלפי הדודה או כלפי הבורא?

תלמיד: מדובר בפעולות ספציפיות כלפי העשירייה? זה משנה איזו פעולה אני רוצה לעשות?

לא, פעולה דלהשפיע. וודאי שפעולה דלהשפיע זה בתוך העשירייה ובזה שאני מתכוון שמתוך זה אני מגיע להשפיע לבורא ואני מאמין שדרך העשירייה אני כן משפיע לו. ואז עד כמה שאני יותר ויותר מכוון את עצמי לא בגודל הפעולה, אלא בעוצמת הכוונה שלי, שאני באמת רוצה שזה יהיה דלהשפיע, בזה אני מגיע למצב שאני נתקע בהתנגדות מתוך הטבע שלי, אני לא רוצה יותר לעומק לחשוב על פעולת ההשפעה. עד כאן, אני לא מתעמק יותר מזה, אני מוכן לגרום השפעה לקבוצה ומעבר לזה לא. ואז אני מרגיש בגבול הזה, שאני מגלה עד כמה אני לא רוצה יותר לחשוב על להשפיע, לתרום, למסור את עצמי, כאן בדיוק המרור. ואני צריך להרגיש אותו ולהשיג אותו וללעוס אותו, עד מתי? עד שזה יגרום לי "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", שאני אצעק שאני חייב להשיג כוח השפעה נוסף.

תלמיד: אז הלעיסה היא בעצם הבירור של הכוונה? זה הקושי, להמשיך לברר כמה זה באמת להשפיע?

גם להמשיך לברר וגם לעשות את הפעולה עצמה, עד כמה טיב הפעולה נתקע בהתנגדות, זה נקרא "השגת המרור". זאת אומרת "מר", פשוט הרגשה כזאת.

תלמיד: יש הבדל בין הבקשה להמשיך לעשות את הפעולה לבין הבקשה לבירור יותר עמוק? כאילו יכול להיות שלעשות איזו פעולה יש כוח.

זה שאני נמצא בבירור יותר עמוק מביא אותי ל"מרור".

תלמיד: לפעמים אין כוח לעשות פעולה ולפעמים יש.

איזו פעולה? פעולת הבירור. איזו פעולה, לתת ביד משהו? זה לא חשוב. פעולת הבירור, עד כמה אני בזה מוסר את הרצון שלי.

שאלה: לא כל כך הבנתי איך אדם יכול לראות מעבר לעצמו, כי כל עוד הוא רואה בתוך עצמו זה לא נחשב מרור? הוא כותב, אין לו מרור בעבודה.

אם אני מרגיש שאני מרוויח מזה אין לי עבודה. ברגע שאני עובר את השלב שאני כאילו רוצה לתרום, לגרום בזה לקבוצה, אז אני מרגיש את המר.

תלמיד: לא כל כך הבנתי איך ההסתכלות היא כלפי חוץ, היא מעבר לאדם עצמו. איך אני מקבל את הכוח לראות מחוצה לעצמי משהו?

שאני נכלל בקבוצה, אני רוצה להתכלל בה, למסור בה משהו שלא חוזר אליי בחזרה, האם אני יכול להעביר לה משהו ללא שום חשבון לעצמי? שלא יהיה לי בזה שום דבר, שום תענוג, שום הנאה, שום שכר, כלום, אפילו במחשבה טובה, שעשיתי, גרמתי, כבוד עצמי, אני עשיתי בזה משהו, אני רוצה רק לתת להם בלבד ושזה יישאר אצלם. נתתי וזה יצא ממני אליהם החוצה. אני בודק את עצמי עד כמה אני יכול להיות במסירה כזאת למעלה מהאגו שלי, רואה שאני לא יכול, פרעה שולט על כל המחשבות שלי, ואז מזה אני מרגיש את הגבול עד כמה אני מסוגל או לא, או בכלל לא מסוגל, ואז ההרגשה הזאת שאני לא מסוגל לצאת מהעיגול שלי, מהאגו שלי, ההרגשה הזאת נקראת מרור. יש בזה דרגות יותר גבוהות, אבל ככה זה לעת עתה.

תלמיד: ואדם מקבל את הרצון להשקיע בחברה בלי לקבל שום תמורה, מהשפעת הסביבה או מהמאור המחזיר למוטב?

אני קורא שככה זה ברוחניות ורוצה לנסות את עצמי, האם אני יכול לעשות פעולה רצינית כזאת רוחנית או לא? אני לא נותן להם כלום, אפילו לא איזה חפץ קטן. זה עניין של מסירות. האם אני מסוגל להתחבר אליהם ולרצות להיות כלול בהם ולמסור כוחות שלי בהם כך שאני לא רוצה מזה להשיג שום הנאה, שום תועלת, שום חזרה, כלום. שהכל יהיה אצלם כמה שהם רוצים, כמה שאפשר, ואני רוצה להתכלל בהם ולהיות. ואז אני רואה שאני או לא מסוגל עכשיו או שכל הזמן אני לא יכול. רגע אחד אולי אני יכול להתכלל, אבל רגע אחרי לא. אבל יציאה ממצרים זה נקרא שאני לגמרי יוצא מחוצה לי לתוך החברה, שאני מוסר את עצמי לשם, שאני כבר קיים שם בצורה כזאת. מה זה שם בצורה כזאת? אחרי המודעות שלי הנוכחית, בתוך החברה, בתוכם, זה נקרא "יציאה ממצרים". ואני רואה שאני לא מסוגל. ואז "וייאנחו בני ישראל", לא יכולים לצאת. ומתוך הצעקות האלה מקבלים כוח יציאה.

שאלה: למה אתה אומר שכשמישהו נותן משהו הוא מרגיש רע? אנשים באים לפה, קמים בשעות לילה מוקדמות, באים ללמוד על מנת להשפיע, ואתה פה אומר "אתם באים בשביל להרוויח", ומוריד להם את כל המורל, אז להרוויח, מה רע בזה?

אתה לא מכיר אותם? כולם גנבים, כולם עבריינים, אתה לא מכיר אותם.

תלמיד: אני אענה לך, כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה.

עוד כמה ימים יהיה ערב פסח ואז כך נגיד, פעם אחת בשנה אנחנו אומרים. אבל באמת, אני אשתפר, אני צריך לחזור בתשובה, לא טוב להגיד כך, נכון. מצד אחד. מצד שני, נכון שאין מצווה לעבור ביקורת, אלא ההיפך, הביקורת צריכה לבוא מאליה, שאנחנו משתוקקים לטוב ואז מגלים שאנחנו רעים מתוך ההשתוקקות, מתוך הנטייה שלנו לטוב. מתי מגיע המרור? מזה שאנחנו משתוקקים ומשתוקקים להגיע לטוב, ליציאה ממצרים, ואז מרגישים שלא מסוגלים. אז אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו עצלנים, עד כמה אנחנו עבריינים, עד כמה אנחנו שקועים בתאוות פשוטות, לא מסוגלים לכלום.

תלמיד: כתוב "כל אשר תמצא ידך, לעשות בכחך עשה"¹

נכון.

תלמיד: אז על מי אני מתלונן, נגד עצמי?

בטח.

תלמיד: לא.

אתה מתלונן לבורא שעושה לך את זה.

תלמיד: שאלה מאוד מסובכת.

אתה צודק. זה נכון, אסור לאדם לעורר באדם שאלות שלא יוכל להתמודד איתן. זה נקרא "ולפני עיוור לא תיתן מכשול".²

שאלה: מה הכוונה "אם בלע את המרור הוא לא יצא"³?

אם אתה לא רוצה להרגיש מר בעבודה וזה מביא אותך לכל מיני פעולות כאלה שאתה כאילו מסתדר עם זה, זה לא מקדם אותך למטרה. לא מקדם. אתה צריך להרגיש את הלעיסה הזאת בצורה מלאה, כי רק אז אתה מקבל חסרונות לצאת ממצרים. רק אז אתה מרגיש כמה ההרגשה הזאת להיות ביצר הרע היא רעה, ועד כמה הוא נותן לך חיים ללא השפעה שהם חיים מוגבלים, נבזים. זאת אומרת, מה זה נקרא "ללעוס את המרור"? לברר, "לעיסה" זה בירור, אלה שלושים ושתיים שיניים, ל"ב שיניים, שעל ידי הלעיסה, אתה מברר ומברר ומברר את כל הכוחות שישנם ביצר הרע, ועד כמה אתה לא מסוגל לבלוע אותם, לא מסוגל. ואז אחרי שאתה מגיע להכרה הזאת שכל הטבע שלך הוא רק יצר הרע, בכל שלושים ושתיים הנתיבות האלו, אז אתה מוכן ליציאה.

לכן "בלע מרור, לא יצא". אלא ללעוס וללעוס וללעוס. עד מתי? עד שיהיה מתוק. איך דבר כזה יכול להיות מתוק? אתה מרגיש במודעות שלך, אנחנו מדברים על הטעמים הרוחניים, אני מרגיש עכשיו שאני מבין למה הוא מגיע אליי, מה הסיבה למרירות הזאת, איך על ידה אני מתפטר ומתעלה מעל האגו. איך דווקא לא המרור מביא אותי לזה שאני מתעלה מעליו, זה בהתחלה בצורה הבהמית, ועכשיו אני מבין עד כמה הוא יקר לי כי הוא עוזר לי להתעלות מהבהמיות שלי, אבל אני באמת רוצה לצאת לא בגלל שהוא מר, לא בגלל שרע לי ברצון לקבל שלי, אלא כל טוּב היה בארץ מצרים, אני רוצה להתעלות בגלל שאני רוצה להיות עבד ה', וכולי. אתה לועס את זה ולועס ולועס, ומקבל מזה כבר את כל ההבחנות הרוחניות. בזה נעשית אצלך עבודה שהיא היפוך ממש בכוונה, ביחס, עד כדי כך שלא חשובה [ההרגשה], ההרגשה המרה הזאת היא רק כלפי הרצון לקבל שלי. כשאני מתעלה לרצון להשפיע זה נעשה מתוק. למה מתוק? מתוך החשיבות שיש לי במרור הזה. כי דווקא בזכות זה הבהמה שלי מאפשרת לי לצאת ממצרים. אז כלפי הנשמה שלי זה מתוק.

תלמיד: אז איך לא מטשטשים את המרירות?

לא מטשטשים. על ידי הכוונה, על ידי החשיבות. כשהחשיבות לצאת ממצרים יותר חשובה מלהרגיש מר. תנסה לקחת את החזרת, "חריין" זה נקרא ביידיש וגם ברוסית, ותנסה להתקדש בכוונה הנכונה, שבשבילך להתעלות מעל האגו שלך זה חשוב יותר מכל הרגשה גשמית, גופנית, בהמית, ואתה רוצה להיות בהרגשה הזאת, ואתה תראה שלא תרגיש בה שום טעם, ואפילו יכול להיות שתתחיל להרגיש מתוק. כי מר ומתוק הם הפוכים, ועל ידי הכוונה שלך הם מתהפכים מזה לזה. תנסה.

תנסו, אפשר לעשות את זה בכל דבר. אני זוכר שסיפרתי לרב"ש שאם אני עושה כוונה על מנת להשפיע אני מפסיק להרגיש טעם באוכל. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הסתכל עליי ככה, כאילו בכבוד. אבל זו כבר הבחנה טובה, תנסו. אם אתה באמת מתאמץ מהלב לרצות להיות בכוונה הזאת, אתה לא מרגיש, הטעמים הגופניים נעלמים לגמרי. אנחנו רואים, אפילו אדם שמצטער על משהו, תן לו עכשיו לאכול משהו טעים, הוא לא מרגיש טעם באוכל.

תלמיד: כשהוא בלחץ.

כשהוא בלחץ נניח, הוא לא מרגיש. זה ידוע.

תלמיד: אם באמת כל הדרך שלנו היא העבודה הזאת שבסוף הופכת למתוקה, למה בסוף "ותעל שוועתם מן העבודה"⁴? הרי העבודה זו הדרך.

מכך שאין להם כוחות בעצמם. מה ההמשך של "ותעל שוועתם"?

תלמיד: "ותעל שוועתם אל הא-לוהים מן העבודה".

זאת אומרת, זה מביא אותך לצעקה, להתפרצות הרצון להשיג את כוח ההשפעה. לתפילה. יותר מזה לא צריכים. מה זו תפילה? גילוי החיסרון לתכונת ההשפעה, ואז אתה מתעלה לתכונה הזאת.

תלמיד: אבל השפעה זו העבודה, והנה יש לך, אז מה אתה צועק שאתה רוצה?

אבל אין לי כוח לבצע אותה. אני צריך לקבל מלמעלה את האור שמאיר ובאור הזה אני יכול להשפיע. כוח השפעה אין לי, אבל צורך להשפעה זה מה שאני צריך להשיג במצרים. ואז אני מקבל כוחות, ואז אני כבר נמצא מחוצה למצרים. זה כוח שכבר מחזיק אותי למעלה. ואז קריעת ים סוף, יש עוד דברים עד שמגיעים למרגלות הר סיני.

שאלה: האם אפשר להגיע להשפעה בלי מה שנקרא "אני רוצה", כמו שאתה אומר.

מה אני רוצה? מין הסתם?

תלמיד: לא, כמו שנתת בעבר את הדוגמה הזאת עם הניתוח, זה לא שאתה רוצה ללכת לניתוח, אלא אתה מבין את החשיבות של זה.

ודאי שככה אנחנו עושים.

תלמיד: האם יש איזו עצה איך לפתח את החשיבות הזאת במובן הנכון, כי באמת בסדר לי כאן. זה לא שאני הכי רוצה, אבל איך לפתח את החשיבות לזה?

קבוצה. על כל השאלות אני אגיד לך, קבוצה. אני אומר לך ברצינות.

תלמיד: מה איתה?

מה איתה? האם היא נמצאת? תבדוק ואם כן תתכלל בה, תמצא את המרכז שלה ותתכלל בזה. תקבל תשובות על כל השאלות, כי שם במרכז הקבוצה זה הבורא, העולם הרוחני, הכוח עליון, הכול נמצא שם.

קריין: עמוד 2083 מאמר "וידבר אלקים אל משה".⁵

וידבר אלקים אל משה

""וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'".

צריך להבין, מה משמיענו האמירה הזו. וכנראה זה מכוון על שאלת משה רבנו עליו השלום שנאמר בסוף פרשת שמות, שכתוב "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת לעמך".

שענין שאלת משה היה, שבזמן שאמר להם שצריכין לעבוד בבחינת לשמה, וכולם חשבו שעבודתן יהיה ביתר שאת וביתר עוז. והעובדא היתה להיפך, שנחלשו מהעבודה.

אם כן צעקו למשה, איזה טוב עשית לנו, שהבטחת לנו שנצא מגלות מצרים, היינו שהדעת שלנו היא בגלות, ועל ידי הדרך שאתה נותן לנו שנעבוד לשמה, אזי אנחנו נצא לחרות משעבוד הגוף הנקרא פרעה. ולמעשה אין לנו חמרי דלק. אם כן הדעת שלנו מחייבת שהמטרה הנשגבה שיש בידך אין אנחנו יכולים לקבל.

ולזה באה התשובה, "וידבר אלקים אל משה". אלקים הוא בחינת טבע, שמבחינת הטבע, אתם צודקים, שאין לכם חמרי דלק שתוכלו להמשיך בעבודתכם. "ויאמר אליו אני ה'", ה' הוא מדת הרחמים, שמבחינת רחמיו יתברך יכולים להמשיך כוחות וחמרי דלק שלמעלה מהטבע ולמעלה מהדעת, שעל זה אין להם כבר מה להתוכח.

משום שכל הויכוחים שהאדם יכול להסתייע הוא רק מה שהדעת מחייבתו. מה שאין כן למעלה מהדעת הכל יכול להיות, רק שצריכים להתגבר בבחינת אמונה, שהשם יתברך יכול לעזור בבחינת למעלה מהטבע. ובעצם אי אפשר לקבל משהו מלמעלה מהטבע, מטרם שהאדם בא לידי החלטה שאין הדבר יכול להיות בתוך הטבע.

ורק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע."

שאלה: הדיאלוג שיש פה למשה עם העם מאוד מזכיר את הדיאלוג שיש לנו איתך, שאנחנו אומרים לך "מאיפה הכוח? מאיפה החשיבות? איפה חומר הדלק?".

הם גם טוענים כלפי משה, להבדיל ממני, אבל בעצם לבורא.

תלמיד: הם טוענים כלפי משה ומשה עונה להם דרך כוח הטבע, כוח הבורא, אבל הם אומרים "אין לנו כוח ללכת למעלה מהדעת", והתשובה שהם מקבלים היא "לכו למעלה מהדעת".

אלא מה אתה רוצה? מה צריכה להיות התשובה? משה אומר, "צריכים ללכת למעלה מהדעת". הם אומרים, "אין לנו כוח ללכת למעלה מהדעת". מה הלאה, מה משה צריך להגיד? צריכים ללכת למעלה מהדעת. והם שוב עונים, "אבל אין לנו כוח ללכת למעלה מהדעת". האם משה שאומר להם ללכת למעלה מהדעת, לא יודע שאין להם כוח? יודע. אז למה הוא אומר את זה?

תלמיד: כדי שיתייאשו?

שינסו קודם כל. אי אפשר להתייאש סתם כך, "אין חכם כבעל ניסיון". אני צריך לנסות ולנסות בכוחות שלי לעשות פעולות השפעה, לראות עד כמה שאני לא מסוגל, עד כמה שאני מקבל מבפנים ממש שבירה פנימית, שאני לא מסוגל לעשות שום דבר, זה ממש מכופף אותי ושובר אותי.

ואז אני מגיע למצב, אבל זה מצב שבור, ממש, על זה כתוב ש"אין שלם מלב שבור"⁶, ואני צועק שאני באמת לא מסוגל. אבל אני צועק מתוך השבירה. אין לי מה לשאול את משה, אז אני צועק לבורא. המאמץ הזה פותח לי קשר עם הבורא, שהוא מתגלה כסיבה, שהוא עשה לי את זה כדי שאני באמת אצטרך את עזרתו. ואז אני מבקש עזרה, כוח על מנת להשפיע. יש לי חיסרון לזה. לפני זה לא היה חיסרון.

ואז כתוצאה מזה, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". והם באמת "ויאנחו", והם באמת רוצים בכל הכוח. אז מלמעלה מארגנים להם את הבריחה מהאגו, מהרצון לקבל, לעל מנת להשפיע. והם מוכנים לצאת, לברוח עם הבצק, עם כל הדברים האלה, ממש.

תלמיד: בנקודה הזו שמרגישים את השבירה, את התנגדות להשפיע, מה העצה איך ללעוס את הדבר הזה ולא לברוח? כי הנטייה הטבעית היא לברוח.

חייבים לתת את כל הכוח, אני חייב להשתמש בכל הכוח שיש לי כדי לעשות פעולות השפעה, ואך ורק כשאני מגיע למצב שאני לא מסוגל לעשות פעולות השפעה, על אף כל היגיעה שלי, על אף כל המאמצים, על אף כל הניסיונות שלי, אז בסוף אני מגיע לידיעה ולהבנה, ליכולת ולהזדמנות לצעוק כך שהצעקה הזאת פותחת לי את היציאה מהמצרים. אחרת לא, "אין חכם כעל ניסיון".

תלמיד: לכאורה נראה שכאילו העבודה היא פרטית של כל אדם כלפי החברה. כל אדם עושה את העבודה כלפי הקבוצה?

כן.

תלמיד: האם יש איזו משמעות לכך שאני עובד וחברים אחרים עובדים, כל אחד מאיתנו עובד, בתהליך הכללי להצטברות של העבודה האישית שלנו?

אחר כך נגלה את זה באמצע העבודה, במשך העבודה. העיקר זה שאני עובד כלפי הקבוצה, להתכלל בה ולהשפיע לה, אני מנסה לעשות עליה את כל התהליך, לבצע את כל הפעולה.

שאלה: רב"ש כותב פה "ורק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים שיעזרו לו למעלה מהטבע"?

אז הוא גם מבין שהבורא עשה לו את זה, שפרעה הוא האחוריים של הבורא, הפוך מהבורא, ושאלו שתי צורות הפוכות שעובדות עליו. ואז הוא מודה על לזה, מכבד ומשבח, יחד עם זה שהוא גם מבין את הניבזות, השפלות שלו וכן הלאה, אז מגיע לו לקבל כוחות להשפעה, כי הוא באמת זקוק לזה, רוצה את זה, לפני זה הוא לא רוצה, סתם צועק. מי מאיתנו רוצה להשפיע?

תלמיד: עכשיו, גם בעל הסולם כותב שחוץ מתפילה אין מה לתת, וגם אתה תמיד אומר לנו שעיקר העבודה זו הבקשה, אתה אומר לנו לא לחפש את הרע, אלא ללכת בטוב והרע יתגלה. אז למה פה הוא אומר שצריך להגיע לייאוש?

אני לא הולך לקראת ייאוש, אני הולך לבצע פעולות השפעה.

תלמיד: אבל אני יודע שהייאוש יביא לזה.

אני לא יודע, גם אתה לא יודע. מאיפה אתה יודע, לפי זה שכתוב? זה נקרא "חכם בלילה" אם אתה הולך לפי מה שכתוב. אתה צריך להשיג את זה, להגיע לזה בפועל. מה שכתוב זו תכנית העבודה, רק תכנית. כתוב גמר תיקון, אתה כבר נמצא בזה? איך אתה חושב שאתה נמצא בכלל במה שכתוב כאן? אתה צריך לבצע את כל הפעולות ואז אתה תגיע. תורה זו הוראה, זו תכנית העבודה הפנימית של האדם נגד הטבע שלו, כדי להגיע להזדהות עם הבורא. שהוא הפוך מאיתנו.

תלמיד: אז מה בעצם יכול לעזור לי?

להתכלל במרכז הקבוצה, שמעת? תנסה.

שאלה: האם אדם יכול לבקש עזרה מהבורא להצליח להגיע לכנס הקרוב, שתהיה לו יכולת לשלם על הכנס, שיוכל להשתחרר מהעבודה?

כדאי כל הזמן לקשור את המצב הכללי והפרטי לבורא, זה וודאי שכן, אבל בכל זאת יש את העניין של מה תהיה התוצאה. כשאני מבקש מהבורא אני צריך להבין, ש"כל מה שבכוחך, בידך לעשות תעשה". אני חייב להוציא מליבי ומכיסי וממוחי ומכל המאמץ שלי את כל מה שרק אפשר, ורק ככה זה מצליח. כמו שדברנו היום, אם אני לא לועס לא יוצא. אנחנו חייבים בעצמנו לתת יגיעה, ואז אחרי כל היגיעה מגיעה לנו עזרה מהבורא. לכן לא לחשוב שאני יכול להתפלל ובזה אני משיג את הכול. לא, רק אחרי היגיעה מגיעה תפילה הנכונה. היגיעה לא מבטלת במאומה את המעשה הגשמי.

(סוף השיעור)

---

1. "כל אשר תמצא ידך, לעשות בכחך עשה" (קהלת ט', י')↩

2. "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא י"ט י"ד)↩

3. "אם בלעו", את המרור, "לא יצא" (כתבי רב"ש, כרך ג', מאמר: "מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה")↩

4. "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו; ותעל שועתם אל-האלהים, מן-העבדה." (שמות ב', כ"ג)↩

5. ספר "כתבי רב"ש, כרך ג'.↩

6. ר' מנחם מנדל מקוצק.↩