שיעור בוקר 21.05.04 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

מגבירים את חשיבות המטרה - קטעים נבחרים מהמקורות

כל האנושות, ואנחנו עם כל האנושות, עוברים כל מיני מצבים. ותמיד כשיש שינוי במצבים, יציאה מההרגל, זה גורם לאי יציבות, חוסר יציבות, איבוד היציבות שהייתה, כי ההרגל נעשה טבע שני. ואם אנחנו יוצאים מההרגל ונכנסים למצב חדש ועוד לא התרגלנו אליו, אז ישנו כאן מצב שהאדם לא מרגיש את עצמו בטוח, איפה הוא נמצא, עם מי הוא קשור, מה משפיע עליו, הוא לא יודע מה לעשות. אנחנו רואים את זה על הילדים הקטנים, אם הם מאבדים את הגדולים, הם מיד רצים בחזרה לאימא ורוצים כביכול להסתתר בה, להיכנס בה, זה בצורה טבעית. ואם מרגישים את עצמם בטוחים אז הם רצים, שמחים וצועקים, אבל שוב כל עוד לא מאבדים את השורש שלהם.

כאן גם, כשיש מצבים שונים ומשתנים בחיים שלנו אנחנו כך מתנהגים, כמו הילדים הקטנים גם אנחנו. אנחנו לא יודעים מה לעשות בדיוק, זה משפיע עלינו בהכרה או בתת הכרה, זה גורם לנו דווקא להתקדמות רוחנית אם נתנהג נכון, אבל אם מתנהגים איך שבא לנו מבפנים אז אנחנו פשוט יכולים לאבד את הכיוון הנכון ולחזור לבהמיות. במקום להמשיך ולהתקיים בהתפתחות רוחנית אנחנו חוזרים לחיים גשמיים, לחיי בהמה, העיקר שיהיה לנו טוב, נוח, חם, שיהיה ברור, שנהיה שבעים, שנהיה בריאים, זה העיקר, וחוץ מזה לא רוצים על שום דבר לחשוב ולדבר.

לכן, מפני שכל האנושות כבר עברה הרבה פעמים כל מיני שינויים, אנחנו צריכים לראות גם מהיסטוריה מה קרה במעברים גדולים של החברה, של האנושות ממצב למצב. אנחנו צריכים גם לראות באיזה מצבים אנחנו נמצאים, באיזה שינויים גדולים, מהותיים ומהירים, בעיקר מהירים אנחנו נמצאים, וללמוד איך זה משפיע עלינו. כאן העיקר, מה צריך להיות קבוע ומה יכול להיות שמשתנה.

ישנם אנשים שלא יכולים להחזיק את עצמם למטרה נצחית, אמיתית, עולמית, העיקר בשבילם זה להחזיק את עצמם בחיים הגשמיים שלהם באותה הצורה כמו שהייתה. אבל אם הצורה הגשמית גם משתנה ובהרבה, הם מאבדים את הכיוון, לא יודעים במה לאחוז ומה לעשות ומה יהיה. וכאן דווקא אנחנו צריכים להבין שחכמת הקבלה היא שנותנת לנו עוגן נכון. כי מה שלא יהיה, אתה צריך להיות מחובר לקבוצה ועם הקבוצה בבורא, כי הדברים האלה שייכים לעולם העליון, לשורש העליון הנצחי והשלם. ואז לא חשוב מה שיקרה סביבך, אתה כבר מחובר לשורש ויש לך בכל רגע ובכל שינוי עוד יותר ויותר לחזק את עצמך לעשירייה ולבורא שנמצא בתוך העשירייה. כי אלה כוחות הטבע הקבועים, ואפילו אם מאבדים אותם לאיזה זמנים, אנחנו חייבים דווקא על ידי הזמנים האלה לחזור אליהם. ולהבין שכל שינויי הזמנים והמצבים שאנחנו עוברים, הם אך ורק כדי שאנחנו נאחז עוד יותר בחיבור ובבורא כמקיים את החיבור, וכך לא נאבד שום דבר מהקיום שלנו גם הארצי בעולם הזה וגם הרוחני בעולם העליון הנצחי.

אנחנו צריכים ללמוד שהכול תלוי וקשור בחשיבות המטרה. המטרה היא להגיע לאחוז בבורא, עד כדי כך שאנחנו דבוקים בו, במידת הדבקות אנחנו מגלים אותו, והופכים את עצמנו להיות בקשר עימו קבוע וקיים וכך אנחנו נתקיים. נחבר את שני העולמות, הגשמי והרוחני, את עצמנו בעשירייה והבורא בתוך העשירייה. וכאן אנחנו צריכים להבין שכל המצבים האלו שמתגלים, הפנדמיה ובכלל כל מה שיש לאדם בחייו הפרטיים, הקבוצתיים והעולמיים ובין העולמות, כל זה מגיע לאדם אך ורק כדי שהוא עוד יותר ויותר יברר את הכיוון הנכון שלו בחיים, וכמה שיותר ויותר יהיה קשור למקור החיים ולמטרת החיים.

זה מה שיש לי להגיד, את כל היתר אנחנו נעבור לפי הפסוקים. עכשיו, גם בגלל הפנדמיה וגם בגלל שעברנו לימוד מיוחד בפסח, אנחנו צריכים לחזק קצת יותר את הקשר שלנו עם השורש, עם הבורא, וזה ודאי בקשר בינינו. כאן במצבים כאלו ישנן בדרך כלל שתי נטיות בתוך החברה שלנו ובכלל באנושות. ישנם כאלה שמתקרבים יותר לגילוי וחיפוש הבורא בתוך העשירייה, בתוך החברה, וישנם כאלה הפוך, הם בורחים לתוך המערה שלהם ושם רוצים בעיקר להתחבר כמו תינוק לאימא, אולי תהיה לו שם איזו הצלה, איזה מקור שיהיה בטוח, אמנם במה הוא יהיה בטוח בזה לא ידוע, אבל כך נראה.

לכן כאן האדם נמצא במעבר, או שהוא הולך לקראת אמונה למעלה מהדעת, מחפש יותר את הקשר שלו לעשירייה ולבורא שיהיה בתוך העשיריה, או שהוא חוזר בחזרה לגשמיות, ש"מה שיש לי בחיים הגשמיים, כמה שאחיה, אני בזה רואה שאני יכול לאחוז, אין לי במה יותר". זה דומה כאן לתינוק שתמיד תופס איזה צעצוע אהוב קטן שלו שרגיל אליו, ועוד יותר, מכניס את הצעצוע הזה לפה, כי כך הכי בטוח שהוא מרגיש אותו, כי לקטנים אין כל כך חושים מפותחים אלא רק חוש הטעם כיסוד לחיים, כך הם מתקיימים. את הנטיות הללו בכל מיני צורות, למתחילים ולוותיקים, לקטנים, לגדולים, אנחנו רואים בחברה שלנו. כדאי להסתכל על זה וללמוד מזה כי אנחנו יכולים בזה להתקדם הרבה, לחסוך הרבה פעולות מיותרות ולהגיע מהר יותר לכוח האמונה, לכוח ההשפעה, ולראות שדווקא הוא שורה בעולם ולא כוח הקבלה הקטן שלנו.

לכן בחרתי דווקא נושא לא לפי התהליך שעברנו קודם אלא לפי מה שנראה לי שנחוץ לנו היום, שזה "מגבירים את חשיבות המטרה". זה מפני שאני מקבל, לא אחת ולא שתיים, כל מיני פניות, מכתבים, גם מגברים וגם מנשים שאומרים "אני לא מרגיש שאני יכול להמשיך, אין לי כוח, אין לי יסוד, אני פתאום מאבד את הכול".

האנשים האלו לא מבינים שהכול בא מהבורא, שאין עוד מלבדו. ואם אנחנו מרגישים בקיומנו שאנחנו נמצאים ממש תלויים באוויר, זה נקרא "המגדל הפורח באוויר", שזה כוח הבינה, כך זה נקרא בחכמת הקבלה, אז נותנים לנו כאלו רגשות כדי שאנחנו נגלה שאנחנו יכולים להתקיים בכוח הבינה, ולכן זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כך אנחנו יכולים לעלות לדרגה הרוחנית, הנצחית, ששם נפתחות לנו העיניים, ושם אנחנו יכולים לראות איך אנחנו באמת נמצאים בעולם האמת.

ולא שאנחנו מתכווצים ושוב חוזרים ללול שלנו ולתינוקיות שלנו, כמו שהטבע לוחץ עלינו ודורש, כי בזה אנחנו לפחות יכולים לעת עתה להחזיק את עצמנו בביטחון. אנחנו צריכים לתלות את הביטחון שלנו יותר בכוח העליון, להיפתח אליו יותר, להיות תלויים בו. לא כמו הילדים הקטנים להיכנס למיטה או לפינה ושם לראות שזה מקום יותר בטוח, לא כמו חיות קטנות. אלא כאנשים, שיחד יכולים דווקא במקרים האלה, כי המקרים האלה הם במיוחד כך מתרחשים, שאנחנו לא בטוחים ואנחנו לא יודעים, ואנחנו לא נמצאים במצב רוח שמח ובטוח, אז דווקא כדי שאנחנו נאחז אחד בשני ויחד נתפוס את הכוח העליון, כוח האמונה שלמעלה מאיתנו, ושם אנחנו כבר נכנסים להיכל הבורא, להיכל ה'.

לכן כל הדברים האלה הם צריכים להיות לפנינו, ואנחנו צריכים להבין שאפשר לעשות את זה רק בלהגביר את חשיבות המטרה. אנחנו לא יכולים לברוח מהמצב שלנו, לא כדאי לנו לסגור את העיניים, אמנם אנחנו מאוד רוצים לעשות את זה בצורה אינסטינקטיבית. אלא אך ורק לחבק את עצמנו, את כולנו, להרגיש שאנחנו נמצאים בחיבור בינינו, לחפש בחיבור בינינו, לאתר בחיבור בינינו את הכוח עליון, שלכן עושה לנו כאלה מצבים. וכשאנחנו ניאחז בינינו ובו, אז אנחנו נעלה לדרגה הבאה, לדרגה רוחנית. וכמו שלמדנו, אין יותר קשה מלעלות לדרגה הרוחנית הראשונה, זה מה שעומד לפנינו, ונקווה שעל ידי הגברת חשיבות המטרה אנחנו כן נעשה את הצעד.

שאלה: אמרת שישנן עשיריות שקרובות לגילוי הבורא, ישנן כאלה שרחוקות. מה זה אומר שעשירייה מתקרבת לגלוי הבורא?

אני חושב שעל השאלה הזאת, פורמלית, יכול לענות לך כל אחד. עשירייה שנמצאת קרובה לגילוי הבורא, היא זו שמרגישה שהיא תלויה בכל החברים וכל חבר תלוי בהם, בעשירייה. ושהם חייבים להחזיק זה את זה, אחרת הם יפלו בכלל מהעגלה מה שנקרא, זאת אומרת מאותו מתקן, מכשיר, רכב שאיתו הם מתקדמים למטרה, לדבקות בבורא. אם הם מרגישים שהחיבור ביניהם הוא יותר ויותר מוביל אותם לקרבה לבורא, זה נקרא העשירייה הנכונה.

שאלה: ואם אנחנו רוצים להיות בעשירייה כזאת, מהי אותה אחריות כלפי חשיבות המטרה שאליה אנחנו צריכים להגיע בינינו?

אנחנו שמים דגש כל פעם על העשירייה בפני עצמה, והעיקר זה חיבור בתוך העשירייה. שאנחנו לא נתפזר עם תשומת הלב לכל העשיריות האחרות ואז יהיה בלבול גדול, כי בכל זאת, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה, עשירייה זה היסוד. אנחנו מגיעים להיות כעשירייה אחת עם כולנו, עם כל האנושות, עם כל הנשמות, ולכן חשוב לנו שזה קודם כל יתקיים בעשירייה אחת. אני דואג קודם לעשירייה שלי.

יחד עם זה בשלב הבא, שהוא לא אחרי זה אלא יחד עם זה רק בחשיבות יותר רחוקה, אני דואג איך כל העשיריות יתחברו ביניהן ושאנחנו נהיה בצורה כזאת שדואגים שהעשירייה שלי היא באמצע וכל יתר העשיריות סביבנו. עדיין אין שוויון, אלא כך אני יכול לארגן באופן נכון את הסביבה שלנו, זה מה שניתן לנו בינתיים.

וכמו שאני מרגיש את עצמי נמצא במרכז עשירייה לפי מה שכותב הרב"ש, גם כדי לחזק אותם, גם כדי לשרת אותם, גם כדי להיות גדול מהם, גם כדי להיות הכי קטן מהם, אני בכל זאת שם את עצמי במרכז העשירייה בפעולה שלי או לאפס או לעשר, כך גם אני צריך לשים לא את עצמי אלא העשירייה שלי בין כל העשיריות גם כן באותה הצורה.

שאלה: מגפת הקורונה משתוללת בעולם ואצלנו היא נרגעת וכמעט נעלמה בעזרת החיסונים. במקום שזה יהיה הפוך, שאנחנו נעזור לתקן את העולם, כולם פה בארץ שוב חוזרים לרוץ אחרי הקניות ואחרי הרצון לקבל. למה הבורא עושה את זה בצורה כזאת? אני חושב שאם התפקיד שלנו לתקן את העולם, אז הוא היה צריך דווקא להכביד עלינו.

אדוני, יש לנו עכשיו בחירות בישראל אבל אין לנו בחירות בבורא, לכן מה שאתה אומר זה לא רלוונטי. אלא אתה צריך לראות, איך אתה מתחיל להבין יותר ויותר מה הבורא עושה איתנו, ולא שאתה עושה ביקורת סתם, זאת אומרת איך אני מבין מה שהוא עושה, זאת צריכה להיות השאלה. ואז כאן השאלה אחרת, אני יכול להבין את הבורא אך ורק אם אני אבטל את האגו שלי ובמקום האגו שלי אני אקנה תכונת ההשפעה, ובתכונת ההשפעה אני אבין אותו.

כשאתה רוצה להבין את החבר, אתה צריך להבין את השכל שלו, את הרגש שלו, את המצבים שלו ואז אתה יכול להבין אותו. זה נקרא להבין אותו. איך אתה יכול להבין את הבורא, אם אין לך שום תכונה משלו? הוא כולו השפעה ואהבה. רכשת את התכונות האלה? לא. אז אתה לא יכול להבין מה הפעולות שלו, אלא ללכת עם עיניים עצומות ולהגיד "הוא צודק ואני נכנע". זה הכול.

אלא תתחיל עכשיו עם הפילוסופיות שלך, אתה עם השכל הבהמי יכול לבקר אותו? מה היחס הזה? מה אתם כמו ילדים קטנים?

תלמיד: אני מבין מה שאתה אומר ואני מקבל ואני שמח ששמעתי את זה ממך, ובשבילי זה "תורה מסיני".

אני מבין אותך ורק רוצה עוד להגיד לך, שמה שמתעורר באדם, רצונות, מחשבות, ביקורת על הבורא, על העולם ועל הכול, זה הכול כדי שהוא יבין עד כמה הוא צריך לשנות את עצמו כדי לקבל את העולם בצורה נכונה. כי "כל הפוסל במומו פוסל" זה נקרא שאני רואה את העולם בכלים המקולקלים שלי.

זאת אומרת, אני המקולקל ואז אני מקלקל בזה את הבורא ומקלקל את העולם וכולם מסביבי והכול, אני בכלים שלי. מה שאין כן כשאנחנו מגיעים לראייה רוחנית, אז כתוב "עולם הפוך ראיתי", הפוך, שאני אז מתחיל לראות את הכול בצורה נכונה. כי בצורת השפעה אני אראה את העולם השלם, בשלמות, באהבה, בחיבור.

לכן אנחנו צריכים לתקן את הטבע שלנו, וכמה שאנחנו לא מסכימים עם הבורא בכל צעד ושעל שלנו, זה מפני שהבורא מגדיל בנו את הרגישות ואז אנחנו רואים עולם עוד יותר מקולקל, ואנחנו כאילו רצים לתקן את עצמנו והיחסים בינינו, ושוב רואים את העולם עוד יותר מקולקל. זה מפני שהוא מעלה את הרגישות שלנו לרצון לקבל, לכן עד כמה שנראה לנו הרצון לקבל כל פעם יותר ויותר גרוע, כך אנחנו רואים את העולם יותר ויותר גרוע, וזה כדי שאנחנו בכל זאת נגיע לתיקונים.

אז היחס הנכון למציאות זה מה שצריך להיות קודם כל הבעיה הראשונה שלנו. היחס הנכון.

שאלה: בפתיחה לשיעור אמרת שכל מה שעלינו לעשות זה להגדיל את חשיבות המטרה בתוך העשירייה. מהי חשיבות המטרה? האם ניתן לנתח את מצבנו בתוך העשירייה ולהבין שיש לנו את החשיבות הזאת ואיך לאבחן בסוף היום האם הגדלנו את החשיבות הזו בתוך העשירייה או שנשארנו באותו מצב?

נתנו לנו הזדמנות לא לתקן את העולם אלא לתקן עשירייה, שזה כמו תיקון של כל הכלי דאדם הראשון, ואנחנו צריכים לתקן אותו. עזוב את כל העולם, עזוב את כל מה שאתה רוצה, לא חשוב, יש לפניך מודל, יש לפניך תבנית, יש לפניך את הקבוצה שלך, תעשה ממנה כמה שאתה מסוגל ועוד מעל היכולת שלך, תבנית, מבנה, מערכת, פרצוף שלם שהיה לפני שבירת הכלים. זה מה שאתה צריך לעשות. לא יותר.

תראה את מה שקרה, עד כמה אנחנו הגענו למצבים שהם נמצאים בידינו, ואם נשתדל לבצע את זה ומה שניתן לנו לפנינו, בידינו, אז מתוך המבנה הזה הקטן, המודל הזה, אנחנו נבין את כל המבנה של העולם הכללי, כל העולמות של הבורא שפועל בזה, של האנושות שנמצאת בזה, הכול נוכל להבין מהעשירייה.

כשאנחנו נתעמק ונתעמק עוד ועוד בתוך עשירייה, אנחנו נתחיל לזהות שכל העולם נמצא שם, כל העולמות, הבורא ואנחנו, כולם. לכן אין לנו יותר אלא לחפש עוד יותר חיבור בעשירייה, ובתוך העשירייה לגלות את כל הכוחות של הטבע התחתון והטבע העליון, את כולם, עד גמר התיקון.

שאלה: זה מאוד קשה להחזיק בחשיבות המטרה עבור כל העשירייה. מה ההבדל העמוק ביותר אם את חשיבות המטרה מרגיש רק אדם מתוך העשירייה או שמרגישה את זה כל העשירייה ביחד?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאת כל מה שמרגיש כל אחד בעשירייה מרגישה כל העשירייה. ככה זה. לא שאני לוחץ על כולם לקבל את הדעה שלי, ההסתכלות שלי, אלא כמה שאנחנו יכולים, כל אחד, להגביר את חשיבות המטרה, אז אני לא צריך לדבר על זה אפילו, אלא כשאני נמצא בקשר עם החברים אז הם מרגישים שזה ככה אצלי. וגם מרגישים כמה אני משחק וכמה אני עובד בצורה אמיתית. וגם משחק זה טוב, כי אני רוצה שזה יהיה כך. ואם אני עדיין לא יכול אבל לפחות אני רוצה, זה גם עוזר ברוחניות כי הכול הולך אחרי הרצון.

אז העיקר זה שכל אחד כמה שיותר ישחק כלפי האחרים בחשיבות המטרה, בחיבור שלנו. זהו. ולא לשכוח שאנחנו מתקנים בזה את הכלי של אדם שנשבר, ורק לזה אנחנו צריכים.

שאלה: במהלך הפסח מאוד חידדנו, הפכנו למוחשי את הכוח השלילי, פרעה שבינינו, אבל הכוח השני, הכוח של הבורא הוא משהו לא ברור, איפשהו תלוי באוויר. איך אנחנו יכולים להפוך את הבורא, את הכוח הזה, למשהו יותר מוחשי בינינו?

הבורא הוא הפוך מפרעה, הוא מייצג לנו את פרעה, הוא לא מייצג את עצמו, הוא נסתר. הוא אומר, "בוא אל פרעה, תראה את פרעה" וכן הלאה, "הכבדתי את לבו, אני מייצב אותו ככה לפניך" הוא אומר למשה, "ואתה תלך אליו". ומשה מסכן הוא מפחד, אבל הבורא אומר, "לא, נלך יחד, בוא נלך". ואחר כך הוא אומר, "לך לפרעה".

זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין עד כמה הבורא משחק איתנו דרך האגו שלנו, דרך הרצון לקבל שלנו, דרך תפיסת המציאות השקרית הזאת, זה הכול כדי ללמד אותנו. כי כל דבר אנחנו משיגים מהיפוכו, ולכן אנחנו חייבים בצורה כזאת להכיר אמת מתוך השקר. זה כל ההבדל בין אדם גדול לילד קטן. ילד קטן מקבל מה שהוא מקבל, מה שמתוק לו הוא לוקח, ממה שהוא מפחד הוא בורח, ואדם גדול הוא כבר מתייחס אחרת. דרך השכל, דרך הניסיון שלו, הוא מעביר את כל קליטת המציאות ואחר כך הוא מחליט איך להתייחס לזה וללכת צעד קדימה, וזה מה שחשוב לנו היום.

זה מעניין שאני מקבל כל יום כמה מכתבים כאלה שאומרים אנשים, "אני לא יודע מה לעשות, אני פתאום מרגיש, איפה אני נמצא? לא ברור לי", כאילו שהעולם הזה ברור. תסתכלו על העולם, תסתכלו על האנשים שחיים בו עד כמה ברור להם או לא ברור להם איפה הם נמצאים. כאילו שהוציאו אותו האדם שעכשיו כותב לי מהמצב הברור, הטוב, היפה שהוא היה שולט בחיים שלו והכול היה מסתדר ובסדר.

שום דבר לא היה לו, אלא ההיפך, הבורא מעורר בו עכשיו במצב שהוא נמצא ספקות, קשיים, כדי שירצה לקבל עלייה בדרך החיבור עם החברים, באמונה למעלה מהדעת ויתפוס את המדרגה הרוחנית הראשונה.

שאלה: אז יוצא שאנחנו לומדים מתוך פרעה ומנסים לשחק את ההיפך המוחלק ממנו כלפי החברים. כך אנחנו לומדים את זה?

בדיוק, אנחנו לומדים מפרעה. פרעה מקדם אותנו, ועד כדי כך שאנחנו יוצאים ממצרים, יוצאים מהגלות, מהגשמיות לרוחניות. את הכול עושה פרעה. ולכן אנחנו צריכים להבין את המשחק הזה של האגו, של היצר הרע, שזה "עזר כנגדו". הבורא אומר, "בראתי עזר כנגדי, שהוא יעזור לי. אני לא יכול להתגלות לכם כי אחרת אתם כבר תהיו ברוחניות, תקבלו את זה בכלים לא שלכם אלא בכלים שלי. ומה יהיה לכם מזה? אלא אני רוצה שאתם תגדלו לאט לאט, בהדרגה, כמו שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו, שהם יבינו את הדברים מהמצב הקטן ביותר, יותר ויותר בהבנה, בכל המצבים המתקדמים עד המצבים הגדולים שהם ישלטו בהם, יבינו את המהות הפנימית שלהם. וכך אנחנו נתקדם.

לכן צריכים להבין ששני הכוחות האלו, גם רע וגם טוב, זה הבורא מסדר לפנינו, שאנחנו לא נברח מהרע אלא שאנחנו נעבוד עימו על ידי כוח הטוב, וכך אנחנו נתקדם.

אז להשתדל לשלוט על שני הכוחות האלו. לאחוז את הרע, לא לברוח ולא לדחות, אלא כנגדו להעמיד את הכוח הטוב, הבורא, ולראות איך אנחנו יכולים על ידי שני הכוחות האלה ככה לאט לאט להתקדם ולעמוד בשניהם כמו על שתי רגליים.

שאלה: יש הרגשה שאחרי התקופה המאוד אינטנסיבית היפה הזאת של פסח יש ריקנות, כמו ואקום כזה, והכול בסדר בעשירייה, כל המערכות שלנו, הפגישות, התפילה. מה אנחנו יכולים לעשות בצורה המועילה ביותר כדי למלא את הריקנות הזאת ברוממות וגדלות הבורא?

אנחנו צריכים לברר שחסר לנו כוח החיבור וכוח החיבור יכול לבוא לא מצדנו, מצדנו יכול להיות רק חוסר לכוח החיבור, וכוח החיבור עצמו והמילוי של החיבור זה מגיע מלמעלה, ואז יהיה בינינו פרצוף, והפרצוף הזה הוא יהיה לנו כתבנית המציאות כולה, שבה, בתבנית הזאת אנחנו נוכל לראות את כל המציאות, כל העולמות, את עצמנו במרכז שלהם, את הכול, את כל הנשמות שעוזרות לנו להתקיים ולהגיע יותר ויותר למרכז המציאות.

את הכול אנחנו צריכים כך לראות אבל זה הכול על ידי שעוד ועוד נייצב את העשירייה. וודאי כנגד זה אנחנו נקבל דחיות מחיבור, ספקות, עוד כל מיני דברים, מה שמקובלים כותבים לנו בכל המאמרים, אין כאן שום דבר חדש. אתם תתחילו לראות מאיפה נולדו כל הדתות, האמונות, הפילוסופיות, הגישות לחיים, עד כמה שהן נולדו מתוך החיפוש הלא נכון הזה במהות הבריאה, שזה הכול מתוך חיבורים לא נכונים בין האנשים. מזה באו גם בצורות פרימיטיביות לפני אלפי שנים כל מיני יסודות ואחר כך דתות מחכמת הקבלה, שהייתה ירידה לדתות, ואחר כך לכל מיני הפילוסופיות שהן כבר יותר מודרניות.

שאלה: האם אנחנו בנקודה שאנחנו צריכים לקחת יותר על הכתפיים שלנו את העולם מצד הכוונה וההרגשה שלנו?

אצלנו קודם כל עכשיו זה לגלות את הבורא במרכז העשירייה. שיהיה לנו יסוד נכון שאנחנו רוצים לגלות כוח השפעה, כוח החיבור וכך להתקדם. לא נחשוב על העולם כולו, על עולמות, על עוד משהו. אלא לגלות את הכוח העליון, כוח השפעה, הכוח השני שנמצא בטבע, שכל האגו שלנו, הכוח הגשמי הזה, הוא אך ורק קיים כדי לכוון אותנו לכוח ההפוך ממנו, לכוח הרוחני, לכוח השפעה. לזה צריכים להגיע.

שאלה: יש הרבה חברים שיש להם תפקידים חשובים בהפצה ובארגון אבל הם לא משתתפים במפגשי עשירייה ולפעמים נעדרים מהשיעורים. מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לחברים האלה ולחזק את החיבור בעשירייה לפני כל שאר הדברים?

אל תלחצו עליהם. יש אנשים שמתקרבים לתיקונים דרך מה שנוח להם, טוב להם, קרוב להם לפי האופי. יש אנשים שבאים ונכנסים לזה שהם מתקנים את החומר שלנו, מתרגמים, במרכז שלנו הם פועלים בתיקונים למיניהם של המכשירים וכן הלאה. זאת אומרת, כל אחד רואה את עצמו איך שהוא יכול להיות קשור בצורה שהוא יודע לבצע וכך אנחנו רואים את האנשים האלו גם בקבוצות.

צריכים לתת להם את המקום הזה שיעשו את זה ולאט לאט הם יכנסו עוד יותר פנימה. אבל בינתיים הם עושים עבודה, עושים עבודה נכונה וטובה למרות שהיא לא המרכזית. אז דרך זה מתקרבים. כל אחד ואחד מאיתנו בהיסח דעת הוא בכל זאת תופס את עצמו במצבים שהוא מבין בהם, מרגיש בהם יותר בטוח, ככה זה הטבע האגואיסטי שלנו, אין מה לעשות, כך אנחנו בנויים.

אז צריכים לתת זמן לכל אחד ואחד אפילו שנים עד שאדם לאט לאט גם דרך ההתעסקויות האלו שלו בחכמת הקבלה, אבל באופנים לא מרכזיים, בכל זאת יקבל הארה מלמעלה וכך יתקדם. זה יבוא. גם צריכים לא ללחוץ על כולם. אדם נמצא, משתתף במשהו, שיהיה. צריכים רק לשמור שלא יתחיל להתרחק.

אנחנו נמצאים גם במצבים כאלו שאין כל כך [לאן] להתרחק. ודאי שהוא יכול ללכת לגשמיות ולהיכנס שם לכל מיני בעיות וחובות וכן הלאה, ואז לקבור את עצמו שם עד סוף החיים. זה נכון. אבל מה לעשות? אנחנו צריכים לשמור על עצמנו. אם אדם בכל זאת מחליט, כבודו במקומו. שילך לאן שהוא רוצה.

שאלה: האם כדי להתקדם בתיקון בעשירייה בצורה נכונה אנחנו צריכים לעשות בצורה שווה עם כל החברים או בכל פעם עם קבוצת חברים אחרת שיותר קרובה אלינו ואחר כך עם יותר רחוקים מאיתנו?

בתוך העשירייה אנחנו צריכים בעיקר לשמור שכולם יהיו בתוך העיגול. אבל ודאי שכל אחד זה לפי האופי שלו, הרצון שלו, המצב הפרטי שלו בכל רגע ורגע, אז הוא נמצא ביחס אחר לאחרים, על זה אנחנו לא קובעים שום דבר. אנחנו רק צריכים לדאוג לאווירה הכללית.

שאלה: אתמול אחרי מפגש עשירייה, אחד החברים דווקא החליט שהוא יוצא מהעיגול שלנו. בנוסף לתפילה לבורא שיחבר אותנו וישמור את כולם בתוך העיגול הזה, מה עוד אפשר לעשות?

מה החבר טוען?

תלמיד: הוא מאוכזב מהעשירייה, נקרא לזה. למרות שהיה חיבור והוא השתתף והכול.

האם זו הרגשה פרטית שלו על העשירייה או שזו הרגשה כללית על כל הדרך? צריך לברר.

תלמיד: על העשירייה הייתי אומר.

אז העשירייה צריכה לחשוב במה היא בסדר או לא בסדר. יכול להיות נניח שהוא צודק, מה אנחנו מסוגלים לעשות? יכול להיות שאחרי כל הדיונים נגיע להחלטה, לחשבון כזה, לסיכום שאנחנו לא מסוגלים להיות אחרים, שזה בינתיים אנחנו, ואנחנו לא מסוגלים לבצע את מה שהוא דורש מאיתנו, אמנם שאולי היינו רוצים לעשות את זה, אבל הדרישה שלו מוגזמת וגם מצידנו יש ביקורת, כמו שהוא מגיע אלינו עם ביקורת, גם אנחנו אם היינו מגיעים אליו לביקורת, גם היינו עושים כך. זאת אומרת, אנחנו צריכים לראות מה מציעים לנו בעל הסולם ורב"ש ביחסים בין החברה, איך צריכים להתייחס לחברה ולחברים. זה העיקר. אבל יותר מזה חשוב, האם יש לו רצון להגיע למטרת החיים או שהוא רוצה סתם לסחוב, כמו שאומר בעל הסולם "בזרמי החיים כדאתמול"¹?

תלמיד: לא, אני בטוח שכן יש לו את עניין חשיבות המטרה.

אז איך הוא רוצה להגיע אליה?

שאלה: זאת השאלה. איך לגרום לו להישאר מחובר אלינו לעשירייה?

לא, אני לא שואל איך "לגרום", אני שואל עליו, זה לא שאתם צריכים לעשות כמו שאתם חושבים, אבל איך הוא חושב להגיע למטרה, אם אתה אומר שהמטרה ישנה לפניו, איך יכול להיות שהוא עוזב את הקבוצה ואיך הוא חושב בצורה אחרת להגיע למטרה? שייתן לעצמו דין וחשבון, אם הוא בכלל מעוניין בזה.

אני לא מבין איפה הוא נמצא ואיפה אתם נמצאים, ממש לא. הוא צריך לדעת איפה הוא נמצא. או יכול להיות שכך בא לו אתמול, שאת זה הבורא נתן לו להבין, להראות לו עד כמה הוא לא שולט בעצמו וזה קורה לכל אחד, ואז באותו רגע הוא רוצה לברוח מהכול, לסגור את עצמו כמו תינוק שרוצה לחזור לתוך הרחם, ושיהיה לו כך. אבל כעבור כמה דקות, הבורא לא נותן לו כבר אותה הרגשה, אלא מחליף לו אותה והוא שוב יוצא קצת לאוויר ומתחיל לראות שאין לו במה יותר להתקדם, אלא באמת אם הוא הולך לפי השכל והרגש הנכון, אז זה רק לקיים בתוך עשירייה את מערכת אדם הראשון. תדברו, אתם בעצמכם לא יודעים איפה אתם ואיפה הוא. יכול להיות שהבירור הזה יעזור גם לכם וגם לו.

תלמיד: ברור מה שאמרת לגבי הבירור שלו, אבל מה אנחנו יכולים לעשות במצב הזה? אלה שכן רוצים שהוא יהיה איתנו בחיבור.

כנראה שהוא גם לא רואה שהוא יכול להתקדם למטרה הרוחנית בקרבתכם, כשהוא נמצא בקבוצה. יכול להיות שכך הוא חושב, שאתם לא מתאימים לו להגיע למטרה ולכן הוא עוזב אתכם ורוצה אולי להיכנס לאיזו עשירייה אחרת שבה הוא מתאר שזה יותר טוב, שזה יותר יקדם אותו, יש עשירייה שהיא כמו עגלה עם סוסים, ויש עשירייה שהיא כרכבת, ויש עשירייה שהיא כמטוס או כמו טיל.

אבל כשאתה חושב שאתה מתאים לעשירייה אחרת, אז אתה צריך להראות שאתה באמת מגיע לעשירייה אחרת, ואם באמת כך אתה מכין את עצמך, אתה מגלה שאותה עשירייה שלך, היא זו שמתאימה לך במאה אחוז וההתקדמות תלויה בך. כמו אצל רבי יוסי בן קיסמא, זו דוגמה שהתורה נותנת לנו, שהכול תלוי לא באדם, אלא עד כמה הוא מקבל את הסביבה שלו. ואין סביבה טובה וסביבה רעה. סביבה רעה זו סביבה שהיא נגד ההתקדמות, אבל אם היא בעד ההתקדמות, לא חשוב עד כמה היא מבינה בזה, עומדת על זה ומתמצאת בזה, הבורא כבר נמצא בהם ומכוון אותם.

שאלה: פעם אנחנו לומדים שהמטרה שלנו היא לגלות את הבורא בעשירייה, ופעם אנחנו לומדים שהיא לעשות נחת רוח לבורא. מה ההבדל ביניהן או מה המטרה בדיוק?

אין הבדל, זו פעולה וזאת התוצאה. לבנות עשירייה כדי דרכה להשפיע לבורא, לעשות לו נחת רוח, או לגלות אותו בתוך העשירייה לפי השתוות הצורה בין העשירייה לבורא, זה אותו דבר, זאת פעולה ותוצאה.

שאלה: כדי שנוכל להתקדם בחיבור בעשירייה, האם עלינו להבין את כוחות הטבע בכל אחד מהחברים, או שנבין איך פועלים הכוחות האלה באיזה גילוי מיוחד?

אני לא יכול להבין את החברים ואיך כוחות הטבע פועלים בחברים. על מה אתה מדבר בכלל? מאיפה יש לך כאלה יכולות שאתה שואל דברים כאלה? איך אתה יכול לראות את זה? אין לך את זה. יש לך רק כמה פעולות אתה יכול לעשות על עצמך, או לקבל, או לתת כלפי החברים ודרכם לבורא, זה כול מה שאתה מסוגל. ולא שאתה עכשיו הולך לחקור את החברים, את המחשבות והרצונות והפעולות שלהם, זה לגמרי לא נכון.

שאלה: מה לעשות כשהאדם נחלש ולא מונע בדרך מתוך האגו וחומר הדלק שהפעיל אותו בשנים הראשונות?

את זה אנחנו כל פעם צריכים להחליף. להבין את המטרה כמטרה יותר רוחנית, אידיאלית, השפעה, נתינה, חיבור, שכל פעם זה ייראה לי יותר שייך לתכונות רוחניות. ואז ודאי שבזה מצד האגו שלי אני נחלש, ומצד השכל שלי שאני מבקר, אני מבין שזה יותר מקרב אותי לבורא. כך אני מתקדם. אז יש לי כאן תמיד בירור, ביקורת, חשבון משני הכיוונים, עד כמה אני רחוק מהאגו שלי, מהבטן שלי, ועד כמה יותר קרוב לבורא. בין מלכות לבינה.

תלמיד: אבל כאילו יוצא שלבטן שלי אין שום מילוי, אין מילוי באגו כשבאמת מתחילים ללכת בדרך.

מילוי לאגו בדרך? לא.

תלמיד: אז מה המילוי?

המילוי שאני יותר קרוב לתכונות הבורא. ורק בצורה כזאת אני יכול להתקדם.

תלמיד: מאיפה מקבלים חומר דלק?

מהסביבה.

תלמיד: אבל מה חומר הדלק שהסביבה צריכה לתת עכשיו?

חשיבות. להתעלות למעלה מהאגו זו עכשיו הדרגה הראשונה שלנו, לקרוע את עצמנו, להתנתק מהעולם הזה ולהדביק את עצמנו בעולם הרוחני, אנחנו לא יכולים לעשות, אבל אנחנו צריכים באיזו צורה להשתתף בפעולה הזאת שמגיעה אלינו מהאור העליון, מהבורא. הוא עוזר לנו עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת להיות חופשיים מהרצון לקבל שלנו. זה קורה במשך כמה שנים, זו הדרגה הכי גדולה, הכי חשובה, הכי גרועה הייתי אומר, להתנתק מהרצון לקבל ולשייך את עצמי ברצון להשפיע בדרגה הראשונה. אחר כך נגיע למצבים יותר מהירים ויותר קלים אפילו.

תלמיד: אז בתהליך הניתוק הזה, כאילו מצד אחד מורגש שאתה הופך להיות פחות ופחות מטרתי, אני לא יודע איך להסביר את זה, כי פעם היו לי כל הכוחות.

נותנים לך הזדמנות לחזק את המטרה, לא שאתה הופך להיות מטרתי, מי אתה בכלל? אלא הכול תלוי בהארה שיש עליך, לפי הארה הזאת אתה קובע "אני קשור, לא קשור" וכן הלאה. אז אם אתה פחות קשור למטרה, נותנים לך הזדמנות עכשיו להתקשר יותר, ודווקא על ידי המאמץ שלך.

תלמיד: אז מה זה נקרא לחזק את המטרה?

לחזק את המטרה זה בסך הכול בחיבור בין החברים. אם אתם לא מגיעים למצב שאתם בלי חברה אבודים אתם עדיין לא הרגשתם, אין לכם עדיין את הכרת הרע. הכרת הרע האמיתית היא שבלי חברה אני מיד נופל מכל הקשר שלי עם הרוחניות, עם הבורא. שאני חייב להחזיק אותם בפנים בתוך הבטן, בתוך הלב שלי, בתוכי. ואם אני לא מחזיק אותם בפנים אז אין לי יסוד, אין לי נקודת מגע עם הרוחניות.

תלמיד: דווקא זה דבר שהוא מאוד בולט, שמתוך העשירייה אתה יכול לקבל את חומרי הדלק וכוחות, המילוי מגיע מהם. אבל אני לא יודע איך להוציא מהם את חומרי הדלק, אני לא מצליח להיות מושפע מהם.

כי אתה לא כל כך מספיק נכנע כלפיהם.

תלמיד: אני לא יודע מה לעשות עם זה.

מה לעשות? להשתדל להרגיש עד כמה שאתה תלוי בהם. זה גם כן תלוי בכמה שאתה חושב על זה, בכמה שאתה מברר את זה. אני יודע שבלי חברה אני אפס, אין לי כלי, כי הכלי שלי נמצא בחברה, בכם. ואם אני מתנתק מהחברה אני הופך להיות לפילוסוף ולא למקובל, כי אין לי כלי, פשוט מאוד. ואז יוצא שאני מרגיש כמה שהחברה היא חשובה, ואני כל יום ויום צריך לעלות בי שוב ושוב את חשיבות הסביבה.

שאלה: מה לעשות כשאדם מרגיש שהוא תלוי באוויר לחלוטין?

לרע או לטוב?

תלמיד: רע, ברור שרע, הוא לא מחובר, הוא לא נמשך קדימה, הוא רוצה לחזור למערה שלו, הוא רוצה לחזור אחורה. איך הוא מתקדם במצב כזה כשהעשירייה לא מאירה לו? כי אתה אומר "תכניע את עצמך לחברה, תיכנע, תיבלע שם", אבל זה לא מאיר לו, זה לא מפתה אותו.

אבל אנחנו נמצאים בעולם הגשמי, בעולם המכני, אני יכול להיכנס תמיד לעשירייה, להיות מחובר אליהם פיזית או וירטואלית דרך מכשירים, לקבל מהם התרשמות. אני יכול לפתוח את הארכיון, אני יכול לקרוא, לראות, לשמוע שיעורים, אני יכול לעורר את עצמי.

תלמיד: אבל רגשית האדם מרגיש חלול, ריק בפנים.

דרך זה אני אמלא את עצמי. אני צריך לברוח לחברה, אני צריך להיכנס בתוכה כמו תינוק בתוך האמא, שרץ לאמא וזהו זה בשבילו הכול, אין לנו שום דבר אחר. וגם החברה צריכה מעצמה לדאוג, אתם נמצאים כמה פעמים ביום בהתקשרויות, החברה מתקשרת ומנענעת אותי, מעוררת אותי, "בוא שוב נשב, נקרא, נלמד, נדבר כמה מילים על זה", וכן הלאה.

אני גם כל יום מקבל איזה שיעור שאני צריך, זאת אומרת איזו מידה שאני צריך לעבור, ללמוד, לקרוא. ואני לא יכול לעזוב את זה, התחייבתי לעצמי שאני חייב כך ללכת, ואז אני עושה. אני יודע נגיד מה שיש לי היום לעשות, מאתמול כבר עשיתי את סדר היום, לא רק אני יש עוד אנשים שמכתיבים לי את סדר היום, וככה זה יום יום.

תלמיד: רואים עכשיו תופעה של חברים שנחלשים. למה זה קורה? משהו בשיטה כנראה לא עובד, למה?

זה לא עובד? זה דווקא עובד, זה הבורא שמעורר בנו מקום ריק, חדש שלא היה קודם, כדי שאנחנו נמלא אותו דרך היגיעה שלנו באור חסדים, בכוח השפעה, בכוח החיבור בינינו. אני לא רואה את התקופה הזאת כתקופה רעה, אלא באיזו צורה תבוא אליך הזדמנות לעלייה רוחנית? אתה רואה את יד השם, שהוא מגיע אליך, תופס אותך, מושך אותך לדרגה יותר עליונה? הוא פותח לך דרגה יותר עליונה בזה שאתה מרגיש ריקנות, כי אין לך כלים לזה, אתה לא רואה בה שום דבר, עכשיו אתה לא רואה בכלל כלום כי נראה לך שאין רוחניות.

ההיכרות הראשונה עם הרוחניות בזה שמראים לך עד כמה שיש לפניך משהו ריק, משהו לא חשוב, חלל, אבל זה כבר גילוי, זאת תחילת הגילוי של המדרגה הבאה. ואתה אומר "לא, לא, לא, את זה אני לא רוצה, אם שם אין לי מילוי מתאים בשכל, בידע, במתיקות, איפה שם הסוכריות, איפה שם השוקולדים, איפה שם ידיעה יפה, אז אני לא הולך".

אבל בצורה כזאת מתגלה לך מדרגה רוחנית יותר גבוהה, שאתה תמלא אותה בחסדים, בזה שאני לא רוצה לעצמי כלום, אני מוכן לקבל את המדרגה הרוחנית הזאת כמו שהיא. ריקנית? ריקנית, אני מוכן לזה, ריקנית היא מתגלה כלפיי האגו שלי. אם אני במקום האגו שלי אבוא לכאן עם תכונת ההשפעה, כמה שאני אוכל לייצב את עצמי בצורת השפעה, אז אני פתאום אגלה את המדרגה הזאת שהיא מלאה באורות, בהבחנות, בגילויים, אני אראה שם כוחות שמפעילים את כל המציאות. אבל עכשיו בשבילי זה וודאי שריק, אבל הריקנות הזאת זה כבר גילוי.

לאנשים רגילים מהרחוב אין דבר כזה, יש להם ריקנות בזה שלא קיבלו משכורת או משהו כזה, ובשבילך הבחנות ריקניות הן כבר ברוחניות. אבל מדרגה תמיד כך מתגלה.

תלמיד: אז יופי, איך אני מקבל את הריקנות הזאת כמילוי?

בזה שאתה כנגד זה תגיד, אני לא רוצה יותר כלום, אני רוצה להיות שייך לרוחניות בלי לקבל ממנה כלום, שום דבר, גם אני רוצה בהתאם לזה להיות רוחני. אני יודע שהריקנות הזאת שאני מגלה, המדרגה הזאת היא לא ריקה היא מלאה מכל העולם הזה פי מיליארד. אפילו המדרגה הראשונה הרוחנית היא פי מיליארד יותר עוצמתית, גדולה, מלאה, מכל העולם הזה. אז אני רוצה להגיע אליה בצורה שאני לא רוצה ממנה כלום, רק להתכלל, רק לתת, אני רוצה להיות ממש ברצון לקבל שלי ריק כמוה, ואז בזה אני כבר מתחיל להשתוות עימה, עם המדרגה הזאת.

תלמיד: מה זאת אומרת שאני לא רוצה כלום? זה חזק ממני, הטבע שלי כן רוצה, בטח שרוצה.

מה אתה רוצה?

תלמיד: אני רוצה מילוי, הטבע שלי דורש מילוי.

בבקשה, תקבל, רק איזה מילוי? מילוי מהשפעה.

תלמיד: אני לא מרגיש מילוי מהשפעה, במקום הזה שאני תלוי באוויר.

תתפלל ותבקש.

תלמיד: מה לבקש?

תבקש מילוי מהשפעה, שאתה תשפיע ואתה תקבל מזה מילוי, ואתה לא רוצה כלום חוץ מזה. תן לאימא הזדמנות להשפיע לילד, לתינוק, היא צריכה יותר מזה משהו? לא, רק לראות אותו שמח.

תלמיד: לאיזו הרגשה אני מצפה במצב כזה, לאיזה סוג של מילוי? זה לא מוכר.

רק לכוח להשפיע. אין לי יותר מה להגיד. אתם צריכים כבר להוסיף כל אחד מילים משלו מה שהוא מבין, אבל זה מה שאנחנו נמצאים כולם. ובמקום שאנחנו נמשיך, כי לפני כל אחד ואחד נפתחת המדרגה הראשונה הרוחנית והוא בורח כי הוא חושב, "זה רוחניות"? זה לא רוחניות, זה תנאי להיכנס למדרגה רוחנית, שאתה לא מרגיש בזה שום טעם וכלום. זה תנאי. מה אני אעשה? אז יש כאלה שלא עושים כלום, נובלים, נכנסים למיטה, שוכבים, ככה. יש כאלה שבורחים לכל מיני עבודות שמובן להם מה שהם עושים, ידיים לפחות או ראש. הכי הכי נכון זה בקבוצה. אל תחשבו שאם אתם הולכים משהו לעשות בצורה קבוצתית זה רחוק מרוחניות. עד כמה שזה נראה לפעמים רחוק, מגושם, משהו, זה מקרב דווקא.

שאלה: נראה שככל שאנחנו יותר עובדים על חיבור בעשירייה, אני מרגיש עד כמה אני יותר נפרד, יותר ויותר רחוק. איך אנחנו משתמשים בכוח של הריחוק כדי להתחבר יותר?

אנחנו צריכים להבין שכוח הריחוק שמתגבר בינינו זה דווקא גילוי האמת. לא שקודם לא היינו כל כך רחוקים. אנחנו צריכים תמיד להוסיף מהשכל הבחנות. אם עכשיו אני רואה שאני רחוק מהחברים זה לא שאני נעשיתי רחוק אלא שהרגישות שלי לקרבה ולריחוק עולה ומראה לי עד כמה אני היום, לפי ההבחנות החדשות, לפי הטווח שלי, העליתי את הרגישות שלי, נגיד פי עשר או פי מאה, אז עכשיו אני רואה כמה שאני רחוק. מדדתי קודם את הקשר בינינו בקילומטרים והתקרבנו ועכשיו אני רואה במקום קילומטרים סנטימטרים נגיד, או מילימטרים, אז המספר נעשה יותר גבוה, גדול, אבל זה לא נכון שאני רחוק מהם אלא אני עכשיו מעריך את הקשר בינינו במידות יותר קרובות ולכן נראה לי שאנחנו כאילו רחוקים.

ככה זה קורה. הכול תלוי איך אנחנו נכון מפענחים את המטרה, את היחסים בינינו, אבל אתם תראו כמה זה מקדם אותנו. אין ברירה, מי שרוצה להגיע למטרה חייב ללכת, וללכת עם כולם, לא יכול להיות שילך לבד ויצליח. אז מה שיקרה תבוא עוד פעם, תבוא עוד פעם, הנשמה לא תישאר ללא תיקון. אבל המצבים יהיו הרבה יותר גרועים, התנאים לתיקון יהיו הרבה יותר גרועים.

שאלה: יש מצבים שמצד אחד האדם לא יכול להזיז את עצמו כלפיי העבודה הרוחנית ומצד שני הבורא שולח לו מכות גדולות שיכולות לגרום לו לסטות מהדרך כי הוא רואה איזה ייסורים גדולים יש בעולם. מה ההבדל ומה הטעם בין שני המצבים?

קודם כל אני רוצה להגיד שאף פעם הבורא לא דוחה את האדם. לא חשוב איזה אדם, יכול להיות הגרוע ביותר וטיפש או חכם, לא חשוב, הבורא לא דוחה אף אחד אלא רק מושך למטרה. אל תגיד לי שהבורא דוחה אותו. ואם אדם מרגיש שזאת דחייה, זו לא דחייה זו הזמנה לעלייה. כמו שאתה עושה עם הילד. אתה רוצה שהילד הקטן שלך ידע איך לעלות במדרגות. אתה מביא אותו למדרגות ואתה שם את הרגל שלו על המדרגה ואתה רוצה שהוא יעשה משהו. רגל שניה ועוד אחת ועוד אחת וככה אתה מראה לו מה לעשות. אחר כך אתה מחזיק אותו רק ביד וברגליים שהוא יעשה בעצמו וכן הלאה. כך הבורא מלמד אותנו. אז אף פעם לא מורידים בקודש אלא תמיד מעלים בקודש, זה דבר ראשון. דבר שני שאנחנו צריכים מצידנו לזהות שכל פעם אנחנו מקבלים הזדמנות לעלייה רוחנית, להתקרבות להשפעה, להתקרבות לבורא.

שאלה: החבר שלנו שואל איזה חיסרון אני צריך להרגיש כדי להגיע לחשיבות המטרה ולעבור לדרגה החדשה שלפנינו?

אתה צריך להרגיש והכי טוב זה להרגיש כך, שאני אבוד בעולם שלי, זה נקרא שהבורא עושה לך חושך, ייסורים, בעיות, מכות, פחדים וחרדות ואתה לא יודע לאן לברוח. זה קודם כל. זו עזרה גדולה ביותר שהבורא עושה. ואחר כך בהתאם עד כמה שאתה בכל זאת מארגן את עצמך מתוך החושך, עם העשירייה, עם הקבוצה, בתמיכה, בפנייה, בתפילה לבורא, אז בהתאם לזה אתה מקבל את המאור המחזיר למוטב. אבל ההזמנה לרוחניות זה דווקא ירידה ונפילה והמצב הרע הוא סימן להזמנה.

אלא איך אפשר עוד אותך, שאתה האגואיסט, לחייב בעלייה רוחנית? תתאר לעצמך, מדרגה רוחנית זו השפעה, אתה נמצא למטה ממנה בדרגה גשמית, בקבלה, איך אפשר לחייב אותך ללכת לעלייה הרוחנית? אז הבורא צריך לתת לך במצב הנוכחי כזאת הרגשה הרע, סבל, חושך, שאפילו בהשפעה אתה תרגיש שזה יותר טוב מהמצב שאתה נמצא עכשיו בשלילה, בחוסר. שאני מוכן ללכת להשפיע רק כדי להתפטר מהמצב הנוכחי הרע. זה נקרא שפרעה הרע, זה נקרא שמרגישים בו כל כך לא טוב, אבל איך לעלות לדרגת השפעה? אז דרגת השפעה היא צריכה להראות לי שזה דבר טוב דווקא לעומת המצב הנוכחי. אז וודאי שישנם כאלה שבורחים ולא מבינים מה שקורה. אבל אנחנו יכולים להזמין את המאור המחזיר למוטב והוא יעזור לנו לעלות מהמצב הנוכחי למצב עליון יותר. זה אך ורק על ידי המאור שאנחנו מזמינים ואז הוא מקשר בינינו ואז אנחנו עולים. זהו. אז כך נעשה.

אתם צריכים בכל זאת לחפש ולחפש עוד תשובות על כל השאלות שיש לכם. והכל כתוב במאמרי רב"ש.

תלמיד: ההתרחקות קיימת לפני כל מדרגה הבאה והמילוי של המדרגה.

אני לא מבין את השאלה שלך.

תלמיד: הרחקה מתגלה בכל מדרגה הבאה?

כן.

שאלה: אתמול פנה אלינו חבר ואמר שהוא גם שוקל לעזוב כי הוא לא עומד בקצב של הגרעין של העשירייה. ואני שואל "המעלים בקודש" זה עבור כל החברים גם כאלה שהם במסגרת חלקית? זאת אומרת הבורא לא רוצה לגרש אף אחד מהעשירייה. זה נכון?

זה נכון. לכל אחד יש מקום, אבל איזה קצב הוא מרגיש. הוא פשוט צריך להיות יותר עם החברים, וככה לעבור בתוך החברה כל מיני מצבים, כמה שהוא עובר כמה שלא עובר, יותר, פחות, אבל בסופו של דבר הוא יראה שהוא עבר. כל אחד מקבל לפי הכלים שלו לפי ההכנות שלו, כמו שבעולם הזה. יש כאלה שמאוד מצליחים, יש כאלה שפחות, אבל כולם קיימים וכולם מתקיימים, מתקדמים.

תלמיד: הגישה שלנו בעשירייה היא צריכה להיות שאנחנו מחבקים את כולם לא משנה באיזה מצב הם נמצאים. זאת אומרת במקום שיברח לגשמיות אז אנחנו יכולים להיות עבורו אבא ואמא נכון? עד שהוא יתחזק.

כן, ודאי. מי עוד אבא ואמא ברוחניות אם לא כוחות של החברה?

תלמיד: למה יש את הגישה הזאת לפעמיים שאנחנו אומרים אם חבר הוא לא פה ולא שם אז שיצא ויהנה מהחיים?

אני לא יודע, אני ככה לא אומר. מה זה לא פה ולא שם?

תלמיד: יש חברים שהם אומרים אם אני במסגרת חלקית אז לא שווה כלום, אני לא שווה, אני לא מספיק טוב, עדיף שאני אצא.

זה לא היה ככה אצל רב"ש. בכל זאת היו כאלו שהיו באים לא כל יום ולא משתתפים כל כך כמו שהמתקדמים יותר, זה לא חשוב. בכל זאת, כל אחד בקצב שלו, כמו שבחיים שלנו הגשמיים, כי אין לך אף אחד במערכת אדם הראשון שהוא שווה לשני. כולם, כולם, מתקדמים בצורה שונה. אז מה? אבל צורה שונה זה לא אומר שהוא מפגר, הוא ממקום אחר של אדם הראשון, ולכן ההתקדמות שלו לא נראית לנו, אבל בסופו של דבר הוא עושה את שלו וכשכולנו מתחברים במערכת אחת אז הוא תופס את המקום שלו והוא נמצא כמרכיב במכונה הכללית הזאת, במערכת הכללית הזאת, והוא מקבל אור של כולם. זה ככה זה.

תלמיד: אז למה יש חשיבות שווה, מלאה, מקסימאלית לכל חבר בעשירייה?

זה אתם ככה מתייחסים, אתם צריכים להבין שאף אחד לא שווה לאחרים. אף אחד.

שאלה: מה המטרה הרוחנית שיש הרגשה שהבורא נסתר מאיתנו?

הבורא נסתר מפני שאנחנו לא נצטרך, לא נרצה לתפוס אותו בעל מנת לקבל. בכלים דקבלה שלנו. כמו שאתה רוצה לקבל, לתפוס כל דבר שיש לך בעולם הזה שאתה מרגיש, זאת אומרת החשיבות שלו.

עכשיו אנחנו נקרא קטעים שאספנו דווקא בנושא הזה שדברנו קודם, ואני מבקש, בוא אנחנו נתרכז, אני נתתי לכם שעה וחצי לכל מיני שאלות שלכם בואו אנחנו עכשיו אם נביא שאלות, אז רק מתוך מה שהמקובלים כאן כותבים, בעיקר זה כתבי רב"ש, לפעמיים בעל הסולם. אז בוא אנחנו נשמע, ולפי מה שהוא כותב על זה נשאל.

קריין: אז אנחנו קוראים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "מגבירים את החשיבות המטרה". ציטוט מס' 1, מתוך כתבי רב"ש, מאמר "עיקר מה שחסר לנו".

"עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חמרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השרות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכיה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו.

וזה נקרא בלשון הזהר הקדוש, שכינתא בעפרא, היינו שענין להשפיע אליו יתברך הוא חשוב לנו כמו עפר. וממילא אין לנו חמרי דלק לעבודה, כי בלי תענוג אין כח לעבודה."

(הרב"ש. 24. "עיקר מה שחסר לנו")

אז איך אנחנו יכולים להגיע למצב שהבורא יהיה לנו חשוב, שאליו אנחנו נשתוקק? רק על ידי החברה. אבל החברה גם אין לה חשיבות הבורא, אלא איש את רעהו יעזורו, אנחנו יכולים להשפיע אחד לשני כאילו שיש לנו חשיבות הבורא. בשביל מה אנחנו צריכים את המשחק הזה, כאילו שיש לנו? מה, אנחנו ילדים קטנים? מה קורה כאן? אלא כדי להגיע לכוח השפעה שהוא הפוך משלנו ואנחנו לא יכולים להרגיש אותו, לרצות אותו, להתקרב אליו, לכן יש לנו כאלה תרגילים ואי אפשר אחרת.

אנחנו היום, עכשיו, עדיין לא מבינים למה זה נברא המציאות בצורה כל כך שונה, מוזרה, שלא נכנסת לרגש ושכל שלנו, שאנחנו מרגע לרגע שוכחים, זה נעלם, זה בורח בין האצבעות. מה קורה? למה זה מסודר בצורה כזאת? זה מסודר בצורה כזאת מפני שאנחנו לא יכולים אחרת לתפוס רוחניות. לא יכולים. ואז בעיה, אפילו שעכשיו אנחנו קוראים את הפסוק הזה ואני רואה עד כמה שהוא בורח, בורח ממש, מרגש ושכל שלנו. קראנו וכאילו כלום לא נשאר. עבר דרך האוזניים, דרך השכל וכמו שנכנס כך יצא. זו בעיה.

אז מה עושים? אז יש לנו רק דבר אחד לעשות, מאהבת הבריות לאהבת ה', מחיבור בינינו לבנות רשת שבה אנחנו תופסים את הבורא. ואין לנו שום אפשרות אחרת להגיע לאחיזה ברוחניות. לכן, מה שעשה בורא כדי לתת לנברא שמחוצה לו, שהפוך ממנו, לתת לו אפשרות להגיע להידמות לו להיות אדם, אז חוץ מזה שהוא עשה את הנברא כזה במבנה של אדם הראשון, שיהיה דומה לבורא, זה כאילו דמיון כזה הוא ברא, שבר אותו, ואז מהשבירה, מהחתיכות האגואיסטיות שהאדם נשבר והתרסק והתרחק כל חלקו מחלקו, כך אפשר עכשיו להתחיל לסדר נגד האגו, התקרבות של החלקים האלו זו לזו.

ואז אנשים יכולים להבין מה כאן רצון לקבל, מה כאן רצון להשפיע, ואיך אנחנו מבקשים מהבורא כוחות לחבר את שני הרצונות, אמנם שיש ביניהם התנגדות כמו במגנט. שפלוס לפלוס או מינוס למינוס, כך אנחנו רוצים לקרב ביניהם אז הם נמצאים בדחייה הדדית. אז אנחנו מבקשים מהבורא שיעזור לנו לקרב את שתי הצורות המגנט האלה, נגיד צפון לצפון שיתקרבו ביניהם, וזה נגד הכוחות שבהם.

הכוחות האגואיסטים הם דוחים זה את זה, ואנחנו מבקשים מהבורא, זה נקרא "על כל הפשעים תכסה אהבה", שיחבר ביניהם, שיביא את הכוח שלו, כוח החיבור למעלה מכוח הפירוד ויחזיק את שני החלקים האלה שנמצאים בדחייה טבעית, שיחזיק אותם יחד. וכך אנחנו לומדים. מה אנחנו מקבלים? כשאנחנו באים ומרכיבים בחזרה את כל החלקים שנמצאים בדחייה הדדית זה לזה, וזה לזה, וזה לזה, וכולם לכולם מכל המערכת השלמה שהיא נשברה, כשאנחנו מרכיבים אותה נגד הרצונות שלהם להתחבר, אנחנו מבקשים את כוח הבורא שיחבר בין כל החלקים האלה, שהם כמגנט שדוחה, ואז הבורא יכול להתגלות פי תר"ך פעמים ממה שהוא היה לפני שהנבראים דרשו ממנו שיבוא ויתגלה ויחזק ויבנה את המערכת הזאת בחזרה.

ולכן יש לנו כאן עבודה קשה, שאנחנו צריכים לא לברוח מדחייה הדדית אלא להשתדל להתקרב, אבל להבין בשכל שברגע שאנחנו מגלים שלא מסוגלים, זו עזרה מהבורא, אז אנחנו צריכים מיד לבקש ממנו תעזור, תעשה, להתפלל, לבקש.

ואז זה נקרא "על כל הפשעים תכסה אהבה", על כל דחייה ודחייה בין המגנטים האלו, שהם דוחים זה את זה, אנחנו רוצים שיחזק אותם בכוח השפעה הדדית, שההשפעה תהיה יותר חזקה מכוח הקבלה שבהם. וכך אנחנו מגלים את הבורא בינינו לא כמו שהוא היה מלכתחילה, אלא שהתפרצות האגו בתוך המערכת בזמן שבירת המערכת, זה כמו המפץ הגדול שביקום, שכל היקום, תתארו לעצמכם, שוב חוזר אל אותה הנקודה. איזה כוחות צריכים לבוא עכשיו כדי לחבר את כל הגלקסיות, הכוכבים, כל מה שיש ביקום כדי ששוב יתחבר לנקודה אחת והכוח העליון הוא יעשה את זה.

לכן העבודה שלנו היא רק להזמין את הכוח העליון שיעשה. אי אפשר שאני אתחבר לשני, כפי שדורשים מאיתנו. גם שני חברים, אי אפשר. זה רק על ידי זה שאני כל הזמן נמצא בבקשה קבועה לבורא שיקרב בינינו, שיישאר בינינו כל הזמן קיים, שיקיים את כוח החיבור בינינו. וכך אנחנו מגיעים למצב שבסופו של דבר אנחנו מרגישים שהוא נמצא, אנחנו מרגישים שמתוך כל הבקשות שלנו הוא מתגלה. באיזו מידה? במידה שאנחנו רוצים להתקרב זה לזה.

שאלה: יש שאלה שמטרידה אותי מזמן, הרבה פעמים אתה נותן לנו דוגמאות של אמא שאוהבת את הילד שלה, איך אמא מתנהגת עם הילד שלה. אני מסכים עם זה, יש לי אישה, יש לי ילדים, אבל אני רואה שבכל זאת לי אין לי את הרגשות של אמא. אני אבא, אני אוהב את הילדים שלי אבל אין לי את הרגש הזה של אישה. למה לנו הגברים אין את הרגשות הללו כמו אישה?

את זה אחר כך אנחנו נלמד, זה לא בעיה, זה לא מפריע לנו. אתה יכול להתלבש באישה, אתה יכול לראות את הדוגמה הזאת, אתה יכול להבין מה יש בתינוק שרץ לאמא ורוצה ממש להיכנס בה בחזרה, שבא ככה אליה והיא מחבקת אותו. אין לו מקום יותר בטוח מלהרגיש שאמא ככה מחבקת אותו. וגם מצד האמא זה המצב שהיא יכולה עכשיו להיות הכי קרובה פיסית לילד. אל תגיד שאתה לא מבין את זה, מספיק לך להבין כמה שאתה מבין. מה שיש לכל אחד, זה מספיק לו כדי להגיע לגמר התיקון. אל תדאגו, אל תתחילו לקנא בשני, לכל אחד יש בדיוק אותן התכונות גם בגשמיות וגם ברוחניות, שאם אנחנו משתמשים בהן נכון אנחנו מגיעים עד תיקון הנשמה השלם.

שאלה: מה שמחליש את האדם בהתאם לטקסט זה לראות את ההבדל בין החברה שלנו שאותה אנחנו מנסים לבנות לבין האנושות, והרושם הוא שאנחנו עוד לא יכולים להיות דוגמה. איך אנחנו יכולים לעזור לתלמידים שלנו?

אנחנו צריכים להסתכל רק לתוך העשירייה שלנו ורק לחזק אותה כמה שאפשר. מי שנכנס נכנס, להשתדל לחבק אותו ולחזק אותו, ומי שיוצא להשתדל שיצא ויחזור מתי שהוא ירגיש בזה נוח וטוב. הוא לא צריך לצאת בצורה כזאת שאחר כך הוא ירצה לבוא אבל אנחנו כבר נפרדנו בצורה כזאת שהוא לא יכול לבוא. לא, אלא זה הכול דברים כאלו שאנחנו צריכים להבין אותו והוא צריך להבין אותנו, זהו. כך פועל עליו הבורא, פועל, בסדר.

כמו שבעל הסולם כותב, הרבה נפלו בדרך ועוד יפלו, ובכל זאת כשהם היו איתנו הם כבר עשו איזו עבודה רוחנית ואחר כך יחזרו. יחזרו כי האור פועל עלינו דרך גמר התיקון ואז הוא מקדם בכל זאת כל חלק וחלק מהכלי הכללי של אדם הראשון. העיקר בכל זאת לעבוד על החיבור כי אנחנו עדיין לא מרגישים שהחיבור בינינו זה הכלי לגילוי הבורא, לאור העליון.

שאלה: איך אנחנו יכולים להכיר מהי העבודה אם אנחנו מנותקים ואנחנו מרגישים פערים בינינו?

במה שאתה נמצא זה הבורא נותן לך, בתנאים האלה אתה חייב להקים עשירייה ואל תגיד לי נגד זה שום דבר, זו העבודה שלך, לפי הנשמות האלו כך אנחנו עכשיו מקבלים את התנאים. זהו, לפי הנשמות. אם היינו בנשמות אחרות אז היינו מקבלים תנאים כמו שהיו נגיד לפני מאתיים או אלפיים שנה.

אנחנו נמצאים בדור האחרון וחייבים לקבל כמו שזה מגיע לנו, ותנאים יותר טובים לא יהיו, לא יהיו. כמו שאתה רואה באנושות, גמרנו את כל העניין, מיום ליום יתגלו רק תנאים יותר גרועים, ולכן כדאי כל יום ויום להתקדם בהתאם ליום.

שאלה: יוצא שהמוטיבציה להתקרבות שלנו זה חשיבות הבורא, אז אנחנו צריכים להעלות בעשירייה דווקא את חשיבות הבורא?

כן.

שאלה: אני מבין איך למדוד כל יום אם אני אוהב את החברים יותר מאתמול, אבל מה לעשות אם לא הגעתי לאהבה יותר גדולה ממה שהייתה אתמול? אני מרגיש שאני עומד במקום. התפילה מתחזקת אבל אני לא מרגיש שאני אוהב יותר את החברים.

גם על זה אתה צריך להתפלל ובמיוחד שים לב לכל מיני צורות לא נעימות שאתה רואה בחבר, האם אתה כבר יכול למרות זאת לאהוב אותו, להתקרב אליו.

קריין: ציטוט מספר 2 מתוך כתבי רב"ש.

"כל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם.

כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התו"מ, אבל הבורא יכול להישאר אצלם באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.

מה שאין כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים."

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה" 1989)

כאן השאלה היא מאוד חשובה. אנחנו צריכים לגלות את הבורא, אנחנו רוצים לגלות את העולם הרוחני העליון, אנחנו רוצים לגלות את כל המציאות או שאנחנו רוצים רק לגלות גדלות הבורא כדי שתהיה לנו הזדמנות, אפשרות, דחף להשפיע לו נחת רוח, זה ההבדל.

ההבדל הזה, האמת שהוא מגיע לאדם במשך הרבה זמן. שלאט לאט על ידי הארה קטנה כל פעם מלמעלה האדם מתחיל להרגיש שהוא רוצה שהבורא יהיה חשוב לו, ולא אכפת לו העולם הזה, העולם הרוחני, מה שיהיה, אלא חשיבות. לא הבורא עצמו אלא חשיבות הבורא, שחשיבות הבורא תחמם אותו, תמשוך אותו להשפעה, לחיבורים, לעשות נחת רוח, לעשות כל מיני פעולות.

זאת אומרת, אין לנו בעצם במטרה שלנו הבחן יותר חשוב מחשיבות הבורא. כי אם לזה אנחנו רוצים להגיע, כל הכיוון שלנו הוא באמת נכון. כי אין לנו שום הבחנות חוץ מחשיבות הבורא שהן הבחנות אמיתיות. כי הבורא זה "אני ראשון ואני אחרון" והוא המקור של הכול, ואם אנחנו מעמידים אותו למעלה מהכול, אנחנו בהחלט מכוונים את עצמנו בצורה נכונה בכל המציאות הנוכחית.

קריין: שוב ציטוט מספר 2.

"כל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם.

כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התו"מ, אבל הבורא יכול להישאר אצלם באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.

מה שאין כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים."

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה" 1989)

שאלה: מה ההבדל בין חשיבות הבורא לחשיבות האמצעים שפה נאמר במאמר?

עד כמה שהם קשורים לחשיבות הבורא גם להם יש חשיבות. אבל זה בדרך, יחסית.

שאלה: לעשות נחת רוח לבורא, האם זה לשמוח מהעבודה שנעשתה במדרגה שלנו?

כן.

שאלה: איך גדלות הבורא יכולה להיות מרכז הביטול שלנו בעשירייה?

אנחנו צריכים להעמיד את גדלות הבורא כדבר הכי חשוב. אם אנחנו מחזיקים בזה, תופסים את זה כדבר הגדול, זה יכול להיות מרכז העשירייה, זה יכול להיות המרכז של כל המאמצים שלנו, זה מרכז החיים שלנו.

שאלה: מה הקשר בין גדלות החברים בעשירייה וגדלות הבורא?

האמת שהם קשורים יחד, וכך אנחנו רואים גם ממאמרי רב"ש על החברה. במידה שאני יכול להעריך את הבורא אני מעריך את החברים, וההיפך, אם אני נמצא בנתינה הנכונה, בנטייה הנכונה, בחשבון הנכון.

שאלה: איך אפשר להסביר את המשפט "שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא". אנחנו לא יודעים מה זה בורא, אנחנו לא יודעים שום דבר. השאלה, איך אנחנו עובדים בעשירייה להעלות את גדלות הבורא, ועל מה צריך לדבר, איך צריך לעשות את זה?

כל העבודה הרוחנית שלנו היא רק על ידי הגברת כוח השפעה. כוח השפעה זה הבורא. אם אנחנו מגדילים אותו, מכבדים אותו, מעריכים אותו, זה נקרא שאנחנו מגדילים את הבורא בעינינו. אין לנו שום אפשרות אחרת לעבוד.

תלמיד: אבל כרגע אנחנו בעשירייה, אז איך תכלס עושים את זה? אנחנו לא יודעים מה זה בורא, אין לנו השפעה, אין תכונה, אין כלום. איך היית מגדיר את התחלת העבודה בעשירייה כדי להגדיל את הבורא או את החשיבות של הבורא, על מה צריך לדבר, איך צריך לעשות?

אני רואה בעולם שלנו שתינוק שנולד אין לו שום דבר, אין לו אפילו חושים המתאימים לעולם שלנו, כלום. אז מה אפשר לעשות עימו? שום דבר. תן לו להתפתח בסביבה שהוא נולד והוא יפתח את החושים שלו, ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, הכול יגדל והכול יתפתח בהתאם לסביבה, בהתאם לתכונות שלו. כך גם אנחנו צריכים לעשות עם התכונות הרוחניות שלנו שנמצאות בנו, אבל אנחנו צריכים לפתח אותן. איך לפתח? אנחנו לא נמצאים בעולם הרוחני. אתם צריכים לבנות כאלו תנאים ביניכם בקבוצה, ביחסים ביניכם, שהתכונות הרוחניות הן יתפתחו, איך אחרת?

לכן נולדנו בעולם הזה שיכולים ללמוד ממנו, ולעשות אותה צורת התפתחות רק כבר בהכרה, בהבנה, בכוחות שלנו, שנעשה את ההתפתחות שלנו ברוחניות. אנחנו רואים על הילדים שנולדים, הם לא רואים ולא שומעים ואין להם טעמים, אין להם שום דבר, אין שום חושים, שמיעה, ראייה, טעם, ריח, מישוש, שום דבר אין להם, הם לא מבדילים בכלום. אחר כך במשך ימים וימים פתאום אנחנו רואים שהם מתחילים להגיב לטעמים. יש להם רק אינסטינקט למצוץ, זה הכול, חוץ מזה שום דבר. אז רצון לקבל קטן יש, חוץ מזה כלום. תתחיל להשתמש בו בצורה נכונה, ואז תראה עד כמה שאתה מתפתח. תעשה מעצמך אפס ברוחניות כמו שאתה באמת אפס, ואל תתבלבל עם העולם שלנו, ותתחיל לפתח את החושים הרוחניים שבך.

תלמיד: על מה צריך לדבר בעשירייה כדי לגלות את החשיבות?

חשיבות של כוח ההשפעה הכללי. אם תתחיל לפתח אותו, וזה בקשר עם החברים, אין לך אחרת, כי אם אתה כך תתייחס לעולם אתה תראה הזוי, אבל בין החברים אם אתם תתחילו לבנות כאלו מערכות יחסים, אתה תתחיל לגלות שיש לך הזדמנות לבנות את העולם. הוא לא עולם פיזי, העולם הפיזי הזה הוא נשאר, אחר כך הוא נעלם בכלל, אלא ביחסים ביניכם אתם בונים את העולם.

תלמיד: אז בעצם כל העבודה היא בעשירייה.

בתוך העשירייה, ואחר כך בין העשיריות, ואחר כך בכל האנושות, ככה זה יהיה.

תלמיד: ההגדרה של מה שאמרת עכשיו, זה שהכי חשוב להתבטל מול העשירייה שלי, זה היחס בין החברים?

זה הצעד הראשון. כי אין לך ברירה, אם אתה רוצה להיכנס במגע עם העולם הרוחני, אתה חייב להתבטל כלפי עשירייה. זה יבוא עכשיו, ואם לא יבוא אז בעוד עשר שנים, אבל אתה תצטרך להכיר בזה ולהתחיל לממש את זה.

תלמיד: מה זה נותן לי שאני מתבטל מול החברים?

אתה בזה מבטל את הרצונות האגואיסטים שלך, ויכול מזה והלאה לפתח את רצונות הנתינה, ההשפעה, האהבה.

תלמיד: זאת אומרת הביטול העצמי זו כל העבודה הרוחנית שלנו?

כן. הביטול הרוחני זה נקרא "ביטול היש", אתה מבטל את מה שעכשיו נמצא, ופתאום אתה מתחיל לראות שהעולם הזה הוא מדומה, ואתה נמצא באמת ביחסים רוחניים. תנסה ותראה עד כמה זה ממש משנה לך את המסך.

תלמיד: בעצם כל החיים משתנים ברגע שאתה מקטין את עצמך.

אדוני, קדימה, תכלס לעבודה.

שאלה: הכוח שמאפשר לנו להיות בשיעור ולהיות מאוחדים זה הבורא בעצמו?

הבורא בעצמו משחק איתנו, רק הוא ו"אין עוד מלבדו".

קריין: ציטוט מספר 3 מתוך כתבי רב"ש.

"בזמן שהאדם צריך להחליף את המטרה, היינו במקום שתחילת עבודתו בתו"מ היתה המטרה שלו, מה שהוא רוצה לקבל עבור היגיעה, היה תועלת עצמו, ועתה הוא הולך להחליף את המטרה, כלומר במקום שהיה חושב, מתי אני אשיג את המטרה עבור הרצון לקבל שלי, שאני אוכל להנות, הוא משתוקק עכשיו להמטרה, ואומר, מתי אני אוכל להנות את הבורא, ולוותר על תועלת עצמי.

והיות שהמטרה הזו היא נגד הטבע, אז הוא זקוק יותר לאמונת ה', היינו שהוא צריך להשתדל תמיד להשיג את גדלות ה'. כלומר שבשיעור שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה הוא יכול לעשות מעשים על כוונה זו. ולכן מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע."

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)

כך אנחנו צריכים להתקדם. יום יום לראות לפנינו עוד ועוד אתגרים כאלו שאנחנו צריכים לעלות מעליהם, ולגלות במקום את חשיבות התמונה הזאת המדומה את גדלות הבורא. אחר כך אנחנו נראה שכל העולם הזה הוא הפוך מהבורא. וכמה שאנחנו מייחסים חשיבות לכל אדם ולכל היחסים ביניהם וכן הלאה וכן הלאה, זה הבורא כאילו מציג לנו עד כמה אנחנו הפוכים ממנו, כאילו מסובב את עצמו להפך, כמו שאנחנו הופכים בגד, כך אנחנו רואים את העולם הזה ממש מגעיל בכל צורות האגו שלו. בסך הכול רואים את ההפכיות מכוח ההשפעה העליון.

שאלה: רב"ש כותב בציטוט ראשון "מה שחסר לנו שנדע למי שאנחנו משפיעים" ובציטוט השני "שהתענוג מהשפעה זה שמרגישים שעושים נחת רוח למלך". למה אנחנו צריכים לדעת למי משפיעים, או למה צריכים להרגיש שעושים נחת רוח למלך?

אנחנו צריכים להגיע למצב ש"דע את ה' אלוקיך ועבדהו", שאתה משיג אותו, מרגיש אותו, מכיר בו ממש, עד הפרט האחרון, כמה שניתן לך בכלים שלך. זאת המטרה. מצד הבורא הוא רוצה שאתה תכיר את הכוח האחד יחיד ומיוחד שפועל בכל המציאות, ולא סתם שאתה תשמע שככה מקובלים מדברים עליו, אלא שכך אתה מגלה בפועל, כי אתה בזה מתחיל להיות כמוהו. ולהעלות את הנבראים לדרגת הבורא זו מטרת הבריאה.

תלמיד: תכונת השפעה אמורה להיות ללא תועלת עצמית, בלי נגיעה עצמית?

ודאי.

תלמיד: אז איך זה מתחבר ביחד?

אני עובד עם הרצון לקבל שלי אבל בעל מנת להשפיע. אני מבין איפה אתה טועה, זה לא [שאתה] טועה, אתה עדיין לא מרגיש איך אפשר עם הרצון לקבל לעבוד בהשפעה. אז נלמד את זה, נלמד. קודם אנחנו צריכים ללמוד איך לעבוד למעלה מהרצון לקבל, להיות סתם בתכונת ההשפעה, להתעלות למעלה מהרצון לקבל, ואחר כך אפילו עם הרצון לקבל יחד.

תלמיד: שזה בשלב הראשון לקבל את כל המצבים גם החושך והדחייה, כי בחסדים רק לרצות להשפיע בלי לקבל את מה שהבורא נותן, בתור שלב ראשון אפשר להגיד?

אני לא יודע, תגיד מה שאתה חושב, העיקר תמשיך.

שאלה: במשך השנים למדנו לשחק בפני החברים את חשיבות הדרך והבורא וזה כבר כמו הרגל, עכשיו אולי המשחק כבר לא משכנע, מה ההכנה שצריך לעשות ולסדר בלב כדי שהמשחק יגיע לתוך הלב וידליק אותם ואותנו?

דוגמה. כל אחד חייב להראות לחבר, לחברים ולכל העשירייה שלו, שאין יותר חשוב מלהידמות לבורא. מידת הדימוי לבורא נקראת "צורת האדם שבנו". לפי זה מודדים את האדם, עד כמה שכל אחד מאיתנו הוא אדם.

קריין: ציטוט מספר 4.

"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב.

אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה."

(בעל הסולם. שמעתי. רי"א. "כעומד בפני מלך")

שאלה: בעל הסולם כותב שהאמונה צריכה להיות כזאת שאתה צריך להרגיש שאתה כל הזמן נמצא בפני המלך, מהי אותה אמונה כדי להרגיש כך?

על ידי המאמצים שלנו, כי אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו שאנחנו נמצאים תמיד בחיבור בקבוצה ואנחנו רוצים לגלות את הבורא שנמצא כמקיים את הקבוצה, מקיים את הקשר בינינו, ואנחנו מצידנו שמקבלים את זה ממנו גם מחזיקים ורוצים להגדיל את הנוכחות שלו בינינו, וככה הוא פועל עלינו ואנחנו אליו, הוא עלינו ואנחנו אליו, עד שמגיעים לגמר התיקון, אין יותר.

תלמיד: זה נקרא דרגת האמונה שאנחנו פועלים בה?

לא, זאת הפעולה שלנו, בפנים זה גם אמונה וגם דעת וגם הכול. ומה שאנחנו צריכים זה להידמות לבורא, לגלות את הנוכחות שלו בינינו, ומעצמנו בקשר בינינו להגדיל אותו, נוכחותו, עד שאנחנו מגיעים לגילוי שלו, עד שאנחנו מגיעים למצב שקשורים אליו ודבוקים בו.

שאלה: כתוב "כאילו עומד בפני המלך", אבל אנחנו לומדים שלא מגלים אותו אלא את הגדלות שלו, אז מה זה גדלות המלך בלי המלך?

ככה אומרים, אתה צריך לתאר לעצמך כאילו אתה עומד לפני הבורא. זה הכול.

תלמיד: אבל בלי לגלות אותו? זה מה שלא מובן.

ודאי שבלי לגלות אותו, אתה גם לא יכול לגלות אותו, אתה יכול לתאר אותו רק לפי מה שאתה מתאר, לפי צורת ההשפעה שפועלת עליך.

תלמיד: איך אני יכול לתאר שאני עומד בפני או מול מישהו גדול בלי לדעת מי זה המישהו הזה, בלי שום תיאור שלו, רק שהוא גדול?

לפי התיאור שלך. תמיד זה הכול לפי תיאור שלך. באף עולם, באף מציאות אתה לא מגלה את האמת, אתה מגלה רק מה שאתה מגלה.

תלמיד: כשאתה אומר "תיאור שלי" לפני שיש לי תיאור כזה, זה דמיון?

זה אין סוף.

שאלה: אנחנו מעלים את חשיבות הבורא על ידי זה שאנחנו משחקים אחד כלפי השני, שזה שקר, זה אומר שאדם מרמה את עצמו, הוא עובד על עצמו על ידי הסביבה. אז איך אנחנו מהמקום הזה מגיעים לאמת?

על ידי השקר כמו שאנחנו רואים אצל ילדים, מגיעים לאמת. העיקר תרגילים. על ידי תרגילים ובקשה מהבורא אנחנו מזמינים מלמעלה כוחות שמשנים אותנו. רק בצורה כזאת.

שאלה: חברים שעזבו את הדרך יש להם הרבה הצדקות, אין להם מוטיבציה להתקדם הלאה, זאת עבודה שהיא קשה בשבילם. האם זה תוצאה של השפעת הקליפה עליהם? איך אדם יכול להתגבר על מצב כזה?

אנחנו צריכים בסופו של דבר להסכים עם זה שהחברים עזבו אותנו, מי שעוזב "אין כפיה ברוחניות", אם הם מרגישים שהם לא יכולים להתקדם יותר, אנחנו צריכים לעזור להם לחזור בכל זאת, ואם לא, לעזוב ולהמשיך.

יש הרבה הרבה נשמות שכך באות וקצת מתקנות את עצמן וממשיכות בדרך הרגילה של העולם. אחר כך יש עוד גלגולים, יש עוד כל מיני צורות של התכללות שאנחנו עוד לא מכירים, כדי שהם יתקנו את עצמם. אל תדאגו, נשמה זה לא מה שנראה לנו שקיים בגוף, זה דברים הרבה יותר נעים ונדים.

קריין: כותב רב"ש.

"בכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בעל מנת להשפיע. כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה.

אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו."

(הרב"ש. מאמר 21 "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה" 1989)

כך אנחנו יכולים להתקדם. ובינתיים אנחנו צריכים להראות כל אחד לאחרים בעשיריות חשיבות וגדלות המטרה והבורא, כאילו שאנחנו מגלים, כאילו שיש לנו. שעל ידי קנאה, תאווה וכבוד כל אחד יכול להתקדם, זאת אומרת גם מהמצבים הגשמיים. וכך נתקדם, יש לזה מספיק כוחות שיכולים לעזור לנו. והעיקר יותר מהכול כמו שאומרים המקובלים "חוץ מצא", מי שממשיך, הוא ממשיך.

שאלה: מה ההבדל בין גילוי הבורא לבין גדלות הבורא? מה יותר חשוב עבורנו?

הבורא יכול להתגלות בכל מיני צורות, והאמת ש"אין עוד מלבדו" וכל מה שמתגלה לנו בכל מיני צורות בעולמנו גם עכשיו זה גילוי שלו, רק בגילוי שלו יש כל מיני אופנים, מדרגות שאנחנו לא קושרים אותן אליו בכלל, וקושרים בצורה הפוכה ונותנים לזה שמות הפוכים ממנו, ואחר כך מגלים שזה הבורא וכבר מתחילים להכיר אותו בצורות האלו. זה הכול תלוי באדם, לפי האדם המרגיש.

שאלה: כדי להגיע לאמונה כזאת שאתה כל הזמן כביכול ניצב בפני המלך, האם אתה צריך להיות כל הזמן במצב של צעקה לבורא ובמצב של "אני לא צריך כלום", או שצריך לשלב או להשלים בכוונות נוספות, ואם כן באיזה כוונות?

אתה מדבר כאילו שאתה מסוגל לשנות ולהנהיג את העולם הפנימי שלך, וזה לגמרי לא מציאותי מה שאתה אומר. אנחנו מקבלים הכול מלמעלה וצריכים להשתדל להגיב על זה נכון מלמטה. אבל מה שאמרת זה לא מציאותי, אין דבר כזה.

שאלה: שמעתי כמה פעמים שסיפרת על רב"ש שהבת שלו הייתה באה אליו ושואלת אותו למה אין אוכל בבית. במצב כזה איך האדם שומר על חשיבות המטרה, איך הרב"ש עשה את זה?

אני לא יכול להגיד וזה לא שייך לנו. אלא שכל אחד יתאר את זה לעצמו אם הוא צריך. אני לא חושב שזה לדרגה שלנו לקבל כאלה דברים, אני רק נתתי את זה כדוגמה גשמית באיזה תנאים אנשים חיו בזמן הצנע.

שאלה: מה ההבדל בין חיסרון שדורש שכר, מילוי, לחיסרון שמרגיש מילוי מכך שחסר לו?

זה לא תלוי בחיסרון ובמילוי, זה תלוי איך אדם מתייחס לחיסרון שלו ולמילוי שלו, ואיך הוא רוצה לעבוד בהתאם לחיסרון למעלה ממנו או בתוך החיסרון. מה אדם רוצה להרגיש למעלה מהחיסרון שלו, ואז הוא רוצה להיות למעלה מהבהמה שלו כאדם, זאת אומרת כמו שאנחנו אומרים צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה, או שהוא חי בתוך הרצון שלו, בתוך החיסרון ואז הוא נקרא "בהמה".

קריין: אנחנו בציטוט 6. מתוך כתבי רב"ש.

"רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתו"מ, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא. וכל התפלות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא", היות שהבורא נסתר מאתנו מחמת הצמצום שהיה, ואין אנו מסוגלים להעריך את חשיבותו וגדלותו. לכן אנו מתפללים לה', שיסיר מאתנו את הסתרתו, ושירומם קרן התורה."

(הרב"ש. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

זה מה שאנחנו רוצים. לא חסר לנו כלום, רק איך להשיג את גדלות ה' ועל זה צריכים קודם כל לעבוד, לדבר על זה, ולבנות השתוקקות לזה.

אם תהיה לנו רק לזה כוונה, הכוונה נכונה, אז אנחנו כבר בדרך הנכונה.

שאלה: יש לנו כמה חברים בקבוצה שבאים כל הזמן לשיעורים אבל לאחרונה הם מוטרדים מאד מבעיות גשמיות של פרנסה, העסקים קורסים והראש שלהם נמצא במקום אחר. איך העשירייה יכולה לעזור להם במצב הקשה שהם נמצאים? יש לך עצה?

יש. קודם כל לא להתייאש, לקבל שזה מגיע מהבורא בלבד, ואחרי זה להתחיל לעבוד בצורה עקבית, איך אני צריך לתקן את מה שיש, גשמיות בגשמיות, רוחניות ברוחניות, זה הכול.

תלמיד: מה עם אחד כזה שמאד אוהב ללמוד קבלה ומאד משתדל לבוא לשיעורי בוקר, אבל לא יכול.

אל תגיד לי כאלה שטויות, "אני מאוד אוהב אבל אני לא יכול לסבול, אני מאוד אוהב אבל אני לא רוצה להתקרב", אין דבר כזה, מה אתה משקר?

תלמיד: זה מה שאני יודע, זה מה שאנחנו רואים.

"ממעשיך הכרנוך", אם הוא לא בא הוא שונא, ואם הוא לא מבין את זה אז זה עוד יותר גרוע. אני מבין שהוא שונא וסובל ולא רוצה אבל בכל זאת מגיע, זאת היגיעה.

תלמיד: מה שאתה מציע שהוא יתעלה מעל הכול ובכל זאת יגיע ללמוד, ושיעזוב את כל השטויות מהצד, ויראה איך עוזרים לו בקטעים אחרים.

את זה אתה מוסיף, אני לא אומר כל כך הרבה דברים בנשימה אחת. אני אומר שאדם צריך להבין איפה הוא נמצא ומה יש בידו לעשות, וקודם כל לייצב את עצמו נכון ואחר כך אפשר לדבר עימו. ואל תעביר לנו שטויות שאנשים מדברים.

תלמיד: אני מקווה שהוא שומע אותך ובאמת יעשה את הצעד הזה.

שיקשור קצת את הבהמה שלו, זה כל מה שאני אומר, ואם הוא לא יכול אז החיים ילמדו אותו בצורה אחרת.

שאלה: האם יש קשר בין הארה והסתרה של הבורא?

או שזה גילוי וברור בשכל וברגש באיזה מצב אני נמצא, או שזו הסתרה שאני לא יודע באיזו צורה ההסתרה ויכול להיות שזה באמצע, בין זה לזה.

תלמיד: מהקטע שתורגם עכשיו זה נשמע שאני כביכול מבקש לעצמי, שהבורא יסיר את ההסתרה. האם הבנתי נכון? או שהכוונה היא שהבורא יסיר את ההסתרה של החברים בעשירייה?

לא, גם זה לא טוב וגם זה לא טוב. אני לא מבקש ממנו שיגלה את עצמו, אני מבקש ממנו כוחות השפעה שאני אוכל להשפיע בחושך שלו, שהוא לא מגלה את עצמו אבל אני מקבל מלמעלה כוח השפעה, כוח אמונה למעלה מהדעת שמאפשר לי לעשות פעולות כאילו שאני מגלה אותו, אחרת אני נשאר בעולם הגשמי. אני רוצה לעלות לעולם הרוחני והוא כולו כולו עולם של השפעה למעלה מהאפס, למעלה מהידיעה, למעלה מהצמצום.

תלמיד: לא ברור הקטע, "לכן אנחנו מתפללים לבורא שיסיר מאיתנו את הסתרתו וירומם את קרן התורה" .

קריין: זה בציטוט 6 בסוף שורה אחרונה.

"רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתו"מ," בכל הפעולות שלנו. "אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא. וכל התפלות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא", היות שהבורא נסתר מאתנו מחמת הצמצום שהיה," זה צמצום א' שהיה בתחילת הבריאה. "ואין אנו מסוגלים להעריך את חשיבותו וגדלותו." של הבורא. "לכן אנו מתפללים לה', שיסיר מאתנו את הסתרתו, ושירומם קרן התורה."

(הרב"ש. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

אז מה השאלה?

תלמיד: על זה אני שואל, שאנחנו מתפללים לבורא שיסיר את הסתרתו וירומם קרן התורה.

הסתרה ממה? אני רוצה את הגדלות שלו אבל לא אותו בעצמו, זו שאלה טובה. "וכל התפלות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא"," זאת אומרת להעלות את גדלות הבורא בעיני שהוא יהיה גדול אבל זה לא נקרא שאני מכיר אותו, מרגיש אותו וכך אני מגלה אותו, אני מגלה את הגדלות שלו. אני דורש מהמלך נגיד שיגלה לי את הגדלות שלו, עד כמה הוא גדול, כמה הוא שולט, עד כמה הוא נמצא בהכול, את זה אני צריך, ובשביל מה אני צריך? כדי להשפיע לו, כדי להתקרב אליו, זה מה שאני צריך. אני זקוק לזה לעבודה, זה חומר הדלק שלי, שאם הוא לא ייתן לי אז אני אשאר בהמה, אם ייתן לי הרגשת הגדלות שלו אני אהיה אדם, בסך הכול. אני צריך את ההתפעלות הזאת מהגדלות שלו.

תלמיד: תן לי כוח להבין או הבנה על הגדלות שלך בעשירייה.

גדלות, אבל לא שאנחנו רוצים לגלות אותו אלא רק את הגדלות שלו כלפינו, שיתגלה בי, כי אני צריך את הכוח הזה כדי להשפיע, ואת זה אני עושה כבר למעלה מהצמצום שאני לא רוצה לגלות אותו אלא רוצה לגלות רק את הגדלות שלו. כי אחרת אני לא אעלה לעולם הרוחני, אני לא אהיה רוחני, אני אקבל כוחות שעל ידם אני אתקיים בעולם הגשמי. אני אמשיך עם הרצון לקבל שלי האגואיסטי, ואם אני אכיר את הגדלות שלו זה יהיה בשבילי חומר דלק להשפיע ואז לפי מידת הגדלות שלו ומידת ההשפעה שלי אני מעלה את עצמי לעולם ההשפעה, ואז אני מתחיל לראות את עולם ההשפעה, ואז אני יוצא למדרגה הרוחנית.

(סוף השיעור)

---

1. בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, ב'-ג'↩