שיעור בוקר 02.11.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות",

עמ' 793, אותיות ק"י-קי"ג

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 793, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ק"י.

אות ק"י

"ועד כאן לא ביארנו, אלא בחינת "האהבה התלויה בדבר", בב' דרגותיה. אבל עדיין צריך להבין: איך זוכה האדם לבא עם קונו ית', בב' הבחינות של "האהבה שאינה תלויה בדבר"?

ובדבר הזה, צריכים להבין היטב דברי חז"ל, במ"ש (קידושין דף מ' ע"ב): "ת"ר, לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'".

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'", בשביל חטא יחידי, שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה"."

שאלה: כתוב שאם הוא חציו חייב וחציו זכאי, אז הוא עושה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. ואם הוא עושה עבירה אחת, אז לכף חובה. למה זה ככה? וחוץ מזה, זה קורה בו זמנית בשתיהן? זה יכול להיות שגם לכאן וגם לכאן, הוא יהיה גם לזכות וגם לחובה באותו זמן?

ודאי שלא. הוא אומר שאם עשה מצווה אז כבר הכריע על ידה את כל העולם לכף זכות, ואם עשה עבירה אז ההיפך.

תלמיד: מה זה נקרא שאם אני עושה מצווה, אני מכריע כל העולם לכף זכות? שזה גמר תיקון?

לא.

תלמיד: אבל הכרעתי את כל העולם לקו זכות.

מאיפה אתה לוקח שזה כבר מצב של גמר התיקון?

תלמיד: כי כתוב, מכריע את כל העולם לקו זכות.

כן.

תלמיד: נגמר, זהו.

לא, לא נגמר.

תלמיד: אם כל העולם בכף זכות, מאיפה באה החובה?

יש עוד הרבה דברים שאולי צריכים לעשות, אבל כרגע במצב הנוכחי, הוא מזיז את כל העולם לכף זכות.

תלמיד: אז אם אני יודע שאני בכף זכות, מה אני צריך להחזיק לכף חובה, כי אני יודע שעוד מעט יהיה כף חובה. איך אני מכין את עצמי? אני בכף זכות.

אז אתה צריך להמשיך להחזיק את עצמך בכף זכות.

שאלה: אם אדם עשה מצווה והכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, מה הוא רואה, מה מרוויח מזה, ואם הוא עשה עבירה מה הוא מפסיד, מה קורה לו?

מכריע את העולם לכף זכות או לכף חובה, זו פעולה של אדם שמתחיל להיות קובע איך העולם נראה בעקבות הפעולה שלו, ומה קורה איתו הלאה תכף אנחנו נקרא, הוא רק פותח לנו את המצב.

אות קי"א

"ולכאורה, הדברים הללו מוקשים, מתחילתם עד סופם. כי אומר, שהעושה מצוה אחת, תיכף מכריע לכף זכות, בשביל שנידון אחר רובו. הלא זה אמור, רק באותם, שחציים חייב וחציים זכאי, שמזה אין ר"א בר"ש מדבר כלל. והעיקר חסר מהספר.

ורש"י ז"ל פירש דבריו, שסובבים על דברי תנא קמא, שאומר: "לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי". ור"א מוסיף, שיראה כן, גם את העולם כולו, כאלו הם חציים חייבים וחציים זכאים, עש"ה. אמנם העיקר חסר מהספר. ועוד, למה שינה לשונו, ולמה אינו מדבר, כמו הלשון של ת"ק, אם המשמעות היא אחת?"

מובנת לנו הקושיה הזאת או לא? על מה שבעל הסולם אומר, אנחנו יכולים להבין ולענות?

שאלה: הוא עונה על זה בהמשך, שזה עניין של מדרגות, אבל מה המהות פה? מה זה נקרא שרואה את כל העולם כשהם חציים חייבים וחציים זכאים, מלבד עצמו?

אדם רואה את העולם דרך הפעולה שלו. הוא עושה פעולה נכונה, רואה את כל העולם בכף זכות. עשה פעולה לא נכונה, רואה את כל העולם בכף חובה. כי זה תלוי באדם איך הוא מתקן את הכלים שלו.

תלמיד: אז כשהוא כותב על עצמו שחציו חייב, חציו זכאי אין הבדל פה? ברגע שהוא עושה פעולה והוא רואה עצמו חציו חייב, חציו זכאי, אז במקביל הוא רואה את כל העולם ככזה?

דרך זה כן.

תלמיד: הוא מתחיל עם זה שרואה את עצמו, ואחר כך התנא קמא הוסיף שהוא צריך לראות גם את כל העולם.

כן.

תלמיד: זה לא כל כך ברור מהתשובה הראשונה שלך. כאילו שיש הבדל ביניהם.

ההבדל הוא פשוט, אדם שעושה כל מיני פעולות ובודק את עצמו, איך הוא עושה אותן, יכול להגיד שכך וכך עשה וכך וכך מרגיש, ולכן הוא עשה כך שבעיניו רואה את העולם כולו חוטא או כולו ההיפך, זוכה. אז כאן השאלה, האם האדם יכול לעשות את זה, וכך הוא קובע בפעולה היחידה שלו את מצבו של העולם.

שאלה: איך הוא רואה את עצמו חצי חייב, חצי זכאי? מה זאת אומרת הוא "רואה על עצמו", סתם החלטה שאני עושה על עצמי, או שזה תנאי להגיע למצב של חצי חייב חצי זכאי?

אני הייתי מבין שאנחנו חייבים להגיע למצב שכולנו במאה אחוז זכאים.

תלמיד: אבל הוא כותב לעולם יראה את עצמו. זאת אומרת, אתה אומר, אדם בדרך כלל רואה עצמו חצי חצי?

לא, אנחנו צריכים להבין שאדם שעובד על עצמו הוא מגיע למצב שכל הפעולות שלו הן לטובה, להכרעה שהבורא הוא הטוב ומיטיב לרעים ולטובים וכן הלאה, ואז כך הוא חושב על כל העולם. הוא מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. אז כאן השאלה, מה בזה שהוא מכריע את כל העולם? העולם מלא רשעים, האדם נגיד שהוא בודד, ומצא עוד כמה צדיקים, אז לפי זה הוא יכול לקבוע שכל העולם הם צדיקים?

תלמיד: בדיוק על זה אני מדבר. כל השאלה פה שרואה את עצמו, רואה את העולם, מה זה לראות עצמי ככה, ולראות את העולם ככה? זו סתם קביעה פסיכולוגית שרירותית, או שהיא נקודת מוצא?

לא זו לא קביעה פסיכולוגית, אלא תכף נראה על סמך מה הוא כך אומר.

תלמיד: זאת אומרת, יש תנאים כנראה?

כן.

תלמיד: הוא מתחיל את הקטע, ק"י, הוא אומר שזה בעצם לראות את עצמו חצי חייב חצי זכאי זה בעצם התנאי להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר.

כן.

תלמיד: אבל לא כל כך הבנתי את הקשר בין התנאי הזה של חצי חייב חצי זכאי, לבין אהבה שאינה תלויה בדבר.

אז בוא נקרא שוב, אות ק"י.

אות ק"י

"ועד כאן לא ביארנו, אלא בחינת "האהבה התלויה בדבר", בב' דרגותיה. אבל עדיין צריך להבין: איך זוכה האדם לבא עם קונו ית', בב' הבחינות של "האהבה שאינה תלויה בדבר"?

ובדבר הזה, צריכים להבין היטב דברי חז"ל, במ"ש (קידושין דף מ' ע"ב): "ת"ר"..

""ת"ר לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי." זאת אומרת, שזה מה שאומרים רבנן, אתה חייב כך לראות את עצמך תמיד, "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'".

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'", בשביל חטא יחידי, שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה"."

תלמיד: אם מדובר על תפיסת המציאות הפרטית של האדם אז זה ברור, גם העולם הזה הוא עולם קטן וכן הלאה, אז אפשר לומר שכך הוא רואה את המציאות.

כן.

תלמיד: אבל, אם מדובר באמת על המערכת, זו שאלה, איך מקובל שמשנה את תפיסת העולם שלנו דרך הכרעה, הכריע עכשיו את העולם לכף זכות, עשה מצווה, לא יודע מה זה, לא רוצה לפרש מה זה, עשה משהו שעכשיו הוא נמצא במצב כזה שהוא הכרחי, להכריע את כל העולם לזכות, איך זה משפיע על תפיסת העולם של אחרים, נאמר של חברים בעשירייה או בכלל בקבוצה, בכלל בעולם?

הוא רואה שהעולם כולו עכשיו נמצא בזכות. ואתה שואל, העולם באמת נמצא בזכות או לא? איך אנחנו יכולים לקבוע? אותו אדם קובע שהעולם נמצא בזכות.

תלמיד: האם יש גם אחרים שגם להם יש דעה או תפיסת עולם משלהם? או שהם גם לא קיימים, אלא מה שקיים זה התפיסה שלו?

לא, יש גם אחרים.

תלמיד: חשוב לו שגם הם יכריעו לזכות?

אבל הוא כבר רואה אותם בזכות.

תלמיד: הם גם רואים את העולם כבר בזכות?

עליהם לא מדובר.

תלמיד: אז זאת התשובה, עליהם לא מדובר, אי אפשר לדבר על איך אחרים.

כן.

שאלה: אני רוצה להמשיך. אז אם הוא כבר נמצא בזכות ורואה את כל העולם בזכות, מרגיש את השלמות, את הזכות של כל העולם, איך הוא יכול להיות עכשיו חציו חייב? כי הוא מאה אחוז בשלמות? מה הפעולה לראות עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי? אלא אם כן שניהם ב-ב' זמנים כמו שיתכן?

זו שאלה, שבאות ק"י שאנחנו לומדים, אז הוא ממשיך ומסביר.

"ובדבר הזה, צריכים להבין היטב דברי חז"ל, במ"ש (קידושין דף מ' ע"ב): "ת"ר, לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'".

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'", בשביל חטא יחידי, שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה"."

מה שואלים על זה?

תלמיד: אם הוא כבר נמצא בזכות, ורואה את כל העולם בזכות, מה הפעולה שהוא צריך לעשות כדי לראות שחציו חייב? ולהיפך, אם נמצא עכשיו בחטא והוא מרגיש שהוא פספס או שעבר עבירה, מה הפעולה שעליו לעשות כדי להשלים את הדבר הזה?

בכל מצב שהוא נמצא, עבירה או זכות, הוא מרגיש מאה אחוז. מה זה אומר להרגיש עכשיו חצי, חמישים אחוז? פעולת ההמשך לא ברורה.

בפעולת ההמשך אנחנו מדברים רק על מה שהוא מרגיש, מה שהוא מגלה.

אות קי"א

"ולכאורה, הדברים הללו מוקשים, מתחילתם עד סופם. כי אומר, שהעושה מצוה אחת, תיכף מכריע לכף זכות, בשביל שנידון אחר רובו. הלא זה אמור, רק באותם, שחציים חייב וחציים זכאי, שמזה אין ר"א בר"ש מדבר כלל. והעיקר חסר מהספר.

ורש"י ז"ל פירש דבריו, שסובבים על דברי תנא קמא, שאומר: "לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי". ור"א מוסיף, שיראה כן, גם את העולם כולו, כאלו הם חציים חייבים וחציים זכאים, עש"ה. אמנם העיקר חסר מהספר. ועוד, למה שינה לשונו, ולמה אינו מדבר, כמו הלשון של ת"ק, אם המשמעות היא אחת?"

זאת אומרת, יש כאן כבר מחלוקת בין תנא קמא והעולם. נמשיך ונראה, אולי יהיה לנו יותר מובן מהי באמת מהות המחלוקת.

שאלה: הוא חוזר פה פעמיים על משפט הזה," והעיקר חסר מהספר", מה כוונה? מה זה אותו עיקר שחסר פה?

כי בספר לא כתוב שחור על גבי לבן מה שהוא צריך עכשיו לראות, להכריע. זה לא כתוב.

תלמיד: מה חסר לו, מה לא כתוב פה?

הוא לא יכול לראות מהספר מה הוא צריך לגלות.

אות קי"ב

"וביותר קשה על הדבר גופו: שהאדם יראה את עצמו, כאלו הוא רק מחצה חייב. שזה פלא: אם האדם יודע את עונותיו המרובים, ישקר בעצמו לומר, שהוא מחצה על מחצה. והתורה אמרה: "מדבר שקר תרחק".

ועוד: הרי קרא קדריש [הרי פסוק הוא דורש]: "וחוטא אחד, יאביד טובה הרבה". דהיינו, משום עבירה אחת, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. הרי, שהמדובר הוא, ממציאות אמיתית, ולא באיזה דמיון כוזב, שהאדם צריך לדמות את עצמו ולעולם."

זאת אומרת, שאנחנו נמצאים כאן לפני בעיה שבאמת קיימת.

אות קי"ג

וכן תמוה: היתכן, שאין בכל דור ודור, אנשים הרבה, שעושים מצוה אחת? ואיך העולם מוכרע לכף זכות? כלומר, שאין המצב משתנה כלל, אלא, עולם כמנהגו נוהג? אלא, שצריכים כאן לעמקות יתירה, כי הדברים, ע"פ שטחיותם, אין להם שום הבנה.

אמנם הברייתא אינה מדברת כלל, על אדם, שיודע בעצמו, שעוונותיו מרובים, ללמד אותו לשון שקר, שהוא מחצה על מחצה, וכן לפתותו, שאינה חסרה לו, אלא מצוה אחת. שאין זה מדרך חכמים כלל.

אלא, הברייתא מדברת, על אדם, שמרגיש ומדמה עצמו, שצדיק גמור הוא לגמרי, ומוצא את עצמו בתכלית השלימות. שהוא, משום שכבר זכה למדרגה ראשונה של אהבה, על ידי פקיחת עינים בתורה, כנ"ל, אשר כבר "היודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד", כנ"ל ד"ה "ומהמתבאר".

ואליו מדבר התנא, ומברר לו את דרכיו, ומוכיח לו, שעדיין אינו צדיק, אלא שהוא בינוני, שפירושו, מחצה חייב ומחצה זכאי. והוא משום, שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", ממספר תרי"ג המצוות שבתורה, שהיא מצות האהבה, כנ"ל ד"ה "ומיושב", עש"ה. כי כל עדותו של "היודע תעלומות שלא יחטא עוד", הנה הוא רק מחמת הבהירות שבהשגתו, בהפסד הרב של העבירה, כנ"ל, שזה נבחן ל"יראת העונש", ומכונה משום זה "תשובה מיראה", כמו שהארכנו בזה לעיל, ד"ה "והנה".

שאלה: מה החכמים כותבים לנו? מה משתנה בדרך התיקון של האדם, אם הוא רוצה להשיג את דרגות האהבה שאינה תלויה בדבר? מה השינוי פה? מלמדים אותנו שאדם תמיד צריך להסתכל על עצמו, שחציו חייב וחציו זכאי, עשה משהו ויש לו עוד מה לעשות, וגם מלמדים אותנו שמכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות, שאם אני מתקן את עצמי, גם העולם נראה יותר מתוקן. מה התוספת פה כדי להגיע לאהבה שלא תלויה בדבר? יש פה עוד תוספת שהיא לא ברורה.

כי מדובר על חלק מהמעשים שלך, שדרכם אתה צריך לראות את העולם כולו מתוקן, שהבורא שורה בעולם ומנהל אותו ומצפה שאתה תגיע אליו.

תלמיד: אבל יש פה איזשהו שינוי, משהו חדש בגישה? כך לימדו אותנו להסתכל על המציאות.

איזה שינוי?

תלמיד: זה מה שאני לא מאתר. פה מדובר על להגיע לאהבה, לאהבה לבורא, שהיא לא תלויה בדבר, אלו דרגות נוספות, ובעל הסולם מתאר איך להגיע לזה. אבל לא הבנתי מה החידוש פה כלפי העבודה של האדם? תמיד אדם כך נוהג, חציו חייב חציו זכאי ומכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות. תמיד הוא צריך לפעול כך, זה הוביל אותו עד כה.

כן.

תלמיד: מה עליו להוסיף בעבודה שיוביל אותו לאהבה שלא תלויה בדבר, אהבה חלוטה?

הוא צריך להמשיך.

תלמיד: פשוט להמשיך? אין פה משהו שאולי אני מפספס, פשוט להמשיך כמו שלמד עד כה?

הוא צריך להבין שעליו לפעול עכשיו עם כל הנשמות, עם כל הרצונות שנמצאים בעולם, להכריע את כל העולם כולו לכף זכות.

תלמיד: בעל הסולם אומר "העולם נידון אחר רובו". מה זה אומר כלפיי ש"העולם נידון אחר רובו"?

אנחנו יכולים להבין שזה לפי הכמות, וזה ודאי לא ילך, אנחנו רואים את זה, ואנחנו יכולים להחליט על העולם לפי איכותו. שלפי האיכות יחסית כולם נמצאים בזכות.

תלמיד: יש תיקונים שאליהם העולם צריך להוביל אותי? זאת אומרת, אם העולם יתקדם אני גם אתקדם, וזה לא שהאדם יכול להתקדם עם עצמו בלבד?

כן.

שאלה: אמרת שאני בודק את עצמי לפי ההרגשה שלי מול החבר.

כן.

תלמיד: האם אהבה אמיתית יכולה להיות לא תלויה בהרגשה?

לא, האהבה כולה תלויה בהרגשה.

תלמיד: מה זה אומר שאני כל הזמן דן את רובו? איך אני דן אותם, אם לא לפי הרגשה? אני נמצא באהבה עצמית, אני רואה רק את עצמי. איך אני יכול באמת לדון את כולם מתוך הכלים שלי, מתוך תפיסת המציאות שלי?

אתה צריך לעבוד על היחס שלך למציאות עד כדי כך שאתה רואה את המציאות מנותקת ממך או שאתה מנותק מהמציאות, ואחר כך על ידי הפעולות שלך אתה יכול להגיע לכך שהמציאות תהיה בעינייך כמתוקנת, ואז זה יקרה.

תלמיד: אבל אם אני מנתק את עצמי מהמציאות, אז אני מנתק את עצמי מההרגשה שלי, אני לא מתייחס להרגשה שלי, אלא אני הולך לפי אמת ולא לפי מתוק, לא לפי הטעם שאני מרגיש.

כן.

תלמיד: איך אני מבצע את ההתנתקות הזאת מההרגשה שלי? כי ההרגשה שלי תמיד מטעה אותי, היא תמיד מראה לי את הדבר הלא נכון, כי אני עדיין בהרגשה שלי, בכלים שלי. איך אני מגיע לנקודה כזאת שזו מציאות שהיא מחוץ לי, איך אני מתנתק ולא הולך לפי מה שאני באמת מרגיש?

אני מבין אותך, אבל כאן אנחנו צריכים לעזרת ה'.

תלמיד: אם כך אני יכול להגיע לאהבה שלא תלויה בדבר רק על ידי תפילה לבורא שהוא יתקן לי את הכלים, את תפיסת המציאות?

כן.

תלמיד: אז זה כן תלוי במשהו, זה תלוי בבורא. זה תלוי בכך שהבורא כל פעם מראה לי כמה אני הפוך וכמה אני צריך את העזרה שלו. האהבה שלי לחברים תלויה בבורא.

כן. כאן השאלה, בשביל מה אתה צריך בכלל חברים? למה המציאות שלנו מחולקת בצורה כל כך חדה, לאדם ולמציאות? יש לך תשובה על זה?

תלמיד: אני חושב שבסופו של דבר, הכול בכלים שלי, הכול בתפיסת המציאות שלי. אני אתן דוגמה, אנחנו עושים כל ערב תפילה משותפת, ויש לנו אחראי שרושם את כל התפילה בקבוצה שלנו ועם זה אנחנו הולכים לישון, מכינים את עצמנו לבוקר. אתמול זה לא קרה, קמתי היום בבוקר מוקדם, ואני רואה שהתפילה לא נרשמה.

ופתאום אני אומר, איך אני צריך לראות את החבר שלא רשם את התפילה המשותפת, הרי יש כאן אחריות כלפי כל החברים? איך אני צריך לראות את החבר בכלים שלי באותה נקודה, איך אני דן אותו לכף זכות?

ישר האגו קופץ ובא בטענות, למה הוא לא עשה כך וכך? ואתה שואל את עצמך, איפה הנקודה שבה יכול לדון את החבר לכף זכות? כי זו בעצם הנקודה שכל המדרגות תלויות עליה. אני פתאום מרגיש בהרגשה הפנימית שלי, שאני מרשיע את החבר בנקודה כזאת או אחרת.

כן.

תלמיד: השאלה שגם שאלתי את החברים פה בהכנה, איך אנחנו מתמודדים עם ההרגשה הזאת, שאתה רוצה לדון את החבר לכף זכות, על אף שאתה רואה אותו הפוך?

כן, "כל הפוסל במומו פוסל".

שאלה: בעל הסולם מדבר על המעבר מתשובה ליראה לתשובה מאהבה, אבל בעצם הוא מחזיר אותנו ליראה, כי ברגע שיש גילוי יש יותר אחריות, ואז הוא אומר "מחצה ומחצה". זאת אומרת, זה מצב שאתה עוזב את העבר, עוזב את העתיד, אתה רק ברגע הזה מבחינת היחס והגישה שלך, ואז אתה חוזר ליראה.

השאלה היא, האם גם כשעוברים לגילוי פנים, היראה עוברת לרמה קצת יותר גבוהה? כי אדם קשור לעצמו ברמה מסוימת ולגילוי בו הוא רואה את הקשר הכללי בינו לבין שאר המערכות.

כן.

תלמיד: אז איזו גישה צריכה להיות לנו כדי לעמוד באותו רגע? אין עבר, אין עתיד, יש את הרגע ואת ההכרעה.

הלוואי שזו הייתה הכרעה.

תלמיד: היראה צריכה להיות שונה, התפילה צריכה להיות שונה, זה כבר הופך לדרישה וחסר עוד חלק, עוד מרכיב אחד. מהו?

יש לך את אותו חלק, אתה מגלה את הבורא בכלים בהם הוא ממלא את הכלים של כל העולם.

תלמיד: לא הבנתי.

יש לך עכשיו יכולת להכריע שהבורא שולט בכל המציאות.

שאלה: כתוב "אלא, הברייתא מדברת, על אדם, שמרגיש ומדמה עצמו, שצדיק גמור הוא לגמרי, ומוצא את עצמו בתכלית השלימות. שהוא, משום שכבר זכה למדרגה ראשונה של אהבה, על ידי פקיחת עיניים בתורה,". האם מכריעים את העולם כחצי חייב וכחצי זכאי רק לאחר פקיחת עיניים? האם גם בשלב ההכנה עלינו לראות שהעולם חצי חייב חצי זכאי?

נגיד שכן.

שאלה: מצווה היא לצורך תיקון, הוא אומר, עשה מצווה אחת, עדיין הוא צריך לראות עצמו חצי זכאי וחצי חייב. הוא לא יודע מה יהיה, עוד מעט יבוא רצון חדש ושוב הוא ייפול, בכך שעשה עכשיו תיקון, אין לו ביטחון לעתיד. יש לו ביטחון להווה, עכשיו. זה העניין של חצי חייב?

כן.

תלמיד: וכשאומרים אדם עובר תיקון, לא הוא עובר את התיקון, מעבירים אותו. הוא לא עשה משהו בידיים וברגליים אלא מגלה על עצמו שעבר תיקון. אז מהו האדם בסיפור הזה אם פועלים עליו?

האדם נמצא בכל מיני מצבים שמעבירים עליו מלמעלה, פותחים לו את המציאות, את התכונות שלו וכן הלאה, והוא צריך לעבור אותם ולקבוע בהם יחס בין מציאותו לבין מציאות הבורא.

תלמיד: כלומר, כל מה שהוא אומר פה, זה איך הוא מתייחס למה שהוא עובר.

כן.

שאלה: הוא אומר, "הברייתא מדברת, על אדם, שמרגיש ומדמה עצמו, שצדיק גמור הוא לגמרי,", שכבר נפקחו לו העיניים ומדרגת יראה. אם בעל הסולם לא היה מסביר לו שעכשיו יש לו עוד מדרגה, ושהוא צריך לראות את עצמו חצי חייב חצי זכאי, הוא היה נשאר שם. כי בכל שאר המדרגות, יש התפתחות טבעית. כל פעם מתגלה לו משהו והוא עובד כנגדו. ופה בעל הסולם מזהיר, "אם לא תקשיב למה שאני אומר לך, תישאר תקוע שם. תחשוב שאתה צדיק גמור ולא תגמור את התיקון שלך". זה נכון?

כן.

תלמיד: ואם בעל הסולם או הברייתא לא היו מזהירים אותו?

היו מטפלים בו.

תלמיד: יש פה עצה של החכמים שעברו את הדרך ואומרים, "עברנו את הדרך. שם כדאי להיזהר. שם אפשר להיתקע"?

הבורא נותן פקודה לכמה חכמים בדור כלשהו והם כותבים ומדברים ופותחים תורה בעוד איזו זווית. וכך מגיע רוב העולם להבנה חדשה.

תלמיד: אז אפשר לומר שפה הוא נותן תשובה לשאלה, איפה העיקר שבספר?

כן.

שאלה: מה זה חציו חייב וחציו זכאי, למה הוא מתכוון?

בהמשך הוא מסביר, חצי שנותיו לפני שהגיע לעבודת ה' וחצי שנותיו אחרי שהגיע לעבודת ה'.

תלמיד: אבל אם נסתכל על עצמנו נראה בעיקר חייב, לא נראה יותר מדי זכאי. אם אדם דן את עצמו אין פה יותר מדי.

לא נכון כך לחשב חיי אדם, בכמה הוא חייב ובכמה הוא זכאי. כי לפי מה תראה, ארבעים שנה הוא היה כתינוק, או כמו בחורים בעולם שלנו וכמו עוד חסרי רגש ושכל, האם זה החצי החייב שלו? לא בכך מדובר.

תלמיד: מדובר בעבודה רוחנית?

כן.

תלמיד: וגם כשאדם מסתכל על עבודה רוחנית הוא לא רואה באמת. אני מניח שזה לא חצי חצי, אבל הוא לא רואה שהוא זכאי, הוא רואה שהוא משתדל, מתאמץ, מתייגע. ובכלל, איך אדם יכול לדון ולראות את עצמו בצורה אובייקטיבית?

על זה הוא עוד ידבר.

שאלה: בנוגע לחציו חייב וחציו זכאי, לדעתי חצי אלה כוחות שנתן הבורא, הוא עורר אותי, והחצי השני אלה כוחות שאני נתתי, כמו מחצית השקל. אותו דבר לגבי עבירות ומצוות, הוא נתן לי כוח, אולי לא ביקשתי, בעצם אני והוא שותפים. כך נכון להבין חציו חייב וחציו זכאי?

צריך לפתוח את הסוף ואז זה יתגלה, בינתיים אי אפשר להכריע.

תלמיד: נניח קיימתי מצווה ואני מודה לו על שנתן לי כוח לקיים, שעורר אותי, ואני ממשיך את הפעולה הזו. וכשאני מרגיש חוטא, היחס הוא "למה לא נתת לי כוחות להתגבר"? יחס כזה להשגחה הוא נכון?

לא, אבל עוד נעבור את כל זה, נברר זאת בימים הקרובים.

שאלה: האם למעשיו של האדם יש השפעה שמשנה את המציאות כולה, או שרק ההסתכלות של האדם על המציאות משתנה?

אנחנו לא יודעים מה לענות על זה, או שהמציאות משתנה או שאני משנה את המציאות, תלוי בראייה שלי. זאת לא שאלה.

שאלה: כתוב "חוטא אחד מאבד טובה הרבה". מה הבורא רוצה לומר לאדם, ולכל האנושות במצב הזה?

שיהיו יותר קשורים, דבוקים במה שאנחנו מקבלים דרך החברים, הספרים, ולדרך שאנחנו עושים.

שאלה: אנחנו אומרים שאנחנו לא שולטים בלב ובמחשבות שלנו, זה הבורא מאיר, ומכוון את האדם. אז על מה אפשר להגיד שבן אדם חייב בכלל, כשאומרים שהוא חצי חייב חצי זכאי? אם הבורא מנהל את כל העסק, והעבודה שלנו היא או להתקרב לחברים או חוסר חיבור, או יותר חיבור או פחות חיבור?

אבל אין לנו אפשרות לעבור לרמה שאתה מדבר עליה. זה כמו העולם הזה, אתה יכול להסתכל עליו ולדון אותו לפי הכללים שאתה מבין, שאתה מרגיש, שאתה מעורב בהם, לפי מה שאומרים החכמים, מה שכתוב בספרים, אבל יש גם הסתכלות אחרת, שאתה בכלל לא קושר את עצמך לכל הפעולות, המעשים, והתוצאות.

תלמיד: אז במה האדם חייב או זכאי?

רק כלפי גילוי אותה מטרת הבריאה, כי זה תלוי בו.

תלמיד: מה זאת אומרת כלפי מטרת הבריאה, מה הוא צריך לעשות שמכריע אם הוא זכאי או חייב?

בסופו של דבר רק חיבור, רק חיבור.

תלמיד: ובחיבור הוא שולט? מעבר לפעולות הגשמיות שהוא יכול לעשות, גם בפנימיות הוא לא שולט בסוף.

דרך זה הוא שולט גם ברוחניות.

תלמיד: כלומר, אם אדם עושה בעולם הזה פעולות לכאורה חיצוניות, גשמיות, לקראת החיבור עם החברים..?

אבל הוא מתכוון שעל ידי זה הוא יגיע לחיבור פנימי ביניהם, וכך יבצע את תוכנית הבריאה.

תלמיד: אז רק במידה שהוא מתייגע כלפי אותו חיבור עם החברים, עם מה שברשותו, רק בזה הוא מכריע לזכות או חובה?

כן. בקיצור, הוא מחזיר את העולם לנקודה הראשונה.

תלמיד: אבל איך מאותה פעולה שאני עושה עכשיו כלפי החברים, אני מכריע את כל העולם?

כי אתה עובד ברמה כזאת שאנשים בעולם לא מגיעים אליה, הם רק מושפעים ממנה.

שאלה: נשמע שכל השאלות המורכבות שעולות כאן יושבות על תפיסת המציאות של האדם.

כן.

תלמיד: איך אפשר לזקק, לדייק יותר את האני של האדם, ולעמוד על הנקודה הזאת של תפיסת המציאות? איך להתחיל קודם כל מזה, איך אפשר יותר ויותר לכוון את עצמו לפעול מתוך תפיסת המציאות הנכונה, שהכול בעצם בתפיסה?

כך אנחנו לומדים, כך אנחנו מתקדמים, על זה כל הדיבורים, וכל השאלות והתשובות.

תלמיד: אבל כאילו האדם מתפזר מהר מאוד ומרגיש שיש אני, ויש מציאות, לא תפיסת המציאות. איך הוא כל הזמן מחזיר את עצמו לתפיסה, שהכול בתפיסה?

בין זה לזה אנחנו נמצאים, בין המציאות ותפיסת המציאות, ורוצים על ידי שינוי תפיסת המציאות שבנו, להביא את המציאות לגילוי השלם.

תלמיד: ואיך לשקוע בתוך התפיסה, זאת אומרת, יותר ויותר להיות בזה, בחלק של תפיסת המציאות ולא במציאות?

רק על ידי זה שנתחבר בינינו, ונרצה יחד להיות בתפיסת המציאות.

תלמיד: ובתפיסת המציאות, מה זה שעושה מצווה אחת, מה המצווה האחת שמכריעה כאן?

"ואהבת לרעך כמוך", זה ברור.

תלמיד: עדיין יש נקודה שלא הבנתי. אז אם הוא עשה מצווה אחת, ואשריו עכשיו הוא הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, בין אם זה בתפיסה שלו, או לא, למה הוא עדיין צריך לראות את עצמו כחציו חייב חציו זכאי? הוא אומר, שהתנאי השני לעולם יראה את עצמו, וזה משהו שעדיין לא משתנה.

"לעולם" זה כאילו שזה אף פעם לא ישתנה, ואני לא יכול להסביר את זה, רק ברור שהאדם צריך לצפות שמהפעולות שלו הוא ישפיע גם על יתר הנבראים, שגם הם ירצו להשתמש בחיבור בין כולם באותה מגמה. שכל אחד ירצה לראות את עצמו משתתף במלוא כוחותיו בחיבור כל המציאות עם הבורא.

תלמיד: זה להכריע את העולם כולו לכף זכות?

כן.

תלמיד: אז במה הוא עוד חייב במצב כזה, למה הוא עדיין צריך לראות את עצמו כחייב אם הוא כבר זכאי?

לא, הוא צריך לבצע את זה.

תלמיד: וכשהמצב הזה מתבצע, מה אז?

אז זה כבר גמר תיקון.

תלמיד: ואין חציו חייב חציו זכאי?

לא.

תלמיד: מה יש?

כולנו דבוקים בשורש.

שאלה: האם אפשר להסתכל על המצב הזה שהוא מכריע את כל העולם, אם הוא עושה מצווה או עושה עבירה, שהוא כבר התכלל בעולם, כמו שמצטער בצער הציבור, או שמח בשמחת הציבור, כאילו הוא מרגיש שהאני שלו כבר נמצא בעולם, ובמידה הזאת הוא יוצא מעצמו, מהאני הפרטי שלו?

זה תלוי עד כמה הוא עבר עם הנקודה העצמית שלו, לנקודה התלויה בכל העולם.

תלמיד: ולכן הוא מרגיש שהוא משפיע לעולם, כאילו העולם והוא כבר נמצאים בהתכללות?

כן.

שאלה: לא ברור העניין הזה שאם אדם רואה את עצמו במצב שלם, כמו שכתוב במאמר, הוא יכול להיות תקוע במצב הזה, ואם בעל הסולם או איזה חכם בדור לא היה כותב את המשפט הזה, אז אדם לא היה יכול לצאת ממצבו. כי אנחנו מדברים פה על העבודה הפנימית של האדם, על הרגישות שהוא צריך לפתח כדי לקבל את המצבים הבאים.

כן.

תלמיד: אז מה קרה פתאום? השרשרת הזאת כביכול נפגעת.

שום דבר לא נפגע. הכול הולך בכל זאת לפי העיקרון העליון והכול חוזר למקורו.

תלמיד: אני מבין שצריך להידבק בבעל הסולם ובמצבים שהוא כותב עליהם, אבל מה נדרש מהאדם באופן פנימי כדי להתקדם, לצאת מהמצב הזה?

מהאדם נדרש רק לפתוח את המוח ואת הלב ולהשתדל למלא אותם בהרגשת הבורא.

תלמיד: להמשיך את העבודה?

כן.

שאלה: אני רוצה לשאול לגבי המציאות ותפיסת המציאות. כשמחנך מחנך ילד, הוא מדבר איתו כל פעם בגובה שלו ונותן לו כל פעם עוד קצת עוד קצת לעבוד ולהרגיש שהוא השיג את הדבר. איך המציאות מחנכת אותנו להידבק אליה, להגיע להשתוות אליה?

אנחנו צריכים להשתמש באותם הכללים והפעולות שהמציאות שאנחנו נמצאים בה מורידה עלינו, וככל שאנחנו מתקרבים לתפיסת המציאות כמנגנון אחד, כמערכת אחת, כבורא אחד ואנחנו כחומר אחד, כך יותר ויותר נגלה את כל המציאות בתפיסה הנכונה.

תלמיד: בעל הסולם כותב לנו את המאמר הראשון בספר "שמעתי", שם מתואר כבר המצב המושלם, אבל הוא מצייר מצב שאליו אנחנו צריכים להגיע, זאת תמונה אחת. התמונה הנוספת היא תפיסת המציאות של האדם, איפה שהוא באמת נמצא, המצב שהוא מאבחן שהוא נמצא בו.

האם יש עוד משהו באמצע שזו המציאות שיורדת עלינו, משהו שמזמין אותנו אליו, שמזמין אותנו למצב הסופי, איך זה עובד?

יש עוד מציאות שבה אנחנו נמצאים כחלק הקובע כביכול, וכך מתקדמים עד שנכללים יחד בבורא. זה בעצם מה שחסר לנו, אנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות כדי להוציא בכוח את הכוח העליון מהסתרה לגילוי ולהחזיק אותו בזה במאמץ המשותף.

תלמיד: זאת אומרת הוא כביכול מפנה לנו איזה מקום ואומר, פה העבודה שלכם?

כן.

תלמיד: וזאת אותה מציאות שאנחנו מדברים שהיא מזמינה אותנו אליה?

כן.

שאלה: בקטנות, בחפץ חסד, אין לאדם חולצה. מציעים לו חולצה, הוא אומר "אני לא צריך חולצה", הוא לא מקבל את החולצה. פה מגלים לו שמפני שהוא לא מקבל את החולצה, כל העולם לא יקבל הזנה, מצד אחד. ומצד אחר מגלים לו את הצער של העליון, שהוא לא יכול לתת לעולם מפני שהאדם נמצא במצב שהוא לא מקבל.

עד כאן האדם עבד בהשתוות הצורה לבורא, אם הבורא לא מקבל גם אני לא מקבל, בנקודה הזאת הם בהשתוות הצורה. מאיפה הוא לוקח כרגע דוגמה ויכולת לעבודה? מאיפה הוא לוקח מורה, מדריך שמלמד אותו להתחיל לקבל בשביל להפחית את הצער של העליון, את הלחץ של העליון, כדי שהעליון יוכל לתת לעולם? מאיפה הוא לוקח ברגע הזה דוגמה למקבל על מנת להשפיע?

הוא חייב לתאר לעצמו מצב שהקבלה שלו היא לא קבלה, אלא הוא מקבל כדי להשפיע לעליון, וברור שרק מתוך זה שהוא רוצה להשפיע לעליון הוא מעלה את המ"ן ומעלה את עצמו למדרגה יותר גבוהה כדי להיות המשפיע.

שאלה: כשאתה מתחיל לדבר אני מיד מתחיל לחשוב על מה שאתה לא אומר, על מה שאתה מסתיר, על מה שאתה מכסה, והסתירות ממש נהיות כבדות. פעם זה היה בקטנה, אבל עכשיו יש לזה משקל, או שאתה משנה מילים, או שאתה מסיט את תשומת הלב, או שאתה מחזיר את השאלות, וזה מעורר ואני לא מצליח לגשר על הפער הזה. כי בגדול הנושא לא כזה מורכב, מדובר על שכר ועונש ובהמשך השגחה מלאה שאין שכר ועונש בכלל, יחסית הנושא לא כזה קשה.

כן.

תלמיד: אבל בינתיים אני שומע פערים כאלה שאני לא מצליח לכסות עליהם, אני לא מבין למה זה נעשה. מצד אחד השתוות צורה וביטול זה הכי חשוב, מצד אחר "חוסך שבטו שונא בנו", כל קיצורי הדרך שלך רק מאריכים את הדרך בסוף. לא יכול להיות שכבר שעה וחצי הולכים סביב המעגל הזה, אני לא מבין איך זה עובד.

אין קשר בין השאלה שאני שואל למסירות, זה שאני לא מסכים או לא מבין זה דווקא יוצר בי מתח גבוה, זה נותן לי יכולת לעבוד איתך. תעזור לי.

אני לא יודע, אני צריך לחשוב איך לענות לך. כרגע אין לי תשובה.

תלמיד: איפה הנקודה היותר חשובה? השתוות צורה או כביכול החצי תשובה הזאת מוציאה עוד עשרה חסרונות? הרי הארכת עכשיו את הדרך, לא הגענו לבשר החי, לא חתכת את הנקודה והמשכת הלאה לשלב הבא. או שהשלב הבא הוא עשר הידיים האלה שמורמות לאוויר, השאלות, החסרונות האלה?

כך אנחנו לומדים את החכמה. כשהגעתי לבית ספר לימדו אותי קרוא וכתוב או פלוס ומינוס, לחלק ולהכפיל. אחר כך עוד יותר, ועוד יותר קשה, מסובך יותר, מורכב יותר, ונהיה פחות ופחות מובן בשביל מה כל זה.

תלמיד: בלימוד בבית ספר אתה לא מרגיש שהמורה מסתיר ממך משהו. כאן אני שומע שאתה בכוונה דוחה אחורה, או משנה את הנושא. אני לא בא להאשים, זה לא הכיוון, השאלה היא על השיטה עצמה, האם אתה מחכה שזה יבוא מהם, או שהם יישארו בהשפעה כזאת עליונה? איך העבודה הזאת מול אותו רצון שמתגלה?

העבודה מול רצון העליון, מול הבורא, היא יחסית פשוטה. אנחנו רוצים להגיע לאותו מצב שמה שאנחנו מבקשים זה שהוא יתגלה ויראה לנו את כל הפעולות שלו. שאנחנו נוכל להתכלל מהן ומתוך התכללות להגיע למצבו, לדרגתו, ואז לשרת אותו בכל הכוחות.

לכן אנחנו משתדלים ללמוד את הפעולות שעל ידן אנחנו מתקרבים לבורא. אנחנו משתדלים להוכיח לו שאנחנו נהיה נאמנים בשירות, ומיום ליום אנחנו מצפים להתקרב יותר ויותר ושהבורא ייתן לנו אפשרות להיכנס להיכל שלו, למטבח שלו, לא חשוב איך להגיד, וייתן לנו אישור לעשות עבודות. אז נדע מה לעשות בכל רגע ורגע, על ידי מה אנחנו עושים בהדרגה נחת רוח לבורא, יותר ויותר.

תלמיד: כשאני יושב כאן ומגלה טפח ומכסה טפחיים, מה הנקודה שבה אני צריך להתרכז? מה הדבר הכי קריטי ברגע זה?

אתה רוצה לגלות מה חשוב לך כדי לעשות את מה שמוטל עליך.

שאלה: ברור לי שהוא מדבר על תהליך התשובה. במה האחריות שלי, האם אני צריך למצוא בי רצון שצריך תיקון?

אתה צריך להרגיש שיש לך מקום ליד הבורא, ואתה צריך להגיע להיות שותף עם הבורא.

תלמיד: הוא מדבר על מצב שהוא חצי חצי, בין חייב לזכאי. זכאי זו העבודה שלו, התיקון, אבל אני צריך להביא את הרצון שלי אליו שהוא ייתקן, את מלכות לבינה, ולא לשבת עם תענוג והצדקה. הוא גם מדבר על שני סוגי אהבה בלי תנאי, להשפיע על מנת להשפיע ואז לקבל על מנת להשפיע, כן?

כן.

תלמיד: ואז הוא יהיה צדיק שלם אם הוא יגיע לקבלה על מנת להשפיע.

כן. הכול תלוי במידת גילוי הבורא לאדם. במידה שהבורא מתגלה, באותה מידה האדם נעשה מתוקן. אבל כדי שזה יקרה, האדם צריך להיות בחיסרון לגילוי הבורא כלפיו. ככל שקשה לנו לתפוס את העקרונות הפשוטים האלה, זה רק אומר שזה לא בטבע שלנו.

שאלה: האם לא לעשות מצווה זו גם עבירה?

כן, זה נקרא שאתה דוחה את התיקון.

תלמיד: במצבינו, אם אני לא משתדל, אז אני כבר נמצא בעבירה.

כן.

שאלה: הזכרת קודם והוא גם כותב לגבי המחלוקת שקיימת בין הברייתא לתנא. מה אנחנו שיושבים פה, קוראים ולומדים, עושים במצב של מחלוקת? לפי מה ללכת?

אנחנו קוראים את התשובות איך ללכת.

תלמיד: הוא כותב פה שהברייתא מדברת על אדם שמרגיש ומדמה עצמו שהוא צדיק גמור.

כן.

תלמיד: אם הוא רואה את עצמו צדיק גמור, אז איזו עוד עבודה יש לו לעשות?

אין לו מה לעשות. צדיק גמור זה המצב המושלם ביותר.

תלמיד: אם אין לו מה לעשות, ואז הוא קורא שהתנא אומר אחרת, אז למה הוא צריך להתייחס?

זו בחירת האדם, כפי שהוא רואה.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על עניין גילוי הבורא, שהכול תלוי בגילוי הבורא, שעלינו לדרוש את גילוי הבורא, אמרנו השיעור לחייב אותו להתגלות. אם כל עניין הגילוי קורה למעלה מהדעת, וההסתרה בכל מקרה נשארת, גם בעל הסולם כותב ב"שמעתי" שלעתיד לבוא ההסתרה תישאר, אז מה זה אומר לדרוש מהבורא להתגלות? מה זה לצפות לגילוי הבורא אם זה קורה בלמעלה מהדעת?

אתה צודק. את זה אנחנו צריכים לברר.

תלמיד: במציאות פה בינינו, זה לא שהדברים ישתנו באיזושהי צורה, רק היחס שלי הולך להשתנות.

כך לכל אחד ואחד.

תלמיד: אבל אותה מציאות תקרה, בדיוק אותם דברים יקרו. על כל פשעים תכסה אהבה, ושאהיה מעל האגו שלי, זו רמת הגילוי שאני אמור לשאוף אליה.

כן.

תלמיד: לא שזה ישתנה פה פתאום.

לא.

תלמיד: הכול יהיה אותו דבר.

כן.

שאלה: מה הכוונה להיות שותף של הבורא בפועל ולא רק בכוח?

אני עושה פעולות שבהן אני מגלה לבורא הזדמנויות להתגלות בעולמינו, זאת אומרת ברצון לקבל שלנו, על מנת להשפיע וכולי. זה מה שאני עושה.

שאלה: שמעתי שאמרת שמהאדם נדרש רק לפתוח את המוח והלב, ולהשתדל למלאות אותם בהרגשת הבורא. מה זה אומר לפתוח את המוח ואת הלב?

לפתוח את המוח ולפתוח את הלב, זה נקרא שאני פותח כלים שיש לי במוח וכלים שיש לי בלב. במוח יש לי כלים שקולטים תכונות משלהם, ובלב יש כלים עם תכונות שלהם.

תלמידה: איך עושים את זה?

על ידי זה שאני משתמש בהם. כמו בעולם הזה עם הילדים, אנחנו מכניסים אותם לבתי ספר וכך הם מתקדמים.

שאלה: האם לעשירייה יש לב ומוח משותפים?

יחסית.

שאלה: איך דואגים או גורמים לחברים לפתוח את הלב, האם אנחנו אמורים לעשות זאת או לדאוג לזה?

איך אנחנו מבחוץ יכולים לגרום לחברים לפתוח את הלב ואת המוח? על ידי זה שנעשה תרגילים יחד, פעולות יחד, נתקרב יחד. אתם לדוגמה עושים פעולות יפות סביב הסעודות, רק צריכים לעשות בהן משהו יותר מכוון בצורה יותר חדה, וכך תתקדמו.

שאלה: מה זו סעודה שיש בה כיוון חד?

כיוון חד קשה מאוד לתאר. זו דרישה אחת מכל החברים לפעולה אחת של הבורא מלמעלה, או לפעולה של החברים שהבורא יארגן מהם ממטה.

שאלה: אם היינו רוצים לדייק את הסעודות שלנו, במה בדיוק לדייק אותן? אמרת שצריך להיות כיוון חד?

בסעודות אנחנו יכולים להיות יחד בכוונה ויחד בפעולה, וכאן נפתחו לנו עוד כמה דברים שאנחנו נרצה לטעום מהמקובלים, ודרך זה יגיע אלינו יחס הבורא, שהוא משפיע עלינו. ואנחנו רוצים להודות לו, להתחבר כל אחד מהטעמים שלו יחד, כדי שהיחס שלנו יגיע אליו. אפשר לדבר על זה אלף שעות אבל תכלס.

שאלה: אני חושב ששמעתי אותך אומר שהעבודה שלנו היא כלפי המציאות שנמצאת עכשיו לפני. אז אני צריך לראות את עצמי שהמצב הקיים כרגע הוא לא מתוקן, ואז ביחס אליו אני חציו חייב וחציו בזכות?

כן.

תלמיד: וזה גם אותו דבר לגבי גמר התיקון, כלומר, יש מה שעבדנו עליו והתאמצנו בינינו עד עכשיו ומה שיש לעשות כדי להגיע עד גמר התיקון?

כן.

תלמיד: וכל הדברים האלה הם רק ביחסים בינינו?

כן.

תלמיד: ומה שצריך לתקן זה היחסים בינינו?

בדיוק.

שאלה: אמרת שעלינו להשתדל כשמרגישים תענוגים שונים, טעמים שונים, להעביר את היחס שלי דרכם לבורא. איזה יחס עלינו להעביר לבורא בכל הרגשות שלנו ואיך עושים את זה נכון?

בזה שמרגישים טעם, איזשהו מעדן, אני מייחס את זה לכך שהבורא יצר תנאים כאלה, שמי שהכין את אותו מאכל הוא עשה את זה כך שאני אקבל את זה כתענוג, משהו כזה.

תלמיד: אמרת גם, לתאר לעצמנו את כל הרגשות בכל התענוגים שאני מקבל, איך הבורא נהנה מהקבלה שלי?

זה משהו שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו.

שאלה: האם אני צריך לראות שמבחינת הבורא זה אמונה מעל מהדעת, שהוא ברא את העולם מחצה על מחצה?

כן.

תלמיד: ואז, כשאני רואה את עצמי גם כן באותו מצב, אני כאילו נעשה שותף של הבורא, אני לוקח אחריות כמוהו?

נגיד, עוד מיתקן.

תלמיד: אז למעשה הכול זה לראות את המציאות מעל הדעת?

כן.

שאלה: העולם שאני רואה זו השתקפות של הרצונות שלי שכולם עכשיו לא מתוקנים ובעצם בגלל זה אין מדובר על העולם, מדובר על הפנימיות שלי, על אוסף רצונות. ושאלתי, אם את הפעולות אני חייב לבצע בעולם החיצוני שלי, אפילו שאני מבין שזה הפנימיות שלי?

כן.

תלמיד: וחצי חייב, זה אם יש חלק של רצונות שהם מתוקנים, זה אמונה מעל הדעת שהופכת לדעת ואל החלק הלא מתוקן עדיין אני צריך להתייחס באמונה מעל הדעת, וזה אומר שאני לא יכול להעריך כמה נשאר לי, בגלל זה תמיד זה חצי חצי?

כן.

שאלה: בהקדמה מדובר על אהבה שתלויה בדבר. למה האהבה של הבורא תלויה בתנאים, למה היא לא בלתי מוגבלת והוא מציב תנאים?

כי זה כלפי הכלים של האדם, אנחנו נדבר על זה פעם, כי בבורא עצמו אנחנו לא מדברים, זה ברור. אלא מדברים על יחס הכלים של הבורא והכלים שלנו ואיך הם מתקשרים. לכן זה מדבר רק כלפי האדם.

שאלה: אם לדבר על חציו חייב וחציו זכאי, האם יכול להיות שהכוונה שהתלמיד רואה בעיניים שלו ויכול להיות שמה שהאדם מרגיש שחסר זאת השגחת הבורא, זאת אומרת שנראה לו לפחות למראית עין, שחסרה השגחת הבורא. האם יכול להיות שבזה הכוונה חציו חייב וחציו זכאי?

יכול להיות, כאן אנחנו עדיין נמצאים בשטח לא בדיוק ברור.

תלמיד: כשתלמיד נמצא באיזשהו מצב, האם זה עוזר לו לבנות את החיסרון לתפילת רבים, או לבנות את החיסרון כלפי מה שהוא רואה, למול מה שבאמת צריך להיות? והחיסרון שהוא מגלה כלפי השגחת הבורא זאת ההזדמנות שלו לתת תפילה?

כן.

תלמיד: אז איך אני צריך לבקש נכון עבור החברים שלי, איך להתייחס, או איך לייחס כוונה כזאת או בקשה כזאת עבור העשירייה?

שיתחברו אליי ואנחנו נתפלל יחד. אם אנחנו יכולים כעיקרון אחרי שיעור הבוקר, כשיש לנו עוד רבע שעה תפילה, ואנחנו יכולים לעמוד ולהתפלל יחד עם החיסרון שאנחנו לוקחים מהשיעור זה מצוין. אז הייתם רואים כמה שיום יום, יותר ויותר רצון הבורא מתלבש בנו, נקווה שנגיע לזה בקרוב.

שאלה: איך עלינו לראות את העשירייה שלנו, כמתוקנת לחלוטין או חצי מתוקנת וחצי חוטאים?

אנחנו צריכים לראות את העשירייה של כל אחד כמה היא מושלמת וכמה אני יכול להתקרב אליה בתכונותיי, ולהתכלל בה בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי, ממש כמו תינוק שדבוק לאימו ואתה לא יכול להוציא אותו ממנה.

וזה מה שיביא אותנו למצב, שבכל הנקודות האלה שאנחנו רוצים להיות דבוקים בבורא, ככל שהכוחות החיצוניים יתנו לנו הפרעות, אנחנו נקבל את זה כעביות במגע עם הבורא וכך נייצב את הקשר מביננו לבורא בצורה שלמה. זה דבר מאוד חשוב.

תלמיד: אז אהבה שאינה תלויה בדבר, זה כאילו שאין את העביות הזאת?

אהבה שאינה תלויה בדבר, אנחנו כבר עולים למעלה מהעביות.

תלמיד: אז איפה החומר הזה שצריך להתגבר עליו, אם זה לא מגיע מהבורא?

הוא מגיע מהבורא, אנחנו עולים למעלה ממנו כדי להידבק.

תלמיד: באהבה שתלויה בדבר יש חומר שצריך להתגבר עליו שמגיע, שתלוי בדבר?

כן.

תלמיד: אני תלוי כדי שאני אוכל להראות לבורא שאני משתוקק אליו, ואני צריך להתעלות מעל הדחייה שעכשיו תיארת.

כן.

תלמיד: מה זה שאינה תלויה בדבר?

שאינה תלויה בדבר, זה עוד יותר גבוה.

תלמיד: איך לתאר את ההתנגדות הזאת, אם אני לא מתעלה מעל ההתנגדות הזאת?

אתה מתעלה מעל, אחרת איך יכול להיות?

תלמיד: אני לא מבין מה זה תלויה בדבר ומה זה לא תלויה בדבר?

אהבה שתלויה בדבר, זו אהבה שעל אף שיש לנו התנגשות, התנגדות, אנחנו מייצבים קשר הדדי עם הבורא.

תלמיד: זה תלויה בדבר?

כן. ושאינה תלויה בדבר, היא שאפילו שיש בינינו לבין הבורא גדרות אגואיסטיים, ואנחנו לא יכולים להיות קשורים בצורה טבעית לב ללב, אנחנו בכל זאת רוצים שזה יקרה.

שאלה: אני חושב שכתוב במשנה, "אהבה שתלויה בדבר, בטל הדבר, בטלה האהבה". מהו "הדבר"?

זה הרצון לקבל שמשתתף ועדיין מקשר ביניהם.

תלמיד: אהבה שתלויה בדבר היא כבר מעל הסתר א' והסתר ב', היא כבר לשמה.

כן.

תלמיד: ברגע שהאדם כבר נמצא בלשמה איך יכול להיות שהאהבה שלו לבורא תלויה בדבר, שזה הרצון לקבל?

יש כאן כמה דברים. יכול להיות שהוא רוצה שזה יישאר אתו, שהקשר שלו עם הבורא יהיה תלוי בדבר. יכול להיות שאינו תלוי בדבר, אבל כשאינו תלוי בדבר, האם יש לו קשר? זאת אומרת, אינו תלוי בדבר, זה סימן שהוא נמצא למעלה מזה. וכאן השאלה, איך הוא יכול להרחיב, איפה הוא יכול להחיות את האהבה? זה כבר ככול שהאדם מסוגל לפתוח את עצמו ולפתוח את הלב לבורא.

תלמיד: בגלל זה קוראים לזה תשובה מיראה ואז תשובה מאהבה, כי הקשר מתחדש?

כן.

שאלה: על מה יושבת התשובה מאהבה, הקשר הזה עם הבורא?

על הדברים שהבורא עשה בשבילו, והאדם גילה את זה ומצרף אותם יחד.

תלמיד: את אותם הדברים הוא מקבל ברצון לקבל, או כבר בצורה אחרת?

אין לו איפה עוד לקבל, זה ברצון לקבל, אבל בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אז זה עדיין תלוי בדבר, במה שהרצון לקבל מרגיש?

כן, אבל הרצון לקבל מרגיש בנטייה הזאת מהבורא אהבה.

תלמיד: כלומר, אם הוא לא הרגיש אהבה במה שהוא מקבל מהבורא, זו לא תשובה מאהבה אלא תשובה מיראה, וברגע שהוא מרגיש את האהבה באותה קבלה מהבורא, אז זו תשובה מאהבה?

כן.

תלמיד: כלומר, כשאמרת שאנחנו צריכים למקד את הכוונות שלנו בסעודה, זה אומר שצריך בכל ביס להרגיש את האהבה של הבורא, באותה קבלה שיש שם?

כן.

שאלה: אנחנו הולכים לאכול בעוד חצי שעה כולנו ביחד, מה צריך להיות שונה לפי העצה ששמענו עכשיו?

תדברו ביניכם. זה יהיה בירור. לא חשוב שהוא יהיה מאוד אוורירי כזה.

תלמיד: זה צריך להיות יותר פנימי, יותר שקט?

מה אתם רוצים על ידי הבירור?

שאלה: שמעתי שאנחנו יכולים להגיע לגמר תיקון בסעודה אחת. זה כמו סיפור פורים בכל סעודה, יש אור חסדים ואור חכמה בסעודה ביחד. האם הכוונה שלנו צריכה להשתנות, האם בתוך הסעודה יש נקודה שבה הכול משתנה?

כן.

תלמיד: איך יודעים מתי לשנות את הכוונה שלנו?

כשהאדם מרגיש שיש שינוי בכוונה שלו כלפי הבורא.

תלמיד: לגבי אור חכמה ואור חסדים שמקבלים בסעודה, איך יודעים מתי לאכול ומתי לשתות?

זה תלוי אילו מסכים יש באדם. אם יש לו מסך לשתייה, אז הוא שותה. אם יש לו מסך לאכילה, אז הוא אוכל. אם יש לו מסך למשקה חריף, אז הוא מברך ועושה.

תלמיד: יש סדר לפעולות.

כן.

תלמיד: איפה להתחיל?

איפה להתחיל?

תלמיד: האם להתחיל בעל מנת לקבל אור חסדים או להעלות אור חסדים?

כן. להעלות אור חסדים.

תלמיד: על מנת לקבל אור חכמה עם איזון.

נכון. אתה חושב נכון.

שאלה: בסעודה, מה הכי תורם לאותו מיקוד של הכוונות? כי אנחנו קוראים קטעים, לפעמים חברים פותחים את הלב, שרים איזה ניגון. מה אתה מרגיש שהכי יכול יעזור לנו במיקוד הזה?

כל דבר. כל דבר אפשר להדביק למה שצריך.

תלמיד: כלומר קודם זה צריך להיות מה אנחנו רוצים להשיג, ולפי זה להדביק.

אם תעשו עד כדי כך, אז זו לא תהיה סעודה, זה יהיה איזה מערך, לא. תמשיכו ככה.

תלמיד: מה לגבי שקט בסעודה?

לגבי שקט בסעודה, רב"ש היה תומך בשקט. אני לא חושב, כי יש לנו סעודה עם נשים, עם ילדים, אפילו עם אורחים, לכן אני לא יודע.

תלמיד: יש לנו שני סוגי סעודות. סעודה בבוקר מיד אחרי השיעור, ששם בעיקר הגברים או כל אחד בעולם יושב עם עצמו, ויש סעודות קהילתיות, עם נשים, ילדים וכן הלאה. האם בסעודות שאחרי שיעור בוקר נכון יותר להטמיע יותר שקט, דברים כאלה?

כן. יותר רצינות, התכנסות פנימה.

תלמיד: ובסעודות קהילה פחות לכפות את הפנימיות הזאת.

כן, שם יש הרבה נשים, ילדים, לא כדאי ללחוץ עליהם שיהיו כמו בצבא.

שאלה: הזכרת מסך למשקה חריף. האם אדם שיש לו מסך למשקה חריף זה מישהו שיכול לשתות ולא להשתכר?

לא, אין דבר כזה.

תלמיד: זה לא קשור?

לא.

תלמיד: כי ראיתי כאלה דוגמאות ששותים הרבה ויסקי ולא משתכרים.

שותים. זה לא בגלל המסכים.

(סוף השיעור)