שיעור בוקר 10.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: קטע מס' 39.

""על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" (תפלת יום כיפור).

ויש לשאול, הלא כל עבירות באות על ידי יצר הרע. ויש לפרש שהחטא הוא בזה, שאומר שיש יצר הרע. אלא "אין עוד מלבדו". כי אם האדם אינו ראוי, משליכים אותו מלמעלה. וזה בא על ידי התלבשות ברצון לקבל, הנקרא יצר הרע.

וזהו "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", כלומר שהבורא ברא אותו כך, כי הרצון לקבל הוא עיקר הכלי, אלא שצריכים לתקן אותו. ובזה יש לפרש מה שכתוב "ויתעצב אל לבו". כי האדם מרגיש שבזה שהולך אחר היצר יש לו מכך עצבות. וזה נקרא צער השכינה."

(הרב"ש. 890. "צער השכינה - ב'")

שאלה: האם זה שהוא הולך אחר היצר זה נקרא צער השכינה, כשהאדם מגלה שהיצר כל פעם מנצח אותו? חשבתי שצער השכינה זה כבר משהו הרבה יותר גדול שהוא מתכלל בו.

זה שהאדם אומר שהיצר הרע לא נותן לו לעשות דברים טובים, והוא עושה מעשים תחת שליטת היצר הרע, זה לא טוב, כי בזה הוא אומר שהיצר הרע שולט בו, ואיך זה יכול להיות, הוא הרי חייב בכל זאת להיות כנגד זה, לסגור את עצמו מהיצר הרע.

תלמיד: למה זה נקרא צער השכינה?

כי שכינה היא מקום החיבור של כל הנשמות, ואדם שהולך לפי היצר הרע שלו הוא לא מחובר.

תלמיד: זו כבר אבחנה הרבה יותר גבוהה מאשר "הנה היצר עכשיו שולט עליי".

כן.

תלמיד: הוא כבר מייחס את זה לכלל, לנזק שהוא עושה בזה.

כן. אבל ככה זה.

שאלה: איך האדם יכול לשלוט על הנחש הזה, על היצר?

רק על ידי חיבור, רק על ידי תמיכת החברים. שכל אחד לא חשוב לו כמה הוא מרגיש, אלא חשוב לו היחס לבורא.

קריין: קטע מס' 40.

""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם. 

ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים."

(הרב"ש. 71. "ענין גלות")

קריין: קטע מס' 41.

"האדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה. 

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש. מה שאם כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

אלו דברים שמקובלים על הלב.

שאלה: בכל קטע שאנחנו קוראים ברב"ש, רואים איך הוא מכוון אותנו לעבודה מול החברים, מול הבורא, מול המציאות. האם נכון לומר שמבחינת ההתפתחות של חכמת הקבלה, בשבילנו תורת הרב"ש כוללת בתוכה הכול, לא חסר בה כלום? באגרות הקודמות ראינו שבעל הסולם מברר לגבי איך נכון לתאר את העולמות העליונים והתהליכים שקורים בהם, וזה מסכם את כל הדורות הקודמים ואת הבירורים שעשו המקובלים, הוא אורז את הכול ואומר שהוא נותן את הגרסה המדויקת של כתבי האר"י. הרב"ש לוקח אותנו משם לפרקטיקה, לקבלה מעשית, והוא מלמד אותנו את כל אופני העבודה של האדם, שאם נעבוד בהם, אז כתוצאה מההתפתחות הרגשית שלנו ניכנס לקומה הבאה, שם נגלה מה בעל הסולם וחבריו המקובלים דנים. האם נכון להתייחס כך שברב"ש יש לנו הכול, לא חסר שם כלום, ואם נחייה בתוך תורת הרב"ש, אז כלום לא חסר בה?

הייתי אומר שכן, אבל אני לא יכול כך להגיד, כי ניסיתי להגיד כך כמה פעמים לרב"ש והוא אמר לי שזה לא נכון, "אני זה אני, ובעל הסולם זה בעל הסולם". הוא ראה את הדרגה של בעל הסולם והכיר את מקומו עצמו, ולכן לא הסכים עם זה. אמרתי לו מה זה חשוב לי מה לקרוא, זה או זה, והוא אמר, לא, בעל הסולם הוא בעל הסולם. אני לא יכול לפרש את זה יותר, אבל באמת בעניין המעשה הגשמי עצמו רב"ש היה גבוה מאוד.

להשוות ביניהם אי אפשר, כל אחד פעל מנשמתו, משורש נשמתו, ולכל אחד יש נישה משלו. אומנם נראה לנו שבעל הסולם כאילו מקיף את כל הבריאה ואין שום דבר שנסתר ממנו ורב"ש יותר מעשי, יותר קרוב לנו, אבל לא כדאי כך להגיד, אלא כל אחד במקומו. הם מאוד שונים, אומנם נראה לנו שזה אב ובן ואיך זה יכול להיות, אבל ככה זה.

שאלה: בקטע כתוב, "מקום שגלו "שכינה עמהן"" ברבים, ורב"ש מסביר את זה כלפי אדם שהוא מרגיש צער השכינה ואז השכינה איתו. האם יש הבדל בין שאדם מרגיש כך או העשירייה מרגישה, כלומר רבים?

יש הבדל, ודאי.

תלמיד: האם צריכים להשתוקק להגיע למצב שנרגיש את זה כעשירייה?

כן.

שאלה: בקטע מדובר שהאדם נמצא במצבי עליות וירידות, ואז הוא בא לייאוש. למה הוא בייאוש כשהוא נמצא בעליה, ממה הייאוש?

הייאוש הוא לא מהמצבים, אלא מזה שהמצבים האלה משתנים והוא לא תופס מדרגה מסוימת ונמצא בה ועולה למדרגה הבאה, אלא כל הזמן בעליות וירידות.

תלמיד: אם הוא רואה רק ירידות, ולא כל כך מרגיש את העליות?

איך זה יכול להיות שיהיו רק ירידות בלי עליות? אין דבר כזה. הוא פשוט לא שם לב.

שאלה: הוא כותב שדווקא מתוך זה שגלו, שכינה עמהם. מה זה המצב הזה?

מתי הם יכולים לזהות את הגלות? כשהם יוצאים מהמדרגה שהייתה להם אבל השכינה נשארה איתם, אז זה נקרא "גלות". אם הם לא היו מרגישים את השכינה, אז הם לא היו מרגישים שהם נמצאים בגלות.

תלמיד: זה שאני בדעת יודע שהרצון לקבל שולט עליי, מזהה את זה כל הזמן, וכשאני עושה ביקורת על עצמי, אני רואה שבכל בקשה שלי תמיד יש שמץ של רצון לקבל, האם זה נקרא גלות?

יחסית, יכול להיות, אני לא יודע. עם מי אתה נמצא במצב כזה?

תלמיד: עם העשירייה שלי.

כשאתה נמצא באיזה מצב, האם אתה יכול להגיד שאתה נמצא עם הבחנות גבוהות, או עם הרצון לקבל?

תלמיד: דווקא מתוך ההבחנות הגבוהות אני מגלה את הרצון לקבל.

זה נקרא "שאתה נמצא בגלות".

תלמיד: איפה אני מוצא שם את השכינה?

בזה שאתה בגלות, אתה מחפש ומוצא את השכינה, מפני שאתה מרגיש ניתוק ממנה, ריחוק ממנה, נפילה ממנה.

תלמיד: וזו דווקא הזדמנות להתקרב לבורא.

כן.

שאלה: אם יום אחד תגיע לגאולה, האם לא יהיה לך ספק שאתה נמצא בזה, אתה תגלה את המקום שלך, למה חיים ומה הסיבה?

כן.

תלמיד: האם לא היה לך ספק שאתה נמצא בזה?

לא יהיה.

תלמיד: האם זה משהו שצריך לזרז אותו, או שאין מה לעשות עם זה, זה בא מלמעלה?

אנחנו צריכים לזרז את ההתפתחות שלנו עד שנגיע למקום שנקרא "גאולה". נזרוק מעצמנו את כל היצר הרע, נרגיש במקום זה יכולת להתקשר זה עם זה כולנו יחד, ובתוך כולנו יחד נגלה את הבורא.

תלמיד: האם אתה באמת מאמין שזה יכול לקרות?

זה יכול לקרות, כן. כך אומרים מקובלים, ואני לא יכול להגיד שאני לא מאמין בזה. זה כן קיים. זה כבר נמצא במציאות, רק אנחנו לא מרגישים, לא נמצאים בזה.

תלמיד: האם תדע את המשבצת שלך במערכת, למה אתה נמצא בכלל?

כן.

שאלה: מה שנמצא במציאות, זה מובן. כל שרשרת האנשים שהשיגו דרגות רוחניות, הודות להם גם אנחנו יכולים להתקרב למערכת הזאת לפי מה שגילו, אבל אחרי גילוי תמיד יש תקופה של חורבן, גלות, וגם עכשיו אנחנו נמצאים בגלות. אבל אנחנו כמעט לא מדברים על גאולה, לאיזו גאולה אנחנו צריכים להגיע, אני מתכוון לקשר בין הנשמות, לדרגת בית המקדש השלישי. למרות שכתוב על כך בספרי מקובלים, בזוהר, בנביאים, אנחנו לא לומדים את זה, למה?

אנחנו קוראים לפעמים פסוקים כאלה ואחרים. אלא מה צריכים ללמוד?

תלמיד: אני מאוד רוצה שבעבודה בעשיריות נרגיש צורך לגאולה.

בסדר, האם אני לא מסכים? ודאי שכן. לא חשוב מה שאנחנו קוראים, השאלה איפה הלב שלכם. כשאתם רוצים להתחבר יחד ולהיות במקום הגאולה, האור, הבורא, הדבקות, האם כל הדברים האלה מורגשים כחסרים לכם?

תלמיד: לא נהוג אצלנו לעשות הצגות, נאומים, אבל יש לנו בפנים צעקה פנימית. אנחנו לא מסכימים עם מה שקורה בעולם ומה שקורה בארץ בכלל.

תשאל את כולם, והם יגידו לך אותו דבר.

קריין: קטע מס' 43.

"מהו ענין התפילה, שצריכים להתפלל על גלות השכינה. שביאור סטרא אחרא, שהיא בחינת ידיעה וקבלה, שולטת על השכינה הקדושה, שנבחנת לבחינת השפעה ואמונה. והבורא יתברך ברא העולם להטיב לנבראיו, ואין התחתונים יכולים לקבל את ההטבה, כי אם בכלים דהשפעה, שנבחנים לבחינת כלים נצחיים, ואין אור העליון, שהוא בחינת נצחי, יכול להתלבש בכלים זמניים.

והתחתונים, שהם מונחים תחת שליטת הסטרא אחרא, שהם רוצים דווקא בקבלה וידיעה, גורמים לפירוד ליחוד העליון, שנבחן, שיש בחינת ערלה על המלכות, שהערלה הזו מפסקת בין ז"א ומלכות, הנבחן לבחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה.

ונמצא, שיש צער השכינה, שאין היא יכולה ליחד עם בחינת קוב"ה, מסיבת הערלה הזו, שהתחתונים מחזיקים אותה, ולא עוזבים אותה, שתפרד מהמלכות. לכן צריכים להתפלל, שה' יתברך ישלח הארה ממרום, שהתחתונים ירצו לבטל את הערלה ולהסירה מבחינת מלכות. וזה נוהג בכלל ובפרט."

(הרב"ש. 777. "תפילה על גלות השכינה")

מה שכתוב בפשטות, מובן.

שאלה: מה הם כלים זמניים?

כנראה כלים שמתבטלים אחר כך.

תלמיד: האם זה כלי פרטי של אדם?

כן.

שאלה: האם יכולה להיות כוונה להרגיש את צער השכינה, או שזו טעות?

כן, יכולה להיות.

קריין: קטע מס' 43.

""צער השכינה" פירושו, שיש צער להקב"ה, שהוא לא יכול לגלות את הטוב והעונג, מסיבת שאין הנבראים נותנים את המקום המוכשר לקבל. כי אם יתן להם את הטוב והעונג, הכל ילך להס"א. אי לזאת נמצא, שאינו יכול להשפיע את הטוב כמו שהוא חפץ.

ובזה נבין, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה. ושאלנו, מדוע אין הקב"ה מקים אותה מעפרא, אלא הוא צריך שהתחתונים יכוונו במעשיהם, כלומר מה שהם עושים, שהכל הוא צריך להיות על הכוונה "לאקמא שכינתא מעפרא".

והתשובה היא, כי כל מה שהקב"ה נותן, הכל הוא טוב ועונג, שזהו מטרתו להטיב לנבראיו. מה שאין כן "לאוקים השכינה מעפרא", כלומר שיהיה בידי הקב"ה ליתן שפע, והשפע לא ילך להס"א, זה יכול להיות רק בזמן שאין התחתונים רוצים לקבל לתועלת עצמם, אלא בעמ"נ להשפיע."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

שאלה: האם טעם עפר זה כשאדם רוצה להשפיע והוא לא מרגיש תענוג בהשפעה?

כן.

תלמיד: וכשהם כותבים שהשכינה נמצאת בעפר, האם זה המצב הזה?

כן.

תלמיד: כשהוא מנסה להשפיע?

הוא לא רוצה להשפיע.

תלמיד: הוא מתחיל מזה שהוא מנסה להשפיע, ומגלה שאין לו רצון לזה? מאיפה זה מתחיל?

זה מתחיל מזה שאדם לא רוצה להשפיע.

תלמיד: הוא מזהה על עצמו שהוא לא רוצה.

כן. ומגיע קצת מהאור העליון שכביכול רוצה להתלבש בו, והוא דוחה אותו. ואז הוא מרגיש טעם עפר בכך שהאור לוחץ עליו.

תלמיד: וכדי להתקדם מהמצב הזה, מה הוא צריך לעשות?

הכי טוב לקבל מכות. מפני שעל ידי מכות, האדם שהוא כולו ברצון לקבל, בקלות בורח מהרצון לקבל שמראה לו רע, וכך מגיע בהדרגה לטוב. הוא בוכה, מבקש, בודק, ומגיע לטוב, זה הלימוד. אבל חוץ מזה הוא יכול ללמוד את זה מהחברים, מהטקסטים. הכי גדול בזה הוא רב"ש, מה שהוא כתב שווה להכול.

תלמיד: מה המטרה של טעם העפר?

"יתרון אור מתוך חושך", אנחנו מגלים את האור רק לפי החושך שקודם השגנו. לכן דברים טובים אנחנו טועמים רק בתנאי שלפני זה היינו בטעמים רעים.

תלמיד: וכשאנחנו רוצים להתחבר, ונניח שמרגישים את טעם העפר, פעם אחר פעם.

אם אנחנו רוצים להתחבר ומרגישים שאנחנו לא רוצים להתחבר אלא ככה אמרו לנו, אז אנחנו משתדלים להיות יותר קרובים זה לזה, ועם זאת להרגיש דחייה פנימית איש מחברו. ואז, מבקשים מהבורא שיעזור לנו, שיבטל את הדחייה הפנימית, ושנוכל באמת להתחבר בינינו. כשכל אחד מתחבר לחברו יחד עם הדחייה הפנימית ההדדית, אז אנחנו מגיעים לקשר האמתי הנכון.

תלמיד: וכשאנחנו מכוונים במעשים על פני הדחייה, האם זה כבר נקרא מעשה של השפעה?

כאן השאלה מה כאן הכוונה ומה המעשה.

תלמיד: המעשה הנכון הוא לטובת החברים.

כן.

תלמיד: והכוונה בזה היא להשפיע לבורא שרוצה להיטיב לחברים.

כן.

תלמיד: האם זה נכון כך לחשוב, להתכוונן?

אני כביכול רוצה להשפיע לבורא עבור החברים.

תלמיד: כי בכלי פרטי אמרנו שאי אפשר לקבל אור.

כן.

תלמיד: והבורא לא יכול להתגלות אלא בכלי דהשפעה.

אז מאין ברירה אני צריך כלים דהשפעה.

תלמיד: כן. אם יש חשיבות מספקת, אז גם כשהוא מרגיש טעם עפר, זה בדרך, זה אמור להיות כביכול מאוד משמח שהבורא מראה לו רצונות שהוא חייב עליהם תיקון.

אתה חושב שאפשר להשפיע בכוח?

תלמיד: אפשר להתפלל בכוח.

עוד נגיע לזה.

שאלה: אדם מרגיש את עולם הרגשות והיחס שלו למציאות. מתי הוא יכול להגיד שעכשיו מה שהוא מרגיש זה צער השכינה, ולא משהו שהוא פרטי שלו?

אני לא יודע מה להגיד לך. אני יכול אולי לתת דוגמה כזאת, אם אדם נכלל בקבוצה ומגלה שכולם נמצאים בקשר ביניהם, מזדהים עם הבורא שממלא אותם, והוא עצמו לא מרגיש בזה שום דבר, לא רווח גשמי ולא רווח רוחני, כלום. אולי כך.

תלמיד: אבל זו גם הרגשה פרטית שלו, שהוא מרגיש שכולם מחוברים והוא לא. אתה יכול לשאול חבר אחר, והוא יגיד "מה פתאום, אנחנו לא מחוברים עדיין". מה היא אותה הרגשה כללית שאפשר להגיד עליה שהיא יחס לשכינה?

זה בכלים של האדם, שהוא כך רואה את כולם, שכולם מחוברים, וכולם מקבלים מילוי מהבורא כדי להשפיע לו למעלה מזה, שהם מקבלים מילוי רק על מנת להשפיע.

תלמיד: וכשהוא אומר שהוא מרגיש שהשכינה בעפר?

זה ההיפך. אף אחד לא רוצה להתחבר לאחר, לא דואגים לזה שהשכינה תתמלא באור ותתקן את כולם, ושכל המלכויות, המלכויות זו השכינה, לא דואגות להיות בהשפעה.

תלמיד: ואז הוא חייב לבקש עזרה מהבורא?

כן.

תלמיד: מי מקים את השכינה מעפר, האדם או הבורא מקים אותה?

אותם האנשים שמרגישים את צער השכינה, ומבינים מה הם יכולים לעשות בשבילה.

שאלה: לעשות זה לבקש שהיא תקום עבור החברים.

כן. להקים שכינתא מעפרא.

תלמיד: אמרת בעבר שייסורים מאירים לך את הדרך.

יש גם כאלה שלבים.

שאלה: האם ייסורים נועדו לטפל בגאווה, לכוון אותך לתפילה, או לדחוף אותך לכיוון החיבור בעשירייה?

יש ייסורים שהאדם מרגיש אותם מפני שאלו ייסורים. ויש ייסורים שהאדם מרגיש אותם מפני שהוא לא מכוון לעשות נחת רוח לבורא, אלא לעצמו. כאן אנחנו צריכים לראות.

תלמיד: איך אני עושה בירור נכון?

אתה צריך להתעלות למעלה מהרצון לקבל הפרטי שלך, ואז תראה אם הרצון לקבל הכללי הוא חשוב לך או לא, ואז אתה תחליט.

שאלה: אם אני נמצא במצב של שמחה, ואני בטוב ועונג, הכול טוב לי, האם השכינה בצער או בשמחה?

איך אתה מזהה את זה?

תלמיד: אם אני נמצא במצב טוב, בשמחה ובעונג עם החברים, אנחנו בסעודה, יושבים ועושים סדנה, כולנו מהללים ומשבחים את עצמנו, אז האם השכינה היא בצער או בשמחה?

כנראה שבשמחה.

תלמיד: אז אין צער. כי אנחנו כל יום עושים שיחות, ישיבות חברים, נפגשים בזום, משבחים את עצמנו, מהללים את עצמנו, כמה אנחנו גדולים, כמה זכינו, כמה אנחנו מיוחדים, כמה הבורא גדול, אנחנו גדולי הדור, כל הזמן. עכשיו נרד לסעודת חמין נשב שם ונדבר על כמה אנחנו גדולים, כמה זכינו. אם כך, אין צער שכינה במקום הזה, לא נרגיש את צער השכינה אף פעם, או שאולי גם לא צריכים להגיע לצער השכינה.

כנראה שצריכים בכל זאת לגלות "שכינתא בעפרא".

תלמיד: האם בצורה כזאת שאנחנו כל הזמן משבחים את עצמנו, לא נגיע אף פעם לצער השכינה?

מי שלא מגיע, לא מגיע.

תלמיד: איך בצורה כזאת נגיע לצער השכינה?

מכך שנבין שאנחנו לא נמצאים בדרך, שאנחנו לא נמצאים בהרגשת כלי הקבלה שלנו.

תלמיד: נראה לי שהחבר שלנו קצת מתבלבל. אנחנו לא יושבים בסדנה ומשבחים את עצמנו, אלא אנחנו משבחים את החברים, כמה הם גדולים, אנחנו מעלים את החברים ולא את עצמנו. אם הסדנה היא איך לראות את הגדלות בחברים, אז זה לא בעצמי אלא בחברים. כך צריך להסתכל על זה.

שאלה: שאלה לגבי הקטעים שאנחנו קוראים, רב"ש מדבר לרבים, זאת אומרת לתחתונים, הוא לא מדבר על זה כעל עבודה פרטית. איך אנחנו צריכים להסתכל על היציאה מהגלות, כעבודה פרטית או כעבודה כללית?

עבודה כללית. אנחנו מתפללים עבור כולם.

(סוף השיעור)