שיעור בוקר 15.09.22022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לטהר את הלב – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – לטהר את הלב, קטעים נבחרים מן המקורות בנושא, מקטע מס' 14.

לטהר את הלב זאת העבודה שלנו, חוץ מהלב אין לנו מה לעשות, רק לטהר אותו, וזה כול מה שאנחנו צריכים לעשות. לב זה נקרא כל הרצונות שלנו. כל האדם זה הלב. ולכן לנקות את האדם מכוונות על מנת לקבל, מסטרא אחרא, מרצון לקבל, לא חשוב איך לקרוא לזה, זו המטרה שלנו, לשם זה אנחנו נמצאים בעולם הזה, בתנאים מיוחדים, במיוחד אלה שיש להם נטייה לטהר את הלב, להתקרב לבורא ועל ידי זה שהלב שלהם יהיה דומה לבורא.

לכן אלו שמרגישים שחייבים לנקות את הלב, לתקן את הלב, נקראים "אנשי לבב", ואותם דווקא מושכים לחכמת הקבלה ולתיקון. זה מה שיש לאדם לעשות בעולם הזה, לטהר את הלב.

קריין: קטע מס' 14.

"הבא לטהר מסייעים אותו, מה שאין כן הבא לטמא פותחים לו, ולא מקבל סיוע. מה בא להשמיענו.

כי לטמא האדם רץ, ורוצה לטמא עצמו עם כלי קבלה, רק סגור ומסוגר, משום שאין לו שום קשר עם רוחניות. מה שאין כן מי שהתחיל לעבוד ברוחניות, כשבא לטמא, פותחים לו והוא רץ בלי סיוע מלמעלה. אבל מדוע פותחים לו, בכדי שיהיה לו מקום לעשות בחירה.

ואז, כשעושה בחירה, ואז בא לטהר, והוא רואה שאינו יכול מעצמו, אף על פי שהוא רוצה, אז נותנים לו סיוע."

(הרב"ש. 666. "הבא לטהר מסייעים אותו - ב'")

האדם צריך לראות עד כמה אם הוא רוצה באמת לטהר את עצמו, הוא צריך לתת יגיעה גדולה והשקעה מאוד לא פשוטה ולהקדיש לזה הרבה זמן, ורק אז הוא יכול לקוות להצלחה. ההצלחה היא בזה שיתקרב לבורא, לפי השתוות הצורה יתחיל להבין אותו, להרגיש אותו בחושים שלו, וכך יתקרב. עד שייכנס לחיבור, חיבוק, עד שיבוא להשתוות.

שאלה: מה זה "לבוא ולטמא"?

לבוא ולהיטמא, העניין הוא שלאדם שלומד חכמת הקבלה ורוצה להתקרב לבורא יש סכנה כי הוא יכול להיכנס לרצונות ומחשבות של קליפה. וזה נקרא ש"בא לטמא". זה לא מדובר על אדם רגיל ברחוב, שאין לו בזה העניין והוא נמצא בדרגת חי, בדרגת בהמה. זה לא שם גנאי אלא כך המדרגות. מה שאין כן מי שמתחיל להתקרב לבורא, אז יש לו סכנה להיות גם בבחינת לקבל וגם בעל מנת להשפיע, הוא נמצא בשני המצבים האלו ויכול להישאר באחד מהמצבים.

ולכן כדי לנענע אותו, לעזור לו לצאת מזה, הוא מקבל כל פעם סיוע מלמעלה, פעם רואים שהוא טמא, פעם רואים שהוא יכול לעלות ולהיות טהור וכן הלאה. וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: כתוב פה על הבחירה, איך אני בוחר אם אני צריך להיטמא או להיטהר?

על ידי האמצעים. והאמצעים זה קבוצה, אין לנו חוץ מהקבוצה אמצעי יותר מועיל, גדול. רק קבוצה. אם אני כל יום ויום מתחיל מזה שאני חושב שאני צריך להתקרב לבורא, ולהתקרב לבורא אני צריך על ידי זה שאני מבטל את עצמי כלפי החברים כמו שכותב רב"ש במאמרי החברה שלו, אז אני בצורה כזאת משתדל להקים את עצמי וכל פעם להתקרב.

אין לי ברירה, האמצעי הוא אמצעי פשוט, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: הוא אומר שמי שבא להיטמא פותחים לו והוא לא מקבל סיוע. אז מה זה "פותחים לו", מה פותחים?

שיש לו אפשרות להשקיע כוח בחיבור עם הקבוצה והלאה עם הבורא. זה נקרא שפתוחים לו. לא דוחפים אותו לזה אלא רק נותנים לו תנאי, שאם אתה רוצה אז בבקשה, זה לרשותך. מה שאין כן מי שבא לטמא אז יש לו כל העולם.

שאלה: איך האדם בעצם עושה בחירה? מה זה נקרא "עושה בחירה"? אני רק על מנת לקבל כל הזמן, זה מה שאני מגלה, שכל מה שאני עושה זה בעל מנת לקבל. אז מה זה נקרא לעשות בחירה? במה אני בוחר?

אתה בוחר נכון שלפי הרצונות שלך ולפי הטבע שלך בא לך רק לעשות משהו על מנת לקבל. ואנחנו צריכים להבין שנותנים לאדם הזדמנות. ההזדמנויות שנותנים לו הן הזדמנויות שחוזרות על עצמן. כל פעם אדם צריך, כמו שכתוב, לראות את עצמו חצי צדיק וחצי רשע, ואז לפי זה הוא כל הזמן נמצא כביכול בבחירה. וכך אנחנו צריכים להשתדל כל פעם להיות דבוקים יותר ויותר בקבוצה, כי אין לנו הבחן, אין לנו הזדמנות, אפשרות נכונה לבחור בטוב, אלא רק בעשירייה. אין. כל מה שתגיד אתה לא בטוח ואין לך גם לידך שום דבר רוחני שאתה יכול לתפוס אותו ואיכשהו להיות קשור אליו.

מה שאין כן אם אתה כל הזמן רוצה להיות יותר קרוב לעשירייה, עד כמה שהם נראים לך אנשים פשוטים וחברים ואתה לא עושה איתם חשבון, כך דווקא נותנים לך כדי שאתה תבחר בזה ותוריד את עצמך עוד יותר נמוך ממה שאתה רואה אותם ומתכלל בהם. אנחנו לא בדרגת רבי יוסי בן קסמא שיכול לעשות את זה כלפי התלמידים הקטנים שלו, אבל לפחות כלפי החברים שלנו אנחנו כן חייבים לעשות את זה כך.

וזה בעצם הסיוע החשוב ביותר שהבורא נתן לנו, ולשם כך הוא שבר את הכלי של אדם הראשון. כי הייתה נשמה מתוקנת, שלמה והבורא שבר אותה כדי שאנחנו נוכל בחזרה כל אחד מהנקודה שלו בנשמתו, להקים בחזרה את הנשמה הזאת וכך להתחבר אליה וכך לעשות פעולות תיקון של הבורא.

שאלה: לפעמים לא רואים את העזרה מלמעלה כאשר אנחנו עושים פעולה משותפת בעשירייה. צריך רק להמשיך?

כן. בדרך כלל אין לפנינו הרבה אפשרויות, האפשרות הפשוטה האמיתית, היא לא פשוטה אבל היא אמיתית וישרה, זה שאנחנו רואים את הקבוצה לפנינו כמטרה שאליה אנחנו צריכים להידבק. לבטל את עצמנו ולהידבק לקבוצה, ממש לסגור עיניים ובצורה כזאת לבטל את עצמנו. זו בעצם הפעולה הראשונה ומחויבת. ואחרי זה כבר יש עוד שאלות ותיקונים, שאנחנו גם עושים בתוך הקבוצה אבל הפעולות הן כבר הרבה יותר מורכבות.

קריין: קטע 15.

"הבא לטהר מסייעין אותו". היינו, שתמיד צריך האדם להיות בחינת "הבא". ואז ממה נפשך, אם הוא מרגיש שטהר, הרי אינו צריך כבר לסייעו, כיוון שטהר והלך. ואם הוא מרגיש, שהוא בבחינת בא והולך, אז מסייעין אותו בודאי, כי אין מניעה בפני הרצון, כיון שהוא מבקש את האמת."

(בעל הסולם. "שמעתי". קל"א. "הבא לטהר")

אנחנו צריכים להשתדל בכל מצב להגיע לחיסרון, אנחנו זקוקים לסיוע ואנחנו מבקשים מהבורא דרך הקבוצה שתפנה אליו, שהוא ייתן לה סיוע. במה? בזה שיחבר בינינו נוכל בכלי אחד שלם שלנו, עשירייה מחוברת, להיות בקשר עימו, לקבל את התכונות שלו, להידמות לו. זה נקרא "הבא לטהר מסייעין אותו", וכל הזמן אנחנו צריכים לדרוש. כל אחד מהחברים מצידו וכולנו מבינים שנמצאים בעבודה הזאת יחד, כל אחד מתוך נשמתו.

יוצא שאנחנו עוזרים זה לזה, וגם בזה איש את רעהו יעזורו. העיקר כאן הכוח המשותף שאנחנו מייצבים בינינו ואז הבורא עונה לנו כי בזה הוא כבר מסוגל, אם אפשר כך להגיד, להרכיב את הכלי של הנשמה שלנו.

שאלה: אמרת שעדיף שחבר יביע את מחשבותיו על החברים מאשר ישמור אותן בתוכו וכך אפשר יהיה לבחון את זה בתוך העשירייה. איך אפשר להבין את זה ובעיקר איך לתקן את הגישה של שמירת הדברים בתוכנו?

אנחנו צריכים להבין שהמחשבות שלנו פועלות כמו המילים או כמו תנועות גוף, אנחנו צריכים להתנהג איתן באופן שהן 'פג תוקף' כי אנחנו צריכים לעזור אחד לשני בכך שאני מאפשר להראות לחבר על ידי הפעולות החיצוניות שלי מה אני חושב. מאוחר יותר כשאנחנו כבר נעבור לדרגות גבוהות יותר, אז אנחנו כבר נעבוד בהסתרה, כמו שכתבו הרבה על תלמידי קוצק, שדווקא היו עושים כל מיני פעולות כאלה כדי להסתיר את עצמם.

אנחנו עוד לא נמצאים בזה, אנחנו עדיין מתפעלים מהחיצוניות של כל אחד ולכן כדאי לנו להראות דוגמה טובה אחד לשני, עד כמה אני משקיע, כמה אני שואל, באיזו מידה אני לומד, עם דוגמאות ישירות, כך אנחנו לומדים בהתפעלות זה מזה.

שאלה: אמרת שכל מי שרוצה להיטמא, העולם לרשותו. מהי הטומאה בעבודה הרוחנית?

הכוונה בטומאה בעבודה רוחנית היא כאשר האדם רוצה להשתמש במה שהוא עומד להשקיע, להשיג לטובת עצמו, שהוא חושב שהתוצאה מהעבודה שלו תעזור לו ולא לזולת.

שאלה: האם האמירה "הבא להיטהר מסייעין אותו" מכילה בתוכה בהכרח בקשה?

כל הגעה לתיקון חייבת להיגמר בבקשה ברורה של מה אני רוצה. ודאי שלא קל להגיע לכך שאדם יידע מה הוא רוצה ואיך לבקש, אבל בכל זאת הוא צריך לדעת שהבקשה צריכה להיות ברורה. הוא צריך לפתוח את הלב שלו, הוא צריך להשתדל לחבר את הלב שלו עם ליבם של החברים. הוא צריך לברר מה המטרה הרצויה והאפשרית שלהם ואיך להגיע לזה, כי הרצוי והאפשרי לא משתווים זה לזה. את כל זה, ועוד הרבה בדרך הוא צריך לברר.

ואם אדם מחבר עצמו לחברים ומשתדל לבנות עם כולם שאלה אחת, רצון אחד, נטייה אחת, פנייה אחת, זה נקרא שהם בונים כוח שעמו דופקים בשער המלך. וכך יתקדמו, הם יראו שהמלך בעצם עוזר להם בכל מיני רמזים, בכל מיני פעולות. כך צריך להיות.

שאלה: איך להבין באופן נכון את המילה "לדרוש" אחד מהשני, ובמיוחד מהבורא?

שאני מראה לחברים ולבורא שללא השתתפות וסגירת הקשר בינינו אנחנו לא נצליח. אני מראה להם את זה ואז מבקש תגובה נכונה, שאנחנו נתחבר יותר בינינו, שנכנס לכל מיני מצבים, מקרים, שנסגור את המעגלים שלנו באופן שלם ואז בצורה כזאת, בעזרת מה שיקרה לנו, אנחנו גם נוכל לפנות לבורא בצורה שלמה, שלא יוכל לסרב.

שאלה: כתוב שאדם לא יכול להיטהר, אבל מצד שני הוא מאוד רוצה. מה לעשות אם ברגע הכי חשוב הבנתי שאני לא רוצה להיטהר ולא מבקש? מה לעשות?

במקרה ואתה באמת מרגיש שהיית יכול לבקש את התיקונים ולא מבקש, אלא בא לך לברוח, זו בדיוק הדרך בה הבורא מראה לך עד כמה אתה עדיין נמצא ב"הבא לטהר". אבל האם אתה בא לטהר או לא, וכאן אתה צריך בדיוק לבחון, האם אתה מגיע לטהר או מגיע לטמא, ואתה נמצא בתפר בין שניהם, וההבדל בין הצד הרע והלא מוצלח ובין הצד הטוב הוא באופן שבו אתה יכול לכוון את זה לצד הטוב ולקבל סיוע, על ידי זה שאתה שוב נקשר לקבוצה, וכשאתה מבקש דרכה יש לך גושפנקא, הצדקה, למה אתה מבקש. כי אתה מבקש עבורם, עבור כל הקבוצה ושם בתוך הקבוצה אתה יכול להגיד "בתוך הקבוצה ליבי נמצא" זאת אומרת, "בתוך עמי אנכי יושבת".

אם אתה משתדל להרגיש כך ועל זה לבקש אז תקבל סיוע ותרגיש שאתה נמצא במרכז הקבוצה, במשהו לפחות, ושם יש לך מידה של חשיבות לבורא.

שאלה: "הבא לטהר מסייעין אותו" איך אפשר להבין נכון יותר את המילים האלה, "הבדל בין לבוא וללכת"?

הכי בטוח זה שאנחנו נמצאים בקבוצה ואנחנו מתקרבים זה לזה, אפילו אם לא רוצים, ודווקא בגלל שלא רוצים ומתקרבים אז יש לנו הבחן נכון לגבי מה אנחנו עושים, במה אנחנו נמצאים. וכאן אסור לאדם להתייאש אלא "כל יום יהיו בעיניך כחדשים", כל יום מתחיל ממדרגה חדשה, והוא רואה את עצמו כאילו לא התחיל אתמול ולא גמר שום דבר.

אבל אם הוא ממשיך בזה, כביכול ממש כמו ביום חדש, כמו היום שנולד, אז בצורה כזאת הוא מתקדם באמת. וצריך לבדוק את עצמו, עד כמה הוא במרכז הקבוצה, עד כמה מבין את החברים, באיזו מידה החברים מבינים אותו ומתקרבים יותר, למרות שנראה לו שזה קורה בצורה הפוכה. שיחבר את כל ההבחנות האלה ויראה שבסך הכל ההבחנות עצמן מראות לו שהוא מברר את המצב שלו.

שאלה: אני מרגיש שכל הפעולות שלי בעשירייה מתעוררות מהרצון שלי לקבל משהו בתוך העשירייה. האם אותה פעולה הופכת להיות מתוקנת בהמשך הדרך או נשארת באותה כוונה של לקבל?

זה לא כל כך חשוב, העיקר שאתה תראה שאתה נמצא בעבודה. ופעם מראים לך שאתה נמצא בעבודה בעלייה ופעם מראים לך שאתה נמצא בירידה, אבל העיקר שאתה מברר את המצבים. זה מה שחשוב.

שאלה: לפעמים כשאתה דורש משהו מהחבר יוצא מצב שהחבר כבר לא מוכן לתת. איך למצוא את הגבול לא למתוח יותר מדי?

זה שאני רואה לפני חבר אני צריך להסביר לעצמי שאני רואה לפני את התנהגות הבורא, אחת מצורות ההתנהגות שלו כלפי.

שאלה: האם יש קשר בין מידת הטהרה לבין מידת החיבור לעשירייה?

וודאי יש קשר שאפשר למדוד, אבל לא לנו. כשאתה תהיה באיזו מדרגה רוחנית גבוהה, מסוימת, אז אתה תוכל למדוד מה קורה איתך בצורה יחסית, זה אפשרי.

כמו ילדים קטנים שלא יודעים איפה הם נמצאים, אלא ככל שאנחנו בוגרים, אם אנחנו גם מלומדים אז אנחנו יכולים למדוד מה המצב שלנו וכן הלאה. זה דורש הסתכלות כללית והסתכלות פרטית.

קריין: קטע 16.

"הקדושה שורה רק במקום טהרה. שטהרה נקראת טהרת המדות, ואז הקדושה שורה במקום טהרה. 

אבל יש לפעמים, "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", היינו אפילו שעוד אין הכלים מוכנים להיות בהשתוות, אבל בכדי לסייע להאדם שיבוא לידי זה, מוכרחין לעוזרו מלמעלה. כי זהו ענין שלא לשמה, המאור שבה מחזירו למוטב. המאור הזה נקרא "ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". 

וזה שייך דווקא אם האדם רוצה לבוא לשמה, אלא שאינו יכול לנצח את גופו. לכן נותנים לו את המאור הזה, בכדי שיוכל לנצח את הרצון לקבל, וללכת בדרך ה', שהוא השפעה." 

(הרב"ש. 218. "ישראל הם בני מלכים")

זה באמת דבר מיוחד מאוד. אפילו במצבים הגרועים ביותר, שגם צריך להגיד שהבורא מכניס את האדם למצבי הטומאה האלו, הבורא נמצא עימו, והולך עימו, ומטפל בו, ורק בצורה כזאת שהוא ה"שוכן בם בתוך טומאתם" הוא מלמד את האדם איך לצאת מזה. לאט לאט האדם יוצא, זה לוקח הרבה זמן, הרבה סבל, כוח, אבל מקבל סיוע ובאמת מתוך הטומאה הוא מרגיש איך הוא מתעורר ויוצא, והמקובלים הגדולים דווקא סיפרו הרבה שאין אפשרות לצאת להיות טהור לפני שאתה מגלה שאתה טמא.

ולכן "יתרון אור מתוך חושך" כך אנחנו רואים את זה בכל דבר. זה לוקח הרבה זמן, הרבה עצבים, פחדים, חרדות, עד שהאדם מנצח את האגו שלו, את היצר הרע שלו, הכול על ידי המאור המחזיר למוטב. כך הוא מתקדם בדרך ה', שמאל ימין, שמאל ימין.

ואין כאן אפשרות להקל על הצעדים האלה מפני שכשהוא נמצא בשמאל הוא צריך להיכנס לשמאל, הוא צריך להבין ולהרגיש כמה הוא שקוע באהבה עצמית ורע ומגעיל, ממש מצב נורא, והוא לא יכול לעשות שום דבר. לאט לאט על ידי החברים, על ידי הלימוד, הוא מתאושש, מתעורר, מעלה את עצמו, מתקן, וכך שוב, ירידות עליות, ירידות עליות, שמאל ימין, שמאל ימין, כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: כשהעבודה הופכת קלה בכל המצבים שאנחנו עוברים, והבחירה הופכת להיות קשה, ההתגברות הופכת להיות קשה, איך אנחנו יכולים לבחור את התועלת והטובה לאחרים ולא את התועלת שלנו?

על ידי יותר חיבור עם החברים, אין לך שום אפשרות אחרת. מעצמך אתה לא יכול להשיג שום כוח נוסף, רוחני, חזק, השפעה, אהבה, חיבור, כלום. רק בחיבור עם החברים, שהחיבור הזה כל פעם מתגלה יותר ויותר חזק, על ידו אתה יכול לנצח את הכוח הרע שכל פעם גדל. וכך אתה הולך סיבוב אחרי סיבוב, הרע גדל יותר, אתה מגלה חיבור יותר עם החברים ומתגבר על הרע. ועוד רע מתגלה ועוד חיבור מתגלה, אך ורק בצורה כזאת אתה יכול לנצח את הרע.

אלה בדיוק הפעולות כנגד השבירה שהבורא עשה כחטא אדם הראשון. ואנחנו מתקנים את החטא עם כל הרע שהתגלה בזמן השבירה. כל האור שנכנס בזמן השבירה לתוך הרצון לקבל על מנת לקבל, ועכשיו האור הזה נמצא כביכול ברשות הקליפות, אז אנחנו צריכים פי תר"ך פעמים לתת כוחות כדי להחיות את הכלים האלו, ולהעלות אותם לקדושה, לעל מנת להשפיע.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות בעשירייה חוץ מתפילה כדי לתמוך בחבר שבצורה קבועה אומר שהוא רוצה לעזוב את העשירייה, משתתף פחות ופחות בפעילויות ובשיעורים, ואנחנו מרגישים את הסבל שלו מזה?

תראו, ודאי שאתם צריכים להשתדל להחזיק אותו כמה שאפשר, לי תמיד לא היה מספיק כוח וסבלנות לזה. אפילו כשרב"ש היה אומר "כדאי לך, תטפל בו" לא יכולתי להחזיק מעמד וברחתי.

ברחתי מהתפקיד הזה, כי אין לי עצבים, לא היו לי כוחות, אני מודה. הייתי צריך להוציא את החבר מהבית לפני השיעור, ולהביא אותו לשיעור ממש בכוח על עצמי, ולא יכולתי. זה היה יומיום ממש מאבק של חצי שעה לפני השיעור כדי להוציא אותו מהמיטה. אז עזבתי את זה, עזבתי בצורה לא יפה. אני מודה. אני מודה, שזה קשה, אבל כדאי. תאמינו לי שכדאי. דווקא המאמצים האלו גורמים לתיקון טוב של הנשמה שלך. תעשה מאמץ לסחוב את החבר, ותבין שזה לא החבר, אלא הבורא עושה לך תרגיל.

שאלה: הביטול בתוך העשירייה זה כבר תהליך הטהרה, או שהטהרה והביטול אלה שני מצבים שונים?

זה כבר תהליך הטהרה, הביטול כלפי הקבוצה. אל תחשבו שזה דבר קל, ו"למה אין לי"? זה יבוא לאט לאט, אפילו במשך שנים. אתה תראה עד כמה אתה קשור לחברים האלו, יש לך בזה עליות וירידות, וכך החברים האלה הופכים להיות יותר קרובים, וזה מגיע.

אתה מתחיל להרגיש שזה מגיע, לא כמו שבדרך כלל אנו מכירים את החבר'ה, את הקבוצה, את החבורה, אלא זה מגיע מבפנים. אתה מתחיל להרגיש שהחברים האלו מתחילים להיות בך כמין מושג פנימי, ככוח פנימי כזה שבלעדיו, אם תאבד אותו, אתה לא יודע מה לעשות בחיים.

זה לאו דווקא נראה מבחוץ, אבל כך תרגישו. ככל שאנחנו נרגיש שאנחנו תלויים זה בזה, ולא יכולים לעשות שום פעולה אם היא לא ביחד, במידה הזאת אנחנו נרגיש שאנו כן מתקרבים ליישום פעולות רוחניות.

ואז הבורא יתגלה, לפעמים הוא מתגלה כמו אחד מהחברים, לפעמים הוא מתגלה כתוצאה מכולנו, לפעמים הוא מעורר אותנו מלמעלה, ולפעמים הוא מעלה אותנו מלמטה. אנחנו נתחיל לראות בו כוח, פעם כתוצאה מהשיתוף שלנו בקבוצה, ופעם כמושך את הקבוצה קדימה. יש כאן הרבה הבחנות, נמשיך ונגלה אותן. הכול לפנינו עכשיו.

שאלה: הסברת בצורה רגשית כמה חשוב לעזור לחבר, שהוא הבורא, שזה מטהר את הלב שלי כשאני עוזר לחבר. איך לעשות את זה ביחד? איך להתייחס יחד לחבר שנפל? איך לעשות את התרגיל הזה ביחד?

זה לא קורה מיד, וזה לא פשוט מפני שזה דורש שינויים בתוך כל אחד מהקבוצה. לכן אני לא יכול להגיד שזה יגיע מהר. לפחות נתחיל להרגיש שאנחנו תלויים זה בזה באיזה קשר פנימי, נרגיש שאנו קשורים בחיבורים. ולאט לאט מתוך זה אנו מגיעים למצב שכל אחד, לא רק תלוי בשני, אלא קשור לשני בצורה הכרחית.

כי בין האדם לבורא נמצא חבר, והחבר הוא המקשר. יוצא שהחבר הופך להיות בכוח, במדרגה, בצורתו של הבורא לא פחות, ואפילו יותר. כי לפעמים אני רואה שאני תלוי בחבר והחבר מאפשר לי מגע, קשר עם הבורא, ובלי החבר אני לא מגיע לבורא.

אז מה יותר חשוב, החבר או הבורא? בשבילי החבר. כי אם אני לא אהיה קשור אליו, אני לא אוכל להתקשר לבורא. הוא נקודת החיבור הכי חשובה שלי, הכי קרובה אלי. לכן ממש כמו שכתוב, "או חברותא או מתותא". אין לי ברירה, אני חייב להשקיע את כולי בקשר עם החבר.

שאלה: היום הסברת שבדרך כלל אנו לא יכולים להתפעל מהפנימיות של החברים אלא רק מחיצוניות, מהופעה שלהם, מהבגדים שלהם, איך הם נכנסים לשיעור. אני יודע שבעבר היה בבני ברוך קוד לבוש. לשיעורים בבני ברוך לא נתנו להיכנס עם מכנסיים קצרים כי זה מראה על יחס לא רציני. ועכשיו אנחנו רואים הרבה פעמים חברים בכלי העולמי יושבים עם מכנסיים קצרים. איך אתה מתייחס לזה?

נקווה מאוד שנראה את החברים שלנו נניח מאפריקה, יושבים כמעט ערומים ולומדים אתנו יחד את חכמת הקבלה. הכול תלוי בקוד לבוש של אותם אנשים שאיתם יש לנו קשר.

האירופאיים מבינים מה זה מכנסיים, אבל אם אלה הודים או חברינו הערבים הם יכולים לשבת בגלביה וכן הלאה. אין לי שום בעיה עם זה. הלבוש לא צריך להיות שונה ממה שמקובל בכל חברה וחברה. לכן אם אתה אדם מודרני, אירופאי, אתה חייב ללבוש לפחות חולצה ומכנסיים, אם כבר אנחנו מדברים על זה.

שאלה: כשאדם מרגיש במצב של טומאה, איך זה מתבטא כדי לגלות לו שהוא במצב הזה, ושהוא יוכל לתקן את עצמו?

אנחנו כל הזמן מדברים על זה. אני אפילו לא יודע איך לענות לך כי זה מצב מאוד רחב. כשאדם מרגיש את עצמו שהוא לא מסוגל להיות בהשפעה, לא מסוגל להיות בקשר עם החברים, להיות בפנימיות השיעור, במקצת להתרומם מהאגו שלו, ולהבין את האחרים, זו בעיה.

הוא צריך לעבוד על זה. אין לי מה לענות, צריכים לעבוד על זה בעיקר דרך קריאה של המקורות שלנו. תקרא כמה פעמים אפילו את המקורות שאנו לומדים עכשיו ותרגיש עד כמה בכל פעם זה נכנס יותר וכך יש לך בירור יותר עמוק של הרצונות שלך, של המחשבות שלך, ועד כמה הן מגיבות יותר למה שאתה קורא.

קריין: קטע מס' 17.

"אם הגוף של עצמו מסכים לעבודתו, זה סימן שאינו הולך על דרך האמת. ואז כשרואה שהגוף לא מסכים, וטוען "מה העבודה הזאת לכם". על זה באה התשובה "מה ה' אלקיך שואל מֵעִמָּךְ כי אם ליראה אותי". ואז האדם נעשה נצרך לה', שיעזור לו, שיוכל ללכת בדרך האמת. וכשהוא נותן התפילה האמיתית, אז "הבא לטהר מסייעין אותו"." 

(הרב"ש. 421. "ענין המרגלים")

כן, לכן להשתדל כמה שיותר לצרף את הכוחות לחיבור. בסך הכול אחרי שהבורא שבר את הכלי של אדם הראשון, שנקרא "בראתי יצר הרע", זאת הבריאה שהתגלתה, "בריאה" באה מהמילה בר, מחוץ לחיבור, מחוץ לקדושה, מחוץ להשפעה, לאהבה. אחרי השבירה יש לנו רק עבודה בחיבור. והעבודה בחיבור מתחילה מהרצונות הקטנים. כמו בעולם שלנו, מדומם, צומח, חי ומדבר, כך גם בעבודת התיקונים. זה מתחיל כמו שכתוב מהדומם, אחר כך צומח, אחר כך חי, ורק אחר כך בני אדם או בן האדם שבאדם. כך אנחנו מיתקנים.

לכן בצורה כזו אנו צריכים לעשות את ההפצה, להשתדל להגיע לכל הרמות, אבל ודאי שמגיעים רק כאלו שיש להם נקודה בלב, שליבם בוער. כך נמשיך ונטפל בהם. למרות שאנחנו רואים רק את התחלת התוצאות מהעבודה, מההפצה שלנו, תאמינו לי זו כבר עבודה גדולה ומאוד עצומה, ונזכה לראות את התוצאות האמיתיות מהיגיעה שלנו. אנחנו הקבוצה הראשונה הפועלת במסגרת הדור האחרון להפצת חכמת הקבלה ללא הגבלה, לכולם, לכן כל אחד שיכול להתקשר לזה, להשתתף בזה, שישתתף.

שאלה: האם הדרישה שלנו היא רק לבורא או שאפשר גם לדרוש משהו מהמורה או מהחברים?

ודאי שכן. אם אתה צריך הסבר נוסף, אם משהו לא בסדר, לא ברור, זה כמו שעכשיו אנחנו לומדים, תמיד על ידי שאלות ותשובות. כל הנטייה שלנו, גם לרוחניות וגם לגילוי הבורא, תלויה בשאלות ותשובות. לכן אין בזה שום בעיה. תשאל, תברר, אתה יכול לקחת את החבר ואתו יחד לדרוש, לסייע אחד לאחר.

שאלה: חוסר האונים שאני מרגיש נובע תמיד מהתנאים הגשמיים הקשים. השלבים שאתה מתאר מאוד רחוקים ממני, אני רוצה להיות בדרגות האלה, אבל אני לא יכול לזוז במצב שבו אני נמצא. איך לסגור את הפער הזה?

רב"ש סיפר לי על החיים שלו, שבערב לא היה אוכל לתת לילדים. הוא היה אומר "הבת הקטנה שלי בת ארבע, חמש באה אליי ואומרת, "אבא אני רוצה לאכול"". ואני שואל, "מה את רוצה?" כדי לבלבל אותה קצת, כי בבית לא היה כלום. והיא אומרת "משהו", אבל גם משהו אין. אז אני אומר לה "לכי לישון ומחר יהיה". כולם יכולים במקצת להבין עד כמה המצב הזה הוא נורא. ואחר כך הוא עבד בסלילת כבישים, כל החיים עבד בבנאות, היה סוחב לקומה שלישית, רביעית, לגג הבניין שקים עם מלט, היו לו חיים מאוד קשים.

החיים הם לא תמיד קלים. אבל לכל אחד הבורא שולח תנאים בהתאם לתיקון הנשמה, את זה אני בטוח יוכל להגיד. ולכן יש כאלה שהחיים שלהם הם קלים, יש כאלה שהחיים שלהם קשים, לאחד המכות הן דווקא בעניין הכספי, ואצל האחר בעניין הנפשי, ואצל עוד אחד חס ושלום בזה שהקרובים שלו חולים ומתים ועוד ועוד כל מיני אפשרויות.

העיקר בשבילנו להבין דבר אחד, אחרי כל הבירורים, ככל שאתה תהיה שקוע בהם, יעזור לך רק דבר אחד, שוב להידבק לקבוצה ובה להידבק בבורא, וכך בצורה כאילו עיוורת להתקדם למטרה.

קריין: קטע 18.

"על הלב אין לאדם שום שליטה, שיהיה בידו לשנות הרגשת הלב, אם הלב מרגיש מה שדורותיו אומרים לו. והלב נמשך אחר הרוב. לכן אז אין שום עצה אחרת רק להתגבר מבחינת המעשה לעשית מעשים של השפעה, ולבקש מה' שיתן לו לב אחר. וכמו שכתוב "וטהר לבנו". 

(הרב"ש. 342. "נח איש צדיק")

זו בעצם הבקשה היחידה שאיתה אנחנו צריכים בסופו של דבר לפנות לבורא - בראת לנו יצר הרע, עכשיו תטהר אותו. במידה שאנחנו משיגים את הרע הזה, תן לנו טהרה, תיקון. זה מה שאנחנו צריכים לדרוש.

ולכן לא צריכים להגיד שאדם לא אשם בזה שהוא כך חושב או כך עושה, אדם לא צריך לבקש סליחה על מה שהוא עושה, כי בטוח שאלו לא הפעולות שלו, אלא הוא צריך לבקש סליחה על זה שלא ביקש. "למה לא ביקשת?", כך היה אומר לי רב"ש כשהייתי פונה אליו, כשהייתי שואל אותו. הייתה לו רק תשובה אחת, "למה לא ביקשת?". יש לך ממי לבקש, יש לך למי לפנות, תבקש מהבורא תיקון.

ודאי שככל שאתה מרגיש את התיקון הזה לעומק, ככל שאתה מרגיש אותו לרוחב, ככל שאתה מרגיש אותו בקשר עם החברים, שאתה לא יכול לבצע קשר וכולי, אז ודאי שהתיקון שלך, הבקשה עבור התיקון תהיה עוצמתית יותר ותזכה לתיקון.

קריין: קטע 19.

"בדרך כלל האדם אינו דואג על חסרון של חוסר דביקות בה'. שעל כל דבר האדם מסוגל להרגיש חסרון וכואב לו מה שחסר לו, אולם להבחין כאב בזה שהוא מרוחק מה', הגם שהאדם מרוחק, אבל הוא לא שם לב לזה, כי יש לו דאגות יותר חשובות שהוא מרגיש בחסרונן. 

רק לפעמים בא אדם לידי הרגשה, שהוא כן מתחיל להרגיש בחינת בושה, בזה שהוא נמצא במצב של שפלות. ולפני זה, היינו מטרם זה, הגם שהיה נמצא גם אז במצב הזה, אבל לא שם לב לזה. ואז האדם צריך להאמין, שזה בא לו מלמעלה, מבחינת "הבא לטהר". כלומר, מדוע הוא עכשיו בא לטהר ואינו יכול לסבול את מצב השפלות שלו, הוא צריך לומר שזה בא לו מלמעלה." 

(הרב"ש. מאמר 28 "הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי" 1989)

שאלה: כשרב"ש היה במצבים האלה שלא היה לו במה להאכיל את המשפחה שלו, מה הוא עשה? מה הוא ביקש במצב הזה מהבורא? איך מקובל מגיב נכון למצב מסוג כזה?

תחשוב ותתאר את עצמך במצב כזה וזאת תהיה התשובה.

שאלה: אני חושק בטהרה של הלב, אבל אני מפחד מהחושך שאנחנו צריכים לעבור עד אז. איך לנצח את ההתנגדות הגוף?

רק יחד. כשאתה מסתכל על החברים בהתחלה אתה לא רוצה לראות אותם כי הם אולי מראים לך דוגמה מוצלחת ואתה בעצמך רואה שאתה לא מצליח, אז אתה שונא אותם, אתה דוחה אותם, אתה לא רוצה לקבל אותם, נמאס לך וכן הלאה. זה ממש מגעיל לראות איך הם מצליחים, איך הם מחוברים, איך הם מתנהגים, כשאתה נמצא ממש בצורה הפוכה. אבל עובר קצת זמן, אתה קצת לומד ובסופו של דבר אתה מרגיש שאתה כן יכול להתקרב אליהם ולהיות מחובר איתם וכך להמשיך. אני חושב שיש בנו כבר הכנה לזה.

רק תבינו שהחיבור עם החברים הוא עד סוף כל התיקונים כי גם גמר התיקון מגיע כשאת אותה נקודה שבה הרגשנו מחוברים עם החברים, את אותה נקודה אנחנו מפסיקים להרגיש, כי אנחנו באמת מגיעים לחיבור. ולכן אין נקודת חיבור, אנחנו לא מחוברים, אנחנו אחד. זה מחכה לנו.

שאלה: עכשיו אנחנו בתקופה אחרת ולכל אחד יש מספיק בשביל לספק את ההכרחיות למשפחה שלו, אז מה אפשר ללמוד מהדוגמה הזאת של הרב"ש?

הדוגמה של רב"ש מלמדת אותנו שמקובלים מקבלים תמיד הכבדת הלב, הכבדת הראש, הכבדת החיים ויש להם בעיה, תמיד זה כך. לכן אני לא יכול שלא לתת דוגמה כזאת, כי העולם שלנו גם נמצא עכשיו לפני אירועים גדולים שליליים, וכבר אפילו מדברים על זה כל מיני פוליטיקאים וכלכלנים. אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה שגם החיים שלנו יהיו יותר קשים, ולהשתדל כל פעם להקטין את הדרישה שלנו וכך בחיבור נעבור את הכול בשלום והעיקר בתיקונים.

שאלה: מה לעשות בשביל לעסוק בהפצה למרות ההתנגדות ואיך העשירייה יכולה לעזור בזה?

זה ברור שאני צריך להפיץ, כי בזה אני מפיץ לעולם את שיטת התיקון ומקרב את כל בני האדם לבורא. אני לא נמצא בזה בהתנגדות עם שום דבר, כי אף אחד לא עושה את זה, ולכן אין לי כאן עוד אנשים שעושים אותו דבר ואני כנגדם, נמצא באיזו תחרות איתם. לא, כל אחד יכול לכוון את עצמו ואת האחרים לבורא בצורה שהוא חושב, ובזה אף אחד לא מפריע לאחר.

לנו יש שיטה מיוחדת, השיטה העתיקה ביותר שהיא חיבור בין בני אדם שמביא אותם לכוח העליון, שמשם כולנו יצאנו ולשם אנחנו צריכים לחזור. ולכן נמשיך בהפצה שלנו כי זה באמת חלק חשוב מאוד שעל ידו אנחנו זוכים לעזרה מלמעלה. מי שיעשה הפצה יותר חזקה, בטוח יקבל סיוע יותר חזק.

תלמיד: יש לנו קורסים, מדריכים, מרצים, אנשים שעוזרים, לא רק בהפצה, אלא גם בעבודה בעשירייה, והרבה פעמים אנחנו רואים חברים שמתנגדים ולא מוכנים.

תנו לו עבודה אחרת. יכול להיות שבמשהו אחר הוא יהיה מאוד מוצלח ובזה הוא לא יכול. "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ", אם הוא לא חפץ בהפצה, הוא לא יצליח והאחרים גם יכשלו דרכו. תנו לו עבודה אחרת, אם הוא ממש לא יכול.

שאלה: לאחרונה אני ממש נגעל מבני אדם, ולא רק מאדם מסוים אלא מכולם, בכלל מהתכונות האנושיות, מכל הקשרים האלה. והכל בצורה כל כך עוצמתית שהכול נראה לי דוחה ואני לא יכול להגיע לדרישה לתיקון, לחיבור לטהרה. איך אני יכול לקבל קצת רחמים מהבורא, שאהיה קצת יותר קרוב אליו?

אבל זה מה שהבורא עשה. הוא ברא את בני האדם כך, "בראתי יצר רע". ואנחנו עוד לא רואים את היצר הרע במלואו, ואתם תראו כשלאט לאט זה יפתח, עד כמה הנטיות שלנו הכי גרועות לא ייראו כמשהו גרוע לעומת מה שאנחנו נגלה, כי הרצון לקבל שנפתח לאדם הוא עד כדי כך רע, שהוא מתחיל לגלות את כל העומק שלו, וזה דבר עצום, הפוך מהקדושה.

ולכן אנחנו צריכים להיות מצוידים כאן במערכת תיקון שזו הקבוצה, שהיא יכולה לקבל את גילוי הרע והיא מגיבה נכון, מסוגלת לקבל את זה, ועושה פעולות בלימה. כתוב על זה הרבה בחכמת הקבלה, על עשר ספירות בלימה. עוד נגיע לזה.

שאלה: האם מצבים קיצוניים דרמטיים בחיים של המקובל, תלוים בקצב ההתפתחות של האדם, או שבחיי האדם שמתקדם ברוחניות, זה הכרחי לעבור מצבים דרמטיים קיצוניים, כמו שעברת את מחלת העור, והרב"ש אמר לך שאתה לא יודע איזה תיקון אתה עובר בזה.

זו לא חובה שהאדם יסבול במשך החיים. הוא ודאי חייב לחשוב על התיקון הכי משמעותי שאפשר לעשות, וזה לא על ידי מספר או עומק הכאבים שעוברים עליו. עלינו להבין שהרצון לקבל שסובל זה התיקון שלו, אבל אנחנו לא צריכים להכניס את עצמנו לייסורים וכאבים, בכלל לא. הכי טוב אם האדם עושה את זה על ידי חיבור עם החברים ותפילה. יותר מזה אנחנו לא צריכים. אנחנו צריכים להחזיר את עצמנו לעשירייה מתוקנת שבה מתגלה הבורא. מי שרואה לפניו מערכת כזאת והוא הולך ומתקרב אליה, הוא נמצא בברכה.

תלמיד: לפעמים אני שומע ורואה אצל חברים בעשירייה ובכל מקום על מצבים שעוד רגע לא יספיק הכסף לאוכל והכרחיות. אז כשזה קורה לאדם, הוא צריך לראות את זה כפגם בהתפתחות שלו, כי הוא לא מתפתח בצורה מספיק מהירה?

לא. אנחנו לא יכולים להגיד שזה מגיע בגלל זה, וזה מגיע בגלל זה. אנחנו לא מסוגלים לקשור סיבה עם תוצאות, כי זה עובר דרך העולם העליון, דרך הכלי הכללי של כל הנשמות. ולכן אנחנו לא יכולים להגיד את זה.

לא כדאי לקשור את הדברים האלה יחד ולחפש תשובות על המצבים שלנו. בפרט כשאנחנו היום כבר מתקרבים לגמר התיקון. ואתם תראו בשנים הקרובות איך כל העולם יכנס לבלבולים, לקשרים דרך מחלות, דרך בעיות, וגם דרך הגילויים ואנחנו לא יכולים לגלות בזה את האמת, כי עוד אין לנו כלים לזה.

שאלה: זאת אומרת אנחנו כל הזמן שמים דגש על חיבור ולא משנה מה קרה?

כן. מפני שזה פתרון נכון לכל דבר. חיבור הוא הפתרון לכל דבר כנגד שבירת הכלי דאדם הראשון. הבורא שבר, ואנחנו צריכים להביא אותו לתיקון - כשאנחנו מגלים עד כמה אנחנו שבורים ומבקשים מהבורא שיקים את הכלי הזה בחזרה. זה נקרא שיקים לנו מלכות, את סוכת דוד הנופלת.

שאלה: איך האדם יכול כל פעם למדוד אם הוא קרוב או רחוק לבורא, ואיך הוא יכול לפתח חשיבות להתקרבות לבורא?

הוא לא יודע אם הוא קרוב או רחוק, הוא לא יכול למדוד את זה. הוא צריך להשתדל כל הזמן להיות כמה שיותר קרוב לחברים ואז כמה שהוא יותר קרוב למרכז החברים - לבורא. את זה הוא יכול למדוד איכשהו. אבל זה יהיה נכון.

שאלה: כתוב שיש מצב שהאדם כבר לא יכול לסבול את מצב השפלות שלו. האם הוא חייב להגיע למצב כזה כדי לתקן את הרצון להיטהר?

לא. אתה יכול להתפלל שאתה רוצה להתפנות מכל הלכלוך שלך לפני שאתה מגיע לדרגות של טומאה. את דרגות הטומאה מסביר לנו האר"י ב"עץ חיים", כמה אלה עולמות שלמים של טומאה, גדולים מאוד, ואין לנו שום הכרחיות להיכנס לשם. אלא יותר נכון לבקש מראש רק לא להיכנס לשם, אלא להיות בקדושה.

שאלה: האם השמחה או העצב שמגיע למישהו עקב העבודה, היא שונה מהשמחה או העצב שהוא מקבל מדברים כמו עבודה, משפחה וכדומה? האם האגו של האדם הוא שסובל, בזה השוני?

אפשר להגיד שכן. ההבדל הוא ודאי שבאגו באיזה רמה האגו סובל.

שאלה: לפי הדוגמה שנתת, לפני שאנחנו מתחילים את העבודה בתיקון בצורה מודעת, המצב הזה דרמטי במידה מסוימת?

זה הכול מאוד אישי, אני לא יכול לומר. האדם בודק לפי המצב שלו.

שאלה: מה זה אומר להגיע מהכתוב "הבא לטהר מסייעים אותו"?

הבא לטהר זה שאני דורש שהלב שלי יתרחב ואני אוכל לקלוט בו את כל החברים שלי, זה נקרא "בא לטהר". טהר ליבנו זה שהרצון לקבל שלי שהוא כל הלב שיוכל לקלוט את כל החברים ואנחנו נקלוט אותם נרגיש אותם שהם נמצאים בליבי ובעצם בלב שלי אין שום דבר חוץ מהחברים. וכך אנחנו מרחיבים ומרחיבים את הלב שלנו עוד ועוד עד שכל הנשמות של כל בני האדם יוכלו להתכלל בליבי וזה מה שאני חושב שצריך להיות בגמר התיקון, להיות "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: איך נוכל לבדוק אם באנו להיטהר או להיטמא?

שוב על ידי חיבור בין החברים. אם אני רוצה שאנחנו כולנו נתכלל יחד אז כולנו ביחד זו כבר קדושה.

שאלה: מה זו טומאה?

טומאה זה הרצון לקבל שאני בו מרגיש רק את עצמי ורוצה להמשיך להרגיש רק את עצמי ואת כל היתר אני מרגיש כאילו הם לא קיימים או קיימים כדי לשרת אותי.

שאלה: איך אני יכולה להבחין בין העזרה שמגיעה מהחברה מהאגו שלה או מהבורא?

תנסי להתחבר אליה ותיראי, בעצם אנחנו אף פעם לא רואים את החברים אנחנו רואים את עצמנו. ולכן תנסי להתחבר אליה ותיראי כמה את מוכנה לחיבור או לא ובאילו תנאים.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות בכל רגע כדי להימנע מלטמא את העבודה שלנו בעשירייה?

אני צריך לראות את העשירייה שהיא קיימת בי וליבי כלול מכל החברות ואני לא רוצה יותר חוץ מכך שאנחנו נתחזק ונתחבר בצורה צמודה כך שכולנו הופכים להיות לב אחד. אני צריכה לתאר את כל הדברים האלה כל הזמן יחד, אתם דווקא תיראו כמה זה עוזר להתקדמות הרוחנית ושום דבר חוץ מזה. ושנים לוקח לנו לפעמים עשרות שנים עד שאנחנו נשמע את זה ונאמין.

שאלה: מה זה נקרא לברר את המצבים, האם אפשר לתת דוגמה?

לברר את המצבים, שאני לוקח כל מצב ומצב ואני משתדל לראות אותו כמה הוא בעד או נגד, רחוק או קרוב למצב של חיבור בין כולנו וכך אני מודד אותו, שוקל אותו. אין לי יותר אפשרות לעשות שום דבר חוץ מזה, הדברים נשמעים פשוטים אבל קשים מאוד לביצוע.

שאלה: אם חברה בירידה האם אני יכולה לבקש מהבורא שיתקן בי את החלק הזה של החברה שבי?

זאת שאלה לא פשוטה. זה שאני מבקשת מהבורא שיתקן בי את החלק של החברה זו בעצם יכולה להיות שאלה מאוד אגואיסטית, כי אני לא רוצה את התיקון של החברה אלא אני רוצה את התיקון של עצמי וכאן יש לנו עוד מה לברר, זה שייך להתכללות הנשמות אנחנו עוד נלמד את זה. לתת לזה תשובה פשוטה אני יכול, תשתדלו להיות בכל זאת בקשר כמה שיותר עם החברה.

שאלה: למה הבורא לא נותן לאדם להרגיש את החיסרון של חוסר דבקות בבורא אלא רק כאשר הבורא בעצמו מעיר את האדם? למה הבורא רוצה להרגיל את האדם בגישה כזאת?

האדם אף פעם לא יכול להרגיש חוסר דבקות, האדם בכלל לא מרגיש כלום, כל מה שהוא מרגיש זה שהבורא מעורר בו והבורא ממלא אותו בכל מיני ההבחנות הללו גם טובים וגם רעים. הכול תלוי רק בבורא ככל שהוא מעורר את האדם וככל שהאדם כבר מוכן להגיב על כך בצורה נכונה.

שאלה: למה חשוב להרגיל את האדם שהכול מגיע מהבורא?

כי זו האמת, כך אנחנו מרגישים שאנחנו תלויים בבורא בלבד ושאין לנו שום אפשרות אחרת להימנע בקשר עימו ואנחנו צריכים להתקדם אליו. אין לנו חוץ מהכוח הזה העליון שברא אותנו ושבר אותנו ובזה נתן לנו הרגשת הקיום, שכל אחד מרגיש את עצמו לעומת האחרים, שאנחנו נבטל את הקשר בינינו השלילי, ונגיע לקשר חיובי עד כדי כך שאנחנו נרכיב את המערכת שנקראת "בורא" בוא וראה. זו העבודה שלנו, כך אנחנו מגיעים להכרה נכונה של המציאות.

שאלה: למה כל יום אנחנו מתחילים מחדש כאילו לא עשינו כלום?

מפני שבאמת אין לנו שום דבר לעשות, אנחנו כל יום צריכים לברר עוד ועוד נקודות החיבור בינינו, ותמיד כאילו מתחילים מחדש, כי כל אחד מתחיל מחדש משלו, ואין להשוות איך התינוק מתרומם ממיטתו שלו הקטנה ואיך שאדם הגדול מתרומם, קם מהשינה. ההבדל הוא גדול מאוד, אבל כולם מתעוררים וקמים מהשינה, מהתרדמה, מהניתוק, זו העבודה שלנו, כל יום להתחיל מחדש, כי אנחנו מרכיבים כל יום עשר ספירות חדשות, פרצוף חדש.

שאלה: כשהאדם שקוע באהבה עצמית וממשיך את המסגרת אבל איך הוא יכול להגביר את החיבור אם הוא מרגיש שכל פעולה שהוא יעשה בעשירייה היא תהיה בעל מנת לקבל בוודאות וזה משתק אותו?

אני לא יודע מה לענות, אני חושב שזה פשוט חוסר סידור נכון של העבודה שלנו, איך אנחנו מגיעים לסדר, איך אנחנו מקימים אותו, איך אנחנו מסדרים אותו, זה מה שצריכים לעשות כמו בחיים שלנו, אני רק לא מבין, אם אדם החליט והבין שהוא צריך להקים את הרוחניות שלו, את הקשר שלו עם האחרים, אז זה מה שיש לפניו.

אני חושב שהחיים שלנו מסבירים לנו יותר טוב מכל מורה שלחיים שלנו אין להם שום תוכן ותועלת ומטרה, אם אנחנו לא מקבלים את החיבור בינינו כמטרה שכך אנחנו מגיעים לשורש האחד יחיד ומיוחד שלנו שהוא הבורא, אחרת כל החיים שלנו הם סתם בזבוז.

(סוף השיעור)