שיעור בוקר 13.12.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

התנאים להגביה את עצמו מעל העיגול שלו – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: "התנאים להגביה את עצמו מעל העיגול שלו", קטעים נבחרים מהמקורות.

הדבר המיוחד שקורה לנו בזמננו, זה שחכמת הקבלה מתחילה להיות איזה חלק מחיי החברה הכללית. שהיא מתחילה להראות את עצמה כנתיב מיוחד לתיקון האנושות הכללית, יש לה מה להגיד על כל העולם, על עם ישראל במיוחד יש לה מה להגיד ודאי, ועל האדם בהתאם לזה. זאת אומרת, שהיא מתחילה להיות מורגשת כנכנסת לכל מיני שטחי החיים שלנו.

זה לא שפעם אדם היה לוקח ספר, ולא שייך בכלום לעולם הזה, לא היה לו מה להגיד לא על פוליטיקה ולא על כלכלה ולא על החברה שהוא חי בה, ולא על ההתפתחות האנושית, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, הכלכלה, האקולוגיה, שום דבר, פשוט זה היה משהו שלא שייך לעולם הזה. למדו על המלאכים בשמים, "מלאך" זה כוח, זאת אומרת על הכוחות שעל ידה האדם יכול באיזושהי צורה לפתוח כלי קליטה לעצמו, ובצורה כזאת היה יכול להשיג את הא-לוהות, העולמות, הבורא בצורה אישית שלא שייך לאף אחד בזה. לא היה יוצא מתוך הפינה שלו, לומד בצורה כזאת נסתרת, גם החכמה הייתה נסתרת, גם האדם היה נסתר, גם הלימוד נסתר, וכך היה משך אלפי שנים, עד זמני האר"י. ואפילו מהאר"י והלאה, אנחנו רואים עד כמה שהדבר הזה נפתח אבל עדיין בצורה מאוד כזאת, איטית, צנועה. שאמנם שמקובלים התחילו לדבר על זה, ולכן היו כאלה כמו הבעל שם טוב שרצו לפרסם את זה בין כולם, בין המון העם, התחיל לבנות בתי לימוד, "חיידרים" מה שנקרא, חדרי לימוד, הקים תלמידים שלו שהתחילו להפיץ את חכמת הקבלה, קראו לזה חסידות. והתחילו להתפשט בכל העולם, בכל עם ישראל, אמנם שקמו מתנגדים כנגד זה מיד מכל מיני סיבות. אבל בכל זאת זה התרחב יותר ויותר, בצורה מאוד מיוחדת. זו הייתה מין התפרצות פנימית, בינתיים מתוך האומה, וכשמגיע לזמננו זה הופך להיות כבר התפתחות, התגלות, התרחבות מחוצה לאומה.

ולא רק על זה מדובר, על התפתחות חכמת הקבלה בין כל העמים, אלא מדובר על זה שהתפתחות העולם היא הגיעה למצב כזה, שבעצם רק חכמת הקבלה יכולה להסביר מה קורה בעולם, שמתגלה נחיצות לחיבור הכללי, לעולם עגול, לזה שאנושות צריכה להתחבר, להיות כעם אחד, והמשבר הזה שהאנושות מרגישה בכל מקום, לא חשוב באיזה מקום היא מכסה את כדור הארץ, היא מרגישה בעיות והבעיות האלה יותר ויותר מצביעות, שזה לא בעיות של הטבע או כלכלה או טכנולוגיה, אלא זו בעיה אנושית, יש בזה נטיות שונות. מצד אחד הבעיות האלה מצביעות על זה שאנחנו לא מאוחדים כמו שכל חלקי הטבע. ומצד שני שאנחנו על ידי החיבור בינינו יכולים לגרום לחיבור שבטבע. זאת אומרת, הטבע מזמין אותנו לחיבור, כדי שעל ידי החיבור שלנו נתקן את הפירוד, שישנו בין כל הכוחות והרמות של הטבע וכך נביא אותו לאיזון, לאיחוד.

כאן באה חכמת הקבלה ואומרת, שאת זה רק אני מסוגלת לעשות, רק אני מסוגלת להסביר לבני אדם שהעולם עגול, שהוא כולו, כולל בני האדם, צריך להיות מערכת אחת, ואף אחד באמת יחד עם זה לא דואג לזה. ישנם קצת אנשים שבצורה לא שלמה, ככה כל אחד מהאינטרס שלו ממה שהוא נברא מדבר על זה, אבל בעצם אנחנו לא רואים שישנו פתרון חוץ מחכמת הקבלה, וכמה שנתקדם יותר, אנחנו נראה שאם הפתרון הוא באמת צריך להגיע מהמין האנושי, אז רק השיטה הזאת יכולה לחבר את האנושות ולתת לכל האנושות גם שיטה וגם את הצורה הנכונה להזדהות עם הבורא. כך זה מה שקורה נכון להיום.

לכן אנחנו צריכים להבין שגם קליטת השיטה הזאת היא קשה, היא חדשה, היא לא מקובלת באנושות, אין דוגמה לכך שדיברו קודם בהיסטוריה וביהדות ובכלל בעולם, אף פעם לא דיברו בכלל שעל ידי חיבור בין בני אדם אנחנו יכולים להשפיע על הטבע, על כוחות הטבע, על המשבר, על האקלים, ובכל זאת כדאי לנו גם ללמוד וגם לשכנע את עצמנו שזה כך ולראות שזה כך, וגם לשכנע את האחרים. כי אחרת, כמו שאמרתי, אם אנחנו לא נשכנע את עצמנו אז הטבע יתגלה יותר בחוסר איזון שלו ובצורה כזאת ישכנע אותנו, שהדרך נקראת דרך "בעתו" ולא "אחישנה".

אנחנו נמצאים כאן בתקופה כזאת היסטורית, שאנחנו חייבים כמה שיותר להבין את המצב ובאמת לשכנע את עצמנו אפילו, כי אנחנו גם קשורים עם הקהל הרחב, לא רוצים כל כך לקבל על עצמנו את חובת החיבור והערבות ובסופו של דבר "ואהבת לרעך כמוך", הכלל הזה, שזה הכלל של כל הטבע, של כל העולמות, אנחנו דוחים אותן מכל וכל, וכל רגע צריכים לחדש, וכל יום שקמים אנחנו צריכים לגשת לזה שוב ושוב מחדש, עם הרשימות החדשות, עם הרצון האגואיסטי החדש שמתנגד לזה, עם המוח שלא כל כך מסודר לחשוב ולדבר בצורה כזאת, ואנחנו ממש בצורה מלאכותית שוב ושוב צריכים לגלות את חוקי הטבע החדשים.

אנחנו צריכים להבין את זה, אנחנו צריכים לקבוע את הדברים האלה בכוח שלנו, בעצמנו ולהבין שלאומות העולם, אפילו שנמצאים במשבר שמיום ליום יותר ויותר סוגר אותנו, ממש כל האנושות הזאת הקטנה, על פני הכדור הקטן ולא משאיר לנו כל כך חופש, אלא דוחף אותנו לחשוב על הגורל שלנו המשותף הקטן, התלוי זה בזה, איך אנחנו רואים ממש את עצמנו מיום ליום יותר צמודים בהשפעה הדדית, בכל המדינות, בכל האומות, בכל ההחלטות שנעשו שם וכאן, עד כמה שמיום ליום העולם נעשה יותר קטן, יותר צמוד. ויחד עם זה אנחנו צריכים להבין, שבמידה הזאת ואפילו הרבה יותר, אנחנו משפיעים זה על זה, אנחנו תלויים זה בזה. ובהשפעה ותלות, אין לנו מצב יותר טוב מחיבור הטוב שהוא נקרא, "ערבות".

ולכן אנחנו צריכים לאפס את עצמנו, לכוון את עצמנו יום יום בצורה נכונה למטרת הבריאה, שזאת גם תהיה מטרת החיים שלנו, ושתי המטרות האלה יהיו כאחת, ולהשתדל להביא את הכיוון הזה בהפצה, שגם בזה יהיה לנו כיוון כאחד. כי בזה אנחנו מיום ליום משתדלים לחבר עוד ועוד אנשים שמבינים לפחות על מה מדובר, שזה החיבור ההכרחי והטבע ההפוך שלנו. ולמה זה הפוך? כדי שאנחנו באמת נתעלה לחיבור בצורה יותר ויותר חדה. זה לא שהטבע, האגו הפוך, צריכים להסביר שזה העזר כנגדו. זה עזר, אבל הוא עובד בצורה נגדית. ועל ידי זה אנחנו יכולים למדוד איפה אנחנו נמצאים, כי בכוחות הפירוד אנחנו יותר רגישים לעומת כוחות החיבור. כך זה.

ולכן אנחנו צריכים לשים לב על ההתחדשות של שיטת התיקון כל יום בכל אחד ובכולנו יחד.

קריין: התנאים להגביה את עצמו מעל העיגול שלו, קטעים נבחרים מן המקורות, אנחנו נמצאים בקטע 29.

אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי:

"ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל, זאת אומרת, מחובתו לעבוד למען תיקון הציבור שהוא חלק ממנו, ומחליט לשמור תועלתו לו לעצמו, חוטא הוא לכלל וביותר לנפשו. כי היחיד בקרב הציבור הוא כאיבר יחיד בכללות הגוף."

(ר' יהודה הלוי. ספר הכוזרי, מאמר שלישי, סעיף י"ט)

זה ספר מאוד מעניין שמדבר על הפצת חכמת הקבלה. זה היה מקרה מאוד מיוחד. ודאי שלא יצא מזה כלום חוץ מאיזו יהדות שאחר כך נעשתה מעוותת בכמה עמים באזור רוסיה, אוקראינה, ויותר דרומה. אבל זה דבר מעניין. אולי מישהו יכול ללמוד ולספר לנו על זה.

אני רוצה להגיד שזה ספר שהמקובלים היו לומדים אותו כדי למשוך אנשים לחכמת הקבלה בלי להגיד שזו קבלה ובלי לספר על פנימיות הספר עצמו, כי יש שם הרבה דברים. אלא בצורה פילוסופית, מהצד, לא מעשר ספירות, פרצופים ועולמות שמיד עם הדברים האלה אנחנו נכנסים לחכמת הקבלה, אלא בצורה כזאת עממית בוא נגיד, שמתקבלת על העם.

אין לנו זמן, אבל היינו יכולים לקרוא את זה.

קריין: קטע 30. אומר בעל הסולם, "לא עת האסף המקנה".

"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כוחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

המילה "ישראל" היא קצת מבלבלת אותנו. "חיבור" זה נקרא ישראל. "פירוד" זה נקרא אומות העולם. זה מהיסוד של אברהם שכך נתן לזה את ההגדרות.

כל השיטה היא להתחבר, לחזור לצורה של "נשמה אחת" הכללית המחוברת שנקראת "אדם". ולכן, עד כמה שאנחנו לא רוצים, אנחנו מסוגלים ללמוד, מסוגלים לעשות כל מיני פעולות, אבל לגרום לחיבור זו בעיה גדולה. לבצע חיבור, זו גם בעיה. מה לעשות עם זה? רק לבקש את כוח החיבור מלמעלה. אבל בהחלט צריכים יום יום לחדש את הנחיצות הזאת. עד כמה ששנואה התנועה הזאת לחיבור, לאיחוד, לסדר את כולם בעיגול, להיות "כאיש אחד בלב אחד", להקטין את הגאווה, להעלות את צורך החיבור בעשירייה, אנחנו צריכים כל הזמן, יום יום לעורר חשיבות במקום שאין. דווקא כך אנחנו מתפתחים רוחנית, ונוכל גם לשפוך את המאמצים שלנו לכל העולם.

ההתגברות שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה נגיד, זו התגברות בחיבור. צמצום, מסך ואור חוזר, צריכים לפרש את זה בצורה נכונה. שצמצום, אני מצמצם את האגו שלי כי על ידו אני מתרחק מאחרים. ברגע שאני עוזב את הנטייה לחיבור מיד פועל כוח הדחייה ואני מתרחק מאחרים. ברגע שאני לוחץ על עצמי, אני מתחיל דרך כל מיני אמצעים להתקרב. כשאני מתקרב, אז ישנם כוחות שמתנגדים לחיבור בינינו. על הכוחות האלה אנחנו צריכים להתגבר, לכבוש אותם, להחזיק אותם בפנים. הכוחות האלו נקראים "עביות", "עביות הפרצוף", עביות האגו שלנו. ועל פני העביות הזאת אנחנו כבר מרכיבים צמצום, מסך ואור חוזר, הכול על פני הדחייה שיש לי מהאחרים. ואני מחזיק את הדחייה הזאת ובכוח מתגבר עליה, אני עוצר את עצמי בזה כל פעם יותר ויותר כמו שמטפס על ההר, וכך אני בונה מסך ואור חוזר. מה זה אור חוזר? שאני דווקא על פני המאמץ שלי, שאני מתגבר על הדחייה הטבעית שאני מגלה, דווקא על פני זה אני מגלה את כוח החיבור. והוא לא בא מרצון, הוא בא מהכרחיות ומנחיצות להגיע להשתוות עם הכוח העליון, שהוא נמצא בפסגת ההר ואני כל הזמן כך רוצה לטפס אליו.

אז כל אחד ואחד שיבנה לעצמו את הצורה הזאת, ההדגמה הזאת, איך אנחנו על ידי ההתנגדות לחיבור נמשכים אליו. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", עד כמה שאני רואה שאני נמשך אבל על פני ההתנגדות, לא שאני סתם אוהב מישהו ויש לי אליו איזה יחס יפה וחם, אלא על פני ההתנגדות. אם אני מגלה ששני הכוחות האלה, הדחייה שמתגלה מלמעלה, והתנגדות לדחייה והנטייה ממני לחבר או לבורא, אז עם שני הכוחות האלה שכבר נמצאים בי ואני יכול להחזיק אותם בפנים בתוכי, כבר יש לי תחילה ממה אפשר לדבר. שמתוך שני הכוחות המנוגדים האלה אני יכול להתחיל לבנות פרצוף. פרצוף זה סך הכול מאזן הכוחות, דחיה ומשיכה. הדחייה היא טבעית והמשיכה שלי היא שאני משתדל מתוך החברה, מהבורא להשיג כוחות כך שאני נמשך לעשירייה. בצורה כזאת אני מתחיל להתקדם לבורא שנמצא במרכז העשירייה כסך כול הביטוי של העשרה יחד. וכך אנחנו מתקדמים.

זאת אומרת, כאן אני רואה על ידי איזה פעולות בחברה ובעשירייה אני יכול לגבש את הכוחות שלי שיהיו כוח גדול. אם אני מכניע את עצמי כלפי אחד זה לא מספיק. כלפי תשעה זו הצורה השלימה, זה נקרא "ט' ראשונות" כבר, כשאני מכניע את עצמי. זה שאני משתדל להתקרב אליהם, זו עוד צורת ההתקרבות, עוד צורה של בניית ט' ראשונות. ואז בסך הכול בדחייה שמתגלה ובנטייה שלי לחיבור למעלה מהדחייה, כך אני מתקדם, מתחיל לייצב את הפרצוף.

והכוחות האלה הם לאט לאט יתחילו להתבהר בי יותר, להיבנות. ואז אני אתחיל להרגיש שבתוך הפעולות האלה שבינתיים אני עושה אותן בצורה מכאנית, הפעולות האלה הופכות להיות פעולות רגשיות, שהן מתייצבות ברגש. ובהן אני מתחיל להרגיש מה שבא ממני, מה שבא מהבורא ומה שבא דרך החברה. והמציאות כבר הופכת להיות חיה, כוללת כמה גורמים. וכך אנחנו מגיעים לגילוי מה זה נקרא היחס שלי לחברים ולבורא שנקרא "פרצוף". ולאט לאט מתקדמים.

מה אני רוצה להגיד בזה? לנסות לסדר את הדברים האלה ברגש ובשכל. להשתדל לחיות בכל מיני צורות, אבל בלייצב אותן נכון, כמה שאני מסוגל. אבל אתם כבר מסוגלים. מי שרוצה, בהתמדה הוא יגלה את זה. וזה על פני שמירת הכוחות הפשוטים, החוקים הפשוטים האלה מה שרב"ש אומר על החברה.

קריין: קטע הבא. מספר 31 מתוך "שמעתי ל"ו", "מהו, ג' בחינות גופים באדם". אומר בעל הסולם.

"האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז. וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק". "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות."

(בעל הסולם. שמעתי. לו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")

בואו ננסה לבנות את המערכת שעליה הוא מדבר. תקרא שוב, ואנחנו נשתדל לבנות את הגוף הפנימי, החיצון, קליפת נוגה, אחרי העור שיש משהו, שיש משהו בפנים, בתוך הגוף. איך את המערכת הזאת אנחנו יכולים לגלות, לבנות, לייצב בהרגשה שלנו?

"האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה." שבו הוא מגלה את הנפש דקדושה. "כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו." שמחוץ לתועלת עצמו שם נמצאת הרוחניות, הנשמה שלי. "אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת." מה זה אם לא לעצמי? איך אני יכול לשייך את זה? לזולת או לבני האדם שנראים לי, או לבורא, או לשניהם. "וזה נקרא "חוץ מעורו"." אבל אני צריך להרגיש למה זה הולך. אחרת אני לא אבנה את הפרצוף. חוץ מעורו זה רצון שאני משייך אותו לזולת. הזולת זה, או בני אדם, או הבורא, שזה בעצם אותו דבר. רק נראה לנו שיש הבדל. "כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות." לעל מנת לקבל שלי. "כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור." בתוך התועלת שלי. "היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. כי שם תועלת עצמית. "וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז." כי אין בזה שום השתתפות שלי. "וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק". "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות."

(בעל הסולם. שמעתי. לו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")

אם אנחנו רוצים לצאת מהגוף, כמו שבפרצוף אנחנו לומדים, שיש לנו צמצום, מסך, אור חוזר, דחייה למעלה מהגוף. אנחנו עושים חשבון שזה נקרא "ראש הפרצוף" ואז אנחנו יכולים להרגיש מה שנעשה בראש מתפשט אחר כך בגוף, בתוך הבשר, "ומבשרי אחזה א-לוה". אלוקא מחוצה, למעלה, אבל אתה רואה אותו ממש בהתלבשות בגוף, בבשר.

שאלה: אפשר לעשות סדר עם כל האלמנטים של אור ישר, אור חוזר ומסך בחיבור בעשירייה?

ודאי שאפשר. תנסו. אני לא יודע, אתם תנסו אחר כך ספרו לי מה זה. בלימוד אתה צריך להסביר קצת ולא את הכול כדי לתת לתלמידים לסיים. לפעמים, אתה צריך עוד לבלבל אותם כדי שהם יפתרו את הבעיות. לפעמים אתה עושה להם תרגילים, לא סתם בלבול אלא ממש שם להם מכשולים כדי שהם יהיו מסוגלים להבין יותר את החומר, את צורות ההתקשרות, למה כך ולא אחרת, אנחנו לומדים תמיד כ"יתרון האור מן חושך"¹. כל דבר אנחנו יכולים ללמוד, כך אנחנו בנויים, אנחנו לא בורא אנחנו נבראים. הנבראים יכולים ללמוד רק מתוך החושך, הפוך ממנו.

ולכן, לפתור את הבעיות ולתת הכול ולסדר את הכול לילד זה נקרא שאתה ממש לא נותן לו כלים להתמודד עם המציאות, עם העולם. במה הוא יחקור את הכול? במה הוא יגלה? במה הוא ירכוש את הכול? ללמוד זה דווקא להעמיד לפניו מכשולים יחד עם הסבר חלקי, ויכולת לגבש כוחות להתגבר על ההפרעות. אבל עיקר הלימוד זה מתוך שהוא נכשל, מתוך שהוא לא מבין, מרגיש חלש, ואצלנו זה עוד יותר, כי הוא צריך לפנות לבורא, הוא צריך לבקש כוח, הוא צריך ללמוד איך לפנות, איך לבקש, ממי וכן הלאה.

זאת אומרת, כאן הלימוד כולו מסודר כדי להביא אותנו לקיר, לבקשה, לתפילה, להכרחיות. יש כאן תוספות אפילו ללימוד רגיל, שגם הוא בנוי על בעיות ופתרונן, ואצלנו זה עוד פי כמה. אצלנו הבעיה העיקרית שאם בחוכמה רגילה אז יש לי שכל, יש לי רגש, אני משתדל לפתח אותם, ללמוד, כאן זה לא יעזור לך ללמוד, תפתח כל האלף ספרים ולא יעזרו לך. אתה צריך לפנות לכוח עליון. אתה רוצה לפנות לכוח העליון? איפה הוא? אומרים לך. זה חביבי לא הולך ברגל ככה.

אלא מה זה? אתה צריך להתקשר לחברים כי אחרת אתה לא יכול לבטל את עצמך, לפנות לכוח עליון אתה צריך רק בביטול עצמך שאתה לא קיים כביכול, כביכול. אז אתה תבטל את עצמך, תגיע למרכז העשירייה, שם אתה תמצא את קשר המגע עם הכוח העליון, אז במידה שאתה ביטלת, במידה שאתה רוצה, שנחוץ לך. מה נחוץ לך? נחוץ לך ללכת למעלה מהאגו שלך. איפה האגו? האגו מתבטא בזה שאתה רוצה לרכוש את העולם, ואתה רוצה ההיפך, אתה רוצה לעזוב את כל העולם ולהיות מכור למסירה, לחיבור, לנתינה, לזה אתה רוצה להגיע.

תפתח כאלו רצונות, תגיע למרכז העשירייה, תתקשר לכוח העליון, תקבל ממנו את הברכה מה שנקרא, אור חסדים, אור חוכמה, כלים, מסך, כל מה שצריך ותתחיל לעבוד. אז תתחיל להרכיב את הצורה שלך שנקראת נשמה שלך, הפרצוף שלך. זאת אומרת, יש כאן בלימוד שלנו הרבה שלבים שלא נמצאים כולם בעולם שלנו, בלימוד שלנו, כי העולם שלנו כולו בעד האגו, וכאן אנחנו מוסיפים נגד האגו עוד מרכיב שאין לנו בניסיון, שאנחנו לא בנויים בצורה כזאת, וצריכים רק עכשיו להתחיל לאתר, לבנות.

שאלה: למה יש דווקא רגישות יותר כלפי פירוד מאשר לחיבור?

לפירוד אין לנו כל כך רגישות, מתי? איפה? מה אכפת לי מפירוד או לא? אני קם בבוקר, בהמה, לא אכפת לי כלום, מה אני רוצה? ללכת לשירותים ולשתות כוס קפה. זהו. כך אצלי, וגם אצל רב"ש ראיתי שזה ככה, הוא היה הולך [כמגשש] לשירותים, חוזר, נוטל ידיים, "נשתה כוס קפה". ולאט לאט ממש כמו בהמה, פשוט אין יותר מבהמה, היה קם, ולאט לאט, אתה רואה שזה לוקח זמן, אוטומטית מדליק את עצמו, "נו נלמד", "מה נלמד"? ככה, עם עיניים עצומות ממש "נקרא משהו". וזה ודאי, יום, יום. מה לעשות? אנחנו בצורה כזאת מתעוררים מדרגת חי.

תלמיד: גם עכשיו אמרת שכול הלימוד הוא דווקא מתוך החושך, מתוך ההפרעות.

על פני מה אתה תגלה את האור? אתה תמיד מגלה בורא ואנטי בורא, פרעה, אגו, לא חשוב, לכן מלכתחילה הבורא ברא את "יצר הרע", "אדם בלייעל" או הצורה ההפוכה מעצמו, ואז כלפי הצורה ההפוכה הזאת אתה תמיד יכול לעבוד, יש לך שתי צורות, בעד ונגד, פלוס ומינוס, ואתה ביניהן יכול לעשות הבחנות, לזה אני קרוב, או לזה אני קרוב, למינוס אני קרוב בגלל הטבע שלי, ככה הבורא ברא, ואז אני נמשך לזה, אני אוהב את זה, אני רוצה את זה, אני לא מסוגל אפילו להתנתק מזה.

בסדר, אני לא מסוגל, ככה הוא ברא, אבל מהצד השני? מהצד השני זאת לא צורה ניטראלית, היא דוחה אותי, השפעה, אהבה, התחשבות במשהו. כל ההבחנות הללו הן שנואות, הן הפוכות מזה ממש. הפוך, זה לא שלא אכפת לי, ניטראלי, תנסה להתחיל להתקרב אתה תראה עד כמה זה דוחה. מה לעשות? לעשות רק דבר אחד, להתפלל. למה? כי באמצע יש לך בורא, הוא באמצע, הוא לא כאן ולא שם, ואליו אתה יכול לפנות ולבקש שיסדר לך את הטבע השני.

זאת אומרת, כמו שהוא ברא טבע שלילי לפי הזמנתך, הוא יברא בך גם טבע חיובי, ואתה תמיד צריך להגיע ולשמור על הדבר, שהם יהיו כביכול מאוזנים, כי בקו האמצעי אתה מגלה אותו. אז אתה מבין בשביל מה הוא ברא גם שלילי וגם חיובי כדי שאני אגלה אותו, הוא הקו האמצעי.

עכשיו, למה עשה את זה קודם ואת זה אחר כך? ולמה על זה אני צריך לבקש? וזה בא לי מזה? את כל הדברים האלה אתה יכול לברר, אבל בפנייה אליו. וכאן זה העניין של העשירייה, שבלעדיה אתה לא יכול. איך להיות מכוון לבורא אם אתה כל הזמן נמצא במכוון לאגו שלך? בהכרה, בתת הכרה, בשכל, ברגש, אתה כבר בנוי, כל המערכת שלך כבר בנויה בצורה שהיא כולה כזאת אגואיסטית, מורכבת, מסודרת, שהיא לא יכולה לחשוב ולהרגיש אחרת.

למשל תנסה עכשיו להיכנס לממשלה, אתה רוצה לבנות משהו חדש, כמו שאנחנו רוצים, להרכיב הכול בצורה מכוונת לאהבה, לחיבור, לנתינה, לכול הדברים. אף אחד לא יבין אותך. אתה תרצה לעשות משהו? יגידו לך בכול משרד "מה אתה רוצה? אנחנו עובדים בצורה אחרת, לפי מה אתה מפעיל אותנו? לפי מה אנחנו מבינים אותך"? זאת אומרת, זה לא ילך, ככה זה בכל העולם, הכול פועל בצורה אחרת. הם עוד יגידו לך אפילו "תראה, החומר דומם, צומח, חי הוא גם לא פועל בצורה שלך, הוא פועל בצורה אגואיסטית שהגדול אוכל את הקטן. מי רוצה להשפיע למי? תן דוגמאות.

ואתה, אם אתה כבר מקובל, כשאתה מסתכל על החומר הזה אתה תגיד, לא, כולם עובדים בהשפעה, כי "כל הפוסל במומו פוסל". הם רואים שזה מחובר בצורה אגואיסטית, כל אחד רוצה לנצל את הזולת, כמו שבעל הסולם כותב, "אפילו קינה קטנה" שם וכן הלאה, וכולם "ידו בכול ויד כל בו" וכן הלאה. ואתה תגיד, "לא, כולם פועלים באהבה, האהבה מכסה את כל העולם, תראו", והם יגידו לך, "חביבי לא, אתה רוצה לנהל את העולם? העולם, הוא מנוהל על ידי שנאה. אתה לא רואה? אתה לא מציאותי, ואם אתה רוצה להגיע להיות ראש ממשלה, עכשיו זה אקטואלי, לא ילך לך".

תלמיד: ברור, דווקא זה משהו שאני מאוד שם לב אליו, שככל שאנחנו מתקדמים יותר בדרך המשיכה לשלילי הולכת ומתחזקת, התלות שלך בכוח השלילי מתחזק מצד אחד, מצד שני יותר קשה לחזור לאותו כוח החיבור, לאותו הכוח החיובי.

"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" כי היצר יותר גדול, אבל כנראה שאתה נעשה יותר גדול אז בפנימיות שלך יש הכנות לאזן את הרע שמתגלה וככה זה יהיה כל הזמן.

תלמיד: על ידי מה נעשה האיזון, מה מאזן את הרע? התפילה מאזנת?

דרך הקבוצה, הפנייה לבורא, קבלת כוחות ממנו דרך הקבוצה, ולקיים בתוך הקבוצה את הכוחות האלה לחיבור. חיבור בתוך העשירייה, ובין העשירייה לבורא. מרגע שאתה מתחיל לעבוד יש לך לפניך את המבנה הזה, התבנית הזאת העשירייה שאתה פונה, מקבל, בונה הכול בפנים.

תלמיד: איך אתה יכול למנף את הרע את הכוח השלילי הזה לתפילה?

בלעדיו אני בכלל לא הייתי פונה לבורא. למה אני זקוק לבורא? למה אני זקוק לעשירייה אם אני לא מרגיש את הרע? לכן הבורא נתן לי נקודה שבלב שכלפיה אני מתחיל לגלות שאני רוצה אותו, לאט לאט על ידי זה שאני מחפש אותו, אני מגיע לכל מיני מקורות יותר קרובים אלי, בעל הסולם, רב"ש ועוד לפניהם ואז על ידי זה אני מתחיל להבין מה לעשות, איך לעבוד. אבל ודאי שהבורא גם מעורר אותך במידה שאתה נמצא בהכנה ארצית במשהו.

אם בעולם הזה אין לך עשירייה, הוא לא מעורר אותך יותר מידי, הוא מסובב אותך, מסובב ככה, עד שאתה תגלה פתאום נחיצות לעבור לאיזה מקום אחר או שהוא עושה את זה מעצמו. אנחנו עוד נלמד אחר כך איזה אופנים, וריאציות יש בגורל שמגיע מלמעלה, שאנחנו מזמינים אותו. יש לנו כל הזמן כאלו שאלות מהכלי העולמי. "אני רוצה לעבור לקבוצה אחרת, אני רוצה להתחבר כך וכך", אז אנחנו צריכים לחכות לזה או לגרום לזה באיזו צורה או שאנחנו מחכים עד שזה נעשה מלמעלה? יש עוד מה לברר בזה.

תלמיד: אז במה תלוי היכולת לקצר את התגובה להתעוררות השלילית שיש?

קודם כל שלילית או חיובית זה לא חשוב לי, ממש, אני מתייחס ממש בשווה כי הם מגיעים מהבורא שהוא מעורר ומסדר כל השפעה חיובית או שלילית עלי. אז אם אני רוצה להתקדם אין לי שום העדפה להתייחס ליחס החיובי יותר ברגישות ובעדיפות ובהערכה יותר מהשלילי, ממש לא. ההיפך, השלילי מפני שאני אגואיסט הוא מעורר אותי הרבה יותר חזק.

אנחנו רואים את זה בקהל הרחב, מהיום והלאה אם הכול יהיה בסדר בכל העולם אז תראה איך כולם נרדמים ולא אכפת להם כלום, וכדי לעורר אותם תן איזו מכה, תוריד איזה הוריקן אבל סביב כל הכדור ככה משהו, תפעיל את כל הרי געש וולקנים בכל העולם בבת אחת ככה שנראה איך השמש תעלם ובכלל איזה אקשן.

אז אתה תראה איך שמתעוררים. הכוח השלילי הוא כוח הכי נחוץ, לכן "בראתי יצר הרע" צריכים מאוד מאוד לכבד אותו. זאת אומרת חכמת הקבלה מתחילה מזה שאדם לפחות מתחיל להתייחס ליצר הרע שלו, לרצון שלו שזה כוח זר לו, שנמצא בידיים עליונות, בשליטת הבורא. ואז הוא מתייחס אליו כמו לבורא, לכוח הרע. וכמה שיותר בצורה אובייקטיבית, ואז לא חשוב לי רע או טוב, אני נמצא כאילו מחוצה לגופי, טוב בסדר, רע בסדר, איך אני מאזן זה עם זה לא מוחק אף אחד, מושך, משתדל להיות כל הזמן באיזון בין שניהם. באיזון בין שניהם זו הנטייה לעלייה בצורה הכי נוחה קרובה אופטימלית. אתה לא מבזבז על זה כוחות, זמן, אם אתה משתדל כל הזמן להחזיק את שני הכוחות האלה ממקור אחד, אתה לא הולך ימינה, שמאלה, עד שאתה עולה, אתה ממש בצורה קצרה עולה במדרגות, כי אתה עולה לקראת הבורא ולא להילחם עם הרע, להימשך לטוב, ככה זה. לכן ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, הקודשא בריך הוא חייב להיות הסיבה בכל דבר.

שאלה: אם העם ואנחנו הפוכים בהשקפת העולם אז איפה נקודת הממשק בינינו?

נקודת הממשק בינינו זה ברצון לראות את עצמנו במצב הטוב. שאת המצב הטוב אנחנו צריכים לראות בחיבור ולהשפיע לעם, שגם העם יראה שהמצב הטוב שלו הוא תלוי בחיבור. אנחנו צריכים להשתדל לתת לעם רק הבנה בעלמא בתהליך כי הוא לא עושה תהליך, לא גורם לתהליך, אלא אנחנו בפנייה שלנו לעם מרגישים צורך בפנייה שלנו לבורא מקבלים כוח ואז אנחנו מבצעים בנו.

אנחנו נמצאים כמו חלק מהראש, אח"פ דראש שמקבל חיסרון מגלגלתא עיניים דגוף מהחלק הזך שבגוף שרוצה להתעלות, רוצה להיות בכל זאת במשהו שייך לחיים, אפילו הגשמיים, ואז אנחנו מעלים את החסרונות האלו לבורא. וכך זו העבודה שלנו.

תלמיד: אז אנחנו תלויים בהם?

אנחנו תלויים בקהל ודאי, המקובלים תלויים כולם בהתפתחות הדור, כמו שבעל הסולם אומר שכל ההשגות שלו הן בגלל שהדור ראוי לכך ולכן נתנו לו מלמעלה להיות בהשגה כזאת השלמה. כי בשביל מה אנחנו קיימים אך ורק כדי להעלות קודם את החסרונות של עם ישראל ואחר כך את כלל האנושות כולה שמצטרפת לזה איכשהו לבורא. אנחנו הכוח שחייב לעשות צינור, גשר, מעבר.

תלמיד: יוצא שהם הראש שלנו?

הם לא הראש שלנו, אבל הם קובעים מתוך הגוף לראש את החסרונות שאנחנו נרצה, אנחנו רוצים לקדם אותם לחיבור. כדי לקדם אותם לחיבור במידה הזאת אנחנו מבקשים חיבור לעצמנו ולא יותר. לכן אתה יכול ללמוד ולעשות מה שאתה רוצה, עד שאתה לא תתכלל רגשית עם החסרונות של העולם, אתה לא תוכל להגיע לתפילה שלך לבורא, או שאתה עושה פעולות קודם, שאתה רוצה להקים עשירייה, להתבטל כלפיי העשירייה לחבר אותם יחד שתהיה לך מערכת שתוכל לעבוד עימו, עם הבורא. אבל בכל זאת זה מלכתחילה סוף מעשה במחשבה תחילה, זה חייב להיות כדי להביא את הקהל לתיקון, כדי לעשות נחת רוח לבורא כי הוא ייצב כך את המערכת שרק בצורה כזאת הוא נהנה, אז אתה מתחיל בו ומסיים בו.

תלמיד: איך אני יכול להרגיש עכשיו את החסרונות של הציבור, החיסרון המדויק יותר, לא הכללי של חיבור?

אז אני אומר כך, אני מקבל תיאורטית שהמטרה שלי היא להגיע לדבקות, כך כתוב, אני לא יודע מה זה אבל כך כתוב. לדבקות אני מגיע לפי פעולת השתוות הצורה. השתוות הצורה זה אני לו והוא לי, הוא עושה לי תענוג כמו שאני שומע את זה ממקובלים, אני צריך לגרום לו נחת רוח, תענוג, מה הוא רוצה? הבורא רוצה שכל הנבראים יגיעו לחיבור במידת החיבור שהם מגיעים הוא יכול לשרות בהם, למלא אותם, ובזה התענוג שלו, להתגלות בהם במידת האהבה שתהיה הדדית בינו לבינם.

מה אני עושה בתוך זה? אני צריך לבצע פעולה מה שכתוב לנו במתן תורה וערבות, זאת אומרת להגיע לעשירייה, לממש בתוך עשירייה את כל התנאים של הרב"ש, ואז יש לי כלי. במצב הזה שאני לומד את זה, ושאני מסדר את הכלי הזה, אני לא כל כך יוצא להפצה אין לי מה לעשות לקהל הרחב, אבל אני קצת נוגע בזה כדי להתרשם מהחסרונות, מלימוד הכלי הכללי הזה, הגדול. שבעצם אותו אני צריך להביא למגע עם הבורא.

במידה שאני מסדר עשירייה אז אני יכול כבר להתחיל עם הבורא, להתחשב, להיכנס במגע עימו וכן הלאה. הכול צריך להיות מלכתחילה ועד הסוף כמה שאפשר להיות מחובר. אבל בכל זאת כל רגע ורגע אני צריך להשתדל שהפעולה שלי תהיה ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא. שישראל זה כל העולם שצריך להגיע לזה. ואורייתא זה אני מסדר מ"ן שלי לבורא ומ"ד הבורא אליי שזה אצלי מ"ן מהקהל, ומ"ד גם לקהל, רק עובר דרכי כמו דרך הצינור. ולכן פעולת ההפצה היא צריכה מלכתחילה להיות כדי לגרות אותנו להשתתף זאת אומרת אנחנו חייבים, אל תתרחק מהציבור וכן הלאה.

שאלה: בהסבר שלך תיארת את התהליך של בניית פרצוף רוחני על בסיס של שני רצונות מנוגדים, ואז אמרת לפנות למרכז העשירייה. אבל בפועל שזה קורה, בבירור יוצא, שנגיד אם אני עושה את הבירור אז אני מול מישהו אחד מהעשירייה, יש רצונות מנוגדים. והשאלה שלי כשיש בירור אז יש רגשות של כעס, של כל מיני דברים. והשאלה שלי מה העצה שלך?

אין לי עצה. אני לא מייעץ. אני לא יועץ. עזוב אותי. יש לך מה שכתוב, תעשה לפי מה שכתוב. כולם ברוך ה' יודעים לקרוא. מה זה איך לייעץ.

תלמיד: יש כעס.

זה לא חשוב כעס, או משהו. מעוררים בך כל מיני כוחות נגד החיבור. אני קורא את זה נגיד נגד החיבור. כל מיני כוחות. ואתה יכול להיות בזה צודק ולא צודק, כך וכך, לא חשוב. כולם נגד החיבור, מה שלא יהיה. מה כנגד זה אתה צריך לעשות? מה שכתוב לך. מה שכתוב. אני כבר עייף להביא לך אותן המילים כל בוקר. אני מבין שאתה כל בוקר נעשה אדם חדש ושואל מחדש. וזה לא בגלל שאתה סנילי ולא זוכר מה שהיה אתמול. אתה לא זוכר מה שהיה אתמול בגלל שיש לך רצון חדש וזה טוב. אבל אתה צריך כבר מהלימוד של אתמול לתת תשובות לעצמך להיום.

אין לי ברירה, אתם צריכים כבר להיות בזה מסודרים.

שאלה: אני רוצה לחזור רגע לקטע. הוא מדבר שם על עבודה מחוצה לעורו.

כן.

תלמיד: זו עבודה כלפי מרכז העשירייה?

כן. מרכז העשירייה, או העשירייה, זה מה שעוזר לך להתרומם מעל הרצון לקבל שלך.

תלמיד: ומה שביררת על שאר העולם, זה עדיין מחוצה לעורו? זה לאותו כיוון?

אני לא יודע מה זה שאר העולם. אני בכלל לא יודע מה זה המציאות. אני רואה אותה, ת כל המציאות, לא שהיא קיימת, אלא איפה היא נמצאת אצלי, מה היא מעוררת בי. כמו שאתה עכשיו, מדבר אלי, אז אני לא מסתכל שאתה נמצא עשרה מטר ממני. אני מסתכל איזו בחינה אתה מעורר בי. אני הכול מייחס רק לרצון שלי. פנימה, החוצה, למעלה או למטה, מכוון אותי לבורא, או ההיפך, דרך הדחייה מכוון אותי. כך אני עובד.

מה אכפת לי שאלה קהלים שנמצאים בחוץ ובחו"ל במדינות ובשפות ומשהו. אני מסתכל על זה כרצון לקבל שלי. של כל אלו. אבל מזה שזה שלי, זה עדיין לא האני. אני זה נקודה שבלב שלי, שהיא מכוונת לבורא. כמו שכתוב, "הם כולם באים לשמשני, ואני לשמש את קוני", שזה רצונות לקבל שנראים לי לא בפנים אלא מבחוץ.

זאת אומרת במצב שאני צריך לדלג על כל המרחק הזה הרגשי, ולהרגיש אותם שהם עומדים בלבי, כמו שרב"ש אומר, שאין שום מרחק של פרסאות שמפריד בינינו. אלא החברים עומדים בלבי. אז אל תסתכל על הפרצופים, אל תסתכל על המרחקים, אלא רק על הרגשות, איפה בתוך הרגש שלך נמצאים כולם. ותשתדל להתחיל להרגיש שלפחות עשירייה היא נמצאת בתוך הלב.

תלמיד: העבודה מחוץ לעורי למרכז העשירייה, אני חושב שאמרת שזה בונה את הראש?

כן.

תלמיד: מה זה בקטע שהוא מתאר "שהעבודה מחוצה לעורי" היא כלפי עשירייה ובסוף זה דווקא "מבשרי אחזה א-לוה"?

זה לא חשוב, אתה מתבלבל בינתיים, כי בשר זה כאילו יותר פנימי אחרי העור, אבל בתוך הפרצוף ולא מחוצה לו. אני מבין את הבלבול שלך, תחכה זה יתייצב.

.

שאלה: אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה כזאת בארץ שהקרע מאוד מורגש בחברה אפילו בתוך משפחה, בגלל נסיבות כאילו פוליטיות, מורגשת ממש שנאה, חוסר אהבה.

אבל עדיין לא שוחטים זה את זה.

תלמיד: זה קרוב.

עוד לא היו מקרים כאלה, על רקע פוליטי, לא? כי כתוב "שונא אדם יושבי ביתו". אז אנחנו כבר מתחילים להתקרב לזה, יפה.

תלמיד: אם יש לנו נחיצות והרגשה שצריך להזריק איזה כוח של אהבה והשפעה של בורא לתוך החברה, מה יש לנו לעשות ביכולות שלנו? האם אנחנו צריכים לבקש שזה יקרה? צריכים לחבר איזו תפילה ולחלק לעם, לעורר בהם מחדש את הרצון לחיבור? מה הפעולה שאנחנו יכולים לעשות? גם אנחנו לא מתוקנים לגמרי, יש לנו רק איזה רגש כלפי הנחיצות בחיבור.

אתה מדבר כלפי השנאה?

תלמיד: כלפי השנאה שמתגלה.

אתה לא יכול להגיע עכשיו בזמן שאנשים לא יכולים לשמוע וכל אחד נמצא בפינה שלו, ולהתחיל לשכנע אותם ממש.

השכנוע שלי הוא פשוט, אם אתה מדבר על גשמיות זה פשוט. בגשמיות אנחנו תלויים באמריקה וברוסיה, נמצאים בין שני הכוחות האלו. זה גשמי, מה שלא תגיד, אתה תלוי גם בזה וגם בזה. אתה יכול להגיד, "לא, אנחנו חשובים, מסוגלים", אנחנו תלויים בשני הכוחות האלו. ומה שאנחנו עושים ומשתדלים לעשות בהצלחה איכשהו, זה להיות מושפעים אבל מושפעים בצורה שיודעים לשמור את האיזון הזה בין שניהם, ולא ששניהם יכולים לבוא אלינו כך יחד נגדנו, עם זה בכלל לא נוכל להתמודד. אז אם אני מדבר בצורה גשמית, אני צריך לבחור נניח לראש ממשלה באדם שמסתדר עם שניהם, גם עם טראמפ וגם עם פוטין. אם אתה שואל מה בגשמיות, זה מה שאני יכול לייעץ לעם ישראל.

לא אכפת לי לא זה ולא זה, אכפת לי עם ישראל, אכפת לי שיש כאן איזה שדכן, המתאם שיגרום לנו קשר טוב עם שניהם, לא עם אחד כן ועם השני לא, אבל ממש עם שניהם. אם יש לך אדם כזה נראה לי שהוא צריך להיות ראש ממשלה. אם אתה שואל על זה?

תלמיד: לא, אני שואל על הראש של הראשים, על הבורא. אנחנו לומדים חכמת הקבלה שהיא שיטה לתיקון האדם והעולם להביא לגילוי הבורא.

אתה רוצה על ידי חכמת הקבלה לנהל בחירות או מה?

תלמיד: לא נכנס לרובד הזה, אני מרגיש את השנאה בין אנשים שנמצאים מסביבי בגלל נסיבות חיצוניות.

סיבה חיצונית היא זאת, לכן אני מתייחס, אתה הכנסת אותי לזה.

תלמיד: אני שואל, אנחנו שיושבים כאן, שנשב מחר בשיעור, מה אנחנו צריכים לבקש כשמתגלה מולנו בצורה מוחשית כמות כזאת של שנאה? אנחנו צריכים לבקש להתחבר בינינו? אנחנו צריכים לבקש שיקרה משהו בחוץ?

אנחנו לא צריכים לבקש לבטל את השנאה, שהיא תהיה עוד ועוד יותר גדולה. ואם היא קצת תיעלם, זה לא נקרא שהיא בכלל נמחקת, אלא היא נעלמת בינתיים. ושנאה צריכה להתגלות יותר ויותר ככל שאנחנו נגדל. אבל אנחנו צריכים לדעת איך להתעלות למעלה מהשנאה.

מה אתה שואל? אתה למדת ממני שנים כבר ששנאה ניתנה כדי לעלות מעליה. "על כל פשעים תכסה אהבה". והשאלה שלך, איך מתעלים?

תלמיד: זו בדיוק בשבילנו הזדמנות לבוא להסביר.

אתה לא יכול לעלות למעלה מהשנאה אם אתה לא נמצא ב"סוף מעשה במחשבה תחילה". כי שנאה היא כדי שאתה תאחוז ביתר כוח במטרה. ואז אתה מבין ששנאה באה כדי לדחוף אותך קדימה למטרה, לקדם אותך, ואז אתה אוהב את השנאה, אתה מתייחס אליה נכון. אתה אומר לכולם, "חבר'ה, אנחנו קיבלנו את השנאה כדי להתרומם, להתעלות מעליה, כדי להיות יותר קרובים לאהבה שזו המטרה. מטרת החיים, מטרת הבריאה זה הבורא, בואו נעשה את זה. אז ברוך ה' שהבורא הוא ש"אין עוד מלבדו" מעורר בינינו שנאה, לא שוכח אותנו, נותן לנו בזה תמריץ שבו יש יסוד לעליה".

שאלה: במידת החיבור בעשירייה אתה מתחיל להרגיש בהדרגתיות שהיא הופכת למשהו משותף אחד כזה. ואז מתעוררת הרגשה שמתגלה האגואיזם של העשירייה. שבתפילה לעשירייה אני מתפלל על עצמי. ואז המוצא הוא רק לבקש חיבור כדי שתהיה אפשרות לשרת את האחרים בתוך העשירייה, ככה זה צריך להיות? האם יש אגואיזם בתוך העשירייה של העשירייה?

ודאי. של עשירייה כלפי עשירייה, ושל עשירייה כלפי יתר עשיריות. ובעשירייה גם כן מתרומם כוח להיות נגד, מול הבורא. אתם עוד תראו עד כמה זה יהיה. מי ישלוט, אנחנו עליך או אתה עלינו? כל מיני חשבונות כאלה. עוד מעט. בינתיים אין את הכוח הזה, אנחנו עוד לא התחברנו. אבל זה דומה לתינוק שרוצה לדרוש מההורים, יש לו כבר את האגו שלו, ויש לו כבר יכולת כביכול וכן הלאה. כך זה יהיה.

תלמיד: יוצא שלפני זה, כשאדם היה צריך לבחור בין אם אני מתפלל על עצמי או מתפלל על חברי העשירייה, עכשיו מתוך החיבור בעשירייה אנחנו נצטרך להבין שאנחנו זקוקים לחיבור הזה רק כדי שנוכל להתפלל כאיש אחד בעבור כל היתר, כל האחרים, ולשרת אותם?

כן. אבל בין כל המצבים הללו כשאני נכלל בעשירייה, יש כאן רווח גדול בחוסר התמצאות רגשית ושכלית. כי אני לא מבין איפה אני נמצא בדיוק, ירידה כזאת, נפילה, ואז אני מרגיש את עצמי יותר כלול בעשירייה. אחר כך בעשירייה כלפי הבורא שם בכלל יש ממש תהום רגשי ושכלי.

שאלה: על כל צעד שאתה עושה יש לך יותר ויותר ספקות כל הזמן.

בטח, זה עוד כלום.

תלמיד: אז מה לעשות עם הספקות האלו?

אני לא יודע, זו העבודה שלך. יהיו לך ספקות ועוד איזה ספקות. יזמינו אותך למשטרה ויגידו לך "אתה לומד אצל ההוא, יש לנו תיק, הוא גנב מיליון דולר, תראה את התיק", הוכחות, כל מיני דברים כאלה. איך תבוא אחר כך לשיעור? איך תתייחס אליי? תאר לעצמך. זאת אומרת הקושיות יבואו בהתאם לדרגה כלפיי, כלפי הקבוצה, כלפי הבורא בכל מיני צורות. נתמודד עם זה.

תלמיד: אבל זה על כל צעד, על זה כל דבר, על כל פעולה.

נכון, כי אחרת אתה לא יכול. כל מצב רוחני כלול משני מצבים הפוכים, שאתה לוקח אותם ובונה משהו שלישי מעליהם.

תלמיד: מה זה, יחס לבורא?

אמונה למעלה מהדעת, כן. הבורא כמקור גם טוב וגם רע, אתה צריך מרע וטוב לבנות את הקו האמצעי וכך אתה מאתר אותו או בונה אותו, "אתם בניתם אותי", כי משני הקווים האלה אנחנו בונים אותו.

(סוף השיעור)

---

1. "וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ", קובלת ב', פסוק יג.↩