heb_mlt_o_rav_2010-08-19_lesson_parashat-ashavua_ki-tetze

שיעור ערב 19.08.10- הרב הד"ר מיכאל לייטמן -אחרי עריכה

זוהר לעם - פרשת השבוע

פרשת כי תצא

קריין: שלום וברוכים הבאים לתוכנית שלנו "פרשת השבוע". השבוע אנחנו בפרשת כי תצא שבספר דברים. פרשת כי תצא פותחת במילים "כי תצא למלחמה", ובה מסופר כיצד משה ממשיך להודיע לעם, כמו בפרשה הקודמת, על כל החוקים שעליהם לשמור בעודם עומדים לפני הכניסה לארץ ישראל.

החוקים שמשה פורס בפניהם מתייחסים למגוון רחב של תחומים. לדוגמא, תחום המשפחה, הזוגיות, כיצד צריכים להיות היחסים בין איש ואישה, מה הכללים שעל פיהם צריך לנהוג בחברה וכיצד לנהוג בכל עניין המשפט. בסיום הפרשה משה מזכיר לעם על החיוב למחות את זכר עמלק ועוד הרבה פרטים, כמו שאנחנו רואים.

הרב ד"ר לייטמן, על מה רומז לנו הכתוב בפרשת כי תצא?

הפרשה הזאת מגיעה אחרי פרשת שופטים. אחרי שאנחנו מגיעים בהכנה גדולה וארוכה להרגשת הרוחניות, אנחנו נכנסים לתקופה שבה אנחנו מייצבים את עצמנו בשלב הראשון ברוחניות. כפי שאומרים, "שומרים ושוטרים תעשה לך בכל שעריך"¹, שזו המדרגה הראשונה. סך הכל המדרגה גדולה מאוד וכוללת בתוכה הרבה מאוד פרטים, שזה נקרא מדרגת "חפץ חסד", רמ"ח מצוות תעשה. המדרגה עוסקת באופן שבו אנחנו בונים לעצמנו את הכלי, שהוא כלי של אמונה למעלה מהדעת, שבצורה כזאת האדם צריך קודם כל לתקן את עצמו. כי סך הכל כולנו באים ברצון לקבל, ביצר הרע, וצריכים לתקן את עצמנו כך שהרע שלנו יהפוך להיות לטוב.

"בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב"², במשפט הזה יש כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור. כל מחשבת הבריאה עלינו, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות. קודם כל עלינו לגלות את היצר הרע, "בראתי יצר רע", אבל אנחנו לא יודעים איפה היצר הרע ומהו בדיוק היצר הרע, אלא צריכים הרבה מאוד ללמוד תורה. אנחנו שרים במוצאי שבת "איש חסיד היה בלי מזון ומחיה"³, ובו כתוב איך הוא מגיע למצב שאין לו כלום, כי "הרבה תורה למדת"⁴.

אנחנו צריכים ללמוד הרבה מאוד ולמשוך את המאור המחזיר למוטב, כדי להבין שהטבע שלנו הוא כולו רצון לקבל ואין לנו שום מעשים, ושבאמת רק בחסד העליון אנחנו יכולים להגיע לתיקון. לכן אנחנו דורשים, מבקשים, מתפללים, שיבוא האור המחזיר למוטב. אבל לכך צריכים עוד להגיע, והחיסרון לתיקון צריך להיות אמיתי וגדול.

אחרי שאנחנו מבקשים אותו, אז מגיעה לנו השפעת המאור המחזיר למוטב, הכוח העליון. זה אותו אור שברא אותנו, אותו אור שעיצב את העולם הזה, אותו אור שיכול להעלות אותנו לעולם הבא. כמו שכתוב, "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך"⁵, כי אנחנו יכולים לעלות לאותה דרגה כמו הבורא, שהיא דרגת השפעה ואהבה. הדרגה הזאת כוללת בתוכה שני שלבים.

השלב הראשון, כמו שאמר הילל לגֵר, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"⁶, זו דרגת הבינה, דרגת "ארבעים", שכנגדה ארבעים שנות המדבר, שעליהן אנחנו מדברים עכשיו בפרשיות. מדברים על הכניסה לארץ ישראל, שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעבור. "אנחנו", הכוונה לא במדבר, אלא הכל בפנים, בתוך התיקון שלנו. שאם מתגלה בנו היצר הרע ואנחנו לומדים את חכמת הקבלה, אז על ידי זה אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב, שמגיע במיוחד בלימוד ספר "הזוהר". במקורות הקבלה בלבד גנוז האור הפנימי שיכול לתקן אותנו, ולכן חכמת הקבלה נקראת "החכמה הפנימית", "פנימיות התורה", "חכמת האמת", "האור", "תורת אור".

אם אנחנו לומדים נכון, עוסקים נכון בחכמת הקבלה, כמו שהציבו לנו המקובלים, אז אנחנו מגלים שאנחנו רעים. אנחנו מגלים שאנחנו מהיצר הרע עד כדי כך שלא יכולים לסבול אותו. אנחנו מגלים אותה השבירה שעברנו בחורבן בית המקדש, כשנפלנו לשנאת חינם. לכן אנחנו לא חושבים על עצמנו שאנחנו טובים, שאנחנו צדיקים ושכולנו ישרים ומלאים מצוות. אנחנו מגלים את עצמנו שאנחנו באמת רשעים גדולים, כמו בחודש הסליחות, התקופה שבה אנחנו קוראים את פרשת כי תצא. אנחנו באמת מרגישים שאשמנו, בגדנו ונמצאים בכל העבירות הכתובות בפרשה.

אני מגלה מלכתחילה שהעבירות נמצאות בי, ושלא שעשיתי אותן אתמול או שלשום. כמו שהבורא ברא את יצר הרע ואומר זאת, כך אני בדיוק מגלה את הבריאה שלו. כבר יש לי מגע עימו בתוך אותו היצר הרע שהוא ברא, ואני רואה שכן, הוא אמר נכון, שאני כולי מיצר הרע. זה המגע הראשון שלי עם הבורא.

אחר כך אנחנו מתחילים לדרוש שאנחנו רוצים להיות כמו אותו גֵר. כי אנחנו ברצון לקבל שלנו שהוא כולו על מנת לקבל, שבור, ולכן אנחנו ממש רשעים. אנחנו בטומאה, אנחנו בקליפה, אנחנו בגלות. ומאחר שאנחנו רוצים להגיע לתיקון, התיקון הראשון שלנו נקרא "להיות גֶרים", כי אנחנו לא נקראים "ישראל". "ישראל" זה ישר א-ל, זה מי שנמצא כבר בתכונת ההשפעה ואהבת הזולת. אנחנו עדיין לא נמצאים בה, אלא אולי רק מתעוררים להגיע אליה.

אז אנחנו דורשים, מבקשים, כמו אותו סיפור על הלל הזקן, שאומר שהתיקון הראשון הוא להגיע ל"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". זאת אומרת, האדם צריך לדרוש מהאור העליון, כי הוא לבד לא יכול לעשות כלום, אלא רק מפעיל את עבודת הבורא, את עבודת ה'. זה נקרא שהאדם מתעסק בעבודת ה'. כאילו זה סותר את זה, כי מצד אחד העבודה נקראת "עבודת ה'", ומצד שני האדם צריך לעשות עבודה כלשהי.

יוצא שהאדם מבקש שהבורא יממש עליו את העבודה. לכן אנחנו מבקשים בכל התפילות שלנו ובכל הסליחות בראש השנה וביום הכיפורים, שאם אנחנו מגלים את היצר הרע, אז אנחנו רוצים את ה"תורה תבלין", אנחנו רוצים את האור שיבוא ויתקן אותנו. זו כבר עבודת ה' מפני שהאור, התיקון, בא ממנו, אלא שאנחנו רק צריכים לרצות את האור, עלינו לדרוש אותו. לכן "בית המדרש" נקרא כך כי הוא "הפתח לדופקים בתשובה".

אז מגיע אלינו המאור המחזיר למוטב, וקודם כל מעלה אותנו לדרגת "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", שבה אנחנו לפחות לא מזיקים לאחר. אנחנו עדיין לא יכולים להתקשר זה עם זה באהבה, בהשפעה, בכך שאני אוהַב את האחר, אבל לפחות מגיעים למצב שנקרא "להשפיע על מנת להשפיע", "חפץ חסד"," דרגת הבינה", "צדיק שאינו גמור", "אמונה למעלה מהדעת".

זו דרגה מאוד חשובה, מאוד גדולה, שלא מגיעים אליה בקלות, אלא רוכשים אותה בהדרגה. זה נקרא "ארבעים שנות המדבר", כי עוצמת הבינה נקראת "ארבעים". לכן כתוב שאפשר ללמוד את חכמת הקבלה רק אחרי גיל ארבעים. זה אומר שהאדם צריך קודם לרכוש את דרגת חפץ חסד ואחר כך הוא לומד תורה. הכוונה, האדם לומד את המאור, את אור החכמה, כי רק אחרי דרגת בינה אור החכמה מתחיל להתגלות ומתלבש באור דחסדים של בינה.

זהו שלב ב', כי אחרי שרכשנו את תכונת ההשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ואנחנו כבר לא מפעילים את האגו שלנו לרעת האחר, אז אנחנו יכולים להיכנס לארץ ישראל, אז אנחנו ממש עומדים בגבול של ארץ ישראל. אנחנו מגיעים למצב ש"משה" שבנו סיים את תפקידו, כי הוא דרגת "רעיא מהימנא". זאת אומרת, הרועה הנאמן, האמונה השלמה, האור, הכוח שנקרא "משה", עשה את התפקיד שלו בנו. ואנחנו נמצאים עכשיו במצב שאנחנו מתוקנים לגמרי ומוכנים להיכנס לארץ ישראל.

"ארץ ישראל", זה נקרא שאנחנו כבר יכולים אפילו להשתמש באגו שלנו בלקבל על מנת להשפיע. כמו שאומר רבי עקיבא, שמצוות האהבה, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", כוללת את כל התורה. כי אם אני לוקח את הרצון שלי כדי לשמש בו לזולת, באופן שאני רואה בכל היכולת שלי, בכל התכונות והיוצרות שבי רק אמצעי כדי למלא את הזולת, אז אני נכנס לדרגה שנקראת "ארץ ישראל". "ארץ" זה רצון, "ישראל" זה ישר א-ל, שהרצון שלי כבר מכווָן כולו להשפעה, שזה נקרא א-לוהים. כך אנחנו מגיעים למימוש התורה.

שאלה: הפרשה הזאת מתחילה מ"כי תצא למלחמה", ועניין המלחמות הוא מאוד דומיננטי בתורה. יש מלחמת רשות, מלחמת מצווה, כל הזמן יש מלחמות. בפרשה יש שילוב, לא רק של מלחמות, אלא גם שילוב של נשים. אם אתה מוצא במלחמה אישה יפה ואתה רוצה אותה, אתה מביא אותה לביתך. שני הגורמים האלה, המלחמות והנשים, נראים כמו שני מנועים גדולים שמזיזים את כל ההיסטוריה האנושית בכלל, לא רק את התורה. מה יש בשניהם שכל כך הרבה עוסקים בהם, ומה הקשר שיוצרים בפרשה בין המלחמה לנשים?

אלה הרצונות העיקריים שבאגו שלנו. קודם כל יש לנו ציווי, "כי תצא למלחמה", אתה חייב לצאת. זאת אומרת, אחרי שהגענו לדרגת הבינה ואנחנו מצוידים בכוח האמונה, בלהשפיע על מנת להשפיע, עכשיו אנחנו יכולים להיכנס לרצון לקבל שלנו, לאגו שלנו, ולהתחיל להילחם כדי לעקוף אותו, שיהיה בעל מנת להשפיע. זה נקרא להיכנס לארץ ישראל דרך ירדן, להתחיל לכבוש את הארץ ולהילחם נגד שבעה עמים שנמצאים בארץ. אלה שבע הקליפות שנמצאות כנגד חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות בזעיר אנפין, במבנה העליון. כשאנחנו פורצים דרך הקליפות האלה, אנחנו מגיעים לארץ ישראל וכך רוכשים אותה.

זאת אומרת, היצר הרע שלנו, "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין"⁷, עכשיו אנחנו מגלים אותו בדרגה עוד יותר גרועה, עוד יותר נמוכה. כי אנחנו צריכים להילחם נגד אותם שבעת העמים הטמאים שנמצאים בארץ, להילחם נגד הרצונות הללו, לסובב אותם לעל מנת להשפיע.

זו דרגה מאוד גבוהה, האחרונה בתיקון. הדרגה הזאת נחלקת לחלקים רבים, כולל "אישה יפת תואר" וכל מיני תיקונים שיש בארץ, כמו שור וחמור ושעטנז ועוד הרבה חלקים. הפרשה הזאת בנויה כולה על הדברים המנוגדים ועל האופן שאנחנו מסדרים אותם בקו האמצעי. כמו "המעקה", כך יש הרבה תיקונים שאנחנו צריכים לעשות בלקבל על מנת להשפיע, והתיקון הסופי הוא עמלק.

אנחנו מגיעים לתיקונים עד כדי כך, שאנחנו מגלים את עמלק. לפני כן אנחנו לא יודעים מיהו, מהו, אלא אחרי כל התיקונים מגיעים אליו ורואים שאנחנו חייבים להרוס אותו כליל. כמו שכתוב, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח"⁸, התיקון הסופי.

קריין: הרב"ש כותב לנו בספר "דרגות הסולם" במאמר "כי תצא למלחמה"⁹ על מלחמת הרשות. א', רשות הרבים," שמוציא מרשותו של הקדוש ברוך הוא לרשות של עצמו". ב', רשות היחיד, "רשות היחיד נקרא שמבטל את רשותו וכל רצונו הוא שיהיה רק רשותו של הקדוש ברוך הוא, שזה נבחן שרוצה להגיע לידי מדרגה שכל רצונותיו יהיו בעל מנת להשפיע."

אלה המלחמות שאותן אנחנו צריכים. הבורא ברא אותו רצון לקבל, כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה. הדבר הוא פשוט מאוד, אך לאחר שהרצון מתחלק להרבה מאוד חלקים, יש לנו בעיה. למעשה הבורא ברא רק דבר אחד, הוא ברא רצון, רצון לקבל שהוא לא טוב ולא רע. אחר כך התחיל לחלק אותו לחלקים, שעדיין קשורים זה לזה, אבל הם כבר נמצאים בסוג של מערכת ביניהם (ראה שרטוט מס' 1 "רצון לקבל").

החלקים שלא רואים אותם, לא מגלים אותם, זה נקרא "עולם אין סוף". החלקים שכבר מתגלה הקשר ביניהם כמו בגוף החי, כפי שבגוף שלנו יש חלקים שונים הקשורים זה לזה, זה נקרא המערכת של "עולם האצילות". זאת אומרת, אלה נשמות שקשורות בצורה הנכונה זו עם זו ופועלות כמו בגוף הבריא, החי. אחר כך מתלבשים על אותה תמונה עוד כמה מסננים, העלָמות. גם אנחנו נמצאים במצב של אותו עיגול, אבל באותו עיגול אנחנו לא מרגישים את כל הדברים האלה, אלא מרגישים את עצמנו ממש מנותקים זה מזה. כך אני מוכן להתייחס למי שנמצא סביבי, אבל בצורה שאני יכול לנצל אותו לטובת עצמי.(ראה שרטוט מס' 1 "עולם א"ס", "עולם האצילות")

זאת אומרת, יש אותה תמונה, אלא שבכל פעם הנברא מתרחק ומתרחק מהצורה האמיתית שלה. לכן ההרגשה שבכל פעם מרחיקה את הנברא מהצורה האמיתית הראשונה שנקראת "עולם אין סוף", היא נקראת "הַעלַמָה". בהעלמה הזאת יש חמש העלמות, חמישה עולמות. עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה ואנחנו, אחרי כל ההעלמות האלה נמצאים בעולם הזה. הוא לגמרי מנותק מאותו עולם אין סוף, עד כדי כך שאנחנו לא מרגישים כלל שיש עוד משהו חוץ ממה שאנחנו נמצאים ומרגישים. אנחנו נמצאים במצב כל כך מנותק ומרוחק, זאת אומרת, נמצאים כאן ועכשיו באותו נפח, אבל לא מרגישים איפה אנחנו, כי אנחנו בערפול חושים. זה נקרא "גלות", זה נקרא "ניתוק", זה נקרא "העלמה".

עכשיו אנחנו צריכים להתחיל להתקשר בינינו בכוח על ידי אמצעי שנקרא "תורה", על ידי אמצעי שנקרא "כוח עליון", על ידי כל מיני עצות שהמקובלים אמרו לנו, כי הם כבר עברו את התיקונים הללו, אנחנו צריכים לבטל חזרה בכוח את ההעלמה הזאת, לחזור לאותו המצב שממנו ירדנו בהרגשה. לגלות שוב אותו המצב שנעלם מאיתנו. זה נקרא "לגלוֹת", זה נקרא "לחזור למקור", זה נקרא "לחזור בתשובה". כל המטרה בחיים שלנו היא לחזור לאותו מצב שהכל ברור, שאנחנו מבינים ומרגישים את המקום שבו נמצאים והאור העליון ממלא אותנו ללא שום הגבלה.

יש הרבה פרטים בתהליך הזה ולכן התורה מספרת לנו גם בפרשה הזאת, בצורה שהיא מביאה לנו את התנאים שאנחנו צריכים כדי לתקן בתוכנו. אם אנחנו בודקים בתוך הרצון שלנו, מלכתחילה בטוח שאף תנאי אצלנו לא מתקיים נכון. אני גם גנב, גם אנס, גם גזלן, גם שקרן, מלכתחילה כל התכונות השליליות נמצאות בי, כי אני נמצא בדרגה האחרונה. הרי אני נמצא בעולם הזה, שאין יותר נמוך ממנו ולכן בטוח שיש בי הכל מהדברים השליליים ואני צריך רק לגלות אותם ולתקן.

יש שלב של גילוי הרע ואחר כך שלב התיקון. בפרשה הזאת אנחנו מדברים על השלבים האחרונים של התיקון.

שרטוט מס' 1

קריין: מדובר כאן על מצב שאם אישה תהיה בשבי והוא יחשק בה, אז הוא ייקח אותה לאישה ואם לא יחפץ בה, אז ישלח אותה לנפשה.

אלה הבחנות מאוד לא ברורות לנו. "אישה" נקרא הרצון לקבל שלנו, כך שנראה לי טוב להשתמש ברצון בצורה שאני נהנה. מה זה "יפת תואר"? עצם זה שאני נהנה. היופי לא צריך להיות באישה, אלא היופי הוא למעלה ממני, למעלה מהרצון. ספר הזוהר מדבר הרבה על התיקונים האלה, לכן ודאי שמלחמה ונשים הם שני הביטויים שהתורה מדברת עליהם הרבה, כדי לבטא את הרצון האגואיסטי שלנו, שאותו אנחנו צריכים לתקן.

גם בעניין האישה, האדם נמצא במלחמה, כאילו במלחמה מסוג אחר. לא במלחמה חיצונית, אלא יותר פנימית. גם כאן יש חלקים, כמו אם אתה יכול לקחת אותה לאישה ואם לא, אילו תיקונים אתה צריך לעשות על הרצון לקבל שלך, עליה לגדל ציפורניה, לגלח את שערות ראשה, במשך חודש היא צריכה להתאבל על ההורים שלה, עליה לשבת בביתך ועוד. יש תיקונים רבים לפני שאתה מסוגל להתחיל לעבוד עם אותו רצון לקבל בעל מנת להשפיע.

אם אתה לא מסוגל, אז אסור לך לגרש אותה. יש תנאים מאוד חמורים על זה. אתה לא יכול להיפטר משום דבר שיש בך, אלא אתה חייב להביא אותו לתיקון לפי השלבים בהם מדובר. התורה גם מדברת על כך שאם אחר כך לא תרצה או כן תרצה, אם תוכל או לא תוכל, אז בטוח שלא תוכל ובטוח שתצטרך לעבור מחדש תיקונים כאלה ושוב לחזור עליהם ולתקן אותם.

כל הדברים שמספרים עליהם בתורה, אין אות אחת שאתה יכול להיות בה ושלא תעבור אותה, מהאות ב' הראשונה עד האות ל' האחרונה. כל האותיות הן הכלים שלך שתצטרך לגלות בתוך האגו שלך ולתקנם. לכן אין כאן דברים שפתאום יכול להיות שלא תיקח את האישה, או שלא תבנה את המעקה, או לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, או לא תיכנס לשדה של השכן. כל אחד מאיתנו צריך לגלות אותם ברצונות שלו בצורה הפנימית, הרוחנית, ולתקנם.

תלמיד: בפרשה מוזכר מצב שיש לאדם שתי נשים, אחת אהובה ואחרת שנואה, ואז התורה אומרת שבמצב כזה הוא צריך לתת את הבן הבכור לשנואה.

אם הבן הבכור מהשנואה, אז מגיע לאדם מה שמגיע.

שאלה: מה זאת אומרת שיש לאיש שתי נשים, אחת אהובה ואחרת שנואה? האם מדברים על הרצון שלי? האם אהובה ושנואה זה פיצול אישיות?

יש לנו את המלכות המתחלקת למעלה מטבור ולמטה מטבור של הנשמה. בגוף הנשמה יש לנו את הרצונות שהם למעלה ולמטה. ואז יש אהובה ושנואה, כמו הדוגמא היפה על לאה ורחל. רחל היא האהובה ולאה היא לא כל כך, כי "עיניה רכות"¹⁰. אנחנו לומדים שזה מפני שהרצון לקבל של יעקב גדול מאוד והוא לא יכול לעבוד עימו. עדיין אין לו כוחות, כי הוא בבחינת "יעקב". יעקב הוא הקטן, הוא עדיין פרצוף של קטנות ולא מסוגל. לכן הוא אוהב את הרצון שעל ידו הוא יכול להשפיע.

אותו רצון שאני עדיין לא יכול על ידו להשפיע, מה יש לי ממנו? אני עדיין לא מסוגל לעשות עימו עבודה גדולה. לכן בינתיים גם עם רצון לקבל הגדול, שאני לא יכול על ידו לקבל על מנת להשפיע, אני גם על ידו משפיע על מנת להשפיע. גם ממנו יש לי בנים, אבל הם נקראים "בני השנואה" כי אני עדיין לא יכול להוציא את כל הכוחות האלה בלקבל על מנת להשפיע, אני עדיין לא נמצא במדרגה הזאת. למרות זאת אני הולך עם הבן הבכור. זאת אומרת, לפי מבנה האדם, לפי תיקון הנשמה, מי שיוצא לו בזיווג הראשון, איתו הוא צריך ללכת. כך אנחנו גדלים מדרגה לדרגה.

קריין: רב"ש כותב במאמר הנקרא "מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה"¹¹.

"ידוע שבעבודה מדברים הכל בגוף אחד. לכן יש לפרש מה שאומר "שתי נשים", שהם נמצאים בגוף אחד. זאת אומרת, שיש באדם ב' כוחות.

א. הרצון לקבל לתועלת עצמו,

ב. הרצון להשפיע, היינו לעשות הכל לתועלת ה'."

"ויש לדעת, שאלו ב' רצונות הנ"ל באים מלמעלה, היינו שרק ה' הוא הנותן אותם, ואין זה בידי אדם לקחת אותם לבד, בכוחות עצמם. אלא הכח הראשון, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", בא לאדם בלי יגיעה. אלא תיכף מעת הוולדו יש לו כבר הכח הזה. מה שאין כן הכח הב', שהוא "הרצון להשפיע", אינו בא מלמעלה בלי יגיעה. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לחפש עצות, איך להשיג אותו, ורק אח"כ הוא מקבל הרצון להשפיע מלמעלה, אבל בלי יגיעה לא נותנים."

רב"ש מסביר לנו שאפשר לעבוד לפי הרצונות האלה על פני האהובה והשנואה, שאפשר לעבוד איתם בדרגה שלנו. יש לנו דוגמא לכך מהתורה, אבל רב"ש רוצה לקרב לנו את הדברים האלה, איפה האהובה והשנואה במצב שלנו. האם לעבוד עם הרצון לקבל הקרוב אלי, או שאני צריך לעבוד איתו על מנת להשפיע, אם אני מסוגל או לא. מה שאין כן בתורה עצמה, מספרים לנו לפי דוגמת יעקב.

קריין: משה אומר לעם, "כי יקרא בדרכו קן ציפור לפניך, והאם רובצת על האפרוחים, יש לשלוח את האם ולקחת הבנים"¹². והזוהר מדבר על זה ומפרש את זה בצורה מאוד יפה.

על כך כתוב בזוהר בפרשת "כי תצא". "והאם רובצת על האפרוחים. ישראל מצפצפים אליה בכמה צפצופים של התפילות, והיא אינה רוצה לרדת אליהם, להאיר מלמעלה למטה, שאינה רוצה לשנות מקטנות, שרובצת, ומאירה רק מלמטה למעלה. מה עושים ישראל? לוקחים עימהם האם, השכינה, וקושרים אותה בקשר של תפילין וכשמגיעים לקריאת שמע, קוראים בניה בשש מילים הייחוד, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, חג"ת נה"י דזעיר אנפין מגדלות. והם יורדים אל אמם, השכינה, וקושרים אותם עימה."¹³

"אם הבנים" היא הבינה. מלכות ובינה הן ה"א ראשונה וה"א תתאה והזעיר אנפין ביניהן. אם אנחנו משתוקקים לדרגת הבינה, אז אנחנו צריכים לדאוג לתוצאות, כי מי שנמצא תחת הבינה הן הנשמות שנמצאות במלכות. האדם מוכן לקבל את הנשמות האלה, הוא מוכן לקחת אותן, הוא מוכן לדאוג להן כך שיהיו קשורות אליו. לכן ברור שהאם תשפיע לו כוחות, כי על ידי זה הוא יגיע יחד עם הנשמות האלה לדרגת האם. ומדרגת הבינה האדם יגיע גם לחכמה, לאור השלם.

קריין: במה מתבטאת הדאגה לאם?

הדאגה היא לאם ול"ואהבת לרעך כמוך", לתיקון של כל העולם. זה נקרא "בני הבינה". אנחנו בני הבינה, "בני בינה ימי שמונה". אם אנחנו רוצים, אם אנחנו דואגים זה לזה וכאילו משחררים את האם שלנו, הכוונה לשחרור תכונת הבינה בכך שאנחנו לא קושרים אותה, אלא רוצים שתכונת הבינה תשלוט בנו בעצמה, אז זה נקרא שלא תופסים אותה, אלא שאותה תכונה תהיה בנו. אנחנו בעצמנו רוצים לרכוש אותה, וכך יוצא שבצורה כזאת אנחנו מגיעים לחיבור של כל הנשמות בין כל הנשמות בדרגת ההשפעה ביניהן.

שאלה: לאחר שדיברנו על האישה האהובה ועל האישה השנואה, למה היום אסור להתחתן עם שתי נשים?

זה איסור של רבנו גרשום שחי לפני כאלף שנה. הוא היה אישיות מאוד מיוחדת וגדולה וכונה "רבנו גרשום מאור הגולה". הוא דאג לעשות בעם ישראל תיקונים גשמיים יותר נכונים לעת הגלות, ומפני שאנחנו כבר נמצאים בגלות בצורה שהאגו שלנו, היצרים שלנו שולטים עלינו ויש ירידת הדורות, לכן מאז והלאה נעשתה התקנה לכל היהודים, ובמיוחד ליהודי אשכנז, שאפשר להתחתן עם אישה אחת בלבד.

אנחנו צריכים לראות זאת כמצב הרוחני שלנו. כתוצאה מזה החכמים רצו לתקן אותנו כדי שלא נהיה כל כך תחת שליטת היצר ולכן הגבילו אותנו בכך.

אני מבין שהחיים בתל אביב הם כאלה שאין בהם שום הגבלה. לצערנו אנחנו נמצאים במצב שנקווה שהתיקון יבוא ולא יהיו שאלות. אפילו כשמדברים בתורה על אלף נשים, על דרגות גדולות כאלה, לא מדברים על כמות הנשים בתורה, אלא מדברים על עוצמת האגו שהאדם יכול לגלות, כמו שלמה המלך שיכול היה לגלות. לכן הוא השיג בכך אור חכמה בחסדים בעוצמה כזאת, שאין חכם כמוהו. לא מדובר בכמויות, אלא באיכות הרצון לקבל של האדם, באופן שכך הוא עובד עם עצמו.

התורה לעולם לא מדברת, אף לא במילה, על העולם שלנו. היא לא מדברת על האדם שבעולם שלנו ועל מה שקורה בעולם שלנו, אלא אם קורה משהו בהיסטוריה, אנחנו מדברים על זה. לכן מה שאנחנו רוצים לפרש בפרשת השבוע, אנחנו צריכים לפרש רק בנשמה, על כך שהתורה מתכוונת בתיקון הנשמה שנגיע לעולם הנצחי.

שאלה: דיברנו בתחילת השיעור על הכניסה לארץ ישראל במובן של לקבל על מנת להשפיע. האם אתה יכול לתת דוגמא לשימוש באגו במטרה להשפיע לזולת ואיך זה פועל?

אין לנו דוגמאות מהעולם שלנו, כי מי שמקיים פעולה כזאת באמת נמצא בהרגשת העולם הרוחני. מה זה נקרא שאני נמצא בלקבל על מנת להשפיע? לפי ההסברים של בעל הסולם, ההסברים בפרקי אבות, במשנה ובמשניות, אם אני לוקח את הרצון לקבל של הזולת, והחיסרון שלו נעשה חשוב לי יותר מהחיסרון שלי, אז אני מעמיד את כל מה שיש לי לשירות שלו. "לשרת אותו", זה נקרא שאני מבצע פעולת השפעה, כי הרצונות שלי פחותים מהרצונות שלו.

כמו שמסבירים לנו, שאם יש לך כרית אחת, אתה צריך לתת לזולת. אם יש לך כיסא אחד, אתה צריך לתת לו. כי אם מתחלקים, זו כאילו מידת סדום, ואפילו שמתחלקים זה כבר לא טוב. אנחנו נמצאים תחת סדום ועמורה ולכן הפעולה של לקבל על מנת להשפיע היא מאוד גדולה.

ודאי שלפעולה זו צריכים תיקונים רבים, כי מדובר באנשים שאני לא תלוי בהם לחלוטין, אין לי מהם שום הנאה, אני לא חייב להם כלום ואני לא פוחד משום דבר. ומתוך שאני רוצה להידמות לבורא, להיות כמוהו בצורת ההשפעה והאהבה, ואין לי מזה שום דבר לעצמי, אלא רק גדלות הפעולה עצמה, דבר שהוא מנותק מאוד מהמציאות הנוכחית שלנו, אז לכן אני מגיע להשפעה לזולת.

שאלה: אתה אומר שבמדרגת ארץ ישראל אין כבר צורך בכוח משה, כשנכנסים אליה. היום כשאנחנו נמצאים בארץ ישראל הגשמית וכבר עולים מלמטה למעלה, איך יפעל בנו כוח משה מהבחינה הרוחנית?

קודם כל אנחנו צריכים לגלות את הרע. זה נקרא שאנחנו עדיין לא ירדנו ל"מצרים" שלנו, שבה אנחנו צריכים לגלות את הרע. כשאנחנו נגלה בהדרגה את הרע שבנו, תתגלה בתוך הרע הזה גם הנקודה המושכת אותנו מהרע לטוב, שהיא נקראת "משה". ואז, על ידי הנקודה הזאת שתאיר לנו כרועה נאמן, כשנלך אחריו, לבטח נתקן את הרע שבנו ונגיע דרך המדבר לארץ ישראל.

נצטרך לעבור אותם השלבים, אבל השלבים האלה לא כל כך ארוכים כמו שנדמה לנו, אלא הם מאוד קרובים זה לזה. לכן נראה לי שאנחנו נמצאים ממש בתחילתה של התפתחות מאוד אינטנסיבית, מאוד מהירה, כך שבתוך דור אחד כבר נוכל לעבור ל"ארץ ישראל" הרוחנית.

שאלה: בעקבות המאמר של רב"ש, אם האדם מבטל את הרשות שלו לבורא, אז מה נשאר מהאדם?

נשאר מהאדם להיות כמו בורא. "לבטל רשות", לבטל את עצמי, זה נקרא לבטל את האגו שלי. לא ש"האני" שלי מתבטל, אלא "האני" שלי שטבוע בתוך האגו, אני מנטרל אותו, מוחק ממנו את האגו שלי, ואז "האני" שלי נשאר נקי. כעת אני רוצה לסדר את "האני" שנשאר נקי, אני רוצה לתת לו צורה כמו הבורא, ואז אני בונה מעצמי את דמות הבורא.

שאלה: האם במצב המתוקן, במצב הרוחני, יש לאדם מצפון?

האם הכוונה שמצפון הוא נקודת אמת, או שהאדם "אוכל" את עצמו? האם מצפון הוא כשהאדם רואה עד כמה שהוא רע לעומת מישהו? אני לא יודע, כי במצפון יש גם הרבה מדידות. כלפי מה הוא מודד את המצפון? אני לא יכול לומר.

ודאי שיש את כל הבדיקות כשנפתח האור. אז אתה רואה את עצמך לעומק עד סוף הבריאה, עד אותו החלקיק הראשון שממנו נוצרת פעם. עם הנשמה ועם הגוף, עם כל הגלגולים ועם כל הבריאה עצמה, איפה אתה ולָמה, ומה עברת עם כולם. ואתה משיג את כל הנשמות, אתה משיג כל נשמה ונשמה בכל ההיסטוריה שלה כמו שאתה משיג את עצמך, ואז כולם יחד. תאר לעצמך איזו השגה יש לכל אחד ואחד מאיתנו בסופו של דבר.

לכן לא מדברים כאן אם יש מצפון או אין מצפון. מתגלות הבחנות כאלה, שאין לנו עכשיו קשר אליהן כלל. אבל האדם מצטייד מראש בכוח, כדי שיוכל לסבול אותן, ועל ידי הגילוי שלהן יוכל לקרב את עצמו לאמת. קודם כל הוא לא נשבר מהן.

שאלה: בהמשך הפרשה יש סיפור מאוד מעניין על איש שלוקח אישה והוא אומר שהיא לא היתה בתולה. זקני העיר בודקים אותה אם באמת היא לא בתולה, וסוקלים אותה באבנים עד שהיא מתה, כי נעשתה נבלה בישראל. מה העניין של אישה שחייבת להיות בתולה בזמן שאיש לוקח אותה?

אנחנו לומדים, שכל רצון ורצון שהאדם לוקח צריך להיות רצון חדש, כי הוא מתחיל מדרגה חדשה. לכן אנחנו לומדים שהנוקבא דאצילות, מלכות דאצילות, היא כל יום כחדשה. היא מתחדשת, היא בתולה.

שאלה: מה זאת אומרת שהנוקבא דאצילות היא כל יום כחדשה?

"כל יום", זה נקרא שכל פעם שאתה ניגש לתיקון, אתה ניגש לתיקון חדש, לרצון חדש, לעשר הספירות השלמות החדשות. המלכות שם חדשה. ואם נדמה לך שזה כבר לא חדש, אז אתה צריך לעשות תיקונים על עצמך ועל הרצון הזה, לגלות שזה באמת לא כך. לכן כל התיקונים האלה כתובים בצורה כזאת, שכאילו מה עושים עם האישה ומה עושים עם האדם, אם הוא פגש אותה בעיר, אם פגש אותה בשדה וכן הלאה. אלה סיפורים שלמים, אבל לענייננו, זה רצון לקבל שאתה מברר והוא חייב להיות חדש בעיניך, "ויהיו בעיניך כחדשים"¹⁴.

לא יכול להיות שיש אישה שאתה פוגש אותה, שכאילו אתה מגלה את הרצון לקבל שלך, והיא אישה לא בתולה. בטוח שהיא בתולה. אתה יכול לשאול, "אז מה עם אישה יפת תואר"? לא מדברים גם על אישה שהייתה תחת השימוש של הרצון לקבל שלך על מנת לקבל, שנקרא "גוי", אלא היא חייבת להיות בתולה.

השאלה היא רק, "מה היא"? זאת אומרת, מאיפה בא הרצון לקבל הזה, מה ההיסטוריה שלו, האם הוא עבר את התיקון בדרגות הקודמות או שזו הפעם הראשונה שהוא נכנס לתיקון.

שאלה: למה כל ההגבלות האלה הן על הנשים, הן תמיד כאילו מקופחות ומוגבלות. למה הגבר לא צריך להיות בתול?

"גבר", זו רק מערכת שמביאה את האור.

אנחנו לומדים מהשרטוט על דרגת הבינה שממנה כל האור משפיע לפרצוף זעיר אנפין. הבינה משפיעה את האור הפנימי שנכנס דרך הזעיר אנפין, שנקרא "הקדוש ברוך הוא". תחת זעיר אנפין נמצאת מלכות, הנקראת גם כנסת ישראל או אישה או רצון לקבל. (ראה שרטוט מס' 2 "בינה", "או"פ", ז"א=הקב"ה", "מלכות=כ"י=אישה").

הרצון לקבל הזה צריך להיות יחד עם זעיר אנפין בעשר ספירות שהן תמיד שלמות. מלכות צריכה להיות כל הזמן בהתחדשות לעומת הט' ראשונות. בכל לילה היא חייבת להיות חדשה, "בתולה". להיות ברצון לקבל חדש, מתוקן, שעכשיו הגיע לשימוש על ידי האור בלקבל על מנת להשפיע או בלהשפיע על מנת להשפיע. אם היא לא בתולה, סימן שאתה לא בודק נכון, סימן שלא הכנת את עצמך נכון לפעולה. לכן אתה צריך לעשות תיקונים על הרצון לקבל הזה. (ראה שרטוט מס' 2 "ע"ס", "ט"ר")

התיקונים הם מצד הזעיר אנפין שבך, הבירור על ידי האור, או שהם מצד הרצון לקבל שלך, הבירור מצד הכלי. הבירור הוא מימין או משמאל. ואז בסיפור כזה מבררים את הדברים, אם זה גבר שתפס את הבחורה בשדה, אז מגיע לו עונש. אם תפס אותה בתוך העיר, אז מגיע לה עונש. כך מספרים לנו על המציאות שאנחנו מגלים בתוכנו, בתוך הנשמה שלנו, בתוך הרצון. התורה מדברת רק על תיקון הנשמה. אין לנו מה לדבר על הגופים שלנו, כי מה יש לנו בגופים?

שרטוט מס' 2

שאלה: למה גבר לא צריך להיות בתול?

כי תמיד הגבר מושך רק את המאור המחזיר למוטב. הוא צריך להיות בן י"ג שנה. "גבר", הכוונה כאן הגבר שבי, כמו האישה שבי, שני החלקים שאותם אני מתקן. החלק שהוא ט' ראשונות, אין לו שייכות לבתולין, אלא שייך אליו רק כוח האור, אם הוא נמצא או לא נמצא. במלכות חייבת להיות ההכנה של י"ב השנים להתפתחות הרצון לקבל. ואחר כך יש "מִקווה", זאת אומרת, על מנת להשפיע וכל התיקונים ששייכים למלכות. לכן היא לא יכולה להיות שייכת לכמה גברים, אלא רק לגבר אחד, לט' ראשונות. אך הוא כן יכול לקחת כמה חלקים מהמלכות ולטפל בהם בכמה רצונות. אלה דברים שאין לנו אפשרות להיכנס אליהם עכשיו. יש חלקים גדולים מהזוהר על הנושא, שעדיף לקחת אותם ועל פניהם להסביר. אנחנו לומדים על כך גם מתע"ס.

אפשר שאתה לומד זאת כשמש, ירח וכדור הארץ, או שאתה לומד זאת כאיש ואישה, או שאתה לומד על הכוהנים, הלויים וישראל. לא חשוב באיזו צורה זה מתבטא, אך מאחר שתמיד יש לנו כאילו קשר עם העולם הזה דרך האיש והאישה, אז אנחנו מתחילים להוציא שאלות. אין לכך קשר, לכן עזוב את העולם הזה. בעולם הזה אנחנו מקיימים או לא מקיימים את כל הדברים האלה. מאחר שאנחנו מדברים קודם כל על תיקון הנשמה, לכן תתחיל להתרכז על מקום השמות האלה שהם בתוך הרצונות שלנו, ברצון לקבל, ברצון להשפיע וביחס שביניהם.

קודם כל לא תתבלבל על ידי שתוציא את כל התמונות הגשמיות, באופן שאין גברים ונשים, אין אבא ואמא, אין שדה ועיר ושעטנז ושור וחמור וכל מה שכתוב בפרשה. אלא יש רצון לקבל בתוך הנשמה שלנו, שאותה אנחנו צריכים לתקן בתרי"ג הרצונות שלנו בעל מנת להשפיע. כל הדברים שכתובים בתורה, כתובים רק על זה ואין יותר כלום.

קריין: לקראת סיום הפרשה משה שוב מזכיר את הנושא של עמלק, שאומר להם, "תמחה את זכר עמלק, לא תשכח", ומתוך ספר הזוהר בפרשת כי תצא יש לנו קטע מיוחד.

"שואל, מי הוא שורשו של עמלק למעלה ברוחניות, שהרי אנו רואים שבלעם ובלק משם, מעמלק של מעלה, היו הנשמות שלהם, ומשום זה, היו שונאים את ישראל יותר מכל אומה ולשון, ומשום זה, רשום בשמותיהם, עמלק, דהיינו ע״מ של בלעם לק של בלק, והעמלקים הם דכר ונוקבא."

(זוהר, פרשת 'כי תצא', מאמר "להכרית זרעו של עמלק", אות קי')

קריין: על מה מדובר?

מדובר על הרצון לקבל שלנו, שהוא כולו מחולק להרבה מאוד חלקים. יש בו חלק ישראל ויש חלק אומות העולם. באומות העולם יש חלק שהוא על מנת לקבל עד כדי כך שנקרא "ל"ב האבן", קליפה שאי אפשר לתקן אותה עד גמר התיקון. אומות העולם הכוללות את לב האבן הן "פרעה", הרצון לקבל הכללי. (ראה שרטוט מס' 3 "ישראל", "אומות העולם, ל"ב האבן", "פרעה").

בלעם, בלק, כל שבעת העמים שנמצאים בארץ ישראל, כולם שייכים לאותם רצונות לקבל שצריכים לתקן ושעל ידם נכנסים לארץ ישראל. אבל יש גם חלקים, תיקונים ברצון לקבל, שאנחנו לא יכולים רק לכבוש או לגרש, אלא אנחנו חייבים למחוק אותם, שלא יהיה מהם זכר. "זכר", הכוונה היא שאתה לא מסוגל להוסיף עליו כוונה על מנת להשפיע לפי הצורה שהוא היה, ולומר שהוא המתוקן.

יש רצונות, שהם רוב הרצונות שבאדם, שאתה רק מחליף עליהם כוונה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ואז אתה מתקן אותם. קודם עשיתי על ידי הרצון הזה עבודה לעצמי, נהניתי לעצמי, שיקרתי לזולת, ניצלתי את הזולת. עכשיו אני הפוך, אני רוצה לנצל את עצמי כדי להשפיע לזולת. זאת אומרת, שהכוונה היא לעצמי או לזולת והרצון נשאר אותו רצון.

למה יש אפשרות כזאת? כי יש ברצון ניצוץ שאני יכול להפוך אותו מעל מנת לקבל על ידי הניצוץ לעל מנת להשפיע. יש רצונות שאין בהן הניצוצין האלה. לכן אתה לא יכול לעשות איתו כלום, כי הוא נטול ניצוץ דקדושה והרצון הזה לא מבין ולא יכול להבין, לא יכול לקבל צורה אחרת חוץ מאשר על מנת לקבל.(ראה שרטוט מס' 3 "ניצוץ").

שרטוט מס' 3

לכן "עמלק" הוא גם ראשי תיבות של על מנת לקבל. אז אין לנו מה לעשות, אלא לא להשתמש בו כלל, למחוק אותו כאילו הוא לא נמצא בי. זה סוג של תיקון. אחרי שאני מוחק אותו והוא כביכול לא נמצא, וחוץ ממנו אני משתמש בכל יתר הרצונות בעל מנת להשפיע, אז הרצון הזה מתחדש בצורה אחרת לגמרי, חדשה, שלא מכירים שזה היה הוא.

ההתחדשות היא על ידי פעולה שנקראת "רב פעלים מקבציאל", שכך היא נעשית בגמר התיקון. אז אנחנו מגיעים לגאולה השלמה, לגמר התיקון השלם. לכן העבודה על מחיקת העמלק היא העבודה הסופית. מגיעים אליה, מסיימים אותה ואז מוכנים לגאולה השלמה.

קריין: תודה רבה הרב ד"ר לייטמן, תודה רבה לכם הצופים בבית. ונסיים בשיר, כמו בכל סיום של פרשת השבוע, "הנה מה טוב".

(סוף השיעור)

---

1. "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (תלמוד ירושלמי, סדר נזיקין, מכות פרק א')↩

2. "המאור שבה מחזירו למוטב" (מדרש ספרי פרשת יעקוב, הגר"א)↩

3. "איש חסיד היה בלי מזון ומחיה" (מחבר: ישי בן מרדכי)↩

4. "ותורה מצאת כי יגעת"↩

5. "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע יד, ב)↩

6. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" (דעלך סני לחברך לא תעביד, שבת לא, ע"א (↩

7. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ע"ב(↩

8. "תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים; לא, תשכח" (דברים, י"ז)↩

9. "כי תצא למלחמה (א')", כתבי רב"ש, חלק "דרגות הסולם"↩

10. "ועיני לאה, רכות" (בראשית, כ"ט)↩

11. כתבי רב"ש ב', "שלבי הסולם", מאמר 46 משנת 1990/91↩

12. "כי יקרא קן צפור לפניך בַדֶרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבָנים: שלח תשלח את האם ואת הבָנים תקַח לך למען ייטב לך והארַכתּ ימים" (דברים כ"ב, ו-ז)↩

13. הערת המקלידה: מקור לא קיים, הוקלד משמיעה↩

14. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאילו קבלתים היום מהר סיני. כאילו בו ביום נצטווית עליהם" (רש"י, תבוא שלישית, ביתרו י"ג, י)↩