שיעור בוקר 28.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

עיבור ויניקה – קטעים נבחרים מן המקורות

כבר מאוסף הקטעים הקודמים, "הדרגה הראשונה ברוחניות", משהו כזה, אנחנו כבר התחלנו לדבר על כניסה לרוחניות בצורה מעשית, זאת אומרת בשינויים הפנימיים שלנו בפועל, מה אנחנו צריכים לעשות, ואנחנו ממשיכים, אנחנו חייבים עד שנגיע לזה בצורה מעשית. אנחנו היינו יותר משנה בהכנה לכל הדברים האלה, ודאי שהחומר שעברנו הוא נמצא בנו באיזושהי צורה, כי אין העדר ברוחניות והוא קיים, אנחנו עוד נתפלא עד כמה כל דבר שעברנו הוא חי בנו, והיום אנחנו ממשיכים. הסדרה הבאה של הפסוקים היא "עיבור ויניקה – קטעים נבחרים מהמקורות".

כאן אני רוצה להוסיף עוד משהו. ככל שאנחנו רוצים להתקרב לרוחניות, אנחנו צריכים קודם כל לדאוג למקום הרוחני. המקום הרוחני הוא הקבוצה הרוחנית, היינו אוסף רצונות, תקוות, תשוקות, מחשבות שלנו, של העשירייה, שאליה אנחנו מתייחסים כמו לרחם. בה אני צריך להיכנס כעובר, לבטל את עצמי כלפי העשירייה, וכמה שאני מרגיש את עצמי פחוּת מכולם, כמה שאני מרגיש את עצמי תלוי בכולם, כמה שאני מרגיש את עצמי דבוק אליהם, במידה הזאת אני מתקרב לרוחניות. עד שאני מבטל את עצמי לגמרי כלפיהם ואז אני נכנס לרוחניות. ודאי שלבטל את עצמי לגמרי זה לפי המצב, לפי הנתונים שאני מרגיש כלפי הקבוצה והקבוצה כביכול מייצגת את זה כלפיי. זו דרגה ראשונה, היא קטנה. וכל פעם אנחנו נצטרך לוותר על עצמנו יותר ויותר, וכך להיכנס לקבוצה, לרחם יותר ויותר, מיום ליום, מיום ליום. עד שנגיע למצב שהחיים שלי הם רק במידה שאני דבוק אליהם. מה שאני מקבל מהבורא דרכם זה בעצם מה שמחייה אותי, מה שמושך אותי וממלא אותי.

לכן הדאגה שלנו, אומנם אנחנו לא נקרא את זה אולי בפסוקים האלה, אבל אנחנו צריכים להבין שהדאגה שלנו היא צריכה להיות כלפי אותו מקום שבו אנחנו צריכים להתפתח מבחינה רוחנית, שזה המקום הרוחני שלנו, שזה הרחם, הקבוצה. אלה לא גופים ולא אופי של כל אחד ולא ממה שאנחנו מתרשמים זה מזה בצורה גשמית, אלא התשוקות שלנו לחיבור ולבורא זה בעצם אותו מקום שבו אנחנו יכולים להתפתח מבחינה רוחנית ולהתחיל להיות עובר. הכניסה לעובר זו הדרגה הכי קשה, זה מה שאנחנו למדנו גם מהקטעים הקודמים, הכניסה לרוחניות.

אחרי הקבוצה עומד הבורא, זה כוח חיצון שהוא ממלא את הכול ועוטף את כולם. ולפי התפילה שלנו, לפי הבקשה שלנו, הוא מטפל בנו, גם בצורת הקבוצה וגם בצורה שלי פרטית, שאני אגיע למצב להיות דבוק בקבוצה כך שיהיה בינינו קשר פנימי רוחני ראשון דרך חבל הטבור. וכך על ידי התפילה נגיע למצב שנרגיש את עצמנו כעובר בתוך הרחם, אני בתוך הקבוצה, והבורא ממלא את הכול ומנהל את הכול, מסדר את הכול, וכך אנחנו מתקדמים, והבורא צר צורה בתוך צורה. זאת אומרת, כמה שאני יכול לרומם את הקבוצה, שזה עובָר, שזה המקום שבו אני מתפתח, כך אני אבקש מהבורא שהוא יפתח אותי. ובהתאם לרחם, שכל אחד מתאר לעצמו באיזו צורה ודרגה מה הוא, זאת אומרת קבוצה, עשירייה, איך הוא קשור אליה, איך היא פועלת עליו, כך אנחנו גדלים.

רואים אנחנו מכאן שכל העבודה שלנו היא לא בכל אחד בצורה פרטית, אלא בכמה שכל אחד מתקשר לקבוצה ובונה אותה כרחם, כמקום שבו הוא מתפתח. וההתפתחות של כל אחד היא תלויה בשלושה דברים, בו בעצמו, ברחם ובבורא שמחוצה לרחם, בכוח הכללי. לכן כאן אנחנו צריכים לשים לב לשתי הנקודות האלה, אני ורחם, או יותר נכון "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". שהרחם זה אותה התורה, אותו האור העליון, אותה המחשבה והחיבור שלי עם הבורא.

עם זה גמרתי, אני לא רוצה להגיד יותר, אני רוצה שאתם תתחילו לחטט, לנחש, לחפש ואז תמצאו בעצמכם כל מיני הבחנות במה שדיברתי, שזה מאוד חשוב.

יש עוד דבר חשוב מאוד, שאני רוצה להזהיר אתכם ולספר, לפני שאדם נכנס לעיבור הוא מקבל דחייה. אנחנו גם רואים בחיים הגשמיים, עד כמה שלפעמים קשה לאישה להתעבר. יש בזה הרבה דברים שהרפואה גם עדיין לא מבינה מה קורה כאן, זה סוד העיבור, ככה זה נקרא "סוד העיבור". ואנחנו רואים מהתורה שגם כל האימהות הן היו בזה מתקשות להתעבר.

זאת אומרת, כשמדברים על דרגות רוחניות, כי על זה התורה מספרת, לא על גברים נשים, אז אנחנו צריכים לראות עד כמה באמת הכניסה לרוחניות היא דבר מאוד קשה. ולפני הכניסה לרוחניות יש לנו עוד מכשול, שאדם מתחיל להרגיש שהוא לא רוצה, לא אכפת לו. הוא בכלל מוכן לעזוב, הוא נסחב משיעור לשיעור בגלל שמושכים אותו, שלא נעים, או בכל זאת מה הוא יעשה, אבל בעצם הוא מרגיש שאבד לו הרצון הקודם.

וזה מעבר מרצון גשמי לרצון רוחני. שהרצון הגשמי שהיה לו קודם, "אני רוצה להצליח, להרוויח", כרגיל בכל העסקים, הרצון הזה נעלם ולא אכפת לו, הוא נמצא ממש כצמח. הוא לא רוצה לקום, הוא לא רוצה לעשות שום דבר בכלל, גם בחיים שלו יש לזה גם השלכה כזאת, אבל הוא מוכן לבטל את כל ההתפתחות הרוחנית שלו. זה מצב שבדרך כלל עוזבים, דווקא לפני שנכנסים לעיבור.

ולכן אנחנו צריכים להבין שכאן זה גם מקום הכניסה למצב החדש, והעיקר כאן זו הסבלנות. אני לא חושב שאדם יכול לעשות כאן מאמצים רבים מצד עצמו, אבל לפחות להחזיק עוד יום ועוד יום וכך יוצאים, כמו רבי עקיבא, מכניע את הראש שלו תחת הגלים ואז יוצא מהים הסוער לחוף המבטחים.

שאלה: נתת פה פתיחה מאוד מיוחדת. יש לי שתי שאלות, על שני דברים שאמרת.

קודם כל אולי להתחיל מהדבר הזה שנקרא "רחם". מה זה הדבר הזה, לבנות רחם? מה זה?

רחם זה מקום שאני יכול להתפתח במידה שאני קשור אליה, אליו, למקום הזה, זו הקבוצה, זה הכוח הפנימי של הקבוצה שם יש כל הכוחות שאני אצטרך אותם כדי לגדול בשלב הראשון שנקרא "עיבור". ברחם הזה ישנם כוחות שאני צריך לייצב אותם על ידי המאמץ שלי, כמה אני משקיע בעשירייה, בחברה.

כאילו שיש כאן עשירייה, יש כאן חברה, יש כאן משהו, זה אני כך מדמיין לעצמי, אין כאן אף אחד, אין בעולם שום דבר חוץ ממני. אלא אני צריך לייצב את הסביבה הזאת החדשה הפנימית, שאני רוצה להידבק אליהם, עד כמה שאני מבטל את עצמי כמו שכותב רב"ש במאמרים שלו על החברה, ובצורה כזאת אני יכול דרכם לקבל השפעה מהבורא. אז רחם או הקבוצה זה המקשר אותי לכוח עליון.

תלמיד: איזו פעולה שלי בונה את הרחם?

שאני משתתף איתם, גם בגשמיות אפילו, ודאי שגם בנטייה הרוחנית, בביטול, בחיבור, באהבה, בעזרה הדדית. בכמה שאפשר, לא להגזים, אלא לעשות כמה שאפשר מתוך הלב. וחשוב ביותר, שתגיע למצב שדרכם אתה תוכל להעלות פנייה שלך לבורא, כי אחרת אין לך עימו קשר. אתה לאט לאט עכשיו מתחיל כשנכנס לעיבור, אתה מתחיל לגלות שהרחם, העשירייה זה המקום.. או מקום או מערכת, שדרכה אתה כן קשור עם הבורא ואחרת לא יכול להתקשר.

תלמיד: אני בונה את הרחם או אנחנו כעשירייה בונים רחם משותף?

זה שאנחנו כעשירייה. זה יותר טוב, כי אתה בזה מעורר את האחרים וכך נתקדם.

תלמיד: שאלה שנייה, לגבי האזהרה שנתת, שבדרך כלל לפני מצב של עיבור נאבד הרצון ואנשים עוזבים. יש דרך להתגונן במצב כזה?

לא, פשוט שתדעו שזה קורה וקורה בכל אחד, רק במידה שונה, ובדרך כלל עוברים את זה. עוברים את זה בצורה כזאת, שאם אדם יכול לעבוד על הגאווה שלו, אם הוא נמצא בכל זאת קשור בצורה מכנית, אפילו מכנית עם הקבוצה, שלא מתגאה ולא עושה שם איזה קשרים כמו בביזנס, אלא שהוא כן רוצה פשוט להיות קשור כי כך כתוב. הוא עדיין לא מרגיש שום נחיצות בזה ושום דבר, אבל בכל זאת כמו בכל עסק הוא רוצה להיות יחד עם האחרים שגם נמצאים בזה ליתר ביטחון. הכול עדיין בגשמיות.

וכאן הוא מתחיל להרגיש עד כמה שהרחם הזה, הקבוצה הזאת, העשירייה הזאת היא הופכת להיות משהו רוחני, כמו מעטפת, כמו איזה כדור שבו הוא נמצא ושהוא תלוי בזה. וגם כל העולם יקבל את הרוחני עכשיו דרך הרחם הזה. וגם היחס שלו לעולם יהיה דרך הרחם, לבורא, לכוח העליון שמחוצה לרחם נמצא. בקיצור, זו תחילת ההתפתחות שלו.

שאלה: ציינת מקודם שהעיקר זו הסבלנות. מה עושה הסבלנות לאדם? מה היא בונה בו, איך היא מכינה אותו לרוחניות?

זה לפי הכלל " שתוק, כך עלה בדעתי"¹. שאנחנו צריכים בכל זאת להבין שנמצאים במערכת כוחות שהם פועלים עלינו בשילוב כיוונים שונים, שאנחנו בזה נצא כנבראים מורכבים מטוב ורע, ושבכל אחד ואחד מאיתנו יהיה כוח הרע הפנימי, הרצון לקבל, הפוך מהבורא ועליו אנחנו רוצים שישלוט כוח הטוב, הרצון להשפיע של הבורא. ואז "ותהיו כאלוהים יודעי טוב ורע".

לכן העבודה שלנו היא צריכה להיות בסבלנות כמה שאנחנו יכולים לחבר אצלנו, בנו, את שני הכוחות האלה. לפי הצלחת החיבור של שני הכוחות האלה, כוח השפעה וכוח קבלה שאנחנו אחר כך נלמד איך אנחנו קושרים אותם על ידי המסך ובדרגות, בכל הדרגות עד גמר התיקון ,על ידי המסך איך אנחנו קושרים אותם, שהם יהיו באיזון ביניהם, לפי זה אנחנו מתקדמים, גדלים.

לכן "כל הגדול מחברו", מצד אחד "יצרו גדול ממנו". מצד השני המסך שלו, כוח ההשפעה שלו הוא גדול.

אני מקווה שנתחיל לעבור את הפסוקים האלה, הם מאוד חשובים, ונעזור אחד לשני להיכנס לזה, להבין את זה. רק עוד ועוד אני רוצה להזכיר לכם, אין כאן מישהו אחד שיכול להצליח. ככל שאנחנו עוזרים זה לזה, זה בעצם סוד ההצלחה שלנו. בתהליך של גמר התיקון אנחנו ממש מחויבים להרגיש את עצמנו שנמצאים בכלי אחד, כי אותו בעיקר אנחנו מגלים.

אלה לא התיקונים הפרטיים שהיו למקובלים בדורות הקודמים, אלא אצלנו חשוב שאנחנו נרגיש את עצמנו נמצאים בכלי אחד, העולמי, הכולל את כל הנשמות לכן אנחנו צריכים לחשוב על הכול. במיוחד זה אנחנו לומדים בחלק השני של השיעור, ב"הקדמה לספר הזהר", אנחנו עוד נמשיך אותה גם היום ותראו ששם גם כן מדובר על זה, לכן אנחנו מצרפים את שני החומרים האלה יחד.

קריין: קטע מספר 1 של בעל הסולם.

"אמרו חז"ל בסוד העיבור, (נדה ל') שנר דלוק על ראשו ורואה מסוף העולם עד סופו ומלמדים לו כל התורה כולה."

(בעל הסולם. "תלמוד עשר הספירות". חלק ט', אור פנימי, אות פ"ב)

זאת אומרת, שהעובר מתפתח על ידי האור העליון בתנאים הכי טובים שיכולים להיות להתפתחות שלו. זה ודאי אפשר להגיד כך על כל מצב ומצב, שמלמעלה נותנים רק דבר טוב. ואפילו אם אנחנו מגלים את כל הדברים הרעים, הם לא רעים, אלא רק שאנחנו נלמד איך להפוך אותם לחומר הנכון שלנו וכך להתגלגל ולהתקדם.

ולכן "נר דולק על ראשו" שזה אור העליון, הכתר שמאיר לו "ורואה מסוף העולם עד סופו". מה הוא רואה, שלא יכול לראות בעצם כי לא מבין. הראייה היא לא ראייה כמו שאנחנו יכולים לראות, אלא גם להבין. התינוק גם לא מבין איפה הוא נמצא, למרות שהוא אפילו פותח עיניים, ופותח עיניים וגם לא רואה כלום, אנחנו יודעים כמה הדבר הזה הדרגתי גם ברוחניות, כי המקור אצלנו בגשמיות זה תוצאה מזה. "ומלמדים אותו כל התורה כולה."

זאת אומרת, שבכל זאת האור שנכנס, אור העליון שנכנס אז למערכת שלו שנקרא "תורה", הוא ממלא את כל הכלים שלו, ולאט לאט בהדרגה לפי התוכנה הפנימית שישנה באור העליון, מתחילה התוכנה הזאת לעבוד ולפתח את הכלים. זאת אומרת, הרצונות שהאור מתחיל להיכנס בהם, הרצונות האלה מתחילים להתבטל כלפי האור, לקבל את הצורה שלו, התכונה שלו, ולאט לאט כך להתחיל לגדול.

יש בזה הרבה שלבים שאנחנו נלמד אותם גם תאורטית אם אפשר כך להגיד מהלימוד, וגם נשתדל להעביר אותם על עצמנו, איך זה באמת קורה בכל אחד ובכולנו יחד.

קריין: קטע מספר 2 של הרב"ש.

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש [תורת] אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."

שאלה: לגבי עומק הביטול. לפניי נמצאים החברים שלי ואני רוצה שהם יהיו לפניי, במה עוד יכול להיות הכיוון כדי להתעמק באותו ביטול?

אני לא יכול להסביר לך את זה, אתה צריך לגלות בעצמך. העיקר שאתה מבין את הכיוון, ויותר מזה, כל היתר, הכול תלוי ביחסים שיש בקבוצה, באותם המצבים שהכוח עליון מעמיד לפניך. העיקר שאתה יודע שמה שאתה צריך להשיג בכל רגע ורגע, זה דבקות וחיבור בעשירייה עד שאתה מגלה שם את הכוח העליון, הבורא, והמצב הזה שאתה הולך להשיג, הוא נקרא "עובר".

שאלה: האם אפשר להגיד שהלידה הרוחנית שלי היא קודם כל הדאגה למקום שבו זה יקרה בקבוצה?

כן. אנחנו לא נמצא כאן בפסוקים דיבורים על הקבוצה, כי כבר בטוח שזה צריך להיות. הם מתכוונים לזה שהדבר הזה כבר נמצא, חיבור בקבוצה שבו אנחנו מתפתחים. אבל אני בכל זאת מזכיר על זה, כי לנו עדיין יש בזה גם מקום להצליח.

שאלה: מה זה אומר לבטל לחלוטין את האהבה כלפי עצמי שנקראת מלכות?

כמו שאני לא רואה לפניי את עצמי אלא עשירייה. שאני מחליף את הבורא, כביכול מחליף את הבורא לעשירייה, כי העשירייה עומדת ביני לבורא, ולכן העשירייה בשבילי זה הדבר החשוב ביותר, כמו שרב"ש כותב, ואחר כך אני מגיע למצב שאין בעולם חוץ מהחברים. וזה לא מילים יפות, ממש כך אנחנו מגלים רוחניות. הוא לא מתכוון לאנשים, הוא מתכוון למושג הזה, שלכן כך מלכתחילה אנחנו בנויים והגענו למציאות הזאת. כל אחד ואחד משתלשל ובא לעולם הזה מתוך העשירייה שכבר הייתה מוכנה לו מקודם.

שאלה: האם יש כאבי גדילה, זאת אומרת מצבים שצריכים לעבור בהם את הסבל גם כשאני בביטול?

זה לא חשוב לנו. סבל, לא סבל, הכול תלוי עד כמה אתה מעריך עלייה רוחנית.

שאלה: האם הקטע הראשון מדבר לפני שהנשמה ירדה לעולם, והקטע השני מדבר על העיבור שזה תהליך העלייה שלנו מתוך ביטול, מתוך העשירייה כלפי מעלה? או שאני לא הבנתי נכון את הקשר בין שני הקטעים.

נגיד שהבנת נכון, אז מה אתה שואל? תתעניין הלאה, תלך הלאה, תלמד הלאה ותבין יותר.

שאלה: בקטע מופיע שהאדם צריך להאמין ש"מטרם שנולד" וכולי ש"הנשמה דבוקה בו". איך בעשירייה אנחנו יכולים לחזק את האמונה הזאת זה לזה?

להתחיל לקרוא לך מאמרי רב"ש על העשירייה, על החברים? אנחנו מתקדמים מתוך הנחה שבמידה שאתם קוראים מאמרים אתם גם משתדלים ליישם אותם, וכך אנחנו איכשהו מתקדמים. לא שאתה חייב להיות עכשיו מוכן לעיבור, אבל בכל זאת איכשהו לרכז את כל התכונות, הכנות, מחשבות, רצונות, לתאר לעצמו מה זה יכול להיות.

ביטול זה שאני מבטל את עצמי כלפי העשירייה ובה אני מגיע למגע עם הבורא. אם אני מבטל את עצמי כלפי העשירייה ואז אני מגיע למגע עם הבורא, זה נקרא שאני התחברתי לאמא, לדרגת הבינה, לביטול, ואז אני מתחיל לקבל משם הזנה. אז יש לי כאן חבל הטבור, אני מתחיל להיות עובר וכך מתחיל להתפתח ממש מהתא הראשון.

שאלה: בחומריות אני יכול לדמיין לעצמי את המצב העתידי של משהו, אבל כאן במקרה שלנו, מה יעזור לנו לדמיין כעשירייה את המצב של העובר?

יש כאן בעיה בתיאור. מצד אחד אנחנו כולנו, כל העשירייה כעובר. מצד שני, אני צריך לבטל את עצמי כלפי העשירייה כמו לרחם, ויש עוד כל מיני כאלו אופניי התפיסה. אנחנו נתקדם ונברר את זה, הפסוקים בעצמם ידברו על זה.

שאלה: המצב הזה של הביטול שאתה אומר שעלינו לאתר, לחפש, מה שמפריע זה שאני מחפש שהחברים יהיו מבוטלים וזו יכולה להיות טעות. האם פה צריך להגיד "עיניים להם ולא יראו, אוזניים ולא ישמעו"?

כן.

תלמיד: האם זה אומר שהמיקוד הוא רק עלי, מה שאני עושה?

נכון. זה "כל הפוסל במומו פוסל"². אני צריך לראות את החברים כמו שרב"ש כותב שהם שלמים, שהם נמצאים ממש בדרגה עליונה ויש לי כלפי מי להתבטל וכך להיות עובר על הידיים שלהם. בכניסה לרוחניות אין לי ברירה, זה מה שאני חייב לעשות.

קריין: קטע מספר 3.

"יש לפרש "עובר" מלשון עובר, שהוא המצב הא'," א' זה הראשון, המצב הראשון. "שעובר מבחינת השימוש עם כלים דקבלה לדרגת קדושה, ששם משמשים רק בכלים שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, אחרת לא משתמשים עם הכלים. 

נמצא, שעיקר הוא בחינת העיבור. כמו בגשמיות, בזמן שהאשה נעשית מעוברת, בטח שהיא תלד גם כן. אלא כל הדאגות הן, שהאשה צריכה להתעבר. ואח"כ בדרך כלל האשה כבר תלד גם כן."

(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)

שוב רב"ש מדגיש לנו שהעיקר זה כניסה, הביטול הראשון במה שיש לנו כלפי העשירייה, כלפי רוחניות. ומה שאנחנו רואים, שהעשירייה כאילו מוכנה, לא מוכנה, כלפי מי אני מתבטל? כל זה "כל הפוסל במומו פוסל". אנחנו פשוט צריכים לעשות את התרגיל הזה לאמת ותראו שאז זה קורה. כדאי לנו במשך היום נגיד להמחיש את העניין הזה שכולנו, כל אחד מתבטל כלפי העשירייה ובזה משתדל. משתדל.

בטוח שיהיו לנו הבחנות חדשות מזה, הוא משתדל להתבטל וכך ירגיש את הקושי בכניסה לרוחניות, אבל ילמד מזה משהו. ויהיו הרבה שאלות, אנחנו נברר אותן, כי זה העיקר וזה המצב הקשה ביותר, להיכנס להריון. אחר כך אנחנו נגלה בתוך המצב הזה שאנחנו מתבטלים כבר את דרגת הבינה. זה "ה' מתעבר בי למענכם"³. זה יבוא.

קריין: קטע מספר 4.

"הכלים השבורים והמתים עולים עם הנצוצין לעיבור על ידי הרשימות שקיבלו את האור שלהם.

למשל, הנבראים, לאחר חטא אדם הראשון, נבחנים לכלים שבורים ומתים, היינו הכלים שלהם הם רק בקבלה עצמית, שנפרדו מהחיי החיים. רק יש בהם ניצוץ, שהוא מהרשימות דאור חוזר, שנשאר וירד להחיות הכלים, שיוכלו על ידו לקום לתחית המתים. והניצוץ הזה הוא ניצוץ דקדושה, שהוא שיריים מהאור חוזר. וצריכים להעלות אותו, היינו לקבל אותו בעל מנת להשפיע, שזהו נקרא "העלאה", היינו עלית מ"ן. שעל ידי זה נעשה בחינת מסך ועביות, שיוצא על זה מילוי, שהאור חוזר ממלא את הכלים בשיעור שילביש את האורות (אור ישר)."

(הרב"ש. 179. "עיבור - א'")

את האור הישר.

שאלה: מה הסימן שיעזור לנו להבין שנכנסנו לדרגה הראשונה של עובר, שזה לא סתם שקר של האגו שלנו.

אתה תראה, תרגיש את זה, אתה ממש תראה עולם חדש, מציאות חדשה, איך הכוחות פועלים, איך הכול קשור בצורה אחרת ממה שחשבת קודם. על זה כתוב, "עולם הפוך ראיתי"⁴. לא תטעה שאתה נמצא כבר ברוחניות שאתה כבר עובר. עובר זו דרגה מאוד מאוד חשובה. ממנה גדל הכול, כל פרצוף הנשמה שלך. אתה רק צריך להבין שכל ההכנה שהייתה קודם, מערכת אדם הראשון ושבירת המערכת הזאת, היא כולה כדי לתת לנו הבחנות, כלים, רשימות, אורות שיטפלו בנו. הייתה עבודה גדולה מאוד לפני זה, אבל זה מצד הטבע, מצד העליון, אבל אחרי שהעליון הכין את כול המערכות האלה, אז אנחנו יוצאים להרגשת המציאות מדומם, צומח וחי, לאט לאט גדלים לדרגת המדבר וכאן אנחנו מתחילים כבר להכיר את חכמת הקבלה, את עצמנו וכן הלאה, מכאן והלאה אנחנו ממשיכים לקראת הבורא. אבל הכול יוצא מהדומם.

שאלה: לפני זה כדי להתבטל בפני חברים היה מספיק לחשוב עליהם ולהעביר את הריכוז שלי מעצמי אליהם וכבר יכולתי להיות איתם, ועכשיו אני חייב ממש את התפילה בשביל זה, אני כביכול בלי התפילה לא יכול בכלל לעשות את זה. האם זה נכון?

זה מפני שהיום אתה צריך לתאר לעצמך למה אתה צריך את זה? כמה אתה קשור בהם? איך אתה יכול להשפיע עליהם? איך הם משפיעים עליך? המערכת כבר התחילה להתפתח ואתה רואה שיש כאן הרבה נתונים. זה לא כמו שאתה נגיד תינוק התלוי באימא ורוצה רק לקבל ממנה אוכל, חום וטיפול, אתה כבר רוצה, צריך הרבה יותר, גם לקבל וגם לתת, להיות כבר בחיבור הדדי. זה סימן של התקדמות.

תלמיד: מורגש כאילו זה דורש ממך עוד יותר להתבטל, לחשוב, להזדהות עם הבורא.

כן, אתה צריך לגלות, זו דרישה פנימית, לגלות באמת את היחסים שלך עם הקבוצה והבורא. כן, יפה, זה סימן טוב.

שאלה: כדי להתבטל בצורה נכונה בפני החברים הגדולים, המושלמים, עליי להשתדל לראות לא את הגופים אלא איסוף ציפיות, תשוקות, שמכוונות אל הבורא, כמו שאמרת?

כן, נכון.

שאלה: מצב העיבור בעשירייה, האם זה שינוי של יחסים בין החברים?

אנחנו עוד לא מדברים על העשירייה, אנחנו מדברים על אדם, איך הוא נכנס לעיבור, לא לרוץ.

שאלה: הזכרת קודם את המקרים של עקרות בתנ"ך ונשים שהיו עקרות ובסופו של דבר התעברו וילדו. זה נראה כמו למצוא חיים במקום של מוות, אתה יכול להגיד על זה משהו?

על ידי התפילה אנחנו מגיעים מהרגשת העקרה, להרגשת המעוברת. ממצב העקרה למצב המעוברת אנחנו מגיעים על ידי התפילה, זה מה שאנחנו גם רואים באימהות מה שנקרא.

אני מבין שאנחנו לא יכולים להיכנס יותר פנימה, נעבור על כל המצבים האלה, מה שהפסוקים בינתיים יכולים לעורר בנו, ונצטרך לחזור על זה, ואולי לא פעם, כי כניסה לרוחניות היא בכל זאת, כמו שאנחנו לומדים הדבר החשוב ביותר.

שאלה: בתחילת השיעור הזכרת, שאדם לפני שהוא נכנס לרוחניות מגיע למצב כזה של מעבר, הוא מרגיש שהוא אפילו לא רוצה רוחניות, מאבד את החיסרון בזה.

כן, יש כאלה מצבים.

תלמיד: אז איך עוברים מצב כזה?

כמו רבי עקיבא, להרכין את הראש ולהמשיך, זאת אומרת לחכות. אמנם ישנם כאלה מצבים שאדם נכנס למיטה וישן, בקושי מגיע לישיבת חברים או למשהו, סוחב את עצמו, לא אכפת לו לחיות, למות, להמשיך בקבוצה או לצאת ממנה. אלה סימנים של מעבר, תחילת המעבר מעולם לעולם. כי כל הכוחות, התכונות, הרצונות, הנושאים, היסודות שהוא פעל בהם כבר נושרים, נופלים ממנו, הוא צריך לקבל חיבור חדש לכוח העליון ולכן נמצא במצב כזה. חסרות לנו קצת מילים, אחר כך נבין, זה יתברר. מי שימשיך, יהיה לו ברור כול מה שקורה.

שאלה: האם ייאוש הולך וגובר הוא סימן טוב להתקדמות בכיוון העיבור?

אנחנו צריכים תמיד להתנגד לייאוש ולהשתדל לסחוב את המזוודה במרץ, מפני שבכך אנחנו משרתים את הכוח העליון.

תלמיד: מדוע אנחנו שמשקיעים כל כך הרבה שנים, שכבר מכירים את הדרך ומנוסים, מסוגלים לעתים להשקיע באיזו שטות של מילוי ברצון לקבל, אבל לא מסוגלים עדיין לזרוק הכול למען הרוחניות?

ככה אנחנו לומדים מי אנחנו, שכולנו נמצאים רק בידי הכוח העליון, ואין שום דבר אחר שיכול להפעיל אותנו. וכמו שהוא מפעיל, אנחנו כמו מריונטות, כמו בובות, כך מתנהגים.

קריין: קטע מספר 5.

"זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע, דומה שעוזב את כל המצבים שבו היה חי בהם, ועכשיו הוא מניח ועוזב את הכל, ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם. ומשום זה הוא צריך לעבור בחינת "עיבור וירחי לידה", עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות, שזה זרה לרוחו ממה שקבל מיום היולדו עד עכשיו." 

(הרב"ש. מאמר 22 "אישה כי תזריע" 1986)

זה מה שאנחנו צריכים לפחות לשמוע, שאנחנו נכנסים לחיים חדשים, שיהיו לנו בתוך החיים הגשמיים שלנו עוד חיים רוחניים שלנו, ששם נתייחס אחרת למציאות, לעצמנו, לבורא, לאנושות, לעולם, להכול. ותהיה לנו תכונה חדשה, תכונת ההשפעה, וכבר לא נוכל להתנהג, בוא נגיד, כמו שהתנהגנו קודם. תמיד יהיה לנו חשבון עם הרוחניות, האם הגשמיות שלנו מתנגדת לרוחניות או לא. עוד נדבר על זה, זה יבוא, זה בתוך ניסיון שלנו.

שאלה: בגשמיות כשמתקשים להיכנס לעיבור אז נעזרים בכל מיני שיטות ובכל מיני עזרים. האם יש לנו כאלה עזרים גם ברוחניות?

נגיד שכן, אתה תראה את זה בדרך, מתוך הניסיון אתה תלמד את זה, על כל דבר אנחנו לומדים מניסיון. בצורה תיאורטית שום דבר לא עוזר לנו, יש הרבה חומר שאנחנו לומדים אבל העיקר זה אם אנחנו מממשים את זה בחיבור בינינו. לכן נעשה הכול כך שישנה קבוצה ושם אני יכול לממש מה שאני לומד תיאורטית, ואחר כך להתקדם.

שאלה: כדי להיכנס לרוחניות אנחנו צריכים להתבטל כדי להיכנס לרחם, מהו המאמץ שאנחנו צריכים לעשות? כשאנחנו מתבטלים אנחנו בונים את הרחם, או כשאנחנו בונים את הרחם אנחנו בונים את הביטול בצורה טבעית?

זה אותו דבר, אנחנו צריכים לבנות את הרחם, לבנות את הקבוצה, שכל אחד מבטל את עצמו כלפי העשירייה, ואז כל אחד משתדל לעשות מעצמו עובר. שהוא מקבל את כל מה שהעשירייה רוצה, שיקבל אותה צורה, הוא פשוט מכניע את עצמו ועושה הכול, הם שולטים עליו, כמו רחם ששולט על העובר.

שאלה: בעשירייה אנחנו תמיד מנסים אבל איכשהו תמיד מתאכזבים להרגיע את האגו, ואנחנו לא מצליחים להתחבר אחד לשני, מה המקור של המצב הזה?

זה טבעי שכך זה קורה, ולוקח הרבה זמן ולפעמים זה לוקח כמה שנים עד שאנשים רואים שהם לא מסוגלים להתגבר על האגו שלהם. ואז נשאר להם רק דבר אחד, להכניע את הראש ולהתכופף כך כלפי הבורא שיעזור להם, אחרת הם ימותו ולא ישיגו מה שהם רוצים. צריכה להיות הרגשה כזאת, ולכן צריכים לנסות יותר ויותר ויותר עד שמתייאשים מהר מאוד, כמה שיותר מהר להתייאש מכל המאמצים שלנו.

אבל אי אפשר לעשות תפילה נכונה לבורא לפני שאנחנו ממש מתייאשים, גם כתוב על זה, כי זה כאילו חנופה, כאילו שקר שכך אתה מתפלל לבורא, כאילו שאתה מאוד רוצה. "מאוד" זה נקרא אחרי שאתה ניסית את הכול אז אתה רואה ש"טוב לי מותי מחיי", או שאני משיג רוחניות או שאני אמות, בשביל מה לי לחיות. ואז בצורה כזאת האדם מגיע למצב שבאמת הבורא מתחיל לטפל בו בכניסה לרוחניות, בכניסה לעיבור.

שאלה: הזכרת שאחרי כל המאמצים האלה אנחנו רואים "עולם הפוך ראיתי", מה זה אומר?

הפוך לפי ערכים, קבלה והשפעה, אהבה ושנאה, זה נקרא "עולם הפוך ראיתי".

שאלה: האם עכשיו כשאנחנו מדברים על עיבור אנחנו נמצאים בתקופה של פוריות טרום העיבור?

לא, זה לא בדיוק מה שאנחנו רואים מהעולם הזה שאנחנו מטפלים כדי להיכנס למצב של עיבור. פשוט אנחנו צריכים לגדול, להכין את עצמנו למצב כמו שהוא כותב, שלא בפעם אחת נעשה האדם ראוי, ו"אך טוב וחסד ירדפוני"⁵, ואז כך אנחנו מגיעים לזה "שיהיה זרעו לברכה".⁶

שאלה: המצב הזה של עיבור, חיים חדשים, ש"אין לו פה", שהוא נמצא במצב שהוא לא מחליט, לא קובע, במצב הזה הוא כבר לא נמצא בשכר ועונש?

בכל דבר יש לך שכר ועונש. אנחנו נמשיך ללמוד ואתה תחשוב ואל תשאל קצת, אל תשאל עד שאתה מקבל מספיק חומר ואז יהיה לך ברור.

שאלה: איך אפשר להיכנס דרך הרחם?

דווקא דרך הרחם, כי רחם זה המתאם בין האדם, לקבוצה ולבורא. זה המנגנון בין החיים שזה רוחניות לבין חוסר חיים שזה לפני זה. איך להיכנס ממצב נעדר, שאין, מאין ליש? זאת מערכת שהיא מבצעת את הפעולה הזאת, עוד נלמד עליה.

זאת בעצם מערכת שהיא כל הזמן נמצאת סביבנו עד גמר התיקון. ואנחנו כל הזמן יותר ויותר ויותר מחליפים כאילו את הרחם, רחם, רחם. זה האור העליון, אור מקיף, העליון נעשה כבר לא כמו שעוטף אותנו מכל הצדדים, אלא כבר בהבחן אחד שזה על מנת להשפיע יותר מאתנו, נמצא בדרגה יותר מאתנו. וכך אנחנו נמצאים בהתקדמות.

שאלה: עיבור תלוי במזל?

לא. אולי תפסיקו לשאול שאלות כשאנחנו עוד לא התחלנו את הלימוד. תרשום את השאלה ותתאפק שיעור או שניים כשאנחנו נמצאים בעניין העיבור ואחר כך יהיה לך ברור. כדאי לשאול על מה שאנחנו עכשיו קראנו ולא בצורה כללית סתם, אין לנו עדיין במה לאחוז. אני אוהב שאלות, אבל קצת יותר שעוזרות לכולם להתקדם.

שאלה: חוץ ממאמצים של התגברות מעל לאגו, מה עוד הפעולות הנוספות שנדרשות במצב העיבור?

אנחנו נלמד את זה תוך כמה חודשים ואז תשאל.

קריין: קטע מספר 6.

"מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות. 

וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה." 

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

התנאים לא פשוטים, הוא צריך ממש לוותר על הכול כדי להיכנס לדרגה עליונה, הדרגה הראשונה הרוחנית בעצם. הוא מעלה את עצמו מדרגת מלכות לדרגת בינה. יש בזה עוד הרבה מצבים מתקדמים אבל בפעם הראשונה זה על כל מה שיש לו כבר עכשיו, על כל האגו שיש לו עכשיו הוא צריך להעדיף את תכונת ההשפעה, תכונת החיבור, וכך להמשיך בקבוצה, לא בכל מקום שבחיים שלו, לא. על זה אנחנו עוד נצטרך ללמוד, איך הוא יראה את החיים שלו אחר כך כשיתחיל לרכוש את תכונות הבינה.

שאלה: מה הכוונה שאין לו שאלות? יש לו שאלות והוא מוותר עליהן, הוא אומר "זה לא חשוב כי זה לא תורם לעיבור"?

לא. כי אם הוא מגלה שהכול נמצא בתכונת ההשפעה אז זה מבטל אותו. מה הוא יכול לשאול? שאלה זו שאלה "על הגשמים", מה שנקרא. זאת אומרת, אין לו מה לשאול. הוא נמצא בכוח עליון, בכוח שמפתח אותו באהבה ואז כל השאלות שלו נמחקות כביכול. מה אפשר לעשות?

תלמיד: זאת אומרת, ברור שהשאלות שלו באות מיחס לא נכון, אז הוא צריך לרכוש קודם את היחס הנכון למציאות?

כן. כל הזמן משתנה לו היחס למציאות.

שאלה: במצב הזה אני מסרב אפילו לבקשה לבנות לעצמי את המצב?

ודאי. את כוח ההתנגדות שיש לך אתה צריך רק כנגד הרצונות שלך כדי להתחבר לקבוצה. ואז אתה משתמש בכוח הקבוצה כדי לפנות לבורא. אז כבר יש לך פרצוף של עשר ספירות שמתחיל להתפתח מטיפה, מטיפת זרע.

שאלה: מה זה "לא עולה בשם"? כל מה שהעשירייה מחליטה או אומרת, אני מתבטל בפניה ואני מקבל ממנה את כל מה שאני מרגיש?

אתה רוצה להיות רק כדבר אחד, להתבטל בתוך העשירייה, להידבק אליהם ובכל הכוחות, הרצונות והמחשבות שלך לסייע לעשירייה להגיע לדבקות בבורא. אבל אתה מתבטל, אין לך בזה שום צורה אישית, עוד לא קיבלת.

איך עכשיו תתחיל לקבל את הצורה האישית שלך, שחוץ מזרעון, שאתה טיפת זרע, תתחיל לגדול? במידה שאתה מתבטל לעשירייה כדי להתבטל לבורא, אתה מתחיל לקבל כוחות חדשים מהבורא דרך העשירייה, והכוחות האלה מגדלים אותך כך שאתה מקבל צורה מיוחדת. שאתה דווקא מקבל דרך הרחם כוחות הזנה וכך גדל.

תלמיד: אמרת לא פעם אחת ש"אין חכם כבעל ניסיון". מתי אני באמת אבין את זה?

אתה לא יכול להיות עדיין חכם כי אין לך שום ניסיון. על מה אתה שואל? אתה נמצא אתנו בשיעור הזה או לא? כאן הכוונה רק על ביטול, כל הזמן. איזה חכם אתה יכול להיות אם מה שיש לפניך זה רק לבטל ולבטל את עצמך, כל פעם כלפי תנאים יותר קשים? וכך במשך כל תשעת ירחי לידה.

אתם לא שומעים מה שאנחנו לומדים. אתה צריך כל הזמן להיות בביטול. ודווקא כשאתה מבטל את עצמך אתה מתחיל לגדול, כי אתה גדל ברוחניות. הרוחניות היא בכוחות ההשפעה. איך אתה מקבל כוחות השפעה? דרך זה שאתה מבטל את הרצון האגואיסטי שלך. תחשוב על מה אנחנו מדברים.

שאלה: מה זה ללכת עד הסוף ואיך אפשר לדעת אם הולכים עד הסוף?

ללכת עד הסוף, שכל מה שאדם מסוגל שיבצע את זה ברצון לקבל שלו, יבטל אותו, ויתקשר לעשירייה, ודרכה לבורא וכך ללכת ולקוות שבזה הוא מגיע לעיבור.

שאלה: תעזור לי לצייר את התמונה. הכול מחובר ומאוחד ורק אני מבקש להתבטל. אבל יש מצב שאני רואה שהעשירייה לא מחוברת ואני צריך תפילה שהבורא יעזור. מכאן אני מבין שאסור לי לראות את העשירייה כשבורה, אני צריך להתפלל.

אני לא יכול לחזור על כל אותם מצבים שכבר למדנו. אומנם לא מימשנו אותם כמו שצריך, אבל אין לנו ברירה אנחנו צריכים לממש אותם עכשיו. אז תתחברו ותפנו לבורא שייתן לכם בכל זאת הבחנות נכונות וכניסה לעיבור.

שאלה: מצב העיבור זה מצב של דבקות שלמה בעשירייה? כי דיברת על מצב שהוא כמו מוות לפני זה, שאני מאוד רוצה להיכנס לזה.

לעת עתה אני חייב לבטל את עצמי לגמרי, זאת אומרת ברצון לקבל שעכשיו נגלה בי, ואז אני נכנס לעיבור. בדרגה הבאה יוסיפו לי רצון לקבל ואני אראה את עצמי בצורות אגואיסטיות יותר קשות, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ואז אני אצטרך לעבוד על אגו יותר גדול שלי וכך להתקדם, כל פעם יותר ויותר. שמאל ימין, שמאל ימין, כך אנחנו גדלים. בשמאל מוסיפים לנו רצון לקבל ובימין אנחנו מתקנים אותו.

שאלה: הרבה פעמים אנחנו משתדלים לעשות מאמצים לביטול, לשים את העשירייה לפניי. מה הופך את המאמצים האלה לביטול לכניסה לעיבור?

ביטול השלם.

תלמיד: מה זה ביטול השלם?

ביטול השלם, שאני באמת מוכן לפי התנאים שמציבים לפניי לבטל את עצמי לגמרי, כדי להיכנס בהם ולהיטמע בהם.

תלמיד: אבל כל העניין הוא שאני לא מוכן, זה עניין הביטול, אבל אני עושה מאמץ כדי לשים את עצמי שם. אני לא רוצה, אבל אני מתאמץ, זה לא עניין של ביטול?

ודאי שזה מאמץ. וודאי שאתה בזה לא מתקן את הרצון לקבל שלך אלא אתה רוצה להתבטל, אתה מבקש, אתה נמצא בתפילה, אתה נמצא בפעולות עם העשירייה. אבל זה ביטול. למדנו במשך המון שעות מה זה נקרא חיבור עם העשירייה ואני מבין שאנחנו עדיין לא נמצאים בזה, עכשיו אנחנו נצטרך לממש את זה, כי העשירייה היא הרחם ואין מה לעשות.

תלמיד: אני מבין תיאורטית על מה אנחנו מדברים, אני רק רוצה להבין ברמה הפרקטית, מה בסופו של דבר הופך את המאמצים האלה לכניסה לעיבור? נראה שאני מתבטל אבל אני שוב נופל חזרה לחוסר ביטול. עיבור זה כביכול ביטול השלם, כמו שאתה אומר, מה הופך את המאמץ שלי לביטול השלם?

שאנחנו רוצים לעשות את זה יחד, "איש את רעהו יעזורו", ואז אנחנו מעוררים את האור הכללי שישפיע על כולנו ואז אנחנו כן נכנסים לעיבור, שכל הרצונות שלנו מתחברים יחד ועושים בחינת עובר.

קריין: יש את הקטע מאגרת י"ט שביקשת קודם.

תקרא.

קריין: אגרת י"ט של בעל הסולם.

"לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה. אלא "אך טוב וחסד ירדפוני" כנ"ל. וע"כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז"ס, "צדיק ורע לו", שהשי"ת אינו רוצה בדביקותו, ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך ל"אותו דבר" ול"אותו מקום", ונמצא בו בחינת צער, שה"ס נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג.

אולם "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן", כי השי"ת מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד, שזה כוונת הפייטן, "תעיר ותריע להכרית כל מריע".

שאלה: מה אדם מרגיש כשהוא נכנס לעיבור, מה נשאר לו?

הוא ביטל את הרצון לעצמו ומוכן לעבוד עם אותם הרצונות שיש בו כלפיי העשירייה, כלפיי העולם, כלפיי הבורא, כלפיי מה שנפתח לפניו.

שאלה: מה הכוונה, שגורמת למצב של ביטול בעשירייה והאם הכוונה מתחילה בתוך החיבור, או בתוך הביטול?

בתוך הביטול כבר ישנה התחלה לחיבור. כי בשביל מה אתה מבטל את עצמך?

שאלה: איך לשלב את הסבלנות, עם זה שנרצה את הביטול והתיקון כבר עכשיו?

סבלנות זו בעיה. זה באמת נכון. אבל תלוי איזו סבלנות. יכול להיות שאני מאוד לא סבלני להחליף מצבים, אבל אני סבלני בכל זאת להמשיך בדרך ובסך הכול מהדרך אני לא יוצא מה שלא יהיה. אבל לשלבים האלה שאני עובר, אין לי סבלנות בכל מצב ומצב ואני רוצה מהר להחליף. זו סבלנות אחרת. רצוי שזה יהיה בנו.

תלמיד: אז על איזה סבלנות דיברת?

אני כבר לא זוכר מתי דיברנו על סבלנות, אבל ודאי שסבלנות זה נקרא שאני מכוון למטרה ומשתדל כל הזמן ללכת רק לקראתה.

שאלה: אמרת שבעת הכניסה לעיבור יש דחייה. מה אנחנו הופכים?

כן, זה הופך להיות קשר יותר חזק בינינו. כל הדחיות הופכות להיות דווקא לכוחות הקשר.

שאלה: אנו אומרים שהרחם זה הקבוצה, כשאני בונה את הקבוצה כמו הרחם שלי, מה צריך בשביל להיכנס?

שאני מתבטל כלפיה.

תלמיד: במה הקבוצה שיש לי עכשיו, היא שונה מאותה קבוצה שהופכת לרחם?

אתה זה שצריך לעשות מהקבוצה שלך רחם לעצמך. זאת אומרת אתה צריך לתאר אותם שהם כולם מחוברים יחד, המטרה שלהם ברורה והם נמשכים למטרה הזאת. והמטרה היא בעצם להביא אותך בתוך הרחם הזה, בתוך העשירייה הזאת לגמר התיקון.

ולכן אתה מתבטל כלפיהם ומוכן ללכת איתם בכל, שיטפלו בך ויעשו ממך[הכל], רק להגיע לגמר תיקון. ולגמר התיקון אתה מגיע, כשאתה לגמרי מבטל את עצמך לכל הסביבה. וזה כבר לא רחם, זה הופך להיות עולם. והעולם הופך להיות מעולם העשייה ליצירה, לבריאה, לאצילות, וכך אתה מתקדם.

תלמיד: קודם אני עובד בצורה פעילה ללא ביטול, בזמן שאני בונה את הקבוצה בתור רחם, וכשזה מוכן, והיא בנויה כמו רחם, אז אני מפעיל את הביטול העצמי בשביל להתחבר?

לא. אתה צריך לעבוד יותר ברגש ולמצוא את השלבים שבהם אתה מתבטל כל פעם יותר ויותר כלפיי העשירייה, שבה אתה בטוח שנמצא כוח הבורא.

תלמיד: דרך ביטול עצמי אני בונה את זה?

נכון.

שאלה: כשהחברים מדברים בסדנה אני מבטל את הדעה שלי ושומע אותם ואז מגיע הרגע הזה שאני צריך דווקא להגיד את הדעה שלי. מה הביטול בזה?

אני לא יודע, אני לא מבין בדיוק את המצב הזה ולא יכול להגיד לך. אבל כעיקרון, זה לא יעזור שאתה תסביר לי עכשיו. כעיקרון אני צריך לבטל את עצמי כלפיי רצון הקבוצה. זה הכול. אבל אתה שואל כאן, איך אני מצטרף אליהם ואיך אני כאילו מוביל אותם, מביא את הדעה שלי? אנחנו מדברים על עובר שאין כאן דעה חוץ מלבטל את עצמו. אתה מבין? זה משהו לא כמו שאתה שואל.

שאלה: כשמגיעים לבינה אז אנחנו רואים את החסרונות של הזולת. יהיה לנו אז מה לתת?

כשמגיעים לדרגה הזאת של עיבור, אנחנו לא רואים חסרונות חוץ מהחיסרון שלנו, עד כמה שאנחנו צריכים עוד יותר ויותר ויותר להידבק בקבוצה, בחברה. ועל ידי הביטול שלנו אנחנו גדלים. במידה שאנחנו יכולים לבטל את עצמנו, אנחנו רואים את הרחם, הקבוצה שבה אנחנו נמצאים כיותר גדולים ומתחילים לזהות בקבוצה הזאת את תכונות הבורא.

ויכול להיות שהקבוצה הזאת לא מגלה שהיא נמצאת בתכונות הבורא, כמו במקרה של רבי יוסי בן קיסמא ותלמידיו, שהם היו קטנים. אבל הוא ידע איך לבטל את עצמו ובביטול שלו גילה דרכם קשר עם הבורא ולכן לא היה יכול לעזוב את המקום איפה שלימד אותם. אומנם הם היו קטנים ולא מבינים וטועים, אבל דרכם הבורא פועל ולכן אני חייב להיות דבוק אליהם.

תלמיד: כתר, חכמה, הכול מתגלה שם?

כן. אתה מבין, ככה זה עובד. עוד קצת ועוד קצת, נמחיש את זה ונגלה.

(סוף השיעור)

---

1. שתוק, כך עלה במחשבה לפני (בבלי, מנחות כט ב)↩

2. "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע, א גמרא(.↩

3. "ויתעבר יהוה בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר יהוה אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה) "דברים ג', כ"ו).↩

4. "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה" (עץ חיים, שער כ"ב פרק ג'; תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, דף נ').↩

5. תהילים, כ"ג ו'↩

6. תהילים ל"ז כ"ו↩