שיעור בוקר 10.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/ENJRntAl?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',  

מאמר "מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך א', דף פ"ט "מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב". למה? כי אם ביסודו הוא רע, אז רק הלבוש שהוא מביא לך הוא טוב, אבל בתוכו הפנימיות היא רעה. לכן תיזהר לא לקנות את הלבוש היפה שאחר כך יתגלה לך בו התוכן הרע שימשוך אותך מהדרך הנכונה. מזה בעצם צריכים להיזהר.

זאת אומרת, יש מכשול בהתחלה ויש מכשול בסוף בכל רצון ומחשבה שבאים לאדם. בהתחלה זה בצורה אמיתית, אם גם הכוונה, הלבוש של היצר הרע, וגם התוכן שלו הם זהים, ואז מלכתחילה רואים שהוא מושך ומטעה את האדם ומחליש אותו, והאדם מבדיל בזה. או שאם הלבוש הוא מתוק, יפה, ורק הפנימיות היא רעה, הפנימיות של יצר הרע היא תמיד רעה, אז הדבר הזה יתגלה בסוף. וכאן צריכים להיזהר, שנשמעים דברים טובים ובפנימיות הם רעים. 

את זה אנחנו רואים בבני הדודים שלנו, שהם לא סתם האחים שלנו. לפי מה הם אחים? לפי העטיפה, לקחו מאבא את העטיפה, את החסד, ישמעאלים, ובתוכם יושב אותו יצר הרע, אותו היסוד שלקחו מאמא. לכן עד גיל מסוים, זאת אומרת כל עוד היצר הרע לא התפתח, יכולים להיות יחד, ואחר כך אומרת שרה, זאת אומרת היצר הטוב שבאדם, הנוקבא הקדושה כלפי הנוקבא הטמאה, שצריכים להיפרד.

איך אדם מבדיל בזה בחיים שלו? העניין של הלבוש הוא מאוד חשוב ומאוד קשה. כי אם אדם עדיין לא שולט בבירור אמת ושקר לעומת מר ומתוק, כך שמר ומתוק יכולים לבלבל אותו ולטשטש את העניין של אמת ושקר, אז זה מה שקורה, שמאדם רע הוא יכול לשמוע דברים טובים וללכת לפי הדברים הטובים שישמע, שזה לפי עצה שקרית בסופו של דבר.

אין בזה ממש שליטה, אנחנו לא יכולים לשלוט על זה, אלא רק על ידי כוח שמעלינו אנחנו יכולים לעשות את זה. כי אם אדם עדיין לא נמצא בבירור אמיתי של אמת ושקר, אלא הוא עדיין במר ומתוק, אז כשיבוא מתוק הוא נמכר לזה. לכן רק בלמעלה מהדעת, זאת אומרת בעזרת החברה, אין פה שום דבר אחר שהוא יכול באמת לסמוך על עצמו.

בגלל זה כל הדרך שלנו מלאה כישלונות, מכשולים, עד שאנחנו לאט לאט רוכשים בירור של אמת ושקר. ועל זה כתוב, שתלמיד חכם צריך להיות כברזל, זאת אומרת מר ומתוק כבר לא משפיעים עליו. אבל בתחילת הדרך הם משפיעים מאוד. לא רק בהתחלה, כמעט עד הכניסה לקדושה אפשר להגיד. עוד נברר מה קורה בשלבים הקרובים למחסום, אבל כתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם", שמאין ברירה הוא צריך לברר וליפול על כל בחינה ובחינה שיש בתוכו, כדי לראות עד כמה היא רעה ועד כמה הוא בחוסר כוחות, ולקום ולהמשיך ולתקן את זה וכן הלאה, עד שיכול לרכז את כל ההבחנות האלו, ועם ההבחנות האלו, כשהן כבר ברורות לו, להגיע לצעקה, לתפילה, לרצון שלם להתרומם מכל הטבע שלו. 

תלמיד: מה זה בירור אמת ושקר בתקופת ההכנה, איזה אמת ואיזה שקר?

בירור אמת ושקר בתקופת ההכנה לעומת בירור מר ומתוק, הוא בדומה למה שקורה אחר כך. פשוט מאוד, הבירור הוא על כל דבר שאדם עבר. לא על מה שיש לפניו, על מה שיש לפניו כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", עד שמת הרצון לקבל ואתה נכנס לקדושה, אל תאמין בעצמך שאתה כבר עברת את הכול, ואתה כבר גיבור ומלומד וכבר לא יכול להיות לך יותר שום כישלון. אלא יכולים לבלבל אותך עכשיו תוך שנייה עם עוד אלף ואחד דברים, ושוב כמו תינוק, כמו ילד קטן אתה תרוץ אחרי איזו בועה יפה ואיזה צעצוע יפה, ופשוט אין מה לעשות. 

אבל בכל זאת על דברים שכבר עברת, אתה יכול לאט לאט להגיד שהדברים האלה הם דברים שקריים. ומפעם לפעם הניסיון הזה מתחזק מנפילה לנפילה, עד שבסופו של דבר האדם רוכש מספיק התרשמויות. ודאי שאפשר להמציא עוד משהו מהשמיים ולהפיל אותו, אבל לפי שורש נשמתו אם הוא עבר מספיק, אז גומרים את זה וזהו, לא צריך יותר. תיאורטית אין סוף לדברים שעל ידם אפשר לבלבל את האדם ולשחק איתו. 

אלא כל המטרה בזה, שיישארו לו רשימות לאחר כך. כשנכנס לקדושה הוא צריך את כל הרשימות האלו, כדי ללכת עם כל הנפילות האלו ולהצדיק את הבורא, ולהפוך גם זדונות וגם שגגות לזכויות. לכן לכל אחד ואחד כבר נקוב מראש מספר מסוים של מכשולים שעליו לעבור לפי שורש הנשמה. אבל המכשולים הם רבים ומאוד לא נעימים לפעמים, יש מכשולים כאלה שבאמת אדם נכנס לדברים, ולכל אחד הם באים בצורה מסוימת שלו.

יש אדם שמכשילים אותו בתאווה בהמית, במין, יש שמכשילים אותו דווקא בכסף, יש שמכשלים אותו בכבוד, יש שבשליטה דווקא. זאת אומרת נותנים ואחר כך מפילים, ועוד נותנים ועוד מפילים, וכך עד שהוא לומד שהתכונה הזאת שבו היא תכונה רעה מפני שהיא מביאה אותו לכישלון. זה מתוך הניסיון, מזה שהוא מתחיל לשנוא אותה, מתחיל לפחד ששוב ייפול על ידה לאיזה מין מכשול כזה כואב, מאוד לא נעים וקשה. עד שבאמת עד כדי כך הוא מתחיל לשנוא את התכונה הזאת שמתרחק ממנה, כי שנאה היא הריחוק ברוחניות.

לכל אחד ואחד יש בדרך כלל לא אחד מכל אלה, אלא שניים שלושה מכשולים שבאים בערבוביה עד שהם עוברים, וזה לוקח שנים. עד שאדם באמת אוסף מספיק ניסיון בזה לפי שורש נשמה ולא צריך יותר, יכול להיות שיעברו עשר שנים ועוד יותר, אפילו שתיים עשרה, חמש עשרה שנה, תלוי בקצב, וזה יכול להיות הרבה יותר קצר. אבל הוא חייב, בלי זה לא יכול להיות. או שיכולים לעבור אותם מכשולים, כאילו אותם מכשולים, אבל בלבוש אחר. אם הוא עובד בחברה ומסור לחברה ונמשך אחרי החברה, אז אלו כביכול אותם דברים, אבל הם יהיו בכל זאת בסגנון קצת שונה, אחר. אבל בכל זאת הוא חייב, אלו דברים שאי אפשר למנוע.

תלמיד: מה גורם לאדם לדחות את הניסיון הזה שהוא עבר פתאום?

אדם לא דוחה אף פעם ניסיון שהוא עבר, הוא לא יכול לדחות. נראה לנו שאנחנו שוכחים איזה ניסיון שעבר, אנחנו לא שוכחים. אלא בא רשימו יותר חזק וכל הניסיון שלי הוא על רשימו יותר חלש, ועכשיו אני רואה שאז זה לא היה בסדר, אבל עכשיו זה בטוח בסדר. 

נתפסתי בגניבה של עשרה שקלים, והתענוג מעשרה שקלים והניסיון מעשרה שקלים הוא ניסיון מר, וכך גם העונש. אבל עכשיו יש לפניי מיליון שקל, אז קודם כל זה תענוג שמכבה את כל העונש הקודם, וגם מזה שאני מבולבל מהתענוג נראה לי שאני מסוגל לעשות את זה ואני אעשה את זה, אף אחד לא יראה, וזה יהיה בלי שום תוצאות רעות לעצמי. 

ויש בלבול שבא לעיני האדם, שעם הדברים האלה הוא יעשה לטובה, לדרך הקדושה. למשל אני אגנוב, ואחר כך אני לא אצטרך להשקיע את עצמי בעבודה קשה, ואקדיש את כל הזמן שלי לתורה, לקבלה, לדרך ה'. יכולים להיות בלבולים כאלה שאתה פשוט מצדיק את הפעולה הזאת של גניבה. גניבה הכוונה לכל דבר שלא מביא בצורה ישרה למטרה. יכולים לצבוע לך ולהביא לך אותו בצורה כזאת שזה פשוט דבר טוב, לא כל כך נורא. אולי הוא לא כל כך טוב, אבל אני צריך את זה בדרך, בלי זה אני אהיה חולה, בלי זה אני לא אצליח. יש תמיד הצדקה.

תלמיד: איך הוא יוצא מזה?

הוא יוצא מזה רק על ידי זה שמגיע לכישלון. איך הוא יכול לצאת? הרי מכניסים בכוונה את האדם לכאלה דברים, והוא רץ ורוצה להשיג איזה תענוג, נגיד כסף, הוא עובד לשם זה חצי שנה, שנה, ומשקיע בזה המון ושוכח את הדרך ודאי, והדרך לרוחניות כמעט ולא משמשת אותו בזה. או שהוא נזכר בדרך וחושב, "אני ארוויח מיליון ואחר כך אלך לרוחניות, אהיה חופשי מהבעיות". או "אני ארוויח מיליון ואחר כך אשקיע את זה ברוחניות, אתן להם מעשר לפחות". כל מיני דברים.

לימוד מזה אפשרי רק על ידי כישלון באותו מעשה שהוא עושה, בכסף נניח, הוא מגיע לפשיטת רגל. לא סתם שעוזב ומתייאש, אלא עליו להגיע לפשיטת רגל. איזה קשר יש בין פשיטת רגל לחזרה בתשובה שלו, שחוזר למוטב, הפוך, שהוא ירוויח טוב ויראה שאין לו מזה תועלת. זה אותו דבר, אפילו אם ירוויח ויראה שאין לו מזה תועלת, ההרגשה היא גם כמו פשיטת רגל. בדרך כלל עושים את זה עד הסוף גם בגשמיות וגם ברוחניות, שאין תועלת, זאת אומרת הוא נכנס לצרות, לבעיות, ואז מחליפים לו את הצרות והבעיות הגשמיות לצרות ובעיות רוחניות, ואז מתחיל להצטער מאוד על רוחניות. זה כבר תהליך פנימי שעושים עם האדם.

אפשר לצייר כאן המון תסריטים על מה שמביאים לאדם. אבל בדרך כלל זה חייב להיות כישלון באותו מעשה ממש עד הסוף, ואז נשאר רשימו חזק בזה. אחר כך עושים לו תרגיל עם משהו אחר, ועוד תרגיל עם משהו אחר, נגיד עם תאווה, עם כסף, עם כבוד, עם עוד משהו, דברים טובים בדרך. ומזה אדם נעשה ברזל, כל הדברים האלה כבר לא משפיעים עליו, הם כבר ממש משחק ילדים. לפני זה כל אחד מהם נראה מאוד חשוב ומאוד קשה ומאוד מקיף.

תלמיד: האם אדם יכול לסיים את תהליך הבירור של היצר הרע בלי תורה, ובסוף הבירור להתחבר לתורה? כאילו כבר מילא את הסאה של הכישלון?

קודם כל, הדברים האלה קורים רק למי שמשקיע הרבה כוחות, כמו שנאמר בשיר "איש חסיד היה בלי מזון ובלי מחייה". כדי להיכנס לדברים האלה אתה צריך להיות באמת איש חייל, אז תגיע לכישלונות אמיתיים. אם אתה קצת בא, קצת לא, קצת משקיע, קצת לא, ככה לא יהיו לך בעיות. יהיו לך בעיות קטנות כמו לכל אחד הנמצא בחוץ, אבל לא תגיע להבחנות יותר גדולות משל אדם רגיל, קצת עבודה, קצת כסף, קצת בית, קצת מחלות, כמו במשפחה רגילה. גם מה שמשפחה רגילה עוברת הוא לא סתם, זה גם כדי לאסוף את ההבחנות השליליות מהחיים ולהגיע לשאלה "מה הטעם בחיינו?", בסופו של דבר בשביל מה סובלים מדור לדור. אבל זה תלוי בהשקעה. השקעה טובה מביאה את האדם מהר מאוד למכות טובות. 

לכן אדם המסתכל אחר כך על אחרים ושואל, למה אין להם ויש לו, אולי זה מפני שהם פשוט לא מתקדמים ומרגישים כך וכך. בהמה היא תמיד אותו דבר, ואדם מקבל מכות ונופל. זאת אומרת, בעיניים אי אפשר לדון ולראות ולהגיד מי יותר בהתקדמות. 

תלמיד: אמרת שאדם המסור לחברה עובר את המכשולים האלה.

אדם המסור לחברה עובר את המכשולים האלה בצורה אחרת. כי אם הוא מסור לחברה, נכלל בחברים, מתוך ההתכללות הזאת יש לו כבר אפשרות אחרת לטכס את הרשימות. בסך הכול אנחנו צריכים לאסוף התרשמויות, רשימות, הבחנות, ולגבש ניסיון על כל מיני רצונות והנובע מהם. אם אני נכלל באחרים כבר מתוך ההשקעה בהם ומסירת עצמי להם, אני סופג, לוקח את זה מהם בתת ההכרה, זה פשוט עובר אליי. במידה שאני נותן, תורם להם, במידה הזאת זה בא אליי. זה לא מורגש, אדם לא מרגיש תרמתי לו 20 קילו יגיעה, קיבלתי ממנו התרשמויות על אלף מקרים, לא, את זה אנחנו לא מרגישים. אבל כך זה עובר. ואז תמורת יגיעה, ויגיעה היא גם סבל יחסית, תקבל מהרבה אנשים את ההתרשמויות שלהם. 

ואם אני מקבל מהרבה אנשים את ההתרשמויות שלהם, הם צריכים ליפול ואני משקיע בהם ומהנפילות שלהם אני אלמד. אבל הם צריכים ליפול. ואם יש חברה שבה אף אחד לא נופל, אלא האחד משקיע באחר, אז מאיפה נלמד, איזה התרשמויות יהיו לנו? נניח באופן אידיאלי כל אחד משקיע באחר, לאף אחד אין בעיות, זה נקרא שכולם מתחילים ללמוד מייסורי אהבה. אני לא לומד מייסורים בהמיים, כסף, כבוד, אכזבות וכל מיני דברים, אלא לומד מייסורי אהבה, כמה אני לא אוהב את האחר, כמה אני נכשל איתו. הכישלונות שלנו עוברים כבר לרמה אחרת לגמרי, לרמה הרוחנית, לרמת היחסים בינינו. וכאן יש כל מיני בעיות ופיצוצים והתקוטטויות, אבל זו כבר מהות אחרת, כמות אחרת, זו כבר קלאסה אחרת ממש. 

תלמיד: אם אני משקיע ביותר אנשים ההתקדמות שלי יותר מהירה, זה ממש עניין כמותי, או שאם אני משקיע באחד זה מספיק?

האם להשקיע באחד או בכמה? אומרים לנו שמספיק בעצם אחד, "מיעוט הרבים שניים", אבל אני לא חושב שזה מציאותי. בהשקעה באחד אדם יבלבל את עצמו, הוא חייב מספר אנשים. ראית, גם כאן הייתה דוגמה, כשהיו רק חמישה אנשים היה להם פחות או יותר קל להשקיע זה בזה, אבל כשהיו חמישה עשר הם איבדו את הקשר. זה לא צריך לקרות, זה סימן שעוד לא היה קשר. כשיש חמישה עשר לפניי זה באמת דורש עבודה, כשיש חמישה אני כאילו מקבץ אותם כדמות אחת שקל לעבוד עליה. אני לא אומר שצריך להתחיל מיד בכמות גדולה, אבל אני חושב שקבוצה צריכה להיות כזאת שכולם מרגישים שהם עובדים בה כגוף אחד, ואז זה לא חשוב האם לפניך אחד או עשרים. 

אבל לאסוף אחד ועוד אחד ועוד אחד זה רק בתנאי שכולם יהיו תמיד לפניך כאחד. זו בדיקה האם באמת יש לך עסק עם קבוצה כאיש אחד בלב אחד. האם אתה מרגיש שאתה איתו בלב אחד? ומי זה "איתו"? איתו יכול להיות איש אחד או עשר ועשרים אנשים. לפי זה צריכה להיות הבדיקה. ואם עדיין אי אפשר, אז לקחת כמות מוגבלת של אנשים ולעבוד איתם. אבל כאן יש בעיה, אתה לוקח כמות מוגבלת ואחר כך מוסיף אליהם כמה, ואז ההרגל גם בעייתי, לעבור מכמות קטנה לכמות יותר גדולה. אולי לקחת מלכתחילה כמות יותר גדולה, אבל אנשים שכן מוכנים.

תלמיד: האם זו צריכה להיות ממש השקעה יומיומית עקבית, נניח אם אני עובד במטבח? 

זו חייבת להיות השקעה יומיומית בכולם, כך שאם אני עובד עכשיו במטבח או באיזשהו מקום אחר, לא חשוב איפה, אני בעצם עובד כלפי הקבוצה, וההשקעה שלי היא לקבוצה.

תלמיד: כשאני עובד במטבח ואני מכין אוכל, אני יודע שאני מכין אוכל לכל "בני ברוך", ואם אני עושה משהו אחר, אז אני פחות מרגיש שאני עושה משהו לכל "בני ברוך". האם מה שחשוב זו ההרגשה שאני עושה עכשיו משהו בשביל כל הקבוצה, או שאני ממש צריך לתפוס לידי אנשים פיזית, ולעבוד כלפיהם, לעבוד עם הסביבה הקרובה ולהרגיש את זה "חי" כזה כל הזמן?

יש כל מיני עבודות. נותנים לנו כל מיני הזדמנויות לעשות משהו. יש עבודות יותר כלליות שאנחנו יכולים לעשות יחד כולם, עבודות קבוצתיות. יש עבודה שמישהו אחד בודד באיזשהו מקום נידח עושה למען הקבוצה, ואנחנו לא איתו. יש כל מיני דברים. יש כאלה שעושים עבודה ולא רואים תוצאות ממנה עכשיו או אחר כך. יש כאלה שמשקיעים המון כוחות, אבל משום מה מהשמיים לא נותנים לראות תוצאה בצורה ברורה.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ אלא אפילו ההיפך יכולים לסדר מהשמים, שזה יהיה כישלון והאדם מסכן, עבד וכל כך טרח מכל הלב. אנחנו לא יכולים לפי ראות עניינו לדון את זה וכך לשקול את האדם.

אני זוכר איך החבר נסע לבבא סאלי, איזה הכנות, איזה מסכן, איך סחב דברים, וכמעט ולא יצא מזה שום דבר, לא לנו ולא להם, כלום, לא להפצה, לשום דבר. זאת דוגמה בולטת, כולם זוכרים, אני זוכר דברים כאלה. זה כבר היה לפני שלוש, ארבע שנים, אני לא זוכר בדיוק, אבל אני זוכר שהוא חשב שהוא ימכור שם מאה סטים של "זוהר", והוא מכר אולי אחד או שניים. אבל איזה הכנות, הוא סחב ומילא את הדירה של אמא שלו עם הספרים, ואז החזיר הכול בחזרה. אבל זה לא עובר סתם. אתה יכול להגיד, מה עשה? תראה מה שיצא מכל העבודה שלו. התוצאה היא אף פעם לא בידי האדם. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: הוא מציע בדיקה, לפי איפה שיש יגיעה שם זו טענת אמת. אם יש לך שתי אפשרויות, אז היצר הרע ימשוך אותך לאיפה שנוח לך, אבל מצד שני הוא אומר, אם אין לך מדריך שיודע מה אמת ושקר, אתה לא תדע. 

כן.

תלמיד: איזה מין סוג של בדיקה זה, איפה שיש יגיעה? אולי דווקא שם זה הכישלון.

בדרך כלל הבדיקה איך ללכת היא לפי איפה שיש יותר יגיעה.

תלמיד: אנחנו יודעים שהרבה פעמים אדם הולך דווקא למשהו קשה.

לא, לא יכול להיות.

תלמיד: הוא הולך כי יש שם משהו יותר מושך.

אולי, זהו. אז הוא לא הולך לפי היגיעה, הוא הולך לפי השכר. ללכת לאיפה שיש יותר יגיעה, הכוונה שאתה לא רואה על זה תשלום, אלא אתה רואה בזה רק יותר יגיעה, ואז אתה זקוק ללמעלה מהדעת, אז אתה זקוק לעזרה מלמעלה. בעל הסולם כותב, מה שאדם מסוגל לעשות זה לא נקרא יגיעה. פשוט מאוד, אם אני יכול להרים עשרים קילו, קשה לי עד שאני קורע את עצמי, אבל אני מרים את העשרים קילו, זה לא נקרא שעשיתי יגיעה.

אצלנו זה קצת אחרת פשוט, זה נקרא סתם עבודה, עשיתי מאמץ וביצעתי את זה. מה שבכוחי לבצע, זה נקרא סתם עבודה. "יגיעה" ברוחניות נקרא שאני לא מסוגל לעשות. אחרי כל המאמצים, וכל החשבונות והכול, כשאני מגיע לזה נגיד, ושוכב כאן משהו ששוקל לא עשרים קילו אלא מאתיים קילו, אז אני לא מסוגל, מה לעשות, אני פשוט מסתכל על זה. אבל אם אני חייב, אז אני כבר זקוק לכוח למעלה מן הטבע. אם יתנו לי את הכוח הזה למעלה מהטבע, שאני ארים את זה כמו שני גרם במקום מאתיים קילו, אז יהיה לי. אם לא יתנו לי, אז אני לא אוכל. פשוט מאוד.

תלמיד: מה זה חייב, למה חייב?

מידת הנחיצות. מידת הנחיצות בדבר, זה עומד בדרכי. אני חייב לעשות את זה, אני חייב עכשיו להכניע את עצמי כלפי החברים. אם אני בודק באמת איך זה, אחרי בדיקה נכונה, אם זו בדיקה נכונה, אז אני מבטיח לך שכל אחד ואחד יראה על עצמו שהוא לא מסוגל. זה כמו שאני צריך לעבור את השביל הזה ויש בלוק של מאתיים קילו בדרך, ולעקוף אותו אני לא יכול, לקפוץ אני לא יכול, אני חייב להזיז אותו. 

אני לא מסוגל, מה לעשות. אם אני לא מזיז את זה, אני פשוט נמצא באותו מקום. הגילוי של זה, שאני מגלה שזה מכשול של מאתיים קילו, שעומד בדרכי, ואני לא מסוגל להרים אותו, ושזה חשוב לי כחיים ומוות, פשוט אין לי ברירה, כמו חולה במצב אנוש שחייב תרופה ביד, ואם לא גמרנו, אם אני מגיע לכל המצבים האלה, ועם זאת מתגלה אליי שרק הכוח עליון יכול לעזור לי, ואז אני פונה אליו, המצב הזה שאני פונה אליו, עם כל הנחיצות שאני רוצה לעבור בדרך, להרים את המכשול הזה, שהוא יעזור לי לעשות את זה, או שהוא יעשה לי את זה, לא חשוב איך זה יתבטא, כל הדבר הזה שאני מגיע לנקודה הסופית, שאת היתר הוא יעשה, זה נקרא שעשיתי יגיעה. ואחר כך הוא עושה. איך הוא עושה את זה? או שהוא נותן לי לבצע את זה, או שהוא מתלבש בי ומבצע את זה, או שהוא כאילו לוקח אותי ואנחנו יחד עושים את זה, או שהוא בעצמו עושה את זה ואני כצופה, זה לא חשוב, יש כאן כל מיני וריאציות, ואז אני עובר. 

המצב הזה שהגעתי למצב שהבורא עושה, נקרא שנתתי יגיעה למעלה מהדעת. כי לא סתם כתוב יגיעה למעלה מהדעת, שאני לא מסוגל לעשות אותה, ולא דורשים ממני שאני אעשה, אלא דורשים ממני לעשות את הבירור הסופי, שאני לא מסוגל, ואני דורש מהבורא שהוא יעשה. וכך כל פעם ופעם. 

תלמיד: זה לא שאני קופץ על כל מאתיים קילו שאני רואה, אלא רק על מאתיים קילו שעומדים בדרך.

לא שאני אקפוץ על כל מאתיים קילו שאני רואה, אלא רק על אלו שעומדים בדרך. אבל אתה קופץ על כל המאתיים קילו שאתה רואה ובודק אותם, האם הם בדרך או לא. האם אתה מחפש את המאתיים קילו, או מחפש איך לעבור בדרך?

תלמיד: בעצם איך לעבור בדרך. אבל בעיקרון אנחנו בודקים רק איפה להשקיע יגיעה.

אני מחפש איפה להשקיע? האם זה שיעור ספורט שאני סתם לוקח משקולות פה ושם? יש הבדל, בשיעור ספורט המטרה שלי היא להרים כמה שיותר, המטרה היא במעשה עצמו. כאן אני מדבר עדיין שהמטרה שלי היא לעבור, להגיע לאיזו מטרה, ולהסיר את המכשול זה כבר אמצעי. אומנם אחר כך אני רואה שזה אותו דבר, אבל בכל זאת, עכשיו אנחנו מדברים על כך כאמצעי וכמטרה. 

תלמיד: אם התוצאה החיצונית לא משקפת את היגיעה ואת הרצון של האדם, אז למה אנחנו בכל זאת עושים בחירות לפי התפעלות חיצונית? יכול להיות שיש אנשים שמשקיעים הרבה יותר, אבל זה לא נראה כלפי חוץ. ‬‬‬‬‬‬

אנחנו בוחרים חברים ואנשים לדוגמה בתוך בני ברוך, לפי מראה עיניים, אנחנו לא יכולים אחרת. ואומרים כך, לפי המאמרים של הרב'ה, שזה באמת חייב להיות כך. אני לא צריך צדיק נסתר שיישב כאן בצד. יכול להיות שהוא ישפיע עליי ויעשה לי כך שאני בעצמי לא אדע מאיפה זה בא לי, אבל אני צריך חברים שאקבל מהם תמיכה, ותמיכה לא בזה שהם ישקיעו בי ויעשו לי את זה בהיסח דעתי ובהצנעת לכת, אלא שיעזרו לי כדוגמה, כדי שאני בעצמי אשתפר. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אני לא זקוק מהם רק לתמיכה שיתנו לי כמו נשמות גבוהות שעוזרות לנו ומושכות אותנו בכל מיני צורות קדימה כשאנחנו לא יודעים מזה. אני צריך את החברים שיתנו לי דוגמה שאני גם אבצע דברים בפועל כמוהם. אז אם איזה חבר, במקום לשבת כאן, יושב בבית ולומד בהתמדה ומשקיע כוחות, זה גם עוזר לקבוצה, אני לא אומר שלא, אבל הוא לא יכול להוות לי דוגמה בכך שבצורה החיצונית הוא יושב בבית. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

הוא צריך לתת לי דוגמה למעשים שלי. אני צריך לראות את מסירות הנפש שלו, אני לא רוצה שישחק לי כאן צדיק נסתר. הוא ממש צריך להראות לי את אהבת החברים שלו, כי זה מרבה שלום, זה נותן דוגמה שגם אני ארצה לעשות את זה. כשאני מסתכל על אחרים, אני מצפה מהם שיתנו לי כוח וילמדו אותי איך עושים וזה ימשוך אותי, זה יחייב אותי. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אם כולנו נהיה צדיקים נסתרים, אז כל אחד יעסוק רק בהצדקת החבר, לא משנה מה יעשה. בטוח שיש לו הצדקה ובטח שזה נכון וה' מסדר לו כך. הרי ודאי כל מעשה ומעשה שמתגלה אצלנו זה כבר רצון ה'. אבל מה יהיה מזה? אלא אנחנו צריכים כאן ללכת לא לפי "מה שמתגלה זה רצון ה'", אלא לפי "אם אין אני למי לי".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אנחנו נמצאים עכשיו כל פעם ופעם לפני המעשה. "אם אין אני למי לי", אני זקוק לקומנדו. להיפך, אני רוצה שכל אחד יראה לי עוד יותר ממה שכביכול אולי הוא כן עושה או מסוגל. מה אכפת לי מה הוא בפנים? העיקר בשבילי להתפעל, ואז אני אעשה באמת את מה שהוא לא יכול לבצע. ואחר כך אני אשחק אותו דבר ואז הוא יוכל לעשות. כל אחד יוכל לרומם את עצמו דרך האחר. אני יכול להגיד לעצמי עשר פעמים משהו, שום דבר לא יעזור. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: ובאופן תיאורטי אתה יכול לבחור. ‬

זה לא תיאורטי. אני יכול להגיד על עצמי, אתה לא מעשן לכן אתה לא מבין את זה. איזו שטיפת מוח עשיתי לעצמי, אילו ספרים קראתי ומה לא. הסתכלתי על צילומי הרנטגן שלי, היה לי אולקוס נורא, אילו כאבים סבלתי, ולא יכולתי לשכנע את עצמי. עוד קצת אולי, לא הסיגריות האלה, לא הג'יטאן, אז פילטרים כאלה. עברתי כל מיני דברים. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אבל נכנסתי פעם למקום שבו אסור לעשן, שכולם דוחים את זה. שאלתי, "אולי כן?", אז ענו לי "אני עוסק בזה?", בבוז כזה, בדחייה כזו, עד שלא היה לי בכלל קשה בכמה הימים שהייתי שם לא לעשן. עם ההרגל של שנים, הרגשתי את הדחייה, את השנאה שלהם לזה, עד כדי כך שהיה לי קל מאוד. הגוף לא דרש את זה, פשוט כאילו אני לא זקוק. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

בפנים, אם היית מודד מדידות רפואיות, היית רואה שהגוף זקוק לזה, כי "הרגל נעשה טבע שני", אבל אני לא הרגשתי את זה, אני זוכר שעד כדי כך השנאה לעישון שספגתי מהם דיכאה לי את כל ההשתוקקות, את כל הרגשת הרעב לניקוטין.

אז מה זה חברה? חברה יכולה לעשות לך מה שהיא רוצה, אתה תשתגע. אתה תיכנס לאיזו חברה ותשתגע מההשפעה שלה עליך.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: ומה ההבדל בין זה לפוליטיקאים?

ההבדל בין החברות הוא ממה אני הולך להתפעל. אתה שואל האם החברה שאני הולך להתפעל ממנה מהדרך הרוחנית, זו חברה שבה כולם משחקים? מה אכפת לי שהם משחקים, הגוף שלי מקבל משחק כזה כאמת ועושה דברים טובים. שישחקו כולם שנמצאים באצילות, שייתנו לי דוגמה מה זה אצילות לפי המעשים שלהם, אבל לא שכל אחד יעשה מעצמו צדיק נסתר שנמצא באצילות ומעצמו כאילו הוא כלום. לא, שיהיה כלום ויעשה כאילו הוא באצילות.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: מאיפה הוא יודע מה זה אצילות? 

לא, זה עניין אחר מאיפה הוא יודע. אבל מזה שהם ישחקו כלפיי ככה, אני אתפעל מזה, אני אעשה דברים כאלה בעצמי, הם ישפיעו אליי את הכוחות האלה. זה מה שאני דורש מהם. אני דורש מהם שיאהבו אותי? אני לא יכול. אבל אם הם יראו לי שהם מתעסקים באהבת חברים באמת, בחיצוניות, כי ודאי שבפנים כל אחד נשאר בשלו, אבל בחיצוניות, אם אני אתרשם מהם, אני אצטרך בעל כורחי, אם אני רוצה או לא רוצה, למעשה ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬לא בעל כורחי, זה כבר יהיה הרצון שלי, לעשות פעולות שלפני זה לא חלמתי שאני יכול.

פתאום אני ארוץ ואעשה לזה ולאחר, אני לא אוכל לא לעשות את זה, עד כדי כך אני אתפעל מהם. אני איהנה מזה שאני אעשה דברים כאלה, זה יהיה חיסרון בתוכי, זה לא יעלה לי במאמץ לעשות דברים טובים כאלה. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

היום, לחשוב על מישהו ולעשות משהו זה דורש הרבה מאמצים. אני עושה לעצמי בפנים כל מיני חשבונות, כדאי לך, תעשה קצת משהו, זה בכל זאת חוזר אליך, אומרים אולי רוחניות, אולי קצת גשמיות. אז אתה לא תצטרך את כל החשבונות האלה, זה פשוט יהפוך להיות אתה. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

‬

תלמיד: מתוך קנאה?

לא חשוב מתוך מה. קנאה, תאווה, כבוד, לא חשוב מה, אנחנו צריכים להשתמש בזה. אבל זה לא מתוך קנאה, זה מתוך דוגמה. גם קנאה יש כאן, אבל גם התפעלות כזו שאתה רוצה או לא רוצה, זה בא כביכול מהרוח. ואם הדבר הזה לא יהיה כדוגמה בתוך החברה, בולט ומכובד, ולא שכולם יגידו, "אה, זה בסדר", אלא מכובד, אז זה לא יעבוד.

מי שיזלזל בדוגמאות כאלה, בדברים כאלה, מיד לזרוק. מי שרוצה ללמוד, עוד לא יכול, חדש, חלש, לא יודע מה, שיישאר סביב הקבוצה. אבל מי שנמצא באיזשהו זלזול, לא חשוב מה, רואים בו את זה, פשוט עף מכאן. ואז באמת יש תקווה. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬

(סוף השיעור)