שיעור בוקר 10.08.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א', עמ' 537. "שנאת חינם בעבודה מהו"

שנאת חינם בעבודה מהו

תשמ"ז - מאמר כ"ד
1986/87 - מאמר 24

"חז"ל אמרו (יומא ט', ע"ב) "מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חינם". ויש להבין, מהו החומר של שנאת חינם. עד כדי כך שאמרו חז"ל, אף על פי שהיתה שם תורה ומצות וגמילות חסדים, ומכל מקום אם היתה שנאת חינם, כלום לא שוה, שיהא כח להגן על חורבן בית המקדש.

ועוד יש להבין, בשביל מה היה צריך לחרב המקדש, אם יש שם כל אלה שלושה דברים, שמשמע, אם יש שם שנאת חינם, כבר אין מקום שהמקדש ישאר על קיומו, אלא שהוא מוכרח להיחרב.

אם כן צריכים להבין, מהו הקשר "שנאת חינם" ל"מקדש". ועוד יש להבין, שמשמע שבשביל שנאת חינם, מה שאין כן אם היתה שנאה ולא חינם, לא היה איסור כל כך חמור, והמקדש כן היה יכול להתקיים.

ובתורה כתוב (קדושים, שלישי) "לא תשנא את אחיך בלבבך". ששם משמע, כמו שמפרש רשב"ם שם "אם גמלך רעה". אם גמלך רע, מכל מקום אסור לשונאו. ומכל שכן בחינם ודאי אסור. וזה הוא רק איסור באופן אחד. ואם האיסור הזה היה בחינם, כבר אין זכות קיום למקדש, ולא היתה ברירה אחרת אלא שיחרב. כלומר, אם היתה שם שנאה, והשנאה לא היתה בחינם, המקדש לא היה נחרב. וכל הסיבה לחורבן המקדש, היתה רק משום, שהשנאה היתה בחינם. אם כן יש להבין הקשר בין שנאת חינם למקדש.

בתפילת "יהי רצון", שאומרים לפני אמירת תהילים, כתוב וזה לשונו "וזכות דוד המלך עליו השלום יגן, שתאריך אפך, עד שובנו אליך בתשובה שלמה לפניך, ומאוצר מתנת חינם חנני".

ויש להבין, מהו הקשר, שמבקשים על תשובה שלימה, משמע, שלא חסר לנו שום דבר, ואין אנו מבקשים שום דבר בעולם, ואח"כ תיכף אנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם חנני", שמשמע שאנחנו רוצים עוד משהו חוץ מתשובה שלמה. ועוד משמע מכאן, שבאמת אנו רוצים שכר תמורת עבודתנו, רק מסיבת שאנחנו מלא עוונות ופשעים, ואנחנו מבקשים שתכפר על פשענו, ואנחנו רוצים לשוב בתשובה. לכן לא מגיע לנו שכר. מסיבה זו לא מבקשים שכר. ומשום זה אנו מבקשים ממך "מאוצר מתנת חינם חנני".

וזה יש להבין, הלא אנו צריכים לעבוד לשם שמים ולא לקבל שכר. ואנו כן מבקשים ממנו, שיתן לנו. ולא שיכולים לומר "תן לנו שכר". משום שלא מגיע לנו, משום שאנחנו חוטאים. לכן אנו רוצים מתנת חינם. ולפי זה, איך מותר לבקש בחינם שיתן לנו. הלא אין אנו צריכים שום דבר בשבילנו, אלא הכל בשביל תועלת ה'. אם כן, איך אנו מבקשים, שיתן לנו "מאוצר מתנת חינם". וכי משם כן מותר לקבל לעצמנו.

אולם כפי שלמדנו, שעיקר עבודתנו היא, היות שהבורא ברא כלי לקבל את הטוב ועונג, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". זאת אומרת, בלי השתוקקות לא יכולים להנות משום דבר, מטעם שכך אנו רואים בטבע שלנו, לכן הכלי המקורי שיכול להנות, נקרא "רצון לקבל הנאה".

אמנם נעשה אח"כ תיקון, המכונה "השתוות הצורה", שהוא, שלא להשתמש עם הרצון לקבל לעצמו, אלא כפי שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כלומר, כמו שהבורא ברא את העולם, המכונה "רצון לקבל הנאה", והרצון הזה נקרא, שברא אותו "יש מאין", כי הרצון להשפיע, שיש בו יתברך, ברא דבר חדש.

ובכדי שלא תהיה בחינת בושה, אנו צריכים להמציא לנו את הרצון להשפיע, מה שיש לו יתברך, מטרם שברא אותנו עם הרצון לקבל. והיות שהרצון להשפיע הזה הוא נגד הטבע שלנו, לכן אנו מבקשים ממנו, שכמו שנתן לנו את הרצון לקבל, הוא יתן לנו עכשיו את הרצון להשפיע, שיש לו, שמסיבתו ברא לנו רצון לקבל. כי אין לנו כח ללכת נגד הטבע. אלא הבורא, שנתן לנו את הטבע הזה, הוא יכול לתת טבע שני. כלומר, שרק הוא יכול לתת לנו, שאנחנו נשתמש בכלים דהשפעה.

ובזה יש לפרש, מה שאנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם חנני", הכוונה, מרצון של הבורא, שברא העולם, היה מתנת חינם. כי למי היה חייב. כמו כן אנו מבקשים ממנו, שיתן לנו מאוצר הזה, הנקרא "מתנת חינם". כלומר, שגם לנו יהיה הכח הזה לעבוד עבודת הקודש בחינם, הנקרא "שלא עמ"נ לקבל פרס".

ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הקשר בזה שאנו מבקשים ואומרים "שתאריך אפך עד שובנו אליך בתשובה שלמה לפניך". ואח"כ אנו מבקשים, שיתן לנו מאוצר מתנת חינם. מתחיל בתשובה, שרק זה חסר לנו. ותיכף אנו אומרים "תן לנו". שתשובה משמע, שאנו רוצים לחזור להשורש, כמו שכתוב בזה "תשובה נקרא, תשוב ה' לגבי ו'", שפירושו הוא, שה', הנקרא מלכות, שהיא בחינת קבלה, תשוב לגבי ו', הנקרא המשפיע.

כלומר, שע"י זה שאנו רוצים לעשות כל מעשינו שיהיו בעמ"נ להשפיע, גורמים, שגם בהשורש נשמה של כל אחד ואחד, שהיא המלכות, יהיה הכל בעל מנת להשפיע. נמצא לפי זה, שתשובה, שאנו מבקשים, הוא, אנחנו רוצים לעשות מעשים רק להשפיע. ותיכף אנו אומרים "תן", היינו שאנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם חנני".

ולפי מה שהסברנו לעיל, יהיה הפירוש של "אוצר מתנת חינם" הסבר על תשובה. כלומר, איזו בחינת תשובה אנו מבקשים. על זה תיכף אנו מסבירים. זאת אומרת, אנו רוצים, שתיתן לנו הרצון להשפיע, הנקרא "אוצר מתנת חינם". כלומר, את הרצון הזה, שעמו בראת את העולם, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו" בלי שום תמורה, אלא רק בחינם, כידוע שבריאת העולם נקרא "בנדבה". את הרצון הזה תן לנו. נמצא, מה שאנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם", זה הסבר על איזו בחינת תשובה אנו רוצים, כנ"ל כמו שכתוב בזה"ק "שתשובה נקראת תשוב ה' לגבי ו'".

ובהאמור נבין מה ששאלנו,"

סדנה

בואו נדבר על זה. מה זה נקרא בחינת חינם שאנחנו מבקשים בעשירייה? מה זה בחינת חינם ואחר כך למה יש בזה שנאת חינם ועל מה אז אנחנו מבקשים?

*

קריין: אנחנו ממשיכים בטור ב' בעמוד 538. טור ב' למעלה פסקה שנייה.

"ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל, שמקדש שני נחרב, הגם שהיה שם תורה ומצות וגמילות חסדים. ומכל מקום כיון שהיתה שם שנאת חינם, לא היה יכול להתקיים. ותו"מ וגמילות חסדים לא היה להם כח להציל מחרבן בית המקדש.

ובהנ"ל שהסברנו, כי ענין "מתנת חינם" פירושו, שצריכים כלים שהקדושה יתקיים בהם. אחרת הקדושה מוכרחת להסתלק, מטעם שאין השתוות הצורה בין האור להכלי. כי קדושה הוא להשפיע. ואם הכלי הוא בעמ"נ לקבל, אז האור מוכרח להסתלק. ומסיבה זו אנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם חנני".

והיות בבית שני היתה שנאת חינם, כלומר שהם היו שונאים את הבחינת "חינם", שהכוונה הוא לעבוד בחינם בלי שום תמורה, אלא שלא עמ"נ לקבל פרס, לכן אפילו שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מכל מקום, כיון שלא היתה להם הכוונה דעמ"נ להשפיע, אין אז מקום להקדושה, שתוכל להתיישב שם, כנ"ל מטעם הופכיות הצורה שיש ביניהם. ומשום זה היה המקדש מוכרח להיחרב.

אלא סדר העבודה הוא, שאנו צריכים לתורה ומצות ולגמילות חסדים, בכדי שזה יביא לנו כח לעבוד בחינם, שזהו רק בחינת אמצעי להגיע להמטרה. והמטרה היא להגיע לידי דביקות בה', שהיא השתוות הצורה, כמו שכתוב "ולדבקה בו". וכדרשת חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום".

והתרי"ג מצות במצב זה הם האמצעים להגיע לידי דביקות. ונקראים בלשון הזה"ק "תרי"ג עיטין". כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב, מראות הסולם אות א') וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקרא אמנם גם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקרא המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין. והוא לשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת".

ובהנ"ל מוסבר לנו, שסדר העבודה הוא בזמן ההכנה, שצריכים לקיים תו"מ, שזהו עצה, שבזכותם יכולים להגיע לידי דביקות, הנקרא "השתוות הצורה". ורק לאחר כך, שיהיה להם כלים המוכשרים לקבל אור עליון, אז נעשים התרי"ג מצות לבחינת פקדון. היינו, שזוכים לכל האורות, המיוחדים לכל מצוה ומצוה, כפי בחינתה.

והיות ששם היתה שנאת חינם, שהיו שונאים את העבודה בחינם בלי שכר, כלומר שלא היה להם שום צורך לעבוד בשלא עמ"נ לקבל פרס, אלא התורה והמצות, וגמילות חסדים, היה הכל בעמ"נ לקבל שכר, ומשום זה נקרא עבודה זו "לא זכה, נעשית לו סם המוות". ולכן הקיום של התורה ומצות וגמילות חסדים, שהיה בבית שני, זה לא היה יכול להציל את חורבן המקדש. כי כדי להחזיק את הקדושה, צריכים כלים דהשפעה, כנ"ל. וזה לא היה להם. ולכן נחרב המקדש.

ובהאמור יוצא, שהגם שהאדם נולד מהכלי, שהבורא נתן לו, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", וכל מה שהאדם עובד ומרויח, הכל שייך לרשותו של המקבל, ואין לאף אחד שייכות להרכוש הזה, מה שהאדם רוכש. כלומר, הן האדם והן הרכוש, הכל שייך להמקבל לעצמו.

וזהו כמו שאומר (הקדמה לספר הזהר, אות י"א) וזה לשונו "כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה".

לפי זה יוצא, באמת הכל שייך להמקבל. אם כן איך אומרים לו "אחר י"ג שנה, תדע לך, שהגם עד עכשיו הכל היה שייך לך, אבל מכאן ולהבא, אתה וכל הרכוש, מה שאתה רואה, הכל צריכים להעביר לרשותו של הקב"ה, ובשבילך אין שום דבר, כלומר שעד עכשיו היית בחינת "גוי", ועכשיו לוקחים כל, מה שיש להגויים, ומעבירים הכל לרשותו של "ישראל".

ו"רשותו של ישראל" מהו. זהו רשותו של הקב"ה, המכונה ישר-אל. שפירושו, שהכל, מה שיש לישראל, הכל נכנס לרשות היחיד. נמצא עכשיו, שכל מה שהיה ברשותו של המקבל, שלכל פרט ופרט מוכרחים עתה כל הפרטים ביחד, שנקראים "אומות העולם", משום שהכל היה שייך להם, אומרים להם עכשיו, שכל פרט ופרט של המקבל לעצמו, צריך לוותר על מה שיש לו, ולהעביר את הכל לרשותו של ישראל. ומהו "רשותו של ישראל". כנ"ל, הקב"ה הוא רשותו של ישראל, כי אין להם שום רשות בפני עצמם, אלא כולם רוצים להיבטל להקב"ה.

ובזה יש לפרש דברי רש"י, על מה שמפרש על כתוב "בראשית". וזה לשונו "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל התורה, אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה, שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח ב"בראשית". משום כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים. שאם יאמרו עכו"ם, ליסטים אתם, שכבשתם ז' אומות. הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם. וברצונו נטלה מהם, ונתנה לנו".

ויש להבין זה על דרך העבודה, מה בא זה ללמדנו. וכפי שהסברנו, נבין זה בפשטות. כי הבורא ברא את העולם על הכוונה להטיב לנבראיו. שהיא, המקבל לעצמו הוא יהנה. ובכדי שתהיה בחינת דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", נעשה תיקון שלא לעבוד עבור המקבל לעצמו, אלא לתועלת ה', שזהו הנקרא "בעמ"נ להשפיע".

וידוע שבעמ"נ להשפיע נקרא "ישראל", ובעמ"נ לקבל נקרא "אומות העולם". והיות שיש ז' מידות דקדושה, שהם חג"ת נהי"מ, כמו כן יש בהקליפות גם כן ז' מידות רעות, שהם נקראים "ז' אומות". וצריכים להוציא הכל מרשותם, ולהעביר אותם לישראל. כלומר, שהבעלות על הז' מידות יהיו ישראל ולא אומות העולם, שהם ז' אומות, שהם כנגד ז' קליפות.

וכמו שאומר (בהקדמה, שם) "שעד י"ג שנה האדם ברשות הקליפות. ולאחר כך הוא צריך לצאת מהקליפות, שאז הוא הזמן שנקרא "עכו"ם". ולכנס לקדושה, הנקרא "ישראל". אז באים הקליפות עם הטענות "הלא הקב"ה ברא אותנו, היינו הרצון לקבל לעצמו. ונתן אתכם תחת שליטתנו. ומדוע אחר י"ג שנה אתם רוצים לצאת משליטה שלנו. ולא עוד, אלא אתם רוצים לשלוט עלינו". וזוהי טענת הגוף לאדם, בזמן שרוצה לצאת מבחינת עכו"ם, הנקרא "קבלה עצמית", ולהיות "ישראל", שהוא לעשות הכל בעמ"נ להשפיע לה'.

וזה שכתוב "לסטים אתם, שכבשתם ז' אומות. הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה". שפירושו, הלא מי הוא בעל הבית של העולם. כלומר, הבורא, שברא את העולם בכדי להטיב לנבראיו. מקודם ברא, שהמקבל לעצמו, הוא יקבל ממנו הטוב והעונג. ואח"כ, בכדי שהנבראים לא ירגישו שום חסרון בעת קבלת הטוב והעונג, נעשה דין, והאור נסתלק מהמקבל לעצמו. והאור ניתן להמקבל בעמ"נ להשפיע. והמקבל לעצמו נשאר בחושך בלי אור.

ומזה נמשך אח"כ, בבריאת הנשמות ובעולם התיקון, ב' מערכות, אבי"ע דקדושה ואבי"ע דטומאה. והאדם יוצא ונולד ונמצא עד י"ג שנה בשליטת אבי"ע דטומאה. ואח"כ, בסגולת תו"מ, הוא יוצא משליטתם, ולוקח הכל עם עצמו לצד הקדושה.

זהו שהאומות העולם טוענים "ליסטים אתם", שכבשתם ז' אומות. שהכוונה, שהאומות העולם שבאדם טוענים להאדם "מה אתם מרעיש עולמות, הלא אתה רואה, שהקב"ה ברא את הרצון לקבל עצמו. ובטח הוא רוצה, שהרצון לקבל הוא יהנה מהעולם. ומדוע אתה רוצה לעשות ההיפך. כלומר, להוציא כל ההנאות מקבלה עצמית, ולתת הכל לבחינת "ישראל", הנקרא בעמ"נ להשפיע. אם כן, אתה רוצה להיות גנב. ואתה אומר, שהקב"ה מסכים לזה. היתכן".

ועל זה באה התשובה, שזהו כמו שכתוב "מים גנובים יומתקו" (משלי ט'), שע"י הגנבה זו יומתקו, שמוצאים הכל מהמקבל לעצמו, הנקרא "בחינת עכו"ם", שהם בחינת ז' אומות. ימתקו, זאת אומרת, דוקא ע"י בחינת ישראל, שלוקחים חלקים מן הקליפות ומעלים אותם לקדושה, זה יהיה התיקון שלהם. שרק ע"י הגנבה, מה שהם חושבים, שלוקחים מהם מה שיש להם, יקבלו תיקון.

כי בכלים שלהם, היינו בבחינת עכו"ם, שהם בחינת ז' אומות, הם רוצים לקבל. ובאמת הם מקבלים. אבל זהו רק בחינת "נהירו דקיק" בערך מה שהבורא רוצה לתת. כמו שכתוב "להטיב לנבראיו הוא בהרחבה, ולא באור דק מאוד, שזה ניתן להם רק בכדי שיתקיימו, שיהיה להם קיום, עד שיקבלו באמת כל האור, שהיה במחשבת הבריאה. ובגמר כל התיקונים, אומר הזה"ק, "עתיד מלאך המוות להיות מלאך קדוש". וכמו כן אומר "עתיד ס"מ להיות מלאך קדוש".

נמצא, שדוקא ע"י הגנבה, שאומרים אומות העולם "ליסטים אתם", ע"י זה הם מקבלים מיתוק, שכל פעם עובר חלק מהם לקדושה. והם מקבלים תיקון בזה. וזה שכתוב "מים גנובים ימתקו". מה בא להשמיענו הכתוב הזה בדרך העבודה. שאנחנו נדע, בשיעור שאנחנו יכולים להוציא רכוש מהס"א והקליפות, שהם בחינת קבלה, בשיעור זה אנו ממתיקים את הרע ומקבל תיקון שלם. ובזמן שיצאו כל הבחינות, שנפלו לתוך הקליפות, ויכנס לתוך הקדושה, אז יהיה גמר התיקון. והכל יבוא על שלימותו."

שאלה: מה הקשר בין שנאת חינם שהוא מסביר כאן שזה שנאה לעבודה ללא תמורה לבין חיבור בקבוצה או לשנאת אחים?

אין עבודה ללא תמורה אלא כך זה נקרא, אבל אי אפשר לעבוד ללא תמורה אלא אם כן אדם לא שפוי בדעתו, לגמרי יש לו בעיה בכלים, כי אין קשר בין מה שהוא עושה לבין מה שהוא רוצה להשיג. אתה יכול לראות את זה בילדים קטנים אולי, אבל גם אצלם יש את הכוח המניע, או אצל משוגעים נגיד, אדם שיש לו איזו בעיה. אבל האדם הרגיל הוא תמיד יודע שהוא רוצה להשיג משהו. אלא "חינם" זה נקרא רק לעומת הכלים דקבלה, אחרת לא.

תלמיד: אני חשבתי ששנאת חינם זה שנאת אחים אבל כאן הוא אומר שזאת שנאה לעבודה בחינם בלי שכר, אז מה הקשר?

בלי שכר הכוונה שאני רוצה שכר אחר, לא מה שהכלים בדרך כלל רוצים. אני רוצה להשיג השפעה, כוח השפעה, להשפיע, לצאת מכוח הקבלה מהכלים האלו, ובעצם יוצא שאני עובד חינם, כי בהם אני לא מקבל כלום, ברצון לקבל אני לא מקבל כלום.

מה שמתפשט ברצון לקבל בצורה כמו שאנחנו לומדים כפי בתע"ס ובפתיחה זה מסך ואור חוזר. לא שיש שם מילוי. הרצון לקבל אף פעם לא מקבל מילוי. רק הכוונה שאנחנו מרכיבים מעל הרצון לקבל היא מקבלת מילוי.

תלמיד: אני רוצה להשפיע, רוצה להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, איך זה קשור לשנאת אחים?

בוא נגיד כך, את מי אני צריך לשנוא? אני צריך לקבל הערכת הדבקות בבורא, גדלות הבורא ולרצות להיות דבוק בו ואז אני אשנא מה שמפריע לי. זהו. אז יצא לי שיש לי שנאת חינם. למה שנאת חינם? כי בעצם אין לי שכר רציונאלי בוא נגיד, שאני רוצה לאהוב את ההשפעה ולשנוא את הקבלה. למה? מה יש לך מזה? כלום. למה אתה רוצה? אני מעריך את זה. למה אתה מעריך? אין תשובה. זאת אומרת, כלפי הכלים דקבלה אין לנו שום הצדקה. אין. לכן אלו שיש להם נקודה שבלב, משתוקקים לזה ואלו שאין להם נקודה שבלב לא מבינים מה המשוגעים האלה רוצים? למה הם צריכים לרוץ אחרי משהו?

תלמיד: כי זאת תכונה ששייכת לבורא לכן יש שכר כביכול. יש בורא, יש לו תכונה כזאת, אני רוצה להיות כמוהו. זהו.

למה אתה רוצה?

תלמיד: כי זה כתוב שזה המצב הכי טוב. הכי מושלם.

הרצון לקבל שלך לא מרגיש שזה טוב. בהתחלה אולי הוא מרגיש ואז הוא מושך אותך לזה אבל אחר כך אתה מבין שזה לא זה. לא לזה חשבתי שאני מגיע. כמה כאלו אנשים יש כאן, והיו, שחשבו "אני עוד מעט מגיע [למשהו] שנקרא "השפעה", שנקרא "אהבת הזולת", לא חשוב אבל התכוונו לזה שיהיה להם מילוי לרצון לקבל.

וכשהתחילו לגלות שבכלל לא מדובר על זה, אלא שאני צריך להשפיע ולאהוב את הזולת ושזה יהיה רק השכר שלי, זאת אומרת, שאני אתנתק מעצמי וכל השכר הוא יהיה בזה שאני אשרת את האחרים ולעצמי חס ושלום שלא יהיה לי כלום בחזרה, רק שיהיה לי כוח להשפיע ואני כאילו לעומת המצב הקודם שלי, לעומת הרצון לקבל שלי, אני כאילו נמצא ללא שום מילוי. אז בשביל מה אני נמצא כאן? כדי לבטל את החיים שלי? לוותר על החופש, על כל דבר בשביל הזולת.

ברגע שהם מרגישים מה אנחנו מתכוונים בחינוך שלנו, בעבודה שלנו, אז הם מתחילים לשנוא אותנו למרות שהם באו אלינו כדי להיות איתנו יחד, אבל לא לזה התכוונו. ואז יוצא שנדמה להם שאנחנו כאילו רימינו אותם, שיקרנו להם, משכנו אותם "עולם הזה", "עולם הבא", "הכרות הבורא", "גילוי עולם העליון". ומה יוצא? יכול להיות שהכול יוצא, אבל יוצא תכלס בזה שאני אוהב את הזולת, בזה שאני משרת את הזולת, בזה שאני משקיע הכול בהשפעה לזולת. ואז מה? בכלים האלו שאני משפיע לזולת אני מרגיש תענוג מהשפעה לזולת ואז זה נקרא "העולם הבא", ואז זה נקרא שאני מגלה את הא-לוקות.

א-לוקים כזה אני לא רוצה. ואז הם מקללים אותנו ש"אנחנו היינו כאן בשקר", רימו אותם ועוזבים, בורחים ונעשים שונאים שלנו כי נמצא שאנחנו ממש שקרנים. כי הם בדקו את המילים שלנו בכלים דקבלה ושהגיע להם זמן לעבור לכלים דהשפעה כדי להתחיל לקבל את התשלום, והתשלום הוא בכלים דהשפעה, התשלום הוא שיהיה לי כוח להשפיע, שתהיה לי יכולת להשפיע, אז "אני לא רוצה את זה". וככה זה.

לכן יש כאן עניין, בעיה של "חינם". מה זה החינם הזה ולמה אנחנו שונאים את החינם הזה?

תלמיד: שוב, מה הקשר בין שנאה לעבודה ללא שכר לבין שנאת חברים, שנאת אחים שעל זה כתוב שבגלל זה נחרב בית המקדש?

אני צריך להתקשר עם החברים עד כדי כך ולמשוך מאור המחזיר למוטב ולעשות כל מיני פעולות כדי שיהיה לי גילוי. מה הוא הגילוי? שאני לא אוהב אותם, שאני לא רוצה להתקרב אליהם, עד כדי כך שאין לי שום יחס אליהם. ואז אנחנו עוברים כאן יחד על ידי תמיכה הדדית איזו תקופה שבה אנחנו מקבלים מאור המחזיר למוטב בכל זאת. זה נקרא "כשור לעול וחמור למשא"¹, זאת אומרת למרות שאין לי שום טעמים, עד שהאור הזה משפיע, ומשפיע, ומשפיע ואז הוא נותן לי תכונות חדשות, הערכה חדשה ואני בכל זאת מתחיל להעריך השפעה ויחס לזולת שבהם אני רוצה לחיות. וכך ממשיכים. אני לא יודע. אין לי כאן מילים.

תלמיד: אז יוצא ששנאת חינם זה רק לאלו שלומדים קבלה.

ודאי.

תלמיד: אין קשר לעם וכל מה שאנחנו אומרים שצריכים לאהוב אחד את השני. זה לא שייך.

לא. לעמך לא שייך איך לאהוב או מה. העמך מקבל מהראש לגוף השפעה ולאט לאט מיתקן עד כמה שאפשר וגם התיקון שלו הוא בזה שהולך אחרי ראש. מגיעה לו איזו הארה שהיא מכוונת אותו אחרי הראש.

שאלה: עכשיו עוד הוא אומר פה על גמילות חסדים, שזאת השפעה. איך אפשר לעשות גמילות חסדים על מנת לקבל פרס? איך זה אפשרי? הרי גמילות חסדים זה להשפיע על מנת להשפיע, אז איך אפשר?

לא. אל תחשוב על זה ככה. אם אתה מדבר בצורה עממית אז ככה הם חושבים. תראה כמה גמחי"ם יש.

תלמיד: אז איך הוא כותב פה? הוא כותב למי?

הוא כותב לאנשים שצריכים לעבור לאט לאט, מתכוונים, אולי מיועדים לעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. למי הוא כותב? לא לאלו שנמצאים לגמרי בעל מנת לקבל ואפילו לא מודעים לזה ולא לאלו שנמצאים בעל מנת להשפיע וכבר מודעים לזה. זה לא לאלו ולא לאלו, אלא לאלה שנמצאים לפני המעבר בכל מיני תהליכים.

קריין: עמוד 537 כתבי רב"ש כרך א'.

שנאת חינם בעבודה מהו

תשמ"ז - מאמר כ"ד
1986/87 - מאמר 24

"חז"ל אמרו (יומא ט', ע"ב) "מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חינם". ויש להבין, מהו החומר של שנאת חינם. עד כדי כך שאמרו חז"ל, אף על פי שהיתה שם תורה ומצות וגמילות חסדים, ומכל מקום אם היתה שנאת חינם, כלום לא שוה, שיהא כח להגן על חורבן בית המקדש.

ועוד יש להבין, בשביל מה היה צריך לחרב המקדש, אם יש שם כל אלה שלושה דברים, שמשמע, אם יש שם שנאת חינם, כבר אין מקום שהמקדש ישאר על קיומו, אלא שהוא מוכרח להיחרב.

אם כן צריכים להבין, מהו הקשר "שנאת חינם" ל"מקדש". ועוד יש להבין, שמשמע שבשביל שנאת חינם, מה שאין כן אם היתה שנאה ולא חינם, לא היה איסור כל כך חמור, והמקדש כן היה יכול להתקיים.

ובתורה כתוב (קדושים, שלישי) "לא תשנא את אחיך בלבבך". ששם משמע, כמו שמפרש רשב"ם שם "אם גמלך רעה". אם גמלך רע, מכל מקום אסור לשונאו. ומכל שכן בחינם ודאי אסור. וזה הוא רק איסור באופן אחד. ואם האיסור הזה היה בחינם, כבר אין זכות קיום למקדש, ולא היתה ברירה אחרת אלא שיחרב. [כלומר, אם היתה שם שנאה, והשנאה לא היתה בחינם, המקדש לא היה נחרב.]" כאילו אם השנאה היא לא בחינם, עבור משהו שמצדיק את השנאה, אז בסדר גמור, בית המקדש נשאר. "וכל הסיבה לחורבן המקדש, היתה רק משום, שהשנאה היתה בחינם. אם כן יש להבין הקשר בין שנאת חינם למקדש.

בתפילת "יהי רצון", שאומרים לפני אמירת תהילים, כתוב וזה לשונו "וזכות דוד המלך עליו השלום יגן, שתאריך אפך, עד שובנו אליך בתשובה שלמה לפניך, ומאוצר מתנת חינם חנני".

ויש להבין, מהו הקשר, שמבקשים על תשובה שלימה, משמע, שלא חסר לנו שום דבר, ואין אנו מבקשים שום דבר בעולם, ואח"כ תיכף אנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם חנני", שמשמע שאנחנו רוצים עוד משהו חוץ מתשובה שלמה. ועוד משמע מכאן, שבאמת אנו רוצים שכר תמורת עבודתנו, רק מסיבת שאנחנו מלא עוונות ופשעים, ואנחנו מבקשים שתכפר על פשענו, ואנחנו רוצים לשוב בתשובה. לכן לא מגיע לנו שכר. מסיבה זו לא מבקשים שכר. ומשום זה אנו מבקשים ממך "מאוצר מתנת חינם חנני".

וזה יש להבין, הלא אנו צריכים לעבוד לשם שמים ולא לקבל שכר. ואנו כן מבקשים ממנו, שיתן לנו. ולא שיכולים לומר "תן לנו שכר". משום שלא מגיע לנו, משום שאנחנו חוטאים. לכן אנו רוצים מתנת חינם. ולפי זה, איך מותר לבקש בחינם שיתן לנו. הלא אין אנו צריכים שום דבר בשבילנו, אלא הכל בשביל תועלת ה'. אם כן, איך אנו מבקשים, שיתן לנו "מאוצר מתנת חינם". וכי משם כן מותר לקבל לעצמנו.

אולם כפי שלמדנו, שעיקר עבודתנו היא, היות שהבורא ברא כלי לקבל את הטוב ועונג, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". זאת אומרת, בלי השתוקקות לא יכולים להנות משום דבר, מטעם שכך אנו רואים בטבע שלנו, לכן הכלי המקורי שיכול להנות, נקרא "רצון לקבל הנאה".

אמנם נעשה אח"כ תיקון, המכונה "השתוות הצורה", שהוא, שלא להשתמש עם הרצון לקבל לעצמו, אלא כפי שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כלומר, כמו שהבורא ברא את העולם, המכונה "רצון לקבל הנאה", והרצון הזה נקרא, שברא אותו "יש מאין", כי הרצון להשפיע, שיש בו יתברך, ברא דבר חדש.

ובכדי שלא תהיה בחינת בושה, אנו צריכים להמציא לנו את הרצון להשפיע, מה שיש לו יתברך, מטרם שברא אותנו עם הרצון לקבל. והיות שהרצון להשפיע הזה הוא נגד הטבע שלנו, לכן אנו מבקשים ממנו, שכמו שנתן לנו את הרצון לקבל, הוא יתן לנו עכשיו את הרצון להשפיע, שיש לו, שמסיבתו ברא לנו רצון לקבל. כי אין לנו כח ללכת נגד הטבע. אלא הבורא, שנתן לנו את הטבע הזה, הוא יכול לתת טבע שני. כלומר, שרק הוא יכול לתת לנו, שאנחנו נשתמש בכלים דהשפעה.

ובזה יש לפרש, מה שאנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם חנני", הכוונה, מרצון של הבורא, שברא העולם, היה מתנת חינם. כי למי היה חייב. כמו כן אנו מבקשים ממנו, שיתן לנו מאוצר הזה, הנקרא "מתנת חינם". כלומר, שגם לנו יהיה הכח הזה לעבוד עבודת הקודש בחינם, הנקרא "שלא עמ"נ לקבל פרס".

ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הקשר בזה שאנו מבקשים ואומרים "שתאריך אפך עד שובנו אליך בתשובה שלמה לפניך". ואח"כ אנו מבקשים, שיתן לנו מאוצר מתנת חינם. מתחיל בתשובה, שרק זה חסר לנו. ותיכף אנו אומרים "תן לנו". שתשובה משמע, שאנו רוצים לחזור להשורש, כמו שכתוב בזה "תשובה נקרא, תשוב ה' לגבי ו'", שפירושו הוא, שה', הנקרא מלכות, שהיא בחינת קבלה, תשוב לגבי ו', הנקרא המשפיע.

כלומר, שע"י זה שאנו רוצים לעשות כל מעשינו שיהיו בעמ"נ להשפיע, גורמים, שגם בהשורש נשמה של כל אחד ואחד, שהיא המלכות, יהיה הכל בעל מנת להשפיע. נמצא לפי זה, שתשובה, שאנו מבקשים, הוא, אנחנו רוצים לעשות מעשים רק להשפיע. ותיכף אנו אומרים "תן", היינו שאנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם חנני".

ולפי מה שהסברנו לעיל, יהיה הפירוש של "אוצר מתנת חינם" הסבר על תשובה. כלומר, איזו בחינת תשובה אנו מבקשים. על זה תיכף אנו מסבירים. זאת אומרת, אנו רוצים, שתיתן לנו הרצון להשפיע, הנקרא "אוצר מתנת חינם". כלומר, את הרצון הזה, שעמו בראת את העולם, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו" בלי שום תמורה, אלא רק בחינם, כידוע שבריאת העולם נקרא "בנדבה". את הרצון הזה תן לנו. נמצא, מה שאנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם", זה הסבר על איזו בחינת תשובה אנו רוצים, כנ"ל כמו שכתוב בזה"ק "שתשובה נקראת תשוב ה' לגבי ו'"."

זאת אומרת, מבקשים שיהיה לנו כוח לעשות פעולות ללא שום תמורה. מה זה נקרא "ללא שום תמורה"? שעל מנת להשפיע יהיה מורגש בנו כשכר. הבורא מסוגל לזה כנראה.

"ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל, שמקדש שני נחרב, הגם שהיה שם תורה ומצות וגמילות חסדים. ומכל מקום כיון שהיתה שם שנאת חינם, לא היה יכול להתקיים. ותו"מ וגמילות חסדים לא היה להם כח להציל מחרבן בית המקדש.

ובהנ"ל שהסברנו, כי ענין "מתנת חינם" פירושו, שצריכים כלים שהקדושה יתקיים בהם. אחרת הקדושה מוכרחת להסתלק, מטעם שאין השתוות הצורה בין האור להכלי. כי קדושה הוא להשפיע. ואם הכלי הוא בעמ"נ לקבל, אז האור מוכרח להסתלק. ומסיבה זו אנו מבקשים "מאוצר מתנת חינם חנני".

והיות בבית שני היתה שנאת חינם, כלומר שהם היו שונאים את הבחינת "חינם", שהכוונה הוא לעבוד בחינם בלי שום תמורה, אלא שלא עמ"נ לקבל פרס, לכן אפילו שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מכל מקום, כיון שלא היתה להם הכוונה דעל מנת להשפיע, אין אז מקום להקדושה, שתוכל להתיישב שם, כנ"ל מטעם הופכיות הצורה שיש ביניהם. ומשום זה היה המקדש מוכרח להיחרב.

אלא סדר העבודה הוא, שאנו צריכים לתורה ומצות ולגמילות חסדים, בכדי שזה יביא לנו כח לעבוד בחינם, שזהו רק בחינת אמצעי להגיע להמטרה. והמטרה היא להגיע לידי דביקות בה', שהיא השתוות הצורה," זאת אומרת, יש תורה ומצוות, וגמילות חסדים, שלא שייכים להשפעה, ויש תורה ומצוות וגמילות חסדים, שכן שייכים להשפעה. "כמו שכתוב "ולדבקה בו". וכדרשת חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום".

והתרי"ג מצות במצב זה הם האמצעים להגיע לידי דביקות." אם הם אמצעים להגיע לידי הדבקות אז זו כבר התורה הרוחנית. "ונקראים בלשון הזה"ק "תרי"ג עיטין". כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב, מראות הסולם אות א') וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקרא אמנם גם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקרא המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין. והוא לשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת".

ובהנ"ל מוסבר לנו, שסדר העבודה הוא בזמן ההכנה, שצריכים לקיים תו"מ, שזהו עצה, שבזכותם יכולים להגיע לידי דביקות, הנקרא "השתוות הצורה". ורק לאחר כך, שיהיה להם כלים המוכשרים לקבל אור עליון, אז נעשים התרי"ג מצות לבחינת פקדון. היינו, שזוכים לכל האורות, המיוחדים לכל מצוה ומצוה, כפי בחינתה.

והיות ששם היתה שנאת חינם, שהיו שונאים את העבודה בחינם בלי שכר, כלומר שלא היה להם שום צורך לעבוד בשלא עמ"נ לקבל פרס, אלא התורה והמצות, וגמילות חסדים, היה הכל בעמ"נ לקבל שכר, ומשום זה נקרא עבודה זו "לא זכה, נעשית לו סם המוות". ולכן הקיום של התורה ומצות וגמילות חסדים, שהיה בבית שני, זה לא היה יכול להציל את חורבן המקדש. כי כדי להחזיק את הקדושה, צריכים כלים דהשפעה, כנ"ל." אבל כמו שאנחנו רואים את זה בפועל, במציאות, דרך חורבן מגיעים למצב שכל הכלים מתקרבים לתיקון. "וזה לא היה להם. ולכן נחרב המקדש.

ובהאמור יוצא, שהגם שהאדם נולד מהכלי, שהבורא נתן לו, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", וכל מה שהאדם עובד ומרויח, הכל שייך לרשותו של המקבל, ואין לאף אחד שייכות להרכוש הזה, מה שהאדם רוכש. כלומר, הן האדם והן הרכוש, הכל שייך להמקבל לעצמו.

וזהו כמו שאומר (הקדמה לספר הזהר, אות י"א) וזה לשונו "כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה".

לפי זה יוצא, באמת הכל שייך להמקבל." לכן נקרא "בראתי יצר הרע" על המערכת הזאת. "אם כן איך אומרים לו "אחר י"ג שנה, תדע לך, שהגם עד עכשיו הכל היה שייך לך, אבל מכאן ולהבא, אתה וכל הרכוש, מה שאתה רואה, הכל צריכים להעביר לרשותו של הקב"ה, ובשבילך אין שום דבר, כלומר שעד עכשיו היית בחינת "גוי", ועכשיו לוקחים כל, מה שיש להגויים, ומעבירים הכל לרשותו של "ישראל".

ו"רשותו של ישראל" מהו. זהו רשותו של הקב"ה, המכונה ישר-אל. שפירושו, שהכל, מה שיש לישראל, הכל נכנס לרשות היחיד. נמצא עכשיו, שכל מה שהיה ברשותו של המקבל, שלכל פרט ופרט מוכרחים עתה כל הפרטים ביחד, שנקראים "אומות העולם", משום שהכל היה שייך להם, אומרים להם עכשיו, שכל פרט ופרט של המקבל לעצמו, צריך לוותר על מה שיש לו, ולהעביר את הכל לרשותו של ישראל. ומהו "רשותו של ישראל". כנ"ל, הקב"ה הוא רשותו של ישראל, כי אין להם שום רשות בפני עצמם, אלא כולם רוצים להיבטל להקב"ה.

ובזה יש לפרש דברי רש"י, על מה שמפרש על כתוב "בראשית". וזה לשונו "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל התורה, אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה, שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח ב"בראשית". משום כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים. שאם יאמרו עכו"ם, ליסטים אתם, שכבשתם ז' אומות. הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם. וברצונו נטלה מהם, ונתנה לנו"." זה כמו שכתוב, "דע מה לענות לאפיקורס", הבעיה היא ודאי במאבק שבתוך האדם, עד כמה הוא נמצא בלסדר את הטענות האלו והאלו בתוך עצמו.

"ויש להבין זה על דרך העבודה, מה בא זה ללמדנו. וכפי שהסברנו, נבין זה בפשטות. כי הבורא ברא את העולם על הכוונה להטיב לנבראיו. שהיא, המקבל לעצמו הוא יהנה. ובכדי שתהיה בחינת דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", נעשה תיקון שלא לעבוד עבור המקבל לעצמו, אלא לתועלת ה', שזהו הנקרא "בעמ"נ להשפיע".

וידוע שבעמ"נ להשפיע נקרא "ישראל", ובעמ"נ לקבל נקרא "אומות העולם". והיות שיש ז' מידות דקדושה, שהם חג"ת נהי"מ, כמו כן יש בהקליפות גם כן ז' מידות רעות, שהם נקראים "ז' אומות". וצריכים להוציא הכל מרשותם, ולהעביר אותם לישראל. כלומר, שהבעלות על הז' מידות יהיו ישראל ולא אומות העולם, שהם ז' אומות, שהם כנגד ז' קליפות.

וכמו שאומר (בהקדמה, שם) "שעד י"ג שנה האדם ברשות הקליפות. ולאחר כך הוא צריך לצאת מהקליפות, שאז הוא הזמן שנקרא "עכו"ם". ולכנס לקדושה, הנקרא "ישראל". אז באים הקליפות עם הטענות "הלא הקב"ה ברא אותנו, היינו הרצון לקבל לעצמו. ונתן אתכם תחת שליטתנו. ומדוע אחר י"ג שנה אתם רוצים לצאת משליטה שלנו. ולא עוד, אלא אתם רוצים לשלוט עלינו". וזוהי טענת הגוף לאדם, בזמן שרוצה לצאת מבחינת עכו"ם, הנקרא "קבלה עצמית", ולהיות "ישראל", שהוא לעשות הכל בעמ"נ להשפיע לה'.

וזה שכתוב "לסטים אתם, שכבשתם ז' אומות. הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה". שפירושו, הלא מי הוא בעל הבית של העולם. כלומר, הבורא, שברא את העולם בכדי להטיב לנבראיו. מקודם ברא, שהמקבל לעצמו, הוא יקבל ממנו הטוב והעונג. ואח"כ, בכדי שהנבראים לא ירגישו שום חסרון בעת קבלת הטוב והעונג, נעשה דין, והאור נסתלק מהמקבל לעצמו. והאור ניתן להמקבל בעמ"נ להשפיע. והמקבל לעצמו נשאר בחושך בלי אור.

ומזה נמשך אח"כ, בבריאת הנשמות ובעולם התיקון, ב' מערכות, אבי"ע דקדושה ואבי"ע דטומאה. והאדם יוצא ונולד ונמצא עד י"ג שנה בשליטת אבי"ע דטומאה. ואח"כ, בסגולת תו"מ, הוא יוצא משליטתם, ולוקח הכל עם עצמו לצד הקדושה.

זהו שהאומות העולם טוענים "ליסטים אתם", שכבשתם ז' אומות. שהכוונה, שהאומות העולם שבאדם טוענים להאדם "מה אתם מרעיש עולמות, הלא אתה רואה, שהקב"ה ברא את הרצון לקבל עצמו. ובטח הוא רוצה, שהרצון לקבל הוא יהנה מהעולם. ומדוע אתה רוצה לעשות ההיפך. כלומר, להוציא כל ההנאות מקבלה עצמית, ולתת הכל לבחינת "ישראל", הנקרא בעמ"נ להשפיע. אם כן, אתה רוצה להיות גנב. ואתה אומר, שהקב"ה מסכים לזה. היתכן".

ועל זה באה התשובה, שזהו כמו שכתוב "מים גנובים יומתקו" (משלי ט'), שע"י הגנבה זו יומתקו, שמוצאים הכל מהמקבל לעצמו, הנקרא "בחינת עכו"ם", שהם בחינת ז' אומות. ימתקו, זאת אומרת, דוקא ע"י בחינת ישראל, שלוקחים חלקים מן הקליפות ומעלים אותם לקדושה, זה יהיה התיקון שלהם. שרק ע"י הגנבה, מה שהם חושבים, שלוקחים מהם מה שיש להם, יקבלו תיקון.

כי בכלים שלהם, היינו בבחינת עכו"ם, שהם בחינת ז' אומות, הם רוצים לקבל. ובאמת הם מקבלים. אבל זהו רק בחינת "נהירו דקיק" בערך מה שהבורא רוצה לתת. כמו שכתוב "להטיב לנבראיו הוא בהרחבה, ולא באור דק מאוד, שזה ניתן להם רק בכדי שיתקיימו, שיהיה להם קיום, עד שיקבלו באמת כל האור, שהיה במחשבת הבריאה. ובגמר כל התיקונים, אומר הזה"ק, "עתיד מלאך המוות להיות מלאך קדוש". וכמו כן אומר "עתיד ס"מ להיות מלאך קדוש".

נמצא, שדוקא ע"י הגנבה, שאומרים אומות העולם "ליסטים אתם", ע"י זה הם מקבלים מיתוק, שכל פעם עובר חלק מהם לקדושה. והם מקבלים תיקון בזה. וזה שכתוב "מים גנובים ימתקו". מה בא להשמיענו הכתוב הזה בדרך העבודה. שאנחנו נדע, בשיעור שאנחנו יכולים להוציא רכוש מהס"א והקליפות, שהם בחינת קבלה, בשיעור זה אנו ממתיקים את הרע ומקבל תיקון שלם. ובזמן שיצאו כל הבחינות, שנפלו לתוך הקליפות, ויכנס לתוך הקדושה, אז יהיה גמר התיקון. והכל יבוא על שלימותו."

על ידי גניבה יום יום, שוב ושוב, שאנחנו גונבים מעל מנת לקבל ומעבירים לעל מנת להשפיע בכל מיני צורות, שזה בתוך הקבוצה, עוד יותר במקום לדאוג לעצמו לדאוג לעשירייה, ועוד יותר לשים תשומת לב רק בזה, עד שפרוטה ופרוטה של כל אחד ואחד שאוספים בקופה של הקבוצה בתשומת לב נעשה כלי. והגיחות האלו, הגישות הן גניבות שכל פעם משתדלים לעשות אותן, להעביר מעל מנת לקבל להשפעה.

שאלה: יש הרגשה שיש הרבה בחינות ובדיקות במאמר הזה. איך בכלל אפשר לבדוק את זה בעשירייה?

לא נכון, אין פה שום דבר, הכול פשוט.

תלמיד: לדוגמה, דיברת על גניבות. אני צריך לבדוק את זה בעשירייה, או שאני בודק את זה על עצמי?

אני אמרתי לך עכשיו שזה בעשירייה.

תלמיד: אז איך בודקים את זה בעשירייה?

בעשירייה צריכה להיות קופה, ואתם גונבים מעצמכם וכל אחד ואחד מוסיף כל פעם, כל יום, פרוטה ופרוטה לקופת הקבוצה.

תלמיד: אני צריך לפרק בעשירייה את המאמר הזה לכל דבר ודבר?

תנסה. אתה צריך לחפש איך לעבוד, עם מי לעבוד, עם מה לעבוד, בשביל מה לעבוד, את כל הדברים האלה אתה צריך לברר. אתה צריך מהשאלות האלה לבוא ליישום.

שאלה: במאמר הרב"ש מתייחס בפתיחה ובכל הטקסט לז' עולמות דקליפות. אפשר לקחת מהמאמרים שלו דווקא את העבודה בעולמות דטומאה?

אם אתה נמצא בזה, אם אתה מבין בזה, אם אתה קשור אליהם, אז תיקח. אני לא יודע מה זה לקחת.

תלמיד: אנחנו אומרים שלא מתייחסים לזה דווקא ב"תלמוד עשר הספירות" וב"עץ החיים".

אני לא מבין מה אתה רוצה. אכפת לך מה כתוב ב"תלמוד עשר הספירות" ואיך להעביר עולמות לעולמות? מה יש לך, מה מפריע לך?

תלמיד: דווקא פה הוא מסכם את כל העבודה שאנחנו לא סיימנו ב"פתיחה". ב"פתיחה" היה כזה נתק ופה דווקא הוא מסביר עד הסוף, עד גמר התיקון, זה נראה הסוף היפה של ה"פתיחה".

אני לא שומע שאלה.

תלמיד: יש מאמרים שבהם מתוארת העבודה שלנו מלמטה למעלה, האם דווקא מהמאמרים מלמטה למעלה אנחנו יכולים לקחת את העבודה הזאת עם האגו בעולמות הטומאה?

אני לא יודע מה זה עולמות הטומאה, תעזוב אותי מזה, אתה מבין בזה, אתה נמצא שם, אני לא נמצא. אני לא רוצה לשמוע את המילים האלו שאין לי אליהן שום קשר. לא יודע, עולמות, טומאה, תגיד מילים שנמצאות בי. אנחנו מדברים על עבודת האדם, אז אל תדבר במילים ששייכות לאיזו אנציקלופדיה.

שאלה: מאיפה יש לבורא רצון להשפיע, זה גם נראה כאיזה חיסרון, או שלהשפיע זה משהו אחר?

לבורא יש חיסרון מאוד גדול, חיסרון אינסופי להיטיב לנבראיו. אין חיסרון יותר גדול מהחיסרון של הבורא, אין, כי זה חיסרון עצום, והחיסרון הזה סובב את כל הבריאה. זו אנרגיה של כל המנוע שנקרא "המציאות", והחיסרון הזה הוא "להיטיב לנבראיו". כך כתוב, שהוא רוצה להיטיב לנבראיו. רצון הוא תמיד חיסרון, רק שזה חיסרון להיטיב, חיסרון לתת. לכן אנחנו לא קוראים לזה ממש חיסרון אלא רצון, שהוא כדי להיטיב, כדי לאהוב, והוא לא יכול לממש את הרצון הזה, להיטיב למישהו, אם אין מישהו שרוצה בדיוק את ההטבה הזאת שהוא רוצה לתת.

אז יש לבורא בעיה כפולה, לברוא רצון שירצה לקבל ממנו את ההטבה, ושהרצון הזה יהיה מותאם בדיוק להטבה של הבורא, ושחוץ מזה שהרצון הזה ייהנה ממה שהוא מקבל מהבורא, התענוג שלו יהיה מושלם. זאת אומרת, שהוא בדיוק ירצה מה שהבורא נותן וישתוקק לזה מעצמו, ולא שהבורא נותן את החיסרון ולפי החיסרון הזה הוא משתוקק, כי אז זה כמו דומם, צומח וחי. למשל הצמח רוצה לשתות מים, הוא רוצה אוויר ושמש, זה נקרא שהוא נהנה מהבורא? בצורה כזאת, בכמה שהבורא הכניס לו רצון כך הוא נהנה. זה לא נקרא להיטיב לנבראיו, הנברא לא מרגיש שהרצון שלו זה רצון שלו, הוא גם לא מרגיש בזה את התענוג שזה תענוג שלו, וגם לא יכול לגלות ברצון ובתענוג שזה מגיע לו מהבורא שלו, וכאן יש בעיה. לכן יש סיבוב כזה בכל המציאות, כדי שיהיה נברא הנמצא ברשות עצמו, ואז הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא, אז הוא מבין, מרגיש, את הכלי האמתי שלו, שהוא על מנת להשפיע.

שאלה: הנברא מתחיל להרגיש שזה מהבורא. האם השנאה מופיעה מכך שהוא לא יכול בינתיים להגיב לזה?

ודאי שהנברא עובר כל מיני שינויים מהרצון לקבל שלו הקטן, הגשמי, הבהמי עד שגדל, עד שמתחיל להבין מי הוא, מה הוא קצת בצורה גשמית. עד כמה הוא אגואיסט, עד כמה הוא רוצה לצאת מזה אולי או לא, בשביל מה ולָמה. בינתיים בהתחלה הוא מתקדם בלהגדיל את הרצון. חשוב לו לרצות, לרצות, לרצות, יותר ויותר הבחנות רוחניות, אבל בעל מנת לקבל. ואחר כך הוא מתחיל כבר לעבוד בהכרת הרצון לקבל שרכש, שהוא כנראה הפוך מההשפעה. לפני זה הוא לא היה מזהה שהוא הפוך מהשפעה, ואחר כך כן מזהה שהוא הפוך מהשפעה. ואם הפוך, אז הוא לא רוצה להשתמש בו. גם כאן יש שאלה, לָמה הוא מקטין את עצמו, לָמה מצמצם את עצמו? מפני שלא נעים לו, מפני שהוא לא יכול בזה לפתוח את עצמו נכון לבורא. זה תהליך ארוך.

תלמיד: ובתהליך הזה הוא מוצא את הנקודה שבה הוא לא תלוי, לא בקבלה ולא בהשפעה?

כן. העניין של מתנת חינם, אוצר חינם, זו בדיוק הנקודה שהוא עובר מכלים דקבלה לכלים דהשפעה, נכון. אבל זה עניין רגשי, לכן זה לא ניתן להסביר כל כך איך זה יוצא.

שאלה: רב"ש כותב "והמקבל לעצמו נשאר בחושך בלי אור. ומזה נמשך אח"כ, בבריאת הנשמות ובעולם התיקון, ב' מערכות, אבי"ע דקדושה ואבי"ע דטומאה. והאדם יוצא ונולד ונמצא עד י"ג שנה בשליטת אבי"ע דטומאה. ואח"כ, בסגולת תו"מ, הוא יוצא משליטתם, ולוקח הכל עם עצמו לצד הקדושה." איך מתבטא התהליך הזה בעבודה שלנו בקבוצה?

זה שלב של הכרת הרע. הוא מתחיל להכיר שהוא נמצא בעל מנת לקבל ושזו קליפה, טומאה והוא רוצה לצאת מזה ולא, וכן, ולא. זה כבר שלב מתקדם.

תלמיד: זו הכרה שאני גונב מהקבוצה לתועלת עצמי ואני רוצה להתנתק מזה? אני משתמש בקבוצה עבור עצמי.

כן. גם זה ישנו.

תלמיד: אם אתה אומר שגם זה ישנו, מה זאת אומרת, מה יש עוד?

גם כלפי הבורא, גם כלפי הקבוצה, כלפי האנושות, כלפי כל הבחינות. זה בחינות, זה לא שקיים. בורא, קבוצה, אנושות כמו שנראה לי, שזה קיים וכלפיהם אני צריך לכוון את עצמי.

שאלה: הם הקימו את בית המקדש השני בזה שהתעסקו בעבודה דלהשפיע, בקבוצה. הגיעו להשפעה בזה שעשו את העבודה בתורה ומצוות, ואז התחילו לשנוא אחד את השני.

כן.

תלמיד: איך זה קרה, למה?

כי זה היה בעביות אחרת, בגילוי הכלים האחרים.

תלמיד: אבל הם המשיכו לעבוד בקבוצה. המשיכו לעבוד בהשפעה, זאת אומרת לבנות את הקבוצה ולהחזיק אחד את השני ולהחזיק בבורא. למה לא החזיקו?

כול עוד זה לא הפך בעל מנת לקבל בצורה ברורה להם וזה הפך להיות לחורבן. כשמתגלה לך היחס שלך לזולת שזה על מנת לקבל ושנאה, זה נקרא שנאה, ואתה מרגיש שאתה נמצא ברצון לקבל שלך לעומת הרצון להשפיע להם ואתה נמצא בזה ורוצה להישאר בזה ולא מבצע שום פעולות כדי לצאת מזה.

תלמיד: אני שואל על העשירייה. כאילו הם המשיכו את העבודה, המשיכו להשתוקק להשפעה, להיות בזה ובכל מקרה נפלו.

אנחנו לא יכולים להגיד על מה שקרה להם, זה כמו ששאל אותנו חבר מווינה, על עולמות דטומאה. אני לא מדבר על דברים לא מציאותיים, שאי שם קרה.

תלמיד: אני מדבר על עכשיו.

על עכשיו, אז תגיד עכשיו, אל תגיד להם.

תלמיד: עלינו. אנחנו עושים את העבודה, אנחנו נגיע לזה?

כשאנחנו נגיע, אנחנו נגיע למצב שאנחנו רק מתקדמים. אין לנו שבירות בדרך. אנחנו מגלים את השבירות אבל מגלים אותם שאנחנו נמצאים בהם, לא שעולים ונשברים. זה תהליך אחר לגמרי.

תלמיד: השנאה שמתגלה בין החברים של רבי שמעון, זה שנאה אחרת, שהם רצו אפילו להרוג, לשרוף אחד את השני, זו לא אותה שנאה?

זו אותה שנאה שאתה בעזרת ה' תגלה.

תלמיד: שנאה להשפעה.

לאהבת חברים. אם תעבוד חזק וטוב תרגיש שאתה שונא אותם. ואז אתה תראה את זה אפילו באנשים שלא מסוגלים, לא יכולים, לא יכולים לסבול זה את זה. לא יכולים בכלל שום דבר לסבול. כל מיני התפרצויות. לפעמים זה קורה אצלנו אבל זה בינתיים בקטן.

שאלה: לא ברורה לי ההבחנה בין שנאה שהיא על כל פשעים תכסה אהבה, שזה הבסיס של העבודה שלנו.

זו העבודה הרצויה. שעל כל שנאה אנחנו נשתדל להחזיק כיסוי של אהבה.

תלמיד: אז מה ההבחנה שיש שנאה שהיא כבר הופכת לחורבן, שהיא לא בונה?

אתה מגלה שאם אתה לא מתגבר על השנאה הזאת, אז אתה מחריב. אמנם אין לך כאילו מה להחריב, אבל אתה מגלה שבכל זאת אתה עומד כנגד איזו בנייה ואם לא תעשה אז זה ייחרב.

תלמיד: וזה בכל שלב חייב להגיע למצב שזה הכול חושך והכול חורבן, ורק משם אנחנו בונים.

כן.

תלמיד: רב"ש לא מספר על איזו טעות שקרתה, אלא זה משהו שחייב לקרות, חורבן כל פעם.

ודאי. אצלם הייתה טעות? אף פעם אין טעות. אף פעם בבריאה אין שום טעות. וגם אפילו שאדם טועה ואחר כך מצטער, צריך גם בזה להיות דבוק בבורא, שאין עוד מלבדו ולא קרתה שום טעות, אלא גילוי הרע. כל העבודה שלנו זה רק בפספוס ביגיעה. האם אני עברתי את השלבים האלה בדבקות בעשירייה או לא? וגם אתה יכול להגיד, או שאתה הולך ישר מא' לב' בצורה קצרה או שאתה הולך קצת בסיבוב, ומגיע לאותה הנקודה, מה ההבדל כל כך? ההבדל הוא לעשות נחת רוח ליוצרו. אתה יכולת לגייס כוחות ולעשות לו נחת רוח בנאמנות. מה שאין כן, עשית את זה אבל מתוך זה שהיית מחויב, הכריחו אותך וכן הלאה.

תלמיד: יש בתהליך תקופות שצריך להגיע לחורבן כחלק מהמערכת?

חס ושלום, אף פעם לא. אני צריך להגיע לגמר התיקון. כבר היו חורבנות, כבר היה הכול, אין שום מצווה להיות בחורבן.

תלמיד: לזה התכוונתי. היו תקופות, כאילו בעבר.

הכול נעשה לפנינו.

תלמיד: אנחנו עכשיו כאילו בדור האחרון שצריך רק לתקן. מה זה שאין מקום יותר לחורבן בדור הזה?

כי כל הכלים שבורים. הכול שבור, אין שום בעיה לתקן. חס שלום, לא צריכים להשתוקק אף פעם לחורבן, לטעויות, לירידות, לנפילות אלא לראות בכל דבר רק עלייה ותיקון.

אני לא מבין, איפה אתם מגלים חורבן? אתם מגלים שאתם לא נמצאים בתיקון וזה נקרא לכם חורבן. כשאתה מסתכל על העשירייה, אתה רואה שזה לא בית מקדש, זה חורבן. אז "כל הפוסל במומו פוסל". ברגע הבא שיתגלה לך קצת המאור, אתה רואה שהקבוצה ממש כולם עובדים, כולם נמצאים בנטייה ביחד והכול.

זה שאנחנו מדברים על העבר, שהיה חורבן ובית המקדש נחרב וכל מה שהיה, אנחנו עוד נעבוד על תפיסת המציאות, האם זה היה בכלל או לא. מה זה אתמול, מה זה היום או לפני אלפיים שנה. אני לא רוצה עכשיו לבלבל אתכם.

שאלה: אבל הוא כותב שיכולה להיות מלחמת עולם שלישית, רביעית, שרק קומץ קטן יישאר בים של ערבים, זה לא נקרא שיכול לקרות חורבן?

למה מה שקורה בעולם שלנו זה חורבן?

תלמיד: זה לא?

לא, וודאי שלא. בעל הסולם כתב לך בסוף ההקדמה לספר הזוהר, הוא כתב על זה כמו על חורבן? לא. זה גילוי, גילוי הכלים השבורים, גילוי הרשלנות שלנו, כל מיני דברים כאלה.

שאלה: איך אנחנו ביחד יכולים [לעבוד] בינינו, במה שמתגלה בתוך העשיריות, בין החברים?

אנחנו לא משתמשים עדיין נכון בכלים שלנו, בהזדמנות שיש, לא משתמשים נכון. חייבים לדאוג לכלי שלנו, אנחנו כאן, והחברים שלנו שיושבים שם בכל המסכים, כולנו צריכים לדאוג לחיבור, לדלג על חוסר החיבור הזה.

שאלה: מה קורה כשאי אפשר לקבוע שאין עוד מלבדו, פונים לחברים, הקבוצה עצמה מתקשה לחפש מה הלימוד אומר, שבאמת אין עוד מלבדו, מה אנחנו עושים? מה קורה כשהקבוצה לא יכולה לעבוד לכיוון של אין עוד מלבדו מאחורי מה שקורה?

אבל היא מגלה שהיא לא יכולה לעבוד?

תלמיד: חלק מהחברים מדברים על זה, אבל זה עוד לא הונח על השולחן וכולם קבלו על עצמם את העול הזה.

טענות כאלו מסוג זה שהייתי מעלה לרב"ש, הוא היה עונה לי, למה לא ביקשת? יש לך חיסרון, יש לך טענה, יש לך איזו בעיה, נתקעת באיזה קיר, אתה לא מבין, חושך, מה לעשות, למה אתה לא פונה? למה אתה לא פונה? תראה את התינוק, תלמד מתינוקות, אנחנו ברוחניות תינוקות, תלמד איך לעשות, הוא רץ לאימא, הוא מנדנד לה, הוא רוצה, הוא דורש. תן לעליון לעשות במקומך, הוא מחכה לזה, הוא מצפה לזה, לא חשוב באיזו צורה אתה תבקש, העיקר תבקש. זהו, כל הזמן, אבל לא בתפילות כאלה כמו של העמך, עבור כסף, כבוד, מושכלות, בריאות, בקיצור לא כל אלה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, לא עם זה.

אבל האם אנחנו פונים מחוסר אונים, שאנחנו לא יודעים איך לעשות, איפה נמצאים, איך להתקשר, איפה למצוא את ההתחלה, המשך, סוף? תפנה. לא צריכים חוץ מזה שום דבר, רק על ידי הבקשה אתה מקבל תיקון מלמעלה, זהו. ואם אתה חושב שאני עכשיו הולך לעשות תיקונים עם זה, לא, אפילו אם כתוב כך, אז תדע שלעשות תיקונים זה נקרא "לבקש על התיקון", כלום חוץ מזה.

איך אנחנו לומדים, את ה"פתיחה" עכשיו סיימנו, איך? הכול משבירה מיתקן על ידי העלאת מ"ן, חיסרון. ואם אין לנו עדיין בירור מה זה מ"ן, אז חיסרון ללא חיסרון, שיהיה חיסרון, וכך עוד ועוד ועוד עד שאנחנו מגיעים למ"ן אמיתי ומקבלים מ"ד אמיתי. אבל כל פעם אנחנו צריכים להבין שכל פעם יש. אתם חייבים להיות קשורים ביניכם ולבורא, וככה כל הזמן, כל הזמן לנדנד. ושהקשר הזה בינינו ועם הבורא לא יתנתק, כל הזמן לחדש. ועל זה צריכה להיות תורנות רמח"ל, כל מיני דברים, רק בזה להיות.

תלמיד: יש לי עוד קושיה מסוימת.

לא איכפת לי לשמוע את הקושיה, מחר תהיה קושיה אחרת. למה אתם לא מארגנים את התפילה יחד כולם, או כל אחד אפילו לחוד עבור אותה קושיה לבורא? אבל אפילו יחד, אין לכם כיוון, זאת הבעיה. זאת אומרת אין אירגון, למה אתם לא מאורגנים כדי להעלות מ"ן?

תלמיד: יש התייחסות לנחיצות שיש לפעמים מחברים, לדבר מסוים שהם מעלים, אבל אנחנו לא משתפים פעולה בזה.

רע מאוד. אתה יכול להגיד שכל אחד מרגיש בצורה אחרת, אף פעם לא נמצא [באותה הרגשה] "איש לא דומה לחברו"² ו"אין יום דומה לחבירו, ורגע דומה לחברתה" וכן הלאה, נכון. אבל אתם בסך הכול לא בזה שאתם נמצאים בחסרונות דומים זה לזה, זה אף פעם לא יכול להיות, כי אתם נמצאים כל אחד מתוך השבירה שלו, מתוך החורבן שלו, אתם לא יכולים להיות באותו החיסרון, באותה הבנה, באותה הרגשה. אבל לאותה המטרה שאתם צריכים להיות שם יחד, אז לאותה מטרה אתם כן יכולים להתחבר, "כי בו ישמח לבנו"³, אליו כן יכולים להתחבר ולכן על זה מדובר.

אז כל אחד בקשר עם החיסרון שלו הפרטי מחובר לאחרים, כל החסרונות מתחברים ביניהם ופונים לבורא. וכל הזמן להיות בזה, תנסו לבנות, לעצב צורה כזאת, תמונה כזאת, וכל הזמן לא לעזוב את זה, לא לעזוב, פשוט מאוד. נגיד היום עושים תרגיל, יש חורבן מתוך החורבן הזה אנחנו צריכים לעלות לתיקון, זהו, לא עוזבים.

תלמיד: זה מה שאנחנו צריכים לעשות. כנראה אנחנו צריכים עזרה בכל זאת בהתקשרות עם עשיריות או קבוצות אחרות.

יופי, מצוין, לא צריכים יותר, אתה כבר גילית את כל התורה. עשירייה רוצה להתחבר ולפנות לבורא, מרגישה חולשה, מרגישה הכרחיות בתמיכה חיצונה, פונה לעוד עשיריות, ולא מן הסתם הבורא עשה כזה כלי גדול, ואז אנחנו עושים פעולה עולמית קבוצתית שלנו, של "בני ברוך" העולמי. כן, בבקשה, ויצטרפו כל מיני אנשים, ואז אתה תראה מה זה.

אחרת כל אחד בפינה שלו, וגם כן אפילו לבורא לא פונה. אלא זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"⁴, שהוא נמצא בתוך הצרה שלו. וזו צרה גשמית, כי הצרה הרוחנית זה חיבור של כולם ממש ביחד. וצריכים לעשות את זה בשמחה, "כי בו ישמח לבנו". אם אתה מתכוון לבורא, אתה צריך להיות שמח. אם כולם יחד מתכוונים לבורא, אין דבר כזה שאתם כבר מרגישים רע, סימן שלא מכוונים.

כי בסך הכול אתם משתמשים באותן הצרות, באותן הבעיות, באותה השבירה שהוא הכין לכם, ואתם שמחים שיכולים מתוך זה לכוון את עצמכם לתיקון. זה כמו שהוא כותב שאין מצב מאושר מזה שאדם מרגיש שהוא לא מסוגל, שהוא חלש, בחוסר אונים והכול, אבל מהכיוון כן, זה האושר. ודווקא לזה מצפה הבורא, הוא לא זקוק לשום דבר חוץ מזה, רק שיפנו. אתה מבין איזה מצב, שיש לו הכול, מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים.

שאלה: אני מתנצל על הפעם הראשונה ששאלתי שאלה לא בדיוק לפי הכיוון. מקווה שעכשיו אשאל בכיוון.

יכול להיות שאני מתרגז, אבל זה כדי להראות משהו, אבל לא שאני מתרגז.

תלמיד: איך לקרוא מקורות בחיבורים, בפגישות הזום שאנחנו מתחברים בינינו, לא בשביל ידע אלא כדי לחזק את הקשר בינינו?

על ידע בכלל לא כתוב, "לא החכם למד". אני צריך להוציא מכל הפתיחה נגיד שעברנו, רק כוח, לא עובדות למיניהן העלאת ע"ב ס"ג, או כל מיני דברים. אני צריך להוציא מזה רק מה שמחזק אותי בדרך. שיש כוח עליון שאני צריך להיות מחובר אליו, שאני צריך להעלות את החיסרון שלי יחד עם החיסרון של עוד תשעה חברים שלי, וכך בצורה כזאת אנחנו מגיעים לחיסרון הכללי. על החיסרון הכללי בטוח שאנחנו מקבלים תגובה מלמעלה.

את זה בסך הכול אנחנו לומדים מעשר הספירות. וכמה שיש לנו שם כל מיני הבחנות למיניהן ופרטים, אז מה שיש? עד שאני לא אעבור עליהם אני בכל זאת לא אדע מה זה. יהיה טוב, בקיצור.

שאלה: תורה, מצוות וגמילות חסדים, מה ההבדל בין מצוות לגמילות חסדים?

שזה נקרא מצוות, וזה גמילות חסדים.

שאלה: מה היא מטרת הבקשה, אנחנו הרי מבקשים בשביל חברים שחולים, אבל לא מקבלים תשובה?

מי אמר לך שאתה צריך לקבל תשובה? זה לגמרי לא נכון. אנחנו צריכים להעלות בקשה, ולהיות בטוחים שאנחנו על כל שאלה ושאלה שלנו מקבלים תשובה. אבל זה שאתה לא שומע תשובה, לא מבין, לא מרגיש, לא מזהה את התשובה, זה נקרא שאתה כמו שכתוב, "לא אותי קראת יעקב". כי לא לזה התכוונת, ולכן אתה לא מרגיש את התשובה.

אלא ששאלת כמו השאלה הקודמת, על כל מיני חכמות, מה ההבדל בין גמילות חסדים למצווה, אין לנו את ההבחנות הללו, אין על מה לדבר. אז בבקשה להעלות שאלה כל הזמן, כל הזמן, ולהיות בטוחים בזה שאנחנו נמצאים בביטחון הזה, שאנחנו פונים לבורא ובטוח מקבלים ממנו תגובה. והתגובה הזאת על בטוח מתפשטת בנו, והיא מגיעה למרכז העשירייה, ועד כמה שאנחנו קשורים עם מרכז העשירייה, אנחנו כן מקבלים השפעה מזה.

ואם אנחנו עדיין לא מרגישים, סימן שאנחנו לא ציפינו לתשובה בסגנון הזה, בתדר הזה, ממש, זאת הבעיה שלנו. אבל זה יבוא בכל זאת, מבקשים מבקשים מבקשים, מחפשים מתוך התסכול שלא נמצאים בקשר אלא רק ב[קשר] חד סטרי. אז מתוך התסכול הזה מוצאים באיזה תדר מגיעה לנו תגובה. העיקר זה להמשיך כל הזמן להעלות מ"ן.

שאלה: בסוף המאמר מסביר הרב"ש, שבמידה שבה אנחנו מסוגלים לקחת מתוך הסיטרא אחרא והקליפות, אנחנו מתחילים את תהליך התיקון. איך אנחנו מודדים את ההתקדמות שלנו בזה, איך אנחנו מודדים את היעילות שלנו לקחת מהיצר הרע את אותו רכוש?

זה תלוי עד כמה אנחנו מבררים בינינו את החיסרון בחיבור, את החיסרון בינינו עם הבורא. עד כמה אנחנו זקוקים בבורא כדי שיעשה חיבור בינינו, וכאילו משתמשים בו כדי להתחבר וכדי להיות מחוברים ולהיות משענת, להיות כלי לקבלת המילוי ממנו, כדי לגרום לו נחת רוח. זאת העבודה שלנו. משתמשים בבורא כדי לתקן את הכלי ובכלי המתוקן פונים לבורא שימלא את הכלי, מפני שבזה אנחנו רוצים לעשות לו נחת רוח.

אחרי שיש לנו מסך בפעולה הראשונה, שאנחנו צריכים את הבורא שעל ידי האור העליון יהיה לנו מסך על הרצון המשותף, אחרת לא, אז כשיהיה לנו הרצון המשותף עם המסך, אנחנו כבר יכולים לעבוד כמו פרצוף, כמו כלי. 

שאלה: אמרת שהבקשה צריכה לנבוע מתוך שמחה והמצב הזה שבו חורבן הבית מתקיים בעשירייה שכל מה שבנית נחרב, זה בדיוק הזמן לתפילה. איך אפשר ברגע הזה ללמוד לשמוח?

כך כתוב על רבי עקיבא, שהוא היה אז שמח. עד שנחרב [בית המקדש] הוא היה בוכה וצועק ומבקש לא לתת לחורבן להתרחש. אבל כשהוא נחרב, ברור שזהו, הפעולה סוף סוף יצאה והצליחה מהשמים ולא יכול להיות עלינו אחרת. ואז הוא שמח, אם יש חורבן, עכשיו יש סוף סוף מקום לתיקון.

שאלה: כשאתה מגלה שהחבר לא עושה הרבה פעולות בעשירייה, איך אתה עוזר לו, כדי שהוא יוכל לתרום יותר בעבודה?

האמת שהעזרה שלנו זה רק בתפילה. ואני צריך בתפילה הזאת קודם כל להבין שמה שאני רואה בחבר כפגמים, כמו שאתה אומר, שהוא "לא עובד מספיק", זה הבורא נותן לי הזדמנות. הוא מראה לי שהחבר לא מספיק נמצא בזה ושאני אוכל אז להשלים, כי ההשלמה שלנו זה רק בינינו, עד שאנחנו רואים את הפגמים בכל החברים, עוד יותר ועוד יותר. כמה שמתקדמים יותר, העשירייה נראית לי יותר ויותר שבורה בכל מיני צורות. ואז יש לי הזדמנות כל פעם להתפלל עבורם, כל פעם להחזיק אותם, כל פעם ככה לטפל בכולם, רק שלא יפלו.

ואני רואה בזה את הכלים שלי, כי כל הפוסל במומו פוסל. זאת אומרת כשאני מתקדם, אז מצד אחד אני שמח שאני רואה יותר פגמים, שהם בשבילי הדגמה מי אני בפנים ואז אני בצורה כזאת עובד. אז אני מודה לבורא, שמראה לי דרך החברים איפה אני יכול עוד לראות משהו במצב הרוחני שלי, כי כשאני רואה בהם את השבירות, בשבילי זה חורבן, אבל בחורבן הזה הוא נותן לי הזדמנות לבקש תיקון.

עד שכל פעם אני רוצה לראות את העשירייה יותר מתוקנת, והיא יותר נשברת ויותר נשברת, וכך כל פעם ופעם אני מתקדם וכך כל אחד ואחד. לכן חוץ מהעשירייה אין לך מקום תיקון. ואם כל אחד כך עובד, ואנחנו משתדלים בזה להיות בהתקשרות, בעזרה הדדית זה לזה, אז יש לפניך מקום העבודה.

שאלה: בדרך כלל יש הרגשה שיש התנגדות לתפילה ונורא קשה לרתום את העשירייה, או את הקבוצה לתפילה. יש התנגדות קשה, כאילו הכול חשוב חוץ מתפילה. או שהתפילה צריכה להגיע רק אחרי שעושים סוג של יגיעה?

לא נכון, קודם תפילה. אני מחפש על מה אני יכול להתפלל, איך לפנות לבורא. אין לי יותר בעיות בעולם שלי, במצב שלי, אין לי יותר בעיות, רק לפנות לבורא. הוא המקור של הכול, גם לדברים הטובים, גם לדברים הרעים, הכול זה אצלו. אז מה יש לי עוד לחפש? למי? לממשלה? למשטרה? למה יש לפנות? מי עוד מסובב לי את כל החיים? גם ההסתכלות שלי על החיים, גם התכונות שלי, מי מסובב את הכול?

נשארה לי רק נקודה אחת, לפנות לבורא, זאת הנקודה שנמצאת ברשותי. כל יתר התכונות שלי, תכונות חיצוניות, כאילו שאני נמצא בעולם, אני נמצא באיזו אשליה שנקראת "עולם", כל זה הוא שמייצב לי, מקרין לי את הסרט הזה ויש לי רק נקודה אחת, איך לפנות אליו. זאת הנקודה הכי קשה ובזה אנחנו צריכים "איש את רעהו יעזורו".

תלמיד: כל החברים שמעו אותך אומר את זה המון פעמים ועדיין אנחנו נמצאים במצב שעשר דקות אחרי שאנחנו שומעים אותך, אנחנו כבר שכחנו את כוח התפילה, או המטרה, או את גדלות התפילה. זה מין מחסום פנימי שלא נותן לנו לבקש ביחד. איך רותמים את העשירייה, איך נותנים גדלות לתפילה, או לבקשה, שיתחילו לזרום בה חיים?

אני אגיד את זה עוד אלף פעם. תקבעו איזה מנגנון [שבעזרתו] אתם כל הזמן נמצאים בקשר ביניכם, כל הזמן. רדיו, אני לא יודע מה, משהו, דף פתוח של ההתכתבות דרך האינטרנט, תנסו.

תלמיד: האם אדם צריך להיות במצב מסוים בשביל לבקש? או שכל מצב הוא נכון לבקשה?

כל מצב מחייב את ההתקשרות לבורא, כל מצב. אם איבדת קשר עם הבורא, אתה נעתק מהחיים האמיתיים, הרוחניים ונמצא רק באשליה שאתה חי. אתה מרגיש את העולם הזה, אתה מרגיש את המשפחה, את הקבוצה, את הכול אתה מרגיש, אבל זה הכול רק אשליה.

שאלה: היום תשעה באב שחל בשבת, ונראה שנכון לרגע זה, כדאי שכולנו נתפלל יחד עכשיו. האם זה בסדר?

אני חושב שכולנו צריכים להתפלל יחד יום יום, ולא חשוב שזה נופל בתשעה באב, בשבת ובעוד משהו, אין שום עניין בזה לעומת מה שצריכים לעשות.

תלמיד: ובכל זאת אולי כדאי להתפלל עכשיו?

תתפלל. אתה תהיה אצלנו ש"ץ.

שאלה: מה עושים כשאתה נכנס לזום ואין אף אחד? מתחברים לזום כללי בסביבה טובה שמדברים בו בשפות שונות והעיקר להתקשר, או להתפלל על העשירייה שלי, שלא הייתה בזום?

אם העשירייה שלי לא נמצאת בזום ואני לא יודע איך זה קורה, אבל נגיד שזה כך, אז צריכה להיות עוד איזה עשירייה, או כמה עשיריות שלשם אני יכול להתקשר ולהתכלל איתם. והאמת שלא חשוב לי כל כך העשירייה שלי או עשירייה אחרת, אנחנו כולנו נמצאים באותו תהליך. ולא חשוב לי איך הם מדברים, זאת אותה המטרה, זו אותה הנטייה. אז לא להיות עד כדי כך קשורים לעשירייה פיזית.

שאלה: שאלה לגבי תורנות רמח"ל. אמרת, שהקשר בינינו לבין הבורא לא צריך להתנתק. אז באיזו דרך לדעתך, תלמידי הרמח"ל החזיקו את עצמם בנחיצות לעשות את זה יום אחרי יום? כי האש שבערה בין העשיריות בהתחלה, הלכה והתקררה, אז איך בכל זאת להחזיק את עצמך בהכרחיות ובנחיצות, שאם אנחנו עושים משהו, זה חייב לחזור על עצמו.

על זה צריכים לעבוד, על זה צריכים לשלם, לזה צריכים לעשות משהו. אתם חושבים שסתם כך צריך לעבוד? למה אתם מפונקים כאלה? אני לא מבין. חייבים להוציא כוחות, צריכים לדאוג כל הזמן לחשיבות המטרה. מה יש לך עוד בחיים תגיד לי? אנחנו חיים בזמן שהוא כל כך תומך בעבודה הרוחנית ומה יש לך בעולם? תראה איך העולם משתגע, עד כמה שהוא סובל, עד כמה שהוא מסכן ולא מבין כלום ועד כמה שהוא אוכל את עצמו.

מה קורה עם הדור הצעיר, מה קורה עם האנשים האלה, שבמקום חמישים שנה חיים היום מאה שנה? תראו מה שנותנים לאדם, מאריכים להם את הצרות. אנחנו צריכים רק לראות כמה שנותנים לנו, מחזקים אותנו. אין לי מה להוסיף. הכול כתוב, הכול ברור, רק פעולות אנחנו צריכים לעשות בינינו.

יש לנו קשר, יכולת להתקשר בכל זמן, בכל מצב, בכל מקום. מה עוד אתם רוצים, תגידו לי? יש לכם איזו המצאה מיוחדת שתעזור להיות בהתקשרות ביניכם תמיד לבורא?

תלמיד: אצלנו בעשירייה לפני שבועיים, החלטנו שחיבורי הזום שלנו במצב לא טוב, התחברנו שלושה, ארבעה אנשים לכל היותר, מתוך שלושה עשר. החלטנו לעשות פעולה, התחלקנו לשלישיות וכל חבר דאג לשני החברים האחרים שייכנסו לזום, והוא לא סתם שלח הודעה, אלא ממש התקשר פיזית לוודא ששני החברים שאיתו בשלישיה מתחברים לזום. הניסוי הוכתר בהצלחה, כבר שבועיים אנחנו מתחברים בממוצע עשרה אנשים שלוש פעמים ביום. זו קפיצה אדירה, כפול מאתיים אחוז.

זו המצאה שאנחנו מבקשים מכל העשיריות לאמץ. אם אני מתחבר לזום ורואה שיש שלושה או ארבעה חברים, אני לא מתייאש, אלא מייד מבקש מהחברים להקדיש דקה להתקשר ולהזמין חברים לחיבור, וככה לעורר אותם.

שאלה: הוא כותב "היות ובבית שני היתה שנאת חינם, כלומר שהם היו שונאים את הבחינת "חינם", שהכוונה הוא לעבוד בחינם בלי שום תמורה, אלא שלא עמ"נ לקבל פרס". מה זאת אומרת?

שזה כבר התגלה.

תלמיד: אם כבר התגלה ששונאים לעבוד בחינם, אז בעצם שנאת חינם זה אהבת הפרס?

כן. אתם צריכים לברר ולא ללכת מלמעלה למטה אלא מלמטה למעלה, שמתגלה שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום פעולה בעל מנת להשפיע, אלא אם אני מרגיש שיהיה לי מזה איזה רווח. אז איזה רווח יכול להיות, כאן החברה צריכה לעזור.

תלמיד: זה מרגיש שאם אני משקיע בחברים, בעשירייה, אז אולי אני לא צריך לצפות שיהיה לי מזה רווח.

יהיה לך רווח מזה שהחברים יראו את זה, מזה שאתה תיתן להם דוגמה יפה, כל מיני דברים כאלה גשמיים, אבל מזה תבוא לאט לאט גם באמת להשפעה.

תלמיד: השכר האמיתי זה הכוח להמשיך לעבוד?

כן

תלמיד: לא לצפות לשום דבר אחר.

לא. אבל אתה משתמש בחברה בקנאה, תאווה וכבוד. קנאה ותאווה וכבוד יכולים להתקיים רק בסביבה. אם אני לבד איזה קנאה ותאווה וכבוד יש לי? במי אני אקנא? כלפי מי יהיה לי כבוד? כלפיי מי תהיה לי תאווה? אלה דברים שקיימים רק בחברה, ואז אני משתמש בהם כדי להתקדם והחברה צריכה לעודד אותי.

שאלה: האם הקבוצה הזאת זה הביטוי שלך?

הקבוצה הזאת, זה ביטוי של הבורא שרוצה להראות לך שהצורה הזאת היא הצורה הנכונה כדי שאתה תתקדם. אל תצייר לעצמך איזה מצב אידיאלי, אלא מה שמראים לך זו ההדגמה של המצב הפנימי שלך.

תלמיד: האם להשפיע אתה יכול רק אם אתה גדול מהם?

להשפיע אני יכול גם מתוך זה שאני נכלל בהם כקטן ואני רוצה להתכלל בהם, להיטמע בהם, גם זאת השפעה. כך גדלים, כך הקטנים גדלים בינינו, בזה שהם מתבטלים כלפינו ואנחנו מטפלים בהם עד שהם אפילו עוברים אותנו ונעשים גדולים יותר, מוצלחים.

תלמיד: האם יש סוגים של מקובלים?

ודאי, אבל מה העניין? שאתה לא יכול לסבול אף אחד? מראים לך משמיים שאתה צריך תיקון, ואז אתה תגלה במקום כל אחד ואחד שאתה רוצה להרוג שאתה אוהב אותו. אחרי זה אתה שוב תשנא אותו, ולאחר מכן שוב תיקון ואתה תאהב אותו, כך כל פעם מדרגה, מדרגה. כך מתקדמים. יש לך נשמה רגישה, גדולה, טובה, לך איתה.

תלמיד: לפי מה נקבעת מידה של השפעה?

מידה של השפעה נקבעת בכך, שאתה מתעלה מעל כל ההבדלים ומתייחס לכולם באהבה. אבל לא שאתה סתם כך מתייחס, שאתה מרגיש עד כמה שאתה דוחה ושונא ולא יכול, ויש לך כל כך הרבה שונאים ומפריעים בכל מיני צורות הפרעה גם בגוף וגם בחיצוניות, ואתה מרגיש שזה בא מהבורא לבלבל אותך, כדי שאתה בכל זאת דרך כל הבלבולים האלה תזהה שזה בא מאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, ואתה חייב להתקשר אליו. וכל ההפרעות האלה יהיו כעביות שדווקא על ידן אתה מתקשר. כך עובדים, רק לא לשכוח את זה.

תלמיד: מה אני מפספס?

אתה מפספס את זה, שהקבוצה חייבת להזכיר לך זאת כל הזמן. אדם בעצמו לא זוכר, הוא כל רגע הוא נופל לתוך ההרגשה ובתוך עצמו הוא חי. לכן הקבוצה נמצאת כמשהו חיצון ממך, כי היא צריכה להזכיר לך שהכול בא מהבורא. והבורא מביא לך את ההרגשה הזאת כאילו אתה נמצא בקבוצה, כאילו הם נמצאים סביבך, ומתוך זה אתה צריך כל פעם לתקן את עצמך.

בקיצור, קבוצה זה לא קבוצה, קבוצה זה אותם התנאים שבהם אתה צריך להשתמש נכון כדי כל פעם להעלות את עצמך כלפי הבורא. זה לא עניין של אנשים, לא שזה טוב וזה רע וזה כך וזה כך, אתה סובל, לא סובל אותו וכן הלאה, אלא כל פעם הבורא מראה לי את הפרצוף שלי. זאת אומרת תשע הבחנות מולי, איך אני יכול לחבר אותן יחד ולהתייחס אליו, קודם כול לשייך הכול לאין עוד מלבדו. תתקדם, יהיה בסדר.

תלמיד: לא היה קשר בין השאלות שלי, למה? אני לא מבין מה אני מפספס.

אתה צריך עוד קצת להמשיך בקפדנות. הכול יסתדר, זה יתחבר, אבל לא בבת אחת, לוקח זמן. צריכים הרבה עצבים, מה לעשות. אבל זה טוב, אלה מצבים מצוינים, הם תומכים מאוד לתיקון הנשמה.

קריין: אנחנו נקרא קטעי מקור בנושא "ללמוד מהירידה במצב העלייה". "ללמוד מהירידה במצב העלייה", קטע מס' 1, נתחיל מקטע מס' 1 מתוך כתבי רב"ש, חלק ב', "מהו רועי מקנה אברהם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

תלמיד: אני רוצה להגיד שאתמול היה מפגש עם הרב עבור אפריקה. שאלתי הרבה שאלות את רב.

שאלות טובות, שאלות לעניין, מאוד כבדות, זאת אומרת מלאות בשר.

תלמיד: היתה התפעלות גדלוה מאד לאנשים בפייסבוק .5000 אנשים צפו את והיתה ממש התפעלות גדולה, אנשים שאף פעם לא שמעו ולא ראו, לא רק אנשים שלומדים קבלה, ממש מהפיכה.

כן, גם אני חושב. השאלות היו מאוד לעניין, עמוקות ומורכבות.

תלמיד: אנשים ממש מודים ואומרים, תודה.

גם לי היה תענוג. אם כל אחד היה משתדל כמו שהחבר שלנו עושה את זה, היינו מצליחים הרבה יותר בתיקון הכללי.

(סוף השיעור)

---

1. "כשור לעול וכחמור למשאוי" (תלמוד בבלי, עבודה זרה, דף ה', ב' גמרא(.↩

2. "שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה" (ברכות נ"ח, ע"א)↩

3. תהילים ל"ג, כ"א↩

4. "הכסיל חבק את-ידיו, ואכל את-בשרו" (קהלת ד', ה)↩