שיעור צהריים 18.10.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
כתבי בעל הסולם, עמ' 392, מאמר "הערבות"
הערבות
"שכל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א).
זה דבר מאוד מעניין. אם אני מדבר על הכלי שהיה שלם ואחר כך עבר שבירה טוטאלית עד כדי כך שאין אף חלק שלא נשבר, אי אפשר לדמיין דבר כזה, יוצא שכל חלק וחלק ממני נמצא בכל אחד ואחד, בכל הנשמות, וגם בי נמצאים כל החלקים מכל הנשמות. קשה מאוד לתאר את זה, תתארו עד כמה שההתכללות היא טוטאלית, ואז לפי התיקון שהאור העליון משפיע על כל חלק וחלק, כל חלק וחלק מתקן את עצמו בלהתחבר לכולם.
"וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה." דווקא כתוצאה מהשבירה. אם לא הייתה שבירה, לא היו כל החלקים נכללים זה בזה ולא היו יכולים להגיע להיות ערבים זה לזה.
"כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה"," אות ב' וג', עש"ה מלה במלה.
זאת אומרת חייבים כל החלקים להיות נכללים ללא שום גבול זה בזה, רק בזה יבוא התיקון השלם של הכלי השבור. ואז מתוך ההתכללות הגדולה ההדדית הזאת שהם משיגים, הבורא יכול להתגלות פי תר"ך פעמים, בצורה אמיתית, כפי שהוא רצה מלכתחילה, בכל הכלי.
למה? כי הערבות זה לא סתם שהחלקים שהיו יחד והתפוצצו ועפו לכל המקומות, חוזרים יחד כמו שהיו. הם נשארים בכל הכלים איפה שהם נכללים על ידי השבירה, ושם דווקא בתוך כל הכלים האלה הם פועלים. ואז מעניין עד כמה יש כאן התערבות הדדית של כל הכלי כולו עם כל הכלים האחרים, וזה מה שאנחנו משיגים במשך כל ההיסטוריה הגשמית שלנו וכל ההתעלות שלנו בסולם הרוחני.
"דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.
ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת.
משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר במאמר "מתן תורה"," אות ט"ז, עש"ה."
שאלה: מה הקשר בין התכללות לבין ערבות כמו שהוא מתאר אותה פה?
הערבות היא התנאי עד כמה שצריכה להיות התכללות. כי אף אחד לא יכול לתקן את עצמו אם הוא לא דואג לכל הכלי האחר חוץ ממני, אחרת לא יתקן בעצמו. זאת אומרת, כדי שאני אגיע לתיקון אני צריך לדאוג להיות ערב לכל הכלי, זה התיקון שלי. כי בי בעצמי אין מה לתקן כמו שבאף אחד, אלא רק את קשר בינינו. אז כל אחד צריך לדאוג לקשר שיש בינו לאחרים שנקרא "ערבות", כי אך ורק בצורה כזאת אני מתקן את עצמי.
תלמיד: והתוצאה של הערבות היא התכללות?
כן, התכללות השלמה.
תלמיד: אז התכללות זה כבר המצב המתוקן?
כן.
תלמיד: והערבות זה התנאי?
ערבות זה התנאי.
תלמיד: והתנאי הוא שאני דואג לכל החלקים האלו?
כן. מה זאת אומרת דואג? אני אחראי על זה שהם יהיו מתוקנים. הם לא יכולים לתקן את עצמם אלא אני חייב לתקן את הכול, אני מתקן את העולם, וכך כל אחד ואחד מתוך עצמו.
תלמיד: בזה שאני אחראי לזה שהם יהיו מתוקנים בזה התיקון?
כן, כי אתה נכלל בכולם, לכן אתה צריך לדאוג להתכלל בכולם בצורה מעשית, ולעורר אותם כדי שיעשו את הפעולות שהם צריכים לעשות.
תלמיד: ומה העניין של להיפטר מאהבה עצמית שאף אחד לא ידאג לעצמו?
בלי שאתה עושה את זה אתה לא יכול לדאוג להם. אהבה עצמית נותנת לך הבחנות איפה אתה ואיפה אחרים, כביכול אחרים. שאז אם אתה נפטר מאהבה עצמית, אתה יכול לדאוג לאחרים ולבצע התחברות בהם ותיקון בהם, ערבות. זה קשור לזה. בעצם אלו כאילו שתי דרישות אבל משלימות זו את זו.
תלמיד: מה שתי הדרישות?
שתי דרישות, אהבה עצמית מצד אחד וערבות מצד שני.
תלמיד: להיפטר מאהבה עצמית ולדאוג להם זה הערבות.
נגיד כך.
תלמיד: והתוצאה התכללות שזה המצב המתוקן.
נגיד כך.
תלמיד: אני שואל.
אתה שואל, אבל אם אני אענה לך, זה לא יעזור לך בכלום. אתה צריך לחשוב בעצמך יותר ולהבין זאת מתוך השאלות הפנימיות שלך.
שאלה: האם לפני השבירה הייתה ערבות בינינו?
לא הייתה ערבות כי לא הייתה שבירה, לא היה שום צורך בתכונה שמקשרת את כולם.
תלמיד: אז איך אנחנו יכולים לדעת לחזור לערבות הזו?
מתוך השבירה אתה מבין את הצורך בערבות. אם לא הייתה שבירה, לא היית בכלל מגלה שיש כאן צורך בערבות.
תלמיד: כן, אני מבין שיש צורך, אבל איך אני יודע איך לבצע את זה אם אין בי את זה?
אם אתה משתוקק לחיבור, אתה מתחיל לגלות לאט לאט על ידי מאור המחזיר למוטב מה באמת חסר לך, איזה סוג קשר חסר, והקשר הזה נקרא "ערבות".
שאלה: זה קצת מבלבל ואני מרגיש כאילו אני שואל מה יצא קודם תרנגול או הביצה. אבל נראה שבלי להתבטל ולהתכלל לא יכולה להיות ערבות. אבל אמרת שערבות זה איפה שאתה מקבל התכללות. זה אותו דבר?
אנחנו צריכים להשתדל להתכלל זה בזה כמו שכותב לנו רב"ש, מתוך זה נלמד את כל היתר. במאמצים להתכלל, להתחבר, להשלים זה את זה, אנחנו נלמד מה חסר לנו. זו הדרך.
שאלה: איפה נמצא הבורא בערבות, אצל החברים?
בתוך הערבות עצמה הבורא נמצא. אם אנחנו מקיימים ערבות, אנחנו מגלים אותו כמקור הערבות.
שאלה: אמרת שכל חלק כולל את כל החלקים השבורים, וכל החלקים השבורים, החלקים של הנשמה, גם כוללים את החלק.
כל חלק כולל את כל החלקים, זה חוק השבירה.
תלמיד: אז למה אנחנו אומרים ומרגישים שאנחנו שונים לגמרי, במה אנחנו שונים?
אנחנו שונים בגלל שאפילו שבירה אנחנו לא מגלים. מי שבור? אלא כשאנחנו מתחילים לגלות את עצמנו כשבורים על ידי המאור המחזיר למוטב, אנחנו מגלים שבאמת אנחנו כוללים בתוכנו את כל חלקי הבריאה. ואז כל אחד ואחד יכול להגיד, "אני כולל בתוכי את כל העולם, העולם נברא בשבילי".
תלמיד: אבל אנחנו אומרים וגם כותבים שכל אחד שונה לגמרי מהשני. במה אנחנו שונים?
שונים באופן ההתכללות. יש בי נקודה שלי, ניצוץ שלי והתכללות מכולם. יש בך ניצוץ משלך והתכללות מכולם. ובכל הקומבינטוריקה הזאת בכל אחד ואחד כולם שונים.
שאלה: החברים שהגיעו מאירופה הגיעו להתכלל, להתחבר, והם יוצאים מכאן עם המון אחריות. הם לא ציפו שתתפתח בהם כזו הרגשת אחריות כלפי החברים באירופה. הם יוצאים והם רוצים כבר לעזור, לתמוך, לחבר. זה סוג ערבות מה שהם מרגישים?
כן. אנחנו עומדים אחריהם, אני מוכן להיות שותף שלהם בכל דבר, רק שלא יפחדו וימשיכו.
תלמיד: מה זה להישאר קשורים, להישאר בערבות הזו? אנחנו יודעים, יוצאים אפילו מהבניין הזה כבר העולם משתנה. הם הולכים לעבור עכשיו אלפי קילומטרים, מה זה מהצד שלנו לשמור אותם בקשר הזה ומהצד שלהם?
הם צריכים להישאר קשורים אלינו בכל רגע פנוי, ואנחנו נמשיך להתקדם לקראת הכנס, נעבור אותו בעזרת ה' בצורה נכונה, טובה, חזקה, ואז יהיה לנו יותר קל. אנחנו צריכים להביא את כל באי הכנס לאותה הרגשה, לאותו מצב כמו שהם נמצאים עכשיו. על זה צריכים לעבוד.
שאלה: כתוב כאן "ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת." האם אפשר להגיד ש"נעשה ונשמע" זה תנאי לערבות והערבות זה תנאי לקבלת התורה?
כן.
תלמיד: ו"נעשה ונשמע" מהו המעשה ומהי השמיעה?
התחייבות, התחייבות לתיקון, בינתיים זה ככה.
"שמטעם זה, לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם. כי אז נעשה המציאות, שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית."
עזבו את אברהם, יצחק, יעקב, מצרים, כל הדברים האלה, הוא חייב לדבר בצורה כזאת שזה מתאים לכולם. אבל בהחלט על מה מדובר? אדם שרוצה לצאת מהאגו שלו ולגלות את הא-לוהים, שיש לו נקודה בוערת בליבו, אז הוא עושה מאמצים, כאילו מוכן להתעלות למעלה מהאגו שלו.
זה לא פשוט, הבורא מעביר אותו דרך הרבה ייסורים, בעיות שכולם נקראים בשם "גלות", גלות מצרים. אדם בסופו של דבר מתעלה מזה. ההרגשה הזו שהוא מתעלה מזה היא כזאת שהוא יכול לראות את כל ההפרעות מלמעלה, שמבין שההפרעות האלה באות כדי שהוא יתעלה. ההפרעות האלה באות כדי שהוא יחזיק בבורא, במורה, בלימוד, ואז הוא נמצא כביכול שיוצא ממצרים, מהאגו שלו, מסוגל לחשוב שהוא רוצה לצאת ממנו, ואז הוא מגיע למצב שנקרא "מתן תורה".
מה זאת אומרת? אם הוא חוץ מזה שהוא מתעלה מעל האגו מוכן להתחבר עם אחרים כדי לתקן את הרצון לקבל הכללי, אז כדי לתקן את הרצון הזה, כדי להתחבר יחד עם כולם הוא צריך כוח שאין לו. הכוח הזה נקרא "תורה". ואז כביכול הוא עומד תחת ההר של האגו שלו ומוכן לתנאי הערבות כדי לקבל את התורה, האור העליון, ולתקן את עצמו.
"ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך"."
חייבים להרגיש שאנחנו תלויים זה בזה, שאנחנו שבורים ושאנחנו נמצאים ביכולת לקבל כוח לתקן את עצמנו ולהגיע לחיבור. אז נקרא שאנחנו מוכנים למצווה "ואהבת לרעך כמוך".
"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם. דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור. ואז נתנה להם התורה.
ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה עצמית, מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטרידים לכל יחיד מישראל, לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא, שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם, כנ"ל."
שאלה: למה שלא ניקח את העשירייה שנוצרה, את הבורד, ניתן לו בית נושיב אותו ונדאג לכל מחסורו ושהם יהיו האבן השואבת לכל אירופה מהיום והלאה, והם יחשבו מהבוקר עד הערב רק איך לחבר את אירופה ואנחנו נדאג לכל מחסורם והם יהיו אלה שיוציאו לפועל את כל מה שקורה בשיעור בוקר לאירופה, מה לא בסדר בדבר כזה?
זה לא מקובל בחכמת הקבלה בכלל בצורה כזאת להתקדם לתיקון ולבורא. אדם שרוצה לבצע את התיקונים צריך להיות ממש מהשורה, הוא צריך לעבוד, ללמוד, להיות בעל משפחה, לחיות בתוך האומה שלו וכך להתקדם. ואז מתוך כל מה שהוא מקיים בחיים שלו הארציים, יחד עם זה ממש להצטיין בחכמת הקבלה, בחיבור, באהבת הבריות. לא יכול להיות שאנחנו נפתח איזה מעון, מועדון, לא יודע מה ובצורה כזאת נתנהג, זה לא יהיה תיקון. גם אני חשבתי כך וקיבלתי הרבה הסברים על זה.
תלמיד: אם אותה עשירייה עכשיו, אנחנו וכל העשירייה הזאת, נחשוב שהם מעצמם, לא שאנחנו נזין אותם אלא הם יעברו לגור ביחד בחדר אחד באותו מקום.
זה אסור, אסור מטעם התיקון הרוחני. אפילו שיהיה לך כל הכסף שבעולם וכל הארמונות ומה לא, אסור לך את זה לעשות. אלא הם צריכים לעבוד כמו איש רגיל ולהיות במשפחה כמו אנשים רגילים ולדאוג לכל הצרכים שלהם וללמוד ויחד עם זה לדאוג להפצה.
תלמיד: אני הורדתי את הקטע של אנחנו נזין אותם. שהם יעברו אבל לגור במקום אחד פיזי.
לא. אם צריך, הבורא ידאג. לא לזה אנחנו צריכים לדאוג.
שאלה: האם אנחנו בונים את הערבות באופן מלאכותי או שערבות כבר קיימת בנו ועלינו רק להתאפס?
אנחנו בונים את הערבות. ערבות זה סוג הקשר בין הכלים השבורים, עד כמה הם צריכים להיות כלולים זה בזה, מחוברים.
שאלה: מהו אותו מקום ריק שבו אמור להתגלות הבורא?
מקום ריק שבו אמור להתגלות הבורא זה מקומות הדחיה ההדדיות שלנו שאנחנו מפנים אותם מהשנאה ומביאים לשם קשרים ואהבה ואז לפי השתוות הצורה בין המקום הזה לבין בורא, הבורא מתגלה במקום הזה בצורת נרנח"י.
תלמיד: אם הוא לא גלוי אז על ידי מה אנחנו מפנים אותם המקומות?
אנחנו מפנים את המקום מהאגו שלנו, מהשנאה שלנו.
תלמיד: באיזה כוח?
בתפילה, בכוח האור.
תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שלא מעצמנו, צריך לבוא כוח מבחוץ.
ודאי שבנו אין כוח, אבל אנחנו רוצים שהוא יבוא.
תלמיד: זאת אומרת התפילה זה אותה פעולה שלנו שאמורה להביא כוח שיעזור לנו לקנות את המקום.
כן, אך ורק.
שאלה: מה זה אומר לתקן את הכלים של החבר?
לתקן את הכלים של החבר אני יכול רק על ידי זה שאני מספק לו ערבות, ביטחון, תמיכה, אהבה, כל מה שאני מסוגל כדי ממש להביא אליו את המאור דרכי.
שאלה: איך אני יכול לתקן את העולם, הרי אני מתקן את מה שנראה לי כמקולקל?
זה נקרא שאני מתקן את העולם. ודאי שאני לא מתקן את העולם, אני מתקן את עצמי. העולם נמצא בי, בתפיסה שלי. מה יש מחוצה לתפיסה שלי אני לא יודע, יכול להיות שאין שם כלום, שיש שם משהו שאני לא יכול להשיג. מה שאני מרגיש בפנים זה נקרא "עולמי" אותו אני צריך לתקן. מה זאת אומרת? למלאות אותו בחברים, זה יהיה בניית הכלי שלי ובבורא שזה נקרא "האור שלי".
שאלה: איך להפוך את הכמות לאיכות?
הכמות בעצמה מתהפכת לאיכות על ידי האור.
שאלה: אמרת שבאמת ערבות קורת על ידי הבורא, מה זה אומר בדרגה החדשה?
הערבות זו תוצאה מהארה מלמעלה שאנחנו מרגישים את הכוח שפועל בנו ואז אנחנו מסוגלים כן לחבר לעצמנו עוד כלים, להשתתף איתם ואז ההשתתפות הזאת נקראת "ערבות". זה לא משהו מעורפל, זה משהו מוחשי. זה מקשר אותנו, זה מחזק אותנו, זה קושר אותנו ברשת אחת והיא נקראת "ערבות".
שאלה: אנחנו קראנו פה, שחבריו לא יכלו למלאות לו את המחסורים, משום שאינם בידיהם. אני קורא את כל הפסקה. "ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם". מה ההצלה מזה, מה ההצלה ליחיד?
ההצלה ליחיד זה שהוא רוצה להיות קשור לכולם, ומבקש מהבורא שייתן לו כוח להיות קשור לכולם, למלאות אותם, לחזק אותם. ערבות זה יצירת רשת קשר בין כולם, שברשת הזאת מתגלה הבורא.
תלמיד: יוצא שעד אז, בעצם האדם מנותק מאחרים. מאיפה הוא יכול לפנות לבורא?
הוא לא יכול.
תלמיד: אבל הם גם לא יכולים לעזור לו.
לא יכולים.
תלמיד: אז מה ההצלה?
ההצלה? שיפנה. אין לו קשר רוחני עם אחרים ועם הבורא, שיצעק. שיצעק. יש לו קשר שהבורא שלשל לנו מלמעלה למטה, ואנחנו יכולים בקשר הזה לפנות גם לאחרים, וגם לבורא. ו"איש את רעהו יעזורו" שיהיה קשר בינינו אפילו מקולקל, ועמו לפנות לבורא שיתקן.
שאלה: ערבות יכולה להיות רק מעל האגו, מעל אהבה עצמית. אז מה זה כלי או רכוש שלנו, או כוח שמחזיק אותנו?
זה כוח שמקשר בינינו. רשת כוחות כזאת שמקשרת בינינו.
שאלה: שמעתי שאמרת, שבכל חג יש את כל החלקים מהשבירה.
כן.
תלמיד: האם יש גם בכל אחד רושם שהוא היה פעם חלק מכלי שלם?
כן.
תלמיד: אם כך, מדוע לכל שבר יש רושם אחר של הכלי השלם?
מאיפה אתה יודע את הדברים האלה?
תלמיד: למה אנחנו לא מרגישים אותו המקום שבו אנחנו צריכים להיות מאוחדים?
זה נסתר ממך אלפי מדרגות, איך אתה יכול להרגיש את זה? אתה מבקש שיהיה לך איזה רושם מאינסוף, מהכלי השלם. אתה נמצא תחת כל המדרגות, לכן אתה לא מרגיש.
שאלה: צריך שיהיה תזמון אחד לבקשת הערבות?
את זה אנחנו לא יכולים לדעת. אתה לא יכול לבדוק. פשוט צריכים להיות בנטייה לזה כמה שאפשר, כי זה הסימן של הכלי שהולך להתחבר, להיתקן.
תלמיד: דיברנו היום בסדנה הנפלאה שהחברים העבירו על החום, על החימום שמתחממים בינינו. אז יש איזה מצב שבו כולם או מסה קריטית באה ואומרת, "אנחנו רוצים עכשיו ערבות"?
כן, וודאי. ואפילו שלא כל כך רוצים, ולא כל כך מסה קריטית, בכל זאת, זה שמבקשים זה טוב.
תלמיד: השאלה, האם זה תנאי לקבלת הערבות?
כן. וודאי. דרישה. חוסר לערבות, זה התנאי. וצריכים לבקש, צריכים לנדנד כמו תינוק כמו ילד קטן, אפילו שהוא לא רוצה, הוא מנדנד כי ככה בא לו, והוא עושה מהומות ממש בכל הבית.
תלמיד: מעבר לנטייה הכללית, האם צריך להיות איזה משהו שכולם ביחד ברגע אחד אומרים, "עכשיו, זהו, זה החיים שלנו"?
כמה שאפשר. אתה לא יכול בבת אחת, מכולם יחד מכל הלב, לרצון אחד, למטרה אחת. אתה לא מסוגל לדברים כאלה, אלא שנהייה בנטייה לערבות. הבורא כבר יחבר.
תלמיד: אז איך אפשר להבין את מה שהוא אומר פה, שמספיק שיש מעטים שהם לא בזה, אז זהו, זה כבר לא. איך אפשר להבין את המשפט הזה?
שאנחנו צריכים להשתדל. להשתדל יחד עם זה שכל הכוחות שלנו שלעת עתה מתגלים בנו, שהם כולם ירצו להיות בערבות, בשילוב ביניהם כזה שבו יתגלה הבורא. אבל שוב, זה דבר הדרגתי, ועד כמה שאפשר. העיקר כל הזמן להיות בנטייה לזה.
שאלה: אמרת פעם מושג כזה שניכנס לי ללב, שהרגשה טובה או עלייה, אתה צריך לחלוק עם כולם. וגם מצב רע אתה צריך לחלוק עם כולם. זה מכיל בתוך זה, את מושג הערבות?
קודם כל אני לא כל כך מבין את מה שאמרת קודם. דברים טובים, יכול להיות שאנחנו יכולים להתחלק בהם עם החברים. דברים רעים, וודאי שלא. אני צריך תמיד לדאוג איך אני מעלה אותם במצב רוח, ביכולת שלהם, בהתלהבות, בכוח, ולא שאני מוריד להם את זה. ובצורה כזאת לחיות.
תלמיד: דיברת על קו אמצעי משהו.
אני עכשיו לא אדבר על זה, זה לא שייך לערבות.
שאלה: כל פעם יותר ויותר מורגש שמה שאנחנו מדברים ערבות, עשיריות, הם מצבים מאוד גבוהים. הערבות היא פרי החיבור. האם זה המצב שעלינו להשיג בכנס באירופה, בין החברים האירופאים והכלי העולמי?
זה כוח שהבורא נותן לפי הדרישה שלנו. זה לא שיש בנו, אין בנו כלום. אלא הבורא עושה, והבורא נותן. אז אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו במצב כזה, שנוכל לדרוש ולקבל.
שאלה: הערבות היא תוצאה של התפילה, או היא התפילה עצמה?
ערבות, זה הכוח שקושר בינינו. יש לך כלים שבורים שיש ביניהם מרחק, אז ערבות זה הרשת שהיא קושרת את כל החלקים האלה יחד. כמו שרוך של נעלים שכך מחלק לחלק, מחלק לחלק אתה קושר את החלקים האלה יחד. הרשת הזאת שהיא קושרת את החלקים השבורים יחד, ברשת הזאת מתלבש הבורא, מתגלה הבורא. הרשת הזאת, רשת הכוחות ההדדיים לחבר, לאהוב, לתת, להשתתף, ברשת הזאת מתלבש הבורא, והיא נקראת "ערבות".
שאלה: האם השלב הראשון לפני ההגעה לערבות הוא אישי, הוא המאמץ שלי בתוך העשירייה, ואחר כך בתוך העשירייה אנחנו מגיעים לתפילה?
אנחנו נותנים מאמץ להתקשר בינינו, מרגישים שלא מסוגלים. ברגע שמרגישים שלא מסוגלים, מיד צריכים לפתח תפילה, כי הכול מושג רק בכוח התפילה. אז מעלים את הבקשה שלנו לבורא, מבקשים ממנו, מכוח ההשפעה הכללי של כל המציאות שנקרא "בורא", שהוא יבנה בינינו קשרים כאלו שהם יהיו לפי הטבע שלו. כוח השפעה, כוח הנתינה, שאנחנו נעזור זה לזה, נחזיק זה את זה, כן? אז זה מה שאנחנו מבקשים, עד שמקבלים. במידה שאנחנו מקבלים כוח הערבות, אז אנחנו עולים במדרגות. לפי כוח הערבות מתגלה הבורא. לפי כוח הערבות אנחנו עושים פעולות השפעה הדדיות, שנקראות "מצוות". הכול לפי כוח הערבות.
לא לחשוב על המילה הזאת "ערבות". אני זוכר את עצמי שגם כך אני הייתי. לא לחשוב על המילה הזאת שזה משהו שאני לא יודע, שאני לא מבין מה לעשות עמה, למה להכניס אותה, היא גם כזאת גם כן ערבות, שזה נראה כזה מושג כבד. זה פשוט סוג הקשר בינינו הנכון ש"איש את רעהו יעזורו", שאנחנו אוהבים זה את זה, שאנחנו מחוברים זה לזה. כוח ההשפעה שבינינו, הוא נקרא "ערבות". ורשת הכוחות בינינו בין כולם, היא המקום ששם מתגלה הבורא.
שאלה: האם אפשר להגיד שהמילה ערבות, היא באה מהמילה התערבבות?
יכול להיות.
תלמיד: זה כמו התכללות, התערבבות, האם זה מקום מרכזי.
כן.
שאלה: איך אפשר לבנות סדנה בכוח ערבות? נניח שאנחנו עכשיו בסדנה בכנס, יש אדם, יש עשירייה, ורוצים שברגע האחרון הבורא יהיה שותף. איך לבנות את זה? איך כל אחד בעשירייה בונה את זה?
דברו על זה, תגלו נחיצות, תגלו מה אתם בדיוק רוצים, תבקשו את הבורא. אם אתם כבר עשירייה, אז יש לכם מניין. בבקשה, תבקשו ותקבלו.
שאלה: איך לעשות את זה? אני התיישבתי בעשירייה, אני עכשיו רוצה להגיע איתם לערבות, אני רוצה שהבורא יהיה שותף שלי.
הבורא לא שותף. יש לך תשעה שותפים.
תלמיד: אבל כשהיינו בסדנה אמרת, אתם לא ביקשתם מהבורא, לא שיתפתם אותו. איך מהרגע הראשון של הסדנה, שהיא תהייה יחד עם הבורא?
אתם הולכים עכשיו להתקשר ביניכם ולברר את החיסרון לקשר ביניכם, ואת אותו חיסרון אתם רוצים לעלות לבורא, זאת המטרה. ולכן אתם עכשיו מתקשרים ודנים מה עוד חסר לנו, כמה עוד אנחנו צריכים כוח חיבור, כוח ערבות, כוח של עזרה הדדית וכן הלאה.
תלמיד: וכל אחד מפנה מקום לתשעה חברים, ומנסה לצמצם את עצמו מהתחלה ככה שיש רק את החברים.
כן.
שאלה: האם יכולה להיות ערבות בין עליון ותחתון? נניח אני מלמד תלמידים, האם אני יכול להיות ערב עבורם לבורא, או כשאתה מלמד אותנו, זו גם ערבות או שזה אפשרי רק בין שווים?
אין דבר כזה שאני יכול להיות ערב במקומכם. לא. אתם צריכים להגיע לזה. כל אחד ערב עבור החברים שלו, ובהם הוא צריך להשקיע את עצמו. מה הקשר בין המורה לתלמידים, על זה אנחנו עדיין לא מדברים, זה יבלבל אתכם.
שאלה: איך אפשר לראות עולם מושלם בזה שאני מתקן את עצמי בכולם אם האחרים עדיין לא תיקנו את עצמם? הרי אני תיקנתי רק את החלק שלי בהם.
אם אין לך עוד תשעה חברים וודאי שאתה לא יכול לתקן את עצמך. אבל אם יש לך תשעה חברים, לא חשוב אם הם קרובים אלייך במרחק או רחוקים, אבל אם אתה עובד יחד איתם, אז וודאי שאתה יכול כבר להגיע לצורך לערבות ולדרוש מהבורא שיתגלה בזה. אבל בלי שותפים אי אפשר, כי אז אדם מרמה את עצמו לכל הכיוונים, ולא יכול לעשות שום בדיקה.
קריין: "באופן, אשר אותם הפורקי עול, נמצאים גורמים לשומרי התורה, שישארו בזוהמתם בהאהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור." זאת אומרת, אתם רואים, הערבות פועלת בשני הכיוונים, אם יש חברים ותומכים אני יכול להצליח, אם הם לא עוזרים לי, הם יכולים אפילו להוריד אותי ואני לא אגיע לערבות אף פעם.
"הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.
כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו, כנזכר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.
והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר." זאת אומרת מושג הערבות, ההתחייבות, השפעה שנקראת ערבות של אדם על החברים, יכולה להיות גם חיובית וגם שלילית. וצריכים לדאוג שבאמת יהיו לנו חברים שמוכנים לקיום הערבות.
שאלה: איך יכול להיות שבעולם שהכול תלוי בבחירה החופשית של האדם, החברים יכולים להפיל אותו?
אני לא מבין, הכול תלוי באדם עצמו?
תלמיד: אדם מול בורא.
איך זה יכול להיות? על ידי מה הוא יתקן את עצמו?
תלמיד: הוא צריך לעבוד על החברים, אבל להם אין בחירה חופשית. רק לאדם יש בחירה חופשית, אחרת יש פה בעיה.
איזו בעיה?
תלמיד: שאז לא הכול תלוי בך.
נכון.
תלמיד: אז הכול תלוי בי.
לא. בינינו. לכן זה נקרא ערבות. בערבות אנחנו תלויים זה בזה. אתה חופשי, אני חופשי ואנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מתחייבים. הבורא ערב מלמעלה, ואם אנחנו רוצים הוא יפעל.
תלמיד: אבל אתה לא יכול להפיל אותי בדרך הרוחנית שלי אם אני ערב לך. יכול להיות מצב שהבחירה החופשית מוגבלת? אם אני עושה הכול מצידי ומבקש מהבורא, איך יכול להיות שאני תלוי במישהו?
זה נקרא שהעבודה שלך לא שלמה, שאתה לא הבאת אותי לערבות.
תלמיד: אז זה חוזר אלי בסופו של דבר.
ודאי. עד שאתה רואה שהחבר מסכים איתך ופועל איתך בלב ונפש, זה נקרא שתיקנת את החלק החיצון שלך, שנראה לך חיצון, וחיברת אותו אליך. זה בסדר, אולי זה עונה על כל יתר השאלות.
שאלה: מה לעשות אם אדם רואה שמישהו לא נמצא בערבות?
אם הוא רואה בעשירייה שלו שמישהו לא נמצא בערבות, הוא צריך לדבר עם יתר החברים, לבדוק האם הוא טועה או לא טועה, ויחד איתם לפעול.
תלמיד: אבל זה נראה לי.
אלו לא פילוסופיות. אתם יודעים, אני לא מקובל, אני לא פילוסוף, אני אדם מהשטח. אתה מבין? הפלפולים האלה טובים, אבל לא איתי. אני בורח ממקומות שבהם אני יכול להיכשל. למה? כי אני לא גיבור. אני יודע שאני מוגבל, עם שכל קטן, עם כוח קטן, והאגו שלי גדול, אז אני מפחד.
אני לא נכנס למצבים, לא נכנס לפלפולים שאני לא יכול לצאת מהם. זו לא מצווה. ההיפך. מצווה לא להיכנס אליהם, לראות את עצמו מוגבל ומכל המציאות לחתוך רק את החלק שאני יכול לתקן, עוד קצת ועוד קצת ובצורה כזאת אתה תתקן את הכול.
ואם אתה כמו ילד קטן בלי שכל, ממש מתנפל על הכול כאילו אתה גיבור גדול, אתה לא גיבור. אנחנו צריכים ללמוד איך להתייחס נכון לבריאה בצורה מבוררת. מה הבורא נותן לי, ומה הוא לא נותן אלא פותח ואומר "תראה", ואני לא נכנס. לא נכנס כי זה מעלי, על זה כתוב ש"אסור לאדם להיכנס למקום סכנה".
זו לא סכנה שיכולים להרביץ לך, אלא שאתה תתבלבל, לא תברר נכון את הכלים ולא תוכל להביא אותם לאהבת הבורא. לכן צריכים לראות, תמיד לראות, לא להיות גיבור, ואפילו לא צודק, אלא להישאר כמה שיותר בחפץ חסד. זה התנאי, אדם צריך לשמור על עצמו להיות בצורה כזאת מינימליסטית.
אני לא רוצה כלום, רק להיות שייך לבורא בנקודה, בנקודת הדבקות. יותר מזה אני לא דורש ואז מתוך זה אתה תמיד יכול להתפתח. כי המצב הבא, מתחיל מזה שאתה נכנס שוב לעיבור, שאתה שוב נכנס לתוך העליון כמו טיפת זרע בתוך הרחם.
שאלה: חברה שהולכים בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם נמצאים בערבות? כאלו שלומדים עשר שנים ומעלה, עובדים על הערבות אבל האם הם נמצאים באיזו ערבות כמותית ואז מגיעים לערבות איכותית?
לפי השנים?
תלמיד: לא. חברה שהסכימו ללכת לפי שיטתו של בעל הסולם עם רב מקובל.
ואז אחרי עשר שנים יוצאים לערבות, ואחרי עשרים שנה יוצאים הלאה?
תלמיד: לא, אמרתי עשר שנים כי אתה תמיד אומר שרק אחרי עשר שנים מתחיל פה איזה תהליך שהילד מתחיל ללכת. אני לוקח לדוגמה אנשים יותר ותיקים שהולכים בדרכו ושיטתו של בעל הסולם. האם הם נמצאים בערבות?
אני לא יודע, תשאל אותם. אני רק אגיד לך שהערבות היא התנאי ההכרחי שהבורא יתגלה ביניהם. ועוד, יכול להיות שזאת לא ערבות אלא רק אור חסדים שורה באדם ובין כמה בני אדם והם חושבים שזה גילוי הא-לוקות וזה לא גילוי. זה מה שאנחנו רואים בדרך כלל אפילו באלה שעוסקים בכל מיני שיטות אחרות. יש איזה ניתוק מהרצון לקבל אבל לגמרי לא לכיוון תיקון הכלי.
תלמיד: אז בעצם מי פוסק שאנחנו בערבות? אתה?
אני? אני שום דבר.
תלמיד: אז איך? כי אמרת, תשאל את החברים.
תשאל. אתה יכול לשאול.
תלמיד: נניח שאני שואל את החברים והם אומרים, "כן, אנחנו בערבות". אם אתה תגיד לי, "אתם בערבות", אז יש לזה תוקף כי אתה המורה. אבל אם החברים אומרים ולמרות שאני מאוד מאמין לחברים ורוצה להאמין, זה לא ברור לי.
לא. אם אתה לא מאמין לחברים יש לך בעיה.
שאלה: הכוונה קובעת את התוצאה של כל פעולה. הכוונה נסתרת מאיתנו אז לא מובן איך אנחנו יכולים לקבוע את הכוונה לפני כל פעולה שאותה אנחנו מייחסים לבורא. מי עושה את הבחירה בכוונה?
אני לא יודע. זה בלבול שאין לו התחלה ואין לו סוף.
שאלה: האם חפץ חסד זה אותו המקום הריק עליו אנחנו דיברנו שזה מקום החיבור בינינו לבין הבורא?
כן.
שאלה: מהי תפילה?
תפילה זו פנייה לבורא עם הבקשה, שאת החיסרון הזה מעלה העשירייה כלפי הבורא פה אחד. פה אחד נקרא "רצון אחד". זאת תפילה. כדאי מאוד לעשות תרגילים בתוך העשירייה שאתם מעלים את עצמכם, זאת אומרת מעלים את התפילה. זה מאוד חשוב. אפילו לרשום כמה שורות יום יום מה אתם עומדים לבקש. זה טוב.
שאלה: האם ערבות רוחנית דומה במשהו לערבות בנקאית?
אני לא יודע.
תלמיד: אני אדייק. אם מישהו מבקש ממני להיות ערב לו כי הוא לקח משכנתא, אז אני אחשוב אלף פעם וסביר להניח שגם לא אסכים. ואולי אני אסכים למישהו אחר שאני סומך עליו כי הוא חשוב לי. האם אני כך צריך לברר גם לגבי החברים?
אני לא יודע. אין לי חשבון בבנק. אני אומר לך בשיא הרצינות.
תלמיד: לא, זה רק כדי להרגיש משהו. אני מרגיש שאם בא אלי מישהו ומבקש ממני, "תחתום לי ואם אני לא אהיה מסוגל לשלם, אתה תצטרך לשלם בשבילי כל החיים". אני בפחד מזה ואני צריך לברר אם אני באמת סומך עליו.
אז ברוחניות אנחנו נמצאים כבר מלכתחילה בהתחייבות כזאת שהבורא חתם שכל אחד ערב עבור כולם, אבל זה מלמעלה. האם אני מסכים לזה מלמטה ורוצה שכך זה יהיה ורוצה לקיים את זה מכל הלב? זה כבר התיקון שלי. זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו"1.
תלמיד: אז איך אני הופך את החבר לאחד כזה שאני מוכן להיות ערב בשבילו?
זה נקרא "אהבה". ככה זה.
תלמיד: אני צריך קבוצה שלמה של חברים שאני סומך עליהם?
מה זה "סומך"? שאני בטוח שהם חזקים ושהם עשירים, זה נקרא "סומך"?
תלמיד: לא.
שהבורא עומד מאחוריהם.
תלמיד: שהם הולכים בדרך של בעל הסולם, שהם תומכים והולכים לפי החוקים של רב"ש. אני צריך את זה כדי שניתן מצב רוח אחד לשני.
זאת אומרת, מי יכול לחתום במקומם, זה מה שאתה מבקש, אתה רוצה לברר.
תלמיד: אני רוצה חברים.
לא חברים אתה רוצה, אתה רוצה שותפים בטוחים בדרך. לא שאתה מבטיח להם אלא שהם יבטיחו לך.
תלמיד: אז אני חותם על בליינד שאני ערב להם, לא חשוב אם לבן אדם יש קצת רצון לרוחניות.
אתה לא חותם. אף אחד לא צריך את החתימה שלך. איזה כוחות רוחניים אתה יכול לתת להם?
תלמיד: לא יודע.
אתה לא יודע כי אין לך. לכן שב בשקט. אתה עדיין לא רשאי לבוא לבנק הרוחני ולבקש ערבות.
שאלה: אנחנו מדברים הרבה על תפילה ודי מהדהד בראש מה שסיפרת לנו יותר מפעם אחת שפנית בדרישה לרב"ש והוא השיב לך "למה לא ביקשת". כביכול הייתה חסרה בקשה. רציתי לשאול אם רב"ש לימד אותך איך לבקש? מה זה הדבר שנקרא "אני מבקש"? איזו דוגמה אני יכול לקבל מזה שאני מבקש?
לא. רב"ש לא לימד ואני לא אלמד אתכם וזה בלתי אפשרי. זו צריכה להיות עבודה שבלב ובקשה מהלב. אני לא חוסך מכם כלום. אפילו נותן הכול כמה שאפשר ועוד יותר מזה, רק שלא לקלקל.
תלמיד: אני למדתי ממך שאולי זה הדבר הכי קשה לאגו למעוך את עצמו ולצעוק שהוא צריך עזרה. זה כן מובן, אבל לא ברורה לי הטכניקה שאדם יכול להביא את עצמו באמת לבקשה מהלב לקראת משהו שהוא לא מכיר ויודע, ואנחנו מבינים גם ששם נמצא הפתרון לכול.
אנחנו מנסים להתחבר ובסוף מגיעים לתפילה, אנחנו מנסים לעשות משהו ביחד למען הערבות ובסוף מגיעים לתפילה, אבל חסר לנו הידע איך לעשות את זה, איך להוציא בקשה, לאן לשלוח אותה, איך למקד אותה רק לזה. אין לנו גם דוגמה. מה עושים?
מבקשים. זה נקרא "תפילה לפני תפילה". אני שמח שאתם נמצאים בתסכולים כאלה.
(סוף השיעור)
-
"עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב', ד')↩