שיעור בוקר 08.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לרוץ אחר השכינה - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: הנושא - "לרוץ אחר השכינה", קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 27.

"לרוץ אחר השכינה",

אני חושב שזה בעצם הנושא הכי חשוב, כי מה שיש לנו לפנינו, זה להרכיב את השכינה או להעלות אותה מעפר, שזה הכול נמצא בנו, במודעות שלנו, בהרגשה שלנו, בתקווה שלנו. כי השכינה זה אותו מקום שבו אנחנו מצפים לגילוי הבורא, רק השכינה כוללת את הרצונות שלנו, שהם יהיו מחוברים, שהם יהיו מורכבים כמו נמצאים במעשה אורג, ואז בה מתגלה הבורא.

זאת אומרת, כמה שהרצונות שלנו יכולים להיות יותר מחוברים, יותר מרכיבים זה את זה, משלימים זה את זה, למרות שהם יותר ויותר נראים לנו מנוגדים והפוכים ורחוקים זה מזה, כי האגו כל פעם יותר ויותר מתגלה, הוא חייב להתגלות בכל העוצמה, אבל יחד עם זה אנחנו עובדים על זה שלמרות שכך אנחנו מתגברים, כל אחד על האגו הפרטי שלו כדי דווקא עימו יחד להיות קשורים כך, שאנחנו ממש סורגים את השכינה.

כי כל אחד ואחד רוצה להיכנס לחיבור כזה עם הרצונות והמחשבות וכל הנטיות שבחברים, למרות שהם כולם הפוכים ואחרים פחות ממנו, אבל אנחנו כולנו, כולנו רוצים להיות יחד כי אותו מקור אחד שיצר אותנו, מצפה שנגיע דווקא בזה שעשה אותנו כל כך רחוקים ושונים ומנוגדים, שאנחנו כדי להגיע אליו נצטרך לוותר כל אחד על עצמו, על מציאותו, על האגו שלו, כדי שבחיבור עם האחרים הוא ימצא את המקום לגילוי הבורא.

לכן לרוץ אחר השכינה, זה נקרא בכל רגע ורגע להשתדל להיות בקשר בינינו בתקווה שפעם בקשר בינינו אנחנו נגלה את הבורא, וזה יהיה גילוי הבורא לנברא בצורה הנכונה והשלמה, רק שם אפשר לגלות אותו.

לכן אני מאוד שמחתי עכשיו בהכנה לשיעור, לשמוע התרשמויות מהחברים עד כמה שהם מבינים שלא הם בעצמם התעוררו לשיעור, אלא בגלל המחשבה והרצון של כל החברים שלנו בעולם שמשתתפים בזה.

עד כמה שהם למרות שבכוח, בקושי מגיעים לשיעור, אבל מוצאים כאן כוח שמעורר אותם ומושך אותם, מחבק אותם, מקרב אותם זה לזה. זה הכול סימנים מאוד יפים לזה שאנחנו נמצאים בדרך לגילוי השכינה. ולזה נגיע, ואז נגלה את הבורא לפי עוצמת החיבור שלנו וכך זה עשוי להתגלות בקרוב.

אז רק להיות ביתר, ביתר דריכות לזה, וכל הזמן להשתדל במשך היום לא לעזוב את ההרגשה הזאת. היא לא מפריעה לנו לשום דבר שבחיים האלו אנחנו צריכים לקיים. זה משהו אחר, זה ברמה אחרת מה שקורה לנו, הקשר עם השכינה.

ולכן צריכים כל הזמן לרוץ אחרי החיבור בינינו ועימה יחד, כך שהכול יהיה בתשוקה פנימית שלנו ובשמחה פנימית שלנו, כי אנחנו נמצאים ממש מול הבורא ונתקרב יותר ויותר בינינו וכך גם נתקרב יותר ויותר לבורא, כי זה תלוי בזה. כך זה יקרה.

נלמד עוד כמה שנשאר לנו ללמוד את הדברים האלה, אבל באמת השמירה על כך שהנטייה לגילוי השכינה תהיה בזה שאני מעורר את עצמי תמיד לגילוי הבורא, "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט"¹, זה כל הזמן נמצא אצלי קודם כל בתשוקה הראשונה, החשובה.

אני מאוד מתרגש לראות אתכם בצורה כזאת, שאתם שוב ושוב עושים בזה צעדים קדימה, ואני מודה לבורא שעוזר לנו כך להיות בלארגן את השכינה, מקום לגילוי שלו, בזה אנחנו עושים לו נחת רוח גדולה מאוד.

שאלה: יש הרגשה של תלות מוחלטת במחשבות החברים, בהשתוקקות שלהם, שהם באמת מבקשים בשבילך, ויחד עם כל זה מה עוד חסר לנו בכדי שכל הקשרים האלה יהפכו להיות לשכינה?

כותב לנו בעל הסולם, יש הרבה קטעים על זה, שהדרישה הזאת לגילוי הבורא בנו, היא צריכה להיות דרישה קבועה, שאם היא יכולה להיפסק חס ושלום, אז הכלי לא שלם. ברוחניות זה כך, או אחד או אפס, אין באמצע. לכן זה מה שקורה אצלנו, שלפעמים אנחנו נמצאים שעות עם ההרגשה הזאת שאנחנו רוצים להרגיש את הבורא לפנינו או בתוכנו, והוא כביכול נמצא ומורגש כנוכח בנו באיזו מידה, אבל אחר כך זה נעלם. וכשנעלם קשה לנו לחזור, אנחנו צריכים לעשות מאמצים מיוחדים כדי איכשהו לדרוש, לבקש להחזיר אותו שוב להרגשה שלנו.

זה סימן שהכלי עדיין לא שלם, כי ברוחניות צריכה להיות צורה שלמה. אז אנחנו עוד צריכים להמשיך ולשים לב על זה שהדרישה לבורא, התשוקה לבורא, ההרגשה, הנטייה לבורא שאנחנו רצים אחרי שכדי להרגיש אותו זה יהיה קבוע ולא ייפסק, זה דבר אחד.

דברי שני, לשים לב שהדרישה הזאת היא צריכה להיות כדי לעשות נחת רוח לו. שלא מספיק שאנחנו מרגישים איזה נעימות וביטחון אלא לעשות נחת רוח לו, ושאנחנו דואגים שזה יהיה בכלי שלנו הכללי. שכל הקבוצות בעולם, שאלה מאות קבוצות, שהם כולם יהיו בהרגשה כזאת ויתקרבו בזה יותר ויותר.

אנחנו נמצאים בדרך לזה, זה ממש קרוב, אפילו יותר קרוב ממה שציפיתי. אמנם שאני רוצה יותר אבל זה שזה קורה, זה כהפתעה מאוד נעימה. וזה קורה לנו. אנחנו רואים שהבורא כבר מתחיל יותר ויותר להראות לנו את הצעדים המעשיים, שאנחנו כן נמצאים בקרבה מעשית עימו.

תלמיד: אבל יש הרגשה שמאחורי החברים עומד כוח אדיר שמעורר אותך, מרים אותך, מוביל אותך קדימה. איך להיכנס אל תוך הכוח הזה ולהשפיע לו?

רק דרך החברים, וכך אנחנו מגיעים. אחרי החברים נמצא הבורא. אנחנו לא צריכים לדאוג לשום דבר אחר. לא יכול להיות גם, לא טוב. בהתחלה הבורא מתגלה כאילו בלי חברים, הוא מאיר לנו במשהו לכל אחד ואחד, כביכול שהוא קיים, שנמצא לפנינו, ואנחנו לא כל כך יכולים לקשור את הגילוי שלו הזה לנו עם העשירייה ועם כל הכלי העולמי, עם כל הבריאה בכלל. זה קורה בהתחלה.

אבל אחר כך אנחנו מתחילים יותר ויותר לאתר וללמוד אותו ולייצב אותו, שהוא מתגלה דווקא מתוך הכלי הכללי. הוא יותר ויותר מתיישב כביכול, מתגלה בכלי הכללי שלנו ואז אני מתחיל לפי זה לכבד ולהעריך כל חבר וחבר וכולנו, כל העשיריות, ולראות שאני תלוי בהם ואני חייב להם. ואנחנו נמצאים סוף סוף בהרגשת ערבות הדדית, ובלי זה אנחנו לא יכולים להקים את השכינה. כי זו התכונה העיקרית שבשכינה, שיש ערבות בין הכוחות, הרצונות, הנשמות הפרטיות, והם כולם מרגישים את עצמם שייכים לנושא אחד, לבורא אחד.

זה יבוא. אנחנו בדרך, רק להמשיך. להמשיך בלי לעזוב וכמה שכל אחד מסוגל בצורה פרטית שלו להתחבר עם הכלל, בזה כל העתיד הטוב שלנו.

שאלה: מבחינת ההתרשמויות, אנחנו מתעוררים בבוקר כדי לקבל את הלימוד ממך. איך אנחנו מתקדמים לזה שאני דווקא ארצה לקום כדי להתרשם מהחברים ולאו דווקא מהרב?

כן, זה טוב, זו דווקא שאלה טובה ורצינית. האמת, שאני תלוי יותר בחברים מאשר ברב, והחיבור עם החברים בשבילי יותר חשוב צריך להיות מהחיבור עם הרב. מהרב אני מקבל הדרכה. ואני מקבל עוד כל מיני דברים אבל אני לא מודע להם, אני לא כל כך מרגיש שאני מקבל את זה ממנו, זה מגיע ככה, מאותו מקום כמו שהבורא מנהל אותי.

מה שאין כן חברים, כאן אני מרגיש שאני נמצא ממש במערכת אחת, ובמערכת הזאת אנחנו כולנו תלויים זה בזה וכולנו קובעים את המצב הרוחני שלנו. וזה הכול בידינו, על הרב ועל הבורא, על עוד מקובלים שמטפלים בנו, אנחנו נמצאים מוקפים בהרבה מאוד כוחות שמטפלים בנו. אלה מקובלים של כל הדורות, שאנחנו ממשיכים אותה המערכת ואנחנו חלק מתקדם מאותה המערכת. המתקדם, הכוונה היא שמתקדם לתיקון, להיכנס לתוך החלק המתוקן שבמערכת האדם.

ולכן מטפלים בנו הרבה מקובלים, הרבה כוחות.

אבל באמת מה שחשוב לנו זה בעצם להבין וגם להרגיש שאנחנו תלויים בחברים. התלות הזאת היא צריכה לבוא, היא באה מאוד לאט ומאוד קשה לנו להכיר בזה, אבל אנחנו צריכים לשים לב ולעורר זה את זה, לשים לב על זה שמה שאנחנו מקבלים מהחברים זה בעצם קובע גם צורה וגם קצב ההתקדמות שלנו.

שאלה: אני לא יודע מה זה אומר שכינה, גילוי השכינה, אבל ככל שאנחנו מדברים על זה יותר כך אני מרגיש את עצמי יותר קרוב לעולם הגשמי, לחברים, מה לא בסדר איתי, מה לא מסתדר?

אני צריך להשתדל להיות מקושר כך עם החברים, שהקשר בינינו יהיה מתאים לגילוי הבורא. שהקשר בינינו הוא יהיה כולו בהשפעה, כמה שיותר בתמיכה ובערבות עד דרגות האהבה, עד כמה שאפשר. ואני דואג לזה, העיקר זה הדאגה שלי, כי הדאגה שלי זה נקראת העלאת מ"ן, בקשה שלי לבורא שממנו אני אקבל עזרה, ואז באמת הקשר שלי יבוא למצב הנכון שבו יתגלה הבורא.

כל הדאגה שלי היא צריכה להיות עד כמה שהקשר בינינו הוא נעשה רשת השפעה הדדית, תמיכה הדדית בינינו כזאת, שהיא מתאימה לגילוי הבורא בנו. זה נקרא לעשות את השכינה, לגלות את השכינה. לזה צריכים לדבר, לדאוג, כמה שיותר לחשוב על זה, ואז זה יתגלה. זה לא יכול להתגלות סתם שאני מסביר משהו ואתם שומעים, זה חייב להיות מתוך המאמצים, מתוך "עבודת בית" מה שנקרא.

כמו שבבית ספר, אתה לומד בזמן השיעור ואחר כך נותנים לך עוד לעשות משהו בבית. אז אתה צריך לעשות את העבודת בית הזאת אחרי השיעור, כל הזמן להשתדל, אם לא בפועל אלא לפחות במחשבה להיות קשור עם החברים ולחשוב איך אתה בונה את השכינה.

השכינה זה הקשר הנכון בין החברים.

תלמיד: האם עלי להבין או להרגיש? אני מרגיש די אבוד. זה כאילו כלום, שום דבר, לא מבין כלום בכלל.

אתה צריך לעשות מה שאתה שומע מהמקובלים, אפילו שאתה לא מבין שום דבר. כמו תינוק שהוא מסתכל על הגדול ועושה מה שהגדול עושה והוא לא מבין למה, אבל הוא עושה כי מזה מתחיל להיות לימוד. מזה שאתה עוקב אחרי המקובלים, זאת אומרת קורא מה שהם כתבו, ולא סתם הם כתבו אלא דווקא לאנשים שרוצים ללכת אחריהם, ושאתה הולך אחריהם אין לך שום הרגשה ושום ידיעה ואפילו יכולת, אלא תעשה.

וזה שאתה עושה כאלו מאמצים, מזה אתה מקבל כבר מאור המחזיר למוטב. כי המאמצים שלך אפילו שאתה לא יודע איך לבקש, אבל המאמצים עצמם שאתה עושה, אתה עושה נגד הרצון, אז המאמצים האלו הופכים להיות מ"ן. ואז מגיע לך איזה הארה מלמעלה שכבר מביאה לך יותר שכל, יותר רגש, יותר קרבה לאותם מאמצים שאתה עושה, שהם ייכנסו לחשבון הרוחני, לדרגה הרוחנית, שהמאמצים עצמם יהיו רוחניים.

שאלה: רב"ש כותב לנו שאני צריך לאהוב את החברים ולא שהחברים יאהבו אותי. אז איפה פה התלות בעצם בחברים, אם רק אני בעצמי צריך לאהוב את החברים?

זה שאני אוהב את החברים זה נקרא שאני משתדל לאהוב אותם, ואם לא יכול, אז אני מתפלל ומבקש מהבורא שייתן לי נטייה הזאת, ייתן לי כוח אהבה. וזה שהם אוהבים אותי או לא אוהבים אותי, אני לא מסתכל עליהם. אני מסתכל על זה שאחריהם עומד הבורא, והוא מנהל את החברים שלי בכך להראות את עצמם כלפיי. זאת אומרת, אין לי חברים. יש לי כאן נציגות מהבורא, שהבורא בצורה כזאת כל פעם, זו או אחרת, רוצה ללמד אותי איך ללכת בדרכו.

ולכן אני חייב להתייחס לחברים שזה כמו הבורא לפניי. ושהם מתייחסים אליי, אני צריך להתייחס אליהם כמו שזה הבורא משפיע עליי. והחברים זה רק כדי שיהיה לי יותר ויותר יכולת לאחוז במאמצים, במעשים, בבורא, וכך להתקדם. ללמד אותי לא לראות את העולם, אלא דרכו לראות את הבורא.

תלמיד: אז אם הם אוהבים אותי או לא, זה לא מה שבונה את הכלי? אין פה איזו הדדיות?

הכול בונה את הכלי, רק השאלה היא איך אתה מקבל את זה. אתה צריך לקבל שכל מה שקורה איתך, מגיע מהבורא ובהתאם בחזרה, למי שאתה מתייחס אתה צריך להתייחס לבורא, אבל דרך החברים, דרך העולם. תנסה יותר ויותר ותראה, תמצא בזה את הקו הנכון. ועל זה כתוב בכל המקומות שכך אנחנו צריכים להתייחס למציאות.

זה לא נקרא שאתה נכנע כלפי המציאות, לא. אבל לאט לאט לראות את כל המציאות כבאה מהבורא שעומד לפניך, לזה צריכים להגיע. זה נקרא שאתה משתדל לגלות את הבורא במציאות שלך, כי הוא כולו נמצא אחרי תמונת העולם ומנהל את העולם כלפיך כך שאתה לאט לאט תתחיל לראות דרך העולם אותו. זה נקרא "גילוי השכינה".

מה שאתה רואה בכל המציאות, אתה רואה ברצון שלך, את זה למדנו בתפיסת המציאות. אז זה שאתה מגלה ברצון שלך יותר ויותר כוח אחד טוב ומיטיב, זה נקרא שאתה מתקן את הרצון שלך יותר ויותר ואז אתה מאתר אותו יותר ויותר.

שאלה: אם הכול תלוי בי, אז לְמה אנחנו צריכים ערבות?

כי הערבות תלויה בך, [בזה] שאתה תקיים את הערבות. בלי זה לא יהיה לך כלי לגילוי המציאות האמיתית. אתה צריך לחבר את כול הרצונות שלך שהם נמצאים בכל העולם ונראה לך שכל העולם זה אנשים זרים ולא הרצונות שלך, אתה צריך לחבר אותם כולם אליך, ואז אתה תשיג את הכלי האמיתי שלך, כי כל מה שאתה משיג בעולם, והעולם, הכול, זה הכול אתה. זה הכלי שלך. וממי ששורה באותו כלי, זה האין עוד מלבדו.

תחשוב, צריכים קצת יותר לחשוב על זה. אבל בעל הסולם כותב על תפיסת המציאות במאמרים שלו הוא מברר את זה. אם יש צורך, אז אנחנו נחזור על זה קצת.

שאלה: אמרת שאם אתה משקיע מאמצים כנגד הרצון שלך, זה הופך להיות למ"ן. אפילו לא מדובר כאן על תפילה, אלא על מאמץ? האם אפשר קצת לבאר?

נגיד שאני לא מרגיש נטייה מיוחדת לחיבור עם החברים, ואני מבין שרק בזה תלוי הקשר שלי עם הבורא, אז אני עושה מאמצים כדי להתקרב לבורא יותר ויותר, ואני מבקש ממנו שאותה צורה למרות שהיא גם אגואיסטית, תהפוך להיות צורה הרוחנית, שזה מה שאני מסוגל בינתיים. ואז כמה שאני יותר ויותר חושב על זה, זה נקרא "מלא לשמה" מגיעים "לשמה". אז אני כל הזמן דורש מהבורא שהמאמצים שלי כלפי החברים, שאני רוצה להיות איתם מחובר, אמנם ברצונות שלי עדיין אני נמצא בנטייה אגואיסטית, כל זה יהפוך להיות לשלב הבא, לדרגה יותר עליונה. זה נקרא "מלא לשמה, לשמה". וכך זה קורה.

עוד ועוד שאנחנו מבקשים, מבקשים, מבקשים, כי זה כמו ילדים קטנים שלמרות שעושים דברים שטותיים, לאט לאט מזה לומדים. זה אותו המאור המחזיר למוטב, גם עליהם, גם עלינו. ואז אנחנו מתחילים לקבל תכונות חדשות, הבחנות חדשות, וכך מתקדמים.

שאלה: האם כבר נכנסנו לעבודה של לא לשמה, או עוד לא?

אנחנו נמצאים בלא לשמה, ועכשיו בשבילנו [הזמן] להתחיל את העבודה בלשמה, וזה תלוי רק בהארה עליונה, מיוחדת שמגיעה אלינו ומוסיפה לנו רצונות דלהשפיע, מוסיפה לנו כוח האמונה.

שאלה: אנחנו כבר קשורים בעשיריות בקשרים הדדיים. מה חסר כדי שזה יהפוך לערבות?

זה הבדל גדול בין מה שאתם מחויבים זה לזה, לבין שאתם רוצים להגיע לערבות. עד כמה שאתם מחויבים עכשיו זה לזה, זה כדי שהקבוצה תתקיים, שאתם תקומו בבוקר, תגיעו לשיעור, תעשו כל מיני פעולות גשמיות בעולם הזה ועוד. אלה דברים שיכולים להיות בכל קבוצה אחרת.

"ערבות", זו כבר התחייבות פנימית, שאנחנו מרגישים את עצמנו שנכללים ברשת אחת, וכל אחד כמו רשת עכביש, וכל אחד שעושה איזו פעולה פנימית משלו, הוא בזה משפיע על כל הפנימיות של כל החברים. ואז אני כאילו רוצה לקבע את עצמי, לעצור, כי אני מפחד איך אני בפעולה שלי הפנימית שאני לא כל כך מודע אליה, יכול לשנות את המצבים הפנימיים שלהם. וכך שאני צריך לדאוג לזה, לדאוג מאוד.

זו הרגשה שהופכת להיות הרגשה מאוד פנימית, חדה, שאני מאוד דואג, נמצא ממש בחרדה, איך אני יכול להשפיע על החברים והם יכולים להשפיע לי. ערבות זה דבר מאוד מאוד רגיש, פנימי, מלא אחריות של כל אחד ואחד על כולם.

שאלה: לפני כן אמרת שצריך לראות את הבורא פועל דרך כל חבר. האם אפשר לראות את זה גם מאחוריי, מאחורי המחשבות שלי שככה הוא פועל?

את זה אנחנו נגלה אחר כך. אני מפחד להגיד שכך צריך גם לחשוב, מפני שאז אתה תרצה להצדיק את עצמך על כל דבר ודבר שקורה לך, וזה עדיין לא נכון. נלמד את זה אחר כך. עוד לא. אתה לא יכול עכשיו להגיד שכל מה שאני עושה, עושה הבורא, ו"לך לאומן שעשאני"². זה לא טוב. זה מוריד ממך אחריות. כשתהיה ברמה אחרת של ההכרה, תפיסת המציאות, אז נדבר על זה.

שאלה: אם הכול תלוי בי, אין שום דבר חוץ מהבורא, אז איך אני מתפלל על החברים, הרי בסוף אני מתפלל על עצמי?

תקבל שזה ככה. זהו. אם אתה תחשוב כל הזמן שאתה נמצא במערכת שזה רק אתה והבורא, אז תראה עד כמה שאתה בזה עושה טעויות או לא. לא סתם נעשתה שבירה בכלי דאדם הראשון, ואנחנו רואים את עצמנו בעולם רחב. קל להגיד שאין כאן שום דבר, אלא רק אני והבורא, אבל זה לא לפי תפיסת המציאות הנכונה, אלא לפי הפילוסופיה שלך. אז אסור לנו כך לחשוב.

בצורה אחרת, שאתה אומר שכל מה שקורה בעולם, הכול תלוי בי ואני חייב לתקן את היחס שלי לכל העולם והאהבה שלי כלפי כל באי עולם, זה כבר משהו אחר, זה מעלה אותך באחריות על הפעולות שלך, אבל לא שמוריד.

לכן אנחנו צריכים להבין שבכל מקום שבו אדם יכול לעשות דבר מצווה, הוא יכול לעשות גם עבירה. להיזהר. והמכריע זה, האם זה על מנת להשפיע או לא.

שאלה: כשאתה מתחיל לקשור את הכול לאין עוד מלבדו נוצרת ההרגשה שאתה פשוט כלי שדרכו עוברים רצונות מחשבות, אבל זהו, עשית בירור וזה עובר מהר, נעלם, תחושות מעניינות. איך זה להחזיק את זה?

לא צריכים להחזיק בכוח שאין עוד מלבדו, כי אז שוב, יכול להיות שזה מקלקל לך את תפיסת המציאות והיחס למציאות, ויכול להיות שזה מוריד ממך אחריות איך שאתה מתנהג. כי "אם אין עוד מלבדו, אז גם אני כביכול לא נמצא, אז לא אכפת לי מה שאני עושה, הכול זה מהבורא, לכו אליו, אל תבואו אליי בטענה", וכן הלאה. ואז אדם מוריד מעצמו את כל האחריות. לכן אני אומר שהדברים האלה צריכים להיות מורגשים באדם בהתאם לדרגה שהוא נמצא.

שאלה: לפעמים יש מחשבה לא להוסיף פעילויות עם החברים כדי לא להעמיס או להגזים או לא להפריע להם, או שתמיד זה טוב להוסיף?

אם אתה מוכן לקבל על עצמך בטוח איזה תנאי חדש אז תקבל אותו לאיזשהו זמן ותראה האם אתה יכול, תראה האם זה מועיל לקבוצה, תבדוק את זה, ורק אחר כך אתה יכול להמליץ את זה לקבוצה. אבל לא שאתה קופץ עם מה שבא לך עכשיו ומתחיל שם לשנות את הדברים. תראה על זה הוכחות בכתבי מקובלים ואז לאט לאט אתה תראה האם זה נכון לקבוצה.

שאלה: אני יכול להבין ולהרגיש שכל העולם קשור, הכול קשור זה בזה, אבל ברגע שאני נוגע באיזשהו אגו בבריאה, אני מבין שאי אפשר לחבר כלום. איך אפשר לחבר את המצוי והרצוי?

אתה חייב להרגיש שזה הכול עובר דרכך, ומה שאתה מרגיש בעולם, אתה מרגיש באגו שלך. ואם לא היית אגואיסט בהתאם למה שאתה רואה אגו בעולם, אז לא היית רואה את זה. זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל"³, אם אתה רואה אגו בעולם חוץ ממך סימן שאתה עדיין גם נמצא באותו האגו.

שאלה: דיברת בתחילת השיעור על המצב שאנחנו בפתח אליו, שמתקרבים אליו כלפי הנטייה והדרישה שלנו לבורא שכמובן תהיה לעשות לו נחת רוח. חידדת שזה מאוד תלוי בדאגה שלנו לכלי הכללי, לכל העשיריות שבעולם, ורציתי לשאול מתוך זה על העבודה שלנו בעשירייה ואיך היא צריכה להיות עבור הכלי הכללי, איך לתפוס את זה נכון? זה דבר שתמיד דיברנו עליו, אבל מרגיש שאתה דוחף אותנו למקום חדש פה ביחס בתוך העשירייה החוצה לכלי הכללי. האם אפשר להבין את זה יותר?

אנחנו צריכים לראות את זה מהתפילה שכתובה, "על אלו ועל אלו, על הצדיקים ועל המקובלים ועל כולם ועל כל העולם" ושבסוף אנחנו אומרים, מבקשים "ועלינו", שכל הבקשות צריכות להיות מהאנשים הגדולים עד אלינו שנמצאים למטה למטה מכולם ואז הבקשה שלנו תהיה נכונה.

אנחנו צריכים להבין שהעבודה שלנו היא לא בשבילנו, אלא כולם קיימים לצורך גבוה לגמר התיקון ולכן אנחנו צריכים לבקש כוחות כדי לממש את גמר התיקון. לכן הכול תלוי בכמה שאנחנו מודעים לקשר שלנו עם כל באי עולם. שאנחנו נמצאים כחלק המחבר בין באי עולם ובין כל האנושות והכוח העליון, ולכן עלינו יש אחריות לחשוב על כל העולם, ואנחנו עוד יותר ויותר נרגיש עד כמה זה עומד ממש לפַנינו. שאנחנו לא קיימים בשבילנו, אלא כדי לקיים את הקשר בין העולם העליון ועולמינו.

תלמיד: האם אפשר להגיד שעיקר המאמץ בעשירייה הוא לא איך אני חושב על החברים, אלא איך אנחנו כעשירייה, כאדם אחד חושבים מתוכנו על כל הכלי העולמי, על כל העולם?

לא שזה יותר חשוב מזה, אלא צריך להיות זה אחר זה. אנחנו עוד נלמד איך לסדר את הדברים האלה שאתה פתאום לא תשכח מאחד ותטפל בשני ואז יצא לך חלק מנותק בשרשרת של הכוונה. עוד נלמד את זה.

שאלה: רציתי לשאול על ההתרגשות שלך בתחילת השיעור, ועל ההודיה שהעלית ומה שאתה מרגיש שעובר עלינו. מה אתה רואה שעובר עלינו עכשיו?

שבסך הכול הקבוצה מתקדמת יפה ומרגישה יותר בתלות הדדית ומוכנה יותר להשפעת האור העליון שישפיע ויקדם אותה. אני אומר את זה בכללות, יש כאלה שהם מאוד רחוקים מזה, יש כאלה שמתקדמים יותר. אבל בסך הכול ההתקדמות היא יפה, מרגישים כולם שתלויים בקשר בינינו ואז האור העליון בהתאם לזה יקדם אותנו.

תלמיד: אמרת שזה בא כהפתעה מאוד נעימה, מה מפתיע?

שבהחלט לפעמים אנחנו מתקדמים ללא הרגשת התקדמות, ללא שההתקדמות קורית, אלא היא נמצאת בפנים, בהתפתחות פנימית, ולפעמים זה יוצא החוצה יותר מגולה. ככה זה גם בטבע העולם, גם בטבע הרוחני, ואז אנחנו מרגישים תופעות יותר מגולות.

תלמיד: מה יש לנו להוסיף עכשיו במצב הזה, כי מרגיש שהכול בא אלינו, כאילו הכול קורה לנו?

כן, אנחנו יותר ויותר נרגיש שהכול תלוי בנו, מיום ליום איך אנחנו צריכים יותר להשתנות. העיקר זה הקשר בינינו, שנעשית בינינו הסריגה הזאת מהרצונות, מחשבות, כוונות, פעולות שמזה אנחנו נרכיב את השכינה.

שאלה: אמרת שאנחנו מקבלים עזרה וטיפול מהמקובלים, מהו אותו טיפול ועזרה וכיצד אנחנו מפיקים ממנו את המירב על מנת להתחבר יותר?

זה לא לעכשיו, זה אולי לעוד חודשים שאז נוכל לדבר על זה ולהבין ולהרגיש ולהיות איתם בקשר. אבל כדי להרגיש שזו שרשרת, אנחנו צריכים בשביל זה להיות קצת בעולם העליון, ואז אנחנו נתקשר אליהם ונרגיש שהם מטפלים בנו. בינתיים הם כביכול לא קיימים בשבילנו, לא קיימים.

זה כמו תינוק שנמצא בבית שלו, בלול שלו ליד האימא שלו והוא לא יודע על העולם, מי מכין לו את כל הדברים, מי מסדר לו את החיים, הוא לא יודע כלום. הוא יודע רק שיש אימא, הידיים שלה וזהו. כך אנחנו, בינתיים אפילו את האימא העליונה אנחנו לא מרגישים, מכל שכן עוד כוחות שנמצאים ומטפלים בנו. זה יבוא, העולם העליון הוא כך, בהתאם לזה הוא יתגלה כמו שבעולמנו.

שאלה: נראה שאחד דברים שמבריחים את השכינה מלשרות בינינו זו הגאווה. מה העבודה שלי כשאני מזהה גאווה שמתגלה אצל חבר?

אני צריך לעשות על מיני פעולות כדי לא לראות אותה. כי "כל הפוסל במומו פוסל", סימן שזה ישנו גם בי אם אני מזהה את זה, קודם כל, ואחר כך יש עוד דברים, אבל קודם זה.

קריין: אנחנו במסמך "לרוץ אחר שכינה", קטעים נבחרים מהמקורות, תת הנושא שלנו הוא "גילוי השכינה", קטע 27. כותב רב"ש.

"סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלקות ולהשראת השכינה.

וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג." "תורה ומצוות" זאת אומרת חיבורים בינינו, לימוד שהאור העליון בכל זאת יבוא באיזו התעוררות שלנו על אותו הלימוד, על הקשרים שאנחנו משתדלים לבנות בינינו וכשהוא משפיע עלינו אז לאט לאט הקשרים שלנו הופכים ליותר יותר רוחניים.

"וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה'. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.

וזה נבחן לבחינת מיתה, היינו היה מקודם דבוק בהחיים, ולזה זכה רק בסגולת אמונה. לכן כשמתוקן מעכשיו ומתחיל עוד הפעם לעבוד בבחינת אמונה, אזי הוא מקבל בחזרה את נשמת חיים שלו." 

(הרב"ש. 224. "סיבת האמונה")

שוב.

קריין: שוב.

"סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלקות ולהשראת השכינה.

וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג. וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה'. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.

וזה נבחן לבחינת מיתה, היינו היה מקודם דבוק בהחיים, ולזה זכה רק בסגולת אמונה. לכן כשמתוקן מעכשיו ומתחיל עוד הפעם לעבוד בבחינת אמונה, אזי הוא מקבל בחזרה את נשמת חיים שלו."

(הרב"ש. 224. "סיבת האמונה")

אני מבקש לשאול על מה שעכשיו קראנו, לא יתר השאלות, שאתם לא תבלבלו את החברים. לכן תבדקו האם שאלות שלכם הן לפי קטע מס׳ 27 שעכשיו קראנו.

שאלה: כתוב, אפילו שהוא לא מרגיש תענוג, זה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. בתחילת השיעור אמרת שאני לא צריך להסתכל על העולם, אלא דרכו, ואני לא יכול כי אני כל הזמן מחפש את השכר.

אז מהי השאלה שלך?

תלמיד: איך עלי להסתכל על העולם, מה זה אומר?

אתה צריך להסתכל על העולם כהזדמנות דרך מה אתה יכול לעשות השפעה, לחברים ודרכם לבורא. נקודה.

שאלה: בקטע מתוארת תנודה או מעבר בין מצב של לשמה לאהבה עצמית, או לקבל לעצמו, וזה אפשרי שזה יחזור על עצמו פעמים רבות. איך זה מסתדר עם העיקרון שלא מורידים בקודש?

ככה זה יכול להיות בהתאם למעשה אדם. מלמעלה ודאי שכל הזמן מעלים רצון מקולקל כדי שאדם יטפל בו נכון ויעלה על ידו, ואם הוא לא יכול, אז הוא יורד, אבל לא שעושים את זה בכוונה, להוריד את האדם. אבל יהיו הרבה הרבה מצבים במקובלים, ובכל אחד ואחד, שמורידים אותו בקודש מתוך זה שנותנים לו רצון לעלות ולא ביצע את זה נכון. על זה כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", עד שאתה מתקן את כל הרצון לקבל שלך.

שאלה: איך האדם מזהה שהוא נמצא בגלות?

"נמצא בגלות" זה נקרא שהוא כבר נמצא במשהו בעל מנת להשפיע, ולפי זה הוא מזהה שנמצא עכשיו בעל מנת לקבל. צריכה להיות הארה מהבינה כדי שאדם יראה שהוא נמצא בשליטת המלכות.

שאלה: כשההארה הזאת של הבינה שאתה מדבר עליה מגיעה, אז האדם באמת מרגיש שהתענוג אוחז בו, וקשה לו לזוז. מה סדר הפעולות הנכון במצב הזה?

הארת הבינה מגיעה ומעוררת באדם הרבה מאוד אפשרויות, זה תלוי במצבו של האדם. אבל בעיקר הוא מתחיל להעריך את תכונת ההשפעה, ומתוך זה הוא כבר מגיע לכל מיני הבחנות אחרות, קשה להגיד לְמה. כוח השפעה שמתחיל להאיר לו זה עולם ומלואו.

תלמיד: ולגבי מה שאמרת, שאדם יכול לקבל הזדמנות ולא לפעול בה נכון, לא לבצע בצורה נכונה. איך זה?

אני לא יכול ואתה לא יכול. כשאנחנו נהיה במצבים כאלה אז נראה. מה אתה חושב, שעכשיו אם אני אספר לך משהו, אתה תיזהר ולא תיכנס לכל מיני כישלונות? אין דבר כזה, אתה צריך ללכת כמו שאתה הולך, עוד יותר ויותר להתקשר לחברים ולבנות חברה כחברה הרוחנית. חוץ מהבחנות כלליות אי אפשר להראות לך שום דבר, כי אתה צריך ללמוד את המשחק הזה שהבורא עושה איתך, ואתה צריך להיות גם בעל הבחירה ובעל המעשה.

שאלה: רב"ש כותב כאן, "ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה." זאת אומרת, "בשביל התענוג" ברור שזה יכול להתפרש פנימית שונה, ודווקא עכשיו, בעבודה שלנו, בקשר בינינו, בקשר בין העשיריות, יש כל מיני תענוגים שברור לנו שאנחנו צריכים לעשות אותם בכוונה הנכונה. איך אנחנו בונים את הקשר בינינו כדי ש"בשביל התענוג" הזה לא יגרום לבחינת נפילה בהסתרה?

אתם צריכים כל הזמן להעלות את חשיבות גילוי הבורא בהשפעה שלכם כדבר הגדול ביותר, שאין לי בחיים מצב יותר גבוה ממה שאני מתייחס לחברים בהשפעה, ואני רוצה להעלות את ההשפעה המשותפת שלנו לבורא. עד שנגיע בהשפעה הזאת לצורה כזאת, שהוא יסדר את ההשפעה הזאת נכון, כי אנחנו ודאי לא עושים זאת נכון, אנחנו מעלים את עצמנו מעל מנת לקבל, אבל אם אנחנו רוצים מאוד לעשות את זה, המאמצים האלה שלנו נקראים "מ"ן" ואז הבורא יסדר בינינו את היחסים האלה בעצמו, זה נקרא ש"ה' גומר בעדי". ובתוך הכלי הזה שהוא יסדר בינינו, שכך וכך צריכים להתחבר הוא מלמד אותנו, אחרי שאנחנו עשינו מאמץ נכון, אז הוא מתגלה בזה, ואנחנו רואים איזה כלי צריך להיות בינינו והבורא שמתגלה בו בהתאם לזה.

וכך הרווחנו מדרגה ראשונה, מצב חדש, לומדים ממנו, יש לנו כבר ניסיון בזה, והרשימות האלה עוזרות לנו להמשיך הלאה, לדרגה הבאה. זאת אומרת, צריכים להראות לנו את המאמצים שלנו לחיבור, כמה שאנחנו מבינים יותר נכון, עד שה' יגמור בעדי, שהוא יסדר בינינו הכול, ומצפים לזה, אבל במאמצים שלנו, שמבקשים, ואז מגיעים לזה. זה דבר מאוד מעשי, אנחנו עכשיו צריכים כבר להתחיל בזה.

שאלה: כתוב שאנחנו מחוברים לחיים ואנחנו זוכים לזה רק הודות לאמונה, אבל אנחנו עוברים כל מיני מצבים. האם אפשר גם בירידות וגם בעליות לא להתנתק מאמונה למעלה מהדעת, כדי להיות מחוברים כל הזמן למקור החיים?

אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, בכוח השפעה הדדי בינינו למעלה מכוח האגו שלנו. פשוט אולי צריכים לתרגם, כי "אמונה למעלה מהדעת", שלוש המילים האלה, מאוד מבלבלות את בני האדם, הם לא יודעים מה זה. "אמונה" אנחנו מבלבלים עם כל מיני דעות ואמונות, ודתות, ומי יודע מה, כאן זה נקרא כוח השפעה. "אמונה" זה כוח השפעה, פשוט מאוד, לתמיד כך. אז "אמונה למעלה מהדעת" זה כוח השפעה למעלה מכוח הקבלה, ואנחנו צריכים תמיד להשתדל להחזיק את עצמנו בהשפעה למעלה מקבלה, להתעלות למעלה מהאגו שלנו, להתעלות ממלכות לדרגת בינה.

שאלה: איך עלינו לעבוד בעשירייה כדי להעלות את האמונה המשותפת של העשירייה?

להשתדל לחזור כמה פעמים על מה שכתוב במאמרים שאנחנו לומדים, לדבר על זה ביניכם ולקבץ יחד ביניכם שאלות, לדבר על השאלות האלה, ושאלות שאתם לא יכולים לענות עליהן, אז לשאול בזמן השיעור. אני תמיד נותן לכם אפשרות לשאול, הקבוצה שלכם היא מאוד מכובדת בעיני, בכלל, כל הקבוצה הטורקית, יש לכם רצון רציני.

שאלה: מה ההבדל בין רצון שמתעורר באדם שכדאי לשרת את הבורא לשם קבלת התענוג, או כדי לשמח את הבורא?

זה הבדל בין שמיים וארץ. אם אני רוצה את הבורא שיהיה לי טוב, אז אני נמצא בדת הארצית, הרגילה, שיש ביהדות, באסלם, בנצרות, בכל הדתות והאמונות. יש כאלה אלפיים, כל מיני שיטות איך להתקשר לכוח העליון כדי להוציא ממנו משהו שאנחנו צריכים. אבל חכמת הקבלה עומדת בצד, היא אומרת לא לחשוב על עצמך, לא להתקשר לעליון כי אתה רוצה לקבל ממנו משהו, אלא כי אתה רוצה להשפיע לו, לשייך את עצמך אליו, לעשות מעצמך אפס, מהאגו שלך, ואת הכול לשייך אליו. זו כבר שיטה אחרת.

תנסו לראות עד כמה השיטה הזאת הפוכה מכל השיטות, ולכן המקובלים הם תמיד קבוצה קטנה מאוד בתוך המין האנושי ולא מבינים אותם, כי הם מוזרים, מה הם רוצים? שום דבר לא דורשים מהכוח עליון, רק שתהיה להם אפשרות להיות כמוהו.

תלמיד: אז אם אני הולך לכיוון של דת, אני אקבל כתוצאה יותר הסתרה?

אתה הולך לכיוון עם הרצון לקבל שלך יותר ויותר, אז ודאי שאתה נכנס להסתרה יותר ויותר.

שאלה: מה זה אומר שהבורא נותן נשמת חיים עוד פעם?

מה זה עוד פעם אני לא יודע. הוא נותן את כוח הנשמה, כוח הבינה, לתוך האדם, ובכוח הבינה הזה אדם מתחיל לראות את המציאות הרוחנית. מתחיל להרגיש את הבורא ואת כל הנבראים בראייה של בינה, זאת אומרת, בכוח השפעה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להתגבר על הפחד מלאבד את הרצון לקבל?

לאבד רצון לקבל אתה לא יכול אף פעם, לזה אל תדאג, אפילו שתרצה מאוד לאבד את הרצון לקבל אתה לא מאבד אותו, אלא הוא כל הזמן גדל יותר ויותר. ואתה צריך להשתדל לעשות עליו תיקונים, שעם הרצון לקבל שגדל אתה בכל זאת עושה פעולות השפעה, כוונה על מנת להשפיע. לכן "כל הגדול מחברו יצרו", הרצון לקבל, "יותר גדול ממנו", אבל הוא גם רוכש עליו מסך יותר גדול.

שאלה: רציתי לדעת אם תוספת אגו תמיד חייבת להיות מלווה בייסורים?

לָמה בייסורים? אם אני מרגיש שהאגו עולה, אז יש לי הזדמנות עכשיו, זה תלוי בהכנה שלי, זה תלוי עכשיו ביכולת, ברצון שלי, בנכונות שלי להתעלות. זה כמו שמוסיפים לי מקום עבודה ואני שמח שאני יכול לעבוד ולקבל שכר. "שכר" זה כבר התעלות רוחנית, עוד יותר להיות דומה לבורא. לכן תוספת האגו זה לא דבר שלילי, זה צריך להיות כך.

תלמיד: היא לא שלילית, אבל היא מלווה הרבה פעמים בייסורים.

כי אתה לא מוכן, לא מוכן שהאגו יהיה יותר גדול, ותוכל לעשות פעולת השפעה יותר גדולה. אתה מספר לנו על מה שאתה מרגיש, ואני מדבר על מה שאתה צריך להיות מוכן.

תלמיד: וזה בעזרת העשירייה אני מניח.

ודאי, מכל הסיבות שאנחנו אומרים, כן.

שאלה: רב"ש כותב שכשתהיה מוכן, תוכל לקבל את פני ה' בעל מנת להשפיע. מה זה המוכנות הזאת?

שאתה תוכל לקבל גילוי הבורא, כדי להשפיע אותו לאחרים, לחברים, לכל העולם בעצם, בהתאם לכמה שהם מוכנים.

שאלה: מה זה אומר, שאני מעביר לחברים יותר גילויים?

מעביר להם אותה התפעלות שיש לך בכלים שלך. שאתה הופך להיות לגלגלתא עיניים מחוברת לאח"פ.

תלמיד: במקרה הזה, מה זה גלגלתא עיניים ואח"פ?

גלגלתא עיניים זה אתה, והאח"פ זה החברים.

תלמיד: זה קורה בעבודה הפנימית?

ודאי שאנחנו מדברים רק על העבודה הפנימית שבאדם.

שאלה: בעניין האמונה וההסתרה, אמונה יכולה להתקיים בלי הסתרה?

אמונה זה כוח השפעה.

תלמיד: אמונה למעלה מהדעת היא יכולה להתקיים בלי מצב שהאדם נמצא בהסתרה? אני צריך להיות בהסתרה כדי לבנות את הכוח הזה.

אתה בונה את ההסתרה על הרצון לקבל שלך, כדי להשתמש למעלה מהרצון לקבל שלך כשאתה מתעלה. אחר כך אתה יכול להשתמש ברצון לקבל שלך אפילו בעל מנת להשפיע, אתה מעלה גם את העביות למעלה, אתה לא רק עושה צמצום על הרצון לקבל, על העביות שלך. אתה נמצא בכוח הפסיבי של הבינה, בעביות אפס נניח, אבל אתה מעלה את עצמך למעלה מהרצון לקבל, עשית צמצום עליו. אחר כך אתה יכול עם עביות מסוימת כשאתה מסוגל, גם להיות בהשפעה, זו כבר השפעה במעשה, בתוקף, ואז אתה משפיע.

תלמיד: זה נקרא "פקיחת עיניים", מה שהוא כותב פה?

לפי זה יש לך פקיחת עיניים, כי אתה עושה אותה הפעולה הדומה לבורא. כמו שהבורא הוא משפיע מחוצה לו, גם אתה מתחיל על ידי זה שאתה מעלה את האח"פ להשפיע מחוצה לך.

תלמיד: זה ממש לא מובן איך זה יכול להיות.

חכה, עוד מעט, אני אומר לך, עוד מעט אתם תראו איך הכול יתגלגל. אלא רק להמשיך בעקביות ואנחנו נגיע לזה. אני אומר לך, עוד חצי שנה אתה בכלל לא תראה את עצמך איפה שאתה עכשיו, אתה תחשוב שזה היה לפני תקופת הדינוזאורים, ממש כך. הבורא ידאג, רק צריכים לבצע כמה שמסוגלים.

קריין: קטע 28, כותב רב"ש.

"אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאתטמרא מינך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך."

(הרב"ש. 236. "מלא כל הארץ כבודו")

שאלה: בקשר לקטע מספר 27, אנחנו נמצאים תמיד בהסתרה, אז בשביל מה צריך לשרת את הבורא עבור התענוג?

לא הבנתי את השאלה. זה שאנחנו בהסתרה, מאיפה אתה יודע. מאיפה אתה יודע שאתה נמצא בהסתרה?

תלמיד: כי הבורא לא מתגלה, הוא לא נוכח, אנחנו לא רואים אותו.

אבל אין לך את הרגשת ההסתרה, שהוא נסתר. כדי להרגיש הסתרה אתה צריך כבר לקבל איזו התרשמות מהגילוי, אז כנגד זה אתה תגיד, "עכשיו אני נמצא בהסתרה". אבל אם לא היה לך אף פעם גילוי, אין לך את הרגשת הסתרה, אתה לא יודע מה צריך להתגלות, ולכן אנחנו עוד לפני ההסתרה. הרגשת ההסתרה כבר נותנת לנו את הרגשת הגילוי. על זה בעל הסולם כותב ש"סוד העיבור - לידה", שהרגשת המדרגה הבאה היא תמיד נמצאת בתחילתה במדרגה יותר תחתונה. אבל את זה עוד נראה, זה יקרה.

שאלה: איך ההסתרה מכינה את הנברא לגילוי הפנים?

ההסתרה מוסיפה לך כלים, חסרונות, וכשהכלים האלה מתרבים, אתה כבר לא מסכים להישאר בהם ואתה חייב, זה מחייב אותך להתקדם. או שאתה עושה את זה על ידי העשירייה, הלימוד, ומתקדם לפני שההסתרה ממש לוחצת עליך, או שאין ברירה ואז אתה נפעל רק על ידי ההסתרה. אבל על ידי ההסתרה זה יכול לקחת הרבה זמן.

שאלה: בקטע 28 הרב"ש כותב על המצב של גילוי פנים, ולאחר מכן הוא כותב "היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה'", מה הכוונה "שכאן", איפה זה "כאן"?

בהסתרה עצמה. בהסתרה עצמה מתגלה אור הבורא, אבל הוא עדיין לא מסוגל להרגיש בכלים שלו שזה אור, אלא הוא מרגיש בזה שזה חושך. החושך זה כבר גילוי הבורא רק באחוריים. כשאנחנו מרגישים בהרבה מצבים שלנו שאנחנו נמצאים בזה שחסר לנו, בחושך, זה נקרא שהבורא "מגלה" את עצמו, אבל בצורת אחוריים, שבזה הוא "כדומה דודי לצבי", הוא רוצה לעורר אותנו שאנחנו נגיע מהר לגילוי שלו, כי החושך זה כבר גילוי של האור.

כל דרגה שמתקרבת אלינו, היא קודם מתגלה אלינו בצורת האחוריים, בצורת החושך, וכשאנחנו בכל זאת דורשים שהדרגה הזאת תבוא אלינו אז היא מגיעה כאור. מתי? מתי שאנחנו מוכנים לקבל את החושך, שיהיה חושך, רק שבחושך אנחנו רוצים להיות בכל זאת בהשפעה. אז החושך לא מגיע סתם, הוא מגיע אלינו כדי לתת לנו תנאים, לסדר מצדנו השפעה אפילו שאנחנו נמצאים בחושך. לא אכפת לי החושך, אני לא צריך את האור, אם יש לי הזדמנות עכשיו בחושך להיות המשפיע, להיות מרוצה, לברך את הבורא אפילו על החושך, כשאני מרגיש שזה בא ממנו, כי מי עוד עושה לי כל מיני מצבים, אז אני מודה לו על זה שאני נמצא בחושך, זה נקרא שאני כבר "נכנס לכלים דהשפעה". ואז במקום החושך אני מתחיל לראות את האור, ואני מבין שגם קודם זה היה אור, ורק בכלים שלי כך הייתי מרגיש את האור כחושך.

שאלה: הוא כותב כאן שהיות ומאחורי החושך הוא ראה את נוכחות הבורא, שזה הכין אותו לגילוי פני ה', איך זה מכין את האדם?

כשאני ממשיך להתייחס לחושך כמו לאור, שהחושך והאור תלויים בכלים שלי. אם הכלים שלי הם דקבלה אז אני רואה את החושך, ואם אני הופך אותם, רק את הכוונה שבהם בעל מנת להשפיע, אז אני רואה בזה את האור.

תלמיד: איך אני רוכש את זה בעל מנת להשפיע?

דרך חברים, דרך תפילה לבורא, ואז אתה מקבל במקום רצון לקבל גם מסך, וכבר יש לך רצון לקבל בעל מנת להשפיע במשהו, ולפי זה אתה מגלה אור במקום חושך.

תלמיד: מה זה אומר שאני מקבל מסך?

אתה מקבל את הכוח של הכוונה על מנת להשפיע על הרצון לקבל שלך, שיש לך רצון לקבל ועליו אתה מקבל מסך, להשתמש עם הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. הרצון לקבל אגואיסטי, הוא מושך, והמסך הוא דווקא דוחה, ואז את כל כוח האגו שלך, המשיכה, אתה הופך לכוח נתינה. לפי השתוות הצורה בינך לבין הבורא, אתה מתחיל לגלות את האור שבא אליך, ולא חושך. כי את החושך אתה הרגשת מפני שהכלים שלך לא היו מוכנים, זה הכול כלפי האדם המשיג.

תלמיד: אני מרגיש בכלים האגואיסטים שלי חושך, והמסך, הכוח הזה מאפשר כאילו לשנות את הווקטור מעצמך כלפי הבורא?

נכון, כן.

תלמיד: מה זה אומר שאני משנה את הווקטור, מה זה אומר שאני מתחיל להשפיע לבורא, זה כאילו אני קודם הרגשתי את החושך בתוכי ועכשיו אני מתחיל להשפיע לו משהו?

אתה רוצה לעלות לבורא, זה נקרא שבכלים שלך אתה מרגיש חושך וזה הכול בגלל שהכלים האלה הפוכים מהבורא, הם כולם נמצאים בקבלה, ואתה רוצה להפוך אותם להשפעה. אז אתה צריך עוד יותר להתכנס עם החברים ובתפילה לבורא. ואז ביחס כזה לבורא, לאור ולמצב שאתה נמצא, אתה דורש ממנו לתקן אותך, שיביא לך כוח התנגדות לרצון לקבל, כי אתה רוצה להתעלות מהרצון לקבל, שהרצון לקבל יהיה למטה ועליו יהיה כוח התגברות. ואתה מעליו פונה לבורא דווקא בחיבור, למרות המרחק ביניכם ולמרות הדחייה. זה נקרא "כוח התגברות", זה נקרא "מסך".

תלמיד: יש כאן בעיה אחרת, כיוון שכאשר אני עולה מעל החושך, בכלים האגואיסטים, בקשר עם החברים, שם אני מתחיל להרגיש את עצמי טוב ובזה להתענג, אז איך אני עכשיו משפיע לבורא?

גם זה לא טוב, כי יכול להיות שאתה מתחיל להתחבר עם החברים, ואז אתה מרגיש שטוב לכם כך להיות בהשפעה הדדית, שאתם חברים שמשפיעים זה אל זה. אבל מה עם הבורא, מה עם החיבור ביניכם כדי להשפיע לו? אלא שגם בהשפעה אתם שכחתם את הבורא, והעיקר נהנים ביניכם. אז כאן צריך לסדר את הכלים נכון.

תלמיד: איך לסדר אותם נכון?

תבדקו את הכוונה שלכם, בשביל מה אתם עושים את כל הפעולות האלה. העיקר זה הכוונה, לשם מה אנחנו מסדרים את עצמנו.

תלמיד: אז איך בכל זאת להשפיע לו?

מתוך זה שאתם מתחברים ביניכם למעלה מהרצונות האגואיסטים של כולם, ורוצים לחבר את הרצונות דלהשפיע של כולם אליו כדי להשפיע לו, זה נקרא שאתם נותנים לו. ולפי כמה שאתם יכולים לכוון את עצמכם אליו, לפי זה אתם תרגישו שהוא גם מכוון את עצמו אליכם. זה נקרא שאתם מקבלים השפעה מהבורא, שהוא כבר יכול במשהו להתגלות בכם. זה נקרא "חד מקבל חד", שאתם כאחד, אתם מקבלים את הבורא כאחד.

תלמיד: אבל האם אנחנו מחליפים את ההרגשה שלנו, אפילו של החיבור בינינו, לתחושת הבורא?

אתם מרגישים כמוהו במשהו, בכמה שאתם דומים לו.

שאלה: אני מבין שהחושך זה פחד, אני פוחד ממך, פוחד מהבורא, ואני לא מבין איך להשתמש נכון בפחד הזה. אני מבין שהפחד הזה זה הסתרה, אבל מה לעשות עם זה שאני פוחד ממך, מהבורא, מהחברים? כלפי החברים עוד איכשהו אני יכול לעבוד עם הפחד הזה, בזה שאני מעלה את עצמי מעל החברים, אבל זה לא עוזר.

תבקש מהחברים שיחבקו אותך, שיתנו לך חיבוק, ואז בהם אתה תרגיש את עצמך בטוח, כמו תינוק שנמצא בידיים של אימא, אין מקום יותר בטוח. בתוך האימא כשהוא נמצא ברחם הוא עדיין לא מרגיש בכלל שהוא נמצא, אבל כשהוא יצא מהאימא ונמצא בידיים שלה, אז הוא כבר מרגיש שהוא נמצא והוא ליד האימא. אבל הכי בטוח כשהוא מרגיש אותה, הוא מרגיש את הריח שלה, מרגיש את הידיים שלה, את החום שלה, זה מה שנותן לו כוח להתקיים ולגדול.

כך אנחנו צריכים כל אחד ואחד להרגיש, שאני נמצא בחיבוק בקבוצה, ורק בצורה כזאת אני יכול לגדול. ואם אני עוזב את הקבוצה, זה כמו תינוק שעזבו אותו, אז הוא מיד מרגיש את עצמו לא טוב, הוא מתחיל לבכות, לא טוב לו במשהו, אפילו לא כדאי להוריד אותו מהידיים, זה הכי בטוח כשהוא נמצא כך. ולכן כך אנחנו, כל אחד ואחד צריך לחשוב ולדרוש מהקבוצה שהוא צריך להיות בתוך החיבוק של הקבוצה, וכל אחד חייב לתת את הרגשת החיבוק עם הקבוצה לכל אחד ואחד, וכל אחד צריך להרגיש מהקבוצה את החיבוק של הקבוצה אליו. זה נקרא שסך הכול כך אנחנו מתייחסים לבורא, "אני לדודי ודודי לי".

תלמיד: האם אני צריך לפתח בתוכי יחס כלפי המצב הזה, או אני פשוט צריך להגיד לחברים "חבקו אותי"?

אתה יכול לגלות להם את זה, וגם להסביר להם שזה דבר טוב יותר ממה שנמצא עכשיו. חיבור ברוחניות הוא מאוד מאוד רגשי ומאוד עוצמתי ופנימי, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לתאר את מצבנו בתוך הרחם. ברוחניות אנחנו מרגישים את עצמנו, בינינו, כגוף האדם הראשון שמתחבר ונכנס לתוך השכינה, לתוך אימא, לתוך בינה, כוח ההשפעה העליונה, ואז אנחנו נמצאים שם. ולאט לאט על ידי החיבור בינינו, אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו כעובר, כנולד, כגדל, עד שמגיעים לצורת האדם, הגדול, הדומה לבורא. כל תלמוד עשר הספירות מסביר לנו את זה בכל שישה הכרכים שלו, הוא מסביר לנו איך אנחנו גדלים מתחילה ועד הסוף.

שאלה: אדם לא יכול לחשב או לעשות חשבון של הרווח או ההפסד מהבקשה שלו כלפי הבורא עבור הכלל, איך הוא יכול להתפלל במצב הזה?

שיקרא בספרים, שידבר עם החברים, ויוכל לתאר עד כמה היחס שלו לעשירייה והיחס שלו לעולם זה בעצם היחס שלו לבורא. לא יכול להיות שהיחס לבורא הוא יותר מהיחס של האדם לעשירייה ולעולם. אלא אתה מתאר שיש לך יותר יחס לבורא בגלל שזה יחס אגואיסטי, שאתה מפחד, שאתה רוצה לקבל ממנו משהו, אבל יחס כזה לא מגיע לבורא. לבורא מגיע רק יחס השפעה ממך, השפעה חלוטה, השפעה נקייה, ולכן החשבונות שלנו צריכים להיות נקיים מהאגו שלנו.

שאלה: במה ואיך מתבטא גילוי הבורא בעשירייה, ואם כן איך זה יורגש בעשירייה?

זה מורגש בעשירייה באופן ובצורת היחסים בינינו, שאנחנו מתחילים להתייחס כל אחד לשני כמו לעצמו, לא כמו לעצמו כפי שעכשיו, אלא ממש כמו לעצמו הרוחני, הפנימי. החבר הופך להיות יותר חשוב לי מגופי, אני מרגיש בו חלק מהנשמה שלי, והנשמה היא הרבה יותר חשובה לי מהגוף הגשמי. כך אנחנו מתחילים לגלות את העשירייה, כך אנחנו מתחילים לגלות את הבורא בתוך העשירייה.

תלמיד: האם גילוי הבורא בעשירייה מביא כביכול לשלמות, או ליותר מחלוקות, יותר התפוררות מבחינה זו?

אתה מגלה חיבור ואיחוד בעשירייה, ועל פני זה, אחרי זה אתה מתחיל לגלות מה עוד חסר לך לחיבור אמיתי יותר, ואז אתה מגלה שיש עוד מה לעשות, מגלה פירוד. כך חיבור במדרגה הנוכחית הופך להיות לפירוד במדרגה עליונה יותר, וכך מתקדמים.

קריין: קטע מספר 29, כותב רב"ש.

"אמר אאמו"ר זצ"ל, "ברח דודי עד שתחפץ", היינו שמטרם שהאדם מוכשר לגילוי אורו יתברך, מבקשים ממנו, "ברח דודי", היינו שלא יגלה את עצמו להנבראים, מטעם הנ"ל, שענין הסתרה הוא רק תיקון הבריאה.

לכן האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה:

א. שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'.

ב. שה' יתן לו את הכח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים מוכשרים לגילוי פנים."

(הרב"ש. 236. "מלא כל הארץ כבודו")

אלה בעצם שני השלבים שבהם אנחנו מתפתחים. בהתחלה אנחנו רוצים את גילוי הבורא, וכל הזמן דורשים ודורשים מתי יתגלה. אחר כך יש תקופה שאנחנו לא דורשים את גילוי הבורא, מכל מיני סיבות, יש כאן על מה לדבר. ואחר כך, לפי היכולת שלנו לגלות את הבורא כדי להשפיע לו, אנחנו מבקשים את הגילוי שלו, כשהתפילה לגילוי הבורא תהיה קודמת לגילוי ותהיה קודמת ליכולת שלנו ודאי להפוך את הגילוי להשפעה. ואז יוצא שכך אנחנו מתקדמים, כמו שאומר לנו רב"ש, "קודם כל שיהיה מוכשר לגילוי הבורא, אור ה'", וב' "שה' יתן לו כח להתחזק באמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים המכשירים לגילוי הפנים". זאת אומרת הכול קורה בהתאם להתקדמות האדם.

לכן האדם כאן, אפילו שהוא נמצא בהסתרה, הוא יותר ויותר מגלה את שלבי ההסתרה שצריכים להיות מתאימים לגילוי. בהתחלה הוא רוצה את גילוי הבורא כמו שתינוק צועק "רוצה אני". אחר כך הוא יותר ויותר מבין שלא כדאי לי לרצות, שאני לא מסוגל, שאני לא יכול לעבוד עם זה, יותר טוב שאהיה בהסתרה, ולאט לאט אני מגלה את ההסתרה. צריכים גם להבדיל כאן בין שהוא נמצא באיזו עצלות, או שבאמת הוא מתחיל להתייחס ברצינות לשלבי ההסתרה, שכך זה לטובת הרוחניות. הוא כבר מתחיל לבנות את עצמו בצורה עצמאית כלפי גילוי הבורא.

שאלה: ענית בצורה חלקית כשהסברת את הקטע אבל הייתי רוצה לחדד. אני יכול להבין כלפי פחות או יותר את אותם המצבים, מתי עדיף לבקש גילוי ומתי עדיף לבקש כוח לעבוד בהסתרה, אבל איך אפשר לעשות את זה בעשירייה? האם זה יכול להזיק לעשירייה אם אנחנו נבקש את גילוי הבורא?

אם אתם תבקשו שהבורא יתגלה כדי שתוכלו בצורה כזאת להשפיע לו נחת רוח, אז ודאי שזה יהיה לטובה. השאלה היא, האם אתם מוכנים לקבל אותו, את הגילוי שלו כדי להשפיע לו נחת רוח מתוך האור שיתגלה. לכן אנחנו מתקרבים לזה בצורה מאוד איטית הדרגתית,

מלמעלה מלמדים אותנו כמו בבית ספר, אפילו בגן ילדים, אחר כך בית ספר, מלמדים אותנו לאט לאט איך להיות בני אדם, ואז אנחנו יכולים לשקול את הדברים האלה ובאמת לקבל בעל מנת להשפיע. עכשיו ודאי שאנחנו לא מסוגלים לזה ולכן לא נותנים לנו. אף פעם לא יתנו לנו מלמעלה משהוא שאנחנו לא מסוגלים להשתמש בזה לטובה, כי זה כמו שחס ושלום אתה תיתן לתינוק משהו מסוכן שהוא יכול להזיק לעצמו, אלא מלמעלה מביאים לנו רק דברים בטוחים להתפתחות שלנו.

שאלה: רב"ש כותב "לפני שאדם מוכן לגילוי אור הבורא", מה היא אותה מוכנות? האם זה מצב שבו אני יכול לקבוע בעצמי שאני מוכן?

לא, את זה אתה לא אתה קובע, אלא זו מערכת עליונה שאנחנו נמצאים בה. אנחנו כל הזמן נמצאים במערכת, המערכת הזאת אתה יכול להגיד שהיא שבורה, שהיא בחלקה מתוקנת, בחלקה עוד לא, עוברת כל מיני שלבים, ורק ההשתתפות שלנו באותה המערכת, לפי זה נקבע המצב שלנו, כל פרטי, כל עשירייה וכל העולם. לכן כמה שמסוגלים להתקדם אנחנו צריכים להשתדל להתקדם

שאלה: האם "ברח דודי" שמדובר בקטע הכוונה למסך שאני בונה?

לא, "ברח דודי" זה שהבורא מתרחק מהאדם, מפני שהאדם לא מסוגל לקבל את הגילוי שלו נכון.

תלמיד: פירטת עכשיו שלושה שלבים, הם קורים בכל מדרגה?

ודאי.

שאלה: מה זה אומר להיות "בני אדם" ולקבל את גילוי הבורא בעל מנת להשפיע?

אם אני לא נמצא בעל מנת להשפיע, אני נקרא "לא אדם" אלא "בהמה". "אדם" דומה, או חלק ממערכת אדם, "אדם הראשון". זה נקרא שאני יכול לעשות פעולה על מנת להשפיע, במשהו להשתתף בתיקון הכלי הכללי השבור, זה הכול. זאת אומרת שאני מוכן להצטרף לחלק הכלי שכבר מתוקן בחלקו ולהיות גם חלק מהאדם הראשון.

שאלה: איך להתחבר לאותן חלקי נשמה?

זאת אומרת, שאני נמצא בעבודה דלהשפיע כמו אותן חלקי הנשמה שכבר תוקנו את עצמם.

שאלה: אם אני רוצה את ההסתרה כי אני מבין שכל מה שאני מבקש זה יהיה רצון לקבל, איך אני יכול לזוז קדימה כשאני יודע שכל מה שאני אעשה זה כמו מזון לרצון לקבל, ולי כאילו כבר נמאס להאכיל אותו.

אם נמאס לך, אז דווקא תתקדם ותגמור אותו. מה אתה רוצה? אתה חייב להשתמש בכלים שיש לך ולהתקדם איתם לבורא וכל הזמן לבקש תיקונים. זה שנמאס לך, אז תירגע, אתה עוד תגלה עד כמה יש לך קלקולים שיימאס לך מעצמך, ואתה תצדיק את הבורא שברא לך אותם, כדי שדווקא על ידם אתה תתקרב אליו.

תלמיד: אז לא לעצור אותו, לא לחסום אותו, אלא להמשיך להשתמש בו בשביל לבקש עוד ועוד למרות שזה לאגו?

אתה חייב לבקש תיקונים כל הזמן ודרך העשירייה, ולעשות את זה על מנת להשפיע לבורא ולכל האנושות. אין לך בכלל כל המערכת הזאת, לכן נמאס לך.

שאלה: איך אנחנו יכולים להתפלל בזמן השיעור על התקדמות הכלי העולמי? איך יכולים להתפלל במהלך השיעור על התקדמות הכלי העולמי?

אנחנו חייבים לחשוב לא רק על כל הכלי של בני ברוך העולמי, אלא אפילו על כל האנושות, על כל הנשמות. זאת אומרת, על כל חלקי כלי דאדם הראשון שאנחנו רוצים להביא את כולם לתיקון. וכך זה יש גם בתפילות שתיקנו לנו מקובלים. אנחנו נביא לכאן חלק מהתפילות האלו, שתראו על מה שהם מדברים. הם תמיד מדברים על הקבוצה, על החלק אותו מהאנושות שמתעסקת בחכמת הקבלה, וחלק באנושות שבכלל לא מתעסקת בכלום. ועל כולם אנחנו מתפללים כדי לחבר את כולם על ידי האור העליון שאחד לכולם, כדי שזה יהיה כלי אחד. האדם הראשון הוא השורש לכל הנבראים, זה כזאת מערכת.

קריין: רב, אתה רוצה שנקרא עוד קטע של בעל הסולם בעניין "ברח דודי", "דומה דודי לצבי" מה שדיברת, או שנתקדם?

אפשר לקרוא למה לא, עוד נספיק.

קריין: זה קטע קצר, זה מתוך איגרת 22. אני אקרא, יש את זה למתרגמים.

כותב בעל הסולם באיגרת 22.

"באמת איני רחוק מכם כלום, כי הכל תלוי בכם, כי אין הזמן והמקום מפריע ולא כלום ברוחניות. ולמה לא תזכרו התורה שאמרתי בחג השבועות על הפסוק: "דומה דודי לצבי", שדרשו ז"ל "מה הצבי בשעה שהוא בורח מחזיר פניו לאחוריו כך הקב"ה בשעה שהוא מסתלק ח"ו מישראל מחזיר פניו לאחוריו". ופרשתי לכם, אשר אז חזר הפנים להיות באחורים, כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור ולהדבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להדבק בהשי"ת, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין, הוא באמת הפנים עצמם."

(בעל הסולם. איגרת כ"ב)

קריין: קטע מספר 30. כותב בעל הסולם.

"הזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא"ז אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א"ז. וזה לשון הזוהר: שאומרת לו, כאן לנו, כאן נפלו עלינו לסטים ונצלנו מהם. כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא [בבור עמוק] וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו."

(בעל הסולם. אגרת כ"ה)

קריין: אז אתה רוצה שנקרא עוד פעם את קטע 30, קראנו אותו רק פעם אחת או להמשיך?

הרב: לא, 31.

קריין: קטע מספר 31. כותב רב"ש.

"קבלת פני השכינה הוא חשוב מאוד, היות שהתכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדרגה זו. אבל להגיע לקבלת פני השכינה, צריכה להיות מקודם הכנה, שהאדם יהיה מוכשר לזה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום". שכך פירשו על פסוק, "ולדבקה בו, הדבק במידותיו", שענינו הוא, כמו שמבואר בספר מתן תורה, שרק ע"י זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. שיש לזה הרבה שמות: השראת השכינה, השגת התורה, וקבלת פני השכינה, וכדומה."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר" 1987)

כולם מדוברים על התקרבות האדם לבריות, שזה הדבר הכי מאוס עלינו, והכי נגד הטבע שלנו. ואנחנו צריכים לראות בזה את עצמנו שנותנים לזה כוחות, יגיעה, ומודדים לפי זה את ההצלחה שלנו, עד כמה שאנחנו יותר ויותר מקורבים לבריות. כי בזה בעצם אנחנו חוזרים לאותה מערכת של האדם הראשון, שהמטרה שלנו להחזיר אותה לקדמותה.

מאוד דוחה, מאוד לא נוח, לא רוצים לשמוע את זה, אבל באמת הכול מכוון רק לזה. או לעשות את זה דרך ייסורים גדולים מאוד, עד שממש כל העולם סובל ייסורים נוראים, ומתוך הייסורים מתחיל להבין את הנחיצות בחיבור מאין ברירה. או שאנחנו נספר לכולם, ונשתדל שכולם יבינו שאין מנוס, אין שום אפשרות לברוח מהחיבור, מהתיקון הזה, אלא שאנחנו נעשה לקראת זה מאמצים, ואז העולם יבוא לתיקון הנרצה.

שאלה: מהי התפילה הנכונה שהחברים צריכים לעשות בעשירייה כדי שהם יוכלו להתחלק באור שלו בכל העשירייה?

כל החברים בעשירייה צריכים רק לחשוב איך הם מתחברים למעלה מהאגו הפרטי של כל אחד, כדי להיות מחוברים יחד בכוח השפעה הכללי ביניהם. כבר לפי זה הם מתחילים להרגיש שפועל עליהם כוח עליון. ועד כמה שהם יתחברו לכוח עליון הזה יותר, הם ירגישו את עצמם מתקדמים ומתרחבים. ואז מתוך זה הם יבינו שכדאי להם להתחבר עם עוד עשיריות. ואז הם ירגישו גילוי כוח עליון עוד יותר, לפי כמה שיתגברו על הרצון האגואיסטי בחיבור עם יתר העשיריות. וכך נלך ונלך הלאה עד התיקון של כל הכלי כללי דאדם הראשון. זאת העבודה שלנו, זה התהליך.

שאלה: איך מוסיפים באהבת הזולת, מה הפעולה?

באהבת הזולת מוסיפים אם זה לא בתוך הקבוצה, אלא מחוצה לה, אז מוסיפים על ידי החיבורים עם העשיריות האחרות, על יד ההפצה לכלי רחב לכל האנושות. זו העבודה שלנו.

שאלה: למה החיבורים נקראים "להוסיף באהבת הזולת"?

כי על ידי חיבורים אתה מעביר את מה שיש לך לאחרים, ומה שיש להם אתה מקבל מהם. הרחבת הכלי זה רק על ידי חיבור.

תלמיד: אז דרך הזולת האדם מקבל תוספת אהבה?

אם אתה רוצה להשיג את גילוי הבורא, אתה חייב להתחבר עם הזולת, עם מה שמחוץ לך, לבטל את עצמך, ואז אתה תרגיש את הבורא ששורה באחרים. זה גילוי הבורא הראשון שתגלה, ואחר כך עד כמה שיהיו לך הפרעות בלהתקשר לאחרים, ואתה תתגבר עליהן, אז תגלה בורא בהם ביתר עוצמה, ואז אתה תבין שכל הכלים החיצונים ממך, זה ט' ראשונות של הפרצוף הנשמה שלך, ואתה רק המלכות שצריך לעשות עליה צמצום.

תלמיד: האם באמת יש מצב של חופש בעבודה רוחנית?

חופש ממה?

תלמיד: לבחור את הכלים, לבחור את העשירייה, את הדרך, את הפעולות?

לא, ובאף מקום לא כתוב שיש בזה חופש. הבורא מביא אתה האדם לגורל הטוב, ואומר קח לך. ולאדם חופש רק להתחזק. כך כתוב. אני מתפלא שאתה שואל על זה. יש לפניכם את כל הספרים, את כל הטקסטים. צריכים מדי פעם לדפדף אותם.

שאלה: במה הכי חשוב להתחזק?

הכי חשוב להתחזק זה, בחיבור עם החברים, בלמסור את עצמו כלפיהם. זה לא פשוט, לא נראה מבחוץ מה שקורה, אבל חייבים על זה לחשוב כל הזמן.

שאלה: מה זה אומר להידבק במידות של הבורא בזולת, באהבת הזולת?

מידות הבורא זה השפעה. אתה צריך לממש את זה כלפי הזולת. כמו שהבורא אליך, כך אתה כלפי הזולת.

שאלה: איך לקבל כוחות להתגברות מהחברים, אם כולם אומרים שאנחנו כבר מחוברים, שאנחנו כבר נמצאים בשלימות. עם מי ללכת להתקפה אם כולם כבבר בערבות?

אם כולם מחוברים, והכל כל כך טוב, אז אתם נמצאים כבר בגמר התיקון? לפעמים ישנה הרגשה כזאת, וזה מתוך שעוד לא התחלתם עבודה. אבל מי שנמצא בדרך העבודה, מגלה עד כמה שחסר לו. אבל לא חשוב, תמשיכו, תמשיכו. תמשיכו לגלות עד כמה שאתם לא נמצאים כאיש אחד בלב אחד. תקראו כל מאמרי רב"ש על החברה, זו התחלה טובה של כל מצב ומצב.

שאלה: באיזה רגע אני צריך להפסיק לשחק בפני החברים ולספר להם איך אני באמת מרגיש, ובאיזה רגע להיפך אני צריך כל הזמן להראות, לשכנע, שאנחנו כנראה בכל זאת מחוברים, מאוחדים בינינו, הבורא נמצא בינינו. למרות שאני אולי לא מרגיש את זה, אבל אני חייב לשחק בפניהם את זה. מתי בכלל אני אומר להם את האמת, ומתי אני משחק בפניהם?

את זה תגלה מתוך עצמך. אתם יודעים מדי ומתחילים כבר להתבלבל בכל הפסוקים האלה. אתם תקראו מקורות, ותעשו לפי המקורות, וכתוצאה מזה יבוא מלמעלה.

שאלה: אם אני לא מבין איך העשירייה צריכה להיות קשורה עם העשירית האחרות, האם זה אומר שאני לא מבין נכון את הקשר שלי בעשירייה?

בעצם אתה צודק. אבל תבררו יחד בתוך עשירייה, איך אתם יכולים להיות קשורים לעוד עשיריות. אמנם שעכשיו זה לא עד כדי כך חשוב. חשוב לנו בכל זאת העיקר למצוא חיבור טוב ומתקדם בתוך העשירייה, כי בלי זה איך נתחיל ללמוד "תלמוד עשר הספירות" בצורה אמיתית?.

שאלה: אמרת שכל אחד חייב לגלות לחבר שלו שני דברים. גם את הרצון שלו שהוא מנוגד לחברה, וגם איך שהוא מתגבר מעל זה. כאילו יש פה את העניין הזה של איפה אתה משחק כל הזמן בשלימות, ואיפה אתה מראה שאתה לא. ואתה מתגבר, ואת זה איך לאזן. על זה הוא שואל, איך לדעת, איך להחליט?

אני בעצמי לא יכול להגיד לכם על כל האפשרויות שיש כאן. דבר אחד, אבל אם אנחנו רוצים לתת דוגמה לאחרים, אנחנו צריכים לתת דוגמה ממצב רע וממצב טוב. אם אנחנו רוצים להשפיע בצורה פשוטה על החבר, אז אני רק רוצה להשפיע לו במצב הטוב, אפילו למעלה ממצב הטוב, שהיה יכול להיות שאני נמצא בו, אז אי אפשר כאן לענות בצורה חד משמעית.. דבר שני, מה לעשות במקרה כזה? לתת להתבשל וימצאו את התשובה, בכל זאת, הטיפול האמיתי הוא מלמעלה, לא על ידי.

קריין: הכותרת שלנו עכשיו זה הנושא האחרון במסמך. השכינה שורה מתוך שמחה. קטע מספר 32, כותב בעל הסולם ב"אין עוד מלבדו".

קטע מספר 32, אומר בעל הסולם מ"שמעתי", "אין עוד מלבדו".

"בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.

ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו."

(בעל הסולם. "שמעתי". א'. "אין עוד מלבדו")

קריין: קטע מספר 33, כותב רב"ש.

""שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שע"י השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון"."

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה" 1989)

הייתי אומר שזה הסימן הכי ברור למצב שאדם נמצא בו, בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. בגאווה או בהשפעה. אם אני לא מרוצה מהחיים שלי, מהמצב שלי, מכל דבר שיכול להיות בעולמי, זה נקרא שאני נמצא באגו שלי, בגאווה, ברצון לקבל. אם למרות מה שאני נמצא ברצון לקבל שלי, בחיים שלי, באגו שלי, במה שלא יהיה, אם יחד עם זה אני מרגיש שאני נמצא בתוך האין עוד מלבדו טוב ומטיב, סימן שאני כבר נמצא איכשהו מקושר אליו.

לכן קודם כל, לפי ההבחנות הללו, אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות בשמחה, בהתרוממות רוח, בכוח ביטחון. ואת זה כל קבוצה וקבוצה חייבת לטפח, לפתח, להגדיל בתוכה את ההרגשה שאנחנו נמצאים בכוח טוב ומטיב, ורק האגו שלנו רוצה בכל כוחו למחוק לנו את ההתרשמות הזאת מהבורא. ואז נלחמות הטומאה והקדושה עלינו, על כל אחד ואחד. וזה העניין של המלחמות שישנן ברוחניות. לכן אנחנו צריכים להשתדל בכל כוחנו לנצח את האגו שלנו שלא יקלקל לנו את מצב הרוח, ההסתכלות על החיים. שאנחנו לא נלך אחרי מה שהוא מצייר לנו את החיים האלו כחיים אומללים, אלא הוא מצייר את זה. אבל אנחנו לא מסכימים עימו אלא אנחנו רוצים להסיר את ההשפעה שלו על המציאות ובמקום זה לגלות דווקא את הבורא.

לא להיות מסכימים עם זה שהאגו מצייר לנו מציאות שחורה, מרה. ובצורה כזאת אנחנו יכולים להתקדם. אז במידה שאנחנו מתגברים על השחור בחיים שלנו ומשתדלים להיות בשמחה, אנחנו בזה מאוד מקרבים את הבורא שישפיע עלינו ויתגלה.

לכן זאת עבודת הצדיקים. למרות שהבורא מראה להם הכול שחור, הכול בא מהבורא ודאי. אנחנו רוצים להגיד "לא. לא שחור כמו שאתה מראה לנו, אלא אנחנו נלחמים נגד החושך הזה, ואנחנו אומרים שהחושך בא ממך וזה שהוא בא ממך כבר בשבילנו זה מספיק כדי להיות בשמחה. אנחנו כבר נמצאים קשורים ל"אין עוד מלבדו". שגם החושך ממך וגם האור". "עד ש"חשיכה כאורה יאיר.". עד שאנחנו נגלה שבתוך החושך הזה ישנו האור. כך אנחנו נתקדם.

בקבלה יש שתי שפות, עברית וארמית. ארמית זו שפה גם מאוד עתיקה שהיו מדברים בבבל. ושתי השפות האלה הפוכות זו לזו. אז בעברית אור זה יום, אור, ובארמית אורתא הוא לילה. כדי להראות שגם לילה זה האור, רק שהוא הפוך ממה שאנחנו מרגישים. כך שתי השפות האלה מצביעות זו על זו בצורה הפוכה.

אז אנחנו צריכים בכל מצב בחיים, קודם כל לגלות ש"אין עוד מלבדו". לא חשוב באיזה מצב אנחנו נמצאים, "אין עוד מלבדו" דבר אחד. ודבר שני, "טוב ומיטיב". הכול לטובה, מה שלא יהיה.
ואנחנו כבר מבינים מתוך החיים שלנו שלא יכול להיות שום דבר גרוע. גרוע יכול להיות רק דבר אחד, להתנתק מהבורא.

שאלה: כשאני מתגבר על מצב קשה ומתפלל, מתעוררת בי הרגשה, איזה יחס טוב כלפי החברים, וכתוצאה מזה גם איזו התפעמות ביראה גדולה. כתוב על זה שהשמחה היא חלק מהשמחה הכללית. איך לקשור את ההתפעלות והיראה הפרטית שלי עם השמחה הכללית? את זה אני קצת לא יכול להרגיש.

תשתדל להשפיע את זה על כל המציאות, על כל הנבראים. כל הנבראים אתה רוצה שיהיו דווקא בהרגשה הזאת. תשתדל לחשוב על זה. זו כבר פעולה מאוד מאוד חשובה וגדולה.

שאלה: האם נכון שכשאני עובד על גילוי השכינה אני צריך לעבוד בשמחה בשני הכיוונים. אני לא יכול לגרום להגיע למצב שהשמחה שלי תהיה גדולה משמחת השכינה מזה שהיא קרבה אותי אליה?

נכון.

תלמיד: איך לשמור על האיזון בין שני הכיוונים האלה של השמחה, שהשמחה שלי לא תגדל מעל לשמחת השכינה מכך שהיא מקרבת אותי?

רק על ידי הקבוצה. לא תוכל לעשות שום דבר לבד. רק על ידי הקבוצה.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לבקש בתפילה, את גילוי הבורא או את הרגשת ההסתר שלו?

אנחנו צריכים בתפילה לבקש את גילוי הבורא. איך יכול להיות שאני אבקש את הסתרת הבורא, איך יכול להיות? זה לא לפי הרצון שלי. זה לא לפי הכיוון ההתקדמות.

תלמיד: אז הגילוי מגיע תמיד אחרי תחושת הסתרה.

אני לא יודע, קודם, אחר כך. אני רוצה את גילוי הבורא. אני רוצה גילוי הבורא בכלי המתוקן. זו המטרה ואליה אני משתוקק. ואם אני מבקש, אני מבקש את זה. אני לא חכם להגיד לו "קודם תעשה את זה, ואחר כך את זה, ואחר כך את זה". אני לא יותר חכם מהבורא.

אני צריך לבקש מה שאני רוצה, מה שאני רואה כמטרה, והוא כבר יסדר לי בדרך מה לעשות. אחרת יוצא שאני מכתיב לו מה לעשות.

תלמיד: ההרגשה של ההסתרה, אמרת שלהרגיש את ההסתרה אני יכול רק אחרי שמשהו היה ברשותי ולאחר מכן לקחו לי אותו. אז איך אני יכול להרגיש את תחושת ההסתרה של הבורא, כי הרי לפני כן הוא צריך היה להתגלות בי?

הבורא מתגלה לאט לאט בהדרגה. בטוב ורע, בטוב ורע, ברע וטוב, רע וטוב. וכך אנחנו לאט לאט מגיעים למצבים שאנחנו מתחילים במצבים האלה להבדיל לפי האיכות טוב ורע. קודם אני הרגשתי לפי ההרגשה שלי שזה טוב וזה רע, מר ומתוק.

אחר כך אני מתחיל להבדיל שמר ומתוק זה לא סתם מר ומתוק לפי הטעם, אלא לפי אמת ושקר שיש במצב כזה או במצב כזה. אז אני כבר מתחיל להבדיל בין שני אלה. מר מתוק, אמת שקר.

ומתוך זה אני מגיע להבחנות הנכונות לבורא. עד כדי כך שלא חשוב לי המתוק שהיה לי קודם, העיקר זה אמת. ומה שהיה מר, אני לא מבדיל עכשיו שזה מר. אם זו אמת, אני מוכן לקבל אותו. ואם זה שקר, בשבילי כל המתוק לא יכול להמתיק לי אותו. כך אני מרגיש בדרך.

קריין: קטע מספר 34, כותב רב"ש.

"שרואה את מצבו האמיתי, שאין לו שום דבר אחיזה ברוחניות. דהיינו מצד השכל הוא כולו חושך, בא עתה הזמן ללכת למעלה מהדעת, ולומר: "עיניים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו" וכו', אלא שש ושמח בזה שהוא זכה לקיים מצוות ה' אשר צוה לנו על ידי משה רבנו עליו השלום. ואף על פי שלא מרגיש בזה שום טעם והבנה, מכל מקום למעלה מהדעת הוא מאמין שזהו זכיה גדולה לו בזה שהוא יכול לקיים מצות ה' בפשיטות [...]. לכן הוא מחשיב את המתנה זו "כמוצא שלל רב", והוא נמצא תמיד בהתפעלות גדולה מחמת חשיבות זו, וזה חשוב אצלו כאילו זכה להמדרגות הכי גבוהות, אז נקרא זה קו ימין שלימות, משום שדוקא ע"י זה שהאדם בשמחה יש לו בחינת דבקות בה', כמו שאמרו חז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", והיות שהוא נמצא עכשיו במצב של שלימות אז יש לו מקום במה לשמוח.". 

(הרב"ש. 875. "ג' קוים - ד'")

שאלה: אנחנו דברנו הרבה פעמים בעבר על גילוי גדלות הבורא שבזה השמחה, האם זה נכון, גילוי גדלות הבורא ואחרי זה כבר מגיע שלב גילוי הבורא עצמו?

זה תלוי באמת באיזה אופן הבורא מתגלה לאדם, או בזה שמגיע הגילוי שלו כגדול, כגיבור, כנורא, או שמשפיע לכולם, עוטף את כולם. אלה דברים שכל אחד מגלה לפי הנתונים של הנשמה שלו. זאת אומרת, על הדברים הפרטיים האלה אנחנו לא יכולים כל כך לדבר, אולי אחר כך יהיה לנו יותר אפשרות. אבל גם כן, מקובלים לא כל כך נכנסים לזה.

גדלות הבורא, זהו, ואז כל אחד יכול להרגיש את זה בצורה אחרת. אנחנו לא יכולים להשוות הרגשה פנימית זה עם זה.

שאלה: אנחנו צריכים להחזיק בעשירייה מצב רוח טוב, ושמחת השכינה, יש איזה קשר בין השניים, זה נולד מתוך זה, או אולי אלה דברים שונים?

לא. זה שאנחנו רוצים להיות בשמחה כדי להיות יותר קרובים לבורא, שבזה אנחנו עושים מאיתנו הכנה לגילוי הבורא, כי אין השכינה מתגלה אלא מתוך שמחה, ושמחה כהתגברות על הדברים הקשים, זה באמת הכנה, ואז אנחנו כך מגלים את הבורא כי זה למעלה מהאגו שלנו. כל הצרות וכל הבעיות אנחנו מרגישים מפני שהרצון האגואיסטי כך הוא מצייר לנו. וכל גילוי הבורא הוא תמיד יכול להיות רק כגילוי הטוב, אם זה הבורא ולא אחוריים.

שאלה: האם יש מקום לשאול בכל הקטעים האלה על מר ואמת, מתוק ושקר, איך זה מתחבר לקונספט של שמחה בעבודה שאנחנו מדברים עכשיו?

טוב ורע, מתוק ומר, אור וחושך, כל הדברים האלה הם מתגלים רק כלפי הרצון שלנו, או אישי או קבוצתי או העולמי הכללי. ואנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מתעלים מעל כל ההבחנות הללו ומתייחסים לשורש הרוחני שלהם, לבורא, שאין טוב ורע, אין חושך ואור, אין אמת ושקר, אלא הכול זה רק כוח עליון אחד. ככל שאנחנו נמצאים יותר ויותר מחוברים אליו אז כל ההבחנות המנוגדות האלו הן הופכות להיות בשבילנו כאחד, שאין זה בלי זה, עד שמשיגים את זה כאחד, כאור פנימי בתוך העשירייה, בתוך הנשמה.

תלמיד: איך זה מתקשר לשמחה בעבודה כל ההבדלים האלה?

שמחה זה סימן שאנחנו עושים מעשים טובים, מתוך זה אנחנו צריכים להיות בשמחה. אם אנחנו עושים איזה מעשה אבל אנחנו לא בשמחה, זה לא מעשה נכון וטוב ולא מתקבל למעלה. מעשה רוחני תמיד צריך להיות בשמחה. אתה לא יכול לבכות ולהודות לבורא ולהגיד שהוא טוב ומיטיב.

שאלה: איך לעורר לחשיבות המטרה חברים שנופלים למצב של אדישות?

פשוט לא לעזוב אותם ולמשוך אותם כמה שאפשר לכל פעולות העשירייה. לא ללחוץ עליהם מדי, שירגישו שזה טוב אם הם מתקדמים יחד עם האחרים. כי בכל זאת בכל החיים שלנו אנחנו כבר נמצאים בכאלו שלבי התפתחות כלליים עולמיים שיותר טוב לעולם לא יהיה, גם במשפחות, גם בעבודה, גם בהתפתחות הטכנולוגית, בכל מה שיהיה, יחכו לפנינו רק דברים לא נעימים. לכן אנחנו רק צריכים להסביר להם את זה, ושאין תיקון העולם חוץ מחיבור. עם זה בעצם כולם מסכימים, רק לאף אחד, לאף ממשלה, לאף מפלגה, לאף שיטה אין אמצעי לממש את החיבור, רק לנו. ולכן אנחנו צריכים לפתח את שיטת החיבור עד שהיא תהיה מוכנה לשימוש כללי של כל העולם, כמו שכתוב ו"כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", כך אומר הבורא. לכן אנחנו צריכים לפתח את השיטה כדי להראות אותה, להביא אותה לכל העולם. כי זו באמת השיטה היחידה לחיבור והעולם לא יוכל להתקיים בלי זה.

ומיום ליום אנחנו נגלה עכשיו בהתפתחות העולם, בהתפתחות האנשים, עד כמה החיבור הוא בעצם אותו המכשול שבו אנחנו כל הזמן נתקלים ונופלים. ואין שום מציאות אחרת בעולם שאנחנו נוכל להתעלות מעל האגו שלנו ולהבטיח לנו חיים טובים עכשיו ולעתיד, אני מדבר כבר על העולם הזה, כלפי בני אדם, שאין, אלא רק בתנאי שאנחנו נוכל לטפל באגו שלנו. אז כמו שהרופאים מטפלים בכל מיני בעיות גופניות, כך אנחנו צריכים להראות לאנושות שיש לנו תרופה מיוחדת מאוד שהיא מטפלת בכל הבעיות האחרות של העולם, בבעיות פנימיות של האנושות, באגו שלנו שלא נותן לנו לסדר את החיים לנכון. את זה יש לנו, השיטה הזאת נמצאת, ולכן אנחנו צריכים להראות אותה לכולם. זה התפקיד שלנו, לזה אנחנו צריכים לקדם את עצמנו. לכן לא לשכוח עכשיו את ההפצה, נתקרב לזה, עוד מעט יהיה לנו כנס ואחריו נתחיל פעולות הפצה.

שאלה: רציתי לשאול לגבי הלימוד של התע"ס שאנחנו מתקרבים אליו.

לימוד של התע"ס, אני בודק עד כמה אנחנו מוכנים ועד כמה לא. אתם מבינים שזה מצב מאוד מאוד עדין, שיכול להיות שאנחנו נתחיל ללמוד אותו ואחר כך נראה שאנחנו לא מסוגלים לתת תיאור נכון לכל המילים, לכל ההגדרות, לקשור ענף ושורש. ואז נתחיל ונפסיק, או נתחיל ונמשיך בצורה שטחית כמו שכולם לומדים תע"ס? תע"ס הוא צריך להיות כמו מאמר שאנחנו מרגישים מה שקורה, שאיכשהו זה קרוב לנו, אנחנו מרגישים בפנים בתוכנו, כמו מאמר שאנחנו מרגישים, זה צריך כך לעבור בנו. אני לא יודע, אני מפחד מכישלון.

תלמיד: אנחנו אמורים מחר בבוקר להתחיל ללמוד תע"ס.

לא.

תלמיד: כך קיבלתי הודעה לדווח. אבל יכול להיות שלא, אני לא יודע.

אני לא יודע, זה לא תלוי בי, אני בספק. אני אומר לכם את כל מה שאני מרגיש. אני בספק האם אנחנו מוכנים ללימוד תע"ס בצורה נכונה, איכשהו. זאת אומרת, לא שאנחנו נרגיש אותו בפנים איך זה מתרחש ממש, אבל בכל זאת שאנחנו נתאר לעצמנו כאילו, כמו ילד במשחק, איך זה צריך לקרות.

בואו נעשה הצבעה האם הכלי שלנו חושב בצורה רצינית שאנחנו מוכנים, או שכדאי לנו עוד להמשיך בביאור כל מיני הבחנות לפני לימוד תע"ס.

תלמיד: בואו נעשה הצבעה.

לוח תוצאות מראה: 648 בעד להמשיך ולהתכונן. 270 הצביעו שמוכנים ללימוד התע"ס.

אני רואה שיש לנו כלי רציני והוא באמת חושב נכון, שאנחנו עוד צריכים לתת לעצמנו זמן להתקרב ללימוד תע"ס בתוכנו, שנקרא את המילים, את המשפטים ונרגיש איך זה קורה בנו. אני מאוד שמח מהתשובה הזאת, זה מדבר על הרצינות, עד כמה האנשים מגלים את עצמם בצורה אמיתית. תודה לכם, זו באמת תוצאה טובה מהלימוד שלנו, לא סתם עברנו את השנה.

נבחר למחר חומרים שאנחנו איתם צריכים להשלים בכל זאת עוד קצת את ההכנה שלנו ללימוד תע"ס, זה עומד לפנינו.

(סוף השיעור)

---

1. (תהלים טז ח)↩

2. תלמוד בבלי, תענית כ', ב' גמרא.↩

3. כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע, א גמרא)↩