סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 21.01.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
להשפיע נחת רוח לבורא – קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שלום, אנחנו קוראים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "להשפיע נחת רוח לבורא".
שיהיה לנו בעזרת ה' חיבור טוב, אנחנו נתחיל כבר. ידוע שהיחס לבורא זה בעצם מה שאנחנו צריכים לפתח, שלא יהיה לך אל זר, שנוכל בדיוק לכוון את עצמנו אליו כמו שהוא מכוון אלינו ושנהיה באהבה הדדית, הבורא אלינו ואנחנו אליו וכל התיקונים שאנחנו משתדלים לעשות זה רק להגיע לאהבת ה', אין לנו יותר מה לעשות במציאותנו. לכן כל רגע ורגע כשאדם נזכר שהוא נמצא בעולם, שהוא קיים, בשביל מה קיים, למה קיים, מה יש לעשות בחיים, אז קודם כל המחשבה הראשונה צריכה להיות מה לעשות בחיים, זה להשתדל להגיע לגרום נחת רוח לבורא, שאני דואג לו. אפשר להגיד כך שאני מודאג מהמצב האם אני עושה נחת רוח לו, האם אני דואג. אפילו לא שעושה, עושה זו כבר שאלה אחרת, שאני צריך להרגיש אותו איך שאנחנו מגיעים ועושים באמת אלא הדאגה שלי, האם בראש הדאגות שלי עומדת דאגה לעשות נחת רוח לו. ככה כמו שאדם בחיים שלו דואג על כל מיני דברים, חושב, אז שתהיה לו מחשבה ראשונה תמיד כל הזמן ונמצאת תמיד ברקע של כל החיים שלו, האם אני עושה כך, האם אני דואג לנחת רוח לבורא. בואו נקרא פסוקים ונכנס לתוך העניין הזה. הוא עניין עמוק, עניין כולל, זה בעצם כל מה שאנחנו צריכים לעשות, הדאגה הזאת היא כבר תלווה אותנו ישירות לנקודה הפנימית שאנחנו נהיה בדבקות עמו.
קריין: להשפיע נחת רוח לבורא, קטע מספר 1 מתוך "זוהר לעם" בראשית ב' פסקה 103.
"לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ומעשים טובים, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו, בכדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח. אבל בתחילה עַיר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא, להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואה לטובתו ולתועלתו. לפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבוע באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ומצוות אפילו להנאת עצמו, מ"מ ע"י המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז ייתן אל ליבו לפרושׁ את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות."
(זוהר לעם. בראשית, 103)
בגלל שאנחנו לא בורא אלא שייכים לנברא, אז יוצא לנו שאנחנו צריכים להיות כלולים משתי הרגשות, בעד ונגד. בכל דבר שאני מרגיש משהו, אני צריך להרגיש גם את עצמי וגם מה שאני מרגיש, מה שאין כן הבורא, הוא בעצמו המציאות ולכן אין לו את ההרגשה הזאת, אם אנחנו כך מדברים כמו בלשון בני אדם. לכן יוצא שלא מספיק לי להרגיש נחת רוח לבורא אלא אני צריך להרגיש את עצמי, ואיך שאני דואג לעשות נחת רוח או לעשות טוב או לדאוג לטוב, כי הנברא צריך להיות כלול, כדי להרגיש, מהוא בעצמו ומההרגשה שלו, לכן כדי לתת לנו אפשרות להיות בהרגשה כמונו, כמו שאנחנו עכשיו ובהרגשה כמו שהבורא, אז אנחנו צריכים להיות כלולים מ"אני" ו"המרגיש" ואז, רק אז תהיה לי השגה. לכן מה שעשה בורא, הוא ברא את הרצון לקבל ושברצון לקבל אני קודם כל מרגיש את עצמי, מה אני רוצה לקבל ואחר כך מה אני מרגיש בתוך הרצון לקבל, מרגיש ומורגש, ולכן כל העבודות שלנו הן כך שאנחנו צריכים להגיע לשני מרכיבים בנושא אחד ואם לדבר על הבורא, אז אצלו זה פשוט דאגה לנו בלבד, מה שאין כן אצלנו, אני צריך להרגיש את עצמי ואיך שאני דואג לו. מכאן אנחנו תמיד נמצאים בהתפתחות בשני דברים מנוגדים, דואג לא ודואג, לי ולו, וכך אנחנו תמיד צריכים לפתח את עצמנו, ומפני שבכל דבר אני צריך לדאוג לכלי, שזה אני, ומה שהכלי מרגיש, עד כמה שמכוון נכון להרגשת המאציל, אז יוצא שפעם אני נמצא בהרגשת הכלי, פעם אני נמצא במה הכלי מרגיש, ובצורה כזאת כשאנחנו מתקדמים אז יש לנו תמיד כביכול עליות, ירידות, שינויי מצבים ואנחנו צריכים להבין את זה, להסכים עם זה, לקבל את זה ולראות שכך זה מצד הנברא, התפתחות שנובעת מתוך זה שאנחנו נבראים.
לכן כשאני מתעורר, קם בבוקר או באמצע היום כשהייתי מנותק ושוב חוזר למטרת החיים שלי, אז אני צריך שוב ושוב לכוון את עצמי, לכייל את עצמי למצב שאני צריך לדאוג לבורא, האם אני גורם לו נחת רוח. כי גרימת נחת רוח לבורא זה בעצם השתוות הצורה עמו, כי הוא בדאגה שלו אלינו דואג רק לזה, איך להביא אותנו דרך כל שרשרת המצבים, זאת אומרת דרך ההתפתחות ההכרחית של הכלי, למצב הטוב ביותר, שאנחנו נרגיש אותו, נרגיש את שלמותו וכן הלאה, נתכלל מזה, ולבורא אין ברירה, אם אפשר כך להגיד, והוא לכן תמיד נמצא בשתי הפעולות ההפוכות, מצד אחד הוא מגדיל לנו את הכלי שלנו, עושה אותו יותר גדול, אז אני מרגיש יותר חסר, וכאילו נעתק מהמצב הקודם, וכשנעתק מהמצב הקודם אז אני מרגיש את עצמי שחסר לי, שאני לא נמצא מכוון נכון לעשיית נחת רוח לו, לדאגה אליו, מצד אחד, אבל אפילו שלא עזבתי, כמו שכתוב, אל תחשוב שאתה מתרחק מהקדושה, חלילה וחס, אלא הבורא מגדיל את הכלי שלנו, ואז בכלי החדש אני מרגיש שאני לא מכוון מספיק. אני שוב צריך לכייל את עצמי, ושוב, כאילו שלא פעלתי אף פעם בכלי החדש הזה, בחסרונות האלה החדשים שעכשיו התגלו, נגלו, ולכן אני צריך שוב לגשת לאותו מצב.
זאת אומרת, כל פעם, כל פעם יש לנו עניין של לדאוג ליחס שלנו לבורא. כמו שהבורא דואג רק עלינו, ואין לו שום מחשבה על עצמו, כך אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו צריכים רק לדאוג לו ובשום צורה לא על עצמנו. וודאי שזה מגיע בהדרגה, עד שאנחנו רוכשים כלי כזה במקום הכלי שלנו העכשווי האגואיסטי שדואג בכל הפרטים שלו רק לעצמו, לטובה הבהמית שלו, "בהמית" זה נקרא שאנחנו דואגים על עצמנו, ואיך אנחנו עוברים לדאגה, שבכל מקרה, בכל צורה, בכל מחשבה, דיבור, מעשה, בכל מה שאנחנו נעשה, אנחנו נדאג רק לבורא, כך כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה". שאנחנו נגיע לזה שרק אליו כל הדאגות. כמו שנגיד לאימא, שוב הדוגמה שישנה לפנינו בעולם הזה, כמו שאימא כל הזמן דואגת לתינוק, ולא חשוב מה היא עושה, או במה היא עסוקה, היא כל הזמן חושבת עליו, כל הזמן דואגת מה עימו. כך אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג מה עם הדבר החשוב ביותר בחיינו. זה הבורא שאנחנו צריכים להגיע לדאגה אליו.
לעומת זאת, וודאי שאנחנו תמיד ניפול בכלי החדש שכל הזמן מתרחב. זה האגו שלנו, הרשימות החדשות מהשבירה, ואנחנו צריכים יותר ויותר לדאוג איך לצרף לדאגה לבורא עוד ועוד חסרונות חדשים שמתגלים, ולכן כל פעם שאנחנו מתנתקים מהדאגה לבורא, ושוב חוזרים לזה, אנחנו צריכים להיות שמחים. כי בעצם בזה אנחנו עוד יותר ויותר מכניעים את הכלי החדש שלנו שמתגלה לדאגה אליו. עד שמגיעים "אני לדודי ודודי לי.", שאני בכל ליבי רק מכוון להשפיע נחת רוח לבורא.
קריין: קטע מספר 2.
"כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירוד ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."
(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")
כאן אנחנו רואים, שלהגיע להשתוות הצורה עם הבורא אנחנו לא יכולים כשאנחנו מכוונים אליו בלבד, כי אי אפשר, אין לנו אחיזה בו, כי הבורא בעצמו הוא לא קיים בכלים שלנו. אלא במידה שאנחנו מכיילים את הכלים שלנו לאהבה הדדית בינינו, נגיד בעשירייה לפחות, אז אנחנו אם כך גם מכוונים את עצמנו אליו. הבורא הוא נסתר, הוא לא יכול להיות מגולה ונתפס בכלים שלנו, אלא יכול להיות נתפס בכלים רק לפי התפעלות הכלי, התרגשות הכלי, עד כמה שהכלי נרגש ממנו, מתפעל ממנו.
ולכן יוצא לנו שמי זה הבורא, בוא וראה. שאנחנו מגיעים לאיזה כלי שנקרא "העשירייה", ואם הכלי הזה, העשירייה הזו, היא כולה נמצאת באיזו דאגה, דרכה להגיע לעשות נחת רוח לבורא, אז יוצא כך שבמידה שאני רוצה להשפיע נחת רוח לחברים, ומתכוון שאני בזה משפיע נחת רוח לבורא, אני מתעלה מעל האגו שלי, מעל הכלי שלי, דאגה עצמית, וכשאני דואג להם בעצם הדאגה הזאת היא גם כן מגיעה לבורא. שאותה דאגה לחברים היא הופכת להיות ככלי, כלבוש על הדאגה שלי לבורא. ואז יוצא שבדאגה שלי לחברים, לעשירייה, מתלבש הבורא, שם הוא יכול להתלבש, כדאגה שלו לדאגה שלי. אני לא יכול לבנות את הדאגה שלי אליו, אבל אם אני בונה דאגה לחברים אז הבורא מתלבש בזה.
ואז יש לי מזה ממש עבודה מעשית שאני יכול לממש אותה, לבצע, והבורא יתלבש בה. כך אנחנו בעצם בצורה מעשית מבצעים. לכן אמנם כתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אבל איפה מתלבשת אהבת ה', איפה היא מתממשת, בתוך אהבה לבריות. ואין ברירה, עד כמה שזה דוחה אותנו, עד כמה שאנחנו שונאים את הדברים האלה, עד כמה שלא מסוגלים לבצע את זה, עד כמה שאין לנו לזה שום רגש, וצריכים בכוח מפעם לפעם לחייב את עצמנו לחשוב על זה אפילו בעלמא, בכל זאת אין לנו ברירה. אנחנו צריכים להבין שרק במידה הזאת אנחנו נמצאים בקשר עם הבורא, ולא בשום צורה אחרת.
לכן עד כמה שאני חושב על החברים, אם אנחנו נפרש את זה בצורה מעשית, כמו שכתוב, "כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה", אז כך אנחנו צריכים גם כן לבנות כלפי החברים. שאם אני לא חושב על החברים כל הזמן, וזה מעל הדאגה שלי לעצמי, אז יוצא שאני לא נמצא במידת ההשפעה בכלל, ואין לי מה לעשות.
אלא אם אני בודק את עצמי בקבוצה, בעשירייה, עד כמה שאני יכול לדאוג להם, באיזו מידה, לא מדברים על 100% בדרגה שלי אלא אפילו במקצת, אם אני נמצא בזה, מכניס לחלק הזה מהדאגות שלך דאגה לחברים, נגיד שהיא תופסת אחוז מכל הדאגות שלך, תנסה להרחיב אותה, תנסה לחשוב עליהם, והדאגות האחרות הן בסך הכול סובבות אותך, כדי שאתה תגדיל דאגה לבורא, דאגה לחברים. וכך לאט לאט אתה תראה שזה אפשרי להרחיב את הדאגות האלה, ולהיות דבוק בהם.
ובמידה שאדם משקיע בזה יותר ויותר כוחות, אז יוצא שהוא מתחיל לראות שכן, יש לו כבר רצונות [חדשים], מחשבות חדשות וכך הוא מתקדם. אז "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים," את זה אנחנו יודעים לבצע על ידי הדאגה שלנו בקבוצה, וכך אנחנו מתקדמים.
שאלה: האם מספיק לדאוג לחברים, או שאני צריך לדאוג גם לחברים וגם לבורא?
אנחנו צריכים לבנות קו שלם של הכוונה. זאת אומרת, אפילו שאני לא יודע בדיוק מה באמצע ומה בסוף, אבל אני צריך מעכשיו לקבוע, ובמשך הזמן זה הכול ייתקן, אני אדע על זה בצורה יותר מדויקת.
קו הכוונה שלי הוא צריך להיות כך, אני צריך לראות לאיזו מטרה, המטרה היא הבורא, אני רוצה לדאוג לו כמו שהוא דואג לי, כך אנחנו לומדים ממה שמעבירים לנו המקובלים. וכשאני דואג לו אין לי במה לאחוז, אני לא יודע מי הוא, מה הוא, יכול לטעות להתחיל לעשות כל מיני דברים של מה בכך, לבנות פסלים מה שנקרא.
זאת היתה כל העבודה של אברהם, שבהתחלה ברא פסלים, עשה פסלים, ואחר כך ראה שבזה הוא לא יכול להגיע למחייב המציאות. ולכן שבר את הפסלים והתחיל לכוון את עצמו לבורא, שכבר אין לו פסל ולא דמות, ואין לפני מה להשתחוות. ולכן הגיע למצב, שכלפינו לבוש שאנחנו יכולים לאתר בו את הבורא, לייצב אותו באיזה לבוש, זאת העשירייה, הקבוצה. ולכן הוא התחיל לצעוק, "מי לה' אלי", "ואהבת לרעך כמוך", "על כל פשעים תכסה אהבה", וחיבור בין בני אדם זה בעצם אותו הכלי שבו מתגלה הבורא.
החיבור הנכון של בני אדם שכל אחד דואג לאחרים, זה אותו הפסל "להבדיל", שאנחנו יכולים לבנות, ובו באמת יכנס רוח העליון כשממלא את הקבוצה, שממלא את עשר הספירות. אז עשירייה שהיא מתחברת נכון, היא הופכת להיות לאותה עטיפה, לאותו הגוף שבתוכו שורה הבורא כפנימי.
ולכן כך אני צריך לראות את העשירייה, איך אני מייצב אותה, בונה ממש צורה כזאת, פסל כזה, אם אפשר להגיד על העשירייה פסל, חס ושלום, אבל מקום, כלי שבו שורה רוח העליון.
שאלה: נגיד שאני משתדל להיות בדאגה הזאת כלפי החברים, להתכלל בחיסרון של העשירייה, ושם איפשהו בפנים אני מנסה לדאוג לבורא. מה זה אומר שהוא מתלבש בדאגה הזו שלי, איך זה קורה?
במידה שאני מתנתק מדאגה לעצמי ודואג למישהו, נגיד שזה אפשרי, ונגיד שאני הגעתי לזה, שאני באמת דואג לזולת, זה נקרא שאני בזה קיבלתי כוח עליון, שאני יוצא מעצמי ואני דואג לזולת. זאת אומרת, הרצון שלי מכוון ממש על מנת להשפיע, אני הגעתי למידת השפעה מחוצה לי, מכוון למשהו, אז כבר אני בזה דומה לבורא.
ודאי שאי אפשר שהדברים האלה יתרחשו אלא רק על ידי עזרה מלמעלה, שאני מקבל כמאור המחזיר למוטב. אבל הדאגה שלי לחברים היא אותה העלאת מ"ן, אותה התפילה, בקשה, מאמץ שאני עושה. והמאמץ הזה שאני עושה אותו אפילו, ודאי שאני לא רוצה, אני בכלל לא בנוי לזה, וזה לא חשוב לי, אבל מתחילים מאפס גמור. אפס גמור, זאת אומרת מההפכיות הזאת שאני דואג רק לעצמי ולא אכפת לי מאחרים ובכלל, אלא שאמרו לי מקובלים ואני עושה את זה. כמו שאני לא רוצה אבל דוחפים אותי להיכנס לבית ספר, ואני הולך לכיתה במקום לשחק עם הצעצועים שלי, אני חייב להיות שם ולשבת. אז אותו דבר כאן, אני עושה את זה בעל כורחי, ולאט לאט על ידי המאמצים שלי מאין ברירה, ושאני מקלל את כל החיים שלי, את מטרת הבריאה ואת הבורא ודאי שסידר את הכול כך, אבל מתוך לא לשמה בא לשמה.
זאת אומרת, שאני בכל זאת מעורר את הכוח העליון שהוא מטפל בי. ואז לאט לאט, לאט לאט, אני מתחיל להרגיש חשיבות בדברים האלה. כמו שכותב לנו בעל הסולם, שאדם שמתעסק במשהו, אפילו שאין לו שום עניין בזה ושום הרגשה בזה, אבל על ידי זה שהוא מתעסק, אז אנחנו בנויים בצורה כזאת מהטבע שלנו, שבמה שאנחנו משקיעים תשומת לב, יגיעה, הדבר הזה מתחיל להיות מזומן להרגשה שלנו. ואנחנו מתחילים להרגיש אותו, להרגיש בו טעמים, וכך אנחנו מתקדמים אליו ומסוגלים לבנות את היחס הנכון אליו.
לכן, אין בעיה שאנחנו כאלה הפוכים מהבורא, דווקא מי שיותר הפוך מהבורא מלכתחילה, קשה לו לתפוס את הדברים הרוחניים, זה סימן שיש לו כלי יותר עמוק, יותר גדול. ואם הוא לא מתעצל ולא מתייאש, אז בסופו של דבר הוא לוחץ לוחץ ופותחים לו. אבל מתחילים ממצב שהוא לגמרי מנותק, עד שמגיע בכלל למצב שהוא שומע שיש כאן עניין של דאגה לבורא.
ודאגה לבורא, כשהוא כבר מתחיל להבין שזה הדבר העקרוני, החשוב, זאת כבר מדרגה מאוד חשובה בדרך. כי כל הזמן הוא דואג לעצמו ועכשיו הוא מבין, לפחות שומע, שיש לו עניין לדאוג לבורא. לבורא אין לנו מה לדאוג כי הוא שלם, אבל העניין הוא בתיקון הכלים שלי, שאני אדאג לבורא, שהכלי שלי הוא יהיה בדאגה. ואז נקרא שאני כבר נמצא בעל מנת להשפיע.
שאלה: יש איזה סבך כזה כאילו הראש עומד להתפוצץ. כדי לתת לבורא נחת רוח, אין לי לא ידיים ולא רגליים שבאמצעותם אפשר לעשות את זה, כלומר אני לא מסוגל לעשות את זה, אז כאילו מחזירים אותי חזרה לתוך העשירייה ואומרים לי, תדאג לעשירייה. בגשמיות איפה שאני לא מרגיש שאני מסב תענוג לבורא, אין לי טעם בזה, אני דוחה את זה, אני לא רוצה, וברוחניות אני לא יכול להיכנס. לכן לא כל כך ברור ממה הוא מקבל תענוג? המאמצים שאני עושה, זה הרי הוא עושה את המאמצים, אז האם הוא מקבל תענוג מזה שאני אוחז כל הזמן בזה שזה הוא, שכל מה שקורה זה הוא ואין שום דבר מלבד זה?
קשה לי להסביר במונחים שלך. רק תבין, הבורא לא קיים כמו שאתה יכול לצייר אותו, כמו שאתה רוצה לייצב אותו. הוא לא קיים. אלא זה כוח שנמצא בדרגה יותר עליונה ממך נגיד, ואתה לא מסוגל לייצב אותו, לייצר אותו בשום צורה. אבל אומרים לך, רק דרך הכלי, כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה עצמה, רק דרך הכלי אתה יכול לאתר את הצורה הזאת. במידה שאתה מייצב את הכלי, אז בתוך הכלי אתה מתחיל להרגיש תופעות, תופעות מיוחדות.
לכן אתה אומר "שוב מחזירים אותי לעשירייה". ודאי ששוב מחזירים לעשירייה, כין אין לך שום דבר חוץ מעשירייה. איפה אתה תרגיש את הבורא, איפה אתה תרגיש את עצמך, איפה אתה תרגיש רוחניות, הכול רק בעשירייה. כי אין לך תפיסה רוחנית אחרת, חוץ מזאת שאתה מגיע לקבוצה וכולם מנוגדים, כולם אגואיסטים, כולם דוחים זה את זה, צועקים זה על זה, שונאים זה את זה, ואז אתה בכל זאת נלחם נגד ההרגשה הזאת, נגד הנטייה הזאת, עד שאתה מתעלה מעל השנאה לחיבור.
ואז בפער בין שנאה לחיבור, כשתי רמות, כשתי קומות, אתה בונה את האהבה על פני השנאה, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה", ובמידה הזאת, אם אתה מגיע לפער מספיק בין הקומות האלו, אתה מתחיל להרגיש ביניהן את מה שנקרא נוכחות הבורא. וחוץ מזה, איזה נחת רוח אתה עושה לו, הדאגה שלך אליו שזה נקרא אור חוזר, וכן הלאה.
אבל אין לך ברירה, אתה אומר "מחזירים אותי שוב לעשירייה". מחזירים אותך למעשה, שתעשה, ורק את זה אפשר לעשות. ולכן עוד קצת ועוד קצת מאמץ, עוד חודש ועוד שנה אפילו, אבל אתה תתקרב למצב הזה שאתה תראה, שבכל זאת אין ברירה, גם בעולם שלנו בינתיים אנחנו רואים עד כמה העולם שלנו הולך ומתפוצץ, מתרחק, נסדק. למה? כי אין חיבור.
ואנחנו נגלה אתכם עכשיו שחוץ מהשיטה שלנו אף אחד לא יכול להביא אותנו לחיבור. אז מה נעשה? נעשה כך שבאמת נגלה הכרחיות בחיבור בין בני אדם, ואנחנו נממש אותו, אנחנו נצטרך להסביר לכל האנושות עד כמה החיבור הוא ההצלה, ולא רק הצלה להינצל מכל הצרות שלנו כאן בעולם הזה, אלא להגיע למצב נצחי, שזה פתח לנצחיות, פתח לשלמות.
הכול בכל זאת מתבצע רק בעשירייה. אז אל תתלונן לי על זה, לא אני בראתי את העולם ואותך, אני רק מעביר לך מה שכתוב בספרים, אתה כבר יכול לקרוא לבד מה שכתוב שם, ותנסה לממש אם אתה רוצה לפתוח עיניים ולראות איפה אתה חי. אין מה לעשות, עשירייה זה הכלי שלנו.
אל תסתכל על הפרצופים, אל תסתכל על האנשים האלה שסביבך. תסתכל על הרצונות שנמצאים כאילו באוויר לידך, ואתה צריך את הרצונות האלה לקשור יחד, ולקשור אתה יכול רק ביחס היפה אליהם, ואז את כל הזר הזה של הרצונות, אתה רוצה להגיש לבורא, שזו ההשפעה לבורא שאתה יכול להביא.
ואז לפי כמה שאתה יכול להשפיע לו דרך העשירייה, בזה שאתה קושר אותם יחד ואליו, כך אתה תרגיש בתוך אותו הכלי של העשירייה את היחס שלו אליך. את זה אנחנו כבר לומדים ב"תלמוד עשר הספירות". אז מה שאתה מגיש לו זה יהיה צמצום, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה, ואז הוא יתלבש בתוך היחס שלך כאור ישר בתוך אור חוזר וכבר אתה תהיה בן העולם הבא.
שאלה: מה הצעד הבא שלי בעשירייה ברגע שהבורא מעלה לי את העביות, מעלה לי את דרגת האגו?
ברגע שהבורא מעלה לי את האגו, את העביות ואני מרגיש את עצמי מנותק מלדאוג לו, מנותק מדאגה לעשירייה, לחברים, אבל הוא לא זורק אותי לגמרי מהמצב הזה, זאת אומרת אני מרגיש שאני מנותק, אני מרגיש שאני לא רוצה, אני מרגיש שאני דוחה, אז אני צריך להודות לו על זה שהוא הביא אותי לרמה חדשה של הרצון לקבל. שאני זכיתי לעביות יותר גדולה, נוספת, ולמרות שזה לא נעים לי אבל אני שמח מזה כי בכל זאת זה עניין חדש, דבר חדש, מדרגה חדשה, וכך אנחנו מתקדמים.
ברגע שאני מודע לזה שהבורא עשה לי עביות חדשה, פתח לי, זאת אומרת הוא הקרין עלי אור חדש ואני באור הזה רואה את עצמי יותר בחושך, אז הרגשת הפער ביני לבינו היא נותנת לי אפשרות להתעלות למצב חדש וכך כל פעם אני מרגיש שבזה שהבורא דוחה הוא בעצם לא דוחה, הוא פותח לי עוד יותר את הרצון לקבל כדי שאני אדלג עליו ואתקרב אליו. אדלג על הרצון לקבל ואתקרב לבורא.
שאלה: איך אני דואג לעשירייה אם היא לא בהרכב מלא, או אולי רק חבר אחד מתוכה נמצא בעשירייה. האם אני דואג לעשירייה שלי או שהעשירייה אלה אותם החברים שנמצאים עכשיו סביב אותו שולחן פיזית בשיעור?
שאלה טובה. אני רואה לפעמים גם אצלנו שמתוך ארבעים שולחנות נגיד שנמצאים באולם הלימוד יש איזה שולחן ויושב לידו אדם אחד, תשעת החברים שלו כבר נמצאים בבית הקברות הרוחני. ואז מה לעשות? האדם הזה צריך להתכלל עם עשירייה אחרת וכך להתקדם.
לא חשוב לנו כל כך עם איזו עשירייה, זה פשוט הרגל גשמי שאנחנו נמצאים כך, אבל בעצם חשוב לי רק שאני נכלל עם רצונות חדשים. זו בכל זאת תהיה העשירייה שלי, כל העולם הוא עשירייה אחת כמו שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות", אין יותר מעשר, לא יותר ולא פחות. אלא כדי שיהיה לי קל, אז אומרים, יש לך תשעה חברים ואתה תעבוד איתם, אתם תתרגל אליהם, יש לפניכם שפה משותפת והכול.
אבל אחר כך שכשאנחנו מתחילים להתפתח ולהמשיך ללכת בדרך, אז מה אכפת לי, אני יכול לשבת עם קבוצת נובוסיבירסק, מוסקבה, פיטר, ניו יורק, עם קבוצות אירופה, קבוצות אפריקה, דרום אמריקה, לא חשוב איזה. אני מסוגל לשבת עם כל קבוצה וקבוצה כי אם כולנו מדברים על אותו דבר, זאת אומרת על אותה מטרה, על אותה דאגה, על אותם התהליכים שאנחנו צריכים לעבור, אז מה זה חשוב לי עם מי לשבת? זה בכל זאת אותם הרצונות, מאותו הכלי הכללי, מאותה נשמת אדם הראשון ואנחנו [קשורים] לכל הרצונות האלה בכל זאת. אז בסופו של דבר במשך התהליך שאנחנו נעבור יחד אנחנו נתכלל בכלי הכללי שלנו. לכן זה לא חשוב, אל תשב לבד, תצטרף לכל כלי המזדמן ותתחיל כך ללמוד. זאת אומרת להתקשר איתם, לדבר איתם, כאילו שאתה שייך לעשירייה שלהם. אין הבדל.
אנחנו נקווה שעוד מעט נגיע לזה שבאמת העניין של העשיריות הקבועות כמעט ויתבטל, רק לאט לאט, לפי הצורך, הזמן יעשה את שלו ולא שאנחנו בצורה מלאכותית נבטל עכשיו את העניין. אלא לאט לאט, עוד שנה, עוד שנתיים, מתי שזה יהיה. אנחנו נראה שההיפך, כשאני עובר מעשירייה אחת לעשירייה שניה אז אני יכול שם להתכלל בצעדים קצת שונים, אחרים.
שאלה: נגעת בנושא של לתת נחת רוח לבורא דרך דאגה לחברים, אבל לא הצלחתי להרגיש את הדאגה לבורא. איפה נמצא המקום של הדאגה לחברים ואיך אני יכול לדעת שאני דואג לחברים, והאם אפשר לומר שאם הדאגה לחברים מתחילה להתממש באופן מקסימלי, אז כבדיקה של הדאגה הזאת, מגיעה הרגשה שהדאגה לבורא מכסה על הדאגה לחברים, ואז אני מרגיש שהעשירייה מתוקנת בעיני?
דיברת יותר מדי, אנחנו נקצר את מה שאמרת כך, קודם כל להרגיש את הבורא, לגלות אותו, אני יכול רק בזה שאני דואג לו, דאגה לבורא זה נקרא "אור חוזר". כמו שהבורא מלכתחילה דואג לבריות לכן ברא וייצב אותן בצורה הכרחית שכך צריכה להיות ולא אחרת וכולי, אז אומנם אנחנו עוד לא יכולים להצדיק את הפעולות שלו, אבל זה שדאג, דאג.
מה שקורה לנו, אנחנו צריכים לעשות השתוות הצורה עימו, זאת אומרת, לדאוג לו. לדאוג לו זה נקרא, כמו שדיברנו עכשיו, שאני צריך לפתח אור חוזר, אני צריך לפתח דאגה אליו, אני צריך לחשוב עליו, "על שלומו" מה שנקרא, בוא נגיד, כביכול שלבורא חסר משהו. לבורא לא חסר שום דבר, חוץ מתשומת הלב שלנו, תשומת הלב שלנו אליו זה נקרא "אור חוזר", זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לבצע, לייצב.
איך אני עושה את זה? דרך החברים. איך אני יכול בכלל לחשוב על הבורא? לא יכול, בינתיים הוא כביכול לא קיים, כמו שאתה אומר. אני מבין, אני מאמין לך שאתה אומר נכון, שכלפיך המושג הזה, "בורא", עדיין לא קיים, אתה לא יכול לייצב אותו בכלים שלך, בדמות שלך, בדמיון שלך, אתה לא יכול, עדיין אין לך לזה שום רגישות. זה נכון, בסדר, אבל תראה שאפשר להתקדם.
כאן אנחנו ממש נמצאים בתהליך פרקטי לגילוי הבורא לנברא. איך אני עושה את זה? כתוב, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". בוא נגיד, לא מאהבה, מדאגה לבריות לדאגה לבורא. נניח שאתה דואג לכל העולם, אתה דואג לחברים, אתה דואג, מתוך הדאגה שלך אתה מגיע למצב שאכפת לך מה קורה איתם, אכפת לך מה קורה לעולם, אכפת לך מה קורה. אנשים בדרך כלל מגיעים מתוך זה לתפילה לבורא, כך עמך, כך אנשים פונים לכוח העליון. כי אין עוד למי לפנות, אף אחד לא ישמע אותך, לאף אחד לא אכפת ממך, אז פונים לבורא, לפחות הוא הכתובת.
בצורה כזאת, כשאני דואג לחברים, בצורה מלאכותית אפילו, אני יכול להגיע לדאגה לבורא. איך אני מגיע לדאגה לחברים? עם החברים אני יכול להגיע לדאגה, איך? אני נמצא בקבוצה, בחברה, הקבוצה הזאת חיה, הם משיגים את הדברים, מדברים על הדברים, איך הם מתייחסים זה לזה, כאן יש קנאה, תאווה וכבוד, יש ממש כל מיני יחסים בין בני אדם.
כבר, קודם כל, בקבוצה אני נמצא בכאלו יחסים בינינו שמובן לי, אני מסתכל עליהם ויש ביניהם איזו הבנה, יש ביניהם יחס יפה, פתאום אחד עושה משהו לשני, ולי לא בא, אחד דואג לזולת, לשני, ואני לא דואג, וכן הלאה.
אני מתחיל על ידי קנאה, תאווה וכבוד, לעורר את עצמי, אני גם רוצה להיות או כמוהם או לקבל את זה מהם, וכך אני מגיע למצב שאני מפתח את היחס שלי לקבוצה, דרישה, זה מצד אחד. מצד שני, אני מגיע למצב שאם אני רוצה לפתח יחס כזה לקבוצה אז אני כבר מתחשב בהם, מתקרב אליהם, אני כבר מתחיל לעורר את עצמי להיות בתשומת לב כלפיהם. יוצא, שמתוך זה שאני מקנא בהם עד כמה הם כאלו וכאלו ואני לא, זה כבר מחייב אותי להיות איש אחר, לדאוג להם, לעשות להם משהו, וכך מתקדמים.
זה שאני מתחיל לפתח כלפיהם איזה חוש, רגש, קודם זה לא היה לי, הם היו בשבילי ממש כמו משהו שלא קיים, כתם לבן, לא אכפת היה לי, ועכשיו אכפת לי, אני רוצה לזהות בהם כל מיני דברים, אולי לעשות להם איזה מתנות, אולי להביא להם משהו. יוצא שאני מפתח בי כלים, שקודם אולי היו, אבל היו ממש בצורה כזאת שלא הרגשתי אותם. לכן קורה כאן שאני מגיע למצב שאני כבר מפתח כלי להרגשת הזולת.
מה ההבדל בין הזולת לבין הבורא? אין הבדל. אתה יכול להגיד, לא, אם לא הרגשתי איזה תופעות מהחברים, התופעות האלו בכל זאת היו, אם לא היו מפותחות בי, אז היו באחרים, למדתי אותן או התחלתי לפתח אותן, אבל בכל זאת הרגשתי אותן, הבנתי אותן מתוך העולם הזה.
אבל מה עכשיו, איך אעשה אותו הדבר כלפי הבורא? כאן יש עניין פשוט, כמה שאני דואג לחברים, לעשירייה, שאני דואג לקשר ביניהם וכן הלאה, לפי זה אני מתחיל לדאוג לבורא. אני עוד לא יודע למה, אבל מתחיל להיות אצלי הרגש הזולת, זולת הכוונה הבורא, זה נקרא "מאהבת הבריות מגיעים לאהבת ה'".
איך זה מגיע? מתוך זה שאני קצת יוצא מעצמי, ומחוץ לאדם נמצא רק הבורא, אני מתחיל איכשהו לקבל יחס אליו, מתחילה להיות אצלי איזו רגישות אליו, שהוא קיים, נמצא מחוצה לי, אני יכול להתייחס אליו באיזו צורה, כך או כך, אני אפילו מתחיל לחשוב שאולי אני יכול לדבר עמו, ואז אני מתחיל לפתח בפנים איזה דיאלוג עם הבורא, "אני לדודי ודודי לי"1, וכך לאט לאט. רק לגבי השאלה, אנחנו לא צריכים, לא יכולים לגשת לבורא בצורה הפוכה, רק בצורה כזאת, וכך מגיעים.
לכן מי שאומר שאין לו דרך, הוא טועה, הוא פשוט לא מקשיב איך אפשר לפתח את זה, זה דבר אחד. ודבר שני, זה לוקח זמן, אין מה לעשות, עוד שנה, עוד שנה ועוד שנה. כמה שהכלי שלך עמוק יותר, כמה שהנשמה שלך גדולה יותר, היא כבדה יותר אחרי השבירה, ולכן ישנה כאן בעיה, כי במידה הזאת אתה מגיע למצב שאין לך ברירה, אתה נמצא בזמן ההכנה שנים רבות.
זה יכול להיות, כמו שכותב בעל הסולם, גם עשר, גם עשרים, ואפילו שלושים שנה, אבל אחר כך זה בא. זה לא שאתה יכול לקפוץ, אתה לא יכול לקפוץ. אתה יכול לזרז את זה על ידי העשירייה, על ידי השפעה לאנושות, במידה ואתה קשור בכלי הקטן שלך לכלים גדולים, במידה הזאת תתקדם, אבל בכל זאת, זה עניין של שנים. המקובלים כותבים לנו על זה, זה לא שאנחנו כאלו מיוחדים.
שאלה: איך ובאיזו דרך אני מפתח בי את הדאגה לחברים?
רק כשאני מסתכל עליהם ורואה באיזו צורה טובה הם נמצאים ביניהם ועד כמה אני לא מגיע אליהם. הם שמחים, הם עוזרים זה לזה, יש ביניהם הרגשה שהם מבינים זה את זה, הם יותר קרובים ביניהם ממה שאני אליהם, ואז אני מרגיש שהם מתייחסים אלי כאל מפגר, לכן כואב לי ומתוך הכאב אני כך עושה.
שאלה: חוץ מתפילה, במה אפשר לעזור לחבר בעשירייה שיש לו כלים כבדים מאוד ומידי פעם הוא מתנתק, נופל?
רק על ידי זה שהוא ידע שאנחנו בכל זאת מחכים לו, רק על ידי זה שאנחנו נותנים לו לראות עד כמה אנחנו מחוברים בינינו, זאת אומרת, מעוררים בו קנאה, רק על ידי זה שאנחנו מעוררים בו תאווה מתוך ההרגשה שלנו אליו, בהרגשה טובה בינינו אנחנו מרגישים אולי קצת יותר את הבורא. כך מתקדמים.
אין מה לעשות. לעורר קנאה, תאווה וכבוד כך שירצה, העיקר זו קנאה. אש הקנאה יכולה לדחוף את האדם קדימה יותר מכל דבר אחר כי היא מגיעה ישירות מהאגו, מהרצון לקבל.
שאלה: אנחנו יוצאים עכשיו מכנס מאוד חזק ויש לנו רצון להיות יחד. יש לנו השתתפות כמותית מאוד רצינית בשיעורים, אבל אחרי זמן מה הרצון הולך ויורד ואדם מתרחק מהחברים. מהי התרופה או הסגולה להיות בין החברים ובחיפוש אחרי החברים כל הזמן ולא רק בהתפעלויות כמו שאנחנו נמצאים עכשיו?
אל תגידו אף פעם שהרצון יורד, אלא ההפך, הרצון עולה, רק הוא לא מתוקן ולכן כמו שהייתם משתוקקים למטרה, עכשיו אתם לא משתוקקים. זה בגלל שהרצון גדל, הרצון האגואיסטי, נגלה חדש ולא שהוא ירד. לא ירד רצון לרוחניות אלא התגלה עכשיו רצון נוסף מקולקל לגשמיות ולכן אתם צריכים גם אותו לתקן, ואז כבר תסתכלו בצורה בריאה נכונה על המציאות. לכן צריכים עכשיו לעבוד על תוספת הרצון שעכשיו נגלה, הרצון המקולקל. ושוב, חשיבות המטרה, חשיבות העשירייה, כך זה יהיה.
שאלה: אם אני מבין נכון אנחנו לומדים שיהיה לנו רק רצון אחד, לתת נחת רוח לבורא. אם כך מה זה אומר לא להסתכל על הפנים של החברים אלא על הרצונות שלהם ולנסות לחבר בין הרצונות האלה?
אני לא מסתכל על הרצונות, לא מסתכל על הפרצופים, אני מסתכל על מה שאני מקבל מהבורא שהוא מייצב לי את החברים האלו. ואז אני רואה את החברים האלה שהם נפעלים על ידי כוח עליון. אז מה, כאילו שהם בובות? כן, אבל בובות של מי? של הבורא, וגם אני. יוצא שאנחנו לא צריכים לשים לב למה שקורה לנו אלא אך ורק איזה פעולות מקרבות בינינו. במידה שהן מקרבות בינינו הן מקרבות לבורא. עד שנכנסים לעשר ספירות שמחוברות לפרצוף אחד, ובמידה הזאת מתחילים לגלות את הבורא ככוח המשותף שבינינו. זו צריכה להיות התמונה שנמצאת לפנינו. כל היתר תעזבו, אין בזה שום צורך, רק לבלבל אותנו.
קריין: קטע מספר 3 מתוך בעל הסולם. שמעתי י"ב. "עיקר עבודת האדם".
"עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו. היות שכל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, מרחקת אותו מה', מטעם שינוי צורה. מה שאין כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה "מצוה". לכן, עיקר השתדלות האדם, צריך להיות להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע. וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית. ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע."
(בעל הסולם. שמעתי. יב. "עיקר עבודת האדם")
יש כאן שתי אפשרויות. או שאני עובד על הרצון לקבל ומקטין אותו, או שאני עובד על הרצון להשפיע ומגדיל אותו. צריכים לראות לפי המצבים גם על זה וגם על זה. לפי איך שבא לנו במשך החיים אז יש לנו עניין גם בזה וגם בזה. צריכים לראות. בדרך כלל, כמו שאנחנו לומדים, השפעה לקבוצה היא מביאה להשפעה לבורא, זו הדרך הכי ישרה וקצרה. אבל עד כמה שאפשר, לפעמים אנחנו צריכים ללכת בדרך כאילו הפוכה, מסביב.
שאלה: קורה שלחלק מהחברים הדאגה הופכת למשהו יותר מזה, זה קורה הרבה במטבח וזה נהייה משהו הרה גורל. הייתי רוצה לדעת מה הם אבני המכשול שיש בדאגה הזאת, ממה צריך להימנע? יש חברים שמרוב דאגה אנחנו לא רואים אותם אחרי זה יותר. איך הקבוצה יכולה לעזור בזה?
במה בדיוק לעזור? אני לא הבנתי.
תלמיד: אם אני מבין נכון הוא מתכוון להגיד, שנגיד חברים עכשיו דואגים לחברים במטבח אז הם נעלמים במטבח ונמצאים שם שעות עד שבסוף נעלמים מהקבוצה. האם יש בדאגה איזשהו גבול שמעבר אליו הקבוצה צריכה לדאוג שהחבר לא ייעלם לה?
וודאי שאנחנו גם צריכים לשמור. גם אצלנו זה היה כך, שאנשים נכנסו לאיזו עבודה נגיד במחשבים או במשהו אחר, ולא היו בשיעורים וחשבו ששם זה העיקר כי הם פועלים למען החברה. זה תפס אותם עד כדי כך שזה הפסיק לעניין אותם והם ניתקו את הקשר עם הקבוצה, וגם העבודה החיצונה בקבוצה, במטבח או במחשבים, נגמרה או שהם עזבו, ואז הם לא קשורים לכלום, לא לחיצוניות ולא לפנימיות של הקבוצה. בקיצור יש כאן בעיה שאנחנו צריכים לדאוג שכל אחד ואחד חייב להיות בשיעורים. לכן אני נלחם, נלחם ממש נגד העניין הזה שאנשים יהיו בשיעורים ולא בכל מיני עבודות. אמנם הן בעצם חיוניות, אנחנו חייבים אותן, אבל אם במקום שיעור אז לפחות יום כן או יום לא או באיזושהי צורה. אבל זה מאוד מנתק את האדם מהנושא, מקשר עם האחרים שלומדים וכן הלאה.
תמיד מנהל המפעל בא אליי ואומר, אבל אנחנו צריכים, חייבים לעבוד. זה נכון שאנחנו צריכים את אותם אנשים, בפרט עכשיו לפני הכנסים, לפני כאלה אירועים, זה ברור. אבל מצד שני אנחנו צריכים לדאוג שהחברים האלה לא יאבדו קשר עם הלימוד ועם הקבוצה בזמן הלימוד. איך לעשות? לא יודע, תחשבו לבד.
שאלה: למה כשאני חושב על דאגה לבורא אני מרגיש שאני מתרחק מהעשירייה ולהיפך?
שאלה טובה. סימן שעדיין אני לא מרגיש שהבורא זה מה שמתגלה לי או עשוי להתגלות בעשירייה, ועד כמה הדאגה שלי לעשירייה מביאה אותי לדאגה לבורא וההיפך, זאת אומרת שיש בין זה לזה ממש קשר חזק. אנחנו צריכים לדאוג לזה. אבל זה בעצמו גם יסתדר, עוד מעט אתם תגיעו למצב שקשר עם עשירייה וקשר עם הבורא יהיה לכם ברור שזה אותו דבר.
קריין: אפשר לעבור לקטע מס' 4 מתוך רב"ש א', "ענין בטחון".
"אלה אנשים שרוצים להכנס לדרך האמת, שיגיעו לבחינת הדביקות, צריכים להרגיל עצמם, שכל המחשבה דיבור ומעשה שלהם יהיו על הכוונה, שע"י זה שהם עושים מעשי המצות ועוסקים בתורה, תצמח מהעבודה זו נחת רוח להבורא, ואסור להם לעשות חשבון, מה שהם יכולים לקבל מהבורא, עבור זה שהם רוצים לתת לו נחת רוח, זאת אומרת, שלא יעלו על מחשבותיהם, מה הבורא יתן להם, שתהיה להם היכולת להוציא מרשותו של הבורא לרשות שלהם, שזה יגרום להם שיעשו שתי רשויות, היינו רשות הבורא ורשות של הנבראים, שזהו ההיפך מבחינת הדביקות."
(רב"ש - א'. מאמר 6 "ענין בטחון" 1986)
שאלה: אמרת שתשומת הלב לבורא זה אור חוזר, האם אנחנו צריכים לדאוג לגבי מדידת האור החוזר או איך בכלל מודדים אור חוזר?
אור חוזר אנחנו מודדים עד כמה אנחנו מתעלים מעל האגו שלנו, עד כמה במקום לחשוב על עצמנו אנחנו פונים לקבוצה ודרך הקבוצה לבורא. זה האור החוזר. ובתוך האור החוזר, בתוך יחס כזה שלנו לבורא מגיע אלינו אור ישר שזה הבורא, גילוי הבורא בתוך הדאגה שלנו שמתלבש ומופיע. אלה דברים שנעשים יותר קונקרטיים, יותר פשוטים, יותר נגישים, מורגשים. לפתח דאגה לבורא זה נקרא לפתח אור חוזר, ובתוך הדאגה הזאת אנחנו נתחיל לדאוג איך הוא דואג לנו, זה נקרא החיבור שלו ושלנו וככה נתקדם. עד שנתחיל להרגיש בדאגה ההדדית הזאת זה לזה, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, זאת אומרת כבר התגלות רגשות הנברא לבורא והבורא לנברא.
שאלה: כתוב "דאגה בלב איש ישחינה לחברו", איזו דאגה עלינו לפתוח בפני החברים?
אנחנו צריכים להראות לחברים שיש לנו דאגה לקבוצה, שיש לנו דאגה לבורא ולתת בזה דוגמה. אפילו שאין לנו כל כך, אבל לעורר בהם קנאה, תאווה, כבוד, כמה שאפשר יותר, כי בצורה כזאת אנחנו נעורר בכל עשירייה דאגה כללית. וכך נתקדם.
שאלה: כשאתה יוצא מהשיעור מתחילה השפעה דואלית עלינו. מצד אחד יש לחץ מלמעלה ומצד שני ברגע שהעשירייה נפעלת, איפה שאני לא אהיה, בבית, בדרך, כל הזמן יש תחושה עד כמה אני חושב או לא חושב על העשירייה. זה לא נותן לי מנוח. אבל עם זה אני רואה איך העשירייה מאוחדת, איך הכול אצלם מסודר ואת עצמי אני מרגיש לא בדיוק כזה ואני לא מצליח להיכנס לתוך העשירייה. ואז אתה מנסה לברוח אבל אין לך ברירה ואתה מביא את עצמך בכוח, הוא מחזיק אותך במתח הזה כל הזמן. במצב הזה האם משנה שלא מצליח לי כמו שמצליח להם והעיקר שאני עושה את המאמץ? בכל זאת נמצא איתם ובמשך היום אני חושב על העשירייה ומשווה עד כמה אני התפללתי עכשיו על העשירייה. האם חשבתי עליהם ברגע שבו הרגשתי לחץ או פשוט מעוררים אותי בזה שאני כל הזמן במחשבה על עשירייה?
אז כך, קודם כל מה שאני מקבל, אני מקבל ישירות מהבורא. אין כאן בני אדם, אין כאן קבוצה, אין כאן שום דבר, הבורא כך מציג את עצמו לפניי דרך כל מיני אירועים, תמונות וכן הלאה, כאילו שהכול קיים, כאילו קיים העולם הזה, קבוצה. אני יוצא לרחוב אחרי השיעור, כל מיני דברים כאלה, הכול הבורא מציג לפניי. ואני צריך לעשות מזה סדר, מה יותר קרוב, מה יותר רחוק. לְמה? להשגת המטרה. אחרת מה יש לי מכל זה שאני מרגיש? אלף מקורות השפעה אני מרגיש עליי. אני צריך לתת להם צביון, אני צריך לתת להם מדרגה מיוחדת עד כמה הם קרובים, רחוקים, מועילים פחות או מועילים יותר ובהתאם לזה להשתמש בהם. לכן יוצא אפילו כשאני יוצא מהשיעור אני יוצא לשדה קרב. עכשיו אני צריך להילחם בפועל נגד כל אותן צורות, דמויות, תמונות, שנמצאות לפניי.
ואז אני מבין שאין העולם הזה ולא יצאתי ולא נכנסתי לא מהשיעור ולא להשפעות העולם הזה אלא הבורא מחליף לי תמונות. ואני צריך כל הזמן להיות ממש בהרגשה הזאת שהוא מחליף לי כל פעם תמונות, היינו חשיבות הדברים, ואני כל פעם צריך בהתאם לזה להגיב. זו העבודה. בעבודה הזאת ברור שאני צריך להיות כל הזמן בקשר עם הקבוצה, בקשר עם הלימוד, בקשר עם הפצה, בקשר עם כול מה ששייך לרוחניות, ובדאגה לבורא, כמו שאנחנו לומדים, שזה יקשור אותי לכל הדברים האלה. כי כל יתר הדברים, חוץ מדאגה לבורא, הם אמצעים, הם כביכול הפעולות שדרכן אני מביע דאגה לבורא. וכך אנחנו מתקדמים.
אז כש יוצא מהשיעור דווקא אני שמח שאני יוצא מהשיעור ועכשיו יש לי עבודה אחרת. הבורא סידר לי עוד 20 שעות, נגיד חוץ מהשיעור, עשרים שעות ביממה שאני אהיה בעבודה אחרת. עכשיו אני בדיוק אברר כמה מפריע לדאגה לבורא, כל מיני אירועים שאני מרגיש לפניי, רחוב, עבודה, בעל הבית שלי בעבודה, כל הדברים האלה. ואז אני בהתאם לזה אוכל עוד יותר לכוון את עצמי. אבל העיקר כאן להבין שמאותו מקור שנקרא "בורא", שאני צריך לפתח אליו רגישות, עד כדי לדאוג למצב שאני משפיע לו, ממנו דווקא באים לנו כל מיני צורות של העולם שמתוכם אני צריך לדאוג לבורא.
שאלה: בעל הסולם אומר: "עיקר השתדלות האדם, צריך להיות להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע. וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית." למה משתמש בעל הסולם במילה "כח המרגיש טעם בלהשפיע"?
כי זה רצונות. רצון נמדד לפי הכוח שבו, עד כמה הוא תוקף, תקיף, עד כמה הוא מסוגל לבצע את עצמו. יש רצון קטן, רצון גדול, אז יש לך את הרצון עצמו והכוח שעומד אחרי הרצון.
תלמיד: "ממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית", איך עושים את זה?
לא כל כך עוזר לנו להגיד אוי אוי אוי, לא טוב, לא בסדר, תפסיק לדאוג לעצמך. זה לא עוזר. זה גם לא רצוי כל כך, בחכמת הקבלה אנחנו אף פעם לא מדברים דברי גנאי על הרצון לקבל. אלא אנחנו מדברים על הייחודיות של הרצון להשפיע. עד כמה זה חלק א-לוקה ממעל שמתלבש באדם, הוא עוזר לנו להיות דומים לבורא. לכן לדבר על זה יותר.
שאלה: הדאגה המתמדת לבורא עושה אותי כאילו מנותק מהמתרחש בחוץ ויותר שקוע בפנים כל הזמן. זה כאילו הופך אותי בחיצוניות לאיזה רובוט. האם זה בסדר או לא כך צריך להיות?
מה רע בזה, תגיד לי? אם אני דואג כל הזמן לבורא, וזו עוד הדאגה שיכולה להיות לאדם הכי גדולה, הכי קרובה, וכל יתר הדאגות צריכות להיות רק כדי להחזיק את עצמו בחיים זמן מה, אז מה רע כל כך בזה? אתה לא יכול להתנתק מהעבודה, מדאגה למשפחה, מכל הדברים האלה, אבל כתוב כך, "עושה תורתך קבע וכל היתר עראי".2 זאת אומרת בכמה שאתה חייב לקיים את המצב שלך אז תקיים ובכמה שלא, לא.
איך אתם מתכוננית לכנס הגדול, האם אפשר לשמוע דיווח?
תלמיד: דיווח על הכנס הגדול. אנחנו אתמול עשינו סדנה שקשורה לזרימת השיעורים. קיבלנו הרבה מאוד הצעות מהרבה חברים. אנחנו עכשיו מעבדים את כל הנתונים, אני מקווה ביום שישי להציג כבר לחברה את זרימת השיעורים כמו שעלתה מתוך הסדנאות ומתוך העבודה שאנחנו עושים.
יש צוותים שעובדים כבר על שלושת ערבי התרבות, אנחנו נדבר מחר בסדנה, ויש צוות ישיבת חברים שכבר התחיל לעבוד.
שאלה: עשינו את התרגיל להשתדל לחשוב על הבורא ולעשות את כל מה שאפשר כדי להשפיע לבורא. אנחנו דנו בתוצאות בעשירייה, היה קשה לרוב החברים לזכור, והגענו למסקנה שאלא אם משהו מבחוץ מזכיר לי, אני לא אזכור על הבורא. השאלה היא, איך החברים בעשירייה יכולים לעזור אחד לשני לזכור לעשות את הפעולה הזו?
אתם צריכים להזכיר זה לזה, גם בדוגמאות, גם בכל מיני התעוררויות, גם סתם לדבר זה על זה שהשלישי ישמע אם אתם לא רוצים להגיד לו את זה בצורה ישירה, אז תעשו כך כאילו שלא מתכוונים אליו והוא ישמע. צריכים לעורר ובעיקר, כמו שאנחנו דיברנו גם אתמול וגם היום, זה עניין של קנאה. כוח הקנאה הוא הכי גדול כי הוא פועל נגד הרצון של האדם, האגו שלו, אין יותר פוגע באגו מקנאה.
קריין: קטע מס' 5, מתוך בעל הסולם, שמעתי לח, "יראת ה' הוא אוצרו".
"צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתו"מ. וזה ענין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעמ"נ להשפיע. כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תו"מ על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה. זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תו"מ. היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התו"מ, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שנוי צורה."
(בעל הסולם. שמעתי. לח. "יראת ה' הוא אוצרו")
כאן אנחנו רואים שדאגה להשפיע נחת רוח, שיהיה טוב לבורא, כמו שדיברנו ומדברים, היא פשוט הכרחית כי אחרת אנחנו בכלל לא מכוונים אליו, זה הכיוון הכללי שלנו, על מנת להשפיע. לכן אפשר להגיד שהנושא שבחרנו היום לשיעור הוא הנושא העיקרי שאליו כבר מתחברים כל יתר הבעיות, הדאגות, העבודות, החיבורים בחברה, בינינו, ההשפעה לאנושות וכן הלאה, כל זה אך ורק מתוך זה שמלכתחילה מה שמכוון אותנו זה להשפיע נחת רוח לבורא. כמו שאני דואג למשהו שהוא הכי חשוב לי בחיים, שיהיה כך, "למען אחי ורעי".
שאלה: אתמול אמרת "אני חושב שאנחנו צריכים לעשות גוף, שיהיו כמה אנשים אחראים לכל הכלי העולמי, לא רק בני ברוך אלא כל הכלי העולמי, גם נשים, גם גברים שלומדים, שיידעו מה נושא השיעור, איזה כוונות, ויהיו ממש אחראים לזה, מערכת הכנה בינלאומית לשיעור הבוקר". האם אפשר לפרט למה הכוונה.
כן. אני אגיד לכם, אולי זה עדיין לא מורגש כל כך אבל אנחנו בכל העולם סביב כדור הארץ מתחילים יותר ויותר להרגיש את עצמנו כקבוצה אחת. אתם ראיתם היום, דיברנו עם אפריקה, נובוסיבירסק, מוסקבה טורונטו, כל מיני כאלה, תראו מה יש לנו עכשיו על המסך. מצד אחד יותר ויותר מרגישים את הדברים, מצד שני, המצב בעולם נעשה פחות ופחות משמח, מבחינה זו שקשה לחברים להגיע לכנסים, קשה לנו לקיים פגישות פיסיות בינינו, מכל מיני סיבות, גם ברוסיה, גם בדרום רוסיה עכשיו זה מתחיל להיות, גם באוקראינה ובבלרוס, ועוד יהיו כאלה מקומות בעולם. אני רוצה להגיד, שכדאי שיהיה לנו מנגנון כזה שבו יהיו נציגים של הקבוצות, של היבשות, שכולנו נהיה קשורים יותר נכון לתהליך שאנחנו עוברים, שבו אנחנו נעשים יותר ויותר שייכים לקבוצה אחת, ללימוד אחד.
אנחנו נכנסים עכשיו לשלב יותר מתקדם בקשר בינינו, אז כדאי גם לקבוע בינינו קשר יותר הדוק, יותר חזק, להיות יותר קרובים בבניית השיעור למחר ואולי לבניית דברים שבמשך היום אנחנו מעבירים זה לזה. לכך התכוונתי, חסר משהו, חסר לב אחד של הכלי העולמי שלנו, שנרגיש שהוא פועל, פועם ומשפיע, מספק לנו חיים רוחניים. זה חסר.
תלמיד: מה התפקיד של הלב הזה?
אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל תחשבו האם כדאי לנו בכלל לדבר על זה, או שזה יתגלה אחר כך בעוד כמה זמן, בעוד כמה חודשים, אולי בעוד שנה. אבל חסר לנו קצת להיות יחד, שלא סתם יעברו פקודות מפתח תקווה לכל מיני קבוצות בעולם, אלא שכולם יהיו בכוח משותף. איך לעשות זאת, אני חושב שאתם צריכים לחשוב.
שאלה: אתה המלצת לתגבר את הצמד של הש"ץ והגבאי בצמד נוסף. השאלה היא עד כמה אפשר להגביר את הפונקציות של הש"ץ והגבאי בהתאם לנושאים שעליהם אנחנו מדברים עכשיו, שיתפללו כל היום, שיתנו לבורא נחת רוח דרך ההשפעה שלהם לחברים.
כל אחד מכם יכול להיות גם ש"ץ וגם גבאי. אם אתם דואגים, אז טוב שידאגו כולם, אבל אם אתם רוצים כבר להתחיל לשחק עם זה, שכל אחד רוצה לקבוע את הדעה שלו, אז ודאי שזה צריך להיות לפי תורנות. אבל בואו נראה את העתיד, שכולם מתקרבים להשפעה וכולם רוצים רק למען החברים ולטובת הקבוצה, [במצב כזה] יש טעם להגיד מי גבאי ומי ש"ץ? כל אחד רוצה וכל אחד פועל כביכול במקומו ומבין שככה טוב. ובאמת כך זה טוב ולא שרק הוא מבין את זה מתוך האגו שלו. לכן ש"ץ וגבאי זה בינתיים, אנחנו צריכים לסדר את זה מפני שיש כאן עשרה אגואיסטים שצריכים שיהיה איזה סדר ביניהם. אבל ברגע שכל העשירייה הזאת מתקרבת להשפעה הדדית, לקשר הדדי, שהוא בשבילם, הקשר ההדדי, הבורא שלהם והוא העליון שלהם, אז הם כבר לא צריכים יום יום להמליך מעליהם ש"ץ וגבאי, אלא כל אחד מהם מתפקד נכון.
זה מה שהתכוונתי. חסרים לכם ש"ץ וגבאי מלבד מה שיש לכם, הם לא כל כך מתפקדים, תעשו במקומם איזו עבודה, אבל בצורה כזאת שלא תהיה נגד אותם ש"ץ וגבאי שקבעתם לאותו יום.
שאלה: יש לנו כל מיני דאגות בחיים. לדוגמה הדבר שאני הכי דואג לו זה הילדים והמשפחה שלי, אבל הבורא לא מתגלה שם. מה מיוחד בדאגה לעשירייה, ששם מתגלה הבורא?
הדאגה לעשירייה ששם מתגלה הבורא היא דאגה לחיים הרוחניים, כי שם זה מקור החיים, מקור הקיום. אני מבין שאתה דואג לילדים שלך ואת זה בינתיים אתה מרגיש כדבר הכי חשוב בעולם, כי אתה עדיין פועל מתוך הזמן. אם היית רואה את המקום שלך בכלי הרוחני אז היית רואה את זה אחרת. אם היית רואה איפה הילדים שלך בכלי הרוחני, גם היית רואה את זה אחרת, כי בסך הכול מה אתה והילדים וההורים שלך.
אני מבין שזו דאגה מאוד גדולה ועמוקה כרגע באותו כלי שמתגלה לך, שיש לך הורים, ואתה, ויש לך משפחה וילדים, מגלים לך את הכלים הקרובים אליך בצורה אגואיסטית. אבל אם היית נמצא כבר במקום רוחני ומסתכל על זה, אני לא יודע, אבל נראה לי שזה היה אחרת, האם היית מסתכל לפי הבהמיות שלך או לפי הרוחניות שלך? לפי הרוחניות יכול להיות שאני צריך לעשות נחת רוח לבורא, כולנו להתחבר יחד כמה שיותר, לכן היית דואג לכלים האחרים, היית דואג לכלי שיכול להועיל לתיקון העולם בצורה יותר גדולה מכולם, לזה היית דואג. אז זה יכול להיות אדם, או איזה לבוש, שהוא לגמרי רחוק ממך. זאת אומרת לא צריכים לחשוב שאנחנו נמצאים במצב שלנו וזה המצב הקבוע, זה ישתנה. גם כלפי אישה וילדים, כלפי חברים, הכול ישתנה. אני יכול להגיד רק דבר אחד, בסופו של דבר ודאי שאת כל המקומות שלהם יתפוס הבורא. כי אין חוץ ממנו שום דבר, הכוונה היא שגם אותן הדמויות שאתה מתאר אותן עכשיו כלפיך, שהן כל כך חשובות וקרובות אליך, גם הן באמת לא קיימות, או לפחות לא קיימות לנצח, אלא לעת עתה. אבל לעת עתה אתה חייב בכל זאת לדאוג להן ובמידה מסוימת ממש להשקיע בהן.
שאלה: לגבי הדאגה הזאת. יש כאלה שבאופן טבעי הולכים יותר לחיצוניות, למעשים ופעולות כלפי העשירייה, ויש כאלה שיותר הולכים לפנימיות, מחשבות, תפילה וכזה. האם יש גישה אחת שהיא עדיפה? אם אני באופן טבעי הולך על המחשבות, אני צריך גם לחייב את עצמי ללכת לפעולה או ההיפך? איך לבדוק את רמת הדאגה שלי ושל כל אחד בעשירייה בעצם?
את זה צריך לחלק להכרחיות ולא הכרחיות, וזה בעצם העדיף. ש"אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח", אתה מבין, שגם את זה צריכים וגם את זה צריכים. אנחנו נמצאים במציאות כזאת שכך היא מתחלקת, אין ברירה. אז תחלקו בינתיים כך. אני חושב שתוך זמן קצר ממש, חצי שנה עד שנה העולם יקבל שינויים גדולים מאוד, ויהיה לנו הכול ברור גם ברוחניות וגם בגשמיות.
אנחנו מתקרבים לסיום השיעור. במה אתם רוצים להמשיך?
קריין: אנחנו בשעה הבאה נעשה סדנת הכנה לכנס, בהובלת קבוצת קייב. אנחנו יכולים להמשיך עם עוד כמה שאלות מהקבוצות, או לקרוא את קטע מס' 6.
אם יש שאלות מהקבוצות, אני מוכן.
שאלה: למה הרצון לקבל שלי הוא לא נמצא אצלי, אלא הוא מיוצג על ידי העשירייה שיושבת מולי?
הרצון לקבל שלך הוא נמצא בך, אבל העשירייה שנמצאת מולך היא מראה לך עד כמה שרצון לקבל שלך הוא רצון לקבל על מנת לקבל.
שאלה: אתמול דיברנו על ההכנה לשיעור. אתמול הרבה חברים מדרום אמריקה כתבו שאלות על הכנה לשיעור, ובגדול הם מסתכמים בשאלה הבאה.
אם השיעור הוא אצלי מתחיל בערב, איך עדיף להתכונן לשיעור. אופציה א', אני אישית שומע את השיעור במהלך היום, קורא משהו ומתכונן. אופציה ב', אני מארגן זום עם העשירייה שלי ואנחנו קוראים יחד משהו, מתכוננים יחד לשיעור. או אופציה ג', עושים זום כללי לכל החברים מכל דרום אמריקה, וכך להתכונן. איך היית ממליץ?
לי נראה שהייתי עושה הכנה עם עשירייה. עם כל דרום אמריקה, אני לא יודע עד כמה שזה מסודר או לא. אם זה מסודר כמו עם עשירייה אחת, אז אין בעיה. אבל להתכונן לבד או להתכונן עם עשירייה, יכול להיות שאני כשאני לבד אני אוכל להתעמק יותר לתוך השאלות, ואפילו לתוך החיפוש של התשובות ועוד דברים הנוספים, אבל זה לא הולך בדרך. אלא אם אני מתכונן עם עשירייה, שאנחנו עם עשירייה כבר עכשיו מתחילים להתקרב זה לזה, ולבנות לפני הנושא את החיבור שלנו החדש בהתאם לנושא. כל פעם לפי נושא השיעור אנחנו לא שמים לב, אבל יש לנו מבנה חדש של עשירייה.
אני אומר כך. מכל האפשרויות שהוא אמר, לבד או בעשירייה או בקבוצה הגדולה של כל היבשת נגיד, או לכל באי העולם בשפה שלי או איכשהו, אני חושב שעשירייה זה הדבר הכי נכון. כי בעשירייה אני גם אשמע שיעור מחר, ובעשירייה עכשיו אנחנו יכולים להתקדם, אנחנו יכולים גם בעשירייה לראות כמה אנחנו יכולים לעזור זה לזה. בסופו של דבר העשירייה זה הכלי איפה שאני קודם כל אגלה את הבורא, ובורא יתגלה לי. אז רצוי שגם ההכנה היא תהיה בעשירייה.
ברגע שאדם יוצא מהעשירייה, שהוא לא יהיה מבולבל. בכל זאת, למרות שאי שם אפשר להחליף עשיריות, אבל כל פעם שאני נמצא באיזה עשירייה אני מקבל על עצמי איזה תפקיד רוחני. אחר כך זה יהיה לי ברור, אבל בינתיים נקבל את זה כך. רצוי לעשות הכנה לפי אותה הקבוצה שמחר אני אהיה איתה בשיעור.
שאלה: מה יוצר בי את הדאגה לעשירייה שלי?
אני לא יכול להגיד. אני לא כל כך מוצא את המילים. אני חושב שאנחנו צריכים לדאוג לזה שתיווצר כאן איזו הרגשה חדשה משותפת, שאני בתוך הרגשה הזאת קיים כך שלא מרגיש את עצמי ממש, אלא נמצא בהרגשה משותפת הזאת. ובהרגשה הזאת אני נמצא עם הבורא שלאט לאט יתקשר להרגשה שלי. זה לא שלי, אלא של העשירייה המשותפת שיהיה כך "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא חד הוא". זה מה שאנחנו צריכים כאן לבצע.
קריין: לפני שנעבור לחלק הבא של השיעור, נשמח אם תוכל לתת לנו את הכיוון שאתו אנחנו יוצאים ליום. את כל מה ששמענו מהשיעור.
לפי מה ששמענו להיום, זה כמו שכבר התחלנו לדבר אתמול במקצת, שחשוב לנו שכל המחשבות וכל התשוקות שלנו הם יהיו בדאגה לעשות טוב לבורא. שאני דואג לו, שיהיה טוב לו. כמו שאני דואג לתינוק שלי, על הקרוב שלי, על משהו שחשוב לי, אנחנו רוצים כך לדאוג. והדאגה הזאת היא צריכה למלאות אותנו, לשמח אותנו, לחמם אותנו, וכל הזמן להיות בה. אנחנו צריכים כל הזמן להיות בה. נקווה שבמשך היום אנחנו נעשה זאת, ונחדש כל פעם יותר ויותר.
ובצורה כזאת שהולכים לישון עם זה, קמים עם זה, עובדים עם זה כל הזמן שבתת הכרה או באיזה מקום במוח האחורי, אני כל הזמן דואג, איך אני יכול לשמח את הבורא מכל מיני פעולות שלי. ובעצם נקווה שאנחנו נשתדל את זה לעשות במשך היום, שאיך בכל מצב שיהיה אני כל הזמן אשתדל לחשוב, איך אני אעשה נחת לבורא.
בצלחה לכם, תמשיכו ותצליחו.
(סוף השיעור)