סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 19.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
ישרים דרכי ה' – קטעים נבחרים מן המקורות
אנחנו כבר מרגישים פחות או יותר על עצמנו שאנחנו כלולים מהאגו שלנו, מיצר הרע. אבל אי אפשר לגלות באדם יותר יצר הרע מכפי שמגולה לו בצורת החיים בעולם הזה עם כולם, שכמו כולם הוא קצת אגואיסט, כמעט ולא יותר מהאחרים. אז איך לגלות לו את כל הרע שנמצא בו, כי רק מתוך הרע הוא יכול לבנות את הטוב, "ונהפוך הוא" כמו שכתוב, יבוא אליו האור העליון ומתוך הרע הזה הוא יבנה לעצמו את כוח הטוב.
לכן אנחנו צריכים לראות עד כמה אנחנו יותר ויותר מוכנים לגלות את הרע, וכשהרע הזה יתגלה בסופו של דבר הוא יהפוך לטוב. הרע שצריך להתגלות בינינו הוא לא הרע שבכל אחד ואחד, כי זה רע פרטי, הוא לא גדול, זה רע שקיים באדם שדואג לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות בצורה פרטית, ואין בזה משהו מיוחד.
אלא הרע האמיתי מתגלה ביחס בינינו, זה רע חברתי. כי במידה שאדם רוכש הבנה והרגשה במה שיש לו כלפי האחרים, מתוך זה הוא גם לומד מה יש לו כלפי הבורא. וכך גדלה אצלו הכרת הרע, הוא מתנגד לזה, זו העבודה שלו, והרע הופך לטוב, טוב לזולת וטוב לבורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", וכך אנחנו גדלים.
לכן עם אותו הרע הקטן שיש לנו בצורה פרטית אנחנו כמו חיות, אבל על ידי אותו הרע שאנחנו מגלים כלפי האחרים ויכולים להפוך אותו לטוב, אנחנו כבר מעלים את עצמנו לדרגת האדם, כי כבר מתחשבים באחרים ורוצים להיות בקשר טוב איתם למרות, כנגד האגו שלנו. זה שלב חדש, שאנחנו נמצאים בו בעליות ובירידות בהתאם להבחנות החדשות האלה, עד כמה אני קרוב לאחרים, רחוק מהאחרים. אני יכול לראות את זה, ולפעמים רק אני רואה את זה ומגלה את הרע שבי לעומת הקבוצה, וכאן כבר מתחילה להיות העבודה הרוחנית.
עדיין פרה [קדם] רוחנית, עוד לא רוחנית, אבל כבר הכנה לרוחניות שכולה מתגלה רק ביחס בינינו. כאן אנחנו צריכים לראות עד כמה "ישרים דרכי ה'", עד כמה הוא מקדם אותנו בגילוי האגו הפרטי שבכל אחד ואחד כלפי עצמו, ואז אנחנו לומדים איך כל אחד ואחד מאיתנו הוא חיה קטנה, בהמה קטנה שדואגת רק לעצמה. והדרגה הבאה היא גילוי עד כמה אנחנו אגואיסטים קטנים ועוד יותר גדולים שמגלים בנו את האגו כלפי הזולת. אני מתחשב רק בעצמי ולא בזולת בשום פנים ואופן, ואני כבר מתחיל לזהות מה נקרא להיות באהבה עצמית ואיך לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת.
זו כבר מתחילה להיות העבודה הרוחנית ממש, זאת אומרת קניית כלים דהשפעה. על זה דיברנו גם בקטע הקודם, ומתוך זה אנחנו באים להיפוך, להפיכת הרצון לקבל שלנו מעל מנת לקבל לעצמנו, לעל מנת להשפיע במשהו, בהדרגה, לזולת, לחברים. ומתוך היחס שלנו לזולת, מתוך היחסים האלה, המחשבות, הרצונות, הכוונות שלנו כלפי הזולת, שאנחנו רוצים לטובת החברים, אנחנו מכסים, בונים מעלינו סוכה, "סוכת שלום", כיסוי, אנחנו בונים בזה בית.
העיקר בבית זה הסכך, הכיסוי מלמעלה שמכסה את כולנו וכך אנחנו מתחברים ומתכסים. זה עיקר העבודה שלנו עכשיו. והבית זה, הכיסוי הזה, הגג הזה שאנחנו בונים מעלינו, מהחיבורים שלנו, הופך להיות כלי חדש רוחני שבו אנחנו מגלים את הבורא, וכך נתקדם.
כל הפעולות האלה מגיעות מפעולות הפוכות, מדבר והיפוכו, מכך שאנחנו מגלים כמה חסר לנו וכמה אנחנו יכולים לכסות את עצמנו בחיבור משותף, שכל אחד כביכול מחזיק את המטריה מעל האחר, וכך מתקדמים. ובזה הבחירה שלנו, עד כמה אני יכול לשתף את עצמי, להקריב מהכוחות שלי, מהכוונות שלי, מהרצונות שלי, מהנטיות, לזה שהחברים שלי יהיו מכוסים תחת סוכת שלום, תחת השלמות שלנו, ואנחנו דואגים לזה שבאף מקום בכיסוי מעלינו לא יהיה שום חור אלא הכיסוי יהיה בשלמות.
על זה יש הרבה פסוקים. או שמתכסים בשמיכה אחת או בכיסוי אחד, בונים מעלינו סוכת שלום ועוד. כל בניית בית המקדש היא איך להימצא תחת גג אחד, שכולנו דואגים לכולנו בתוך הקבוצה, ואז הקבוצות מתחברות וכולם נכנסים תחת סוכת שלום. זאת אומרת, מתגלה כלי שלם ועליו מתגלה כבר הכיסוי השלם.
קריין: ישרים דרכי ה' – קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 4.
"האדם מצד עצמו אינו מסוגל לצאת מאהבה עצמית, אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור לו. וזה לא ענין של הבנה, אלא שזהו ענין של הרגשה. שזהו כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו"." זאת אומרת, את הכלי שהבורא מתגלה אנחנו לא יכולים בעצמנו לבנות, שיהיה לנו ברור, אנחנו יכולים רק להגיע להכרחיות שלו, לנחיצות שלו ועל זה לבקש, להתפלל והבורא אז בונה את הכלי הזה ומתגלה בו.
"היוצא מזה, שהאדם צריך להאמין, שכל הסיבובים שהביאו למצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא בכדי שתהיה לו היכולת ליתן תפלה אמיתית מעומקא דליבא." הכול בא מעומק הלב של האדם, כמה הוא משתוקק לזה ורוצה את זה, את המבנה השלם הזה שם הוא מחובר עם כל החברים בכלי אחד, ואך ורק בצורה כזאת הם מגלים את הבורא. אף אחד מהם לא, אלא חייב להיות כלי שלם, שכולם מחוברים בהסכמה, בהבנה, בנטייה, במאמץ אחד ואז הבורא מתגלה. "אבל מדרך היצר הרע, הוא מביא לאדם דעות הפוכות, שבמקום שיש עכשיו ההזדמנות לבקש מה' בכל לב ונפש, היינו שכל השכליות והרגשות באו לידי החלטה, שרק ה' יכול עכשיו לעזור לו, מטעם שעתה הוא מסוגל לתת תפלה אמיתית, בא היצר הרע ומביא אותו לידי יאוש, כטענת המרגלים." זאת אומרת, כאן אנחנו צריכים להבין את עבודת הבורא איתנו. מצד אחד צריך להעמיד לפנינו מטרה, מצד שני להראות לנו כמה העבודה הזאת היא לא בשבילנו, כמה אנחנו לא מסוגלים להגיע אליה ושאנחנו עומדים מול המטרה הזאת מתייאשים, בוכים, לא יכולים לזוז, לא יודעים מה לעשות קדימה יותר, בזבזנו את רוב החיים שלנו. יש לנו כבר תמונות כאלה, מה יהיה איתנו ולא ייצא לנו כלום מכל מה שעשינו.
אנחנו לא יכולים לבנות במשותף בינינו את הבניין שבו יתגלה הבורא ואנחנו עימו. את זה אין בכוחנו, אין בהבנתנו, אנחנו לא מרגישים כבר בזה יותר לחץ ודחף כמו שהיינו מרגישים לפעמים פה ושם בעבר. "ויכולים לומר על זה "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"."
(הרב"ש. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)
דווקא בנקודה הזאת שכולם מיואשים ואין סיכוי לעשות שום דבר, והגענו למצב שאנחנו ניסינו את כל הכוחות והאפשרויות שיש לנו, ומה קורה הלאה? אין מה שיקרה. ובנקודה הזאת כאן הבירור, שישנם כאלה שאומרים אין לנו מה לעשות, אנחנו חייבים בכל זאת להמשיך קדימה, כי זו האמת, ואחרים אומרים, לא, אנחנו לא רואים שום רווח ושום הצלחה ואנחנו נחזור לחיים הרגילים כמו כל בני האדם. וכך אנחנו צריכים לעבור את הנקודה הזאת.
זה מה שכתוב "ישרים דרכי ה', רשעים "יכשלו בם", זאת אומרת יחזרו חזרה, ו"צדיקים ילכו בם". הנקודה הזאת היא נקודה מאוד חשובה, היא מאוד בולטת בתהליך שהאדם עובר, ואין אחד שלא עובר את זה. ואנחנו לפעמים נתקעים בה, בנקודה הזאת, חוזרים, שוב באים, שוב נתקעים, שוב חוזרים. ובסופו של דבר עכשיו אנחנו נמצאים לפני מצב שיכולים בחיבור בינינו לפרוץ דרך הנקודה הזאת, דרך שער המלך ולהיכנס לתוך הגן שלו.
שאלה: איך אנחנו יכולים למדוד את ההתקדמות שלנו, אם מצד אחד אנחנו מרגישים איזו דחייה ומצד שני אנחנו גם מרגישים עצב על זה שאנחנו לא יכולים להתקרב לחברים, לא יכולים לעשות פעולות של השפעה. מה התוצאה של כל ההרגשות הסותרות האלה?
תאר לעצמך שאתה יושב עם החברים סביב שולחן עגול וכל אחד ואחד רואה לפניו כמו בשולחן קלפים, שאתם רואים איפה אתם נמצאים, עם איזה כוחות, עם איזה כוונות, באיזה מצבים, ומה לעשות. תנסו לראות איך אתם יכולים בכל זאת להתחבר ביניכם כדי להתכלל מהכוחות של החברים כך שיהיה לכל אחד ואחד מספיק כוח לפנות לבורא.
לא עם הכוחות שלו, ודאי שזה לא מספיק, עם הכוחות שהוא מלקט מהחברים הוא יוכל ללקט אותם מכולם, כל אחד מהאחרים, ולפנות לבורא שיעזור לו להתחבר לחברים. להתחבר לחברים זה תפילה פרטית של האדם, שאני מאוד רוצה להתכלל בהם, להתחבר בהם, להיטמע בהם וכך כל אחד ואחד. אבל בסופו של דבר מהתפילות האלה הפרטיות כולן מתחברות יחד, כי לכל אחד ואחד יש בעצם אותה תפילה, רק מצידו עצמו כלפי הבורא שיחבר אותו עם החברים האחרים. ולכן בסופו של דבר מתוך זה הם מגיעים לכלי אחד.
שאלה: פעולת הליקוט הזאת שתיארת. מה זה ללקט כוחות מהחברים לתפילה? מה אני צריך לעשות כדי ללקט כוח שמתוכו תפרוץ תפילה?
כל אחד מהחברים רוצה להיות מחובר עם האחרים ובכך לגלות חיבור עם הבורא במרכז עם כולם. זה בעצם מורגש לכל אחד ואחד במשהו, ולכן אנחנו צריכים לתאר לעצמנו את המצב הזה, את הפעולה הזאת וכך להתקדם.
שאלה: תיארת קודם תמונה שכל אחד מסתכל על השני ומלקט ממנו כוחות. אני מאוד רוצה להצליח לעשות את הפעולה הזאת להתכלל עם החברים וללקט את הכוח הזה שבאמת תפרוץ תפילה, אבל אני באמת לא מצליח להבין מה בדיוק עלי לעשות כדי לצבור את הכוח הזה?
אתם צריכים לנסות ומתוך הנטייה הזאת אתם תבינו מה לעשות. אין כאן מה לעשות פיסית, זה הכול בירורים פנימיים שבכל אחד, ובכמה הוא מראה את עצמו ורואה את עצמו שהוא מתחבר עם החברים ואיך שהרצונות שלהם, הכוונות שלהם מתחברים ואיך בחיבור ביניהם הם פונים לבורא, והבורא מסדר להם את הכול. זה נקרא "ה' יגמור בעדי", אני לא מסוגל וטוב שאני לא מסוגל, כי אם אני פונה לבורא אז הוא עושה. כך זו בעבודה.
אבל תנסו להיות בזה בקביעות ובמשך הזמן כמה שיותר, לא לעזוב. ואני רוצה להיות מחובר עם החברים, שגם כל אחד במשהו משתוקק לתיקון הכלי כדי שמתוך זה להגיע לבקשה נכונה לבורא, ואז הבורא עונה לנו, מסדר לנו את הכלי שלנו ומתגלה בתוך הכלי. ממש כך, "אני לדודי ודודי לי".
שאלה: מהי פעולת ההשפעה הטובה ביותר שאני יכול לעשות כלפי החברים שלי?
להראות לחברים כמה אתה משתוקק לחיבור איתם כדי לפנות לבורא יחד. זאת הפעולה הטובה, השלמה, שאתה יכול להראות לחברים.
שאלה: כתוב "אם הבורא לא בונה בית, שווא עמלו עליו".1 כשאנחנו מתכללים בינינו ואנחנו נכנסים, מתמוססים בחברים כמו שאמרת, מה זה שהבורא בונה בית?
הבורא בונה את הבית. אנחנו לא יכולים לחבר אחד לשני, כל אחד מאיתנו הוא כמו לבנה, אבל אף אחד לא יכול לצרף את זה לשני, כי כל אחד ואחד בנוי מחובר אחר, רצון לקבל אחר, תכונות אחרות ולצרף אחד לשני יכול רק הבורא, כי יש לו אור העליון שמוכן, מסוגל לחבר את כל הרצונות השונים לרצון אחד. זה נקרא שרק הבורא בונה את הבית. ואנחנו מבקשים אותו על כך, ככל שנרצה להתקשר אחד לשני. מכך שאתה אוסף את הלבנים או האבנים, אתה לא תוכל לבנות בית, צריך להיות משהו שקושר בין אבן לאבן. ואצלנו בבנייה שלנו יש יותר בעיה, זה לא בין אבן לאבן, זה בין לב האבן ללב האבן. זאת אומרת, מלכתחילה אנחנו יודעים כמה הלבבות שלנו לא נותנים לנו אפשרות להתקשר, להיות בקשר פנימי עמוק. לא יכולים לחבר את הלבבות שלנו שיהיו כאיש אחד בלב אחד, זה לא עלינו, אנחנו לא מסוגלים. מלכתחילה, מטבע הבריאה.
ולכן אנחנו פונים לבורא שהוא יעשה את זה. וכך על ידי המאמצים שלנו, בתפילה, בבקשה, במאמץ בינינו כדי שיהיה לנו חיסרון לפנות אליו שהוא יבנה, אנחנו כך מגיעים למצב ש"אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו" אז לא יעזור לנו כלום, רק אם הבורא יבנה. כי בניית ה"בניין" הזה שאנחנו רוצים מהלבבות שלנו, היא בנייה מהחלקים שהם לגמרי מנוגדים אחד לשני, שהם נמצאים בדחייה הדדית.
אנחנו מרגישים את זה על עצמנו. כמה שרוצים להתקדם זה זורק אותנו החוצה, וככל שרוצים יותר זה עוד יותר זורק אותנו זה מזה. ולמה זה קורה כך? מפני שאנחנו צריכים לגלות שרק הבורא מסוגל לבנות, רק הוא מסוגל לבנות.
תלמיד: אם כך, הבורא הוא המקשר את האבנים האלה?
הבורא בעצמו הוא הקשר בינינו ונמצא בכל המקומות איפה שהיו רצונות לקבל בדחייה זה מזה, שם נמצא כוח הבורא, הוא נותן את הקשר בין זה לזה. ואז אנחנו מתחברים בינינו, ולא סתם מתחברים, אלא אותם כוחות דחייה שהיו קודם עכשיו הבורא שורה עליהם ואז הם הופכים להיות לדרגות עביות, לעוצמה.
ואז אנחנו רואים כמה הבניין שלנו נעשה גדול. כי הוא כולל בתוכו שני כוחות מנוגדים, כוח הטוב שולט על כוח הרע ומזה הבניין מתחיל להתפתח ולגדול. אנחנו מרגישים את זה בתוכנו, בתוך הרצון שלנו, בתוך החיבור שלנו וכך אנחנו גדלים.
תלמיד: מה הוא הבניין הזה?
נשמה, נשמת האדם הראשון או בית המקדש.
שאלה: היו מספר חברים מאוד חזקים, בעלי מוטיבציה חזקה, שנחלשו ועזבו, מה אנחנו יכולים לעשות?
כתוב, "ישרים דרכי ה'", דרכי הבורא הם ישרים, זאת אומרת הם נמצאים אך ורק בעיקרון אחד, לקראת החיבור על פני הפירוד. הבורא כל הזמן מגלה את הפירוד ואנחנו צריכים להבין שזה כמו שאנחנו צריכים לבנות עוד קומה בבניין שלנו, בחיבור. ועוד כתוב, "ישרים דרכי ה', הצדיקים ילכו בם", מי שמצדיק את הבורא בכל מה שקורה לו בחיים, בכל דבר ודבר, הוא מצדיק את הבורא כי הכול מגיע מאין עוד מלבדו. והרשעים יכשלו בם, כי הם מתחילים לעשות חשבון למה קרה לי ככה, למה הוא עושה לי ככה ותולים את המצבים שלהם באנשים אחרים, במורה, ולא בבורא.
אם האדם קושר את הכול רק לבורא, הוא בטוח מצליח. ואם הוא לא קושר את זה לבורא, אז הוא נופל. אתה אומר שהרבה עוזבים, בטח, כתוב על זה, הרבה יתאכזבו ויעזבו ככתוב: "אדם אחד מאלף מצאתי".
תלמיד: וכשיש כאלה תנודות, כשרואים שהחבר כבר נוטה לכיוון הזה, איך לתמוך בו?
למה הבורא עושה כאלה מצבים? כדי לנקות אותנו מכל מיני מחשבות זרות, כדי שאנחנו בכל זאת נחדור יותר פנימה לבורא, שאין עוד מלבדו ושרק הוא עושה איתנו את התרגילים. ובזה אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו כברזל, כאבן, ולא חשוב מה יקרה לפנינו, אנחנו יודעים רק דבר אחד, מה שבא, בא מהבורא וכל מה שמתגלה, זה אך ורק מכשולים שאנחנו מעליהם חייבים להגיע לחיבור.
ולכן אתם חייבים לעשות כזה חשבון בכל רגע ורגע, כמה שצריך כל אחד, רק כדי להישאר כל הזמן מכוונים למטרה. ויכולות להיות הפרעות גדולות מאוד עד הפרעות פרטיות, בלבולים, זה בא כול פעם כדי שאנחנו דרכן נכוון את עצמנו שוב לכיוון הנכון, למטרת הבריאה, וכך אנחנו מתקנים את עצמנו צעד אחר צעד. אין שום דבר מיותר בחיים שלנו, אלא כל הפרטים, כל המקרים, הם כולם מכוונים לזה.
שאלה: לקשור הכול לבורא, להרגיש שהכול מגיע ממנו, יש אפשרות כזאת לאדם, אבל להצדיק אותו זו כבר הרגשה שזה טוב ומיטיב. איך להגיע להרגשה כזאת?
בהתחלה אתה צריך לראות שזה כך על הדברים הקטנים, ההפרעות שהבורא מסדר לך ואז אתה מתקדם. אחר כך אתה צריך להשתדל להצדיק את זה מראש, שכל מה שבא, בא מאין עוד מלבדו, והכוח העליון הוא טוב ומיטיב ולכן אני הולך עימו לאותה המטרה שהוא מביא אותי, לחיבור בין כולם ואיתו. ואין לי יותר מה לעשות בחיים, זה כיוון ההתפתחות שלי.
תלמיד: יש שני חלקים במשפט הזה, "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב". "אין עוד מלבדו" ניתן להרגיש באיזה מצב, אבל "טוב ומיטיב" זו כבר מדרגה אחרת לגמרי. איך אפשר אפילו להיעזר בעשירייה אולי או בחברים כדי להרגיש זאת?
לא, אתם צריכים לקחת גם את "אין עוד מלבדו". אתה מתבלבל כאילו שיש לך כבר, אין עוד מלבדו, אתה יכול להגיד, זה קל, זה מקל על משהו בחיים לכן אתה מקבל את זה. "טוב ומיטיב" אתה כבר צריך להרגיש את זה, אז כאן אתה כבר לא מסכים שזה קורה.
מה שאני אומר לך הוא כך, אנחנו חייבים לקבל את זה כנתון מלמעלה, המקובלים שהשיגו את זה אומרים מלמדים אותנו כי כך אנחנו צריכים להתקיים. כמו בבית ספר, אומרים לנו ואנחנו מקבלים את הדברים, ועם זה אנחנו משתדלים לחיות. כוח עליון הוא אין עוד מלבדו, אחד בלבד, והוא גם טוב, את זה אני חייב לקבל. וכביכול אם אני רוצה להתחבר אפילו להידבק בו, אז אני צריך בצורה כזאת לראות את החיים, אין עוד מלבדו טוב ומיטיב בכל מקרה ומקרה שסובב אותי, ואין לי שאלה, אני חייב לקבל זאת, כי כך אומרים המקובלים, ולא להעביר על זה שום ביקורת. אם אתה תתחיל כך ליישם את העיקרון הזה בחיים, אתה מהר מאוד תראה איפה אתה נמצא.
שאלה: מה זה "ישרים דרכי ה'"?
אף כי יש לנו הרבה מאוד מצבים, כולם מכוונים רק למטרת הבריאה, כדי לגלות שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב לפנינו שמנהל ומושך אותנו אליו, למרות שאנחנו עוברים מצבים כאלה שיכולים להיות הפוכים מזה.
תלמיד: אמרת שעניין יציאה מאהבה עצמית הוא עניין של הרגשה ולא עניין של הבנה. תוכל, להסביר זאת, ואיך משיגים את זה בתוך העשירייה?
רק על ידי מאמצים, מאמצים שאנחנו רוצים להתחבר ברוח אחת למטרה אחת.
שאלה: יש לי רגישות כלפי החברים ויש לי אהבה אליהם, אבל אני גם רחוק מהבורא ויש לי רגשות שליליים. איך אני יכול לשלב את שני התנאים האלה וללמוד?
תשתדל. אני לא יכול להיכנס לזה, כי אלה דברים פרטיים והם כל הזמן משתנים בך לכאן ולכאן. תשתדל לשלב אותם יחד.
שאלה: אם הבורא הוא זה שעושה בסוף את כל העבודה, האם תפקידנו הוא רק להעלות תפילה או רק לשמור על כוונה?
תפילה, בקשה, זה מה שאנחנו צריכים.
שאלה: כשאנחנו מרגישים חוסר לחץ כמו זה שהיינו רגילים להרגיש קודם, האם זה נחשב להתנגדות, האם זה מועיל להמשיך ללכת לפגישות, כנסים, פעילויות של עשירייה, גם אם יש לזה טעם של אבק ואדם מרגיש כמו מת?
להשתדל.
שאלה: מי הוא הצדיק שהולך בדרכים הישרות? האם זה אני עם הנקודה שבלב שלי או שזו עשירייה מאוחדת?
צדיק הוא מי שמצדיק את הנהגת הבורא אליו, זה יכול להיות גם אדם וגם עשירייה. נשתדל להגיע לכאן שאנחנו בעשירייה וכולנו משתוקקים להצדיק פעולות הבורא עלינו, ואז העשירייה שלנו תהיה צדיקה.
שאלה: אם הכול אין עוד מלבדו, אז מה התפקיד שלי, להרשיע ולהיות רשע או להיות צדיק? ואיך אני עושה את זה בעצמי אם אין עוד מלבדו?
אתה צריך להיות שייך לאין עוד מלבדו עד כדי כך, שאין לך שום רשות לעצמך, אלא בכל רגע ורגע אתה מתקן יותר ויותר את מהות הבורא, את שליטת הבורא על כל הבריאה כך, שאין עוד מלבדו. זה התפקיד שלך, במיוחד שאתה עושה אותו בעשירייה, אתה משתדל להקים כאלו יחסים, להדק קשר ביניכם בעשירייה כזה, שבטוח הבורא יכול להתגלות בקשר ביניכם בצורה שלמה.
קריין: קטע מספר 5.
"אין האדם צריך להתפעל שבזמן הירידה בא אליו הרע שבו להתווכח עמו, ונותן לו להבין, הלא אתה רואה שאין אתה מתקדם בעבודה, לכן אני מייעץ לך לברוח מדרך הזה, שהיא בחינת עבודה דלהשפיע, וללכת לעבוד בדרך שכל הכלל עובדים, היינו רק בבחינת המעשה, ואז הוא הזמן של בחינת הבחירה, כלומר או להתגבר ולומר, עתה אני רואה את האמת, איך שאני מרוחק מה' ורק ה' יכול לעזור לו, והוא מאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אפילו שאינו ראוי לעזרה גם כן ה' עוזר. לכן הוא אומר, אני בטח אקבל עזרה מלמעלה, היות שאני מרגיש שהעזרה מה שה' יתן לי עכשיו, זה ממש בחינת "מחיה מתים", מה שאין כן אם האדם לא זוכה, אז הוא בורח מהמערכה ואומר, שעבודה זו שייכת לאנשים מוכשרים אבל הוא אינו מוכשר לזה, ועל זה דרשו חז"ל "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה ורשעים יכשלו בה", לכן לא לברוח."
(הרב"ש. מאמר 43 "מהו, 'וראית את אחורי ופני לא יראו', בעבודה" 1991)
קריין: שוב קטע 5.
"אין האדם צריך להתפעל שבזמן הירידה בא אליו הרע שבו להתווכח עמו, ונותן לו להבין, הלא אתה רואה שאין אתה מתקדם בעבודה, לכן אני מייעץ לך לברוח מדרך הזה, שהיא בחינת עבודה דלהשפיע, וללכת לעבוד בדרך שכל הכלל עובדים, היינו רק בבחינת המעשה," רב"ש כותב כאן דבר מאוד חמור, שהרבה פעמים בהתפתחות הרוחנית האדם עושה ביקורת על עצמו, וטוען" יש הרבה אנשים שמתעסקים בכל מיני פעולות שקשורות לדת וכן הלאה, ואני נמצא באיזו פילוסופיה, בצורה כזאת, שאני אפילו לא יכול להסביר את זה לאחרים" וזו בעיה, כי הבורא הוא שגורם לאדם מחשבות כאלה של ספקות, של בלבולים, והאדם לא יודע מה לעשות.
"ואז הוא הזמן של בחינת הבחירה, כלומר או להתגבר ולומר, עתה אני רואה את האמת, איך שאני מרוחק מה' ורק ה' יכול לעזור לו," וזה אמת, זה נכון. כי "מרוחק" זה נכון, ו"רק הבורא יכול לעזור לו" גם זה נכון. "והוא מאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אפילו שאינו ראוי לעזרה גם כן ה' עוזר." כי דווקא הבורא הוא שמכניס אותנו לפינות כאלה ומהן קשה לנו לפנות אליו, וקשה לנו להבין שאנחנו מתקדמים. וכל זה נעשה כדי שאנחנו באמת נבין עד כמה הבורא הוא השולט, בלבד, ולפנות אליו דווקא משם, "ממעמקים קראתיך ה'", כך צריך להיות.
"לכן הוא אומר, אני בטח אקבל עזרה מלמעלה, היות שאני מרגיש שהעזרה מה שה' יתן לי עכשיו, זה ממש בחינת "מחיה מתים", מה שאין כן אם האדם לא זוכה, אז הוא בורח מהמערכה ואומר, שעבודה זו שייכת לאנשים מוכשרים אבל הוא אינו מוכשר לזה, ועל זה דרשו חז"ל "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה ורשעים יכשלו בה", לכן לא לברוח."
(הרב"ש. מאמר 43 "מהו, 'וראית את אחורי ופני לא יראו', בעבודה" 1991)
שאלה: מה הכוונה שהוא מאמין במה שכתוב, ובמה זה עוזר לו להאמין שמה שכתוב נכון?
שבכל זאת זה נכתב, ומה שכתבו מקובלים זו אמת ואני צריך לברר את הדברים האלה באיזה אופן. הם כביכול אמורים להיות כתובים עליי, ואם כתוב שאני צריך לראות את הירידה שלי, הנפילה שלי, הנבזות שלי, שפלות שלי, אז אני צריך להגיע לזה.
שאלה: מה אמורה להיות הפעולה שלי שבאמצעותה אוכל להביע את האמונה במה שכתוב?
שאני רואה שאני נכלל במצבים האלה שקודם לכן קראתי עליהם ולא שמתי לב, ועכשיו אני כבר קורא ורואה שאני נמצא בהם. יש לנו את זה, לכל אחד מאיתנו.
שאלה: מלכתחילה לאדם יש כביכול כשרון או יכולת להחליט האם להמשיך למרות הקשיים. ההרגשה שלי היא שבאמת רק אנשים מיוחדים מאוד עומדים בהחלטה הזאת, והשאלה היא מה משנה את ההרגשה הזאת? מה מביא להחלטה להמשיך הלאה?
הבורא מסדר את דרכו של האדם. עלינו רק לעשות את מה שאנחנו מסוגלים לקראת החיבור בינינו, בין החברים, בתוך העשירייה, בין עשיריות, מהעשיריות לעשירייה אחת גדולה שלנו, וממנה לכל האנושות. ככל האפשר לפתח את ההסברה שלנו לכל העולם, במידה ואפשר לא לפחד וללכת הלאה עם הדגם שלנו שזה איחוד בין כולם, חיבור בין כולם, באהבה חלוטה לכל בני העולם, כך אנחנו צריכים ללכת. ולא לפחד.
החיבור בינינו כדי להביא לתיקון כלי האדם הראשון, זה חייב להיות לפנינו, על כולם להתחבר "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"2, כמו שאומר הבורא, ולזה עלינו להיות מכוונים כמטרה הסופית, ואז לא נטעה, כמו גם בכל מיני מצבים פרטיים שיש לנו בדרך לזה.
שאלה: האם רק כאשר אנחנו בנפילה או בירידה, יש לנו את הבחירה?
הבחירה היא בזה שאני כל הזמן בוחר לחזק את הקשר שלי עם העשירייה ואת הקשר בין העשיריות לעשירייה עולמית אחת, ושכל זה קורה על ידי שהבורא מתקן אותנו ומחבר אותנו, מדביק אותנו עוד ועוד בכל צעד ושעל.
שאלה: איך להתמודד עם המצב שאני יוצא מהעבודה, שאני לא רוצה לעזוב אבל רוצה לנוח, לצאת רק לרגע?
אין דבר כזה לצאת לרגע ולחזור שוב. זה כבר פגיעה בחיבור, פגיעה באיחוד. אני לא יודע איך להגיד, אבל זה כנגד כל עניין החיבור, כי אם יש הפסק אפילו לרגע, זה כבר לא שלם. ולכן אנחנו צריכים להיזהר מאוד מאוד לא לצאת מהמחשבות הרצונות והנטיות לחיבור שלנו, כולנו יחד. להשתוקק כל הזמן להיות בנטייה למרכז החיבור בינינו.
שאלה: קטע מספר 5 הוא למעשה כל תמצית העבודה שמבוססת כולה על העבודה הפנימית ולא על פעולות חיצוניות, האם זה נכון?
ודאי שאנחנו צריכים פעולות חיצוניות אך ורק כדי להגיע לעבודה הפנימית, שיהיה לנו במה להשקיע את עצמנו ולהגיע לסדר פנימי, אבל אחרי זה, לא, אין שום קשר לעולם החיצון. הכול קורה בעולם הפנימי בינינו.
קריין: קטע 6.
"אם האדם על כל פנים לא בורח מהמערכה, היינו שלא מגלה את חטאיו ברבים, עובר זמן מה, עד שמרחמים עליו מן השמים, ונותנים לו עוד איזו התעוררות, ומקבל שוב עליה. ואז עוד פעם בא לו הרע להתווכח עמו. והולך עוד הפעם אותו סדר. והעצה היא, לא לברוח מהמעשים, שהוא היה רגיל בהם, אלא להיפך, היינו להרבות יותר מעשים.
וזה הוא יכול לעשות רק למעלה מהדעת. והאדם צריך להאמין, שבעבודה זו שהוא עושה בזמן הירידה, והוא מוסיף מעשים בחיצוניות על בסיס של למעלה מהדעת, בזה הוא עושה פסיעות גדולות להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות בה'". ועל נקודה זו אמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו מה שכתוב "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה, ופושעים יכשלו בם"."
(הרב"ש. מאמר 40 "מהו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה" 1989)
שאלה: האם ההתגברות על הרצון לברוח מגבירה את הקשר עם הבורא או שהקשר הזה מוסיף עוד כוח לחיבור?
זה אותו דבר, ככל שאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו מתקרבים לבורא. במידה שמתחזקים באמונה בבורא, אנחנו גם מתחברים בינינו. פשוט, זה הכלי וזה האור, כך זה צריך להתגלות בנו.
שאלה: מה הכוונה "לגלות את חטאיו ברבים" ומדוע זה נקרא לברוח מהמערכה?
הוא רוצה לתאר מצב שבמקום להתחבר יותר, אנחנו בורחים מזה. בורחים מלהתחבר עוד ועוד ולהזמין את הבורא שיעשה את עבודת החיבור עלינו. פשוט לא באותו כיוון של מה שהבורא צריך לעשות.
תלמיד: אז מה זה בדיוק אומר לגלות את חטאיו ברבים?
שאני רוצה לתקן. סתם לגלות את כל המיאזמות שלי, את כל הפצעים שלי, את כל הרע שיש בי ברבים, אין בזה תועלת. אלא אם אני מראה לכולם עד כמה אני מתעלה מעליהם, ובונה חיבור ביני לאחרים.
שאלה: בקטע הקודם רב"ש כותב, שהבורא הוא מחיה המתים. הבעיה שלי היא שאני מאמין בעצמי, אני מאמין במה שחכמת הקבלה מלמדת, אבל נראה לי שאני סומך רק על הכוחות שלי. יש חלק בי שלא רוצה למות, ולא רוצה להיכנע. מה אני צריך לעשות?
תשתדל להסביר לעצמך מה זה נקרא למות ולהיכנע, כלפי מי, בעזרת איזה כוחות, ולאן אתה מגיע, לאיזה מצב אתה מגיע כשאתה עושה את זה. תשתדל להסביר, ואז תראה שזה מאוד יעזור לך להתקדם.
שאלה: כתוב בקטע "והאדם צריך להאמין, שבעבודה זו שהוא עושה בזמן הירידה, והוא מוסיף מעשים בחיצוניות על בסיס של למעלה מהדעת, בזה הוא עושה פסיעות גדולות להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות בה'"." מהם ה"מעשים בחיצוניות על בסיס של למעלה מהדעת"?
אני צריך לעשות את פעולות החיבור עם החברים, עד כמה שאפשר כדי לפרסם שהפעולה הזאת היא רוחנית, ומעלה אותנו לתיקונים.
תלמיד: כתוב שהמעשים חיצוניים, למה כתוב כך?
המעשים חיצוניים כי הם נראים לעין, ובזה אני מפרסם במה אנחנו עוסקים.
קריין: קטע 7.
"התגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".
וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקיבל עכשיו דחייה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה. ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה"."
(הרב"ש. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)
תראו מה הוא כותב, זה המקום שבו בדרך כלל אנחנו טועים, ולא מוצאים את הפתרון הנכון למצבים שלנו. בכל מקום ומקום יש לנו הזדמנות להתקדם, או כביכול מצד הטוב או כביכול מצד הרע.
זה בדיוק מה שקורה לנו, נותנים לנו כל מיני מכשולים בדרך, ויש כאלה שנתקעים בהם ואומרים "כאן אי אפשר להתקדם, מספיק, עד כאן, אני חוזר לחיים הרגילים שלי או לכל מיני צורות אחרות" ויש כאלה שממשיכים ואומרים "לא, הדברים הולכים בדיוק לפי מה שכתבו המקובלים, ולכן אני מתקדם איתם יחד, קצת סבלנות, קצת לחץ, ואני הולך קדימה".
שאלה: מה זה אומר שכתוב שאנחנו צריכים לעבוד כנגד מחשבות זרות למעלה מהדעת. איך עושים את זה?
.הכי טוב שאני יכול לעשות, זה שאני שומע, מרגיש ורואה ששמים לפניי מכשולים, מכשולים במוח, מכשולים בלב, ואני מקבל את הדברים האלה, יחד עם זה שאני ממשיך הלאה. ואז המכשולים הופכים להיות העביות של המדרגה שעליה אני צריך לעלות. ככה זה. כך אנחנו עולים יותר ויותר במדרגות. זה מה שקורה לנו.
אני אקרא שוב את קטע 7.
"התגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל," היינו עביות, "אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת"." הכי טוב לא לזרוק אותן, לא להתרחק מהן כאילו הן לא קיימות, אלא להעלות אותן למעלה מהדעת.
"וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקיבל עכשיו דחייה מעבודה," כי באמת כך הוא מרגיש, שזה דוחה אותו מהעבודה, שותל בו ספקות בדרך עם החברים וכן הלאה, "אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות," חדשות "בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."
זאת אומרת, יש כאלו שאומרים "אה, זה לא בסדר, זה לא טוב, באמת טעיתי, אולי אני אלך לכיוון אחר, למקום אחר." לא, הוא צריך לראות שמהשמיים נותנים לו רצונות ומחשבות בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם לקדושה, לאותו כיוון כמו קודם. "נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה." שהוא ידבק לאותה הדרך עוד יותר, דווקא בזכות המחשבות הזרות, בזכות ההפרעות "ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה"."
(הרב"ש. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)
שאלה: במה תלויה היכולת להעלות את המחשבות הזרות למעלה מהדעת?
בהשפעה הדדית של החברים. וודאי שבשורש הנשמה, עד כמה שאדם השקיע בזה בצורה אישית לפני כן, ואולי בגלגולים הקודמים, אבל באמת זה תלוי בהשפעת החברים.
שאלה: מה זה אומר להעלות למעלה מהדעת מחשבה זרה?
ללכת למעלה ממנה. למרות שהיא צודקת, ורוצה להסיט אותי מהדרך, אני הולך עם המחשבה הזרה, אבל בדרך, כאילו היא לא מפריעה לי. עד שהכול יתחבר למקום אחד.
שאלה: איך להעביר את המחשבות והרצונות שהם נגד החיבור לצד הקדושה?
צריך רק להסתכל עליהן יותר ויותר ולראות שהן לא מנוגדות לדרך, אלא רוצים שאנחנו נלך למעלה מהן באותה הדרך. תסתכל עליהן ותראה שהן לא באות להסיט אותך מהדרך, אלא כדי שאתה תעלה מעליהן וכך תעלה עליהן כמו על מדרגות של עלייה.
שאלה: מה אפשר לעשות אם הפחד מחיבור עם החברות מורגש כאמיתי?
לדבר איתן ויחד לבקש מהבורא שיעזור. יש למי לפנות, יש קבוצה ויש בורא, אין יותר חוץ מזה בכל המציאות, בכל היקום, בכל העולמות, בכל מה שתרצי, אין יותר מהשניים, קבוצה ובורא. אז לבקש מקבוצה שכולנו נהיה יחד נשתדל לפנות לבורא, וכך אנחנו פותרים את כל הבעיות.
שאלה: מהי מטרת הקביעה שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב, האם זו הכנעה כלפי הבורא? לאן זה מוביל?
זו לא הכנעה, אלא שאנחנו רוצים להידבק אליו, להיות יחד עימו כאיש אחד בלב אחד, בגוף אחד, ואנחנו רוצים לחזור לשורש שלנו כדי לשמח אותו.
שאלה: איך לחבר את ההרגשה שאני חופשיה בעולמו של הבורא, עם אין עוד מלבדו?
ככל שאני חוזר לעשירייה ונדבק בה, בזה אני קובע שהבורא הוא אחד ושמו אחד, זאת אומרת כלי אחד, ושכולנו רוצים להיות הכלי שלו, כדי שהוא ימלא אותנו, יתגלה בנו, כי בזאת הוא ישמח מאיתנו.
שאלה: כאשר אני בנפילה קל להרגיש את הבורא, לתקשר עימו, להצדיק שאין עוד מלבדו. איך לשמור על אותה מידת הקשר עם הבורא בזמן העלייה, בזמן ההתרוממות? ולמה יש הבדל כזה?
יש הבדל בין להיות בקשר עם הבורא בזמן ירידה, ובזמן עלייה. גם בעלייה וגם בירידה יש כוחות שמרחיקים את הבורא מהאדם. בזמן הירידה האדם לא מסוגל להחזיק בגדלות הבורא, ובזמן העלייה הוא לא יכול להחזיק בגדלות של עצמו. ואז בין שני הדברים האלה יש איזה ניגוד. לכן הכי קל ונוח לאדם להיות באמצע, אבל אנחנו צריכים להשתדל להיות גם בעליות וגם בירידות באותו מצב, בדבקות בינינו, ובבורא.
אם אנחנו מגיעים לחיבור בינינו, אז לא חשוב לנו אם אנו בעליות או בירידות, כי אנו נמצאים בכלי שלנו, והוא נמצא תמיד בשלמות יחסית.
שאלה: בקטע 5 כתוב על זמן הבחירה, שצריך להתגבר ולהגיד, "עכשיו אני רואה את האמת כמה אני רחוק מהבורא". איך אדם בא להעריך את המרחק שלו מהבורא, א'- במהלך שלב ההכנה, וב'- לאחר השגת האמונה?
אדם מעריך את היחס שלו לבורא רק מתוך זה שהוא מחובר לעשירייה שלו, ובזה הוא מודד. במידת הצמידות שלו עם החברים. עד כמה הוא צמוד לחברים, לפי זה הוא מודד, כי ברוחניות אין מכשירי מדידה, המכשירים הם הספירות שלנו, הכלים שיש בין הנבראים. ולכן ככל שאנחנו מצטרפים בינינו, כך אנחנו מודדים כמה דבקות יש לנו עם הבורא.
שאלה: לפי קטע 5. האם אני יכולה להבין שעבודת ההשפעה חייבת להיות חזקה יותר במחשבה מאשר בפעולה. מדוע?
את זה עוד נברר, עכשיו קשה לנו למדוד את זה במחשבה או בפעולה, זה עוד לפנינו.
(סוף השיעור)