שיעור ערב 30.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

קודם כל אנחנו רוצים לשלוח ד"ש לקבוצת איטליה, שהם התחברו יחד עם הנציגים שלנו שם ברומא. נקוה שנראה אותם כך כל הזמן כאלה גדולים, שמחים, עשירים, מאושרים. יפה מאוד.

מה הייתה השאלה האחרונה?

שאלה: איך ממצב הריקנות אנחנו עולים לרוממות ה' למצב למעלה מהדעת?

אני לא שמעתי מה שאתם עניתם, אבל הייתי אומר כך, שממצב הריקנות האמיתית אדם לא יכול לעלות. כי הריקנות האמיתית הזאת היא גילוי חלל חדש שהתרוקן בזמן שבירת האדם הראשון, והאדם צריך לתקן אותו ולמלא אותו באור הדבקות. לכן אין לנו שום כוח, שום אמצעי. במסגרת העולם הזה שאנחנו נמצאים, על ידי הכוחות האלה, אין לתקן את החלל הרוחני הזה. בכלים רוחניים אנחנו עוד לא נמצאים.

מה זאת אומרת עוד לא נמצאים? אפילו שהיינו נמצאים כבר ברוחניות, בדרגות רוחניות, לא חשוב איזה, גם לא היינו יכולים לתקן את החלל הזה שנגלה, וכך כל פעם, מפני שאלו כלים שאין לנו, הוא נגלה עכשיו. ומדרגה לדרגה "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", זאת אומרת הרצונות האלה השבורים מתגלים אחד אחד יותר ויותר. ולכן גם הניסיון שלנו הקודם לא יעזור. רק "אין חכם כבעל ניסיון" הכוונה היא על זה שיש לנו תהליכים שאנחנו צריכים לקבוע, אבל לא שיש לנו כוחות ושכל לתקן את החללים האלה שמתגלים, זאת אומרת הרשימות השבורות.

ולכן כאן יש לנו עניין שרק בעולם הזה שאנחנו נמצאים, בקבוצה גופנית, פיסית, בכל מיני מערכות כאלו, דווקא בזה אנחנו צריכים להשתמש כדי לעלות מדרגה לדרגה. אז אנחנו מבינים למה אנחנו צריכים את המציאות הזאת, שנפלתי ריק, אין שום דבר, אין לי מה להוציא מהעבר, אין לי שום דבר מהעתיד, אני לא יכול לעבור מדרגה לדרגה, לדרגה השבורה, אין סיכוי שאני אבין בה משהו, אראה בה משהו. אם באמת מתגלה הרשימו השבור, אני יכול רק לעשות דבר אחד, שוב להתחיל עבודה מחדש מה שנקרא, להתכלל בקבוצה, לאחד אותם, להשתדל כמה שאפשר להתכלל בהם, לחבר אותם, לעשות איתם יחד כל מיני פעולות, להביא מאור המחזיר למוטב ו"ה' יגמור בעדי".

לכן, עד שאנחנו לא נגמור את כל התיקונים אנחנו לא מתפטרים מהעולם הזה, כי המערכת הזאת הכרחית שהיא תהיה. כי בזמן שמתגלה חלל חדש, רשימו שבור חדש בתור שצריך להתגלות, אין לי שום דבר חוץ מלהתחיל לקבץ את עצמי עם הקבוצה, ומתוך החיבור כך לעלות לכוחות החדשים וכך כל פעם.

תלמיד: כשאדם במצב הזה, זה מצב נורא, אתה לא מרגיש טעם בכלום, כאילו אין רוחניות.

יש רוחניות, רק אתה רואה שהרוחניות היא לא בשבילך, שאתה לא מסוגל, שלא עשית שום דבר בעבר, שאין לך שום סיכוי להגיע אליו בעתיד. אתה מגלה את השבירה. זה יפה.

תלמיד: כן אבל זה ממש ריק, כל מה שהיה ריק.

נכון.

תלמיד: אז גם הקבוצה אותו דבר, אתה מרגיש שכאילו זה כלום. לא מרגיש שזה גדול שזה יציל אותך.

זה נכון. אם היית מרגיש, אתה כבר מתחיל לא מאפס.

תלמיד: אתה כאילו מרגיש, מה אני עושה פה בכלל, מה אני קשור לזה.

"טוב לי מותי מחיי".

תלמיד: כן, ממש.

מצוין. רק לא נותנים לך למות. אין דבר כזה שבמקום כזה, במקרה כזה אתה תוכל למות. רק תבקש, לא יעזור לך.

תלמיד: אז איך חוזרים?

מה שלא עושה השכל עושה הזמן. מה זה נקרא זמן? מספר הפעולות שצריכות לעבור עליך, התרשמויות, שאתה מבין, אתה נזכר שחוץ מקבוצה אין לך כלום, אבל קבוצה יש לי, "איזה יופי, יש לי קבוצה". אז אתה מתחיל להעריך אותם לפי גודל הנפילה שקיבלת עכשיו, שזו לא נפילה, זו מדרגה חדשה לא מתוקנת, ואתה מבין שעל ידי הקבוצה כשאתה תיכנס בהם ותיפול על הידיים שלהם ותתכלל איתם, על ידי זה הם יצילו אותך.

לכן המצב הגשמי של החיבור שלנו, עשירייה, מרכז עשירייה, הוא כל כך חשוב כדי להיכנס לסולם. אם אנחנו לא נאתר את כול המערכת הזאת, נתרגל אליה קצת, נבין, נרגיש איפה זה מרכז העשירייה, הקבוצה, אני בתוכה, אנחנו יחד, אם לא תהיה לי בפנים תבנית כזאת, מודל של החיבור, אני לא אוכל לקבל שום רשימו שבור.

יש לי כאלה, אתה יודע, אבל מה שהיה לי עד כה היו לי כל מיני אכזבות גשמיות. שרציתי משהו להשיג ולא הלך לי, ושוב רציתי להשיג, פעם מהרגשה, פעם מהשגה, ממוחא ומליבא, אבל זה לא רוחניות. כאן אם אני נכלל ברשימו השבור הנכון, אני לא יכול לקום אלא רק דרך חיבור עם עשירייה. ואותו מודל של העשירייה, אותה צורה, תבנית, היא צריכה להתחיל לחיות בי וכל פעם להתברר יותר ויותר. לכן המציאות שאנחנו נמצאים בעולם הזה היא כל כך חשובה.

תלמיד: יוצא שאם האדם לא נמצא בעולם הזה, הוא לא יכול כאילו לעבור את המדרגות.

שם זה משהו אחר. מה שאדם מרגיש אחרי שכביכול לפי ידיעתנו הוא נפטר מהגוף שלו, נראה מה שקורה. זה כבר לא שייך לחכמת הקבלה הזאת שאנחנו עכשיו לומדים, יש המשך.

אז התשובה היא כזאת על זה שאדם מרגיש את הריקנות.

איך הייתה השאלה?

שאלה: איך ממצב הריקנות אנחנו עולים לרוממות ה', למצב למעלה מהדעת?

דרך התכללות בעשירייה בלבד.

שאלה: מה זה נקרא ליפול לידי החברים?

אני לא כל כך נופל לידי החברים, אני בא עם הריקנות שלי כעם נכס. זה כלי ריק שהוא מוכן לתיקון. אני רוצה לקבל תוספת כוח וזה כוח שאין לי. אני לא בא מתוך חולשה, אני בא מתוך זה שעכשיו אני צריך את כוח הקבוצה. לא שאני בא כי אני לא יכול להשיג באיזשהו מקום, אז תעזרו לי אתם שאני אשיג את זה כאן. אני בא מפני שרק כאן בקבוצה אני יכול להשיג את הכוח הזה, רק מתוך חיבור. לכן אני שמח להביא את החיסרון שלי לקבוצה, ודרך אגב הם לא צריכים לדעת על זה, זו עבודה פרטית בתוך הקבוצה שלי. אם כן, אנחנו יכולים על זה לדבר, אבל זו לא חובה שאני אדבר על המצבים הפרטיים שלי.

תלמיד: אמרת שחוץ מהקבוצה אין לך שום דבר. אתה חייב ליפול על הידיים של החברים והם יעזרו לך.

כן. אני בא אליהם ואני מרגיש שאני ללא כוחות, ואת הכוח הזה אני צריך לקבל מהחברה. אני מביא לחברה רשימו שלי ריקן, חדש מהשבירה. ואז מתוך זה שאנחנו מתחברים אני מוציא משם כוחות חדשים, הבחנות וכך אני מתעלה, מתקן את הרשימו. וזה לא מהר, זה יכול לקחת כמה ימים עד שאני מתקן אותו, שלאט לאט אני רואה איך אני חוזר מתוך הנפילה הזאת למצב יותר ויותר נעלה.

הנפילה הזאת היא מיוחדת. אני לא נמצא במצב שאני מקלל את הבורא. יכול להיות, בדרך כלל זה כך. אני לא נמצא במצב שאני מקלל את הקבוצה, שאני לא רוצה את הדרך או משהו. אני מבין שאני נמצא בגילוי הכלי השבור החדש, שפרוסה אחר פרוסה כך צריך הכלי הזה להתגלות, ואני בהתאם לזה אתכלל יותר ויותר בקבוצה, ואחר כך יותר ויותר עם הבורא שבתוך הקבוצה שיתגלה לפניי כך, וכך נטפל בשבירה.

תלמיד: איך להיות בטוח בזה שכשאני אגיע למצב כזה ואפול לידי החברים, החברים לא ישחררו את הידיים האלה?

אתה לא צריך שום דבר לדרוש מהם, הם אפילו לא צריכים לדעת שאתה עובד ככה. הם צריכים יחד איתך לעבוד בכללות על חיבור בקבוצה. שהקבוצה בכללות תהיה מוכנה לקבל כל אחד ואחד שנופל והיא מספקת לו עזרה. היא גם לא צריכה לדון על זה שמספקים לו עזרה או לא ואיזו עזרה, באיזה מצב הוא נמצא, הבורא עושה את העבודה, אנחנו רק צריכים להביא לו את הערבות שלנו.

שאלה: מה הסימן שאדם עבר מריקנות לרוממות, זה שינוי במצב רוח?

גם במצב רוח, אבל זה לא חובה. הוא יכול להיות שמח מזה שהוא עובר את המצבים האלה גם בירידה וגם בעליה. אלא השינויים, הוא מבין מה שקורה לו, הוא מבין שהוא מיואש מכוחותיו וזה בירידה. וכשמתחיל לחזור להכרה, שזה הכול בא מהבורא והכול כדי שהוא יעלה דרך התחברות לעשירייה, ואיך הוא צריך להתכלל בהם יותר ולקבל מהם כוחות חדשים, שזה ערבות, הכוח הכללי של העשירייה, אז הכוח הזה עוזר לו להתחיל ליישם נכון את החלל הזה שנעשה בו.

תלמיד: אז מה מצטרף פה לתהליך, הסכמה של האדם למה שעובר עליו?

בהתחלה נניח שהוא לא יודע מה לעשות. בתחילת הירידה הזאת, אם אפשר להגיד ירידה, בתחילת גילוי החלל, המקום השבור, הוא מרגיש את עצמו בחוסר אונים, זה ברור. כי אין לו מה לעשות, אלה השלבים. אני לא רוצה עכשיו לדבר על זה כי זה רק יבלבל אתכם.

יש כאן המון שלבים. אחר כך זה יהיה עיבור, יניקה, מוחין, ממש מימוש הרשימו. לאט לאט, אבל אנחנו כבר נוגעים בדברים כאלה ואני שמח לדבר עליהם מפני שאתם כאן תוכלו לקשור את עצמכם עם העשירייה ועם הפעולה הרוחנית ממש.

קריין: אנחנו נקרא שוב קטעים נבחרים בנושא "העבודה באמונה למעלה מהדעת". קטע מספר 15 מתוך רב"ש ב' "הנרות הללו קדש הם".

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

אנחנו צריכים להשתדל לגלות את הנקודה הזאת, שאני לא רוצה לקבל גילוי אלא אני רוצה לקבל כוח להשפיע, שזה בשבילי כבר דבר יותר חשוב מידיעה. כוח ההשפעה יותר חשוב מכוח הידיעה. זה נקרא שהמאור המחזיר למוטב כבר השפיע עלי בצורה שאני כבר מתקרב באמת לפעולות רוחניות.

שאלה: בהתחלה בן אדם מאמין בשכר ועונש, שאם לא יעשה כך אז יקבל כך, או לא יקבל כך. ומה השלב הבא?

זה תמיד שכר ועונש, רק שכר ועונש מתחלפים למשהו אחר. זה כמו עם החיות או עם ילדים קטנים, "אתה תעשה לי את זה, אני אתן לך סוכריה", "אתה תעשה את זה, אני אתן לך מתנה כזאת". עד שהוא מתחיל לראות מהעבודה שלו שהוא מבצע ומקבל עליה שכר, שהוא רוצה שכר אחר, כבר לא סוכריות, וכך כל פעם השכר משתנה.

תלמיד: אז השכר יהיה לא לדעת את החכמה הזאת אלא כוח השפעה?

לא, לדעת את החכמה זה משהו אחר. גם מה זה נקרא לדעת? שאני נכלל עמה, שהיא חיה בי, שאני נמצא בכל מיני חלקים, רצונות, מחשבות, פעולות שהן כולן מצטברות בי ובונות אותי למערכת שלמה שמתוכה אני יכול להשפיע, לחבר את הכול וכן הלאה.

תלמיד: לצורך מה?

לצורך השפעה. לאט לאט אני מתחיל לכבד את כוח ההשפעה.

תלמיד: אז השכר יהיה לצורך השפעה?

כן.

תלמיד: ומה יהיה העונש?

שאתה לא תקבל יכולת להשפיע.

תלמיד: איך זה יכול להיות?

אם תבצע פעולות שהן לא על מנת להשפיע, אז לא ייצא לך שכר מהן, שאתה מגלה דבקות בבורא. אתה לא מגלה, אתה לא מתקרב, וזה בשבילך העונש הגדול ביותר. שלא מתגלה בך, בפנים, מערכת שנקראת הבורא.

תלמיד: איך יכול להיות שתבקש כוח להשפיע ולא תקבל?

אם הבקשה שלך היא לא שלמה, אז אתה לא תקבל.

תלמיד: יש מידות. אני לא יכול להיות עכשיו בגמר תיקון.

לפי הדרגות שלך.

תלמיד: אז לפי המידה שלי כרגע, אני עושה את כל מה שביכולתי.

כנראה שעוד לא.

תלמיד: אני מתכוון לפי החשבונות שלי כרגע, עכשיו.

לפי החשבונות שלך אתה עושה את מה שאתה חושב שזה מספיק, אבל לא לפי החשבונות שלך אלא לפי מצבך זה לא מספיק.

תלמיד: אפשר לברר את מצבי?

תברר. יש לך מאמן, ולפי החשבון שלך מספיק לך להרים משקולות מאתיים פעמים. אבל לפי המאמן שלך אתה צריך להרים חמש מאות פעמים, לא מאתיים. ככה זה. יש את החשבון שלך ויש חשבון מלמעלה. החשבון מלמעלה הוא הגבלה שעושים עליך כדי שתיכנס למדרגה יותר עליונה.

אתה יכול להגיד, אני לא רוצה, ככה, ככה. זה עניינך, בבקשה, אין אונס, אבל אתה לא נכנס. עד שלא תבצע את כל הפעולות הנדרשות שאז פותחים לך את הדרך לאור, לעל מנת להשפיע.

תלמיד: הכוונה שלי, שלפי המידה שמתגלה לי כרגע עשיתי את מה שיכולתי, ואת מה שאומרים לי שזה להשפיע ולהוציא איזה מסר של חיבור.

כאן צריך לעשות בלי חשבונות.

תלמיד: לא תוצאות, אני מדבר על הפעולה עצמה. אם רציתי כוח להשפיע למה לא קיבלתי?

כי כנראה שאתה לא יכול להשתמש בו. אתה מבקש כוח להרים חמש מאות קילו, ולא מקבל. למה? כי לא מתאים לך עדיין. זה כמו שלילד הקטן, אין לו מספיק כוחות. למה? כי אם יהיו לו כוחות כמו לגדול אז הוא יהרוס את הכול. לכן לפי השכל נותנים לו יכולת.

תלמיד: אז מה שצריך זה כוח שיגדיל אותי בלי להרוס את הכול?

לא, את זה עושים מהשמיים. זה כוח ההגבלה, הוא נמצא. זה המסך, מחסום, שאם יש לך אפשרות להתגבר עליו אז אתה נכנס, אם לא לא. זה כל הדירוג של המדרגות.

שאלה: אני מבין שלאדם אין כוח להשפיע והוא מבקש כוח להשפיע. למה בקטע כתוב שצריך גם לבקש לעשות את זה בשמחה?

אם זה לא בשמחה אתה נמצא בניגוד עם הבורא. הרצון שלך לא מקבל את הדברים האלה, אלא רק מתוך הרצון לקבל, ולא מתוך הרצון להשפיע. השפעה מלווה בשמחה.

תלמיד: אבל אם אני מבין נכון, זה בא מהתגברות. אז התגברות ישר מביאה שמחה?

מה זה נקרא התגברות אני לא יודע. ולמה התגברות זו לא שמחה?

תלמיד: לא יודע. לא בא לי, אני גורר את עצמי.

הבעיה היא שמי שנמצא בינתיים בעל מנת לקבל אז בשבילו זה לטורח. אין מה לעשות. יבוא הזמן ואתה תראה שדווקא ההתגברות מביאה שמחה וכל הבירורים האלה מביאים שמחה. ודווקא לשמחה הזאת אתה רוצה להגיע ואתה שמח בזה שאתה נמצא בבירורים האלו, כי בכל זה אתה כבר נמצא בעל מנת להשפיע.

קריין: קטע מס' 16, מתוך מאמרי "שמעתי", בעל הסולם, מאמר צ"ו, "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה"

"תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש. כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה. ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הוודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול."

(בעל הסולם. שמעתי. צו. "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה")

אנחנו צריכים לעשות תרגילים. שאדם מקבל ירידה במצב רוח, בחוסר ידיעה, במשהו, הוא משתדל להחזיק את עצמו כל הזמן בצורה כאילו שהוא נמצא בטופ, בשמחה, בידיעה, בהבנה, בהרגשה, בחיבור, ממש כל הזמן, כל הזמן במצב כזה, מלא מלא מלא. והתרגילים האלו הם מאוד עוזרים.

כשבאה מלמעלה באמת ירידה, היא מרוקנת את האדם, לא יעזרו לנו שום הכנות, אבל ההכנה הזאת שאני כל הזמן רוצה ועד כמה שאני משתדל להיות באור האמונה, זה חובה. אז אנחנו באמת מתקדמים בצעדים ממשיים ולא שנמצאים כמו ילד נודניק שכל הזמן בוכה שחסר לו משהו וממש כל הזמן מוציא את הנשמה מההורים. אז להשתדל להיות בהחלט גברים, בהתגברות, בכל צורה, בכל מצב.

שאלה: זה אומר שכשאדם נמצא ממש בשפל, אין לו גדלות הבורא, אין לו גם השגת הבורא, אין לו כלום.

אז מה? אז אין. מאיפה מקבל את זה?

תלמיד: מהבורא.

אז מה הבעיה? אז אתה מקבל את זה מהבורא, בסדר. מגיע לך או לא מגיע לך, לא חשוב, מה שאתה מקבל מהבורא אתה צריך להעריך כאילו זאת המתנה הכי גדולה.

תלמיד: ואז מה הוא מבקש מהבורא?

שום דבר. מה הוא מבקש? מה הוא צריך לבקש אם הוא שמח ויש לו הכול.

תלמיד: לא, פה הוא כותב בקטע הקודם שהוא מבקש שיהיה לו כוח להשפיע.

זה כן. זה נכון, אתה צודק. לא ידעתי שתשאל ככה.

תלמיד: מה זה לבקש כוח להשפיע בלי גדלות?

שלא חסר לך כלום חוץ מכוח להשפיע. והכוח להשפיע תלוי בכמה שהבורא גדול בעיניך מכל הדברים האחרים. שרק הוא לפניך וגדול. אם זה יהיה כך, אתה תרצה להשפיע לו.

תלמיד: אבל הוא אומר, אני לא מבקש גדלות הבורא, שכאילו יראה אותו גדול כך כתוב, "אין הוא מבקש מה' שיראה גדלותו".

כן. אלא מה?

תלמיד: אלא שיהיה רק כוח להשפיע.

כן. איך? כי הבורא לא מתגלה אלא כשהאדם ירצה להשפיע לו כאילו שהוא מלך גדול. לא לפי הידיעה, כי אחרת זה יהיה על מנת לקבל. יש עניין להשפיע לבורא שאתה רואה שהוא גדול ואז אתה נכנע כמו כל אחד ואחד מתוך האגו שלך, בזה אתה עובד בעבודת פרעה, מלך של כל העולם ואתה משתחווה. זהו, מתוך זה שזה גלוי.

הבורא זה מלך לא גלוי, שאתה רוצה לעבוד אותו מתוך שאתה מתחיל לצייר לעצמך את הכוח הזה. בזה צריך לבוא אור האמונה.

תלמיד: את זה אדם מבקש מה'.

כן, מבקש רק דבר אחד. אני לא יודע מה זה, רק תן לי אפשרות להשפיע.

תלמיד: מה זה להשפיע?

מה זה להשפיע? זאת אומרת לחשוב עליך בלי להתחשב עם עצמי.

תלמיד: לחשוב עליך בלי להתחשב בעצמי זה אומר להתנתק מעצמי. גם את זה אני מבקש?

נגיד גם כן.

אתה תשאל עוד אלף שאלות, זה לא יעזור לך. אתה צריך כל הזמן להיות בזה, ואז תקבל תשובות ולא ממני.

קריין: כן. מתוך רב"ש ג', "קידוש החודש".

"האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי."

(רב"ש - ג'. מאמר 21 "קידוש החודש")

אני מבקש, ממליץ, מאחל לכם, תנסו את המצבים האלה שהוא כותב לנו להמחיש, להרגיש אותם בפנים שאתם נמצאים בהם. המאמצים האלה דווקא הם בונים לנו את המדרגה. את המאמצים [שעליהם] הוא כותב אני רוצה לבנות בי. הדברים רעים, הדברים טובים, נעימים, לא נעימים, לא חשוב, אני רוצה את כולם, את כל המצבים האלה ממש לבנות ואז אני אתקדם אליהם בפועל.

סדנה

"אין עוד מלבדו". כל מצב ומצב מגיע ממנו. למה אני לא מרוצה ממה שאני מקבל ממנו? אני לא רואה כאן אף פרצוף מרוצה מהחיים, למה? תענו דרך הקבוצה לבורא. הבורא נמצא במרכז הקבוצה, אתם צריכים לענות לו. למה אני לא מרוצה ממך?

*

מה חסר לי כדי להיות מרוצה מהבורא? דרך מרכז הקבוצה אני פונה אליו. מה חסר לי כדי להיות מרוצה ממך? "אתה רוצה שאני אהיה מרוצה ממך, בבקשה. ספק לי זה וזה".

*

קריין: קטע מספר 18 מתוך בעל הסולם "שמעתי" מאמר פ"ג, "ענין ו' ימינית, ו' שמאלית".

"בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכל הוא עושה למעלה מהדעת. נמצא, שאינו צריך לשום מוחין, שעמהם יהיה עובד ה'. ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". ששלחן הוא כמו "ושלחה", היינו יציאה לחוץ מהעבודה. שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שע"י הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים. וזה סוד מה שכתוב "השולחן, אשר לפני ה'". שדוקא על ידי זה הוא מקבל את הפני ה'. וזה ענין אשר הוא מכניע כל הדינין, אפילו הדינין היותר גדולים, היות שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים בכל הזמנים. היינו, שתמיד הוא מוציא לעצמו מקום עבודה, בסוד מה שכתוב, שר' שמעון בר יוחאי אמר "לית אתר לאתטמרא מינך [אין מקום להסתתר ממך]"."

(בעל הסולם. שמעתי. פג. "ענין ו' ימינית, ו' שמאלית")

קריין: נקרא שוב.

"בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכל הוא עושה למעלה מהדעת. נמצא, שאינו צריך לשום מוחין, שעמהם יהיה עובד ה'." דווקא לעבודה הרוחנית לא צריכים שום חכמה, שום שכל. ממש כלום. יש לנו בכל תא ותא שכל, מוח שמנהל את התא. רק את זה אנחנו צריכים, רק מוח ששייך לפעולות, ולא למסקנות כלליות. שום דבר. העבודה צריכה להיות מאוד פשוטה. על השטח בלבד. "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.". ככה זה. כן. "ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". ששלחן הוא כמו "ושלחה", היינו יציאה לחוץ מהעבודה. שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שע"י הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים. וזה סוד מה שכתוב "השולחן, אשר לפני ה'". שדוקא על ידי זה הוא מקבל את הפני ה'. וזה ענין אשר הוא מכניע כל הדינין, אפילו הדינין היותר גדולים, היות שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים בכל הזמנים. היינו, שתמיד הוא מוציא לעצמו מקום עבודה, בסוד מה שכתוב, שר' שמעון בר יוחאי אמר "לית אתר לאתטמרא מינך [אין מקום להסתתר ממך]"."

(בעל הסולם. שמעתי. פג. "ענין ו' ימינית, ו' שמאלית")

אתם יודעים, אפשר לצייר ציור מצד הנגטיב ומצד הפוזיטיב. לקחת נגיד עיפרון ולהתחיל לצייר שחור על גבי לבן. ואפשר ההפך. זאת אומרת, לבן על גבי שחור, זאת אומרת לקחת את השחור ורק לעשות לבן והשחור כבר נמצא. זאת אומרת, יש כאן שני דברים. מפני שאנחנו מגיעים מהרצון לקבל, אז אנחנו עושים עבודה הפוכה. וזה מה שאנחנו לא כל כך מבינים.

אין לי כושר דיבור כאן להסביר, אבל זה יוצא ככה.

בקיצור, לא מציירים בצורה אמיתית כי אין לנו כוחות, אין לנו אור, אין לנו כלום, אלא אנחנו ההפך, מגיעים לאותו הציור רק מצורת החושך. ולכן, זה לא כל כך מובן. אבל כשמתחילים לתפוס את העיקרון זה נראה מאוד יפה, פשוט ומובן איך אנחנו הולכים לקראת ציור הבורא.

תלמיד: אמרת שלא צריך לעבודת ה' שכל.

לא. כאן כתוב וגם בהרבה מקומות.

תלמיד: אז מה צריך?

מה צריך לעבודת ה'? רק לקנות רצון. ורצון קונים מהסביבה. רקc התכללות בסביבה. וכל הזמן לדאוג שיהיה כוח התמדה. עקשנות. זה העיקר. להיות הכי טיפש, אבל הכי עקשן. זו הצלחה. כי מי שחכם יש לו בעיה. הולך לפי החכמות שלו שהן תמיד הפוכות מהאמת. כי כל החכמות צומחות מתוך הרצון לקבל. ואתם יכולים לראות כאן אנשים שכל עוד הם לא מפילים את עצמם למטה מהדעת, הם לא יכולים לעלות למעלה מהדעת.

תלמיד: לא הבנתי את המשפט הזה "בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר,". גדלות הבורא הוא לא צריך?

כן. כדי לעבוד את ה' הוא צריך רק דבר אחד, שתהיה לו אפשרות להשפיע לבורא.

תלמיד: הוא צריך הרבה. הוא צריך סביבה, הוא צריך להשקיע. הוא צריך המון כדי להגיע. אני לא מבין מה זה, שבכל המצבים הוא יכול להיות עובד ה' כי הוא לא צריך לשום דבר?

אם הוא רוצה יש לו הכול. הוא לא יכול להגיד שחסר לו משהו מטעם שכך נולד, שכך הכינו אותו. עד לרגע זה מה שהיה, הכול היה לו כדי לעשות את הצעד הבא.

תלמיד: איך רוכשים עקשנות?

על ידי פחד לברוח. והאדם מתחיל לקבל כאלו אכזבות, איפה אני? מי אני? איזה זקן אני כבר, או לא כל כך זקן, לא חשוב, אבל בכל זאת, מה איתי? מה קורה? ובסופו של דבר, להגיע למצב של חפץ חסד. זה מה שאני מסוגל. עד כה זה מה שהבורא עשה איתי. רק להכניע את עצמי יותר ויותר. לראות בזה, לא שאתה מסכים עם זה, אתה רוצה להיות בכל הכוח, אבל להסכים עם מה שקורה לך.

שוב, במה שקורה לך אתה מסכים מפני שאתה מקבל את זה מהבורא, ומצדך אתה רוצה לתקן את כל המציאות.

אתם תקבלו את זה. זאת הכוונה שמגיעה מלמעלה. לזה אני לא דואג. מי שנמצא איתנו שנים הוא כבר נמצא. רק להמשיך.

שאלה: ההכנעה של הצוררים, מה פה עבודה בהכנעת הדינים, אפילו הדינים הגדולים יותר?

אני נמצא למטה מהם. אני לא דורש שום דבר. אני לא צריך שום דבר, רק לעשות איזה פעולות הקטנות ביותר שבהן, על ידן אני מבצע מה שאני מסוגל. על מה שהבורא נותן אני אומר "ברוך ה'. תודה רבה". ואני מבצע אותן בהכנעה.

תלמיד: כי אני מרגיש שיש משהו שהוא מתפספס פה, הוא כותב שזה קל, וגם במילים שלך זה נשמע איזה שינוי תפיסה כלפי הצוררים האלו. למה זה נראה קשה, והמקובלים אומרים שזה דבר קל, ומה הכוונה שאני נמצא למטה מהצוררים?

מי מעמיד לפני את כל הצוררים האלה, כל המכשולים האלו? הבורא. מה אני צריך לעשות כנגד זה? רק בשמו לעמוד נגדם. זאת אומרת, מה אני צריך? אם הם נמצאים לפני כקושיות, כבעיות, [דברים] מפחידים למיניהם, אז אני צריך להעלות גדלות הבורא בעיני יותר מהם. זו העבודה שלי. במה אני יכול לנצח? רק בזה.

תלמיד: אז למה זה נראה, למה זה נראה קשה וזה בעצם קל?

זה קל. תלוי באיזה מצב אתה נמצא. מה הכנת למצבים האלו. אם יש לך סביבה, עם כל מה שיש לנו, ואתה משתמש בזה בצורה נכונה, זה באמת קל. אתה נופל, מתעקש, אתה מתעורר, אתה מתחיל להשתמש נכון במה שיש לך, הקבוצה, לימוד והכול, ואתה קם ומצליח. זאת אומרת, אתה רואה איך אתה על ידם דווקא מעלה את עצמך, עולה מדרגה לדרגה, כי בשביל מה הבורא שולח אותם?

תלמיד: ואיך לא ליפול בעבודה הזו לכזה של "ברוך ה'. הכול לטובה"?

אתה לא יכול להישאר בזה. אצלנו אי אפשר. אצלנו יש רק מקום למי שהולך להתקדם. מי שלא, החברה פולטת אותו.

תלמיד: אבל איך אדם בודק את עצמו שהוא באמת נמצא בעבודה הזו של למעלה מהדעת, של ההפרעות שמגיעות לו?

אם הוא רוצה להגדיל את גדלות הבורא בעיניו למעלה מההפרעות זה נקרא שהוא הולך למעלה מהדעת, נגיד בינתיים, ולמעלה מהדעת יש לך כל את המדרגות בכל מדרגה ומדרגה. ככה זה.

תלמיד: מה העבודה, זאת אומרת בעזרת העשירייה אני מקבל את ההבחנה שזה מטרתי, שזה מאין עוד מלבדו, אותה ההפרעה?

כן.

תלמיד: ומה אז, מה משם? קבעתי שאין עוד מלבדו, מה עכשיו?

אין, אתה לא צריך יותר כלום, אם אתה שואל מה עכשיו, סימן שלא קבעת כלום.

תלמיד: אבל אני צריך להתקדם.

אתה צריך לראות אותו או להכיר אותו, להרגיש. אם אתה קובע אתה לא צריך יותר כלום, "על סמך מה אתה קובע", אני לא מבין מה שאתה אומר, זאת שאלה שאין לה מקום. מה זה נקרא "אני קובע שאין עוד מלבדו", אמרת את זה ככה? או מה זה נקרא לקבוע?

תלמיד: מגיע מצב של חושך, ריקנות, חלל חדש מתגלה, עכשיו ברגע הראשון אדם לא יכול לקבוע כלום, הוא נמצא בו במצב הזה, ואז מגיעה לו איזו הבחנה שכנראה דרך החברים אולי הוא יוכל לקבוע שאין עוד מלבדו, שהמצב הזה מגיע לו ממנו, מה עכשיו?

מה עכשיו? זהו. אם אתה עכשיו נכלל באין עוד מלבדו אז זה מה שאתה מגלה או מרגיש או חושב. אני לא מבין מה אתה שואל אותי.

תלמיד: אני שואל רק מה העבודה, זאת אומרת רק להמשיך ולאחוז במצב הזה?

העבודה מתבצעת לפי החיסרון, אני לא יודע מה החיסרון שמתגלה בך, אני לא יודע מה אתה שואל. אתה בעצמך לא יודע.

תלמיד: אני שואל מה שלבי העבודה, בעבודה שאנחנו אומרים עבודה למעלה מהדעת?

לפי החיסרון שמתגלה לך. אם אין חיסרון אין עבודה אין יותר המשך.

תלמיד: ואיך לפתח את החיסרון הנכון?

התכללות. אך ורק. מאין ברירה אתם תגיעו למצבים הנכונים.

שאלה: יוצא שככל שאנחנו יותר מתקדמים בלימוד, אם אתה רוצה באמת להתקדם הכול זה בהשפעה, הכול בלמעלה מהדעת וברור שיש פה איזה תהליך של האור שצריך לקרות לך, כל המאור שהוא יעשה בנו את השינויים אבל עדיין איך אתה מתקדם, איך אתה הולך נכון, כי אתה כולך דבוק בתוך הרצון לקבל, מאיפה אתה מביא את הכלים האלה?

דרך ההתכללות בעשירייה, אתה מקבל ממרכז העשירייה את המאור המחזיר למוטב שהוא מעורר בך את הקשר דרך העשירייה לבורא ולא אחרת, ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא. אם אתה לא עובד עם השלישייה הזאת, אני, קבוצה, בורא אין לך סיכוי בכלל לגלות משהו נכון.

תלמיד: אז למה מביאה אותך ההתכללות בעשירייה, היא מביאה להשפעת המאור?

לא, בשביל מה אתה נכלל בעשירייה?

תלמיד: כי דרכה אתה יכול להגיע לקשר עם הבורא.

בשביל מה אתה צריך קשר עם הבורא?

תלמיד: כדי להגיע לדבקות, כדי שתהיה יכולת להשפיע.

יכולת להשפיע. אז בזה התחלת, מה הבעיה? אז כדי שתהיה לך אפשרות להשפיע, אתה נכלל בעשירייה, אתה משפיע דרך העשירייה ואז נפתח לך רצון, יכולת להשפיע לסך הכול מה שנמצא בתוך העשירייה שזה נקרא בורא. הכוח של העשירייה האינטגראלי יחד, זה הבורא.

תלמיד: אבל אתה עדיין קשור לרצון לקבל שלך, תוך שנייה אפשר להוציא ממך את האוויר.

זה עד גמר הסולם, ככה זה.

תלמיד: האם אנחנו בעשירייה, לא יכולים איכשהו שיהיה לנו כוח מסוים, לא ליפול להשפעת הרצון לקבל בכל פעם שהוא מתגלה?

לא, לא יכולים. אם היינו יכולים לא ליפול לרצון לקבל, אז לא היינו יכולים להתקדם.

תלמיד: מה הדבר הזה שאנחנו מוסיפים את הבורא לעבודה שלנו בעשירייה? איך עושים את זה?

מרכז הקבוצה בסך הכול. הבורא זה הכולל מכל החיבורים שלנו.

תלמיד: מאיפה זה מגיע שפתאום יש בורא מתוך המאמצים שלנו?

בסך הכול הסכום של כל המאמצים שלנו, זה הבורא, בוא וראה.

תלמיד: מה זה השלישייה, ישראל אורייתא קוב"ה?

שאתה בונה במרכז עשירייה רצון לגלות סך הכול כוח משותף, שאתם מקבלים אותו כעליון מעליכם והוא נקרא בורא.

תלמיד: האם התוצאה מכל המאמצים שלנו צריכה להיות שיהיה לנו רצון משותף שיוביל אותנו?

כן.

תלמיד: וזה נקרא שיש לנו בורא?

כן. יש כאן ודאי עוד גילויים מיוחדים שמלווים את העניין, אבל זה סך הכול.

קריין: קטע מספר 19 מתוך, "שמעתי" רי"ט, "עניין מסירות נפש".

"עיקר העבדות, שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשיה ועשיה, שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות. אם כן, מה יהיה שתעבוד. אז כיון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשיה שהוא עושה הוא מרגיש יסורים נוראים, יען שהגוף מורגל, שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה: או לעצמו, או לאחרים. ובזמן הקטנות, אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשיו שום תענוג בהעבדות. וכן אינו מאמין שיהא טובה לאחרים, יען כיון שאינו חשוב לעצמו. אם כן מה הנאה יהיה מזה לאחרים? אזי היסורים קשים. ועד כמה שהוא עובד, באותה השיעור נתרבה היסורים. עד שנתקבצו היסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא ית' מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השם ית', כמ"ש: "עד שיערה עלינו רוח ממרום"."

(בעל הסולם. שמעתי. ריט. "ענין מסירות נפש")

צריכים להתאזר בסבלנות ולעבוד כמה שיותר בקפדנות ופרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול, עד שמגלים לאדם את האמת ואז הוא מסודר בדרך.

שאלה: אז במצב הספציפי הזה שהוא מתאר אין בעצם שום חומר דלק לעבודה?

למה? אני צריך להשתדל כמה שיותר, ממש כמה שיותר לעשות פעולות בכל רגע, כי בזה אני מתקדם לאותה הנקודה שיפתחו לי את כל מראות השמיים.

תלמיד: אבל בעל הסולם מתאר פה מצב שבו אדם לא רואה שום רווח לעצמו וגם לא לאחרים והוא מרגיש עבדות וחוסר טעם.

הוא צריך לתאר לעצמו שאין משהו יותר יפה מהעבדות הזאת, יותר אמיתי, יותר נכון, יותר שלם. אני עובד ואני עבד ולא זקוק לשום דבר רק לבצע פעולה כמו עבד, למה זה לא טוב? כי אני שוכח שאני זה האגו, זו תמצית כזו, כדור של אגו מסריח, מלוכלך בלבד. אז אם אני יכול מתוך המצב הזה לעשות איזו פעולה שמחוצה לזה, זה לא דבר גדול?

תלמיד: דבר גדול למי, מי מרגיש שזה גדול?

לא חשוב. לי. אני לעצמי.

תלמיד: בעל הסולם אומר שאדם לעצמו לא רואה שום דבר, אין שום רווח לעצמו.

אני לא צריך רווח, הרווח שלי שאני עושה את העבודה ללא רווח. וודאי שכל המצבים האלה הם באים על ידי מאור המחזיר למוטב, אבל אנחנו צריכים לבדוק אותם, לשקול אותם ולראות עד כמה הם עוד ועוד באים ומשתנים, והערכים שלנו בסך הכול מגיעים לרמה אחרת. אנחנו מתייחסים אחרת לפעולות שלנו, אנחנו מעריכים כבר פעולות כאלה שאין בהן שום דבר מצד ההיגיון הארצי, אבל אנחנו כן מעריכים אותן.

שאלה: האם חברים בדרך שמגיעים למרכז בהתמדה לאורך שנים זה נחשב למידת עקשנות והתמדה שתספיק כדי לקנות רצון?

כל מי שבא לכאן משלוש עד שש לפנות בוקר, או במרכזים שלהם בשעות כאלה, ונמצא בשעות כאלה במקום הלימוד ונרדם לכל השעות הוא עושה עבודה רוחנית.

תלמיד: אילו פעולות נוספות אפשר עוד לעשות?

פעולות נוספות? שישתה כמה כוסות קפה, יאכל איזו עוגה, אלה גם פעולות נוספות, זה גם נחשב לעבודת ה'. אני אומר ברצינות, אני לא צוחק, אפילו עד כדי כך שנרדם. אם הוא מגיע ולא מבין שום דבר זה עוד יותר מכובד.

שאלה: מצד אחד אני חייב להיות בעשירייה, במאמץ משותף ברצון משותף, ומצד שני אני לא תלוי בהתנהגות החברים אלא בונה יחס פנימי כלפיהם, מה הגישה הנכונה?

אנחנו לא יודעים מי יותר קרוב, מי יותר רחוק, בכמה האדם משתוקק לבורא ובכמה שלא, אנחנו לא יכולים לדעת, אלא רק לספור את זה לפי שעות הנוכחות. בסופו של דבר זה מה שחשוב. בעיניי לא אכפת לי אם מישהו מבריק אבל מגיע רק מידי פעם. כי זה לא מועיל, אדם צריך להגיע למקום איפה שיש עליו השפעה מלמעלה וזה העניין. לכן זו רק התמדה, מגיע, יושב, נרדם, משתדל איכשהו בין זה לזה, מתקדם. ככה זה, הלוואי שכל העולם היה כך. לא נורא שאתה לא חכם מידי, זה לא צריך להיות, בעבודה רוחנית לגמרי לא, מה שקיבלת מהבורא זהו, את זה צריכים.

שאלה: האם כדאי לחפש בצורה מלאכותית פעולות שאין בהן רווח? או לעשות מה שכולם עושים ואז לחכות למאור המחזיר למוטב?

איזה פעולות שאין בהם רווח?

תלמיד: אני יכול למצוא פעולות שאני לא מרגיש בהן שום רווח ואז לעשות בכוח ולראות הבחנות?

אני נניח לא מרגיש שום רווח בפעולה שאני לוקח את המשקולות שלך ועושה תנועות. אתה נהנה, עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם. ובשבילי בכל תנועה זה "בשביל מה? בשביל מה? בשביל מה?".

תלמיד: אתה לא מרגיש רווח בזה?

אם הייתי מרגיש רווח הייתי עושה. אני לא יכול. אני מרגיש רווח בזה שאני יושב מול מחשב או שוכב במיטה ורואה איזה תוכניות בערוצים 43 או 41.

תלמד: האם כדאי למצוא כאלה פעולות ולעשות בכל זאת?

אתה אומר כך, אתה צריך להמליץ לי איך אני אעשה פעולות כאלה שאין לי מהן שום רווח, איך אני אעשה אותן בהרגשת תענוג? זה יהיה כלמעלה מהדעת. אם נניח הבורא היה מחייב כך לעשות אז אני כבר צריך למצוא כאן איזו חשיבות. חשיבות, למה זה חשוב לי להרים את המשקולות, למה זה חשוב לי. אני צריך להצדיק את הפעולות האלה. זה לוקח המון קלוריות, זמן, אני מתעייף, אני לא יכול, בשכל שלי אני מרגיש שאני עושה אותו דבר, אותו דבר, זה קשה לי. קשה לי לעשות איזו תנועה שאני לא רואה ממנה תוצאה. מגיע לשיעור, ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד כדי כך, כמה אפשר?

תלמיד: זאת השאלה.

אז לך יש שאלה להגיע לשיעור ולי שאלה עם המשקולות. מה אנחנו נעשה? אם הייתי נכנס בין אנשים כמוך שכל הזמן מדברים ''תראה איזה שריר, פתאום יש לי שריר חדש'', בלי ספק הייתי נדבק לזה, הייתי חושב, הייתי מסתכל על היד שלי, איזה שרירים? הייתי גם רץ לזה. סביבה, חשיבות הסביבה.

תלמיד: כן, זה מובן.

זאת אומרת אני מגיע לכאן, פעם, פעמיים, עשר פעם, אלף פעם, אם אני לא רואה חשיבות שהסביבה נותנת לשיעור אני הולך. פתאום אם יש לי איזו הזדמנות שם בחוץ לעשות משהו, אז אני הולך. מה אנחנו צריכים? כל יום ויום אנחנו צריכים להעלות חשיבות. כי חשיבות של היום לא תעזור לי למחר. זה לא יעזור לי. מה לעשות?

תלמיד: כן, זה בדיוק מה שאנחנו עכשיו עובדים, להעלות חשיבות של השיעור, כי להרבה חברים זה מאוד מאוד קשה.

כן, אני מבין.

תלמיד: האם צריכה להיות איזו אומנות מסוימת.

אני אמרתי מה זה האומנות שלי, אני הרגשתי רק דבר אחד, אני אכתוב אחרי רב"ש, כל מה שהוא אומר אני אכתוב, ואני גם אקליט את כל השיעורים שלו. זה מה שעשיתי. הלכתי איתו לגן לטייל, לגני יהושוע, מול הכנס שם, תמיד היה לי מה לרשום, איך לרשום. כל הזמן הייתי בזה. למה? כי נתתי לעצמי חשיבות שמה שאני אומר אני רושם.

תלמיד: אבל מאיפה, לא הייתה לך סביבה מאיפה לקחת את הכוח הזה?

חשיבות כי זה המקובל הגדול ואני נמצא לידו, אני ממש הייתי לא כמזכיר, אלא שאשאיר אחריו את התורה שלו.

תלמיד: ומה לנו אתה יכול להמליץ?

אני לא יודע. אבל כשהגעתי אליו אני הייתי כבר אחרי שנים, ארבע חמש שנים, מיואש שאני לא מוצא שום מקובל שיספר לי על העולם, על פעולות הבורא, על הבורא עצמו, איך הוא משחק עם הנבראים, מה קורה לנו כאן. אני לא מצאתי תשובות באף מקום, פתאום אני מגיע, טיק, ככה מושך מהשרוול. אז אני השתגעתי ממש, איך זה יכול להיות שם ליד הפרדס איזה זקן יודע הכול ואחרים כלום? זה היה בשבילי באמת משהו אני לא האמנתי. ולפני זה הייתי אצל כמה מקובלים, גם הייתי בירושלים אצל זילברמן, לא מצאתי שום תשובה. למדתי גמרא, משנה, כל מיני דברים, ניסיתי, אולי תורה מדברת על הכול, עד שהבנתי מה זה תורה. ולכן לקחתי את זה כמשימה, נגיד שום דבר לא נשאר בעולם, אני רק משאיר מה שאני שמעתי ממנו, יש לנו בעל הסולם ומה שמוסיף בנו הבכור. וזה נתן לי כוח.

תלמיד: אנחנו גם משתדלים בעשירייה להעלות חשיבות ועדיין יש חברים שמה שאתה לא עושה אין, הוא לא מגיע. אז האם זו בעיה שלי, האומנות שאני צריך לחפש עוד תחבולות?

צריכים כל הזמן לחפש תחבולות, אבל יחד עם זה, אם עוזבים, אין מה לעשות? אתה לא יכול להחזיק בכוח. לפעמים זה עוזר שאתה נותן לו משהו, איזו משימה. משהו לתרגם, לצלם, משהו לעשות, ואז על ידי זה איכשהו הוא נשאר שנדבק בפעולה מכאנית ולאט לאט דרך הפעולות המכאניות הוא מתחיל לשמוע.

תלמיד: אני רוצה לחזור לשאלה הקודמת. תמיד יש לי בכל עת כמה פעולות לעשות וברור שאני עושה פעולה שנוחה לי, לאגו שלי, אז אני שואל האם בכוונה אני צריך לבחור פעולה שאני לא רואה בזה רווח או כמה שפחות אני רואה?

לא. ככה לא. דווקא פעולה שאני רואה בה רווח הכי רוחני גדול. והפעולה הזאת היא בטוח חייבת לעבור, אם היא רוחנית גדולה, אז היא חייבת לעבור דרך העשירייה עד שהיא נכללת במרכז העשירייה, היינו בבורא. כי הבורא הוא סך הכול, עם הכולל מה שנקרא.

תלמיד: למה יש מעט מאוד רגעים שאתה נמצא ממש בבירור כזה לעשות חשבון איזו כוונה יש לך בפעולה?

שלוש שעות ביום אנחנו כאן בזה, על מה אתה מדבר? אנחנו כל הזמן נמצאים כאן בבירור. אם אתם לא רוצים, אתם כל הזמן בכוונות. על מה אתה מדבר?

תלמיד: אני עושה כוונה למה אני הגעתי לכאן, אבל למה אני לא יוצא מזה?

לא למה הגעת לכאן, למה כרגע. הכוונה היא כרגע. מהי הכוונה שעליה עכשיו אני מתייחס דרך הקבוצה לבורא. נקודה. סך הכול פשוט. תצייר כאן על היד, אני, קבוצה, בורא, ותראה כל הזמן איך אתה מכוון לזה או לא.

שאלה: אנחנו רוצים עכשיו בהכנה לכנס לעשות כזה תהליך שכל חבר יהיה בשיעור יום יום אבל לפי המסגרת שלו, לדוגמה אם יש חבר שהוא שומע את השיעור מוקלט אז לוודא שהוא אכן שומע את השיעור מוקלט. האם זה מטרה שהיא נכונה מעכשיו נניח עד לכנס כהכנה? לעשות כזה דבר. נגיד חבר יש לו מסגרת שהוא צופה מהבית, אז לוודא שהוא אכן צופה.

אני לא יודע. אם אני יכול לפעמים לבוא ולפעמים לא ואף אחד לא שואל אותי אז אני מרגיש את עצמי חופשי ולפעמים אני בא. אם אני לא יכול לבוא ומתחילים לדרוש ממני למה אתה לא בא ומה קורה וכן הלאה אז אני בורח לגמרי ואומר תעזבו אותי. לכן אני לא יודע מה לענות על זה.

כאן צריכה להיות עבודה מאוד זהירה, שאתה לא דורש מהם אלא אתה דורש מהקבוצה, שהקבוצה תפרסם את חשיבות הבורא, את חשיבות השיעור, את חשיבות החיבור, ואז כמה שהם יקלטו את ההשפעה הזאת מהקבוצה, אז לפי זה הם יבואו. אבל לא שאתה לוחץ עליהם או דורש מהם, לא, בלי להתקשר אליהם. אתה יכול להתקשר ולהגיד אנחנו עכשיו עושים כאלו וכאלו דברים, רק ממש כמידע, ולא הזמנה ולא כלום. אין כפייה.

תלמיד: נניח אנחנו עכשיו נמצאים בעשיריות. בתוך העשיריות יש חברים שהמסגרת שלהם יום יום פיזי, ויש חברים שהמסגרת היא לא כל יום, אבל נניח שהם כן משלימים את השיעור במהלך היום, מורידים שיעור מוקלט ושומעים אותו.

אז זו המסגרת שלהם, מה אתה רוצה?

תלמיד: לפי מה שאני יודע אף אחד לא מתעניין נניח אם אותו חבר שמע את השיעור מוקלט. האם העשירייה צריכה לדאוג?

לא, זה יכול להיות כלחץ שהוא שמרחיק אותו.

תלמיד: אז עכשיו כשאנחנו מדברים על חשיבות שיעור הבוקר יום יום כהכנה לכנס, בדגש על הכנה לכנס, אז איך נכון לעשות?

נכון שאתם מעוררים חשיבות שיעור הבוקר בלבד, בלי להכניס אותו לכל אחד ואחד בכוח.

תלמיד: ואיך זה צריך לבוא לידי ביטוי בעשירייה הפרטית החשיבות הזאת?

שאתם מדברים על זה, אבל דרך אגב, לא בצורה ש"אנחנו אוי ואבוי מי שלא בא, אנחנו ככה עושים לו חרקירי".

תלמיד: שאלה קונקרטית, האם יש מקום לעשירייה לבנות תוכנית פעולה איך היא עכשיו דואגת שכל חבר משפר את הנוכחות שלו, את ההשתתפות שלו בשיעור בוקר עד לכנס?

אני כבר עניתי לך שכל הפעולות שהם מגיעות בלחץ על האדם הם לא פעולות רוחניות, קדושות. קדושה היא ממתינה עד שאדם יגדל. אין מה לעשות. אני יכול לצעוק, אני יכול כל דבר, אבל בעצם זה רק במישור האדמיניסטרטיבי של הארגון, אבל לקבוצה? אין מה לעשות, אני לא בעל הבית על הרצון שמתגלה באדם. יש המון אנשים שמגיעים מכל מיני סיבות אחרות, לא בדיוק שמחפשים כוחות על מנת להשפיע.

שאלה: אני לא יכול לעקוב אחרי כל שיעורי הבוקר כי אם אני אהיה כל הזמן בשיעורים אני אתחיל לריב עם אשתי, אז מה אני צריך לעשות, זה הדבר הזה מראה שאין לי חסרון או פשוט לקבל את זה שזה ככה ואין עוד מלבדו?

אני לא יודע מה לענות. זו קושיה שאני לא מסוגל לענות עליה.

מה הוא צריך לעשות? אני לא יכול להגיד לו כי אני מפחד שהוא יתחיל לעשות איזה פעולות במשפחה ואחר כך חס ושלום. קודם כל הוא צריך להשתדל להסביר לאשתו עד כמה שהדברים האלה הם חשובים. בצורה פשוטה, שהם יעזרו בשלום בית, בחיבור ביניהם, בבריאות הילדים, בכל מיני דברים. להסביר את זה לאישה, כמו שהוא מסביר את זה לאשתו הפנימית לרצון לקבל שלו, שכדאי ללמוד חכמת הקבלה, כדאי ללמוד, על ידי זה אני יודע איך העולם בנוי, אני אשמור את עצמי מכל מיני טעויות וכן הלאה. אז שיסביר את זה כך ולאט לאט זה יתקבל. אבל בלי להיכנס לויכוחים ובכוח לעשות משהו, לא, זה לא הולך.

שאלה: עד כמה חשוב לעקוב אחרי שיעור הבוקר, לעקוב אחרי העצות שלך? גם באותה הזדמנות רציתי ממש להודות לך ולהגיד לך שהבורא ממש עונה על כל החיסרון שלי. האם אני צריך לשייך כל בעיה שיש לי רק למרכז העשירייה?

אנחנו מדברים על זה יום יום, ומי שנמצא איתנו ולומד איתנו, אז בסופו של דבר הוא מתחיל לארגן בתוכו תבנית כזאת, תמונה פנימית שממנה הוא מבין מה עושים. איך הוא צריך להתייחס לעצמו, לקבוצה, לעולם, לבורא, לכל המציאות. את זה אי אפשר להעביר במשפט אחד.

אבל מה שמיוחד בחכמת הקבלה, שהיא רואה קבוצה גשמית, עשרה חברים, ואם הם מסוגלים איכשהו ללחוץ על עצמם, להיות כל פעם עוד קצת ועוד קצת צמודים זה לזה, הם מתחילים להרגיש שיש כוחות שעוזרים להם בזה ושהם מתחילים להיות יותר רגישים להגיע לרצון אחד, לחיבור, לעדינות, ליחס עדין זה לזה, והם מתחילים להרגיש שהעתיד שלהם הוא תלוי בעוצמת החיבור שבניהם.

הם מתחילים להיות מאוד רגישים לעד כמה שהם מחוברים, עד כמה הקבוצה, התהליך שהם עוברים משפיע על הרוחניות שלהם. עד שהם מתחילים לקשור את הרוחניות שלהם רק לעשירייה, ולא יכול להיות מחוצה לעשירייה או שאני לבד אפילו. אדם אחד לא [יכול], אלא רק בתוך העשירייה שם נמצאת הרוחניות שלי. ועד כמה שאני נכלל, עד כמה שאני משפיע עליהם והם עלי, עד כמה שאנחנו יותר ויותר צמודים, אני מגלה בזה יותר ויותר כוח השיתוף, כוח הערבות, כוח אחד שבו מתגלה הכוח העליון.

ואני מתחיל להרגיש, שדרך החיבור בינינו אנחנו משפיעים על אותו כוח עליון אחד והוא משפיע דרך העשירייה אלינו. ואז יוצא שהמקשר, המתאם בין העולם הגשמי לעולם הרוחני זאת עשירייה, המבנה הזה. והמבנה הזה הופך להיות בעבודה שלנו המשותפת לעשר ספירות, לפרצוף ואין יותר מפרצוף. מה שאנחנו לומדים, הרבה פרצופים, עולמות, זה הכול רק איך הפרצוף האחד הזה, ה‑ו‑י‑ה אחד, היא משתנה כל פעם כלפינו. זה הכול, על זה אנחנו לומדים.

אז אין יותר חשוב לנו מחיבור בעשירייה, עד כמה שזה לא מתאים, רחוק, לא רצוי ועוד ועוד. אבל אנחנו צריכים לקראת זה כל פעם ללכת וללכת. במידה שאנחנו עושים מאמצים לזה, האור העליון מעורר את עצמו, והוא משפיע עלינו יותר ויותר. עד כמה שאנחנו פועלים בזה בצורה מכאנית ממש, אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב והמאור הזה כבר פועל.

שאלה: אני קצת התבלבלתי. לפני כן אמרת, שלא נותנים את אור ההשפעה, או את כוח ההשפעה מלמעלה, עד שלא תתחיל להבין מה לעשות איתו, כמו שלא נותנים כוחות לילד. אבל יותר מאוחר אמרת, שלא צריך לדעת הרבה, לא צריך להבין הרבה, צריך פשוט לעשות. וגם אני יודע בעצמי מהניסיון שלי, שכל המכות שמגיעות, זה רק כדי שאני אבין, שאני לא מבין. מה צריך להבין, כדי שבכל זאת יתנו לי את כוח ההשפעה?

אני לא צריך להבין שום דבר. אני צריך לתת רק רצון, זאת אומרת הלחץ שלי. אני רוצה לתת רק יגיעה. וזה לא שאני מתייגע להבין משהו, אלא רק לרצות שזה יקרה, החיבור בינינו ובינינו לבורא. ולזה לא צריכים שום שכל, כלום, רק את זה אני רוצה שיקרה ואני משתדל לעשות את כל הפעולות, כדי שהקשר הזה יקרה, זה הכול.

שאלה: אם נגיד חתמתי עם העשירייה שאני מגיע לכל שיעור ואני מפספס שיעור, או מגיע מאוחר לשיעור. איזה נזק זה גורם לא לעצמי, אלא למערכת, לעשירייה, לקבוצה הכללית ואפילו לאנושות?

בהתאם לדרגה, בהתאם למצב, אני לא יכול להגיד איזה נזק, אבל בטוח שהנזק נגרם. אפילו אם חתמת, או לא חתמת, זה לא חשוב. החתימות שלך כלפי המערכת, זה לא [הענין] אלא ההרגשה הפנימית, שאתה הלכת על הקשר ונפלת ממנו, אז נצטרך לתקן את זה.

שאלה: לפני ארבע, חמישה חודשים שאלתי אותך, איך אנחנו יכולים לעשות הכשרות של כל הכלי העולמי. ושאלתי את החברים האם אנחנו יכולים אולי להשתמש בחלק אחד של השיעור כדי לעשות את ההכשרות האלה. קיבלתי תגובה, שאנחנו לא יכולים להשתמש בשיעור, כי כל חלק בו חשוב מאוד. גם אני מרגיש שכל חלק, כל מילה שאתה מוציא זה מאוד חשוב.

אבל יש פה בעיה יש לנו שלוש שעות בבוקר, יש לנו שיעור ערב, ובתכלס אנחנו לא מכשירים את הכלי העולמי, כי אין לנו זמן להכשיר. אנשים אומרים לי "מאיפה לקחת את הזמן?".

למה להכשיר אותם?

תלמיד: אני למשל לא זוכר מתי עשינו איזו הכשרה לכותבים. אתה אומר שצריכים לכתוב. שאלו אותך אם לעשות את זה מאורגן, ואמרת שכל אחד אישית יעשה זאת. אבל יושבים הרבה אנשים בכל העולם ואומרים, היינו רוצים להפיץ משהו אבל אין לי כלים, אני לא יודע איך לכתוב, לא יודע מה לכתוב. פעם אחרונה היתה לנו הכשרה לפני כשנה, שנה וחצי בזמן הכנס לכמה אנשים שישבו כאן וזהו.

יש לנו כלי עולמי עצום, אבל לא נותנים להם שום אפשרויות להעביר משהו הלאה. יש לנו רק מידע. למה אנחנו לא יכולים, נגיד חודש, או שבועיים, כמה שצריך, לעשות הכשרות כדי שגם בכלי עולמי יבינו איך לעבוד בפייסבוק, באינטרנט, איך לכתוב. למה לא להשתמש בחלק מצומצם של השיעור, למשל בחלק האחרון למטרה זו?

אני חושב שהתחלנו בזה במקצת, אפילו בכנס בולגריה זה כבר היה איכשהו מורגש. העניין הוא שזה באמת מצב שהוא בוער, אבל אולי עוד לא כל כך. אני לא יודע. זה קשה לנו. אני כל פעם רוצה להגשת לזה מצד אחד ומצד שני כאן ודאי אני לא מרגיש שום נחיצות, כאן יושבים אנשים שהם כאילו בחללית ולא אכפת להם מה שקורה על פני כדור הארץ.

ואני לא יכול לפנות אליהם עם זה, הם לא מרגישים את זה, לא אכפת להם, כמו כל הישראלים. כאן זו הכבדה כפולה. היהודים בכלל הם קשיי עורף, הם לא רוצים לשמוע שום דבר מה שלא תואם לאגו שלהם, אז מי שנמצא בארץ ישראל זה עוד יותר, ארץ ישראל כמו שכתוב, היא מקשה על האדם מאוד.

ולכן אני לא יכול לגשת כאן לקבוצה ולהתחיל להכניס להם דברים שהם לא מרגישים אותם יום יום על הבשר שלהם. מה אני אעשה? אני מרגיש את זה, אבל הם לא מרגישים. כשלוחצים על יהודים באיזה מקום, כאן אנחנו לא מרגישים את זה, לא חסר לנו כלום.

תלמיד: גם לא רואים את זה כאן.

נכון, לא רואים, לכן לפני הקבוצה הזאת אין לי מה להגיד.

תלמיד: אז אנחנו צריכים פשוט לשבת ולראות מה קורה בעולם, להקדיש לזה קצת זמן, אם בן אדם לא רואה את זה הוא לא מרגיש את זה.

צריכים קודם כל להכין חומר. חומר לימודי על ההיסטוריה של העניין, על הגיאוגרפיה שלו, על ההכרחיות איך זה משתלב עם התהליך הכללי של תיקון המציאות, מה קורה עם זה בזמן הנוכחי בעולם המודרני וכולי וכולי. תכינו חומר תבואו ונראה, נלמד אותו. אני לא יכול סתם לדבר מעצמי, אני צריך שזה יהיה שיטתי, נכון ומוכן לפרסום ולתוצאות שם בכל מיני חוגים.

תלמיד: השאלה שלי, האם זה מוצדק לעסוק בזה עכשיו?

הכול מוצדק רק תביא חומר.

תלמיד: זה יהיה מוכן.

כשיהיה מוכן אז נדבר. אני אוהב תכלס. לי זה לוחץ, אני רק לא יודע איך אני יוצא לקהל הזה, אם ישנם הוכחות, אם ישנם דברים שאני יכול לקשור אותם עם התהליך שאנחנו עוברים, עם זה שהעולם עובר, עם חכמת הקבלה, עם השתלשלות העולמות, עם כל הדברים האלה אז כן אני יכול. רק אני צריך לראות את זה ולשקול אם כדאי, לא כדאי וכן הלאה.

אם זה תואם לתיקון, בטוח שאני אעשה, אם זה לא תואם לתיקון, אז אני בהתאם לזה אדחה את זה ואגיד שעוד לא הזמן, כמו שבעל הסולם אמר. אני לא יכול להגיד לך מראש כלום, אבל כעיקרון אני מוכן לפנות לזה זמן.

אני יודע שיש לנו כמה אנשים שמבינים בזה איכשהו, מרגישים איכשהו, שהם חושבים שהם מבינים ומרגישים ולא יודע, אבל הם לא מעוניינים מכל מיני חשבונות אגואיסטיים שלהם ולכן אני לא לוחץ. מה עלי לעשות? אני לא נכנס לעסקים פרטיים של אנשים.

תלמיד: אני אדאג לזה שאנחנו נארגן חומר.

בסדר. יש לי חשבונות משלי, אני לא נכנס לזה. אני לא אוהב להיות תלוי באנשים שיש להם חשבונות משלהם. למה אני צריך לקשור חשבונות רוחניים שלנו לחשבונות הגשמיים שלהם? אני לא אומר שהם לא צודקים, אבל לי אין שום זכות להיכנס לחשבונות ארציים של האנשים, זה חשבון. ולכן אם יגיע הזמן ונוכל לדבר על זה ללא עזרה מהם או משהו אחר, אז אנחנו נעשה. זה מצד אחד. מצד שני, מה אני יכול לעשות אם אנשים שלא מבינים, עד כמה שזה לא יעזור להם אלא ההיפך, כל ההתחמקות הזאת תגרום להם נזק.

שאלה: הורים שמגדלים את הילד בהכרח לוחצים עליו במידה נכונה כדי שיגדל. מה מידת הלחץ הנכונה וההכרחית של הקבוצה כלפי כל אחד מחבריה, מבלי לפגוע בקצב הקדושה שעליה דיברת? הרי ללא לחץ מינימאלי אפילו לא זזים.

אני אומר כך, שבמקום לחץ צריך להעלות חשיבות והחשיבות תלחץ. זה הכול.

שאלה: אתה מדבר יחסית הרבה על כך שאין בורא, ואנחנו בונים אותו בעשירייה. בתהליך הבנייה אנחנו עוברים מצבים שונים. אצל חלק מהאנשים הרשימות מגלות מצב של חושך מוחלט, ואחרים נמצאים דווקא בעלייה בזמן הזה. האם ברגע של גילוי אנחנו צריכים להגיע למצב אחד כלשהו, אנחנו צריכים להימצא בזה סינכרונית, או שזה לא משנה?

זה יתגלה לנו. בינתיים זה לא, כל אחד הוא לחוד כלפי עשירייה. אחר כך זה יתגלה בסנכרון בינינו, שאנחנו נרגיש את המצבים המשותפים בינינו. כן, כך זה יהיה.

תלמיד: ב-19.12, יום חמישי, יהיה כנס גדול בנושא של אנטישמיות באוניברסיטה, וכל המפעל הולך לצאת ליום הזה כיום העשרה. יהיו שם גם הסברים על מה אומרים על זה באקדמיה, מה אומרים על זה בתקשורת, מה אומרים על זה ביחסי החוץ של ישראל, ומה אומרים על זה ארגונים שמתעסקים בנושא. זה נושא שעולה יותר ויותר לסדר היום הציבורי היום וחשוב לדבר עליו. מצד שני יש גם הרבה מאוד הכחשה ורצון שלא לדבר עליו בישראל, אבל לפחות ביום הזה, מ-10 בבוקר עד 5 בערב יהיה יום שלם שיוקדש לזה.

אז תצלמו את זה או תקליטו, אני רוצה לשמוע. או שתעשו סיכום, שיהיה לנו.

תלמיד: יהיה צילום.

אני לא משייך לכל הדברים האלה שום חשיבות. למרות שצריכים לבדוק, יכול להיות שהפעם זה יהיה משהו. מכל המאמצים, האקדמיה מעוררת בי רק צחוק גדול.

שאלה: לגבי שעור בוקר וההשגה של האדם, אני רואה שכאילו כל יום שעובר אין אצלך חשבון, אתה מוריד את מה שאתה צריך להוריד, נותן את "המנה היומית".

אלא עם מה אני צריך לעשות חשבון?

תלמיד: בסדר, אין בעיה. אני שואל כלפי האדם שרוצה לנסות להשיג את מה שאתה מוסר בשיעור. נניח את כל מה ששומעים ממך, יש דבר כזה שאפשר להשיג את זה, אם האדם לא נכלל בשיעור על בסיס יומי?

כמעט ולא. זה כן, אם הוא מתחיל, הוא מתקדם, ברור שהוא מתקדם אבל לא בקצב.

תלמיד: אבל אני רואה יותר ויותר, שאתה לא יכול לראות בחוכמת הקבלה כאיזה משהו שאני עושה אותו מידי פעם, אלא זה אורח חיים שאתה לוקח על עצמך.

שזה העיקר. כל היתר זה חיים רק כדי להחזיק את הבהמה שלי. נכון.

תלמיד: אז איך מגיעים לכזאת החלטה פנימית, שזה הופך להיות העיקר עבורי?

לפי החשיבות שאני יכול לקבל מהסביבה.

תלמיד: הכול זה לפי החשיבות שאתה מקבל מהסביבה?

בלבד.

תלמיד: וכשאתה הגעת לרב"ש?

עזוב אותי. זה תפקיד שהפילו עלי.

תלמיד: זה ברור, אבל דווקא אני אישית מקבל דוגמה מכל משפט שאתה אומר כלפי התפקיד. מהיום הראשון ידעת שאתה צריך להיות שם בצורה עקבית כל יום?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, זאת החלטה שהאדם מקבל.

זו לא החלטה, אצלי זה פשוט נגלה כדבר שלא יכול להשתנות, זה המקום שאני נדבק כמו טיפת זרע בתוך הרחם, ומשם אני גדל. ולא היה לי כך אף פעם, אני לא הייתי ילד קטן, אני כבר בכל זאת אדם בוגר.

תלמיד: איך אפשר להתמיד בהחלטה שאתה מקבל?

חשיבות, מה יש כאן לענות? חשיבות של מה אני אעשה בחיים שלי. אם אני לא משיג את הדבר העיקרי, אז אני נופל לתוך הרצון לקבל וממלא אותו עם מה שהוא דורש ממני. אני לא פוסל את זה, אני גם בעל תאוות מקצה לקצה, לכל דבר ודבר, את זה פותחים דווקא לאדם שמתעסק בקבלה בצורה לא נורמאלית, ממש. אבל יחד עם זה אתה צריך כמה שיותר להעלות את החשיבות של ההתפתחות הרוחנית שבך, וזה כמה שאתה מסוגל. יש סיפורים על מקובלים בקשר לכל מיני נפילות שלהם, התאוות והחולשות שלהם, הבורא מעביר אותם ממש דרך גיהינום בחיים האלו. זה משהו שלא יאומן לאדם רגיל. לאדם רגיל מה יש כאן, מה הוא מכיר מהחיים שלו? אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, מה יש בזה? כאן נפתח לך. יש על זה פסוקים.

תלמיד: "ניטל טעם ביאה וניתן לעובדי עבירה".

גם זה, כן.

תלמיד: עוד דבר בולט שאני רואה, שבדרך כלל שיעור הבוקר של יום שישי הוא מאוד חזק. לא יודע למה אבל אתה מוציא שם הרבה כל פעם. ואני לא רואה שהכיתה יותר מלאה מבדרך כלל, דווקא להיפך, אני רואה שיש הרבה חוסר באולם לימוד.

מהקבוצה הזאת כמעט ולא באים אנשים. הם שמחים לתת מקום לאורחים.

תלמיד: ברור לי שיש תורנויות, יש תפקידים והכול, אבל אני לא רואה איך אפשר להשלים כזה דבר?

לי אין פתרון. יש לי הזדמנות לתת, אני נותן. מי שמקבל, מקבל. מי שלא, לא. כמו שהרב"ש אומר "המכולת שלי פתוחה, כל הרוצה שיבוא וייקח".

שאלה: השבוע היה דגש על לשמוע שוב את קטעי המקור של שיעור הבוקר עוד פעם. אמרת, תשמעו אותם עשר פעמים אפילו.

אני לא יודע על מה אתם שם מדברים במשך היום, בהתקשרויות ביניכם, שלוש פעמים ביום. לכן אני ממליץ שיותר טוב לחזור על אותם הקטעים. כי שמעתי איך אתם מדברים, זה די שטחי. ובכל זאת המאור המחזיר למוטב מאיר יותר אם אנחנו פשוט עוברים על אותם הקטעים.

תלמיד: יש את הקטעים הנבחרים שלך מהשיעור ששולחים כסיכום, כתמצית, דברים שאמרת במהלך השיעור שהם בולטים, ויש את קטעי המקור. ראיתי במהלך השבוע, שהיו ימים שהצלחתי לשמוע כמה פעמים, ובימים האלה ההרגשה הייתה מאוד מיוחדת, שאנחנו ממש חיים בתוך שיעור הבוקר כל היום.

זה רצוי. תמליץ את זה לכולם.

תלמיד: מורגש לי שכאילו בשיעורים עכשיו יש משהו שונה, שאתה כאילו נותן משהו אחר, אני לא יודע איך.

בכל פעם, ואם אתם מגלים את זה או לא זה תלוי בכם. אין שיעור שהוא לא שונה מהקודם, ולא מתקדם ולא מקדם. לכן אני אומר שחייבים לשמוע כל שיעור ולהיות יום יום. אני לא חוזר על מה שהיה קודם. מה שנתתי היום בבוקר נניח ואחר הצהריים, זה לא היה אף פעם, כי דיברתי כבר על איך אדם יוצא מירידה אמתית, שהוא מגלה שזה חלל חדש שמתגלה בו מהנשמה השבורה שלו לתיקון.

תלמיד: אנחנו יודעים ששיעור הבוקר הוא התנאי העיקרי בעצם של השיטה, זה לא חדש. אבל עדיין למה דווקא עכשיו אתה ממש מדגיש את זה, למה אתה מוצא איזה טעם להדגיש מחדש את העניין ששיעור הבוקר זה המרכז?

כי אני נותן פרוסה פרוסה. יש לי מכאן עד גמר התיקון, הלוואי שנעשה את כל הדרך יחד. אבל יש לי תוכנית איך אני פורס את הדרך הזאת, איך אני מעביר לכם כל פרוסה ופרוסה. לכן אני מדגיש את זה, לכן אני רוצה שאתם תקבלו את זה. אולי אתם לא יכולים להבין עד כמה שזה חשוב, עד כמה שזה קשור לכל התהליך, עד כמה שזה מיד מוסיף לכם בעניין תיקון הנשמה הפרטית והכללית, אבל אני כך עושה.

תלמיד: איך אפשר לספוג בצורה הכי יעילה את מה שאתה מוסר בשיעור בוקר?

לשמוע אותו פעמיים. זה תמיד, זה כתוב גם בתורה. לשמוע פעמיים את השיעור, ואז בטוח שזה נכנס.

שאלה: דברת לגבי השיחות, הזום שלנו באמצע היום. אז נגיד שיש זום של עשר דקות באמצע היום, כי יש לנו עשר דקות, זהו.

סך הכול? אבל כמה פעמים ביום.

תלמיד: כן, כמה פעמים ביום. אצלנו זה שלוש פעמים ביום, בוקר, אחרי הצהריים וערב, כל פעם עשר דקות זום. בתוך הזום הזה אפשר לעשות כמה דברים, אפשר לשמוע קטע של כמה דקות של איזה יהלום שנתת בבוקר בשיעור, משהו חזק מאוד.

שלי?

תלמיד: כן, איזה הסבר פצצה שאתה נתת. יש צוות נפלא, ראינו אותם היום בבוקר, הם עושים עבודת קודש, מוציאים כל יום פצצות. אתה שומע כל קטע, ויש לך דמעות. זה דבר אחד. נישה אחרת, אפשר לקחת איזשהו קטע מקור שהיה בשיעור ולקרוא אותו, אחד מהמקורות שיש לנו פה. ונישה שלישית, אפשר לדבר, החברים יכולים לדבר ביניהם בסדנה, מעלים איזו שאלה לסדנה, אולי משהו שאתה נתת בשיעור, או לדבר על הקטע ששמענו ממך או ממקור. בסך הכול יש אצלנו בעשירייה חוק שהזום הוא עד עשר דקות. אנשים באמצע יום עבודה, אין להם זמן. מרגע שהזום התחיל, אחרי עשר דקות, ונגמר, בום, נופל. אפשר לעשות את שלושת הדברים האלה. אז מה המלצת עכשיו, לפני חמש דקות?

אם זה עשר דקות אז לפי מה שהם בוחרים. אם אתם מרגישים שנתתי משהו, איזו הברקה, אז יותר טוב לשמוע את ההברקה הזאת. אבל אני חושב שאדם היום בכל זאת נמצא כל כך הרבה זמן בכל מיני מעברים שהוא צריך פשוט לשמוע. לשמוע, שיהיו לו באוזן כל הזמן, כל הזמן דברי תורה.

תלמיד: אמרת קודם ששמעת את הדיבורים שלנו בזום ואתה חושב שפחות מקבלים התפעלות מהדברים שאנחנו מדברים, ועדיף יותר לשמוע. לשמוע או קטע מהשיעור, אולי לשמוע מקור. הבנתי נכון מה שאמרת?

כן.

תלמיד: יופי. נניח שניקח את העשר דקות האלה ונמלא אותן רק בלשמוע, לשמוע מקור, לשמוע משהו פצצה שנתת בשיעור.

אבל אתם מתכוונים שאתם שומעים יחד, ושומעים, אני חושב שזה הדבר הכי גבוה. אם יחד שומעים, נכללים בדברי המורה או רב"ש או בעל הסולם, זה הכי חשוב.

שאלה: ביום שישי חוץ מזה שחסרים הרבה חברים יש עוד תופעה, בזמנו המלצת ועשיריות שלמות מפה, מפתח תקווה הולכות ומבקרות בקבוצות בישראל. מה אתה חושב על זה עכשיו?

בבוקר?

תלמיד: בבוקר. לפעמיים שתיים שלוש עשיריות, נוסעות בשישי בבקר. אחת לבאר שבע, אחת לחיפה, אחת לאשדוד, ורואות איתם את שיעור הבוקר.

אני לא חושב שזה מוצדק. לא חושב. כי זה סך הכול שיעור, מה זה חשוב מאיפה אני שומע? אני צריך דרך הכבלים האלה, דרך כלי תקשורת שלנו להתקשר לקריין ולמורה. ואם אני יושב בבאר שבע, בחיפה או בפתח תקווה זה לא חשוב, העיקר שאני קשור. אם אני נוסע לשם כדי לשבת עם חברים, להתנתק מכל העולם ולשבת איתם, נניח שתי קבוצות, זה משהו אחר. אבל לנסוע בשביל השיעור? אני לא מבין את ההיגיון בזה. לשבת שם על הכיסא בבאר שבע ולשמוע את מה שקורה בפתח תקווה, תגיד לי מה התועלת. זה שאתם נוסעים ביחד? אבל זה משהו לא עוצמתי.

תלמיד: אני לא רוצה להגיד סתם כי אני לא הייתי, אבל יש חברים שהיו ויכולים לספר התפעלות מזה.

התפעלות שאתה מגיע לאיזו קבוצה, ואז גם הם מגיעים לשיעור?

תלמיד: בוודאי.

זה משהו אחר, אבל אני לא רואה בזה פעולה קבוצתית שאתם מתחברים, אתם נמצאים בכל זאת בשיעור בוקר. לא נראה לי מוצדק לנסוע לבאר שבע כדי לשבת איתם יחד ולשמוע שיעור מכאן. אם אתם נכללים מהשיעור ולא שאתם עושים שם לחיים בזמן השיעור.

תלמיד: פעם הייתה תופעה, והיא כבר פחתה, שחברים מהקבוצות מגיעים לכאן. עכשיו הרבה פעמים יש חשבונות, ולא פעם הם עולים גם לפנייך, שאם הם יבואו לפה נניח אחת לחודש אז באותה פעם המרכז שלהם יהיה סגור, והיו יכולים להתאסף שם חברים שלא יגיעו עכשיו לפתח תקווה.

אני לא יודע, תעשו את כל החשבונות האלה לבד. אני לא נכלל מהמצבים האלה, אני לא יכול להגיד כלום. אני חושב שכל דבר שמגיעים לכאן חברים מכל הקבוצות ישראל ונמצאים כאן בשיעור זה מקדם אותם ומחזק אותם. זה שאתם מגיעים אליהם במיוחד, ואלה שלא רוצים להגיע לפתח תקווה אלא לחיפה, מגיעים באותו יום, לא נורא. להגיד לכולם מראש אנחנו נוסעים לפתח תקווה, מי איתנו, וזהו. רוצה? רוצה, לא רוצה? שלום, תשב עם אשתך בבית.

תלמיד: בנוגע לשיעורים ביום שישי. הרבה חברים באים ואומרים, למה יש כל כך הרבה תורנים? יש בשישי כ30-40 תורנים ובעלי תפקידים.

תשאל את האחראים מה קורה עם התורנויות. אני לא יודע, אולי גם הם לא יודעים

תלמיד: אנחנו יודעים בדיוק ברמה של פרטי פרטים מה קורה עם כל אחד, ועברנו על הרשימה הזו אחד לאחד. על פניו הכול מוצדק.

אז אל תעשו סעודות. מה אתה רוצה ממני? הם מכינים סעודות, נכון?

תלמיד: לא, צריך לדייק. יש רק 20 תורנים שמכינים חומוס. יש עוד כ 20 בעלי תפקידים שעושים פעולות נוספות. הם לא תורנים. חשמל, חותכים בשר, ארכיון, מנקים את הרמפות, תחזוקה, בניין, בינוי. סך הכול עוד כ 20 איש.

במקום השיעור?

תלמיד: בזמן השיעור.

זה לא מקובל עלי, זה לא טוב, אם זה לא לצורך "אוכל נפש" מה שנקרא. אם אחרת אי אפשר להכין סעודה אלא בשעות כאלו, זה משהו אחר. אבל חוץ מזה, אתם יכולים למצוא זמנים אחרים לנקות את הרמפה.

תלמיד: את הרמפה מנקים 3 אנשים.

לא חשוב, זה עיקרון. העיקרון הוא, אם זה לא אוכל נפש, אם זה לא לצורך הסעודה ואי אפשר אחרת להכין אותה כי זה התהליך של הכנת הסעודה, אז אני לא אומר כלום. אבל חוץ מזה לא, ככה גם היה אצל רב"ש. הוא היה אפילו שולח אותי "לך תקלף, לך תעשה." ועוד כמה אנשים, והיינו הולכים ועושים. הוא היה שולח מהשיעור, אבל זה בתנאי שאנחנו חייבים את זה.

תלמיד: טוב, אני לא רוצה סתם לעשות בלגן בגלל שאלה פרטים וגם זה לא לעניין עכשיו להיכנס לזה.

לא, החשמלאים יכולים לעשות ישיבות בזמן אחר, ועוד כל מיני כאלה. אני רואה מה הם עושים בישיבות האלה פה ושם כשאני עובר לידם. אני לא אומר שאלה סתם ישיבות, אבל אפשר לעשות את זה בזמנים אחרים.

תלמיד: צוות החשמל נפגש פעמיים בשבוע ויוצא משיעור בוקר כדי להכין את כל המתקנים לכנס.

יכול להיות שזה מוצדק. אני לא יודע, אתם צריכים לבדוק את זה. אבל שוב, הנוכחות בשיעור בוקר זה הדבר הראשון, אלא אם כן זה ממש יוצא מן הכלל, וזו צריכה להיות הצלת נפשות אם אדם יוצא מהשיעור.

תלמיד: אנחנו יכולים להיכנס אליך להציג תמונה מלאה.

לא, אני לא הולך לשפוט את זה, אתם צריכים לעשות את זה. מה פתאום, שאני עוד אטפל בכם?

שאלה: יש לי שאלה על החשיבות של שיעורי ערב.

אני לא יכול להגיד עכשיו. זאת בעיה שאני לא יכול לקבוע מה לעשות עם זה. אנשים באים, באים, לא, לא. אנחנו נתחיל עוד מעט את חלק ח' בתע"ס. אני לא רואה כוח חזק, כוח התמדה. לא רואה. גם אצל רב"ש לא ראיתי את זה, מעט אנשים היו מגיעים. אמנם זאת הייתה תפילת מנחה, ואחר כך שיעורים עד תפילת מעריב, והולכים הביתה. בין התפילות, אז היו כל מיני אנשים כאלו וכאלו למיניהם, לאו דווקא חברים.

תלמיד: אז הגישה הזאת שיש שיעור כזה וכך היה אצל רב"ש גורמת לחברים להגיד "טוב, אז אפשר לא לבוא".

לא, זה לא העניין הזה. אלא מלכתחילה אין להם חשיבות בערב, יש עייפות, אני יודע מה? גם אני לא משייך לזה מספיק חשיבות, כי לפי האנשים שמגיעים זה קשה. אני לא יודע מה לעשות.

תלמיד: אתמול בישיבת העשירייה שלנו שמעתי מחבר כאב מאוד גדול כלפי השיעור הזה, שאם הוא היה מרגיש מסה קריטית או דחף מהחברים, הוא היה מצליח למצוא חצי שעה לקפוץ בערב לשמוע "זוהר", ובכלל זה היה מניע עוד חברים לבוא, כי קורים דברים מאוד גדולים בשיעור הזה.

אני מוכן ללמוד מה שהקהל ירצה. ממש מה שהקהל ירצה. אנחנו סיימנו "תיקוני הזוהר", אנחנו סיימנו כמעט שוב את ה"הקדמה לספר הזוהר". אנחנו יכולים כך ללכת על כל "כתבי רב"ש" מההתחלה ועד הסוף לפי הספר הזה של כל "כתבי רב"ש". אנחנו יכולים ללכת לחלק ח' של תע"ס. זה תלוי בקהל. אבל אם אני אלך לחלק ח' של תע"ס, אני לא יודע מי יישאר שם אחרי הדפים הראשונים [שנלמד], למרות שמדובר שם על העיבור, על תחילתו הרוחנית של הרשימו.

תלמיד: אתה תמיד אומר שהפצה עדיפה. אם יש לי יכולת לעשות הפצה או להגיע לשיעור ערב אז עדיף לעשות הפצה.

לצורך ההתקדמות הרוחנית ההפצה יותר מועילה.

תלמיד: תמיד יש לי מה לעשות בהפצה. תמיד יש מה לכתוב, מה לעשות.

לא. אתה יכול להגיד כך על כל דבר ודבר. אנחנו מדברים על האדם שהוא באמת שופט. שופט צריך להיות לא מעוניין בתופעה כזאת או אחרת. הוא למעלה מהרצון לקבל, הוא רואה את המטרה ורואה איך לגשת אליה בצורה הבטוחה והקצרה, ואז הוא מחליט. שופט זה תפקיד.

תלמיד: אדם יכול להיות שופט? אני יכול להיות שופט לעצמי?

אתה חייב להגיע למצב שדווקא אתה יכול להיותה שופט של עצמך. כן. בטח. אם אתה עושה צמצום, מסך ואור חוזר, אתה מחליט והחשבון שלך הוא נכון, וכולו במאה אחוז להשפעה לפי הכוחות שקיבלת, זה נקרא שאתה "שופט". ההחלטה שלך מעל הרצון לקבל שלך זה נקרא "החלטה של שופט".

שאלה: זה לא ברור. נניח שהתפנתה לי שעה וחצי עכשיו אחר הצהריים.

אני לא רוצה לשמוע את הדברים הפרטיים האלה.

תלמיד: זה כללי.

זה לא כללי. כי אתם מכניסים לזה כל מיני חשבונות, אני לא יודע מה. אני אומר ששופט זה מי ששופט למעלה מהרצון לקבל שלו. נקודה. מה לא ברור? זה ברור.

תלמיד: איך אדם יכול להכריע אם לבוא לשיעור ערב או ללכת לעשות הפצה?

אני לא יודע. אתם תחליטו. אתם עושים החלטות אולי אמיתיות, ורגע אחרי זה מפעולת ההפצה אתם עושים משהו כזה שלא נשאר ממנה כלום. אתם יושבים כאן ודנים על אופני ההפצה, נגיד. כל מיני דברים כאלה. השאלה היא מה אתם עושים אחר כך עם הפעולה. אתם אחר כך מקלקלים אותה, אתם מחליטים יפה, טוב, כמו שעם כל ההחלטות, כמו בממשלה עם כל הדברים האלה, החלטות יפות כאלה בגובה הרוחני, האנושי, ממש בדאגה לעם ולמדינה. ואחר כך, ברוך ה' [כלום], ככה זה.

תלמיד: פעם דברנו שהכי טוב זה לשאול את החברים לגבי החלטה, לא להחליט לבד. אני לא מחליט אם לעשות או לא. או שאני שואל את המנהל, או קבוצת אנשים, תלוי מה הפעולה. זה הכי טוב. או שזה לא מספיק? בכל זאת זה עדיף ממה שאני מחליט לעצמי.

כן. זה ברור. זה נכון.

שאלה: יש דברים שאין לי אף פעם שאלות עליהם. למשל, עכשיו יש קמפוס, וצריכים המון טלפנים כדי לעשות טלפונים. אין לי בכלל שאלה אם אני יכול לבוא לשיעור או לעזור בטלפונים. אני מאוד אוהב לבוא לשיעור ומאוד רוצה לבוא לשיעור, אבל ברור לי שאני הולך לעשות טלפונים.

ברור לך?

תלמיד: כן.

ולאחרים לא. מה יהיה?

תלמיד: אני לא יודע.

גם אני לא יודע.

תלמיד: רק מי שמסוגל. לא כל אחד מסוגל לעשות טלפונים. יש אחרים שמסוגלים לחלק עיתונים עכשיו.

אלה כבר פרטים.

תלמיד: לכן אני באמת לא מבין את השאלה. אם יש דרישה מצד המערכת לעשות הפצה אז לעשות. אם אין וזה זמן שגרתי זאת כבר שאלה אחרת. אבל אם יש, כמו השבוע למשל, צורך בטלפנים, וכל מי שיודע לדבר שיבוא לעשות טלמרקטינג, אז מה השאלה?

אני מסכים. אז צריכים לעשות את זה. אבל אתם צריכים להחליט על זה באיזה גוף, שמה שהוא מחליט יהיה מקובל על כולם. ולא מה שאתה חושב שצריך.

תלמיד: אני מנהל ההפצה בעברית וביחד עם המנכ"ל ומנהל המכללה אנחנו סבורים שכך צריך לעשות, הגענו למסקנה והודענו את זה כאן לכולם. אין פה איזה ספקות או שאלות לגבי הדברים האלה. כל מי שמסוגל לבוא לעשות טלפונים בשבוע הקרוב שיבוא. אחר כך שישאלו שאלות על הפצה בשבוע הבא. גם על זה נענה.

בסדר. אז אתם צריכים להוציא את זה כפקודה ולעשות.

שאלה: במשך היום, למשל, יש לי שלוש דקות. אני יכול לצאת מהמשרד לעשן סיגריה. מה עדיף לעשות ברגע הזה, לקרוא קטע מהשיעור של היום או להתקשר לחבר ויחד איתו לקרוא קטע מהשיעור?

לצאת, להדליק סיגריה, להתקשר לחבר ולשמוע קטע מהשיעור. אני לא מבין למה זה סותר את זה.

תלמיד: אתה כל הזמן אומר שהדרך הטובה ביותר להתכלל בחברים בזמן השיעור זה להתכלל בשאלה של החבר. שיעור הבוקר זה מקום שבו הרבה חברים מכל הכלי העולמי שואלים שאלות. איך לעשות את זה בצורה האפקטיבית ביותר, להתכלל בשאלה הזו של החבר?

לשמוע את השאלה, להשתדל עד כמה שאני מסוגל להתכלל עם החבר ששואל, עם הקבוצה ששואלת. להשתדל כמה שאפשר. וודאי שאני לא יכול להיות במקומם, להבין אותם, להרגיש אותם, לפי המנטאליות הגשמית ולפי הגובה הרוחני שלהם, אבל כמה שאני מסוגל. אני רוצה להיות כלול בתוך השאלה הזאת עם החיסרון שלי.

תלמיד: איך נכון לקבל ללב את החברים ששואלים שאלות ארוכות מאוד, או שעושים הקדמות ארוכות לפני כל שאלה, או שמספרים כל מיני סיפורים מהחיים לפני שהם שואלים את השאלה ולמרות זאת, לקבל את החבר אל תוך הלב ולהרגיש אותו כל כך קרוב?

אני מבין אותך. גם לי זה עולה הרבה עצבים. צריכים לבקש להיות קצר. זה מאוד חשוב.

תלמיד: שאלה על אנטישמיות. אנחנו ברוסית לא מדברים על זה. בסוף שבוע שעבר שלחנו לך חומר מסוג מסוים מרוסיה. ואתה הגבת לנו במכתב. אני קורא את מה שכתבת.

"תודה. זה מצביע על כמה מהר הכול מתקדם. חשבתי שייקח עוד שנים. עד כמה שאנחנו חייבים למהר את הבירור שלנו כדי שהעולם לא יגיע לכדי מלחמה". אם תוכל להגיד על זה כמה מילים?

אנחנו צריכים, קודם כל, להסביר לעצמנו מה זה נקרא. אני רוצה על הדוגמה של עם ישראל הגשמי, יהודים בגשמיות, להסביר את חובתנו דווקא אלו שנמצאים בחכמת הקבלה, לרוחניות. זה שני דברים שלא כל כך מסתדרים אצלנו בראש, כי אנחנו קשורים לרצון לקבל שלנו, לאגו שלנו. ובאגו שלנו אנחנו, נגיד אני יהודי ואתה רוסי, אבל לפי העסק שלנו הרוחני, אז גם אני וגם אתה נקראים "יהודי" ו"ישראל".

ואז אנחנו צריכים לקבל את זה ולראות עד כמה אנחנו בעצם צריכים לקבל את ההגדרות האלה בצורה אוניברסאלית, בצורה כללית, בצורה רוחנית. כי ברוחניות מי שנמצא מכוון לבורא נקרא "ישראל". מי שנמשך לאיחוד הוא נקרא "יהודי". מי שרוצה לבצע את הפעולות לתיקון העולם הוא גם כן. כל ההגדרות האלה באו מתוך החיבור בין בני אדם.

קריין: רב"ש א' "מי שחיזק לבו".

"זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר - לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת,". כן, זאת ההגדרה הרוחנית.

קריין: ""ישראל", היינו ישר-אל, היינו כל מה שהוא חושב, הוא הכל שיגיע הכל לאל, ואז אין הוא עולה בשם, משום שהוא לא חושב על עצמו כלום, אלא כל מחשבותיו הם עבור ה'.

וזה נקרא "ארץ ישראל". היינו, שיש לו רצון ישר-לאל, היינו, שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא של אהבת הזולת. ועל עצמו, היינו שהוא יהנה מהחיים, אין תשוקות. וכל התשוקות הוא בזה, שיהיה לו האמצעים להשפיע לה'. אלא כל מה שהוא מזין את הגוף שלו, הוא רק בכדי שיהיו לו כוחות לעסוק בעמ"נ להשפיע."

זו הגדרה של ישראל, מתוך מדרש רבה פרשה ו'.

""יְהוּדִי" למה נקרא שמו יהודי והלא ימיני הוא לפי שייחד שמו של הקדוש ברוך הוא כנגד כל באי עולם הה"ד".

עוד הגדרה. פירוש ל"וייחד יתרו". "שייחד לבו לאל אחד ונעשה יהודי." "שייחד לבו לאל אחד ונעשה יהודי."

מ"שפת אמת". "יהודי נק' יחידי כנ"ל. שדבוק בנקודה חיות ששם מקום האחדות".

יש ויש, זה ברור. זאת אומרת את ההגדרות האלה אנחנו צריכים בכל זאת להבין ולממש בתוכנו. כי כל היתר זה תהליך היסטורי שהקבוצה שכך התייסדה בזמני אברהם ועוד אחרי זה, אנחנו רואים את זה אפילו בזמני משה, בזמני יתרו, כל זה אך ורק לפי התהליך הרוחני, הנטייה הרוחנית שיש לאנשים. ולכן, אנחנו כך צריכים לראות את עצמנו.

הדברים האלה הם מאוד מאוד לא פשוטים להסברה, ואנחנו לכן צריכים איכשהו להתאפק מלהשתדל להסביר אותם לכולם. אלא אפשר להסביר רק דבר אחד, למה ישנה אנטישמיות, למה אומות העולם שונאים את ישראל. בגלל אותה היכולת שיש בעם ישראל להגיע לגמר התיקון. ואומות העולם שמגלים לזה נטייה, הם שונאים את ישראל כי ישראל כביכול מונעים מהם, מכל העולם את המצב הזה, את היכולת הזאת להגיע לגמר התיקון, כול זה להשתדל להפיץ.

לא ממליץ לעשות את זה ברוסיה בשום צורה, אלא באירופה ובאמריקה כן. חוץ ממדינת רוסיה, זה אסור ממש, אתם תעשו בזה נזק גדול גם לעצמכם וגם לנו, ועוד יותר ויותר יחשבו עלינו שאנחנו אקסטרמיסטים ולא יודע מה עוד. אסור. גם כך צריכים להתפלל שכול זה ימשיך בצורה רגועה יחסית.

שאלה: אני יודע עד כמה הנושא של אנטישמיות מעסיק אותך. וכפי שאמרת, הדברים באמת לא פשוטים להסברה. לשם כך מה שחבר ניסה להעלות בפניך היום, זו הדרך שאנחנו משתמשים בפלטפורמה אקדמית שהיא מאוד מקובלת בכל העולם, כדי לנסות להעביר גם את החשיבות של הסוגיה, וגם לנסות להעביר את המסרים שאנחנו לומדים גם מבעל הסולם וגם ממך. אני חושב שאנחנו משתדלים לעשות את זה בדרך הכי מכובדת שניתן. אני כרגע שומע גם את החברים היקרים ממוסקבה ורציתי פשוט לספר שאנחנו שוקדים היום יחד על תכנית שתועבר גם לחברים בחוץ לארץ, אנחנו עובדים כרגע על תכנית באנגלית. ואני מקווה שאנחנו נצליח באמת להפעיל אותה בהקדם האפשרי.

ב-19 לחודש אנחנו מקיימים יום עיון גדול מאוד באוניברסיטת חיפה, שהמטרה שלו היא לא להפיץ את התורה שלנו, אלא בעיקר לתת במה ייחודית לתכנית שאנחנו מפעילים. אנחנו לא מפעילים אך ורק תכנית אקדמית, לשמחתנו הצלחנו גם לשכנע את המערכות, אנחנו מפעילים גם תכנית יישומית שהיא מאוד חשובה. היום יש לנו כבר 30 בוגרים לתכנית הזאת, כרגע פתחנו את המחזור השני עם עוד 30 תלמידים. לא כולם חברי "בני ברוך", לשמחתנו הרבה גם הקהל הרחב מתחיל להבין מה החשיבות של המגמה הזו. ואנחנו בתמיכת החברים כולם נמשיך לעשות את עבודתנו בתקוה שאכן נצליח להפיץ את מה שאנחנו צריכים לעשות, ולגרום לזה שהמאור המחזיר למוטב ייתן לנו את הדרך הנכונה.

בהצלחה מכל הלב. לא שיש לי טענות כלפיכם, אלא בכלל כלפי כל האקדמיות וכל הדברים האלה, אבל מה לעשות. זה כבר מתוך ההיסטוריה עד כמה קשה לחכמת הקבלה לחדור לתוך האנושות. אבל אני מאוד מכבד את היכולת שלנו בכל זאת להופיע פה ושם, ונקוה שאנחנו נכין דור שלם שידע איך להתמודד עם אנטישמיות לא במסגרת הסברה צרה, דרך האקדמיה וכל הכנסים האקדמיים האלה, אלא שאנחנו נוכל להסביר את זה לקהל הרחב הלא יהודי בכל העולם.

באיזו צורה לעשות זאת? אני עוד לא יודע. נראה לי שאנחנו בכל זאת צריכים להגיע לאנשים בעלי השפעה ודרכם להשתדל להקים מערכת גדולה. גוף אחר לגמרי, לא "בני ברוך", שיעמוד בראש ההסברה האמיתית של האנטישמיות. שלא סתם מדבר "תראו מהי התופעה הזאת", אלא איך אנחנו משתמשים בה כדי לסדר, לכוון את כל האנושות לכיוון התיקון, זה העניין. כי כל הסיפורים האלה והדיבורים האלה באקדמיה, אם הם לא מכוונים את האנשים לתיקון, לחיבור, להתקדמות דווקא של "ואהבת לרעך כמוך", אז בשביל מה.

נקווה לטוב. הבורא בכל זאת יסדר את הדברים בצורה נכונה, ואנחנו נשתדל.

שאלה: לגבי הגוף הזה שאתה מדבר עליו. זאת שאלה, כי יש הרבה גופים ממש בתוך העולם היהודי, שמאורגנים מאוד חזק ומאוד בטוחים בדרכם ופועלים לפעמים בצורה אגרסיבית נגד דעות אחרות שבאות אפילו מיהודים, מאיתנו, כפי שאנחנו רואים. השאלה אם זה משהו שצריך להתחרות איתו באותה רמה, כי יש להם הרבה כסף, משאבים, תמיכה, או זה משהו שצריך להמשיך לקרות מלמטה?

לא. אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו ולא להיכנס לוויכוחים ובכלל לא לשום קשרים עם הגופים האחרים. אנחנו לא נמצא איתם שום פלטפורמה משותפת, לא יהיו לנו איתם דעות קרובות אפילו, וחבל להתחיל כדי אחר כך לראות עד כמה אנחנו שונים או אפילו עוינים זה לזה. לכן להתקרב לכל תנועה אחרת הייתי אומר שלא כדאי, זה רק מביא אחר כך חיכוכים. יותר טוב אם אנחנו נלך בדרכנו ונסביר את האמת שלנו ולאט לאט זה יתחזק ויגדל.

תלמיד: כן זה ברור. השאלה האם יש לשים דגש על הקמת ארגון, כי זו עבודה ברמה אחרת. אנחנו רגילים לעבוד מלמטה, בצורה יותר פרטנית כמעט. השאלה אם זו באמת צריכה להיות השאיפה שלנו להקים ארגון?

השאיפה שלנו היא בכל זאת ללמד את האנשים שידעו לכתוב, לצלם, כל מיני אמצעי הסברה לקהל הרחב, בכל מיני רמות על העניין הזה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות ולזה צריכים הרבה משאבים. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו משיגים אותם, כי אם מדובר באמריקה זה לא כמו בישראל או באיזה מקום אחר, זה מיליוני דולרים. ולכן אני לא יודע כאן מה לעשות, נחשוב.

תלמיד: אני שם לב שמאוד קשה לנו לדבר עם נשים בעניין הזה. למרות הכוח העולה וההשפעה של נשים בעולם בכל התחומים, דווקא בשיחות שאנחנו עושים מאוד קשה להגיע לנשים. מעט הנשים שהגענו אליהן והסכימו, ברגע האחרון הבורא לזו נתן שבץ וזאת אימא שלה נפטרה, זאת איבדה את הקול.

על מה, על חכמת הקבלה או על האנטישמיות?

תלמיד: בשיחות על היהודים, לדבר על תפקיד היהודים, שהמטרה שלנו באיחוד.

אתה צריך לפנות לחבר'ה שלנו שעוסקים בזה, הם יגידו לך אם יש בזה בעיה או לא.

תלמיד: החבר מתכוון לשיחות שאתה עושה עם כל מיני יהודים או אנטישמים, שמצולמות כל פעם, שהחבר מנחה אותם. אז בשיחות האלה היו כמה נשים שפנינו אליהן בכל מיני צורות ופתאום זה התבטל.

אני מבין אותם. החבר גם זוכר שניסינו בניו יורק לדבר, זה טבעי.

תלמיד: השאלה האם לא נסות לפנות לנשים? כי אני רואה דווקא המון השפעה של נשים ויכולת שלהן להביא שינוי, אבל המון חשש מצידן בכלל להיכנס לזה.

הן לא מרגישות עדיין שהן שייכות לכוחות האלה של תיקון העולם. באמריקה אני מרגיש אותן כך, הן לא מרגישות את זה.

תלמיד: הנשים היהודיות באמריקה?

יהודיות במיוחד, כן. תנסו, אני לא יודע, תביאו לי כמה נשים אני אשמח לשוחח איתן כמו עם הגברים, אבל אני לא מרגיש שיש לי איתן שטח משותף לדבר על כל הדברים האלה. אין, אני לא מרגיש.

תלמיד: אתה מציע אפילו לא לנסות לגשת אליהן?

אתה יכול לנסות, אבל תבדוק האם אני צודק או לא. אני לא מרגיש עם נשים עדיין איזה שיתוף בזה, לא לרע ולא לטוב ולא לשום כיוון, כאילו אין מגע.

תלמיד: טוב נמשיך.

אבל אתה תמשיך, אם תביא לי אני אשמח לדבר.

תלמיד: אשמח להביא, אבל הבורא כל הזמן מעיף אותן.

הבורא, תבקש ממנו.

(סוף השיעור)