שיעור בוקר 18.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 389, מאמר "מתן תורה"

אותיות ט"ו-ט"ז

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 389, מאמר "מתן תורה", אות ט"ו. 

אות ט"ו

"עתה נבין בפשיטות דברי הלל הנשיא להאי גיורא [לאותו הגר], אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ויתר תרי"ב מצות הם פירוש והכשר אליה (כנ"ל אות ב'). ואפילו המצוות שבין אדם למקום, הם גם כן בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצא מכל התורה והמצוות, כמו שאמרו ז"ל: "לא נתנו תורה ומצות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות י"ב), שהוא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני, המוגדרת באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא המטרה הסופית בהתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'.

ואין להקשות: למה לא הגדיר זה בהכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"? כי זהו עשה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם, הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חבירו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות.

ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא, שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה, כדי שיהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה, כאמרו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת". על כן הגדיר לו באהבת חבירו, משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להגלות (כנ"ל אות י"ד), משום ששמורה מטעותים, ומשום שיש לה תובעים."

תלמיד: מה זה אומר, "ואהבת את ה' אלוהיך"?

כנראה שמי שכותב את זה, מתכוון להתקרבות רגשית ולאהבה אנושית ויותר מזה, כי כתוב, בכל לבבך. מה זה "בכל לבבך"? זאת אומרת, שלא נשאר לאדם שום מקום ברגש שלו שלא התמלא עם הבורא, שאליו הוא כן רוצה לכוון, לסובב, להקריב את ליבו. 

אות ט"ז

"ובהאמור מצאנו הפתח להבין, במה שעמדנו לעיל (אות ג' וד') בעיקר תוכנה של המצוה הזאת "ואהבת לרעך כמוך": איך מחייבנו התורה בדבר, שהוא מהנמנעות לקיומה?

אכן השכיל, שמטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה, בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ולמעלה, אשר אז נשאלו: "אם כל אחד מהאומה מסכים לעבודה הנשגבה הזאת". ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש להדבר, ואמר: "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר הזה, שהוא כללות התורה, לאפשר לקיימה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות.

כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'. כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה, ואין צריך לומר בזמן האבות, שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי, כי במספר קטן של אנשים, אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצות שבין אדם לחבירו, כפי הקוטב של "ואהבת לרעך כמוך", כמבואר באות ג' וד'. ולפיכך לא ניתנה להם התורה."

תלמיד: זה נשמע כמו סוויץ' כזה, מין מהפך שאין לו זמן בכלל. אדם דואג כל חייו לעצמו ורק לעצמו, ואין שום דבר חוץ מזה, ופתאום צ'אק, הוא דואג לכולם וכולם דואגים לו? 

הוא משתמש בכוח שהופך אותו. 

תלמיד: השאלה היא על המיידיות של הדבר הזה. האם זה כמו אצל הקוסם שעושה צ'אק וזהו, או שזה תהליך, לאט לאט הוא דואג קצת יותר לאחרים, והם דואגים לו ואז זה מגיע. איך זה קורה, כך או כך?

כן. מגיע הזמן ואותם המעשים שהאדם השקיע בלנסות להתקרב לחברו, כך מתגלים, מתגלה "ואהבת לרעך כמוך". 

תלמיד: זה צריך לקרות לכולם ביחד, נאמר לכל העשירייה ביחד, או שאדם יכול להיכנס למצב של ערבות ופתאום לראות שכולם דואגים לו, והוא לא צריך שהם ידאגו לו באמת?

משמע שאדם מרגיש שזה קורה עימו, והוא עדיין לא יכול להרגיש את זה על כולם, אלא לכל אחד ואחד יש מקרה אחר, זמן אחר כדי לקיים את הקשר. 

תלמיד: זאת אומרת, הוא נכנס למצב של ערבות?

כן.

 

תלמיד: ומסביבו מספיק שהחברים רק יהיו במגמה לזה?

יכול להיות, כן. 

תלמיד: משהו לא מסתדר לי. אנחנו יודעים שבעבר היו קבוצות קטנות מאוד, לפעמים היו רב ותלמיד או קבוצה קטנה מאוד, ויש גם את הסיפור שמספיק שניים. מצד אחד אמרו שביציאת מצרים צריכים להיות שש מאות אלף איש. מצד אחר, היום אנחנו לא שש מאות אלף, אבל אנחנו כבר כמות די גדולה, אבל היו תקופות שזה לא היה בדיוק כך, לא היו עשיריות או קבוצות כאלה גדולות כדי להיכנס לעניין הזה של ערבות שהיא יותר מאשר בין שני אנשים. איך שאני רואה את זה, יכול להיות שאפילו היום יש כאלה שנכנסים לזה בדרך קצת שונה, בדרך היותר ישנה.

גם העניין הזה שקודם אתה צריך להתחבר לאנשים כמוך, ואחר כך לבורא, גם פה אני קצת בשאלה. אני אישית מרגיש שאני מאוד מתחבר לחברים, אבל אני מסתכל בכלל על כל העולם. אני גם שואל עצמי, מה הבורא רוצה מאיתנו. זאת אומרת, אני מבין אותו, אני מזדהה איתו, לפעמים אני מגיע למסקנה שאסור להתערב במה שהוא עושה, אלא רק לראות וללמוד, ולקלוט איך אתה בעצמך חווה את זה גם עם החברים שלך וגם עם הבורא במידה מסוימת. זה הכיוון שלי, כך אני רואה את זה, אז אני מרגיש שיש כאן משהו שהוא קצת מבלבל.

כנראה שמיגיעה פרקטית, להיות יותר קרובים, משלימים, דואגים, מחזיקים כל אחד את האחר, בזה אנחנו מגיעים לאותו הכלל "ואהבת לרעך כמוך". 

תלמיד: אתה אומר מבחינה פרקטית במידה מסוימת.

כן. 

תלמיד: אבל לכל אחד יש שורש נשמה שונה. הבורא סידר משהו מסוים, ויש דברים שאנחנו לא יודעים אותם, הם מעלינו, אבל בסוף צריך להתחבר לבורא ואתה צריך להיות מה שהבורא רוצה הכי הרבה, ואהבת לרעך כמוך. זה לא פוסל, אם הבנת אותי.

לא בטוח שהבנתי אותך אבל איך שאנחנו מבינים את עניין ההתקרבות, החבר נעשה חשוב יותר ויותר בעיני האדם, עד כדי כך שהוא מתייחס אליו כמו שלעצמו. 

תלמיד: בזה חייבים להיות בסופו של דבר, כי בעצם ההתקרבות לבורא היא להבין אותו, ולהבין אותו זה הכלל המוחלט.

כן. 

תלמיד: בעל הסולם כותב, שכל עוד אדם לא מרגיש ששש מאות אלף איש דואגים לו אז אין לו כוח לא לחשוב על עצמו. איך מגיעים לזה כנראה בצורה פנימית, כי לא נחכה שכמות כזאת תדאג לכל אחד?

אני חושב שזה עניין של התפתחות בני האדם שנמצאים בקשרים מיוחדים ביניהם, לומדים, נמצאים בכל מיני פעולות שמהן יכולה לצמוח אהבה. 

תלמיד: ואז הוא כותב פה שבכמות קטנה אי אפשר להגיע, זה גם ענין, שהכמות לא משנה כאן בכלל.

כן. 

תלמיד: ככל שאנחנו מתקדמים לערבות כך אנחנו צריכים לפתח גישה למצוות הפרטיות ולכל הפרטים שמכשירים ל"ואהבת לרעך כמוך", או שזה תמיד נשאר בצורה כללית ואין צורך להיכנס לכל פרט ופרט? 

זה יסתדר, אבל העיקר זו הגישה הכללית.  

תלמיד: בעל הסולם אומר שהשיטה שלו היא שיטה כללית, ואנחנו מצרפים לעבודה שלנו כל מיני פעולות שעוזרות לנו. אבל לא כל כך ברור אם אנחנו מצפים שיתגלו מבפנים, או שאנחנו גם צריכים להשתוקק לזה, לקרוא בזוהר או לחפש לעורר את זה, להתקדם, להשתמש בכל מיני דברים כדי להגביר את ואהבת לרעך כמוך? 

כנראה שזה צריך להתגלות בתוך החיים שלנו.  

תלמיד: אני מרגיש שלי אישית חסרה מאוד הרגשת התלות בחברים, שאני תלוי בהם ושהם תלויים בי. איך אפשר למשוך את הרגשת התלות אחד באחר? אני לא מרגיש שמישהו תלוי בי או שאני תלוי במישהו אחר.

זה נכון, כך זה בא לנו מהטבע. אפילו לא תלות, אלא בכלל, לב האבן לא מרגיש שכל אחד חייב את האחר כדי להתקיים. "ואהבת לרעך כמוך", הכוונה היא שכדי לחיות אני חייב את האחר, עד כדי כך שבלעדיו אין לי חיים. כנראה שאנחנו מקבלים זאת בדרך ההתפתחות. נקווה שנגיע. 

תלמיד: נגיד שאנחנו יכולים להגיע במשהו להתפעלויות מסוג "ואהבת לרעך כמוך". אבל אני מרגיש שאם היתה לי קצת יותר הרגשת התלות, זה היה מאוד עוזר לי, בוודאי לכולנו, אולי יש כאלה שכן מרגישים את זה. איך לקרב את ההרגשה הזאת, איזה תרגילים אפשר לעשות, או שפשוט על דרך ההתפתחות זה יגיע מתישהו וזהו. איך זה עובד?

לא. זה ללמוד יחד, להשתדל להיות קרובים ככל האפשר פיזית, נפשית, ומזה להבין. 

תלמיד: כשהחבר נעשה חשוב לאדם עד כדי כך שהוא מתייחס אליו כמו אל עצמו, האם האדם יכול להגיע ולהגיד אותו דבר גם על אהבת ה'?

הוא לא כותב את זה.

תלמיד: הוא כותב שאין הפרש בין אהבת ה' לאהבת החבר. מה זה נקרא שאין הפרש?

שבאמת באותה צורה שהוא הולך ומתקרב לחברו, באותה צורה הוא יכול ללכת ולהתקרב לבורא.

תלמיד: האם באותה צורה זה אומר באותה הכוונה?

באותה הכוונה, כן.

תלמיד: אנחנו מדברים על ואהבת לרעך כמוך. לפעמים אפילו מול הילדים שלי אני מרגיש שהרצון שלי, במצבים מסוימים, יותר חשוב לי מהרצון שלהם. איך אני יכול להגיע בכלל למצב שאני ארצה בשביל החבר כמו שאני רוצה לעצמי?

אנחנו צריכים להשאיר את העבודה הזאת לאור העליון, להארה העליונה, שתגיע אלינו ותשנה אותנו. כך שבאמת נוכל להיות מחוברים, מסורים, דבוקים זה לזה, בכל המצבים שיבואו אלינו.

תלמיד: האם יש תחנות בדרך, או שזו התחנה הסופית ואהבת לרעך כמוך? האם יש לנו עוגנים בדרך שאנחנו יכולים לראות שמתקרבים לכלל הזה?

כן. אם כתוב "כמוך", אז אתה יכול להכיר בהם מצבים יותר קרובים, יותר רחוקים, ועד כמה אתה נמצא בהם.

תלמיד: מה גורם לשש מאות אלף איש להסכים לעבודה הנעלה הזאת? מה זה אומר שהם הסכימו?

שכל אחד מהם נמצא במצב שכולם, חוץ ממנו, חושבים כמוהו.

תלמיד: מהן הפעולות שאנחנו צריכים לעשות בעשיריות כדי להגיע להסכמה כפי שנאמר כאן, ששש מאות אלף הסכימו?

פעולת ההתקרבות היא שנמצאת לפנינו כדי שנממש אותה בצורה שלמה. אנחנו צריכים להבין שבדרך לקיום הפעולה הזאת נגלה עד כמה אנחנו הפוכים מהחיבור, מההבנה, בכלל מהגישה ללב של החברים.

זה דבר המסור ללב, מוכן רק לאנשי ליבם, לאלה שמרגישים את הלב, ועד כמה הם יכולים לשלוט על הלב. אלה דברים לא פשוטים.

תלמיד: אני מבין שזה תהליך הדרגתי.

תהליך הדרגתי ולא מידי, ברור. וצריכים להיות מוכנים לכל מה שיידרש.

תלמיד: אנחנו מתקרבים לכנס, איך נוכל בכנס הבא עלינו לטובה להגיע למצב של לשמה, להגיע להסכמה המשותפת הזאת?

כן, אתה צודק. זאת הבעיה, זאת העבודה, וזאת המטרה שנמצאת לפנינו. ואנחנו צריכים להשתדל להתקרב אליה ולקיימה בכמה שאפשר.

תלמיד: יש אותי ויש את החבר, ויש גם אותי ואת הבורא. לגבי האהבה שמשווה את מושג הבורא והחבר, האם זה משהו שלישי שמתגלה בינינו, איזה כוח? מהי האהבה הזו?

כשאנחנו רוצים להתלבש בחבר כדי להיות איתו בלב אחד, אז אנחנו מתחילים להרגיש את החיות שלו, את החיים שלו, וכך מרגישים עד כמה בצורה פנימית אנחנו קשורים זה לזה. הכוונה היא שאנחנו צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד, כלומר במרכז הרגש שלנו, שם אנחנו צריכים להיות מחוברים יחד בצורה שאי אפשר להתנתק ולהתרחק. ודאי שאת החיבורים האלו אנחנו צריכים ללמוד מהמעשים, ונקווה שנתקרב לזה.

תלמיד: מהו מרכז הרגשות שלנו שבו אנחנו מתחברים?

בנקודה המרכזית ברצון שלנו, שם אנחנו רוצים את החיבור ואת הרגשת הזולת.

תלמיד: שש מאות אלף זה כלי שלם?

כך הוא כותב.

תלמיד: ועשר ספירות גם הן כלי שלם, נכון?

כן.

תלמיד: אז מה הקשר ביניהם?

בדרך כנראה שאנחנו נבין.

תלמיד: אם כל אחד מתפתח בקצב אישי משלו, עד שצומחת בו תכונה של אהבת הזולת, אז מה עניין שכל אחד מחברי האומה יסכים בכל לב ונפש? מהי התלות הזאת?

הקשר בין כלל האומה וכל אחד מהם עובר דרך מרכז הרצון הכללי שלהם, שמשם הם מרגישים את המציאות שלהם. זה מה שאני יכול להגיד. נעשה ונרגיש את ההתקרבות שלנו, את התלות שלנו, את הערבות, וכך נגלה את עצמנו שייכים לא לשישים ריבוא, אלא ללב אחד.

תלמיד: למה נעשה ונרגיש, למה לא תעשה ותרגיש? מה עניין המסלול המשותף שלנו? יש לאדם מסלול התפתחות משלו, למה הוא צריך להיות תלוי במצב של האחרים, אם יש לו כבר שלבים שהוא צריך לעבור?

אנחנו צריכים להשתדל להתקרב זה לזה במה שאנחנו מבינים כרגע. במידת ההתקרבות שלנו, הנטייה שלנו, נקבל עוד יותר שאלות, וכך נרגיש את מצבי ההתקרבות יותר ויותר.

תלמיד: איזו תלות יש בינינו, "בני ברוך"?

התלות בינינו היא תלות הדדית. אני קשור לחבר כמו שהוא קשור אלי, והגענו למקום שממנו אנחנו יכולים להתפתח בערבות, בחיבור בין איש לחברו.

תלמיד: ומה הקשר בין התלות ההדדית הזאת שיש בינינו, לבין מצב ההתפתחות הפרטית של כל חבר כאן?

ההתפתחות האישית שיש לכל חבר בפרט, היא בהחלט שווה להתפתחות האישית של כל אחד, וכולנו צריכים ללמוד מהמקורות שלנו אילו תנועות יש בכך.

תלמיד: למה חשוב לשים לב בתלות הזאת בינינו?

להתקרבות ההדדית שצריכה להתגלות בינינו.

תלמיד: כשכל אחד עושה עוד צעד קדימה, עוד תנועה פנימית, איך זה משפיע על הכלל?

מפני שכולנו מקושרים ורוצים להגיע להרגשת לב אחד, כאיש אחד בלב אחד, אז בהתאם לזה עלינו לבצע פעולות כאלה.

תלמיד: מה הקשר בין מסלול ההתפתחות האישי של כל חבר, לבין מסלול ההתפתחות שלנו כקבוצה?

מסלול ההתפתחות שלנו כקבוצה קובע את ההתנהגויות של כל אחד ואחד.

תלמיד: איך באה לידי ביטוי פעולת התקרבות בעשירייה?

פעולת ההתקרבות היא כשחברי הקבוצה מרגישים בלב, במרכז ההרגשה שלהם, שהם קרובים, מחוברים, תלויים ומבצעים פעולה אחת.

תלמיד: איזה טעם יש לאהבת חברים שלב לפני אהבת הבורא?

לפני אהבת הבורא האדם מרגיש שיש לו חשיבות בקשר עם הזולת, וכנראה שאי פעם הוא יתקרב לזה עוד יותר. זה מה שהוא מרגיש.

תלמיד: מהו הכוח המיוחד שבא לידי ביטוי בהסכמת שש מאות אלף איש שהופך את קיום התורה לאפשרי?

זה כלי שלם שכולל בתוכו את כל הרצון שיש בכל הנבראים, וכך אנחנו מתחברים לאותו כלי אחד שהבורא ברא.

תלמיד: איך לשלוט על הלב?

אנחנו לא מסוגלים לשלוט על הלב, אלא רק לבקש מהבורא שישלוט.

תלמיד: מה חסר לכל קבוצת בני ברוך לקראת הכנס כדי שנרגיש שכולם נמצאים בלב אחד, בהרגשה אחת?

זה מה שחסר. חסרה ההרגשה שאנחנו נמצאים בלב אחד.

תלמיד: שמעתי שאמרת, שמסלול ההתפתחות שלנו כקבוצה קובע את ההתנהגויות של כל אחד ואחד. האם אתה יכול להסביר את זה?

אם אנחנו צריכים להתקרב ולהיות כאיש אחד בלב אחד, אז זה מגיע לכל אחד ואחד כמשימה המחויבת לשינוי הפנימי.

תלמיד: זאת אומרת, איך שכל אחד מאתנו מתנהג בקבוצה צריך לתמוך בהתפתחות הזאת, בזה שאנחנו הולכים להיות כאיש אחד בלב אחד.

כן.

תלמיד: כותב בעל הסולם, "אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חבירו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות". למה הוא מתכוון ב"שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות"?

כי זה לא נכנס לכלים שלו, לרצונות שלו, אז הוא לא מרגיש שזה קיים.

תלמיד: מתי אדם נוגע במשהו שנקרא מציאות?

כשיש לו יכולת להרגיש את זה, לקרב את זה, ולהתאחד עם זה.

תלמיד: עם מה?

עם איזו תופעה.

תלמיד: האם זה משהו שאנחנו מגלים בינינו, או שזה משהו שהוא פרטי אצל האדם?

זה מה שמגלים בינינו.

תלמיד: אמרת שאנחנו נגיע למקום שממנו אנחנו נתפתח בערבות, בחיבור. מה הוא אותו המקום שממנו אנחנו מתחילים להתפתח?

זה בהרגשת החיבור בינינו, כשאנחנו מתחילים לגלות את ההרגשה הזאת, את המקום הזה יותר ויותר.

תלמיד: בעל הסולם אומר שיש פה איזה תנאי מאוד מאוד חשוב בשביל לקיים את כל ההסכמה הזאת בינינו, את הערבות הזאת, והוא להסיר את הפחד על הקיום העצמי שלי. אם אני לא מסיר את הפחד עבור הקיום העצמי שלי, אז אני לא אוכל לקיים בכלל את הערבות הזאת.

איך אנחנו מסירים את הפחד הזה? איך כל אחד דואג לאחר כך שיוכל להסיר את הפחד עבור הקיום העצמי שלו, עבור הצרכים הפרטיים שלו?

רק על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: האם זה גם בתפילה, שאנחנו נותנים למאור הזה לעבוד?

ודאי, זה גם בתפילה.

תלמיד: איך אנחנו יוצרים שטח של הדדיות בינינו? איך יוצרים כזה מקום שקורית בו הדדיות?

מזה שאנחנו נמצאים יחד בכל מיני פעולות. אנחנו מתקיימים בצורה הדדית כשמשמשים זה את זה, כשקובעים כל מיני פעילויות, כך מגיעים.

תלמיד: כי שמעתי אותך אומר שאנחנו צריכים להגיע למצב שיהיה בינינו מרכז של הרגשה, ומהמרכז הזה לקבל חיות. מה זה נקרא שיש בינינו מרכז?

מרכז ההרגשה זה מרכז הקבוצה, כשאנחנו מצפים לגלות אותו ולהתכלל בו וכך להתקדם.

תלמיד: האם מרכז הקבוצה זה דבר שהוא קיים, דבר שמגלים, מייצרים?

הוא קיים, ואנחנו לא מרגישים את זה בינתיים, לא מגלים.

תלמיד: במה תלויה היכולת להרגיש, לגלות את מרכז הקבוצה?

ככל שאנחנו מעריכים את זה, מכבדים את זה.

תלמיד: מה בדיוק צריך להעריך ולכבד כדי שנוכל לגלות את מרכז הקבוצה?

צריכים חיבור, הכרחיות לחיבור, תמיכה לחיבור, זה מה שצריכים.

תלמיד: איך את ההדדיות בינינו אנחנו הופכים למשהו שהוא מורגש בבשר, בפעולות שאתה עושה, שאתה בהכרה שיש הדדיות בכל מה שאתה עושה? איך אנחנו מתחילים לחיות בהרגשה ובהכרה הזאת?

כשאנחנו מתחברים, אז אנחנו מגלים עד כמה כל אחד תלוי באחר, עד כמה ממש כל אחד נברא כביכול על ידי החברים. וכשמתפתחים כך, יהיה לנו יותר ויותר מורגש, ברור, שהעתיד שלנו, הגילוי שלנו כלפי הבורא, תלוי אך ורק בעוצמת החיבור בינינו.

תלמיד: מה זה שהוא כותב פה שיצאו ממצרים ונהיו לאומה?

בזמן שהם נמצאים בשליטת הרצונות האגואיסטים, הם לא יכולים להתחבר ביניהם לרצון אחד, לעם אחד. לכן רק כשיוצאים ממצרים מסוגלים לעשות זאת. יציאת מצרים זו לא יציאה ברגל, במרחק, אלא זו יציאה משליטה.

תלמיד: אחרי שיש את היציאה הזאת מהשליטה הם נעשו לאומה, ורק אז אפשר להתחיל לחשוב על התנאי הזה של ואהבת לרעך כמוך.

כן.

תלמיד: האם המטרה שנקראת ישראל צריכה ברורה לפני קבלת התנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך"?

כן, ודאי. המטרה "ואהבת לרעך כמוך" היא חייבת להיות לעיני כל אחד ואחד. וככל שמחוברים סביב המטרה הזאת, ככל שמבצעים חיבור, ערבות ועוד פעולות, אז לפי זה אנחנו מתקרבים למטרה והיא מתפשטת בנו.

תלמיד: השאלה האם המטרה שיש לעם ישראל צריכה להיות לפני התנאי הזה של "ואהבת לרעך כמוך" או שמתוך התנאי של "ואהבת לרעך כמוך" יש את האומה והמטרה?

קודם המטרה, ואז מהמטרה עצמה אנחנו מקבלים כל מיני פעולות שיכולים לקיים אותן, ובזה להתקרב בצורה הדרגתית להרגשת הבורא.

תלמיד: השבוע עסקנו הרבה בהפצה, הייתה לנו סעודה ביום ראשון. אני מרגיש שכשאנחנו מדברים על זה ומתעסקים בזה, זה מקרב אותנו עוד יותר למטרה, וזה תומך ביכולת שלנו לקיים את התנאים שהוא כותב פה. איך לשמור על האיזון בין זה לזה? איך מתוך זה לקיים את זה, ומה בא לפני מה?

אנחנו צריכים להשתדל לקיים את הערבות בינינו, כך שבמידת הקשר הפנימי שיש בין כולם נוכל להתקדם בעלייה הרוחנית. ככל שנתקדם, כך נבין את מהות ההתפתחות שלנו.

תלמיד: לצורך הדוגמה. אני יכול להשתדל לאהוב את החברים בעשירייה, למשוך את המאור המחזיר למוטב, ואפילו לנגוע בזה, להצליח להיות באהבה עם החברים, אבל זה ממני אליהם. אני לא מבין במה אני תלוי בהם כדי שאני אוכל לאהוב אותם. אני רוצה להרגיש את התלות שלי בהם בכך שאני יכול לאהוב אותם. מה הקשר בין האהבה והתלות שלנו זה בזה?

זה צריך להתברר מתוך המעשים. ככל שתשתדל לבצע מעשים שקושרים את החברים לגוש אחד, כך בהתאם לזה תרגיש את השינויים שזה מביא לך.

תלמיד: איזה סוגים של מעשים, האם פנימיים, חיצוניים?

חיבור, וכמה שיותר פנימי.

תלמיד: דרך החיבור, עוצמת החיבור, האם הרגשת התלות הזאת תבוא אלינו, נרגיש את התלות זה בזה?

כן.

תלמיד: רציתי לשאול על ההוא שקודר חור בסירה. חבר אחד אומר לו "אתה קודר חור", הוא מרגיש שהוא עושה משהו לא טוב, והחבר שקודר חור לא מרגיש שהוא קודר חור. מה המיוחד בחבר שמרגיש שחברו קודר חור, ובחבר שלא מרגיש שהוא קודר חור, בדרך הרוחנית? מה יש באחד שאין באחר?

האחד מרגיש את מהות הפעולה והאחר לא מרגיש.

תלמיד: אבל מה יש בפנימיות של העניין? למה הוא מרגיש שהחבר קודר חור? במה הוא קודר חור? מה הוא עושה?

מה הוא עושה? הוא משתתף או לפחות אדיש לזה שכולם נמשכים לעשות חורים בגוף הסירה.

תלמיד: מה עלינו לעשות כדי להיות כמו זה שמרגיש את הקודר חור? אני מרגיש שאני כל הזמן קודר חור.

ומה אתה עושה?

תלמיד: אני לא יודע. אני מרגיש שזה טבוע בי, ואני פשוט לא מרגיש שהם תלויים בי, אין הרגשת תלות.

צריכים לבקש שתהיה הרגשת התלות.

תלמיד: האם לבקש מהמאור שייתן לנו את הרגשת התלות?

כן.

תלמיד: ואם נעשה את זה ביחד, זה ייכנס בנו.

כן. הכול תלוי בגילוי הבורא.

תלמיד: אמרת שעלינו להכיר בחשיבות של התלות ההדדית בינינו. דיברנו שיש לב אבן שרק האור והבורא יכול לתקן אותו. כאשר חבר מתפלל על חבר אחר ומעביר את האור של הבורא, האם אור האהבה של הבורא שובר את הלב שלי, את השכבה האגואיסטית שלי או של החבר? איך זה קורה?

זה לא משנה לנו, העיקר שנרגיש שהלבבות שלנו מתחברים.

תלמיד: אנחנו יודעים שהבורא רוצה לשמח אותנו. כשאנחנו רואים את כבוד הבורא, האם כשאנחנו סובלים מזה שאנחנו לא עושים לו נחת רוח, זה משמח את הבורא? האם זה שהאדם רוצה לעשות נחת רוח לבורא ומתייסר מזה או סובל מזה, זה משמח את הבורא?

כן. אם אני מבין מה אתה שואל.

תלמיד: את כל הדברים היפים האלה של "ואהבת לרעך", תלות בחברים, האם אנחנו צריכים להשיג בתוך העשירייה?

כן.

תלמיד: הוא כותב פה "כי במספר קטן של אנשים, אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצות שבין אדם לחבירו". מה זה מספר קטן של אנשים?

מספר קטן.

תלמיד: הוא מדבר על שש מאות אלף.

הוא מדבר על חברה שלמה שהיא כל האנושות. וחלקים קטנים הם מה שיש בתוך האנושות, קבוצות קטנות יותר, עמים קטנים.

תלמיד: להיות "ישראל" זה לא רק נטייה זה גם תפקיד.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, לא מספיק שאני צופה, אני צריך להיות פעיל.

כן.

תלמיד: זה אומר שאם אני רק בא ומעביר את הזמן שלי בלשמוע בלי לעשות, אז זה לא מספיק.

כן.

תלמיד: בתור "ישראל", האם אני למעשה בתפקיד הצורף שמצרף את הבריות במעשים שלי, או הבורא?

ודאי שזה הבורא.

תלמיד: אז מה למעשה התפקיד שלי?

להשתדל בכל התנאים שמגיעים אליך להיות המחבר.

תלמיד: אם למשל קשה לי, הבורא מקשה עלי, ואני לא מצליח להשתתף?

זה לא טוב.

תלמיד: ופה הוא כותב שבאותו מעמד כולם עזבו את הכול והתעסקו רק בזה. מה זה אומר מבחינתי לעזוב הכול, ולהתעסק רק בזה?

סביב ההתקדמות הרוחנית האדם צריך למצוא את אותן פעולות הכרחיות שהוא חייב לבצע כדי להגיע להיות מחבר את כולם "כאיש אחד בלב אחד", ועל זה הוא לא מוותר. כי זה נקרא שהוא בכלל עוזב את התורה.

תלמיד: אז שוב, נניח הבורא סידר לי עבודה שאני עובד בה 12 שעות ביום, ואני חוזר מאוחר, ואין לי אפילו זמן לטפל במשפחה, אולי לישון שלוש שעות ארבע שעות בלילה. איך אני אהיה "ישראל" בצורה כזאת?

לא יודע. תתפלל.

תלמיד: אז בתור אחד שקיבל את הנטייה הזאת להיות "ישראל", ומבין שזה תפקיד. אני צריך גם לסדר את החיים שלי בהתאם לתפקיד הזה?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך לעשות הכול כדי שתהיה לי עבודה שתשאיר לי זמן לעסוק בתורה, ולהיות "ישראל"?

כן.

תלמיד: הבנתי שצריכה להיות בינינו תלות הדדית שהיא פנימית. כשיש לנו פעולה חיצונית זה ברור, אנחנו באים אחד ליד השני, עוזרים, תומכים אחד בשני. אבל מה יחייב אותנו פנימית אחד לשני ביומיום, כל שיעור, משהו פנימי שיחייב אותנו לקשר הזה?

כי בלי זה אתם לא מגיעים למטרה, למטרת חייכם.

תלמיד: ברור שאם נגלה בינינו את הבורא, תהיה בינינו מחויבות פנימית. אבל לפני כן, לפני שמגלים את הנקודה הזאת, מה מחייב כל אחד לקשר הזה?

הבורא שמעורר כל אחד, ובלי זה האדם מרגיש שהוא ריק.

תלמיד: על ידי מה ניתן אחד לשני את החשיבות הזאת?

על ידי זה שכל אחד נותן דוגמה לשני.

תלמיד: בשל בעיות ויזה יש סיכון אמיתי ש 26 חברים מתורכיה שכבר רכשו כרטיסים לכנס לא יגיעו לכנס. איזה סוג של עבודה נדרשת מאיתנו לבצע כדי לשנות המצב?

להתפלל. להתפלל ולבקש מהבורא שיפתור לנו את הבעיה הזאת,

תלמיד: מתוך שיתוף בינינו אנחנו יכולים להרגיש את כוח החיבור בינינו.

כן.

תלמיד: ומתוך שיתוף בינינו אנחנו יכולים גם לגלות את הכוונה כלפיו, ואולי גם לחזק אותה, ולהחזיק אותה. מה ההבדל בין כוח החיבור בינינו, ובין הכוונה שלנו, היחס שלנו זה לזה, והיחס שלנו כלפיו?

שכוח החיבור כבר נמצא, והכוונה מכוונת לעתיד, מתי שנגיע לזה.

תלמיד: כוח החיבור חייב להיות קודם לכוונה?

כוח החיבור חייב להיות, להתגלות לביצוע בעת שהכוונה תחבר את כולנו יחד.

תלמיד: אז הכוונה קודמת?

כן.

תלמיד: השאלה לגבי התלות שלנו אחד בשני, מסתובבת כבר יומיים שלושה באוויר. כל המקובלים מהִלל הנשיא, וכל חכמי הקבלה, ובעל הסולם, וגם אתה, מכל התורה, שמים פנס על אהבת הזולת, שממנה מגיעים לאהבת ה'. זה מין מיקוד כזה, כל ספר "שמעתי" עוסק רק בזה.

לא מדברים פה על איזה דם מותר לזרוק על המזבח, ועוד כל מיני מצוות מהתרי"ב. ודווקא את המצווה הזאת האדם לא יכול לקיים לבד. הוא גם תלוי בסביבה, וגם נדרש פה מאור, איזה בורא שיצטרף לעבודה הזאת, כי אחרת הוא לא מסוגל לקיים את המצווה הזאת. כך בעל הסולם כותב כאן.

נראה שכאילו את הכול הדברים האחרים לכאורה אפשר לקיים. לא תגנוב, צריך מאמץ, אבל אפשר. כדי להתקרב לעשות איזו פעולה, אדם מקבל כמה דוגמאות, כמה הסברים. ואני מנסה להבין מה אני לא רואה, לדוגמא בעבודה עם החברים, או בדוגמה של הקשר שלך עם התלמידים, מה אני מפספס, איך להבין את המצווה הזאת?

למה אדם למשל לא רואה שהחברים אוהבים אותו. למה האדם לא רואה שהמורה אוהב אותו. למה כאילו קורים הרבה דברים אחרים. הוא בא, הוא לא בא. הוא עושה, הוא לא עושה. אבל מה המחסום שמונע מאדם לראות דוגמא שזה מה שמתקיים במציאות?

האדם רואה מה שהוא רוצה לראות. זה נקרא שהוא רואה את מה שקרוב אליו, ולא אחרת. לכן כך אנחנו צריכים לקבל את ההתפתחות שלנו. בינתיים כששולט בי יצר הרע, אז מה ששייך ללקבל, זה קרוב אלי. ומה ששייך ללהשפיע, יותר רחוק ממני.

תלמיד: אשאל משהו אישי, שקשור למצב. במשך חיי היחסים שלי עם אבי היו מאוד טכניים, קונקרטיים. ולקח לי שהוא ימות, ושתעבור שנה, והרבה מחשבות עליו, ופתאום הבנתי הרבה דברים שלא הבנתי כל חיי על הקשר בינינו. כמה אהבה הייתה שם, כמה השתדלות. אבל היו בינינו הרבה ערבובים פנימיים, ולכן זה לקח הרבה שנים שיפול האסימון, ויתפתח איזה רגש כדי להבין מה היה שם.

ועכשיו יש לי איזה רצון לא לפספס את המצב שאנחנו נמצאים בו. כאילו משהו צריך לקרות כדי שהרגש הזה יורגש עכשיו, ולא שבעוד מאה שנה נבין מה היה. איך אפשר לקרב, לראות את הקשר בינינו עכשיו, ולא לחכות שיעברו הרבה תהליכים כדי שיפול האסימון. מה צריך לעשות כדי לעשות פוקוס על זה? כי נראה לי שאנחנו מתבלבלים בהרבה דברים אחרים.

כן, אנחנו צריכים להשתדל לגלות את כל החברים ככוח אחד, שנמצא בקבוצה.

אני לא יודע, שוב לדבר על המצוות האהבה והדחייה? אני חושב שאתם כבר שבעים מזה.

תלמיד: האדם נמצא בכל מיני מעגלים של תלות בחיים שלו. יש לו תלות במשפחה, בעשיריה, בקבוצה שלו. בכל בני ברוך, בכל האנושות.

כן.

תלמיד: לאיזה מעגל של תלות מכוון בעל הסולם, מהו המעגל המינימלי ההכרחי שאותו צריך לקיים כדי שיתקיים חוק הערבות, שנרגיש את האהבה במרכז ההרגשה?

קבוצת אנשים שרוצה להתקרב לבורא, חייבת לקבל על עצמה חוקים שלפי זה הקבוצה הזאת תקבל צורה המתאימה בכלל להתפתחות הרוחנית. ואנחנו צריכים להודות על זה.

תלמיד: הוא כותב שבמספר קטן של אנשים אי אפשר אפילו להתחיל לקיים את העסק של הערבות.

כן.

תלמיד: אבל אנחנו שומעים כל הזמן שהכול מתחיל ונסגר בעשירייה הפרטית, שזה מספר קטן של אנשים. איך ליישב בין שני הדברים האלה, באיזה מעגל של תלות אנחנו צריכים להתרכז, שבו אנחנו מממשים את הערבות בינינו, אם העשיריה הפרטית מספיקה לי או שעכשיו אני צריך לקחת בחשבון את כל הכלי העולמי?

מספיק. העשירייה הפרטית מספיקה כדי שאדם יוכל לברר בה את כל היחסים שלו עם הבורא.

תלמיד: עוד חודש יגיעו לפה כל החברים מהכלי העולמי, ותמיד במקום של הכנס אנחנו אומרים שאנחנו כעשירייה אחת, צריך לחשוב על כולם יחד. אז יש עניין להרחיב עכשיו את התפילה, את הניסיון להרגיש את התלות בכל החברים בכל הכלי, או שעדיין להתרכז רק בעשירייה הפרטית? מבחינה פנימית אני מדבר בעיקר עד הכנס. מה הפוקוס?

עד הכנס הפוקוס של הראייה שלנו צריך להיות במרכז הראייה. אנחנו מגלים במרכז הראייה עולם אין סוף. עולם אין סוף. כשמגיעים לראות את ה"מקום", אז מגלים שאין מה לגלות בו. פשוט כאילו לא מתקיים. כשממשיכים בזה ובכל זאת לא עוזבים, אז שם במקום אנחנו נפגשים בינינו לבורא.

תלמיד: יש הרגשה שהתשובות שלך בזמן האחרון הן כל כך עמוקות, שאני לא מצליח לספוג אותן בזמן השיעור. אני צריך אחר כך להקשיב ולשמוע אותן עוד פעם. כאילו משהו אחר מבחינת ההוראה שלך אולי. האם זה נכון או זו רק הרגשה אישית, פרטית או שאתה בזה כאילו לוקח אותנו למקום אחר מבחינת ההוראה שלך?

קצת יותר למעלה.

תלמיד: שמעתי אותך לא פעם אחת, אמרת בזמנו, עוד כשהיינו במרכז הישן, כשאני מסתכל עליכם ואני רואה את כל המאמצים שנתתם, אם לא היינו נמצאים בדור הזה, או בתקופה הזאת שאתם תלויים בכל העולם, אז כלפי המאמצים שאתם נותנים באופן אישי, כבר הייתם מגיעים להשגה. בגלל שאנחנו תלויים בכל העולם, קשורים אליהם כמו במין שרשראות ברזל, אנחנו נמצאים יחד איתם. לא יכולים לקפוץ יותר מהגובה שגם הם צריכים להתפתח. כאילו האנושות מעכבת אותנו. העניין הזה עדיין תקף?

כן ולא. אבל זה לא יפריע לנו. אנחנו צריכים להתקדם כמו שאנחנו, וכל היתר יתברר ויסתלק.

(סוף השיעור)