כנס אודסה

אוקטובר 2015

תפילת רבים – שיעור 5

שיעור בוקר 16.10.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.10.2015

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/bYgEWvxD?activeTab=downloads&mediaType=video

הכותרת של השיעור שלנו היא "תפילת רבים". אני לא יודע למה דווקא בשפה הרוסית "תפילת רבים" נשמע כמו שוּק. אבל תפילה היא כשכולם כאחד. לכן צריך למצוא כאן מילה מדויקת יותר, זה לא נכון להגיד ברוסית תפילה של רבים, זה נשמע כאילו שכל ההמון צועק יחד. זו התחושה לפי התרגום, נחשוב על זה.

לאחר שעברנו איתכם הרבה נושאים, הגענו לנושא העיקרי, למימוש של ההתחייבות הניתנת לנו. במה אנחנו מחויבים, מה התגובה הנכונה שלנו כלפי בריאתנו, למה הבורא שם אותנו בתנאים שנקראים העולם הזה ומה הוא רוצה מאיתנו? הרי אם אין עוד מלבדו, אם כל כל מה שנעשה הוא עושה, ואין שום כוחות אחרים, הכל נעשה אך ורק על ידי הכוח העליון שזה הכוח היוצר והיחידי, אז מה בכלל נדרש מהנבראים? מה שנדרש מנבראים זה רק דבר אחד ויחיד, רצון נכון כלפי מה שהכין עבורם הבורא.

מה הכין עבורנו הבורא, זה לא ידוע לנו, אנחנו יכולים לנחש, לחשוב, להבין ולפרש בצורות שונות את מה שאומרים לנו המקובלים. אבל האמת כשהאדם מתקרב למטרה, זה לא כל כך מעניין אותו מה בדיוק הכין עבורו הבורא, אלא מה שמתחיל לסקרן אותו זה מה הוא יכול להכין עבור הבורא. המקובלים מציינים את זה כתנאי לתפילה משותפת, לבקשה, לדרישה, לקריאה, לא חשוב איך נקרא לזה, זאת אומרת יש רצון מסוים שעלינו לבטא אותו כולנו יחד כאחד. אם אנחנו נייצב, נבצע את הרצון הזה בצורה נכונה, זה יחייב את הבורא לעשות את מה שצריך. אבל כדי שזה יקרה אנחנו חייבים שהרצון הזה יהיה מיוצב כמו שהוא צריך להיות. זאת אומרת הרצון שלנו צריך להיות מכוון בדיוק בדומה ובהתאם למה שהבורא רוצה לעשות איתנו. הוא רוצה לאסוף אותנו יחד כאחד שלם, כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה ומתוך שבירת הנשמה, שבירת האדם להרבה נשמות נפרדות, ולכן אנחנו נקראים "בני אדם", הבנים של אדם, החלקים של המערכת הזאת. לכן אם אנחנו מתאספים יחד, מתאספים זאת אומרת ברצונות שלנו כלפי מטרה אחת, ואנחנו מרכיבים בעצמנו את המטרה האחת הזאת ומשתוקקים למטרה האחת, אז באופן טבעי נוכל כמובן להשפיע על האור שנמצא במנוחה מוחלטת. באור אין שום שינויים, זה כוח מיוחד שמצפה רק לרצון הנכון שלנו כדי לבוא לידי ביטוי. לכן ברגע שאנחנו מגיעים לרצון הנכון, האור מתחיל לבוא בפועל לידי ביטוי ברצון שלנו.

אבל כל הבעיה שהרצון הזה חייב להיות קודם כל רצון להשפעה ואהבה, זה דבר אחד, ודבר שני הוא צריך להיות רצון רבים כמו שכתוב. זאת אומרת זה צריך להיות סכום של הרצונות הרבים האגואיסטים שמתאספים, שמתחברים יחד מעל האגו שלהם בהשתוקקות אחת. לכן עלינו להתאסף יחד על מנת להשפיע בצורה חיובית, כל אחד כלפי כולם, ועל ידי זה נסב לו נחת רוח, זאת אומרת השפעה בינינו והשפעת נחת רוח לבורא.

אנחנו לא יודעים מה זה השפעה לבורא, אבל כאשר אנחנו מתחילים להשתוקק בינינו להשפעה הדדית, אנחנו מתחילים להכיר, הכיוון נכון אל הבורא מתחיל להתאסף בנו. התכונה הזאת מתחילה להצטייר בינינו כמו מתוך ערפל, מתוך הסתרה. המבנה הרוחני הזה הוא בלתי נראה אבל הוא מתחיל להיות מוחשי, הוא מתחיל להיות מורגש בתחושות שלנו, בחושים שלנו.

לכן העיקר עבורנו זה לכוון את עצמנו כלפי זה. ולכוון את עצמנו אנחנו יכולים רק אם אנחנו מאוחדים כולנו יחד, כאשר כל אחד חושב על כולם, כל אחד מוכן להתקשר עם האחרים, כל אחד יכול להתפלל עבור האחרים, כל אחד רוצה בזה ורק את זה, והוא מבין שהוא בעצמו מתקיים רק עבור זה. רק במקרה כזה, רק אם הוא יתמסר לחלוטין לשרת את כולם ללא שום תגובה חוזרת לשכר עצמי, אם הוא יתעלה בצורה כזאת מעל הטבע האגואיסטי שלו, על פני מה שניתן לו באותו רגע, אז הוא יתחבר עם שאר החברים ופתאום יגלה שגם הם נמצאים באותו מצב כמוה. בעיניו כולם כבר יהיו מפורדים מהאגו של עצמם, כולם פתאום יחד, כולם התחברו יחד והפכו את הרצון האמיתי שלהם כלפי הבורא. ואז הוא ישפיע עליהם ויחבר אותם כך שהם יוכלו לגלות בהם את הבורא כאוהב, נותן, משפיע, מפני שגם הם הביעו את רצונם להיות כאלה. יחד עם זה כל אחד חייב לדאוג לכך שהקבוצה תהפוך לכזה סכום בו זמנית, כאשר הוא מבין שאם הוא יתוקן כולם יתוקנו, כל הקבוצה, והעיקר לחשוב איך הוא מתייחס לאחרים.

רב"ש כותב לנו ב"תפילת רבים", שהמשתוקק אל הבורא לא צריך להרחיק את עצמו מסביבתו הרוחנית כיוון שרק כך מתגלה הבורא. זאת אומרת הבורא לא יכול להתגלות באף אחד מאיתנו, אלא אך ורק בקשר בינינו. כל הקשר הוא כשאנחנו משלימים האחד את כולם עד למיני תמונה שדומה למבנה הרוחני של האדם, זאת אומרת למבנה הרוחני בממדים מינימליים בעשירייה, בהשלמה של האחד כלפי כולם. לכן בשום אופן לא להפריד את עצמי מהקבוצה. בלי קבוצה האדם הוא שום דבר, הוא כאין וכאפס.

יחד איתכם ראיתי את הקבוצה הווירטואלית הנפלאה שלנו, ואני מקווה מאוד שהם יוכלו להגיע למצב כזה בצורה ווירטואלית. אבל זה הרבה יותר מורכב וקשה מאשר להגיע לזה בצורה פיסית, מפני שבאופן ווירטואלי ישנן בכל זאת הסתרות מסוימות בינינו ואנחנו נצטרך לברר אותן בינינו. אבל הם גברים רציניים ואני מניח שהם יצליחו.

ברצון האגואיסטי אפשר להשתמש רק כדי להתקרב לסביבה. שימו לב מה כותב לנו רב"ש, הרצון האגואיסטי הוא כדי להתקרב לזולת, לקבוצה. אבל זה ההיפך, הרי אסור לי להשתמש באגו. לא. הרב"ש כותב דווקא שאם כל העולם שקוע באגו אז החושך מתפשט בעולם מפני שאין בו שום מקום, הכוונה רצון, כדי שאור של השפעה ואהבה ימלא את הרצונות האגואיסטים מסיבת ההבדל בין הנותן למקבל. זאת אומרת עלינו לנצל דווקא את הרצונות האגואיסטים שלנו ודווקא בקבוצה, על מנת להתקרב בינינו. לכן כדאי לנו להביא אותם לידי ביטוי, להבליט אותם ולהשתמש בהם דווקא כדי לשלב בינינו, לאחד בינינו. בצורה כזאת נוכל לראות את התמונה האמיתית שלנו, מי אנחנו באמת בפנים, בתוכנו, ואיך עלינו להתקשר. אם אנחנו לא נשתמש באגו שלנו בקשרים בינינו, זה לא יעזור לנו, אנחנו נהפוך לקבוצה של עלים שנידפים ברוח וזהו.

לכן עלינו דווקא להפגין זאת. עליך להביא דווקא את האגו שלך לידי ביטוי, לידי הדגמה ולראות עם מה אתה עובד, באיזו רמת קשר אתה נמצא עם החברים שלך. זה מאוד חשוב. לכן למרות שכל העולם שקוע באגואיזם, אנחנו משתמשים באגואיזם שלנו בצורה גלויה כדי לעבד אותו. אם אנחנו ננסה להסתיר אותו, יכול להיות שנדמיין שאנחנו בעננים, האמת שאנחנו לא בעננים, אנחנו נשטפים במקום כלשהו למטה, ואתם מבינים איפה.

לכן ההיפך, אנחנו צריכים את כל האגואיזם שלנו ודווקא בשביל זה הוא נועד, כדי שנבין באיזה מצב אנחנו נמצאים ואיך עלינו להתאחד מעליו.

כאשר אדם רוצה שהבורא יקרב אותו, זאת אומרת ייתן לו את התכונות האלטרואיסטיות שלו, זה נקרא קירוב, התקרבות. מתי אנחנו יכולים להגיד שאנחנו עובדים על התקרבות לבורא? כאשר אנחנו נמצאים דווקא בתכונות האגואיסטיות המגעילות והדוחות שלנו ביותר, כשאנחנו שונאים אחד את השני, שוללים אחד את השני, או שלגמרי חסרי רגש אחד לשני, אדישים מאפס ועד מינוס אין סוף.

כאשר על הרקע הזה אנחנו מתחילים להתפלל כדי שיעזור לנו להתחיל להתקרב, דווקא כלפי התכונות האגואיסטיות, זה נקרא שאנחנו מתחילים לעבוד בהתקרבות אל הבורא. כי הבורא זה הסכום הנכון של כל החברים, ועלי לא לשכוח את זה לעולם. אין בורא בפני עצמו, הוא לא קיים. אנחנו מדברים רק על מה שבא לידי ביטוי בינינו. ניתנה לנו דוגמה לאור, מה זה אור? חשמל. האם אתה יכול להגיד שהחשמל קיים? אתה בודק שהוא עובד ורק אז אתה רואה במכשיר שלך שהוא קיים. אחרת, בלי לבדוק, איך תדע. קודם בדקת, ראית, וזה היה. ועכשיו? עכשיו אתה תבדוק שוב וברגע שתבדוק זה יהיה. אבל ברגע שהמכשיר שלך לא מחובר לשום דבר, אתה לא יכול להצהיר שהאור קיים. אותו דבר כאן. אך ורק כשיש לנו אגואיזם ברור, ועל פניו אנחנו מתקרבים, אז הבורא מתגלה. יש לו בסיס על מה להתגלות. דווקא זה גילוי הבורא. ומתי הוא מתגלה? דווקא כשאנחנו מבקשים שיקרב בינינו הוא עושה את הפעולה הזו, ואז בתוך הפעולה הוא מתגלה. הפעולה נקראת פעולת התיקון, ואחר כך באה פעולת הגילוי.

לכן הכל מסתכם בכך שהאדם יבקש מהבורא שיעזור לו. הוא עשה את כל מה שנדרש, הוא אסף את הקבוצה, עשה את כל מה שהוא רק יכול עבור החברים כדי לגבש אותם, לאסוף אותם יחד, הכל, והאמת היא שעדיין לא יוצא שום דבר ולא מצליח לו. וגם לא יצליח, מכיוון ששום דבר לא צריך להצליח עם הפעולות שלנו.

הדבר הנכון, הפתרון הנכון ביותר והיחיד מכל הפעולות שלנו, הוא כשאנחנו מתחילים לבקש מהבורא, זאת אומרת כסיכום מכל הפעולות שלנו, אנחנו צריכים להגיע לכישלון, לייאוש. אנחנו רוצים לעזוב, להיפרד, אנחנו מזלזלים, שונאים, ריקניים, מוחלשים מכל העבודה הזאת, הכל נמאס לנו, אין לנו שום אפשרות יותר, אנחנו נמצאים באאוט טוטאלי.

זהו דווקא המצב מצד אחד, ויחד עם זאת רצון עצום למרות הכל לגלות את הבורא, מצד שני. שני הפרמטרים הללו, נחוצים, מחויבים להיות יחד כדי שמצד אחד, אנחנו נרצה בצורה יוצאת דופן לגלות את הבורא, ומצד שני, נהיה בטוחים לחלוטין שאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה.

ואז מופיעה בנו, מתוך שני הפרמטרים האלה, הצעקה. תעזור. תושיע. וקוראת הפעולה. אבל הכרחי ששני הפרמטרים הללו יהיו גמורים באופן מוחלט, ברמה שלנו, אני לא מדבר על מדרגות גבוהות יותר, כי שם, עוד פי כמה מה שיהיה איתן ולאילו רמות הן יגיעו, אבל פה מספיקה הרמה שלנו.

אבל ברמה שלנו זה צריך להיות עד הסוף. חוסר אונים מוחלט מכוחותיי עצמי, ייאוש מכוחותיי עצמי, מכל התקוות לאיזה הישגים אישיים בדבר הזה, רצון עצום למרות מה שאמרתי הרגע, להשיג את המטרה הזאת, כך שטוב לי מותי מחיי, מאשר להישאר ולחיות בצורה הזאת.

וכאן, מתגלה איזו צעקה כללית, לבבית, בלי צעקות גדולות מבחוץ, שהיא מעוררת את האור העליון והוא מאחד אותנו, מתקן אותנו סופית, הופך אותנו לרצון משותף אחד, ולאחר מכן, מתגלה בו הבורא. והאור העליון הזה שמתקן וממלא אותנו, נקרא "נשמה". אז אנחנו מקבלים נשמה. ביחד.

לא יכולה להיות נשמה לכל אחד ואחד משלו. בכלל, כל האדם הזה, הקונסטרוקציה הזאת, היא נקראת "נשמה". וכל אחד מאיתנו, יש לו רק חלקיק מתוכה, איזה ניצוץ, כדי להשתוקק מתוכו אל הנשמה הכללית. כשאדם מבקש מהבורא לקרב אותו אליו, הוא נראה לו לבדו, היינו שהוא מבין שהקדוש ברוך הוא צריך לקרבו באופן פרטי.

והנה אני צודק, זה האגו שלנו. כי כשהאדם מבקש התקרבות, אז נראה לו "אני באמת עובד כל כך, אז איפה?" וכל הכיול שלו הוא בכלל לא נכון, כל הכיוון שלו לא נכון בכלל. האדם צריך להתכלל בקבוצה, הוא צריך לבקש רק בעבור הקבוצה, הוא צריך לפנות לבורא מתוך הקבוצה, מתוך שהוא מבקש בשבילם. הפונקציה שלו, התפקוד שלו, הוא רק בזה שהוא מבקש בשבילם. כמו אמא שמבקשת בשביל ילדיה, רק בשבילם.

ואם הוא מבקש בשביל עצמו, בעבור עצמו, או באיזו צורה לא בשביל הקבוצה, או בשביל הקבוצה והוא כולל בתוכה את עצמו, אז גם זו עדיין לא תפילה נכונה, לא בקשה נכונה. תפילה בכלל נובעת מהשורש, מהמילה להתפלל, להפליל את עצמו. להפליל. זה לא לקרוא אל הבורא או למשהו, אלא זה לדון, להפליל את עצמו באיזו מידה בכלל אתה פונה נכון לבורא? זה הדבר החשוב ביותר.

בבדיקה, אולי בחשבון אישי כזה ביחס לפעולות שאתה עושה, כל החשבון הוא רק ביחס לעצמך. אז כשהאדם בא לבקש מהשם שיקרבהו אליו יתברך, והוא נראה לבדו, היינו שהוא מבין שהקדוש ברוך הוא צריך לקרבו באופן פרטי. וזה קורה מכיוון שהאדם חושב שרק לו יש מעלות טובות שאינן נמצאות באחרים.

זהו היבט נוסף של הבעיה. באותה מידה שבה אני מחשיב את עצמי לנעלה, לטוב במשהו מהחברים שלי, אני לא יכול לבקש בשבילם. אני מבקש בשבילי. ולהיפך. במידה שבה אני מכבד את החברים, במידה שבה אני מעריך אותם, מעריך אותם כגדולים ממני, באותה מידה אני יכול להתפלל, לבקש בשבילם. פרדוקס? כביכול.

אם הם נעלים ממני, אז אני צריך לבקש בעבור עצמי כדי שאני אוכל להשיג אותם ולהגיע למצבים שלהם. לא. זה לא נכון. אז דווקא אני מבקש בשבילם. למה? כי אם הם נעלים ממני, אז בקשה נכונה שלי היא לא בקשה על עצמי, אלא להידבק אליהם ולבקש בשבילם. ואז יחד איתם אני עולה.

יש כאן כיוונון מאוד עדין, מכיוון שדווקא כאן בשמירה, בקיום כל התנאים האלה שהכרחיים לתפילה, להפללה עצמית, לחשבון והערכה עצמית, יש כאן כיול, כיוונון של כל הנשמה שלנו. האם היא מתקדמת אל עבר הבורא או לא? כי אני יכול לכוון אותה לא נכון ואז לא יצא כלום. אני חייב לכוון את הנשמה שלי באופן מדויק לבורא, ואז הוא יאיר לי.

ואם אני מרגיש שיש לי מעלות טובות מהאחרים, אז הדעה הזאת שלי מפרידה אותי מהקבוצה. דווקא המחשבה הזאת, הדעה הזאת שיש לי. אל תחפשו שום דבר אחר, אתם יכולים להגיד לא, אין לי זמן, אין לי כוחות, אני עסוק, יש לי כל מיני עניינים נוספים וכולי. כל תירוץ שלא תמצאו, זה לא משנה, הוא לא חשוב. כי אם אתם מרחיקים את עצמכם מהקבוצה, אתם הרי אגואיסטים. זה קורה בגלל שנראה לכם שיושבים שם חברים שמעלתם פחותה מכם, ולכן אתם תוכלו להתקדם מהר יותר, טוב יותר אל עבר המטרה. אנשים כאלה לרוב מתרחקים מהקבוצה, נראה להם שמגיע להם התקרבות לה' יותר מהאחרים. הם חושבים עצמם לצדיקים, והם הופכים כתוצאה מזה לאגואיסטים גדולים עוד יותר. או שהם הולכים למקום אחר ללמוד, אני אלך ללמוד את זה לבד, את כל החומר הזה, וזה יעזור לי להשיג את הבורא, או שאני אצור לעצמי קבוצה משלי, ושם, יחד איתם אני אשיג את הבורא, או שאני אלך ואעשה עוד משהו, לא משנה מה. האמת, שכל זה תירוצים שהם תולדה מזה שאדם נכנס לאגואיזם גדול יותר.

יוצא בסופו של דבר שיש רק עצה אחת ויחידה שניתן לתת לאדם. עצה מכאנית, אפילו הייתי אומר, לא מהלב אלא באופן ממש מכאני, כמו מטייפ, לבקש בשביל הקבוצה. כל מה שאתה מאחל לעצמך, באופן מכאני, ממש מכאניסטי תבקש בשבילם, בלי לב, בלי כלום, זה לא משנה. תבקש בשבילם.

כדי שיהיה לך כמו איזה תרגיל פיזי שאתה עושה. נניח במהלך היום אתה רבע שעה עוסק בתרגול כזה. כמה פעמים אתה חוזר על זה. בוקר, צהרים, ערב, רבע שעה בכל פעם. לא משנה מה אתה עושה במקביל, תבקש בשביל הקבוצה. ואז אתה תראה עד כמה זה ישפיע עליך, מכאנית, תוך שאתה מבין שאתה לא צריך את כל זה, שאתה בז להם, שכל זה לא מעניין אותך בכלל. תפעלו.

זה הכרחי. כי בקשה בשביל הקבוצה, לבקש בשביל החברים כי אני רוצה לא לדאוג לעצמי, כך הוא כותב כביכול, אלא כדי להשפיע שמחה לבורא, ושהשמחה הזאת אפילו לא תנבע ממני, אלא שהיא תהיה דווקא בשביל הבורא. כלומר, אני מוכן לעשות הכל כדי שזה ישמח את הבורא. ממי? לא אכפת לי. מי יגרום לזה? לא משנה. הקבוצה, או חברים אחרים שלי ירוויחו מזה? זה לא משנה לי, לא נוגע לי. העיקר הוא שאני אעורר הנאה בבורא. ושאף אחד לא ידע על זה, כולל הבורא. בשביל מה, מי צריך את זה? כדי ליצור בי כלי רוחני. זה הכל.

תראו איזה תרגיל נחמד. אני מכוון את עצמי לזה שאני רוצה לעורר בבורא הנאה, על ידי מישהו, על ידי הקבוצה או על ידי איזה אפריקאי, על ידי איזה הודי, לא משנה על ידי מי, או על ידי איזו קבוצה, או אפילו על ידי איזה אדם שנוא עליי או שלחלוטין לא נעים לי, העיקר זה שלבורא תהיה הנאה, ושלא יהיה שום קשר להנאה הזאת אליי. ואני מבקש שזה יקרה. וכשאני מבקש, אני מתחיל לבחון את עצמי האם זה כך או לא, אבל זה בכל זאת יוצר, מעורר פעולה מאוד חזקה. אני מתחיל לגלות תנועות פנימיות נסתרות בתוכי. האור מתקן אותי. וזה לא משנה אם אני אומר מילים שלחלוטין לא ריאליות מבחינתי עדיין, אבל האור פועל. ולכן הפעולות כמו שכתוב בספרי הקבלה, בשביל הבורא, בעבור הבורא, אפילו לפעמים כותבים את זה במרכאות, למען הבורא, זה בדיוק יצירת רצונות לא אגואיסטיים, אל-אגואיסטיים, רצונות כאלה, כלים, בצורה מנותקת ממני לחלוטין, או אפילו הפוכה לי לחלוטין. אני משתוקק לזה שהבורא יקבל הנאה, אבל בלי שום קשר אליי, ממש בלי שום קשר.

וכאן עולה עוד שאלה, אז מה, אני אתגאה בזה שאני עשיתי את זה, האם זה לא שכר? אז צריך להבין למה הבורא נסתר. מכיוון שאסור לנו לראות שבזה אנחנו יכולים להסב לו הנאה. אז אני צריך לפעול כך שאני אעורר הנאה בבורא בלי להבין, להרגיש, לדעת, שום דבר לגבי התוצאה, ואני בעצמי בתוך כך לא אראה שום תוצאות, השלכות, תולדות מזה. ואז כשיבוא אליי ייאוש, עייפות, איזו אדישות כלפי פעולות כאלה, אני אבין שאני אגואיסט, שאין בי את הכלי הזה שיכול לאפשר לי להיות מסוגל לפעול בצורה כזאת כלפי הבורא במנותק מעצמי. אבל זה טוב, זה מוליד מצב נכון. האדם צריך לבקש, להתפלל עבור כל הקבוצה, כי כשהקבוצה מתחברת, היא מתחברת עם הבורא, ומעוררת, מושכת את הבורא לתוכה, ובכך מסבה לבורא נחת רוח, שמחה.

וכאן עולה השאלה, אם כך, איך אני משפיע לבורא, פועל לכיוון הבורא, לקראתו? רק דרך הקבוצה. ואני יכול להגיע לשמחה גדולה עוד יותר, ככל שאני נמצא רחוק יותר מהפעולה הזאת. כלומר, בפועל אף אחד בקבוצה לא יודע, ואני בעצמי כביכול לחלוטין רחוק מזה, אני פשוט מבקש.

ביחס לקבוצה אני יכול לבדוק את עצמי. מאוד קל לבדוק את עצמי. האם אני מסוגל לא לקבל כלום, להישאר בכלל כמו שאני עכשיו, אין לי שום דבר רוחני, שום השגה, שום הישגים, כלום, אלא רק שכל הקבוצה תקבל את זה. אני מדבר אתכם בצורה כנה. זה כיול, כוונון מאוד רציני. אז אם אני יכול באמת לעבוד בצורה כזו, אני מבקש מהבורא שייתן לי כוחות לזה, שאני אוכל לעבוד כך שהכל ילך רק אליו, רק לקבוצה, ולא אלי. שכל התולדות, ההשלכות של המאמצים שלי ילכו אליו, לקבוצה ולא אליי. שהחברים שלי לא יֵדעו מזה. ולכן האדם מוותר על עצמו ורוצה שהבורא יעזור לקבוצה, כי הם יספקו תענוג הרבה יותר גדול לבורא מאשר הוא לבדו היה מסוגל לתת. והבורא ייתן לכל אחד מהם ולכולם יחד תענוג, סיפוק מזה שאני מבקש מהבורא בשבילם.

יש פה עוד המון מצבים שתגלו בתוככם, כשתתחילו לפעול בצורה הזו. אז כל התהליכים האלה, כל החיפושים האלה, כל התנועות הפנימיות השונות האלה נקראות "תפילה". כל זה נקרא "תפילה". כלומר, תפילה היא לא איזה שהן מילים על פי טקסט שלמדתי מראש או שירה באיזו מקהלה או צעקות בייסורים. תפילה זאת עבודה פנימית מתמדת. ולכן, השאלה מהי תפילה? עבודה שבלב. כך כתוב.

אז אפשר לבקש אפילו על העבר. כלומר, יש לכל אחד מאיתנו הרבה מאוד מחשבות לא נעימות, פעולות שעשינו בעבר, שכל אחד מאיתנו עשה בעבר נגד החברים, אולי אפילו כנגד אנשים זרים, אבל לרוב בתוך הקבוצה. אפשר לבקש שהפעולות האגואיסטיות האלה, המחשבות האגואיסטיות האלה מהעבר יהפכו עכשיו לחיוביות, להשפעה. ואז פעולות כאלה של תיקון, הן אלה שנקראות "צער" או "חרטה".

לבורא אין אף פעם קשר עם אף אחד מאיתנו באופן פרטי. הוא קשור רק לעשירייה. אם אתם נכללים בעשירייה, אתם מגיעים לפגישה איתו, לקשר איתו, מתחברים אליו דרך העשירייה. אתם יוצאים מהעשירייה, תעשו מה שאתם רוצים, אין לזה שום קשר לבורא, אתם מיד הופכים לבהמות, בגלל שהעולם הרוחני הוא הקשר עם הבורא, והקשר הזה יכול להיות רק דרך עשרה אנשים, דרך הקבוצה. ולכן הכניסה והיציאה לעולם העליון וממנו היא כזו, אם אתם מתחברים טוב בעשירייה, נכנסים לתוכה, מתמוססים בה, אז אתם בעולם העליון לפחות כמו זרע, כמו טיפת זרע שמתוכה יכול עכשיו להתפתח משהו. אם אתם יוצאים, אז לא. זה מאוד מאוד קונקרטי, חד. אין בעולם הרוחני פחות מעשרה. כך צריך להיות הקשר.

ואכן האדם צריך לבקש כל הזמן, אף פעם לא על עצמו, אלא רק על החברה ככלל. כלומר, אני מבקש בשביל כולם, אני כלול בהם, אני מבקש במדויק עבור כולם ולא עבור עצמי. ואני יודע שאם הרצון שלי גדול משלהם, אז אני אקבל ראשון. זו בעיה. רק שאני לא אחשוב על זה. יש כאן מהמורות בכל צעד, אין לאן לברוח, זו הדרך להיפטר מהאגו.

"תפילת רבים" נקראת תפילה עבור האחרים, ורק לתפילה כזאת הבורא עונה. כיוון שרק איפה שיש רצון לקבל על מנת להשפיע לבורא, רק לשם מגיע שפע העליון. מכיוון שטבעו של האדם הוא קבלה, אז איפה שמופיע רצון לקבל לעצמו הוא לא יכול לקבל, אלא הוא משיג רק כשהרצון שלו לקבל רוכש כוונה להשפיע. אז הרצון הזה נקרא "חיבור עם הבורא".

נמצא שהנבראים נבראו עם הרצון לקבל לעצמם, על מנת לקבל, ואינם יכולים בלי התגברות על הטבע שלהם לעסוק בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, במצב כזה התענוגים נשארים בהסתרה מכיוון שיש איסור לקבל אותם, מצמצום א'. לכן בעולם שלנו כל מה שמורגש ברצון לקבל הנאה לעצמנו, ברמת העולם שלנו, כל התענוגים האלה הם קטנים מאוד בהשוואה לתענוגים שמורגשים בעולם העליון, כלומר, בתכונת ההשפעה. אבל כדי שאדם ישתוקק לתכונת ההשפעה, הכרחי להבטיח לו בעבור זה שכר אגואיסטי שמובן לו, וכשהוא יאמין בו, הוא יוכל לאחר מכן להתחיל בתיקון עצמו שלא על מנת לקבל פרס.

כלומר, בהתחלה מושכים את האדם באמצעות שכר רוחני, שאין להשוותו לתענוג בעולם שלנו. נצחיות, שלמות, כל סוגי המילוי שרק אפשר לספר, כל מה שאנחנו מרגישים בעולם שלנו, זה מילוי של רצונות שונים שלנו. בעולם הרוחני המדרגה המינימלית ביותר של העולם הרוחני היא נניח פי מיליארד גדולה יותר מכל העולם שלנו. איכשהו אני רואה הרצון שלכם הרבה יותר גדול. זה לא מושך אתכם.

אז כשהאדם מתחיל להכיר בזה, הוא נמשך אגואיסטית לעולם העליון והוא מוכן לתת את הכל בשביל זה. אחרת מה יש לעשות בעולם הזה? מה יש להרוויח פה? אם שם יש פי מיליארד מונים יותר ויש לך איזו אפשרות לקבל את זה, מה אתה מפסיד? אז כשהוא נכנס למצב הזה הלאה מאותה נקודה, אפשר יהיה להתחיל את התיקונים באמת להשגת מילוי רוחני. והוא באמת במיליארדי מונים גדול מכל תענוג גשמי, מכיוון שכל מדרגה רוחנית, המדרגה הבאה, העליונה יותר, גדולה במיליארדי פעמים מהמדרגה שקדמה לה, במילוי שמורגש בה.

מטרת החיים והתענוג הם בתיקון הטבע מקבלה להשפעה. והיוצא מכל הנ"ל שהאור העליון שמתקבל מאפשר לאדם להשיג נצחיות ושלמות. עבודת האדם היא בהתגברות על הרצון והמחשבה שלו שמפריעים לו ללכת על דרך ההשפעה, והן מופיעות דווקא במצב של הסתרת הבורא והסתרת השכר, כשהוא לא מרגיש את החשיבות שלהם, אלא עושה את כל זה באמונה.

באמונה, המשמעות היא כנגד השכל, הדעת. וכשהוא רואה שגם האחרים מזלזלים בעבודה הרוחנית ובחשיבותה, הוא מבקש בשבילם. זה מה שאנחנו צריכים לראות כשאנחנו רואים חברים שנחלשים. קודם כל להתפלל בשבילם. גם פיזית כמובן קצת לעורר אותם, אבל העיקר זה להתפלל בשבילם, לבקש מהבורא בשבילם. וזה נקרא "תפילת ההמון" או "תפילת הרבים" או תפילה בשביל רבים", עבור רבים, תפילה לחברים זו תפילה עבור החברים.

סדנה

שאלה ראשונה. למה הבורא עונה רק לבקשה? כל אחד עונה "בגלל שבקשה היא כך וכך...", "כי בקשה היא..". תשלימו.

*

כלומר תפילה היא בקשה, היא רצון, היא חיסרון מה שנקרא, רצון, אותו דבר שיכול לעורר פעולה של הבורא. הוא יצר את הרצון, אם אנחנו בונים צורה נכונה לרצון הזה, זה מעורר פעולה מצד הבורא. אז למה הרצון הזה צריך להיות מעוצב על ידינו בתוך הקבוצה ולא על ידי כל אחד ואחד מאיתנו בנפרד? למה הרצון שנקרא "תפילה" צריך להיבנות, להיות מעוצב בתוך קבוצה?

*

אם אני מחשיב את החברים שלי לנעלים, גדולים ממני, או שאני מחשיב את החברים שלי לקטנים ממני, איך זה בא לידי ביטוי בתפילה שלי? אם אני מחשיב את החברים שלי לגדולים ממני או שאני מחשיב את החברים שלי לקטנים ממני, איך זה בא לידי ביטוי בתפילה שלי? איך זה משתקף בתפילה שלי?

*

איך, באלו תנאים אני יכול לבקש מהבורא ליצור בי כוונות אלטרואיסטיות? איך עלי לארגן את עצמי, את כל מה שסביבי כדי שהבקשה שלי עבור הכוונות האלטרואיסטיות תקבל תשובה נכונה?

*

תפילה מורכבת מהרבה חלקים. זה יכול להיות שבח, יראה, בקשה, תחינה, אולי השתאות, אולי הודיה, איזה שבח מעומק הלב. או להיפך, איזו טענה כנגדו. איך התנאים צריכים להתחלף אצלי כדי שאחת מהבקשות האלה תהיה תואמת לתנאים חיצוניים כלשהם, למשל הקשר שלי עם החברים וכן הלאה? כלומר איך אני צריך לדמיין לעצמי מאיזה מצב אני משבח, מאיזה מצב אני מבקש? וכן הלאה.

*

אם "אין עוד מלבדו", מה צריכה להיות התפילה העיקרית שלי?

*

למה כתוצאה מצמצום א' הבורא הפסיק להתייחס לבקשות האגואיסטיות שלנו? למה כתוצאה מצמצום א' הבורא הפסיק להתייחס, לקלוט את הבקשות האגואיסטיות שלנו?

*

איך משתנה התפילה שלנו, במעבר ממצב ההסתרה שלנו אל מצב הגילוי? תארו לעצמכם שאתם נמצאים במצב של גילוי מוחלט, מה תהיה התפילה שלכם? אתם קיימים במצב של גילוי טוטאלי מוחלט של הבורא, מה תהיה התפילה שלכם במקרה כזה?

*

איך אני צריך לרומם את הקבוצה כלפי התפילה הקבוצתית המשותפת? איך עלי לרומם את הקבוצה, לתת לה כוח, התפעלות, אולי אפילו לחייב אותה, כלפי בניית התפילה הקבוצתית המשותפת?

*

שאלה: אני מרגיש שיש לנו איחוד טוב, הרבה פעמים הצלחנו באיחוד, וכבר מרגישים את האהבה. אנחנו מתעלים מעל השנאה, הכל קורה, אבל אנחנו עדיין לא מרגישים את עצמינו כמשפיעים. פעלנו הרבה למען האיחוד הזה, וכבר מרגישים בתחושה את האיחוד. בזמן האחרון הקבוצה מאוד מגובשת, ממש כעשירייה אחת. אבל עדיין לא מצליחים להרגיש את עצמנו משפיעים, בהשפעה. אתה אומר שזה עובד בצורה מכנית, אבל אנחנו כבר ניסינו את זה על עצמנו. האם האיחוד זה מה שעוזר או שצריך עוד להוסיף משהו? כי כבר יש איחוד.

האיחוד עצמו לא ייתן כלום.

תלמיד: זה רק כדי להגיע למטרה, זה לא סתם איחוד. אנחנו רוצים להיות דומים לבורא.

מה זה אומר להיות דומים לבורא?

תלמיד: להיות דומים לבורא זה להיות מעל החומר הזה, שזה לא דומה למה שקורה כאן. אנחנו לא יכולים להגיד את זה כי אנחנו לא נמצאים שם, אנחנו לא יודעים מהי השפעה. אבל אנחנו יודעים שמה שקורה כאן, זה לא שלנו, אנחנו לא רוצים את זה. בגלל זה אנחנו מתאחדים כדי לעלות מעל זה.

לדעתי יש לכם בלבול גדול.

תלמיד: למה?

אם יש לכם חבר'ה רציניים, אז צריך שמישהו יתחיל לעבוד איתכם ברצינות. אני מעביר עכשיו סמינר וירטואלי, ועוד חברים מעבירים שם כל מיני שיעורים. תתחברו לשיעורים האלה, יש שם קורס קצר שבמהלכו תוכלו לבדוק את עצמכם, האם אתם מכַוונים את עצמכם נכון לבורא.

שאלה: אם אנחנו משתוקקים לאהבת הזולת כאל "ואהבת לרעך כמוך", אז איך אני יכול להגיע לזה ללא אהבה עצמית?

אי אפשר. אנחנו נדחים מזה, מהידע הזה. אנחנו יודעים מה זה לאהוב את עצמנו, אינסטינקטיבית. אנחנו נולדים עם זה, ולכן אין בזה שום שאלה.

תלמיד: ואם האדם חיסל את כל האהבה לעצמו?

חיסל או ביטל, אולי נראה לו כך. אנחנו לא מדברים על מה שנראה לנו, אנחנו מדברים על מה שיש באמת. להרוס את האהבה לעצמו, יכול לעשות רק האור העליון. וזה שהאדם יכול אפילו לשים יד בנפשו, להרוג את עצמו, זה גם לא נחשב. הוא יכול לקרוע את עצמו, לגרום לעצמו לסבל, זה רק ביטוי של האהבה העצמית שלו.

תלמיד: זה קצת לא ברור לי.

תדבר אפילו עם פסיכיאטרים, הם יסבירו לך.

שאלה: אנחנו מחנכים את הילדים לאהבה, יוצרים להם סביבה טובה, מחנכים אותם על בסיס דוגמאות טובות. מקיפים אותם, מגדרים אותם מכל רע. אז למה הבורא, האוהב, לא מחנך אותנו באהבה? למה הוא מגלה כאלה דברים נוראים, מראה לנו כאלה ייסורים ואולי אפילו פשעים שאנחנו לא יודעים עליהם? הוא כביכול ממש מתעלל בנו, למה אין דוגמה של חינוך מאהבה, אם הוא מלמד אותנו לאהוב?

אם מטרת הבורא הייתה לחנך אגואיסטים, אז הוא היה מחנך אותנו כך כל הזמן ורק כך. אבל מטרתו לחנך, לעשות מאיתנו דומים לו. זה הדבר הראשון. והדבר השני, אם תחנכי את הילדים שלך רק מאהבה, מה שתקבלי מהם, אני לא מקנא בך.

כל חינוך חייב להכיל שני קווים. הגבלה, דין, מצד אחד. וחסד ואהבה מהצד השני. באותה הדרך הבורא מחנך אותנו, רק שאנחנו רוצים רק קו אחד. אתם בכלל לא תופסים איך הבורא מתייחס אליכם. בדיוק כמו שאתם מתייחסים לילדים, בדיוק באותה הדרך. הוא נותן לכם הזדמנות טובה ורעה, ואתם בוחרים את ההזדמנות האגואיסטית.

דמיינו לעצמכם ילד בעולם שלנו שהיה פועל כמו שאתם פועלים בעולם הרוחני. אם הוא היה מתייחס אליכם כמו שאתם מתייחסים לבורא, מה היה קורה לילד המסכן הזה. איך הייתם מענישים אותו, אני לא יודע מה הייתם עושים לו. כי הוא פשוט לא היה מקשיב לכם בכלום, בשום דבר בכלל. יש לך ילדים?

תלמידה: כמובן, יש לי בן.

בן שמבסוט מאימא שלו?

תלמידה: הוא מרוצה. הוא אפילו אמר לי ולבעלי שהוא היה רוצה להיות דומה לנו ולחנך את ילדיו כמו שאנחנו חינכנו אותו.

זו מתנה גדולה. אז את צריכה ללמד את הבורא.

תלמידה: תודה.

שוב אני מייעץ לכם, זאת לא הייתה בדיחה, תסתכלו טוב טוב על הדרך שבה אתם מתייחסים לבן שלכם. איך אתם פועלים כלפיו בצורה מאוזנת, איך הוא מתייחס ללימוד שלכם, להגבלות שלכם, לאזהרות שלכם, ואיך אתם מתייחסים אליו בהתאמה. איך יש לכם איזו צורת התנהגות, גבולות וכולי כלפיו. תנסו לבדוק את אותו הדבר ביחס ביניכם לבין הבורא, ואתם תראו איזה ילדים רעים אתם.

שאלה: כל אחד הגיע לכנס עם שאלות משלו, עם איזה גבולות, גדרות שעומדים לפניו. אבל ככל שהכנס מתקדם, יש כזו תחושה שכולנו הגענו לאיזה קיר משותף גדול כזה. קיר כזה, כמו לפני שאדם מגיע לקבלה, הוא חושב שיש משהו אבל הוא לא מסוגל לגלות את זה, ואז זה מתגלה לו, החכמה הזאת מתגלה לו. יש איזו הרגשה שכולם ניצבים עכשיו בפני כזה קיר. מה לעשות, לחפש את הדלת? לנסות לעשות חורים עם מברג בדלת הזאת? או להביא בולדוזר? איך לעבור את הקיר?

הקיר נעלם ברגע שהלבבות שלכם מתחברים. כלומר ברגע שאתם מתגברים מעל האגואיזם הבינאישי שלכם, מיד הכל מתגלה. כלומר ברגע שאתם מתחברים ביניכם, מיד אתם רואים בלב האחד הזה, ברצון האחד הזה, את העולם העליון. אתם צריכים לחבר את הרצונות שלכם יחד, וביניהם אתם תמצאו את הקיר הזה, שם הוא קיים.

שאלה: אז להמשיך באותה הרוח?

אני לא יודע באיזו רוח. אני אומר לכם מה שיש, ואתם, אל תשכנעו את עצמכם ותעלו שלא בדרך שבה אני הסברתי. אתם צריכים לחסל את אותן הגבלות, מחיצות, הפרדות, ריחוק שקיים ביניכם. זה הכל. ואז מיד זה יתגלה.

שאלה: בתפילת רבים דיברת על מהמורה אחת שיש בבניית התפילה הזאת. אבל אם בכנות אנשים מבקשים באופן הדדי על הקבוצה, מבקשים על עזרה הדדית, על התעלות, ולא בשביל עצמם, אלא כדי לשמח את הבורא, בסופו של דבר, איפה שהוא בפנים יש לך את התחושה שתקבל בעבור זה תענוג רוחני עצום. איפה כאן בכל זאת הכוונה האלטרואיסטית?

תמשיך באותה הדרך והאור ישפיע, ואז אתה תלך ותרגיש יותר ויותר עד כמה שהכוונה שלך, הבקשה שלך, היא אגואיסטית. עד שתישבר ותתחיל באמת לבקש. זה תהליך מצטבר. אתה חייב לאגור בתוכך כמות מוגדרת של עצבים, של כעס, של כוונה, של הרגשה של מטרה. הכל חייב להיות מרוכז בצורה נכונה. זה יקרה, האור עושה את זה בעצמו, רק צריך להמשיך.

שאלה: כל מי שלומד קבלה הרבה זמן, מתייחס בצורה מיוחדת לכל כנס. יש כאן כאלה שכבר חודשיים פה, חודש וחצי, מתכוננים לאירוע הזה. ויש כאלה שעזבו משהו מאד חשוב ורציני והגיעו לכאן. כבר עבר יום וחצי, ואני רוצה שהזמן שנשאר לא יברח. איך להתחזק, איך להרגיש את המצבים העמוקים האלה של האיחוד, איך לחוות אותם, לחוות את מה שיאפשר לנו כאן, היום, להתקרב לגילוי הבורא בינינו?

אתם מבינים, אני פוגש את השאלה הזו בכל כנס. אתה צודק. צריך באמת להשתוקק לזה שעכשיו, ממש עכשיו, בכל רגע בחיים, יקרה הגילוי הזה. כן, הכרחי, אבל כדי שזה לא יהיה אגואיסטי, אם ממש כמו שאמרת עכשיו, תשתוקק לזה, אבל לא בשבילך אלא בשביל החברים, אז אני מבטיח לך שזה יקרה.

לכן בכנס הזה אנחנו חידדנו את כל התכונות שלנו, התחושות שלנו, את ה"חיצים" שלנו. יש לנו אגודת חיצים, אסופת חיצים כזאת, ואנחנו חידדנו אותם לדרישה. צריך לאסוף אותם, לאגד אותם יחד. והעיקר שכל זה יהיה בשביל, למען הקבוצה, בערבות, ערבות הדדית. זה צריך להיות כפעולה החשובה ביותר בשבילנו. יש בתוכנו עוד דרישות אגואיסטיות ברורות כאלה. זה טוב שאנחנו דורשים, אבל זה עדיין לא מספיק.

הבקשה, הדרישה, הצעקה, שעליה מגיע גילוי רוחני, שחרור, הצלה, זו בקשה אגואיסטית. עדיין מהצד הזה של המסך, לא מהצד הרוחני שלו. אבל זו בקשה שהיא ממש צמודה, דבוקה למסך, דבוקה לקיר. ממש בצמוד למחסום.

כלומר, כשאני מרגיש שאני לא יכול להגיע לאחר, בשום דרך, אני מוכן להכל, אבל זה פשוט לא יוצא. אבל אני מוכן, מוכן להכל, אז החדות הזו, ההכרה הזו, זה מה שחסר לנו. בכנס הזה אנחנו עברנו רק את המרכיבים של הבנייה הנכונה של היחס שלנו לבורא, לרוחניות, לעצמנו, לקבוצה. אבל עוד צריך להרכיב את כל זה בצורה כלשהי, יחד.

זה לא יוצא בפעם אחת. אבל מה שנעשה, כבר נעשה. כל שיעור שלנו היה בירור רציני מאד של המרכיבים המרכזיים, העיקריים, היסודיים, שהכרחיים לאדם שמגלה את הבורא. אבל זה עדיין דורש מאמצים. והעיקר, אנחנו צריכים לקשור אותם יחד. כל אחד מהם צריך להיות מזוקק מכאלה אי הבנות, אי דיוקים, והם חייבים להיות מחוברים יחד. יש עוד עבודה.

שאלה: אולי תוכל לתת לנו איזה תרגיל פנימי, שנוכל לחוות את זה מבפנים, ולהיות במצב הזה של הגילוי הזה לפני המחסום, כדי שנרגיש את זה לעומק?

אני אפילו לא יודע איך אפשר כך, במחי יד, לעשות את זה. לא. אנחנו יכולים לעבוד על זה רק בצורה שיטתית. אני חושב שאיפה שהוא במהלך שמונה חודשים אולי, כך נראה לי באמת, שאותם אנשים שנמצאים איתנו בצורה רצינית, צפופה, לומדים איתנו בצורה קבועה, הם יימצאו באמת ליד המחסום. הזמן הזה עכשיו הוא מאד קריטי, גורלי מאד. אבל זה לא יתאפשר בפעם אחת, לאף אחד זה לא התאפשר, וזה לא מתאפשר ולא יתאפשר אף פעם.

אתם בעצמכם צריכים להיות בזה, אתם צריכים להרגיש בעצמכם את הניתוחים, הבירורים ההדרגתיים ההולכים ונבנים, החיבורים בין המצבים האלה, הקומבינטוריקה השונה ביניהם. מכל החיבורים והחיסורים שלכם, יבנה לכם מרכיב אחד גדול, ענק של השתוקקות שבה יתגלה הבורא, אבל ההשתוקקות הזו עוד לא קיימת. אבל זה רצון טוב. הרצונות טובים אל תאבדו אותם, אנחנו נגיע לזה.

שאלה: אני מגיע מבולגריה. בשלושה כפרים וערים יש כנסי מראה. אני רוצה להגיד לחברים שלי בבולגריה שצופים בנו כל הזמן, שאנחנו אתכם ואני יודע שאתם איתנו היום. כשהגענו באנו משלוש מדינות שונות.

לפי הקבלה מה זה, כשנתקן את עצמנו, החומר יעלם. זה לא מובן. והאם יש משמעות לעשות מעשים טובים, תרומות, עזרה לילדים או רק לעבוד בקבוצה?

שום פעולות יפות שתעשו לא יעזרו. אנשים מתעסקים בזה כבר מאות שנים, אבל מעולם לא ראינו אף תוצאה חיובית מזה, דיברתי על זה כבר יותר מפעם. רק אם תלכו לפי מה שאומרים המקובלים. אם אתה רוצה לגלות עולם רוחני, את הבורא, אין משהו אחר, אין אמצעי אחר. כל פעולות הצדקה שלך, רק נראה שהן עוזרות לחברה, לאנשים, אבל למעשה הן מחריבות את החברה. הן נובעות מתוך רצונות אגואיסטים והן מכוונות לעבר רצונות אגואיסטים, ומתקיימות בתוך האגואיזם, ולכן אף פעם לא תוכל לנבוע מהם אף תוצאה טובה. תראה כמה ארגונים אלטרואיסטים יש בעולם ומה? שום דבר, שום תוצאה טובה לא יוצאת מזה.

שאלה: יש לי שאלה לגבי מ"ן. נוצרה אצלי הרגשה שאני יכולה להתפלל על האחרים, מצאתי את זה בתוכי. אני עומדת כאן ובוכה כי אני יכולה להתפלל על מישהו אחר רק כשאני רואה את הכאב שלו. וכשיש לי הזדהות איתו. אם אני במעגל רואה את האגואיזם, אני רואה איך האגואיזם מושך את האנשים, אני רואה את הפחדים, אני רואה את המסכות שלהם, אז אני לא יכולה להזדהות איתם, אני לא יכולה להתפלל בשבילם.

למה, ההיפך, איך זה יכול להיות? את רואה שהאדם סובל, הוא אגואיסט תראו איזה אגו מדבר בו.

שאלה: אבל הוא צריך לעבור את הדרך שלו. הרי זה כך.

אז תזדהי איתו, תרגישי אותו. למה את לא יכולה לבכות עבורו, עבור כל העולם, עבור זה שהם נמצאים ברצונות אגואיסטיים כאלה, למה לא? כי הם לא סובלים, מאיפה את יודעת שהם לא סובלים? הם סובלים רק לא בצורה מודעת, הם עדיין לא מבינים למה הם סובלים. כל העולם סובל רק שעדיין הם לא מקשרים את זה לשום תהליך התקדמות שיש לו התחלה, אמצע, וסוף.

במובן הזה הם הרבה יותר מסכנים ממך, הרבה יותר אומללים ממך, מכיוון שאת יודעת עבור מה, את יודעת מה הסיבה, ולאן כל זה מוביל. את יודעת אפילו חלקית להצדיק את הייסורים האלה אם הם ישנם, עדיין את יודעת שיהיה להם סוף ותשובה כלשהי. והם באמת סובלים ללא תשובה.

הדמעות שלך עכשיו הן דמעות גדולות ואגואיסטיות, מרות, אבל זה גם טוב מאוד, זה טוב מאוד. הייתי ממליץ באמת, יש לך רצונות מאוד טובים, חריפים, זה טוב, אל תסתירי אותם ואני בטוח שהם יתממשו. זה טוב שאת כזו אבל בעיקרון תחשבי על זה שאם בכל זאת אין עוד מלבדו, וכל מה שקורה, קורה רק על פי התכנית, וההנהגה, והניהול, בהשתתפות ישירה של הבורא, אז מה זה הדמעות שלי, מה פירושן? תחשבי ואז נשאל אותך.

שאלה: כדי להתפתח, לגלות את הבורא, צריך שלושה מרכיבים, קבוצה, ספרים, ורב. בשביל נשים, המובן של גבר זה מרכיב חיוני הכרחי, אנחנו מקבלות אור דרך הגברים?

דרך קבוצת גברים, דרך החלק הגברי של האנושות, כן. יחד עם זאת, את לא חייבת להם שום דבר.

שאלה: ומה בעניין תפילות, חיסרון?

צריך להתפלל גם עבור החלק הגברי זה באמת נכון, אבל זה לא אומר, זאת אומרת, היית רוצה לשאול ואם הגברים שלנו כאלה אפסים, כאלה עצלנים, וכל מה שהם יודעים זה רק ספה, טלוויזיה, כדורגל, אז באה השאלה, נניח שזה כל ציבור הגברים על כדור הארץ, האם נוכל בלעדיהם, או שרק איתם נוכל לקבל את גילוי הבורא? הם הרי לא עשו כלום בשביל זה אז הם לא יקבלו שום דבר, אבל עדיין זה יעבור דרך החלק הגברי.

שאלה: יש עוד עניין, לפעמים אני ממש רוצה להתפלל עבור קבוצת הגברים, אני מרגישה שהתפילה הזאת יש בה צורך, ולפעמים אני לא רוצה כלום. זה מצב נורמאלי?

זה מצב נורמאלי.

שאלה: היום יש לנו ממש התפעלות גדולה, ואנחנו מרוכזים כולנו אל המטרה, החברים ממש משקיעים את עצמם.

זה בגלל שאנחנו עברנו אתכם את התנאים העיקריים החשובים ביותר להשגת המטרה.

שאלה: חוץ מאיתנו כאן באולם, יש גם את כל הקבוצה העולמית וגם שם האנשים משקיעים מאוד ומתמסרים למה שקורה פה. איך נוכל להרגיש את אותו כלי עולמי שנמצא עכשיו יחד איתנו, ולהכות יחד באותה נקודה משותפת כדי להשיג את האיחוד. נראה לי שחסרה לנו את התחושה שאנחנו כאן לא לבד, אלא אנחנו ביחד בכל מקום, בכל הקבוצות.

עדיין אין לנו את התחושה המשותפת הזו שבה באופן מידי היינו מרגישים את זה באמת, עדיין חסר. זה צריך להיות רצון אחד משותף כזה כמו לאימא שנמצאת בעבודה והילדים בבית הספר או בבית, ואיפשהו באחורי המוח היא חושבת עליהם, יש לה איזה מקום שתמיד יש בו מודעות לילדים שלה, דאגות, איפה כל אחד נמצא, מה קורה איתו וכולי. אבל זה רק בגלל שיש לה צורך פיסיולוגי פסיכולוגי כזה. בנו אין עדיין צורך שכזה אבל הוא יופיע ואז אתה תרגיש את כל העולם, את כל הקבוצה העולמית, ובכלל את כל האנושות כנמצאים בליבך. עדיין זה איננו, זה יגיע.

תלמיד: אפשר להגיד שעכשיו אנחנו אגואיסטים שרוצים רק עבור עצמם ושוכחים שיש עוד?

כמובן.

תלמיד: אז השאלה אליך או אולי הבקשה, תקן אותנו שלא נשכח.

לא יכול אל תבקש ממני.

שאלה: ממי לבקש?

מחבריך.

שאלה: כולנו צריכים להרגיש ולדאוג עבור כל העולם, להרגיש את סבל העולם. העולם סובל כיוון שאין לו כזאת שיטה כפי שיש בידינו? מכאן נובע שאנחנו חייבים להפיץ.

מכאן נובעת השאלה, האם עלינו לסבול עבור העולם או עבור הבורא, אבל בינתיים נשים את זה בצד.

תלמיד: במשך ארבע שנים ניסיתי להפיץ באותם התנאים שהייתי נמצא בהם. יש לי בלוג שאני כותב, כתבתי על הים כי אני מלח, והכנסתי לשם את המחשבות שלנו, את השיטה שלנו, רק בלי להשתמש במילה קבלה. אבל הגיע הזמן, נוצרו נסיבות כאלה, שאני פשוט נמצא כשנה, שנה וחצי במעין מבוי סתום, שאני לא יודע מה להגיד לאנשים. אני נמצא באוקראינה, חתכו מאיתנו חלק מלמטה, אחר כך התחילו פעולות צבאיות. היו אלפי מתים, אלפי הרוגים, מיליוני מהגרים. ואני רוצה לשאול, איך לפנות לאנשים? להגיד את האמת, איך לשכנע גם את עצמי, ומה לעשות הלאה. והדבר הבא, איך להסביר את זה לאנשים, אותם אנשים שהם עכשיו אויבים אחד לשני. יש מתח גדול, תעמולה גדולה משני הצדדים. ומילים פשוטות על אחדות, שאיתן יכולנו להשתמש לפני כשנה, שנה וחצי, היום הן כבר מילים חסרות תוקף כביכול, כך נראה. האם יש איזו עצה למצב הזה?

המצב כמובן נוראי, פרוע, גרוע, בלתי צפוי מהעבר הלא רחוק. אני יכול לומר לכם רק דבר אחד, מה שיעזור זה רק השיטה שלנו. בכל השאר, העולם יתפתח ליתר הסלמה, בכל תחום. אם תרצו את האושר, את המזל, לעמכם, לשכניכם, אתם חייבים בכל צורה, בכל לבוש שהוא, בלי אולי להצביע על המקור, אבל באיזו צורה לקרב אותם להתעלות מעל הטבע שלנו.

האיחוד יכול להיות רק על ידי האור העליון. וכשאתה לא מזמין אותו בזמן, כמובן מתרחשת הפעולה ההפוכה לו, שגם היא דוחפת אותנו כלפי האור העליון, והנחיצות להזמין אותו לפעולתו. אבל זה כבר דרך ייסורים, לא דרך האור. לכן אני לא רואה שום דרך אחרת. העולם ילך ויידרדר עוד ועוד יותר לעומק, למאבקים וסכסוכים, אם לא נגלה את האור העליון עבור כמות יותר של אנשים. ובמיוחד ובעיקר זה עבורנו, בינינו. כיוון שאם אנחנו היינו מתאחדים בינינו, אז היינו מבצעים את המגע הזה, בין עולמנו לעולם הבא, מגע שלא קיים כיום.

ואז לאט לאט האור הזה יעבור, וימלא את כל הכלים של העולם שלנו. לפחות במידה קטנה, הודות לנו, הודות לכך שזה קשור אלינו. אנחנו חייבים להתרומם אל המגע עם העולם העליון. זאת הבעיה. ולהסביר לכולם, בכל צורה, על כך שרק האיחוד הוא ההצלה. ולא ירצו לשמוע אותך, אז טוב, גם אותי לא רוצים לשמוע. גם אותי לא שומעים. הנה, כשיוצא לי, מזדמן לי לעשות איזשהו מאמר, לתת איזו הרצאה, אז אני טס לשם, עושה משהו. החברים שלנו, התלמידים שלי, באותו מצב. זה כל מה שאנחנו מסוגלים לעת עתה.

תלמיד: אבל זה ברמה הפנימית שלנו. הדברים האלה ברורים, שהבעיה לא נפתרת בדרגה שבה היא נוצרה, שאנחנו צריכים לעלות מעליה, למדרגה הבאה, ומהמדרגה הבאה ההיא לפתור את זה, זה ברור שאנחנו עוסקים באיחוד ולא בחיפוש או לכידת רשעים. אני פשוט משתמש דווקא בהזדמנות המדהימה הזאת לשאול שאלה אליך ישירות. יש משפחות, ממש משפחות, לא ערים, עמים או אזורי מחייה, אלא משפחות קרועות. איך הם ימשיכו לחיות הלאה? הרי במוקדם או במאוחר הם יתחילו לחיות במרחב משותף, אני לא יודע איך הוא ייקרא, אבל הם יהיו שכנים. האם צריך לשכוח מה שהיה בעבר, לא לשים לזה לב?

האור העליון יכבה את הכול. הוא יעשה כזה קשר בין אנשים, שהם לא מתארים לעצמם בכלל. הוא יקרב אותם כך שלא יהיו שום עקבות, שום סימנים לשנאה הקודמת, הם יגלו את הנחיצות בגילוי שלו. אני לא רואה באף אחד מאלו אשר בעולם שלנו נראים לנו כמושלים, כבעלי הסיבה והמניע למה שקורה. לא, רק הבורא. אז בוא נשנה את השקפת העולם שלנו ונתחיל לפעול על פי השיטה שלנו ואז נצליח. אחרת אנחנו נאשים כל הזמן את האנשים הקטנים, בכל מיני חטאים קטנים גשמיים. זה לא רציני. אלו בובות מריונטה, כמו שנאמר, "לב שרים ומלכים בידי ה'".

המשפחות הם יתאחדו, אל תדאג. תהיה רגוע, המשפחות יתחברו חזרה, הכול יהיה בסדר עם זה. אנחנו נקווה ונתפלל שזה יקרה במהרה.

צריכים לעבוד עם אנשים. אנחנו צריכים בכל זאת לצאת אל העם ולעשות משהו. היום בבוקר יצאתי מבית המלון, עברתי איזה מאה מטר, ושאלתי אנשים איך להגיע לים. אחד מראה לי כיוון הפוך, אחר מראה לי כיוון אחר לגמרי. ראיתי שם בית מלון קטן שהייתי בו לפני כמה שנים, ואז הבנתי שצריך ללכת לכיוון אחר. זו כבר דוגמה. אנחנו צריכים לעבוד עם אנשים.

שאלה: תגיד לי בבקשה, האם אנחנו יכולים לכרות ברית בעשירייה של הקבוצה הצעירה?

אני לא יודע תחת איזה כותרת, איזה כובע אתם עובדים, איזו הנהלה. האם יש לכם מנהל קבוצה? אתם קבוצת נוער, או צעירה? האם אתם נמצאים בתוך קבוצת קייב הגדולה?

תלמיד: כן.

אז אתם צריכים להיות תחתיהם, אתם צריכים לשאול אותם איך לפעול.

שאלה: השאלה שלי הופיעה ברגע שאתה אמרת באחד השיעורים שתלמיד צריך לאפשר לרב להיכנס לתוכו, והרב יכול לרצות לעשות את זה. אתה יכול להסביר את זה ברמה שלי, כדי שאני אבין למה הכוונה?

זה התקשרות בין שני רצונות, של תלמיד ומורה, שנקרא "מפה לאוזן" או "מפה אל פה". זה חיבור מיוחד של הרצונות, שנמצאים בכזו רמה שהם כבר מתחברים יחד. אנחנו עוד נעבור את זה. אם נגיע לזה אז אל תדאג, זה יקרה.

שאלה: אני במצב של כאילו איזה רוגע. ומצד שני, העולם הרי עובר תהפוכות אדירות. אז ברור שרק האור יכול לפעול, אבל אילו פעולות קונקרטיות אנחנו יכולים לעשות בעולם שלנו?

רק הפעולות שלנו יעזרו, העולם מתרסק אבל אין לך שום כלים כנגד ההרס הזה, כדי לעצור אותו, למלא אותו בכל הטוב והשפע, אלא רק על ידי החיבור ביניכם. אתם נמצאים במגע הזה עם הבורא, עם המקור של האור, הטוב, השפע. תתחברו אליו, ודרככם האור הזה יעבור לכולם.

תלמיד: את זה כביכול מובן, בסביבה הקרובה זה עובד, אין שום ספק. אבל איך לצאת למעגלים רחבים יותר?

אני חושב שזה לא נחוץ. לא חובה. חייבים לעשות את זה לאט לאט, אבל העיקר הוא שקודם כל אתם תגיעו ביניכם לחיבור שהחיבור ביניכם יהיה שווה ערך לחיבור עם הבורא. ואז יעבוד המגע הזה, הקשר הזה.

שאלה: אם תלמיד שלך רוצה לשאול אותך שאלה שתקדם אותך בהשגה, איך צריכה להישמע השאלה הזו?

כל שאלה שלכם מקדמת אותי. אתם יכולים רק לקנא בי. באמת כל השאלות שלכם מקדמות אותי, מכיוון שאני מתקשר איתכם. אני מתעשר ברצונות שלכם. ובצורה כזאת מתקדם. אני אוכל, בולע את הלבבות שלכם.

תלמידה: אז תענה יותר על השאלות שלנו, של האגו שלנו. כי אני רוצה שהקנאה שלי כלפיך תגדל יותר מאין סוף.

זה רצון טוב.

תלמידה: תבטיח לי את זה.

אני אשתדל אבל האמת היא, אני מתעשר מכם, ויחד עם זאת אני מפתח את המגע שלי עם העליון. בתוכך, בתוככם, נמצא המגע איתי, רק שעליכם לגלות אותו. זה נמצא כבר. את זה אתם צריכים לגלות בכם.

תנסו, תשתדלו, אנחנו דיברנו על כל זה. אם לא היום, אז אתמול.