שיעור בוקר 15.09.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים ממאמרו של הרב"ש: "הכנה לסליחות מהו",

חלק 1

אנחנו לומדים אתכם פרטים בדרך שלנו, מלגלות שאנחנו שבורים, חלקים שצריכים לתקן אותם, לחבר אותם יחד. ובמידה שמתחברים אנחנו מרגישים בתוכנו דרגה יותר עליונה של הקיום, כוח עליון היחידי בטבע שקיים ומארגן את הכול. לפי השתוות הצורה עמו כך אנחנו מתחברים יותר ומרגישים אותו בנו יותר.

וכל התהליך שאנחנו עוברים, אנחנו עוברים על עצמנו. זה לא משהו שקיים באיזה מקום, אלא ממש או בתוך האדם או בין אדם לאנשים אחרים שהם בונים מעצמם מקום מיוחד לגילוי העולם העליון, גילוי העולם הבא. לפעמים העולם הבא נראה להם כגיהינום, לפעמים כגן עדן, כרע וכטוב, וכך אנחנו מתקדמים. אין שום דבר חוץ ממה שמתגלה בקשר בינינו. גם עכשיו, אבל עכשיו זה מתגלה במידה שאנחנו אפילו לא קשורים זה לזה. איכשהו הבורא נותן לנו להרגיש במה אנחנו נמצאים וזה נקרא "העולם הזה", לא שאנחנו בנינו אותו אלא זה נתון.

כל העבודה שלנו מתחילה מזה, שאנחנו מזהים את החיסרון במצבנו ומבקשים שהבורא יתקן אותו. ואז מגיעים לדרגה הראשונה של חיבור בינינו וחיבור עם הבורא בהתאם לזה. אחר כך מגלים שוב חוסר במצב שלנו, בחיבור בינינו, בחיבור עם הבורא, ומבקשים והבורא מתקן שוב כבר בדרגה יותר גבוהה את חוסר הקשר בינינו, וחוסר הקשר בינינו לבינו, לבורא. וכך אנחנו מתקדמים.

לכן אנחנו רואים שחכמת הקבלה מסבירה לנו שאחרי היציאה מגלות מצריים, מהאגו שלנו, אנחנו במשהו מרגישים שיכולים להתעלות מעל האגו שלנו, צריכים להתחיל לממש את זה בקשר בינינו. ומקשר בינינו קשר עם הבורא, וכך אנחנו מתקדמים. בסך הכול פעולות פשוטות שהסדר שלהן הוא ברור.

אבל אי אפשר להגיע לחיבור בינינו ולחיבור עם הבורא אם אנחנו לא מרגישים עד כמה שאנחנו מנותקים, עד כמה שאנחנו לא רוצים את החיבור, הפוכים ממנו. ועל זה אנחנו מבקשים. זאת אומרת, אנחנו לא מבקשים סליחה על זה שאנחנו כאלו, כי זה הבורא ברא אותנו. אבל כמו שכתוב "לך לאומן שעשני", שאנחנו פונים אליו שהוא עשה את זה ואנחנו מבינים למה, כי הוא חייב להכין לנו את החיסרון, צורך, ואז לפי הרגשת הצורך הזה להשיג אותו, להרגיש אותו, אנחנו נשיג גם כן צורך להתחבר בינינו ונבקש. והוא עושה הכול, מאיתנו תלויה רק בקשה שאנחנו מבינים שאנחנו נמצאים במצב לא טוב, ומבקשים ממנו שיתקן את אותו המצב.

לכן השאלה היא האם אנחנו מצטערים על המצב שלנו או לא. האם אנחנו מרגישים שחייבים לצאת ממנו או לא. האם אנחנו בהחלט מרגישים שרק זה חסר לנו, כל היתר יסתדר, חוץ מחיבור פיזי בינינו שעל ידי זה אנחנו צועקים שרוצים חיבור יותר פנימי, רק בזה אנחנו מתקנים את עצמנו, את השבירה, את הפגם, רק עם זה אנחנו צריכים לפנות לבורא ורק את זה הוא מתקן.

אין יותר מה לתקן חוץ מהפער, הקרע, מרחק בינינו. או שיחבר בינינו כך שלא יהיה מרחק, או שיכסה אותנו באיזה כוח שיחבר אותנו, אבל שיעשה משהו. שהרגשת החיבור היא תעלם, לא לגמרי אלא יש תועלת מזה שאנחנו שבורים, כי לפי הרגשת השבירה אנחנו יכולים להרגיש תועלת מחיבור, כי יתרון אור הוא רק מתוך חושך. ועד כמה שמרגישים שאנחנו תלויים באותו החושך עכשיו, אפילו לא יכולים לצאת ממנו, אפילו לא יכולים כל כך לבקש לצאת ממנו, אז באותה נטייה אנחנו יכולים לבקש בכל זאת "תציל, תעזור לנו, תציל אותנו מהפירוד הזה בינינו ומביננו אליך".

הכרה של המצב הזה תלויה עד כמה שאדם משקיע בזה מוח ולב, וכך אנחנו יכולים להתקדם. זאת אומרת, בלי הרגשת המצב שאנחנו בו נמצאים זה נקרא "הרגשת החטא", אנחנו לא יכולים להגיע לחיבור. ורק במידת החיבור בינינו אנחנו נרגיש שאנחנו נמצאים בעולם הרוחני, זאת אומרת בקשר עם הבורא.

לכן בואו נחשוב טוב טוב על המצב שלנו ונגלה אותו כמצב הרע. לא בגלל הקורונה, לא בגלל עוד כל מיני ליקויים שישנם בו, אלא רק על הסיבה אמיתית לכל הדברים הרעים שמתגלים גם גשמיים וגם רוחניים. הבורא נתן לנו חיסרון אליו, רצון להגיע אליו, אז בואו נבין שבסך הכול החיסרון הוא אחד, חוסר חיבור בינינו, כי להשיג משהו רוחני אפשר רק במידת החיבור בינינו. בפרט שאנחנו נמצאים אתכם במצב של הדור האחרון.

וכמה שמתגלה בינינו פירוד, קושי להתקרב חבר לחבר, זה הכול כדי שאנחנו עוד יותר עוד יותר ניתן יגיעה ותפילה שהבורא יחבר. ובמידת החיבור אנחנו נרגיש את העולם העליון, אמונה למעלה מהדעת והבורא שמתגלה בזה. לכן אי אפשר לדלג על המצב, על התקופה בהתפתחות שלנו שנקראת "סליחות", שאנחנו מבקשים להציל אותנו ממצב הפירוד בינינו. זה מה שיש כאן להגיד.

שאלה: האם אני צריך להתחרט שלא עשיתי את הדברים שהייתי יכול לעשות עבור העשירייה שלי בגלל הטבע שלי? ואיך אנחנו יכולים להתייחס לזה שאין עוד מלבדו?

אתה צריך לבדוק מה עכשיו, כי מה שהיה היה, מה עכשיו אתה מרגיש שמפריע לך להגיע לגילוי הבורא כי בזה אתה עושה לו נחת רוח. כתוב "רוצה הקב"ה לדור בתחתונים" וזה מה שאנחנו צריכים לעשות, לתת לו מקום להתגלות. בזה עושים לו נחת רוח, לא בשום דבר אחר. יש לזה גם כל מיני פעולות מוקדמות, הכנות, אבל בסך הכול מה שאנחנו צריכים לעשות, זה מתוך החיבור בינינו אנחנו בונים מקום לגילוי שלו ובזה הוא נהנה. לכן אתה לא צריך לחשוב על העבר, מה שהיה היה. מה שקורה היום, על זה אתה צריך לתת חשבון, מה חסר לי כדי לגלות את הבורא. ברור שזה קשר עם החברים, קודם כל. מה חסר בקשר שלי עם החברים כדי לגלות את הבורא. מה עוד אני יכול להוסיף בקשר עם החברים, כדי שצורת הקשר שלנו תהיה מוכנה לגילוי הבורא.

קודם כל חיסרון שאני מגלה לגילוי הבורא, זה תלוי גם עד כמה אני חושב שהוא צריך להתגלות וחסר, ועד כמה אני משתוקק להידמות לבורא כדי שיוכל להתגלות לפי השתוות הצורה. אני צריך כאן לדאוג לשני פרמטרים, לשני נתונים, מצבים, מצב של חוסר הבורא, ועד כמה אני יכול לתאר לעצמי מצב שהוא מתאים לגילוי של הבורא. זה בדיוק העניין. לדוגמה, אני נמצא לפני איזו ארוחה ואני מאוד רוצה לאכול, אבל זה לא מספיק. בעל הבית רוצה שאני בדיוק ארצה מה שהוא הכין לי, אחרת הוא לא יגלה לי את הארוחה שלי, כי הוא רוצה להביא לי תענוג, והחיסרון שיש לי, סתם חיסרון, זה לא מספיק. יכול להיות שאני רוצה איזה המבורגר אבל הבורא מכין לי פסטה, פסטה איטלקית, משהו טוב, אז אני צריך להגיע בדיוק למה שיש לי ולמה שאני צריך כדי לעשות נחת רוח לבורא שהוא מתגלה, זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו". זה לא מספיק שאני נמצא בניתוק מהחברים, אני גם צריך לתאר לעצמי פחות או יותר נכון מה זה נקרא חיבור עם החברים.

כשיהיו לי שני הנתונים האלה ויתגלו בי פחות או יותר מתאימים, אני אתחיל לזהות שהבורא כל הזמן מתקן אותי, הוא לא מתגלה, הוא עושה לי כאלו וכאלו תרגילים. כל הזמן מעורר בי חיסרון וחוסר חיסרון, במידה כזאת ובמידה אחרת, בצורה כזאת ובצורה אחרת, כדי לקרב אותי בדיוק למה שהוא הכין לי. כך כשאני מגיע לגילוי העולם הרוחני שצריך להתגלות בי, אז הכלי שלי מוכן ומשתוקק ממש אליו. ואז בפגישה בין הכלי והאור יש תענוג, גילוי הבחנות הדדיות, וזה נקרא שנכנסים דכר ונוקבא, נכנסים זכר ונקבה, החיסרון והמילוי נכנסים בדיוק וממלאים זה את זה. אנחנו ממלאים את הבורא בחיסרון אליו, בדיוק אליו, אנחנו כבר מתחילים להבין ולהכיר מה זה צריך להיות, והוא שממלא אותנו כבר מוצא את המקום בדיוק למלא אותנו, ואז נעשה מצב שנקרא "זיווג", מילוי הדדי, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי".

את זה משיגים על ידי הסליחה, סליחות. ויש כאן הרבה עבודה. לכן בואו נברר את זה. אנחנו בדיוק נמצאים בזה. זה לא שאנחנו לומדים על איזה מצב מעורפל, רחוק מאיתנו, שיתגלה מי יודע מתי, אלא כאן ועכשיו אנחנו צריכים, זה השלב שאנחנו נמצאים בו. לכן רצוי להיכנס בו ממש עם כל הראש ועם כל הלב ולברר ולהשיג.

שאלה: אמרת בתחילת השיעור שעד כמה שיתגלה פירוד בינינו זה רק כדי שנעלה תפילה. אחר כך אמרת שאנחנו מבקשים להציל אותנו ממצב של פירוד בינינו. מה זו התפילה הזו, מה זה הצלה מהפירוד, מה בדיוק התפילה?

קודם כל אנחנו צריכים לגלות על מה מתפללים, למי מתפללים, עבור מה, מה אנחנו רוצים להשיג, ואז זה יהיה כבר גוף התפילה, אחרת זו לא תהיה תפילה. תפילה צריכה להיות בזה שאני רוצה משהו, שאני מתאר לעצמי מה אני רוצה, שאני איכשהו יודע למי אני פונה, שיש לי קשר עימו, שיש לי ביטחון שהוא יכול לספק לי מה שאני מבקש. התפילה היא העולם כולו, זה חיסרון ומילוי עתידי, הכול נמצא בתוך התפילה. צריכים לברר את זה.

תלמיד: תפילה לבורא זה מצב מסוים, אבל תפילה לתקן את הפירוד זה מצב אחר. זאת אומרת יש פירוד, ואז מה אני עושה עם הפירוד, מתקן אותו, מתחבר לבורא? זה מצב אחר.

לפי המילים שלך, אני צריך קודם כל לברר למי אני מפנה את החיסרון שלי. אני צריך לברר שעל כל דבר ודבר שאני רוצה להשיג אני צריך בעצם לפנות לבורא, כי אין לי למי עוד. אני חיפשתי בכל החיים שלי איך אני יכול להיטיב למצב שלי, אני לא מצאתי שום דבר, ועכשיו התגלה לי שיש כוח עליון שאליו אני צריך לפנות, והוא בכוונה מעורר אותי לפנייה אליו ואז אני פונה.

תלמיד: בשביל מה צריך פירוד?

פירוד בינינו צריך להיות כדי שאנחנו נבין מה חסר לנו כדי להיות מקושרים אליו. פירוד זו לא סתם פעולה מכנית, פירוד זה אופן הניתוק שלנו מהבורא. כי במידה שאני מנותק מהחבר, במידה הזאת אני מנותק מהבורא. אבל אני לא יכול להיות קשור לבורא כי הוא מקור הטוב, לכן אני לא אוכל להיות עצמאי ולבקש על מנת להשפיע, כל מיני דברים, אני כל הזמן ארצה רק אותו אותו אותו.

תלמיד: מה אני לומד על ידי פירוד? מה אני לומד על הטבע שלי, על הטבע של החבר, על הפנייה לבורא?

שרק לדלג על הפירוד אני צריך.

תלמיד: מה זה לדלג?

חיבור אני צריך. רק חיבור אני צריך, ובזה אני משיג את הכול.

תלמיד: הנקודה הזו לא ברורה. פירוד זה מצב ברור וגם ברור למה זה פירוד, כי יש הסבר בתוך האגו. חיבור צריך לבטל את הפירוד, הוא צריך להתעלות מעליו? איך מתקנים את העניין הזה של ההבדל הזה בין אחד לשני?

אם אני אוכל להיות קשור לשני, אותו חוסר קשר עם החבר ואחר כך חיבור עם החבר, שני הפרמטרים האלו, חוסר וקשר, הם יתנו לי הרגשת הבורא. כך אני מגלה את הנתון המיוחד הזה שנקרא "בוא וראה". אחרת אני לא יכול לגלות אותו.

הבורא לא יכול להתגלות, אין לי מה לגלות, הוא לא קיים כלפי הכלים שלי. אבל אם אנחנו מרגישים את הפירוד ועל פני הפירוד אנחנו מרגישים את החיבור, משני אלו אני מתחיל להשיג כוח שלישי. חוץ מפירוד וחוץ מחיבור אני מתחיל לגלות נתון שלישי שנקרא "מילוי", וזה נקרא "בורא". אחרת הוא לא קיים. אתה לא יכול לגלות אותו בשום צורה אחרת. רק משני הפרמטרים האלה, הנתונים הללו אתה יכול לגלות את המושג הזה שנקרא "בוא וראה", בורא, בוא וראה. שאתה צריך לבוא עם החיסרון ולגלות אותו בתוך החיסרון הזה, זה בתוך זה, והם לא מבטלים זה את זה, גם החיסרון נשאר וגם המילוי נשאר ובתוך שני אלו נקרא המושג "בורא".

בוא נגיד ככה. הילד מאוד רוצה לאכול, אימא נותנת לו לאכול, מגלה לו את השד, הוא נצמד לזה ומוצץ, ויחד עם כל מציצה הוא מרגיש שיש לו קשר עם אימא. זה לא רעב ולא מילוי של הרעב, זה היכרות באימא, זה מה שיש לו. כך אנחנו. זה לא חיסרון ולא מילוי, אלא השלישי, הבורא, בעל הבית, המקור שלי.

תלמיד: מצב הפירוד הוא ברור, את המצב הסופי בתיאוריה אפשר להבין, אבל מה זה ברגע שיש פירוד צריך להיות גם חיבור? אם יש פירוד איך יכול להיות חיבור? חיבור זה חיבור לבורא, לא בינינו?

אתה שואל כך, איך בזמן שאני מתמלא אני שומר על החיסרון. כן או לא?

תלמיד: לא. אתה אמרת שיש פירוד בינינו, ומהפירוד בינינו אנחנו צריכים לפנות לבורא כדי שהוא יתקן את הפירוד. בתוך ההסבר אמרת שמצד הפירוד זה קיים וביחד עם הפירוד קיים גם חיבור.

כן. בלי הרגשת הפירוד לא נרגיש את החיבור. אז עכשיו השאלה, איך אנחנו מתוך הפירוד שרוצים להגיע לחיבור תופסים את הבורא ורוצים שהוא יקיים את זה. כי אחרת אנחנו רואים שאנחנו לא מתקיימים. כמה פעמים ביום אתם רוצים להתחבר, כמה פעמים ביום אתם מדברים על זה שאתם מחוברים וכן הלאה ואחר כך תוך שנייה זה נעלם וכלום לא קיים. ואתה שנים יכול אפילו להמשיך בלי זה עד שיזכירו לך את זה מלמעלה, עד שהבורא בעצמו יזכיר לך את זה.

זאת אומרת, אנחנו כל הזמן צריכים להרגיש את שלושת הפרמטרים האלה יחד, גם חוסר חיבור, גם חיבור, עוצמת החיבור, אופי החיבור וגם מילוי, שזה משהו שלו. יש שלושה פרמטרים.

תלמיד: את הפרמטר השני אני לא מבין. פירוד אני מבין, מצב הסופי, השלישי אני גם מבין אבל מה זה בזמן הפירוד שאני מרגיש חיבור? אני לא מרגיש חיבור.

אבל אתה מבקש שיהיה.

תלמיד: אז אני מבקש מהבורא שהוא ייתן את החיבור?

כן, ודאי. על מה עוד אנחנו פונים לבורא? מבקשים את החיבור ולפי מידת החיבור שאנחנו נגלה, אנחנו מגלים גם את השורש לחיבור, שזה הוא. צריך להתאמץ, להשתדל שזה יבוא אלינו ויתלבש בנו ו"ממעשיך הכרנוך". כך אנחנו נגלה אותו ונגלה את הפעולות שלו עלינו.

והעיקר, לא לעזוב את המצבים האלו שאנחנו נמצאים בהם. אנחנו לא לומדים משהו כמו "תלמוד עשר הספירות" שם, או "עולם האצילות", אנחנו לומדים מה שעכשיו שייך לנו, זו הדרגה הראשונה, בכניסה לעולם העליון.

שאלה: חבר מהקבוצה ההונגרית אומר שקשה להחזיק את שני הקווים יחד. כי מצד אחד אנחנו רוצים להתקדם בקו ימין לקראת חיבור והאהבה ומצד שני אנחנו צריכים להגיע לייאוש, כדי שתהיה לנו הרגשה שטוב לנו מותנו מחיינו אם לא נשיג את המטרה, ולכן יש לפנות אליו. יוצא שהייאוש הוא החשוב ביותר. אז לאן עלינו לכוון?

גם לייאוש, גם לביטחון ואם אתה אומר ייאוש, אז גם לחיסרון וגם למילוי. כשאני נמצא בארוחה טובה אני לא רוצה שהתיאבון שלי יברח ממני, אני רוצה כל הזמן להישאר בתיאבון ולהמשיך, ולהמשיך. ואני לצערי מגלה שאני כבר לא רוצה לאכול, שאני כבר לא מעוניין, נמאס לי, לא מרגיש טעם כמו קודם, מתחיל לברר, חתיכות אלו ואלו, ככה וככה. זה לא בסדר.

הרוחניות בנויה על החיסרון. לכן אם נעלם החיסרון, נעלם המילוי ואנחנו שוב חוזרים למצב הניתוק. צריכים לגלות עוד יותר חשיבות בחיבור, בקשר עם הבורא וכך להמשיך הלאה בדרגה שנייה, שלישית וכן הלאה.

שאלה: אם יש פרספקטיבות שלא התגשמו אז זה ברור פלוס מינוס, קיווינו לחיבור ויש העדר שלו אז ברור שמתוך זה מרגישים חיסרון במצב הנוכחי. אבל אותן סליחות, אם אני מבין אותן נכון, זה משהו אחר.

אני מבקש מכם, תשתמשו במילים שאני משתמש. ואל תשתמשו במילים שכתובות שם בכל מיני ספרים דתיים, זהו. אין לך על מה להצטער כל כך, כי אתה צריך רק להצטער על חוסר חיבור בין החברים וחוסר חיבור עם הבורא, זה הכול. וזה לא שהשתמשת בזה בצורה נכונה בעבר. לא השתמשת, בסדר. העיקר שאתה עכשיו רוצה לעשות חשבון נכון ועליו אתה מבקש.

תלמיד: על מה לבקש סליחה?

על זה שלא ניסית בכל הכוח לממש את המצבים שהיו לך בעבר. הבורא לא מתגלה אליך בפעם הראשונה, הוא מושך אותך, מושך אותך, מושך אותך, ואתה מגיע אליו "ככה ככה", זאת אומרת איכשהו, כן, לא, [אתה] שוכח, לא עושה כול מה שניתן לעשות. זאת אומרת אף פעם אתה לא היית מגיע לתפילה נכונה, אחרת היית מגלה את המדרגה הראשונה הרוחנית. ועל זה אתה מצטער, אתה מבקש, על העבר.

אבל לא להידבק בכל המילים בסליחות ובכל הדברים האלה כי זה יבלבל אתכם, אלא יותר על המצב שלנו. זה כמו שרב"ש כותב, חיבור, גילוי הבורא בתוך החיבור וזו הדרגה הראשונה שלנו. נקודה. זה מה שנשאר.

שאלה: מבקשים מחילה מתוך תחושה של אשמה, ואם אנחנו מגלים את המצב החדש הזה, את העומק הזה, את האיכות החדשה הזאת, אני לא צריך לבקש מחילה אלא להודות לבורא.

יש גם עניין של ההודיה, כן, אבל חוץ מזה בכל זאת יש עניין של סליחה, שאתה מצטער על זה שלא ניסית נכון את המצבים הקודמים שהבורא נתן לך, אבל זה רק כדי עכשיו לנסות עד הסוף לבקש ממנו חיבור וגילוי. רק בזה אתה עושה לו נחת רוח. תתחיל מזה [שתשאל] מה אתה עכשיו רוצה. אתה רוצה לעשות לבורא נחת רוח, זאת מטרה בכל מצב ומצב, כמו שהוא לך גם אתה לו. אז לכן תשתמש בנתונים שהוא נותן לך.

שאלה: אם הקרבה שלנו אל הבורא תלויה בכמה שהצלחנו להתעלות מעל האגו והרצון לקבל שלנו, אם כך איך מגלים את האגו ואת הרצון לקבל כדי שנוכל להתקדם קדימה?

אני אגיד לך לפי הניסיון שלי. האדם שמבקש לצאת מהאגו, רק לצאת מהאגו, הוא נכנס לאגו יותר גדול ולא מבין את זה אפילו. זה שנכנס לאגו יותר גדול זה מילא, אבל זה שלא מרגיש שהוא נכנס לאגו, זו בעיה. הוא יכול לבכות, ללכת להתפלל לכל מיני מקומות, לצעוק עד השמיים, לדפוק לעצמו על הלב שהוא נמצא במצב כל כך רע, ש"אני רע" והכול, זה שקר. אנחנו לא יכולים לבכות על הרע בצורה מעשית כך שזה יקדם אותנו. אנחנו צריכים לבקש רק את הדבר הטוב שיבוא אלינו.

לכן צריכים להתפלל על החיבור ולא על חוסר חיבור שיש לנו. צריכים להתפלל על התקרבות לבורא, לזה שנהיה כמוהו, כמה שיותר בקשר בינינו. זה בעצם המצב של הסליחות. שמתפללים להגיע לטוב ובתוך זה ודאי שאנחנו מגלים יותר ויותר את הרע שבנו. כמו שכתוב, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", שרוצה להיות עוד יותר ועוד יותר גדול בחיבור, בהשפעה, הוא מגלה שיצרו עוד יותר גדול.

שאלה: באמצעות הבקשה שלנו לתיקון אנחנו מהנים לבורא ?

כן.

תלמיד: אתה דיברת עכשיו על כך שאנחנו צריכים להגיע לתפילה עד הסוף. מה היא אותה תפילה עד הסוף?

סוף התפילה זה שאנחנו מקבלים מה שביקשנו. פשוט מאוד. וזה מגיע מתי שאנחנו יכולים להשתמש נכון במה שמקבלים, שזה לא מפסיק את הקשר בינינו, לא מפסיק את הקשר בינינו לבורא, שעל זה היינו בונים את כל הבקשה שלנו, כל הפנייה שלנו. שכל הקשר בינינו, הקשר עם הבורא שאנחנו מקבלים עכשיו מילוי מהבורא, שמתגלה בנו, זה לא ימחק את כל מה שבנינו, זה לא יקרע את כל הקשרים בינינו. זה לא יחליש את הקשר והפנייה שלנו אליו, אלא ההיפך, אנחנו נחזק את הדברים האלה, נקשור בזה כוחות ערבות הדדית ונחזיק את המצב הזה לתמיד.

שאלה: כשאדם מגיע לגילוי של שנאה, איך הוא יכול לדעת שהוא השקיע את כל המאמצים?

אין דבר כזה כמו שאתה אומר. אני לא יכול להגיע לגילוי אם אני לא מגלה את כל הרע שקשור לגילוי הזה. בלי חיסרון אני לא מגיע למילוי. מאיפה אתה לקחת שזה אפשרי? לגמרי לא נכון.

שאלה: האם יש חטא ברמה אישית וחטא ברמת העשירייה, ואיך מתקנים אותו?

מתי שכל החטאים שלנו מתחברים, כשבעצם החטאים האלה הם כולם כלפי הבורא, שאני זלזלתי בחיבור עימו, בלהעריך אותו וכן הלאה, מתי שכל החטאים שלנו מתחברים ואנחנו מרגישים אותם כאחד, זה נקרא חיסרון לגילוי הבורא.

שאלה: כחברים של הקבוצה הצעירה, כשאנחנו מרגישים איזה חיסרון מאוד גדול, מה אנחנו יכולים לעשות בשביל להתקדם?

אנחנו למדנו את זה כל הזמן. אתם צריכים להגיע למצב שנקרא "סליחות", לגילוי החיסרון לקשר בינינו ובינינו עם הבורא. כשאתם מרגישים שאתם לא מסוגלים לזה אתם פונים לבורא ומבקשים שהוא יסדר את זה, שיקשור ביניכם בצורה כזאת שיוכל שם להתגלות. זה בעצם המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, עליו דנים כל הזמן, לומדים אותו.

שאלה: אמרת שהבורא נהנה מכך שאנחנו מגישים לו את החיסרון שלנו, ועוד אמרת בדוגמה הזאת של שלושה מרכיבים שיש גם מרכיב שלישי, שאנחנו אוהבים אותו כמו שילד אוהב את אימו. השאלה בהקשר זה, האם אני צריך להשתדל להגיע למצב כזה בעשירייה שיהיה לנו חיסרון כזה כמו לאימא?

אנחנו צריכים להתחיל לגלות בחיסרון שלנו בין החברים, בחיבור בין החברים חיסרון לבורא שמתבטא בזה שאני מצפה שתהיה לי הרגשת אהבה כלפי החברים, איזה חום, רב"ש כותב על זה יפה, ועם החום הזה, עם הציפיה לחיבוק, לחום אני פונה לבורא יחד עם החברים, כולנו יחד. אנחנו צריכים לתאר את המצב הזה, שמתוך זה שאנחנו מייצבים בינינו חיסרון לחום, לחיבור ואיתו אנחנו פונים לבורא, אם הצורה הזאת תהיה מתאימה אנחנו נגלה אותו. זה עניין רגשי, כי הכול קורה ברצון, כל העולמות והכול זה מצבים ברגש. בשכל כמעט ואין כלום, רק בין מצב רגשי לבין מצב רגשי שאנחנו עוברים, שם זה יש מקום לשכל. אבל גם אז, לא להרבה, בעיקר זה הלב, כי כל הבריאה היא חיסרון וחיסרון זה הרגשה.

שאלה: אנחנו מתחברים ומרגישים את החום הזה כמו שדיברת, החום שבינינו, החיבור. עוד אמרת שיש גם מרכיב שלישי וזאת תחושת הנחיצות בבורא כמו שילד נחוץ, זקוק לאימו. האם בקשר עם בעל הבית צריך לבנות גם את זה או שממנו מגיעה ההרגשה הזאת של הקשר איתו והנחיצות והדרישה בו?

הכול מתחיל ודאי בבורא שהוא מייצב בנו את החסרונות, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לדאוג לזה. אנחנו צריכים לדאוג שאנחנו גם נבין, שאנחנו לא מקבלים מילוי, כשמקבלים מילוי זה חכמה, וכשאנחנו מקבלים את החכמה הזאת מהמקור ויש לנו קשר עם המקור, אז במקום חכמה אנחנו מקבלים תורה, זה ההבדל בין חכמה ובין תורה. שמחכמה אנחנו מתחילים להיות יותר חכמים, מפולפלים ומתורה אנחנו מרגישים קשר עם הכוח העליון ומתוך הקשר עימו יש לנו את כל ההתמצאות בעולם הרוחני.

שאלה: יש לי שאלה דומה. האם אני מבין נכון שההשקעה העיקרית המרכזית במשך היום בעשירייה היא להעלות חיסרון, כדי שהעשירייה תהיה חזקה ועל זה צריך לעבוד, על החיסרון. האם זו ההשקעה?

כן, רק צריכים לברר מה זה נקרא שהעשירייה היא חזקה. לפי הכוח שחסר לה, לפי הנטייה שלה להשפיע לבורא דרך זה שהיא משפיעה לחברים, כל אחד לשני, לפי זה היא חזקה. זאת אומרת היא חזקה בחיסרון בסופו של דבר. מתי היא מגיעה למימוש שלה? דווקא בזה שהיא מרגישה שאין לה שום כוחות, רק רצון גדול לחיבור ואין לה חיבור, רק רצון גדול לבורא ואין לה בורא, ומתוך זה הם צועקים, דורשים, זה נקרא מגיעים ל"פתח לדופקים לתשובה".

שאלה: האם יש הבדל בין להצטער על כך שאני לא במצב לייחס הכול לבורא כאל מקור אחד לבין מה ששמעתי ממך שאנחנו צריכים להצטער שאנחנו לא משפיעים?

אנחנו צריכים לעשות גם איזה ברור, ביקורת על המצבים שעברנו ולראות עד כמה אנחנו בכל זאת פספסנו. אבל לא על מנת שנשב ונאכל את עצמנו, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", מה עשיתי? למה זה לא טוב? איך לא הגבתי נכון? לא. כי כתוב בצורה ברורה, מה שקרה עד כה זה קרה בגלל שהבורא רוצה שכך יקרה, אין עוד מלבדו. אז למה אני צריך להצטער על מה שהיה? זה לעתיד, שעם החיסרון הזה אני מגיע לעתיד. כי אדם צריך להתחיל ממשהו כל מדרגה, ולכן אני לוקח את כל החיסרון הזה ומגיע לתפילה.

שאלה: אנחנו בעשירייה לקחנו פרויקט של הפצה, החלטנו שאנחנו רוצים לעשות פרויקט של הפצה ביחד ועוד לא התחלנו אותו וכבר מתגלות מחלוקות, פירוד, כל מיני התנגדויות, ולפני שעשינו את זה הרגשנו שהכול היה טוב בעשירייה, הכול חלק, שקט, רגוע. איך להתייחס לזה נכון?

אני לא יכול להגיד על זה, אלה דברים שצריכים לברר, אני לא חושב שאנחנו צריכים בכלל לדאוג לדברים כאלה יותר מעבודה מכנית כי אנחנו עוד לא הגענו לאיזה חיבור בינינו שתצא לנו מזה ממש פעולה רוחנית אחידה. אם אתם מרגישים שזה עושה פירוד ביניכם וממש מפריד ואתם לא יכולים להתגבר על הפירוד, תעזבו את העבודה הגשמית, את ההפצה בצורה כזאת כמו שאתם, ותעשו אותה בצורה יותר פשוטה, מכנית, איפה שאתם מסוגלים לא להיפרד ולא להתנגד זה לזה. העבודה צריכה להיות בכל זאת בכזה מצב שאתם מבררים ויודעים שיותר מזה אסור לנו. להתקרב יותר מידי, לא, ללמוד יותר מידי, לא, לדבר יותר מידי, לא. אנחנו יכולים לשמור על עצמנו באיזה מרחק שבמרחק הזה אנחנו יכולים להיות חברים. יותר מזה, יותר קרוב לזה, כבר מתחילים להתגלות כל מיני אי התאמות בינינו. וכך אתם הולכים עם עיניים פקוחות לקראת החיבור ומבקשים כל פעם עוד להתחבר, עוד להתחבר אבל בהדרגה, זה כמו אדם שעיניו בראשו.

תלמיד: אבל בסופו של דבר הדרך היא על ידי פעולות, לנסות לראות כמה אנחנו מסוגלים, עד כמה הגבול.

כן ולא, אתם צריכים ללמוד. כי לפעמים הפעולות הגשמיות ממש מושכות אתכם מהסדר הפנימי, מהחיבור הפנימי, עד כדי כך שזה מפריע, וצריכים לראות, זאת אומרת צריכה להיות בכל זאת הכנה פנימית נכונה, ורק במידה שאתם מוכנים ביניכם לחיבור פנימי אתם מבצעים מתוך זה פעולה חיצונה, אחרת הפעולה החיצונה יכולה לעשות לכם נזק.

זה נגיד כמו ששני אנשים, שני שכנים, רוצים להתחבר ביניהם. הם מתחילים יותר ויותר להתחבר עד שמתחילים לצעוק, להתקוטט, ולשבור זה את זה. אז צריכים קודם כל לדאוג לזה שהחיבור יתגבר ורק לפי זה להרחיב את הפעולות המשותפות.

שאלה: נניח שבעבודה הפנימית בחיבור עם החברים אני אשלוט במכשיר הזה שנקרא "סליחות", אני לא מצליח להבין מה הוא מוסיף?

זו התחלה של עבודה רוחנית. אל תזלזל, "סליחות זה לפני ראש השנה, אנחנו מבקשים סליחה ועוברים הלאה". אתה לא עובר הלאה, אתה לא מתחיל מדרגה חדשה, שזה נקרא "שנה חדשה", "שנה" זה שינוי, שונה, שזו כאילו חזרה אבל זה חדש, מדרגה חדשה, אתה לא נכנס למצב חדש אם אתה לא עושה את הפעולה הזאת נכון.

שאלה: כדי לבקש סליחה מהבורא ושהחיבור יוכל להגיע למצב של ווירוס הקורונה שהאנושות עוברת, מה האנושות צריכה להרגיש, ובאיזו עוצמה, כדי לבטא את הסליחה כלפי הבורא היום?

אני צריך להרגיש שלוחץ לי מהעבודה שלי עם החברים, מהבירור שלי עם החברים, הקשר בינינו, איזה קשר, לְמה הוא מכוון, באיזה מצב הוא נמצא, מה אנחנו רוצים להשיג. מכל זה אני מגיע להבנה שאין לנו קשר נכון בינינו, כך שמידת הקשר הזה בינינו תבטא את הקשר הרצוי שלנו עם הבורא.

לא יכול להיות קשר עם הבורא יותר ממה שיש לי קשר עם החברים, ואתה לא יודע למדוד את הקשר שלך עם הבורא אלא בזה שאתה מודד את הקשר שלך עם החברים. כי זה הופך להיות פרצוף, ובמידה שתתגלה בפרצוף מידת העביות, מידת המסך, מידת קשיות המסך, במידה הזאת אתה מודד את הקשר שלך עם החברים והקשר שלך עם הבורא, והם שווים.

רק שהבורא הוא הכול לעומת החברים, ואם אתה מגיע לעוצמה נכונה בהתקשרות, בעוצמה הנכונה הזאת אתה מרגיש בסך הכול בצורה האינטגרלית שמתגלה, אתה מגלה את הבורא. כי אין הבדל אלא עד כדי כך אנחנו קשורים בינינו, שאנחנו מרגישים את הקשר הזה, הכוח שקושר אותנו והמילוי שקושר אותנו, ממלא אותנו כאחד, וזה נקרא "בורא". בורא זה נקרא "הכולל". הוא לא נמצא אלא אנחנו מייצבים אותו בתוך הכלי שלנו. תחשבו על זה, צריכים יותר ויותר לברר, ללעוס, עד שתרגישו בזה הבחנות, טעמים.

שאלה: איך לשלב, לפשר, במצב שבו אנחנו מתחרטים או מצב שבו אנחנו מצדיקים?

זה מגיע כאחד כי זה החיסרון וזה הבירור, לכן אל תמחק ואל תזרוק שום דבר, תחבר את הכול למצב אחד.

זה חייב להיות כך, בלי חיסרון אין טעם. אתה לא יכול להגיע לאהבה אם לפני זה לא היתה לך התקוטטות, איזה ריב קטן. ההיפך, אם אתה אוהב אתה לפעמים אפילו רוצה להכניס לזה קצת פלפל, קצת איזה עוקץ, כי אז מרגישים עוד יותר אהבה. כך זה בכלים שלנו, הכול בנוי על חיסרון.

שאלה: כשמגיעים לסליחות מה הן מוסיפות למקום הריק הזה, האם הסליחות עושות איזה סדר בבלגן הזה?

סליחות מגלות חיסרון למילוי, לכן התקופה הזאת היא הכרחית. כבר שבוע, שבועיים, או חודש לפני ראש השנה כל האנשים הדתיים בישראל מתחילים לבקש סליחה, מגיעים לתפילה שנקראת "סליחות", יש ספר שלם שבו כתוב מה אתה צריך להגיד, אז הם אומרים.

אנחנו דורשים שזה יהיה מההרגשה שבלב, חיסרון שנרגיש בקשר בינינו, בקשר בינינו לבורא, אנחנו מבקשים, מגלים את החיסרון, זה נקרא "סליחה", כי וודאי בלי גילוי החיסרון לא יכולים להתקדם למילוי. לכן סליחות קודם ואחר כך מדרגה חדשה שנקראת "ראש השנה".

שאלה: הכוח שדוחף לסליחות הוא קשור לבושה?

הכוח שדוחף אותנו לסליחות הוא הבורא.

תלמיד: אבל יש קשר עם הרגשת הבושה?

ואחר כך בושה, נכון, אבל בתוכה נמצא הבורא. אני בדרך כלל לא מתבייש משום דבר, כל אחד ואחד, האגואיסט לא מתבייש משום דבר. אם כבר מגיעה לנו בושה או משהו, סימן שישנה הארה מלמעלה שכך מכוונת אותנו.

שאלה: מה בדיוק משלים בין המצב הנוכחי לבין המצב שבו הבורא רוצה, כמו הדוגמה שנתת שאתה רוצה המבורגר והבורא נותן לך פסטה. מה ההשלמה בין המצבים כדי להגיע למה שהבורא רוצה?

זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו". זה שאנחנו יחד מבררים עם איזה חיסרון אנחנו צריכים להגיע לבורא, אז בהחלט מחליפים המבורגר בפסטה.

תלמיד: הוא הרי רוצה שאנחנו נהיה מחוברים ואני לא רואה שאני מצליח להביא את העשירייה, לפחות אני לא מצליח, אז איך משלימים את החיבור הזה שהוא רואה בנו, להצליח להיות בו בִמקום להיות במצב הנוכחי?

לא, אני לא עוזב את המצב הנוכחי, אלא מתוך המצב הנוכחי אני משתדל לבדוק באיזה מצב אני צריך להיות כדי גם להיות מחובר עימו, עם הבורא, והבורא אז, כמו שדיברתי, הוא נקרא "הכולל". אם אני מתחבר עם העשירייה בצורה שלימה, אני מתחבר עם הבורא. איך זה יכול להיות? כי אני הכלי, ואם אני מגיע למצב שאני נמצא בצורה אינטגראלית עם כל העשירייה, המושג הזה שאני מרגיש בחיבור שלי עם כל העשירייה הוא נקרא "בורא". זה הכלי, שאחר כך אני מגלה שם תופעה חדשה שהיא האור.

אין יותר חוץ מעשירייה. תראה לי מ"תלמוד עשר הספירות", מאיפה שאנחנו לומדים, האם יש לך משהו חוץ מפרצוף, אין. אנחנו צריכים להגיע לפרצוף של עשר ספירות. וזה עשרה רצונות שמחוברים יחד בצורה שלימה, הדדית. ומה שמתגלה בו, לפי עוצמת החיבור, זה האור העליון, הבורא.

אנחנו לא יכולים להרגיש את האור העליון אלא לפי עוצמת החיבור, לפי אופן החיבור בינינו. לפי זה אנחנו קוראים לבורא בשמות שלנו, של החיבור שלנו, והעוצמה שהוא מתגלה בנו היא לפי ההרגשה שלנו במה שממלא אותנו.

אין לנו שמות, כינויים למשהו מחוצה לנו. יש איזה מקור, כנראה, שקיים מחוצה לנו, נניח מקיף, סובב, נכון יותר, אבל אנחנו תמיד מדברים רק מתוך החיבור בינינו, מתוך הכלים שלנו. לכן העיקר בשבילנו זה עוצמת החיבור, אופן החיבור, ולזה אנחנו גם קוראים "בורא".

תלמיד: אבל מה הופך חוסר חיבור לחיבור?

הרגשת חוסר החיבור, הבירור שלו, תפילה וקבלת עניית התפילה.

תלמיד: מה אתה מברר?

אני מברר כמה אני רוצה שהחיבור שלנו יהיה מושלם. מושלם, שאנחנו נתכלל זה בזה ונשלים כל אחד לאחרים רק מה שהוא מסוגל להשלים. זאת אומרת, אנחנו מגלים בזה אהבה לעשירייה, שאני מוכן לעמוד עבור כל החברים בכל דבר, ואז לפי זה אני מגלה חסרונות חדשים, נוספים, כוללים, אינטגראליים כאלו שהם לא היו קודם.

יש כאן איזו עוד תוספת בבירור כמו שאנחנו רוצים. נגיד, יש לך פיקסלים, ואתה צריך לבנות עיגול. איך אתה מפיקסלים בונה עיגול? הרבה הרבה הרבה פיקסלים. פיקסלים זה מרובעים כאלו, אז מצורות מרובעות אתה מרכיב, מרכיב, מרכיב את העיגול. אבל בכל זאת נשאר לך שם, אחרי כל הפיקסלים, עוד מקומות שאתה לא יכול למלא אותם בפיקסלים. רבע פיקסל פה ושם וכן הלאה. איך אתה עושה?

לכן אתה פונה לבורא שיעזור לך, שימלא את זה. יש תמיד חיסרון מצד הנברא שהוא צריך לבקש מהבורא. זה נקרא "ה' יגמור בעדי.". ואז כשתהיה תמונה מושלמת הבורא ממלא.

תלמיד: אז התפילה לבורא כל הזמן דוקא על המקומות שבהם אתה לא מסוגל להשלים מחוסר חיבור לחיבור?

כן, בעיקר זה. אני משתדל להגיע לחיבור, ורואה שלא יכול, ואני עוזב, מזלזל ובורח. על זה אני מבקש סליחה. על זה אני מבקש עזרה.

תלמיד: וזה כאילו הופך להיות הרצון שלך? זאת אומרת, אתה בסוף תרצה את הפסטה שהוא רוצה או אתה עדיין תהיה תקוע בהמבורגר?

לא. רק פסטה. שונא את אמריקה. רק איטליה.

תלמיד: בעולם הגשמי תינוק יכול לינוק גם משד של אישה אחרת שאינה אימא שלו.

נכון. זה גם לפי מה שהיה בדורות הקודמים, נהוג לפני אלפי שנים.

שאלה: בהקשר לזה, איך ברוחניות ניתן להבחין אם אני יונק ממרכז העשירייה או מהאגו שלי?

זה משהו אחר לגמרי. אתה בכל זאת מקבל את זה מדרגת האדם, מהמדבר. אנחנו לא מבדילים. אבל יש הבדל אם התינוק יונק משד של אישה בצורה טבעית, מה שמגיע לו מהטבע או שהוא מקבל מהבקבוק. יש הבדל.

כמה שאנחנו עושים בזה חכמות, אנחנו עושים פטמה כזאת מיוחדת מגומי, ושהוא ימצוץ באותה צורה כמו משד, הוא מוצץ בכוח מיוחד ונמשך לאותו מקום בצורה מיוחדת של שפתיים, אנחנו לא מסוגלים. אנחנו לא מסוגלים לבנות בקשר הזה קשר טבעי.

מאוד מאוד רצוי להניק בצורה טבעית. יש בזה כל כך הרבה דברים פנימיים ששום מכניקה לא תעזור לנו. אנחנו לא מבינים מה קורה. מה עושה הטבע, תאמינו לי שאם הבורא כך סידר כדאי שיהיה כך.

אמנם אנחנו נמצאים במצב מלאכותי. אנחנו לא נמצאים בדרגת אדם. אנחנו נמצאים בדרגת חי. ולכן איך שיהיה, יהיה. אבל רצוי. זה אני אומר לכל הזוגות הצעירים. תחשבו פעמיים אם לנתק את התינוק מאימא.

תלמיד: נתת דוגמה שהתינוק יונק, אז לגבי היניקה שלו מהעשירייה. איך הוא יודע שהוא שואב באמת מהמקום הנכון, ממרכז העשירייה ולא מהאגו שלו?

גם תפילה וגם בירור. אין יותר. כל הזמן לברר, לעשות ביקורת מה הוא עושה, למה הוא מחובר, וכן הלאה, ולהתפלל לבורא שיעזור לו להבין נכון איפה הוא נמצא וכך להתקדם. שאלה יפה.

שאלה: איך להתייחס למצב של סליחה בגשמיות ורוחניות.

מה זה בגשמיות?

שאלה: שאני מבקש סליחה מחבר על איזו פעולה שעשיתי לו בעבר.

כך עושים גם. יש אפילו טקסט מיוחד שמבקשים סליחה זה מזה. יש כאלה דברים שקוראים אותם לפני יום הכיפורים. אבל לא צריכים להיכנס לעבר, אלא כשאתם יושבים בקבוצה אז כדאי לברר קצת. לא להיכנס ממש לכל היחסים ביניכם הרעים שהיו קודם. תנסו. אבל קצת. לא להיות בזה.

העיקר, בכל זאת, משתוקקים לחיבור בינינו, וכשאנחנו משתוקקים לחיבור, בדרך אנחנו מבררים את כל הפשעים.

רק אם אתה משתוקק לאהבה, אז הם מתגלים נכון. כי אתה מעורר בהשתוקקות לאהבה את המאור מחזיר למוטב, והוא מעורר אותך במה אתה באמת נמצא. אחרת אתה סתם יושב ואוכל את בשרך על דברים שלא שייכים לרוחניות, אלא בכלל, נדמה לך.

שאלה: אמרת שאנחנו ממלאים את הבורא בחיסרון כלפיו. לגבי ההודיה, עד כמה חשובה ההודיה ומה יותר יקר ערך בשבילו, החיסרון שלו או ההודיה כלפיו מהמילוי, ומה תומך יותר בקשר שלנו?

אנחנו נגיע פעם לסדר את התפילה, ביאור התפילה. יהיה לנו בזה עניין. אבל כעיקרון, משהו גדול וכללי. אנחנו צריכים להתחיל מגדלות הבורא, מברכות. הוא גדול, הוא מקור הכול, הוא יוצר אותנו. הוא מייצב לפנינו מטרה גדולה, הוא מושך אותנו לשם, מוביל אותנו.

ואחרי כל הברכות האלה אנחנו מסדרים את עצמנו כלפיו, מה חסר לנו, ושמבקשים ממנו שיעזור לנו, יפתח לנו את העיניים, ויקדם אותנו לראות את הדברים בצורה נכונה, אנחנו נעשה רצונו וכן הלאה. אנחנו נלמד את הדברים האלה.

מתחילים מזה שמשבחים את הבורא. אחרת למי אתה פונה? מה פתאום אתה פונה אליו אם אתה לא מרגיש אותו כגדול, כמקור הכול, כמסוגל לתקן ושרוצה למלאות אותך מכולו, איך אתה פונה?

אתה ראית פעם תינוק שבורח לאישה אחרת, לא לאימא, עם הבכי שלו? לא. הוא מחפש איפה אימא ונמשך אליה ונתקע בה. ואז בוכה ממש. גם אנחנו צריכים כך לאתר את הבורא איך שהוא ולרוץ אליו, ולהידבק אליו, ואז לבכות ולבקש. תלמדו מהדוגמאות שיש לפנינו.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על מצבים. יכולים להיות מצבים כאלה ואחרים. מהם בכלל מצבים?

מצב, זה מה שאני קובע שעכשיו אני נמצא בו וחייב לברר אותו. באיזה מצב אני נמצא עם החברים, ובאיזה מצב אני נמצא עם הבורא. זה נקרא "המצב הנוכחי שלי".

(סוף השיעור)