שיעור בוקר 19.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר הזוהר, עמ' 441

אותיות ל"ג – מ'

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמוד 441, "הקדמה לספר הזוהר". אות ל"ג.

אות ל"ג

"ועתה נשארה לנו, לבאר חקירה הו', מ"ש חז"ל, ש"כל העולמות, העליונים ותחתונים, לא נבראו, אלא בשביל האדם". שלכאורה תמוה מאוד: שבשביל אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה, כלפי המציאות, שלפנינו בעוה"ז, ומכ"ש כלפי העולמות העליונים הרוחניים, יטרח הבורא ית', לברוא כל אלו בשבילו? ועוד יותר תמוה: למה לו לאדם, כל אלו העולמות הרוחניים האדירים המרובים?

וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במדה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במדה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו.

כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".

והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים.

ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנ"ר והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו."

שאלה: כתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד,". מה זאת אומרת "ילד שעשועים"?

שהבורא רוצה להשתעשע, זאת אומרת בקשרי אהבה גדולים עם הנבראים. וזו בעצם מטרת הבריאה, שיגיעו לחיבור כזה שממלאים זה את זה בצורה בלי גבול, למעלה מזמן, מקום, מהכול. מטרת הבריאה היא לקבל תענוג בלתי פוסק.

תלמיד: למה הוא משתמש במושג הזה שעשועים?

אני לא יודע. אני צריך לקבל את המילים שלו בצורה כמו שהן, כי הוא כנראה מבין יותר ממני איך להגדיר את אותה הרגשה שאדם מקבל בזמן שנמצא בדבקות עם הבורא.

תלמיד: כי הוא אומר שיש לו שעשועים כמו אבא ובן.

יכול להיות שכן. אני לא יודע. אבל כמו שהוא מתאר.

שאלה: מה זה אומר שהבורא מראה את כל האוצרות שהכין? איזה אוצרות?

כל האוצרות של הבורא הם הנרנח"י, האור העליון שגם מתוך נרנח"י מגיע למצב של אור אין סוף, בלתי גבולי, לא מחולק אפילו לנרנח"י. ובצורה כזאת אנחנו משיגים את הבריאה בכל הכלי שלנו שהבורא ברא. ואז יוצא שיש לנו כלי אינסופי, בלי גבול, בלי הגבלות, והמילוי שלו שבא הוא בלי הגבלות, ולמצב כזה אנחנו יכולים להגיע. מה זה בדיוק? אני לא יודע. אני רק מבין שעומק ההשגה, ההרגשה, ההבנה של כל המצב הזה הוא ממש אינסופי. העולם שלנו נראה אז במצב הזה כנקודה קטנה שאין בה בעצם כלום לעומת כל הדרגות העליונות, ולזה אנחנו צריכים להגיע.

שאלה: מי זה ה"אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה, כלפי המציאות,"? בעל הסולם מתכוון אלינו?

לכל אחד ואחד. כן.

תלמיד: שאני כמו שערה דקה?

כן.

שאלה: כשהוא מדבר שהעולמות העליונים והתחתונים נבנו עבור האדם, הוא מדבר על הנשמה של אדם הראשון או על העשירייה?

עבור האדם הכוונה עבור אותה המערכת של אדם הראשון, הכול עבורו. שהרצון הזה הכללי שאחר כך מתחלק להמון נשמות פרטיות, שהרצון הזה יגיע להשתוות הצורה עם הבורא ויתכלל בו וישיג אותו במלואו. בזה יהיה תענוג לבורא שהוא יכול למלאות את הרצון הזה, ויהיה תענוג לרצון שהוא משיג את הבורא, את העליון.

שאלה: האם זו האחריות של בני ברוך לעשות שהאנושות תרגיש את הבורא כטוב ומיטיב?

לא, זאת לא המטרה שלנו. המטרה שלנו היא קודם כל להגיע לחיבור בינינו, כי בחיבור בינינו אנחנו משיגים קשר עם הבורא. יחד עם זה אנחנו צריכים לצאת להפצה לעולם הרחב, להסביר להם מהי מטרת התפתחות המין האנושי על פני האדמה, לא בעולם הרוחני אלא על פני האדמה, למה אנחנו עוברים את כל הבעיות האלו ולמה הן מכוונות אותנו. מתוך זה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מעבירים את כול אור אין סוף מה שהבורא רוצה לתת לנבראים דרכנו אליהם. זו כל העבודה שלנו, בסופו של דבר לגרום לגמר התיקון, שכל הרצונות הם יהיו בעל מנת להשפיע על ידי המאור המחזיר למוטב, וכל הרצונות האלו הם יהיו מלאים באור העליון שזה בעצם גילוי הבורא לנברא. זה חייב להיות עד נקודת העולם הזה, "חשכה כאורה יאיר", כמו שאנחנו עוד נקרא כאן בהקדמה הזאת.

שאלה: הרגשה רגילה לפני החברים, לפני הבורא, זו בדרך כלל בושה מקבלה. מתוך הטקסט הזה ועוד מקומות כמו שאנחנו לומדים שאין אור בלי כלי, ושהוא רוצה לתת יותר ממה שאנחנו רוצים לקבל, מזה בעצם נוצרת ההתרשמות שהוא זקוק לנו לא פחות ממה שאנחנו זקוקים לו. האם זו מחשבה נכונה וזה נותן לנו משהו?

אני לא חושב שזה נכון. כי אנחנו כלפי הבורא נמצאים בחיסרון, וחסר לנו ברצון לקבל שלנו. והבורא כלפינו נמצא בחיסרון בגלל שהוא לא יכול למלאות את הרצון להשפיע שלו. וזה הבדל גדול, חוסר מהקרן או חוסר מהרגש, אנחנו לא יכולים להשוות את זה, אנחנו יכולים להגיד שהבורא סובל הרבה יותר ממה שהנבראים סובלים. כמו שנגיד אימא כלפי התינוק, כשכואב לו משהו עד כמה היא סובלת, והוא נמצא בסבל אבל בסבל הבהמי שלו הקטן, והיא ממש סובלת מחוסר אונים שלא יכולה לעזור לו כי אין לה תרופות, לא מסוגלת להשיג אותן וכן הלאה וכן הלאה. צער השכינה שזה צער הבורא, הוא הרבה יותר גדול מצער האדם הפרטי.

קריין: עמוד 441 טור ב' באמצע אות ל"ד.

אות ל"ד

"ובכדי להכין את בריותיו, שתוכלנה להגיע, למדרגה, הרמה והנשאה הנזכרת, רצה הקב"ה לפעול זה, על סדר ד' מדרגות, המתפתחות, אחת מחברתה, הנקראות, דומם צומח חי מדבר.

והן באמת, ד' בחינות של הרצון לקבל, שכל עולם ועולם מעולמות עליונים, מתחלק בהן. כי אע"פ, שעיקר החפץ הוא, בבהי"ד של הרצון לקבל, אמנם אי אפשר, שתתגלה בחי"ד בבת אחת, אלא בכח ג' בחינות, הקודמות לה, שהיא מתגלית ומתפתחת, בהן ועל ידיהן, לאט לאט, עד שנשלמה בכל צורתה שבבחי"ד, כמבואר בתע"ס, חלק א', אות נ', ד"ה "וטעם"."

כאן זה אינפורמטיבי, כך הוא כותב.

קריין: אות ל"ה.

אות ל"ה

"והנה, בחי"א של הרצון לקבל, הנקרא "דומם", שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל, בעוה"ז הגשמי. אין שם, אלא כח תנועה, כולל לכל מין הדומם. אבל בפרטים שלו, אינה ניכרת לעין, שום תנועה. כי הרצון לקבל, מוליד צרכים. והצרכים, מולידים תנועות, מספיקות, עד כדי להשיג את הצורך. וכיון שהרצון לקבל, הוא במדה מועטת, אינו שולט רק על הכלל כולו, בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים."

זה הרצון לקבל הכללי שקיים לפנינו בכל החומר שאנחנו מרגישים בנו. אין בו שום הבחנות שאנחנו יכולים מזה ללמוד משהו על פעולות הבורא. אלא כמו שילדים, אדם שנולד מכיר קצת משהו מסביבו, כך גם אנחנו, מתחילים קצת משהו להכיר. בשביל מה זה נעשה? קודם כל כדי שאדם יתחיל להתפתח ונלמד מהתחתון את העליון.

קריין: אות ל"ו.

אות ל"ו

"נוסף עליו, "הצומח", שהוא בחי"ב של הרצון לקבל. שמדתו כבר גדולה יותר, ממדתו שבדומם. והרצון לקבל שבו, שולט בכל פרט ופרט, מהפרטים שלו. כי כל פרט, יש לו תנועה פרטית לעצמו, שמתפשט לארכו ולרחבו, ומתנועע למקום זריחת השמש. וכן ניכר בהם, ענין של אכילה ושתיה והוצאת הפסולת, לכל פרט ופרט. ועכ"ז, עוד לא נמצא בהם, הרגש חפשי פרטי, לכל אחד."

כבר מדובר על התפתחות הרצון לקבל שהוא מתחיל לברר משהו. אז יש שקולט משהו כי כדאי לו לקלוט, שפולט ממה שכדאי לו להתפטר, ועל ידי זה שהוא מקבל ונותן, מקבל ונותן, וזה הכול עושה הרצון לקבל בינתיים, זאת אומרת מקבל מה שטוב לו ופולט מה שרע לו, על ידי זה מגיע לגדילה. זאת אומרת ההתפתחות מתחילה על ידי הרצון לקבל הפשוט שלא יודע יותר ממה שאנחנו רואים אצל צומח, חי, שבהם ישנם כל מיני הבחנות הללו.

אנחנו שגם נמצאים בדרגות דומם, צומח וחי, אנחנו משתמשים רק ברצון לקבל שלנו, מה שטוב לנו ומה שרע לנו לפי הדרגה, לפי ההבנה, ההרגשה. כך אנחנו רואים שקורה בדומם וצומח על ידי הטבע, בדרגת חי זה על ידי יחס יותר קרוב לסביבה, ובדרגת האדם שבעולם הזה זה כבר על ידי החינוך. אבל בכל זאת הכול בא כדי לקרב את המועיל ולהרחיק את המזיק, כל אחד לפי ההבנה, ההרגשה, התכונות שלו.

אות ל"ז

"נוסף עליו מין "החי", שהוא בחי"ג של הרצון לקבל. ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה. שהרצון לקבל הזה, כבר מוליד, בכל פרט ופרט, הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים, לכל פרט, באופן משונה מחברו. אמנם עדיין, אין בהם הרגש זולתו. והיינו, שאין בהם שום הכנה, להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו, וכדומה."

זה עדיין נמצא בדרגת חי, אנחנו רואים את זה בחיות, אמנם אנחנו מרגישים שיש שם איזה יחסים. אמא כלפי הילדים, זה גם בדרגת חי, זה ברור שזה בא להן מהטבע. אבל אם אנחנו מדברים לא שזה בא מהטבע, אלא בא מהתפתחות האדם שבו, דרגה יותר מתקדמת, אז בדרגת חי אין דבר כזה. כמו שאין בנו, בדרגת חי שאנחנו נמצאים, "כולם כבהמות נדמו", אין לנו שום אפשרות להשתתף בצרת חברו ולשמוח בשמחת חברו אם אנחנו נמצאים עדיין בדרגת חי. אנחנו לא מבינים את זה, אנחנו חושבים שיש, איך יכול להיות שלא? הרי אני יכול אפילו לבכות אם אני מצטער בצער של השני, ומאוד שמח להיות, ובכלל אנשים מקריבים את חייהם כדי לעזור זה לזה, אבל עדיין זה נובע מהטבע בלבד ולא למעלה מהטבע.

אות ל"ח

"נוסף על כולם, מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית. הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין "החי", עד הבחי"ד של הרצון לקבל, שבמין "האדם", אומר לך, שהוא, כמו ערך בריה אחת של המציאות, כלפי כל המציאות כולו.

כי הרצון לקבל שבמין "החי", החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור, המוטבע באותה הבריה בלבדה. משא"כ האדם, שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה, לרכוש לו כל הישות, שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה, רוצה מאתים. וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו, הולכים ומתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו."

שוב.

אות ל"ח

"נוסף על כולם, מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית. הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין "החי", עד הבחי"ד של הרצון לקבל, שבמין "האדם", אומר לך, שהוא, כמו ערך בריה אחת של המציאות, כלפי כל המציאות כולו." זאת אומרת בריאה בדרגה ד' שזה האדם, היא כולה כמו כל המציאות שלפניה. זאת אומרת מכל המציאות שלפניה יוצא סך הכול אדם אחד.

"כי הרצון לקבל שבמין "החי", החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור, המוטבע באותה הבריה בלבדה. משא"כ האדם, שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה, לרכוש לו כל הישות, שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה, רוצה מאתים. וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו, הולכים ומתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו."

זאת אומרת האדם הוא היחידי מכל הדומם, צומח, חי, מדבר, שיכול להגדיל את הרצון שלו. אמנם נולד בצורה מאוד מאוד קטנה ושפלה, אבל יש לו יכולת להגדיל את הרצון שלו כך שמוכן לבלוע, להשיג, להרגיש, לקבל, לשלוט בכל המציאות כולה. הרצון שלו לא נמצא במקום אחד כמו שנולד, אלא הולך ומתפתח. על ידי מה? על ידי זה שיש לו תכונה מיוחדת להכיר בסביבה, זה נקרא "הרגש זולתו".

אם אין לו את ההרגשה הזאת אז הוא נמצא בדרגת חי, אם ישנה ההרגשה הזאת, ככל שיש לו הרגשה יותר גדולה, הוא נמצא יותר בדרגת המדבר. ולכן כאן אנחנו כבר צריכים להבין שהעבודה שלנו בקבוצה היא לפתח בנו הרגשת הזולת ככל האפשר, כי לפי זה מהרגשת הבריות אנחנו נגיע להרגשת הבורא. ולהבין ההיפך, שדווקא אנשים עם נשמה כבדה, גדולה, הם נולדים בצורה כזאת שלא רוצים להכיר באף אחד, והם אגואיסטים גדולים, דוחים את כולם, וקשה להם מאוד להתקרב לזולת וזה מפני שלרצון לקבל שלהם קשה להתרומם מדרגת חי לדרגת המדבר. יחד עם זה כשהם מעלים את עצמם לדרגת המדבר, הם מתחילים להשיג ממש מרחקים ודברים גבוהים. ככה זה.

שאלה: לא ברור מתי קורית הקפיצה הזאת בין חי למדבר, יש קפיצה או שזה מעבר רציף?

או שיש או שאין, זה תלוי בנשמה. על רוב הנשמות כתוב "כולם כבהמות נדמו". בגוף יש לנו אולי מיליארדי תאים, אבל כמה מהם יכולים להיות מנהלים של הגוף? להיות בקשר עם כולם? להיות באיזו עבודה ציבורית, אם אפשר כך להגיד, בגוף? רק חלק קטן. כמה מהם יכולים להיות בקשר עם הסביבה? עוד פחות. כמה מהם יכולים לעכל את המידע שמקבלים מבחוץ ולהעביר אותו, לעבד אותו לפעולות פנימיות וחיצוניות של הגוף? עוד פחות.

זאת אומרת, הכול נמצא בהיררכיה כזאת כמו שדומם, צומח, חי, מדבר, וכך אנחנו צריכים לראות גם את עצמינו. לכן כתוב "מעטים הם בני עליה", שהם מספר קטן מאוד מסך כל האנושות ולא צריכים יותר. זה כמו שגרגיר קטן בתוך הראש שלנו, מיקרופרוססור, הוא פועל ומפעיל בסופו של דבר את כל הגוף שלנו, והוא שמקשר אותנו עם הדרגה העליונה האלוהית. לא צריכים יותר, ככה בפירמידה נבנה הכול.

שאלה: אז מה הבדל בין התפתחות באותה דרגה נגיד בדרגת חי לבין מעבר מחי למדבר?

שבדרגת המדבר הוא מתחיל להתקשר דרך הקבוצה לבורא, הוא עובד נגד הרצון האגואיסטי שלו.

תלמיד: כן, אבל מאיפה זה מגיע? אם אנחנו עכשיו בדרגת חי ויש התפתחות בתוך דרגת חי איך קורה פתאום מעבר לדרגת מדבר?

משבירת הכלים, בשביל מה הבורא שבר את הכלי? אם לא היה שובר את הכלי אז כל אחד היה בדרגה, במצב שלו ולא היו יכולים להשתנות במאומה, אף אחד. בגלל ששבר את הכלי וערבב את הכלי, מתוך זה אנחנו יכולים לשנות את עצמינו, להעלות את עצמינו. וכך לא רק אנחנו, על ידי חיבור בין כולנו לכולנו אנחנו יכולים להגיע למצב שכולנו נהיה מתוקנים "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם" "וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". זאת אומרת שכולם, כל הנבראים, באיזו דרגה שהם נמצאים, הם כולם ישיגו את הבורא.

שאלה: אני לא מבין אם זה אומר שאנחנו מלכתחילה נמצאים בדרגת מדבר ומתפתחים בתוך דרגת מדבר או שאנחנו עוברים מחי למדבר?

אנחנו עוברים מחי למדבר, אלו שיש בהם שורש למדבר.

שאלה: איזו תועלת יש לבריות מזה שאני עושה תיקונים ומגיע להשגות?

אתה קשור לכל הבריות ולכן מה שאתה משיג עובר גם אליהם והם נעשים יותר קרובים להשגה שלהם. כמו שאנחנו רואים אפילו בעולם הזה, יש אנשים שעכשיו מגלים איזה חוקים בפיזיקה, במדע בכלל, ואחר כך זה מגיע אלינו, יורד אלינו גם לשימוש שלנו, וגם לומדים את הדברים האלה אחר כך בבית ספר וכן הלאה. זה תמיד כך, עוברים מדרגה לדרגה.

תלמיד: האם הרצונות האלה שמגיעים דרך ארבע הבחינות דוחפים את האנושות לרוחניות, מקדמים את האנושות לרוחניות?

ודאי שכן. כמה שאנחנו לומדים אנחנו בזה מקרינים גם מתוכנו, רוצים או לא רוצים, ידע, רגש, שכל שלנו על כל האנושות. למה? כי אנחנו בכל זאת נמצאים כולנו במערכת אחת שנקראת נשמת אדם הראשון. ולכן כל אחד שעושה משהו לטובה או חס ושלום לרעה, הוא פועל בזה על כל האנושות, כל הנשמות.

שאלה: מה זה בדיוק הרגש הזולת?

הרגש הזולת זה שאני מרגיש כמה שטוב לזולת או כמה שרע לזולת, ואני מרגיש את זה כמו שאני בעצמי נמצא באותה ההרגשה.

תלמיד: אם "כל הפוסל במומו פוסל" אז מה זה להרגיש את הזולת?

לא, זה משהו אחר, יש הרבה הבחנות מנוגדות. "כל הפוסל במומו פוסל" זה שאם אני לא מקבל משהו, אם אני מתייחס שלילי למשהו, זה בגלל שהתיקון הזה חסר לי, במומו פוסל.

תלמיד: ומה אני מרגיש בנוסף, מה אני לא מרגיש עכשיו בזולת, שאני ארגיש כשיהיה לי הרגש הזולת?

חוסר בהרגש הזולת. אתה מסתכל לפעמים על החברים ואתה רואה שהם נמצאים באיזו התקרבות ביניהם והבנה והרגשה ומשהו, ולך אין בזה שום עניין. ואז אתה לאט לאט מתחיל לקנאות בהם, זה כואב לך מכל מיני סיבות וכך איש את רעהו יעזורו, גם אתה רוצה לקנות כזו הרגשת הזולת.

שאלה: בנושא של הקפיצות בין הדרגות השונות, עד דרגת המדבר הכול ברור, זה מתקדם לפי התוכנית. לגבי הרגש הזולת תמיד עניין אותי מאיפה הקפיצה הזאת, מה עוד מחדיר בנו הבורא, זאת אומרת בשבירה שהוא גורם ונותן לנו את הרגש הזולת, בזה למעשה הוא נותן לנו את האגו, עד אז לא היה אגו בנברא?

אם לא היה צורך לברוא את האדם אז לא היה צורך בכלל לברוא שום דבר, אבל לא היה צורך בשבירה, בשום דבר. סך הכול זה שאנחנו נמצאים בהכנה מיוחדת זה כדי שיתבהר לנו מה זה הבורא? מי זה הבורא? מה חסר לנו? איך להשיג מה שחסר לנו כדי להשיג את הבורא? והכול מגיע על ידי השבירה. לכן במיוחד אנחנו עוברים את השבירה. השבירה פועלת גם על כל המינים האחרים, גם על דרגות דומם, צומח וחי, השבירה היא בכל ה-100% של הכלי, אבל עד כמה שההבחנות הן יותר גבוהות אז השבירה בהם יותר מורכבת. ולכן מתוך השבירה הזאת אנחנו יכולים להבין וללמוד כמה שחסר לנו להיות כבורא.

תלמיד: אני יכול להבין שבלי האגו שנוצר כתוצאה מהשבירה למעשה לא היינו יכולים לעשות את המעבר בין הדרגות, האם האגו זו התופעה הכי יעילה עבורנו להתקדם כתוצאה מהשבירה, זו המתנה של הבורא?

כן, ודאי. לכן הבורא אומר בגאווה כביכול "בראתי יצר הרע", כי דווקא על ידו אתם משיגים אותי, דבר והיפוכו.

שאלה: לגבי דרגת החי, מה זה אומר שהחיים הם ייחודיים לכל פרט?

ככה מרגיש אותו הפרט, שיש לו חיים משלו. עד שאנחנו מגיעים על ידי החיבור בינינו לזה שהחיים שלנו יותר קשורים לאחרים. עד שאנחנו מתחילים להרגיש שהחיים לא יכולים להיות בלי קשר עם הזולת. עד שאנחנו מגיעים להרגשה שהחיים שלנו הם דווקא בתוך הקשר עם הזולת, אנחנו כבר מתחילים להרגיש את עצמנו שלא קיימים בתוך הבשר שלנו כל אחד, אלא בתוך הרוחניות שבינינו, בשדה אחד, שבלי השדה הזה אנחנו לא יכולים להתקיים, אנחנו כבר שם מרגישים את החיים שלנו. זה נקרא שאנחנו כבר יוצאים מדרגת חי לדרגת המדבר.

שאלה: איך אפשר לתאר שאין מצב של הרגש הזולת?

אין דבר כזה שאין הרגש הזולת, יש, כי אנחנו מרגישים את הסביבה. אם לא מרגישים את הסביבה, אנחנו פשוט חולים או יש בנו משהו שזה קלקול. אבל אדם נורמלי, אם אנחנו מדברים על אנשים שבעולם הזה, הוא מרגיש את הזולת. אבל אנחנו לא מדברים על ההרגשה הזו של הזולת, אלא שאנחנו משתוקקים להגיע למצב שאני ארגיש את פנימיות הזולת, מה הוא רוצה, למה הוא משתוקק, מה מפריע לו, מה הוא אוהב, מה שונא, שאני ארגיש את העולם הפנימי שלו, את הרצון שלו בקיצור, את הרצון שלו אני רוצה להרגיש. זאת אומרת אני רוצה להתחבר אליו מהרצון שלי לרצון שלו, ושאנחנו נהיה בינינו כאילו אחד. זה נקרא להרגיש את הזולת.

שאלה: איך אדם יודע מה מקומו ותפקידו בפירמידה?

הוא לא יודע. אחרי כמה דרגות, אחרי דרגת בינה הוא יתחיל להכיר, לפני זה לא. בלהשפיע על מנת להשפיע הוא עדיין לא יכול לגלות ממש את גובה המדרגה שלו, כי גובה זה כבר באור החכמה.

שאלה: בזמן האחרון להגיע לשיעור זה להרגיש כמו כאבים בגוף, כמעט שאי אפשר, אתה באמת רוצה ללכת לבית חולים. אבל זה כמו איזה קבל בחשמל, שמתמלא, מתמלא, מתמלא ופתאום הולך הכול. אבל מתי שכן מגיעים לשיעור פתאום מתחילים להרגיש הרבה יותר טוב. מה זו התופעה הזאת?

זו תופעה טובה מאוד, סימן שאתה מתקדם. כמה שיותר תפרוק את הקבל שלך, אז תוכל יותר למלאות אותו.

תלמיד: אז פשוט צריך כל הזמן לבוא לשיעור, לא משנה מה אני מרגיש.

בין השיעורים אתה צריך לשרת את העשירייה, בשיעור אתה צריך למלאות את עצמך כדי בין השיעורים למלאות את העשירייה. כך אתה עובד כמו קבל אמיתי.

קריין: אות ל"ט.

אות ל"ט

"ואחר שנתבאר, שכל התכלית, הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", - הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?

אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם".

שאלה: כתוב "הבן יקיר לי אפרים". למה דווקא אפרים?

לא ניכנס לזה, אנחנו נצטרך אז להסביר על השבטים, 12 קבוצות שיש בפרצוף, עוד נגיע לזה. הוא רק רוצה להגיד שהיחס של הבורא לבריאה הוא באהבה, ולכן מה שהוא רוצה לגדל בהדרגה זה רגש אהבה בכל אדם ואדם, ובזה אדם נעשה דומה לבורא. תכונת הבורא היא אהבה שהיא מתבטאת בחיבור, במילוי, בכל מיני דברים, אבל בעצם זו אהבה מה שנמצא בו לפני שמתגלה החוצה, זה נקרא "תכונת האהבה". לזה אנחנו צריכים להגיע.

תלמיד: אפרים זה איזו מערכת?

כן. "הבן יקיר לי אפרים" זה נקרא שמכל התכונות שישנן בכלי הכללי בעשירייה, תכונת אפרים היא הכי קרובה לבורא. אבל יש עוד דברים, זה לא ששייך לאיזשהו אדם, זו תכונה שנמצאת בכל אחד במקצת.

שאלה: איך אדם שיש לו את הפוטנציאל להגיע לדרגת אדם, לא מתבלבל ומבזבז כוחות בפיתוח דרגות קודמות בדומם, צומח, חי, כמו שכל הסביבה מסביבו עושה, אלא מתמקד בכל זאת במטרה הרוחנית?

אתה חושב שאדם עושה את זה מתוך זה שהוא יודע, שהוא מבין, מרגיש שיש לו תכנית לחיים שלו, שהוא רואה את הנולד, שהוא יודע באיזו צורה ובאיזה צד הוא חייב כל פעם לשים את הרגל שלו בדרך לגמר התיקון? מה אתה חושב [ומצפה] מאדם, יתוש יותר גדול ממנו, כי יתוש לא טועה ואדם טועה כל פעם. לכן רק בצורה עיוורת להיכנס לקבוצה, בצורה עיוורת להתקשר לקבוצה, לקבל הדרכה, ולבצע את זה בצורה כזאת שנקראת "למעלה מהדעת" וזהו.

קריין: אות מ'.

אות מ'

"ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו.

אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!

כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם.

אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי"."

זאת אומרת, ודאי שאנחנו עכשיו לא יכולים לראות את הסוף ולכן יש לנו תרעומת על הבורא למה הוא עשה ולמה זה קשה ולמה זה כך וכולי, אבל יחד עם זה אנחנו מגיעים בדרך ההתפתחות שלנו למצב שאנחנו מגלים עד כמה שכל הדברים האלה הם הכרחיים, נחוצים ואז כל הדרגות והזמנים האלה של ההכנה לגמר התיקון זה דבר הכרחי ובלתי אפשרי להרגיש את גמר התיקון בלי שאנחנו נעבור בכל צעד ושעל על מה שאנחנו עוברים. כי הבורא ברא בצורה מאוד מאוד מדויקת את כול השלבים האלה בדרך, וכשאנחנו מגיעים לסוף, אנחנו יכולים להצדיק אותו ולא לפני זה.

ברור שלפני זה אנחנו במשהו שיכולים לדבר, אבל תכלס "אין חכם כבעל ניסיון" ורק כשמגלים כמו שהוא אומר, אז פותחים את המצב הזה ואומרים, אוי איך זה יכול להיות שטעינו עד כדי כך שכל הרוחניות היא כל כך עצומה, שאנחנו היינו צריכים לעבור את כל הדברים האלה רק כדי לפתח את הכלי, החיסרון, הרעב, התיאבון, כדי להרגיש אותה, להבין אותה בשכל וברגש, במצבים כאלו שעכשיו אנחנו מבינים מה זה נקרא אהבת הבורא אלינו. ככה זה מגיע.

שאלה: הדוגמה היפה של התולעת והצנון חייבת לעבור על כל אחד מאיתנו עד שהוא מגיע לחוכמה הזו?

במשהו לפחות, כן.

תלמיד: אחרת למעשה לא נוכל לברר את מה שקורה?

נעבור, אל תדאג, נאכל גם את הצנון ואחר כך גם ננשום את האוויר הצח הזה, הכול נראה, אי אפשר אחד ללא שני.

שאלה: איך אפשר לחיות עם דרישה חזקה מהבורא ומצד שני לברך אותו?

אדם צריך להגיע למצב כזה, שבאמת הוא מסתכל על עצמו ורואה עד כמה שהוא פגום ועד כמה שהוא באמת מקולקל, מצד אחד, ומצד שני הוא מבין שאת הקלקולים האלה הבורא ברא בו בכוונה כדי להביא אותו מהרגש המר לרגש המתוק, והאדם שנמצא בתוך שתי ההרגשות האלה הוא יכיר את כול הבריאה.

הבורא שנמצא באמצע והוא היוצר את המצב הרע והמצב הטוב הוא הוא בעצם הקובע, האחראי והמצדיק את המצבים האלו. לא יכול להיות נברא שירגיש גדלות, נצחיות כמו הבורא אם הוא לא ירגיש דבר והיפוכו. וכאן השאלה, האם אנחנו צריכים באמת להרגיש מינוס אין סוף, מינוס הבורא מינוס כל הבריאה כדי להגיע לשלמות ולהרגשת הטוב? על זה אנחנו עוד נצטרך לדבר אתכם, זה לא קורה כך. ואם זה לא קורה, אם בכל זאת אנחנו לא עוברים בגילוי הרע בכל העומק שלו, אז יחסרו לנו כלים, איפה הבושה? על כל הדברים האלה אנחנו עוד נדבר. יש לנו עוד מה ללמוד, אבל בינתיים אנחנו צריכים להתקדם במה שאנחנו.

ואנחנו שבזאת גמרנו עם השבירה, היום הזה שמסמל לנו את השבירה עבר, עכשיו אנחנו נמצאים בדרך לתיקון, ואז אני מאוד מבקש מכולכם בואו אנחנו במשך היום נדבר על החיבור בינינו, על התיקון בינינו, על איך אנחנו מחברים את הכלים השבורים שלנו, ושנגיע בכל זאת לאיזה חיבור שבו נוכל לגלות כוח העליון. ובתוך החיבור הזה יהיו גם מצבים הפוכים של דחייה, של שנאה, של לא חשוב, כל מיני דברים ואנחנו בכל זאת יחד עם זה רוצים להקים מעליהם חיבור, אהבה. צריך שיהיה גם זה וגם זה. אז בואו אנחנו נעבוד על זה. לא נברח מכל הרע ולא נשתדל להרגיש רק את הטוב, אלא נהיה מאוזנים כאנשים בוגרים, ולא כילדים קטנים, לא לבכות או לצחוק, אלא אנחנו באמצע כוללים את כול המצבים בנו. בואו אנחנו במשך היום, נעשה מה שדיברנו. אני מציע לכם לעבור על השיעור הראשון, ותנסו לשמוע אותו וכך אנחנו נתקדם.

(סוף השיעור)