שיעור בוקר 24.07.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", רב"ש א', עמ' 151, "קרוב ה' לכל קוראיו"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ג', עמ' קנ"ז, פרשת חוקת, "כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה". המציאות שבה אנחנו נמצאים היא מציאות קבועה, מחוץ למה שאנחנו יכולים להרגיש אותה. יש בורא, יש נברא, והבורא והנברא נמצאים במצב הקבוע, המושלם, ואין יותר, ואין פחות, ואין משתנה.

הבורא כשרצה להיטיב לנברא, ברא את הנברא במצב שאין פחות מהמצב הזה. המצב הזה בדיוק מותאם למדרגה של הבורא והנברא הנמצא בו. וכל השינויים בהרגשת הנברא, איפה הוא נמצא, הם רק ההרגשה הפנימית של הנברא.

בעל הסולם מדמה לנו את זה בדוגמה לאדם שנמצא בחוסר הכרה ולאט לאט נכנס להכרה, או שנמצא במרתף ולאט לאט מדליקים שם אור ואז הוא רואה מה שיש איתו שם במרתף. והמרתף ממקום סגור, חשוך, מלא טינופת וממש אין בו שום דבר טוב, הופך להיות מקום מושלם, מלא כל טוב וכן הלאה. זה תלוי רק בהכנת הנברא, איך בדיוק הוא מכוון את עצמו למצב הקיים. והמצב הקיים נקרא "הבורא". זה המצב שבו נמצא הנברא. "סוף מעשה במחשבה תחילה". אין שום שוני בין התחלה, לאמצע ולסוף.

אנחנו מדברים על נברא, על התפתחות החוש שלו, ואיך לקלוט את המצב הנכון שבו הוא נמצא. זה נקרא חכמת הקליטה, "חכמת הקבלה".

במה תלוי העניין? ההתפתחות של החוש השישי של הנשמה תלויה בשאלות שהיא שואלת, זאת אומרת בחסרונות שלה. כל דבר אפשר להרגיש רק מתוך החיסרון. וככל שהחיסרון יותר קרוב למצב האמיתי, זאת אומרת לשלמות, לנצחיות של הבורא, כך הנברא מרגיש את המצב בצורה יותר אמיתית.

לכן כל פעם עבודת הנברא כוללת כמה שלבים. השלב הראשון זה לצאת מחוסר הרגשה להרגשה מינימאלית. זאת אומרת שעובר מחסום, שמתחיל להבין, להרגיש שנמצא באמת באיזה מצב שנקרא בורא סך הכול. המצב הסביבתי שלו והפנימי שלו, והכול כולו ככה. גם מבחוץ וגם מבפנים הכול נקרא בורא. והנברא נקרא רק הנקודה הזאת שמרגישה שהכול זה הבורא, ועד המצבים שבהם הנקודה הזאת מתחילה לגדול ולהרגיש בתוכה, לפי החסרונות שמתגלים אצלה, שהמגע, המצב בין הנברא לבורא עובר כל מיני שינויים, עד שהנברא רוכש יחד עם הרגשת הבורא, העצמאות, הרגשת הדבקות, שהיא כוללת הרגשת - אני והוא, וכן הלאה.

הכול תלוי בחיסרון, כי שום דבר אי אפשר להרגיש אלא בתוך החיסרון של הנברא. הנקודה הראשונה הזאת, גילוי החיסרון הזה הראשון שהבורא ברא יש מאין, ועל הנקודה הראשונה הזאת הנברא חייב לבנות כלי. והכלי הזה להרגשת המציאות האמיתית בנוי מנקודת החיסרון "יש מאין" ותכונות הבורא שהנברא לאט לאט מעתיק אל עצמו.

זאת אומרת יש לנו מלכות, שהיא הנקודה הזאת יש מאין, והט' ראשונות שהנברא מצרף לעצמו, הן התכונות של הבורא שהוא מגלה. וככל שהוא מגלה את תכונות הבורא ומממש אותן, רוכש אותן, עובד איתן, שהן הופכות להיות שלו, לפי חוק השתוות הצורה, הוא מרגיש את המצב שהוא נמצא בו באמת וכך זה מתקדם. אז כל פעם שהנברא רוצה להתקדם, ההתקדמות יכולה להיות רק לכיוון אחד - להרגשת המציאות האמיתית ביתר עוז, אז הכלי בהתאם צריך להיות יותר גדול, יותר אמיתי.

הגודל תלוי באמיתיות השאלה, אמיתיות החיסרון, שכל פעם החיסרון לא סתם יהיה גדול, אלא יהיה מכוון להשפעה, לאיכות המטרה, ואחר כך לכמות. כי הכמות יכולה להיות במקום, כנגד האמת, בשקר, שם שולטים רצונות גדולים, ואם אדם נכנס לרצונות גדולים אבל שהם מהאיכות ההפוכה, זאת אומרת לא בעל מנת להשפיע, אלא על מנת לקבל, אז זה כבר דורש תיקון.

ודאי שהמצבים האלה הכרחיים וצריכים לעבור אותם "כיתרון אור מתוך חושך", אבל להשתוקק, כמטרה, זו צריכה להיות המטרה על מנת להשפיע.

לא לשכוח למה אנחנו קוראים "בורא", זה רצון דלהשפיע, להטיב לנבראיו ואותו אנחנו צריכים להכיר ואליו אנחנו צריכים להידמות. לכן כל פעם הכלי צריך להיות יותר אמיתי, יותר דומה לצורת ההשפעה, ואת זה אסור לשכוח.

כי כל ההשתוקקות לבורא כל פעם שאדם משתוקק אליו ומרגיש את זה בליבא, הוא צריך לפענח בצורה הנכונה מהי באמת ההשתוקקות שלו, האם היא לבורא ובזה מרגיש את עצמו לא מסופק, מרגיש את עצמו באיזו שהיא צורה חסר, או שמרגיש את עצמו חסר מתכונות הבורא.

לכן מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, הוא צריך לדעת שאפשר לעשות את זה רק בכלי האמיתי לפי השתוות הצורה בין הדברים שנמצאים באמת למעלה, לבין הרצון שלו.

"לעורר למעלה" - הכוונה להתמודד עם כל מיני הפרעות כדי ליצור בכלי רצון להשתוות למה שיש למעלה, בתכונות דומות. זה נקרא לעורר רצון מלמעלה. אנחנו אומרים ש"יהיה רצון מלפניך", שתיתן לנו כלי שיהיה כלי אמיתי כלפיך, מלפניך.

תלמיד: הוא אומר כאן שבשביל לעורר דברים מלמעלה האדם צריך לפנות לדרך האמת, ושהאמת היא שכל אדם צריך לראות את עצמו שהוא הכי שפל, לעומת כל שאר האנשים שלומדים. בעצם הוא צריך לראות את עצמו שהוא הכי גרוע, והכי רחוק ולא מסוגל לזה. איך להגיע למצב הזה? איך בן אדם מגיע למה שאמרת עכשיו שהשלב הראשון זה לעבור מחסום, אבל איך להגיע קודם לדרישה הנכונה בשביל זה, להגיע באמת להרגשה שאני הכי שפל וכל אחד פה הוא הרבה יותר טוב ממני, הרבה יותר קרוב ממני, איך להביא את ההרגשה הזאת?

אתה אף פעם לא יודע מה המצב הבא שלך

רשימות ד'/ג' האלו,

גם גלגלתא

תלמיד: יש דבר כזה רשימו משותף של קבוצה או שזה רק סביבה שמאפשרת לכל אחד להוציא את הרשימו שלו?

רשימו משותף של קבוצה,

הוא כותב שבלי רבי אבא אי אפשר, בגלל שהוא כתב בשפה הכאילו חיצונית,

תלמיד:

כלי צריך להיות בקבוצה.

אבל בלי כלי כזה,

תלמיד:

הקבוצה שונה מהכלי שלך,

אלא כלי רוחני זה כלי

איך אתה בונה את הכלי?

כמו שעכשיו דיברנו במאמר, שאדם כל הזמן צריך לגלות רצון יותר נכון. מה זה רצון יותר נכון? כי המטרה נראית לנו בכאלה מילים, בכאלו צורות, שהיא בכלל לא דומה למה שהיא. ולא יודעים מה זה על מנת להשפיע, לא יודעים מה זה חפץ חסד, לא יודעים מה זה להתנתק מעצמו, לא יודעים את זה. גם ככל שיודעים, הכול שקר.

אז כדי ללמד את האדם נתנו לו אנשים מסביבו, שעליהם הוא ילמד עד כמה הוא ההפך מזה וכן הלאה. זה כמו במעבדה. אתה יכול לעשות תרגילים, ניסיונות ולראות את התוצאות ולפי זה אתה לומד מה צריך להיות.

אין לך שום ברירה אחרת. אתה לא נמצא בעולם הרוחני, אתה לא יודע מה זה להשפיע. אלא נתנו לך כאן בעולם הגשמי, בנו במיוחד את העולם הזה, הזדמנות כזאת כמו מעבדה, שאתה יכול כאן לראות ולבדוק את עצמך בכל המצבים לפני שאתה יוצא לפעולה עצמה.

אז כל האנשים מסביבך, העבודה, המשפחה, בית, ילדים, הבעיות שנותנים לך, הכול, אם אתה משתמש בזה בצורה נכונה אתה מכניס את עצמך למצב שהוא כביכול כמו המצב הרוחני. זה עוזר לך לבנות רצון נכון לרוחניות, שאיתו אתה נכנס לרוחניות.

כי אנחנו לא יודעים סתם כך איזה רצון צריך להיות אצלי שבו אני אתחיל להרגיש רוחניות. אני לא יודע. נראה לי שרצון חזק מאוד לקבל רוחניות, שיתגלה סוף סוף. אז אני בוכה, אני צועק, אני בטענות כלפי הבורא או בבקשה אליו. מה פתאום, זה בכלל לא מזיז לו ולא משפיע עליו. מזה אף אחד לא יקבל רוחניות. תבכה כל החיים שלך, שום דבר לא תקבל, כי זה לא אותו כלי.

אתה יכול כל הזמן בלי לצעוק לרוחניות, אלא כל הזמן להשתדל בעולם הזה להיות נדבן, פזרן, או ממש עוזר לכולם, אוהב את הבריות, מה שאתה רוצה. גם לא יעזור. לא תתקדם לרוחניות במאומה. זה בכלל לא שייך לאותו רצון שצריך להיות ברוחניות.

הוא כותב שם כמה אנשים בעולם שרפו את עצמם, נכנסו לייסורים כדי לגלות טיפת הייחוד פעם אחת בחייהם, ואיזה עינויים עברו ומה עשו. שום דבר לא עזר להם. הוא אומר שזה "גאה מכל הגאים", נקרא הקב"ה. למה? גאה זה נקרא יש לי תנאי, אם אתה לא בדיוק בתנאי הזה אתה לא נמצא. אין לך, אין אותך.

אתה יכול להיות שם בצד, לא בשדה ראייה שלי בדיוק ככה, צר מאוד כמו קו אור. אתה יכול להיות שם בצד, בצל, כך שאני בכלל לא אראה אותך בקו האור שלי. אני בכלל לא אדע מה איתך שם. אתה עובר אלף גלגולים בכל מיני עינויים וייסורים, וצעקות עלי ולא יודע מה. ואני לא יודע, לא מרגיש. זה צריך להיות בהתאמה, לפי חוק השתוות הצורה.

אז נתנו לנו את העולם הזה וכל מה שיש בו כדי בדיוק ליצור את הרצון הראשון לרוחניות. אתה יכול לראות הרבה אנשים שיושבים ולומדים, ויודעים בעל פה, וכל כך שקועים בלימוד, ואחרים שמתרוצצים ואין להם שום דבר מזה. זה צריך להיות בדיוק לפי מה שנתנו לך. אם אתה הולך ועושה לפי השכל שלך ולא לפי מה שמייעצים לך, אל תבוא אחר כך בטענה. הם כותבים לך מרשם. תקיים אותו בדיוק. ואם לא, אז לא. אתה יכול להגיד לא יכול, בסדר, אבל אל תבוא בדרישה.

תלמיד: אז בעצם הקבוצה זה כמו מעבדה. אני עושה ניסוי בקבוצה ואז פונה לבורא?

לא רק שהקבוצה זאת מעבדה, כל החיים האלו הם כמו מעבדה. אומרים שזה כמו פרוזדור, זמן ההכנה. מה זה זמן ההכנה? אם אתה מכין את עצמך זה מכינה. אם אתה מכין את עצמך נכון אז אתה עובר הלאה. אם לא, אז ייקח לך זמן עד שתגיע להכנה. והם אומרים לך איך לעשות את ההכנה הזאת בזמן הקצר ביותר, שלוש, חמש שנים וכן הלאה. הם אומרים.

תלמיד: על הדבר הכי רלוונטי הם לא אומרים שום דבר.

מה זה הם לא אומרים שום דבר? מה שהם אומרים הם רוצים להגיד, ומה שהם לא אומרים, הם רוצים שאתה תגלה בזמן העבודה שלך.

תלמיד: המצבים האלה כמו שאתה מתאר הם פשוט לא עברו אותם. הם לא היו צריכים קבוצה בשביל להגיע לרוחניות. אנחנו צריכים את זה.

אל תהיה חכם להגיד שהם לא עברו בגלל שלא הייתה להם קבוצה, מפני שהם היו יחידי סגולה. האדם שנמצא בדרגה עליונה יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור, על אף שהוא לא אמר את זה. זה לא חשוב. אתה תמיד יכול להגיד, "רבי שמעון עבר את זה, הוא היה רבי שמעון. תן לי להיות רבי שמעון, אז אני גם אעבור אותו דבר." זה נכון, אתה צודק. בנשמה שלו הוא עשה את עצמו ככה, הוא מימש את עצמו כמו שהיה צריך לממש וזהו. אתה אחרת.

אבל בזמן שהוא הגיע להיות רבי שמעון, לא היה תינוק מלכלך עם חיתולים, אז אל תגיד שאז הוא לא ידע איך אתה יכול לממש את עצמך, ולא ידע לכתוב בשבילך הדרכה. זה לא נכון, כי המדרגה העליונה כוללת את המדרגות התחתונות. הוא הגיע למדרגה העליונה בזכות שורש הנשמה שלו, אבל מתוך שהוא נמצא במדרגה העליונה, הוא ידע כבר על כול מה שנמצא בכל המדרגות התחתונות.

גם רב'ה אמר שאצלם כמעט ולא הייתה קבוצה. רק לפעמים לפעמים הייתה איזו אפשרות לראות ולגלות שזו קבוצה. היו זמנים כאלו. אבל היו זמנים מאוד לא טובים, הוא אומר שאפילו לא היו מודיעים לו שיש שיעור, עד כדי כך הייתה קנאה. היו אנשים גדולים. הייתה קנאה גדולה מאוד. לא להגיד לחבר שהיום יש שיעור. ואצל בעל הסולם שיעור זה לא היה פשוט. קודם כל אתה צריך לשלם כסף, והרבה כסף. רב'ש סיפר שזה עלה כמו משכורת של שבוע שבועיים, שיעור אחד, ושנית זה היה לפעמים, לא ידעו מתי. פתאום היה אומר, "יש שיעור".

קרה שבאתי לאבא, ידעתי שמחצות הוא לא ישן, אז אני באתי אליו, גם לא כל פעם הייתי מגיע אליו, כי לא יכולתי להפריע. אז באתי אליו בלילה כי היה לי משהו דחוף, כמו שבאים לאבא, אני יכולתי להיכנס כל יום, זה לא שתלמיד או מישהו אחר זר נכנס.

אני פותח את הדלת, חשבתי שאבא יושב ולומד ואני אשאל אותו כמה דברים ואלך ולא אפריע לו. ואני רואה את כולם יושבים ולומדים ולי לא אמרו. אז התיישבתי לידו והתחלתי לשאול אותו, ואת כל השיעור לקחתי על עצמי ואף אחד כבר לא שאל ודפקתי להם את כל השיעור. גם הוא סיפר את זה ככה, בטעם טוב. אתה מבין. זאת אומרת, היו גם כאלה יחסים לא כל כך טובים. הוא סיפר את זה כשהוא ענה לשאלה שלי, אם באמת הייתה קצת קבוצה והוא ענה, לא תמיד. היו כאלה זמנים שעברו עלינו שכך היה גם.

אבל בכל זאת הם היו מיוחדים. זה היה עוד בזמן שכולם נולדו בתחילת המאה העשרים, דוביק מינצברג, מורט פיקלאר הם היו אנשים גדולים כולם וכולם נכנסו לרוחניות בכל זאת. אבל אצלנו זה חומר אחר לגמרי. אנחנו ממש הדור הראשון שמתחיל את השיטה העממית הזאת, שכבר מכאן והלאה היא תלך. ואין לנו ברירה, אנחנו נגלה בעוד כמה שנים, בעוד כמה שנים שאין ברירה, אין.

תלמיד: מה זה נקרא ששמענו שיש לעבוד באיכות המטרה?

איכות המטרה זה נקרא שלא הרצון חשוב, אלא טיב הרצון הוא החשוב. אתה יודע, הרב'ה נותן את זה בדוגמה על פעוט שעומד ברחוב וצורח! ילד בן חמש, שש. אז מישהו שם לב אליו כל כך? אני חושב שכולם עוברים לידו, ואולי איזה דודה תבוא אליו ותשאל, "למה אתה בוכה, מותק, פוצי מוצי". ולמה לא מתייחסים אליו, לכולם אין לב? כולם אנשים כאלה אכזריים זה הרי ילד קטן, מה איתכם.

כי הם יודעים שזה סתם, שבעוד רגע הוא ירוץ, הוא ישכח את זה בהחלט כאילו שזה לא היה. אז כבר אנחנו שמבינים את זה, גם מתייחסים אליו כך. לא שאנחנו לא אוהבים ילדים. פשוט לרצון לא אמיתי אף אחד לא שם לב אפילו בעולם שלנו.

מה אנחנו רוצים להגיד אחד על השני כל הזמן? שהרצון שלו הוא שקרי, שהוא סתם צועק. שהרצון הפנימי שלו ומה שהוא מביע בחיצוניות זה שקר, זה לא אותו דבר. זה מה שאנחנו כל הזמן בכל מיני צורות מאשימים אחד את השני. תראה פוליטיקאים, גנבים, ממשלה, לא חשוב מי, על כולם אנחנו מדברים בלשון רק על דבר אחד, שהרצון הפנימי שלך והחיצוני אינו היינו הך. לא יותר.

אז להגיע לרצון הקטן ביותר אבל שהוא יהיה מכוון בדיוק לבורא, כמו שהוא אומר בדף ס"ד באגרות, שאני והוא ודרכין דאורייתא זה יהיה ממש בדיוק, זה החשוב. ולא חשוב אולי אם אני נמצא בתחילת הדרך או באמצע או בסוף, אבל אני כבר מכוון למטרה, יש לי מהאמת איזה חלק קטן שלי, אבל הוא, החלק הזה הקטן הוא אמיתי. ולא שיכול להיות שהוא רצון גדול בשקר, כי אז אני עוד יותר גרוע, יותר טוב שלא יהיה רצון כזה.

אז קודם צריך לדאוג לאמיתות הרצון ואחר כך לגודל שלו. לכן מי שצועק עוד לא ידוע מה הוא צועק כל כך, וצריכים קודם לבדוק על מה הוא צועק בדיוק, מאיזה נקודת הלב הוא צועק ואחר כך אפשר לדבר על משהו. לכן טיב הרצון, האמיתות שלו, למה הוא בדיוק מכוון זה החשוב. מה יש לך אם יש לך תותח גדול אבל אתה נמצא בסטייה מהמטרה? כל הדברים האלו זו הבעיה, שלטיב הרצון אנחנו לא כל כך יכולים לדאוג, כי הוא דורש מאיתנו להיות בקשר עם מחשבות על מנת להשפיע.

לכן נתנו לנו בעולם הזה קבוצה וחברה וכל העולם הזה, שאנחנו מתקיימים באיזשהו מרחב כזה מדומה, שאנחנו יכולים כאן לבנות יחס מכל הנתונים שלנו הלא אמיתיים, יחס כמה שיותר אמיתי לרוחניות. זה ממש כמו שנותנים לך איזשהו רובה משחק ואתה יורה עם כדורים מפלסטיק או לא יודע מה ואם אתה כבר יכול את זה לעשות, אז מעבירים אותך לעסוק בנשק אמיתי.

תלמיד: אנחנו לוקחים את הקבוצה כאמצעי, ועכשיו אנחנו מתחילים לעבוד, וגם את ההפצה רוצים לקחת כאמצעי, ולא יודעים איך לשלב את העבודה הקבוצתית שלנו עם ההפצה ביחד.

בסדר, זה כבר דברים פרטיים. אני לא מבין איך זה שייך למה שאני דיברתי. מה זה חשוב באיזו עבודה אתה מתעסק בקבוצה, אנחנו מדברים על הטיב. עד כמה הדברים האלה יהיו מכוונים למטרה. ומטרה זה אומר השתוות הצורה עם הבורא, וזה יהיה הפצה, או יהיה כתיבה, או הוצאה לאור וכן הלאה, מה זה חשוב.

תלמיד: האם יש אפשרות לבדוק שאני באמת נמצא באותה נקודה אמיתית לפחות הקטנה?

אתה לא יכול לדעת במצב שלך לאן הדרך שלך מכוונת, לאן היא מובילה. אתה לא יודע.

אני אגיד מהחיים שאני עברתי. אני עבדתי בטייסת, בכיוון המטוס. מטוס שעומד על קרקע, הוא לא יודע איפה הצפון, איפה הדרום, הוא לא יודע בכלל איפה הוא נמצא. זה חתיכת ברזל. תסובב אותה ככה, תסובב אותו, הוא לא יודע כלום. גם בים עם אונייה, אותו דבר. אז יש ג'יירו, דבר שלא משתנה. אתה צריך לתפוס איזו נקודה, לא חשוב מה, וכלפיה אתה בודק, אתה כל הזמן נמצא כלפיה.

תגיד שזה צפון, שזה דרום, לא חשוב, אבל הוא צריך להיות קבוע. מה זה קבוע? שאתה כל הזמן יכול למדוד שהוא לא השתנה. זאת אומרת, אתה צריך להיות קבוע כלפי משהו שבטוח גם קבוע. או שזו נקודה, כוכב הצפון, לא חשוב. אז איך אני בודק את זה? אני כאילו נמצא במצב שאני עם עיניים סגורות. תסגור את העיניים, מכל הצדדים שלך יש תהום, אם אתה עושה צעד אחד קדימה, אתה נופל. אתה עומד על הצוק באיזה מקום, ויש רק שביל צר בכיוון אחד, אבל אתה לא רואה אותו.

נגיד אתה נמצא בחושך טוטלי, ונתנו לך איזה מכשיר שבו אתה יכול לחשב איפה נמצא השביל הזה. את הרגליים שלך אתה לא רואה, את השביל הזה למטה אתה לא רואה, אבל אתה מסתכל רק במכשיר ובו אתה יכול לחשב איפה נמצא השביל. איך אתה מחשב?

אם אני והקדוש ברוך הוא והמטרה נמצאים יחד, אז אני צריך לשלב את כל הפרטים האלה יחד. אם אני משלב אותם יחד, ואני אראה את השביל הזה אז אני אעשה צעד ולא אפול לתהום. אז אמרו לנו, אתה לא יודע איך לעשות את זה. יש לך קבוצה, יש לך מדריך, יש לך לימוד. תעשה כל הזמן חשבון על ידי הדברים האלה, ואז אתה תתקדם נכון ולא תיפול לתהום.

זאת אומרת, זה מכשיר שעל ידו אתה יכול לדעת שאת הצעד הבא אתה עושה נכון. אם אתה לא עושה את הצעד הבא לפי המכשיר הזה, אתה לא מרגיש שנפלת, אבל אתה אפילו לא יודע אם נפלת או לא. זה עוד יותר גרוע מאשר בחיים. ואם תעשה ככה צעדים נכונים, צעד אחר צעד, כמה צעדים לא אומרים לך, אבל בסך הכול הצעדים האלה נקראים "זמן ההכנה". תעבור אותם נכון, תיכנס למצב שנקרא "רוחניות".

כל פעם אתה צריך לבדוק על ידי מה אני עושה צעד נכון. ולא לעשות צעד לפני שאתה עושה חשבון. לכן כתוב, "שב ואל תעשה עדיף"¹. ישב ולא עשה עבירה כאילו עשה מצווה. מי שלא עשה עבירה, כאילו עשה מצווה. כל מיני כאלה דברים. אל תרוץ, אל תעשה דברים חפוזים ברוחניות. זאת אומרת, בהחלטות. תעשה כל מיני אמצעים, תסתובב, זה כן. אבל בהחלטה הרוחנית ממש, הפנימית, אתה חייב לעשות חשבון מדויק.

תלמיד: נגיד ברור שיש שלושה אמצעים. יש ספר, יש רב, יש קבוצה. רק הספר, ברור לי מה לעשות. למרות שאני לא בטוח. לא ברור איפה הקבוצה נמצאת בתמונה. איך אני יכול לבדוק על ידי הקבוצה אם אני עושה את הצעד הבא נכון?

לפי הקבוצה הכי קל להגיד האם אני נמצא בצעדים הנכונים או לא.

תלמיד: איך?

לפי מה שכותבים בעל הסולם והרב'ה על הקבוצה. אפילו שאתה לא נמצא ברצון שלך במצב כמו שהם אומרים שכדאי להיות. אבל אתה כבר יודע שאתה לא נמצא ברצון שלך, אז אתה נמצא כבר בכיוון הנכון. הצעד הבא שתעשה הוא יהיה הצעד הנכון. זה לא חשוב באיזה מצב אני נמצא, רע או טוב, חשוב הכיוון, זה נקרא טיב. חשוב הכיוון. ואז אדם לא צריך להצטער על זה שרע לי, שאני עוד רשע. לא. הוא צריך רק לכוון את עצמו לבורא. יש צפון, גמרנו. אין, היתר לא שווה.

תלמיד: מה זה החלטה רוחנית?

החלטה רוחנית זה נקרא שלפני שאני לא בטוח שהרצון שלי הוא הרוחני ביותר במצבי, זאת אומרת באמת לפירוש הנכון של על מנת להשפיע לכיוון הבורא, אני לא מממש אותו. אני מברר אותו ולא נותן לעצמי לשקר לעצמי שאני נמצא בפעולה נכונה.

העניין, שאדם מרגיש שאין לו ביטחון במה שהוא עושה והוא יודע שכל הדברים שהוא עושה אלה דברים מלאכותיים, ואם הוא יודע את זה, זה סימן טוב מאוד שהוא נמצא באמת.

(סוף השיעור)

---

1. תלמוד בבלי, סדר מועד, משכת עירובין, דף ק', א' גמרא↩