שיעור בוקר 23.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 30.04.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/TMVupnzy?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע"

קראנו מאמר מכרך ה' "שלבי הסולם" ששייך ל"תלמוד בבלי" מסכת "נידה", "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע". המאמרים ב"שלבי הסולם" מסודרים לפי המקורות של הפסוק הראשון שרב"ש מביא במאמר שלו, ולכן יוצא כך שהמאמר שייך למסכת נידה. אבל המאמר הוא בין הראשונים שהרב'ה כתב, זה המאמר העשירי מסדרת מאמרי "שלבי הסולם" שהוא כתב למתחילים כדי להסביר על הנשמה שלנו.

אנחנו תוצאות מהתחלקות הנברא שנקרא האדם הראשון, הנברא היחידי שה' ברא, שכנגדו יש רק את הבורא. הנברא הזה, הרצון הזה הוא פרצוף שיש בתוכו שש מאות עשרים רצונות, שצריכים לתקן אותם לשימוש בדומה לפעולת הבורא להשפיע, שגם הנברא הזה, הרצון הכללי הזה יהיה המשפיע, רצון ליהנות שעושה פעולת השפעה.

איך יכול רצון ליהנות שמרגיש תענוג, שמתמלא עם מה שהוא רוצה, עם מה שהוא נברא שירצה, או ייסורים אם הוא לא מתמלא עם מה שרוצה, איך הרצון הזה יכול לעשות מעשה השפעה? או אפילו מעשה קבלה? הרצון רוצה להיות מלא. קבלה או השפעה אלו פעולות שנמצאות מעל הרצון, זאת אומרת הרצון מבין שהוא עושה את הפעולות האלו. איך? הוא מבין ממי הוא מקבל ושהוא המקבל. לכן כל עוד הרצון הזה לא מתפתח עד דרגה שהוא כן מבין ורואה ויודע ומרגיש שיש מי שנותן ושהוא המקבל, הרצון הזה לא מכיר בכלל בפעולות שלו.

זה כמו תינוק, כמו ילד קטן שתופס אותו כל דבר, או אדם לא מפותח, שיכול לבוא ולקחת, והוא לא מבין שזו גניבה, שהוא לוקח ממישהו. הוא גם לא מכיר אם מישהו נותן לו, נותן אז נותן, אין בזה שום דבר. זאת אומרת, הרצון בעצמו זו לא פעולה והוא גם לא מרגיש את הפעולה שלו.

כדי להרגיש שהוא פועל בקבלה, ומישהו פועל אליו בהשפעה, הרצון הזה צריך להיות כלול מעוד רצון נוסף מחוץ לו, כי מלכתחילה הרצון שנברא הוא כולו, לגמרי, רק רצון ליהנות. כדי להביא אותו למצב שיבין מה הוא עושה, מי הוא בעצמו, כלפי מי הוא עושה, צריכים להכניס בו ידיעה, הרגשה, משהו שמחוץ לו, שלפי הטבע של הרצון הזה הוא נשלל מההרגשה הזאת בכלל. לכן יש צורך בשבירת הכלים, בשבירת הרצון הזה, היינו שבתוך הרצון הזה יוכלו לחדור תכונות של הבורא, ואז הרצון הזה יוכל להשוות את התכונה שלו, הרצון לקבל, הרצון ליהנות, עם מה ששייך למחוץ לו, למשפיע.

מתוך זה שהוא מקבל הרגשה שיש משפיע, הוא מתחיל להבין שהוא המקבל, שהרצון שלו ליהנות פועל כמקבל, ויש מחוץ לו את המשפיע לו, ועוד הוא מגלה שהמשפיע הזה גם נהנה מזה שהוא משפיע. זאת אומרת, הוא מגלה גם את הפעולה שלו, ומאיזו פעולת קבלה שלו הוא נהנה, ושיש מישהו שהוא ההפך, גם לפי הרצון וגם לפי הפעולה. שהרצון של הבורא לתת, והבורא נהנה מזה שהוא נותן, וחוץ מזה הבורא נהנה מכך שמישהו מקבל מהנתינה שלו. זאת אומרת שמישהו נהנה מהנתינה שלו.

את הדברים האלה, את התכונות האלו, את הידיעה הזאת, הרצון לקבל קונה על ידי השבירה. ועכשיו שיש בתוכו תכונה טבעית שלו ותכונות נוספות, יש בו מקום, יכולת, תנאים לבירור, לאיזו השוואה. מתחיל להיות אצלו שכל, שכל שנבנה מההשוואה בין דברים מנוגדים, ורק לאותו השכל, לאותה המידה שהוא קונה מהשוואה בין דברים מנוגדים, אנחנו קוראים דרגת האדם. היינו, למה שקיים מחוץ לטבע שהבורא ברא בצורה ישירה מלמעלה למטה, כמו דומם, צומח וחי.

מתחילה להיות כאן היווצרות של איזו בריאה חדשה שמתחילה להתגלות מתוך השוואה של תכונות הבורא והנברא. גם תכונות הבורא וגם תכונת הנברא באות מלמעלה, אבל ההשוואה ביניהן נותנת איזושהי מהות חדשה, "קו אמצעי" אנחנו קוראים לזה. כי המהות החדשה הזאת שבאה מתוך עבודה של בירור ובקשה לתיקון, ותיקון, היא מעמידה את התכונה החדשה הזאת ממש כדבר עצמאי, הקיים בפני עצמו, שזה נקרא האדם, שבעצם לאדם הזה אנחנו צריכים להגיע, אותו אנחנו צריכים לבנות כל אחד מעצמו.

איך זה נעשה? בתוך הרצון של דומם, צומח וחי מתחילה להיראות אצלנו תכונת הבורא שנקראת "נקודה שבלב", ומתוך זה שיש התנגשות בין הנקודה שבלב ובין כל הלב, שהלב נקרא רצונות של דומם, צומח וחי, או רצונות דעולם הזה, מתוך ההתנגשות מתחילות להיווצר אצלנו הבחנות שהן תחילת האדם.

מתוך ההבחנות האלו, על ידי היגיעה בקבוצה, בלימוד, בהפצה, בכל מה שאנחנו יכולים בעצמנו להביע את ההשתוקקות שלנו, לפי התנאי "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה", בכיוון הנכון, אבל בכל האמצעים, אם אנחנו משתוקקים לזה, אז אנחנו מגיעים להשתוות הצורה לבורא. היינו בונים את דמות המשפיע מתוך השוואת הצורה בין התכונות שלו לבין התכונה המקורית שלנו.

הדמות הזאת נבנית לא מהרצון לקבל ולא מהרצון להשפיע של הבורא, אלא נבנית מהכוונה שלנו להשפיע על פני הרצון ליהנות, לקבל שלנו. זאת אומרת, מה שאנחנו מייצרים, מה שאנחנו בוראים או בונים, זה דבר חדש שהוא הכוונה להשפיע לבורא.

הדבר הזה לא קיים ממעלה למטה כלפינו, הוא לא נמצא בשום צורה שקודמת לעבודה שלנו. הצורה הזאת היא תוצאה ישירה מהיגיעה שלנו בבירור בין תכונות הבורא ותכונות הנברא, התכונות שלנו. דווקא התכונה הזאת היא נקראת נברא, היא נקראת "אדם", מתוך "אדמה לעליון".

וכל עוד הכוונה הזאת על מנת להשפיע לא תהיה בדיוק באותה צורה, באותו אופן, באותה עוצמת כוח שווה ליחס הבורא אלינו, היינו למחשבת הבריאה, אפילו לא לפעולת הבורא אלא למחשבה של הבורא, "ממעשיך היכרנוך", כל עוד המחשבה שלנו, היינו הכוונה על מנת להשפיע לבורא, לא תהיה כמו מחשבת הבריאה, כמו הכוונה שלו להשפיע לנו, שהיא עוד לפני הפעולה שהוא יצר אותנו, זה לא נקרא שאנחנו מגיעים לגמר התיקון שלנו.

היינו, אנחנו עולים מפעולות שדומות לבורא, שאנחנו מנסים לעשות אותן, לכוונות שלו, למחשבות שלו, זה נקרא שעולים לסודות התורה, ומגיעים למצב שנכללים במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כשמחשבה היא הדבר העליון ביותר, ממה שבכלל יש יחס אלינו, מעצמותו. למקום הרוחני הזה, למחשבה הזאת אנחנו צריכים להגיע.

העבודה הזאת מתחלקת לפי הפעולות, כי אי אפשר בבת אחת לעשות את הבירורים והתיקונים. מתוך זה שהם באים מהשוואת הצורות ההפוכות, יש בהם הבחנות רבות. לכן כל הדרך מתחלקת להרבה מאוד מצבים, וכל מצב מורכב מכמה תתי מצבים, עד שאדם משלים את עצמו כאדם, אדמה לעליון, זאת אומרת שהכוונה שלו תהיה כמו מחשבת הבריאה של הבורא.

עד שלא משלימים את זה, הנשמה לא מפסיקה לרגע אחד להיות בתהליך הזה, או בצורה הכרתית כלפי האדם, או עדיין בצורה בלתי הכרתית. לשם שינוי התכונות והמצבים היא צריכה להתגלגל, זאת אומרת להחליף את הלבושים החיצוניים על עצמה. אם אדם לא מסוגל להשתמש ובעצמו להחליף את הלבושים האלה על עצמו מתוך העבודה הפנימית, אז הם מתחלפים בהכרח על ידי כוחות חיצוניים, כלומר חיים ומוות גשמיים, וכן הלאה.

אבל איך שלא יהיה, על ידי יותר גלגולים, פחות גלגולים, זה כבר תלוי באדם עד כמה הוא יכול לקצר את הזמנים של התיקון, כל אחד מחויב להגיע לדרגה שנקראת מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו עם כוונתו להיטיב לבורא, כשזו השוואת הצורה בדרגה הזאת, להיטיב לנבראיו.

תלמיד: מה זאת אומרת שהוא כותב פה, שרוב בני האדם יש להם נפש מן העשיה ולא כל הנרנח"י? בתחילת המאמר בדף קט"ו הוא כותב "אמנם רוב בני אדם אין להם כל החמישה חלקים, הנקראים נרנח"י".

"הנה בשער הגלגולים (דף י' טור ב') כתוב שם, "שכל בני ישראל מוכרחים", בני ישראל, זאת אומרת מדברים כבר באלו שמשתוקקים להגיע למטרה. אז הם מוכרחים "להתגלגל עד שיושלמו בכל הנרנח"י". הם צריכים לעבור כל מיני פעולות, מצבים, עד שמשלימים את כל הכלי, ממלאים אותו בכל האור. "אמנם רוב בני אדם אין להם כל החמישה חלקים, הנקראים נרנח"י, רק נפש בלבד, אשר היא מן העשיה"". כך כותב הפסוק. יש כאלה שיש להם חלק מן הנרנח"י, כל הנרנח"י, ויש כאלה שיש להם רק את האור הקטן ביותר, והם רובם. "משמע מכאן, שכל אחד צריך לתקן רק חלקו ושורש נשמתו, ולא יותר. ובזה נשלם בחינתו מה שהוא צריך לתקן".

תלמיד: האם יש בני אדם שיש להם נפש מן העשיה?

נשמת אדם הראשון זה פרצוף. התכונות שבפרצוף והכוחות שבפרצוף הם בנויים לפי ארבע בחינות דאור ישר. כי ההוויה הזאת היא תבנית, כשלפי התבנית הזאת בנויה כל המציאות והתא הכי קטן שבה, או כל חלק שתיקח. היינו יש ב-י-ה-ו-ה האלו, דומם, צומח, חי, מדבר.

קח דוגמה מהעולם שלנו או מהגוף שלנו, או מכל דבר שתרצה, ואתה תראה שיש שם ארבעה חלקים. בכל מקום אתה יכול לקרוא להם דומם, צומח, חי, מדבר, או ה' תתאה, ו', ה' ראשונה, י'. והיחס ביניהם הוא יחס כמו בפירמידה.

דומם יש המון, פחות ממנו צומח. תראה כמה צומח יש לעומת הדומם שבכל היקום, אתה יכול להשוות? פשוט אין לנו מספרים, עד כדי כך הפער הוא עצום. איזה פער יש בין הצומח לחי? אומנם יש הרבה מאוד גופים חיים למיניהם, כמו שבעל הסולם כותב, מהכינה הקטנה, אבל בכל זאת לעומת הצומח מספרם הוא מזערי ביותר. בני האדם שהם נגיד 7 מיליארד, ואפילו שיהיו 20 מיליארד, סך הכול המספרים הם קטנים מאוד לעומת החי.

זה אומר לנו על היחס בין הנשמות הפרטיות שבתוך הנשמה הכללית שנקראת אדם הראשון. יש נשמות גבוהות מאוד ששייכות לפסגת הפירמידה, שהן משיגות נרנח"י דנרנח"י ושייכות לדרגת אדם שבאדם. ויש נשמות ששייכות לדרגת החי שבאדם, לדרגת הצומח שבאדם, ולדרגת הדומם שבאדם. היחס ביניהם הוא אותו יחס כמו שאנחנו רואים בעולם הזה בין דומם לצומח לחי ולמדבר. אבל כל אחד חייב להגיע לשורש נשמתו, היינו, חייב להשלים את הכלי שלו, ולמלאות אותו באותו האור שהיה לו בשורש.

אבל בשורש לפני השבירה, לפני הירידה עד לנקודת דעולם הזה, לפני ההכרה שלו, לפני התיקונים, האור שהיה בתוך הכלי שלו היה אור של נפש הכללי, כי הוא בא מלמעלה ועדיין היה מוכר כאור מאוד קטן של חיוּת דקדושה לפני השבירה. כשאנחנו מגיעים אחרי השבירה על ידי ריבוי הבירורים, אז מתוך הבירורים האלה אנחנו משיגים הבחנות, כשההבחנות האלו עושות מכל הכלי שלנו כלי הרבה יותר מפותח. נקודה הופכת להיות לספירה, לפרצוף, לעולם ולאין סוף, כל נקודה ונקודה. כל נקודה ונקודה עוברת גם אותו תהליך, מדומם לצומח לחי למדבר ולקוצו של יוד, ממש.

ואז, כמו שבעל הסולם כותב ב"פרי חכם" ב"אגרות", בדף ס"ג, ס"ד, כל נשמה מקבלת, זוכה לנרנח"י בִמקום נפש כשהייתה דבוקה בשורש לפני שירדה לעולם שלנו. אבל יחד עם זה, המבנה הכללי נשאר, וכל אחד מגיע לשורש נשמתו, ולא לנרנח"י דנרנח"י הכללי שכולם יחד. אלא מפני שהם נכללים יחד, וכל אחד כולל את כולם, אז אפילו אם אני מהעקב של הפירמידה ואתה מהטופ של הפירמידה, זה לא חשוב, כי אני בדרך ההתכללות עם כל יתר הנשמות קונה גם את הכלי שלך, ואתה מההתכללות קונה גם את הכלי שלי. יוצא, שאומנם כל אחד מגיע למצב שלו, אבל אפילו שנמצא במצב שלו, הוא נמצא עם הכלי של כל האדם הראשון.

זה דבר שאנחנו לא כל כך תופסים. ניסיתי פעם להסביר אותו, ראיתי שעוד לא הצלחתי. איך יכול להיות דבר כזה שבפירמידה כש"כל אחד נכוה מחופתו של חברו", מתבייש כביכול, רואה שהוא שונה מחופתו של חברו, מהאור החוזר של חברו, מהעבודה של חברו, מחלקו של חברו, אומנם את זה אפשר לתרץ בכל מיני צורות, אבל בכל זאת כולם דבוקים בבורא בצורה מושלמת ובמידה שווה. התירוץ הפשוט ביותר בשבילנו בינתיים להסביר, זה שיש התכללות כל הנשמות בכל הנשמות.

תלמיד: כתוב במאמר "וקיום העולם הוא על ידי הצדיקים האלו שממשיכים שפע מלמעלה, וע"י זה יש קיום העולם".

המשפט האחרון במאמר, "וקיום העולם הוא על ידי הצדיקים האלו שממשיכים שפע מלמעלה, וע"י זה יש קיום העולם". התהליך הוא שוב, הוא תהליך פשוט. על ידי זה שאנחנו ממשיכים אור חוזר ממטה למעלה, אנחנו מוסיפים נרנח"י, שפע רב בכל העולמות. ובלי הרצון, בלי המ"ן שבא מתוך האדם, שמעורר את המ"ד מאין סוף בכל העולמות ובכל הנשמות, בלי זה כל המערכת הזאת נמצאת כאילו בהשהיה, היא מחכה עד שמישהו ידליק אותה, היא נמצאת בסטנד ביי, במצב "הכן", אף אחד לא מפעיל אותה.

אתה יכול להגיד, למי זה חשוב? מי נמצא שם? נמצא שם הבורא שרוצה להתגלות כלפי הנבראים, שלפי זה התענוג שלו, וכביכול הפעולה הזאת תלויה בנברא.

תלמיד: מה זה התהליך שמתקשרים למורים ודרכם מתקשרים לבורא?

מהו התהליך שמתקשרים למורים ודרכם מתקשרים לבורא? מורה נקרא מורה דרך. יש מורה דרך רוחני ומורה דרך גשמי. לא לטעות שמורה דרך גשמי הוא מורה דרך סתם כך בעולם הזה. מורה דרך גשמי הוא שאתה רואה אותו גם כבשר ודם, אומנם הוא נמצא ברוחניות. ומורה דרך רוחני, זה כמו שהוא אומר, שיש נשמה מלמעלה שמגיעה אל האדם כ"דטעין חמרי"¹. הדטעין חמרי הזה, המחמר הזה עוזר לאדם, הנשמה הזאת עוזרת לאדם לעבור מדרגה לדרגה בדרכו לעלות לשורש נשמתו.

מה הן הנשמות האלה? מצד אחד הנשמות האלה הן נשמות מאוד גבוהות. מצד שני הנשמות האלה כלפי האדם ובכלל מתגלות כמלאכים. נגיד חמור או סוס שבעולם הזה, הם עוזרים לאדם להגיע למרחקים, ולוקחים מהאדם את המסע שלו ואת האדם בעצמו, אם אדם יודע איך להשתמש בהם. זאת אומרת, מאדם צריכה להיות יגיעה, אדם צריך לתת יגיעה כדי לקנות לעצמו את הנשמה הזאת, לזכות בה, ולדעת איך על ידה להתקדם ולכיוון הנכון.

יש בזה כל מיני סוגי השתתפות מצד האדם. או שהאדם מסכים שהנשמה הזאת תוביל אותו, זה כאשר הוא נמצא בדרגת נפש כעובר. או שהוא כבר מתחיל להשתתף עם הנשמה הזאת בצורה הכרתית, לאן הוא הולך ואיך הוא הולך. או אפילו מנהיג את הנשמה הזאת כמו הרוכב על החמור, זה במידה שמכיר את המחמר הזה. בצורה כזאת אולי קצת נבין זאת.

זה כוח שמגיע לאדם, שהכוח הזה עוזר לעשות פעולות שהאדם בעצמו לא מסוגל. אני רואה שזו בעיה קצת להסביר, למה אנחנו צריכים להשלים את היגיעה של האדם, את העבודה שלו, על ידי כוח זר שבא אלינו בצורה כזאת מיוחדת, שעוזר לנו מדרגה לדרגה.

בעל הסולם מסביר לנו את זה בצורה אחרת. יש מאמר שנקרא "עניית התפילה" בזוהר. הוא אומר, כל פעם כשאדם רוצה לעבור מדרגה לדרגה, בא איזה מלאך, הוא נותן אפילו שמות של המלאכים האלו, והמלאך הזה מעביר את הנשמה מדרגה מסוימת שבעולם היצירה נגיד, מגבורה לחסד, וכן הלאה, וכך הנשמה עוברת מספירה לספירה.

במאמר עניית התפילה יש "עליית התפילה" ויש "עניית התפילה", שני מאמרים. יש גם ברוסית שאני תרגמתי אותם, הם נמצאים בסוף כרך ח', בסוף ספר הזוהר. וזה אותו הדבר, זה אותו כוח המחמר שהוא מסביר בזוהר, מה זאת אומרת שהמלאך והמחמר זה ביסודו כוח פחות מדרגת האדם, כמו שסוס נגיד בעולם הזה, אבל בלעדיו בלתי אפשרי להגיע.

מה אדם קונה בזה? הייתי אומר כך, שבכל דרגה שהאדם עולה מדרגה לדרגה בתהליך יש לו פעולה שהוא חייב לרכוב על תכונות שפחות ממנו. זאת אומרת נגיד שהוא עולה מדרגת דומם לדרגת צומח, אז בזה גם יש איזה מין כוח של צומח שהאדם רוכש אותו ועל ידו עובר מדומם לצומח, גם כמו רוכב על סוס. כשהוא עובר מצומח לחי, גם אותו כוח החי שהוא מעורר שבא אליו ואז הוא עובר מדרגת צומח לחי, וכך גם מדרגת חי למדבר, שהוא מתקן כבר את הכלים של האדם, התכונות של האדם, אז הוא משתמש בכוח כזה כמו הסוס, כמו חי כדי לעבור לדרגת האדם.

אבל אז מתגלה לו שבתוך המלאך הזה יושבת נשמה מאוד מאוד גבוהה שבאמת היא לא דרגה של מלאך. היא באה אליו בצורה כזאת כמו מלאך, שכאילו אין לו בחירה חופשית וכדי לתת לאדם הוא מוסיף לכוח הזה את חופש הפעולה שלו. מה חסר לסוס? יש לו כוח, אין לו שכל, אתה מוסיף לו את הרצון שלך ואז על ידי הרצון שלך אתה מנהל אותו.

תלמיד: ואתה נהנה ממשהו אחר.

המקבל נהנה מזה שהוא מקבל, הרצון לקבל נהנה שהוא מקבל. הנותן, הבורא נהנה מזה שהוא נותן. צמצום מביא ייסורים גם למקבל שלא מקבל וגם לנותן שלא יכול לתת, אין למי לתת. בשביל מה הפעולה הזאת? הפעולה הזאת חייבת להיות כדי לתת לרצון לקבל ניתוק מהתענוג, שלא יהיה מושפע מהתענוג עצמו, שיהיה עצמאי ושיוכל לקבוע פעולות לא תחת הלחץ של הרצון לקבל שרוצה לקבל אלא בצורה חופשית.

נגיד אני זוכר שיש לי רשימו כמה שהעישון נתן לי תענוג. עישנתי נגיד שלושים וחמש שנה ונהניתי מאוד. עכשיו יצאתי מזה, יש לי כוח לא להיות משועבד לתענוג הזה, רציתי להפסיק כמה פעמים לעשן, ולא יכולתי הייתי משועבד לתענוג. עכשיו אני נמצא עם הרשימות שזה נעים ועם הידיעה שזה רע ולא לכיוון התכלית ואז אני עושה חשבון, יש לי שתי ידיעות שאני יכול לעשות חשבון ביניהן.

עכשיו הבעיה היא קריטריון, מהי הנקודה שעל ידה אני מחליט? הנקודה הזאת נקראת אצלנו קו אמצעי. יש תכונות הבורא, יש תכונות הנברא, הבורא רוצה לתת, להשפיע, אני רוצה להנות, לקבל, יש קליפות, יש קדושה. האם אני יכול כך לעשות, לא יכול. יש לי בידיים כל התנאים, כל המושכות להוביל את עצמי ואני צריך לברר רק את הנקודה האמצעית הזאת, לשון המאזניים, לכן זה נקרא לשון הקודש.

מה בדיוק אני עושה עכשיו, איזה החלטה להחליט שהיא תהיה לגמרי לא תחת לחץ של הבורא ולא תחת הלחץ שלי, של הנברא, של הטבע שלי. שני המלאכים האלו ימין ושמאל אני מתייחס אליהם כאילו שווה, אני נעשה לגמרי ניטרלי, אם יש לי יכולת להעמיד את עצמי כבלתי תלוי בשניהם אז אני מכור מראש. זאת אומרת אנחנו על ידי העבודה שלנו מגיעים לעצמאות נקייה ביותר.

אנחנו לא יודעים מה זה בכלל שאתה נמצא באמצע ואין לך שום השפעה מאף צד, זה מצב נורא ביותר כי אז אתה נשאר ערום, אין לך עם מה ללכת קדימה. אין לך שום עצה, ואז מתוך זה אתה נכנס יותר פנימה למימד יותר עמוק של המציאות ושם אתה מוצא את העצה. עצה שלא תלויה גם בבורא - אין לי מילים להגיד, זה למעלה מהדעת. זו כניסה יותר פנימית לבירור בקו האמצעי, ואז אתה עולה למדרגה יותר למעלה בקו האמצעי, וזה נקרא שרכשת כלי למעלה מהדעת. זה לא ניתן להסביר, אולי נוכל פעם עוד מילים להוסיף.

אז לכן כל הפעולות האלה מלמעלה למטה של צמצום, של המעטת האורות, הסתרות, שבירה, נפילה, כל הדברים האלה הם הכרחיים כדי לבנות מקום בחירה שממנו האדם צומח.

מתחיל להיות אדם, לפני זה אין אדם, האדם מתחיל מנקודה שהוא באמת יכול לעמוד בקו אמצעי ועליו לצמוח מאפס, מזה שהכול רקוב כמו גרעין חיטה.

תלמיד: מה זה הבחנה בשלב ההכנה, אנחנו מדברים על התחלות, מה זה התחלה?

מה הן ההבחנות בשלב ההכנה, היינו בשלבים שאנחנו נמצאים בהסתר כפול או הסתר רגיל? על ההבחנות אפשר להגיד, שכל פעם שאני תופס את עצמי כמברר משהו, היינו כנמצא תחת שני כוחות בהשוואה ביניהם, שאני מבדיל ביני לבין הבורא, זאת אומרת יש כבר אפילו הסתר כפול. אבל בהסתר כפול הזה יש גם כמה שלבים, זאת אומרת כמה מדרגות, אבל גם בהסתר כפול אני מודה בזה שאני נמצא בהסתר כפול. וכשאני משווה בין תכונות הבורא ותכונות הנברא, רק אצלי הם מתבטאים בצורה שונה בכל מיני לבושים, בכל מיני מקרים, לא בצורה ברורה כמו שזה ברוחניות.

ברוחניות מצד אחד זה קצת יותר ברור, מצד שני זה יותר מסובב כי הקליפה היא שונה. זה לא כמו שבמצבנו שמשחקים איתנו כמו שאנחנו עם ילדים. ילד בא הוא רוצה משהו ותוך שנייה יכולים לבלבל אותו או לתת לו משהו אחר והוא מתחיל לעסוק במשהו שבלבלת אותו ושוכח תוך שנייה מה היה לו קודם. אבל כשמתחילים לראות את הנסיבות למצבים, אז הבלבולים האלה הם מסוג שונה אחר מקליפות. וההבחנות הן תמיד מההשוואה הזאת בין שתי התכונות. אני לא יודע איך להגיד, אין לי מילים אחרות, רק בכל מיני וריאציות, בכל מיני מקרים.

תלמיד: אבל את תכונות הבורא בעיניי, אני מקבל כשקריות, זאת אומרת שההבחנות שלי מעוותות. אז למה לקבל אותן?

ודאי שההבחנות הן לא הבחנות אמיתיות, זה לא חשוב. זה כמו שבעל הסולם כותב שאנחנו עדיין כותבים על לוח עם גיר על מנת כל פעם למחוק ושוב לכתוב, למחוק ושוב לכתוב, וודאי. זה נקרא לא אמיתי. ברגע שתכתוב אמיתי זה יישאר. אם אנחנו כותבים בצורה אמיתית, אז התיקונים שלנו נשארים, ואנחנו רק מוסיפים את הכתב, כמו בנייר, שכאילו אי אפשר למחוק.

זה מרגע שאתה יכול לכתוב, זאת אומרת שיש לך אותיות עבודה, יש לך כלים, מסכים. אבל לפני זה, בזמן ההכנה, רק לומדים ומוחקים. הדבר הזה לא נשאר, הוא נשאר רק לצורך הלימוד. לכן זה נקרא הכנה, אתה מקבל כל פעם התרשמויות וזה נשאר בך, אתה מוסיף אותן, אבל ההוספות הללו הן רק כדי לבנות את האות הראשונה הנכונה.

תלמיד: אפשר לומר שגם מישהו מהרחוב שהוא עוד לא במשחק יש לו הבחנות?

גם מי שנמצא ברחוב ובכלל לא נמצא בזה, ההבחנות שלו מתאספות ובאות לאיזה שיעור בתוך האגו שלו, והאגו מגיע לרמה כזאת שכבר יכולה להתגלות בו נקודה שבלב. אין שום דבר בעולם שאין בו צורך, שום מקרה, שום פעולה, אין דבר כזה.

תלמיד: רב"ש מדבר על איזה דבר שנקרא "לילה". מה זה? אנחנו יודעים שכל דבר זה מה שהאדם משיג, מה הדבר הזה?

מה אכפת לך?

תלמיד: מעניין.

מעניין. יש מלאך שנקרא לילה. כל תופעה שיש אצלנו בעולם הזה, התופעה הזו באה על ידי כוח מיוחד מלמעלה שנקרא "מלאך". למשל אתה נכנס לטמטום, אז יש מלאך שנקרא טמטום שעושה לך את התופעה הזו. אני אומר כך ברצינות. כל דבר שקורה, הכוח שמעורר אותו, מחייה אותו ומחזיק אותו, מקיים אותו, נקרא מלאך. אני זוכר את הרב"ש, עד כמה היה רואה את זה, במיוחד על חיות. פעם לקחתי אותו לספארי, זה היה טיול מאוד מעניין. עד כמה הוא ראה בכל חיה וחיה שם שורשים רוחניים וכאילו כנגד זה דמות אחרת של מלאך. אני זוכר שהיו שם צבים כאלה גדולים, 200 קילו כל אחד, יש שם כמה כאלה. זה מעניין מאוד, פעם נעשה טיול.

שאלה: יש מלאכים, כוחות, שמעבירים את האדם ממדרגה למדרגה, אבל גם כתוב שנגיד ביציאת מצרים, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עשה את זה, מה ההבדל?

גם במצרים עצמה, החכמים של פרעה אמרו "אצבע אלוהים היא", היו שם גם כאלה. אז מה ההבדל בין מלאך לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו או כוח אלוהים, אצבע אלוהים וכן הלאה? זו התגלות יתר של הפעולה, של הפועל בפעולה מצד אחד, ומצד אחר זה גם סיום בדרך כלל של איזה תהליך שחייבת להיות בו עלייה לאיכות ממש אחרת.

מתגלה כאן ההיפוך הזה שמגיע מאין סוף. עוברים ממצב שכלול מהרבה מדרגות, למצב הבא שכלול גם מהרבה מדרגות, והעלייה מהקטע הזה לקטע הבא נעשית על ידי פעולה שבאה ממש מאין סוף. כך מתגלה יותר ברור, שזה נקרא "הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו".

כמו שאנחנו אומרים שצריכים ג"ר דחכמה כדי לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע, כדי לעבור את המחסום. זה נקרא "הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו". זה אור של ג"ר דחכמה, זה לא יכול להיות משהו אחר. אלה לא סתם אורות שמעבירים לך, מוסיפים לך מסכים, זו התגלות אחרת לגמרי.

תלמיד: כשמתעברת בנו נשמה יותר גבוהה שנקראת "עיבור נשמת הצדיק", האם מדובר בנשמה שלנו, שבאה מדרגה יותר עליונה אלינו ומתעברת, או במה שאנחנו קוראים בורא, או בנשמה מסוג לגמרי שונה?

בוא נקרא על זה בשבת אולי, אולי גם בזוהר. זה משהו אחר. זו לא נשמה שלנו מדרגה יותר עליונה. איפה זה מוסבר ב"תלמוד עשרה ספירות" שמגיע כזה דבר? למדנו באיזה מקום?

פתאום סיפור חדש לגמרי, איפה הסדר הזה שאנחנו לומדים?

תלמיד: מפני שתכונת הבורא היא להשפיע, אלטרואיזם, והוא נהנה מזה שהוא נותן, והטבע שלנו זה האגואיזם ואנחנו נהנים מזה שאנחנו מקבלים, אז שנינו נהנים. הבורא נהנה מזה שהוא נותן ואני נהנה מזה שאני מקבל ממנו. אז למה בכלל לשנות את המצב?

יפה מאוד, רק למה אף אחד מאיתנו לא רוצה שילד יישאר תינוק? מגיעה אליי אמא ואומרת, אומרים שהילד לא מתפתח. הוא חמוד, הוא יפה המוישל'ה הזה, הוא כבר שמן כמו דוב, אבל ההתפתחות שלו מתאימה לגיל ארבע והוא כבר בגיל עשר או חמש עשרה, בדרך כלל כאלה ילדים הם גדולים ומסכנים, אז מה רע בזה? הוא כזה טוב וחביב, אין לו שכל, לא לגנוב, לא לקחת סמים, לכלום, הוא חי ככה, בהמה כזאת טובה. למה ממש מוכנים לתת הכול כדי שיתפתח? מה טוב בהתפתחות?

מה אנחנו רואים, איזו טובה אנחנו רואים או בכלל מה יש בזה טוב? לאיזה חיים טובים זוכה אדם שמתפתח? אבל אנחנו לא מסכימים שיישאר מפגר, שיישאר בדרגה קטנה. למה? אתה יכול להגיד, כן, זה נובע מזה שלמעלה זה כבר התקלקל והשתנה, וגם אנחנו בצורה כזאת.

לא, השורש הוא עוד יותר גבוה. מפני שהתכלית, אומרים שהיא פי תר"ך, אבל היא ממש פי אין סוף יותר מההתחלה. לא יכולים להישאר כך. החוק הפנימי שבנו, שמקדם אותנו למצב הג', לחזור לאין סוף מתוקנים, נובע מאין סוף כמו שהסברתי. הבורא לא פועל מתחילת הבריאה להביא אותנו לסוף הבריאה, בשבילו ההתחלה והסוף זו אותה התמונה, ומהתמונה הסופית, ממצב הג' הוא פועל אלינו ולא ממצב הא'. הוא פועל ממצב שאנחנו כבר נמצאים שם בכל שלמותנו ותפארתנו, באין סוף. ולכן הכוח הזה שפועל עלינו מושך אותנו לשלמות ונצחיות שכבר קיימת, ולכן אנחנו לא מסוגלים להישאר באמצע.

אנחנו לא מסתכלים על המצבים, הטבע לא מסתכל על המצבים בדרך, כי הכוח שבא ומחייב בא ממצב הג', לא ממצב הא'. זו הבעיה שלנו, לכן אנחנו לא מבינים איך הבורא פועל בכלל, איך הוא עושה. אתמול היה יום השואה, כל מיני צרות, כל מיני פוגרומים, כל מיני מצבים, בכלל לכל האנושות ולנו בפרט. הוא פועל ממצב הג'. ממצב הא' למצב הב' ולג' באמת אי אפשר להבין איך זה נעשה.

זאת אומרת, אני כבר נמצא במצב המושלם, ומתוך המצב המושלם הזה אני מסכים לעבור את כל הניתוח הזה עליי, ואת כל הצרות האלה עליי, אחרת זה בלתי אפשרי. איך אני יכול להיות כבר במצב הג' וממנו לעשות אותו דבר כמו בורא? לבורא זה טוב, אבל לי, איך אני אעשה את זה? מכוח הדבקות שאני משיג קודם. אם אני לא משיג קודם דבקות, זה נקרא הולך למעלה מהדעת ונדבק למדרגה עליונה, אין לי שום כוח לבקש ממנו לעלות אליה, כי לעלות אליה זה סבל עצום, אם אני רק דבוק בתוך הרצון. בזה שאני נדבק בו, אני מסכים לעבור על הרצון שלי את כל התיקונים. ההסכמה הזאת שלי מבטלת את כל הייסורים ואני עובר ומיתקן.

תלמיד: לגבי המחמר שדיברנו עליו, למה אין שום עצה אין לגרום לנשמה הזאת לרדת ולעזור?

תשאל אחרת, איך אדם גורם לנשמה הזאת שנקראת "המחמר", נשמה עליונה גבוהה מאוד, המלאך הזה, שירד אליו ויעזור לו לעבור ממדרגה למדרגה.

האדם לא יכול בצורה הכרתית, מכוונת, ברורה, לראות את זה ולגרום לזה ולהזמין את זה. אתה זוכר את הסיפור? רבי יוסי ורבי אבא הלכו בדרך ממקום אחד למקום שני, היינו ממדרגה אחת למדרגה שנייה. אלו כל הטיולים שיש לנו בתורה, בזוהר, מדובר במדרגות ולא שהלכו לטיול, והם לקחו לצורך זה איזה כוחות שיכולים לעזור להם, ופתאום הם מגלים בכוחות האלה שזה לא סתם המחמר, לא החמור ולא האדם שמוביל את החמור, אלא כוחות גדולים מלמעלה.

הם לקחו אותו, הם שילמו למישהו שנמצא בדרגה כמו של החמור שלהם, כי זה חומר, הרצון לקבל שלהם, אבל הם שילמו כסף, לא השקיעו כסף, אלא כסף זה כיסופא, מסך, כיסוף, שהם מוכנים לתת יגיעה כדי להתרחק מהרצון לקבל, שיבוא כוח חיצוני של הבורא, שעל ידי מקל חד ידקור את החמור שלהם שילך מדרגה לדרגה.

אתה זוכר איך החמור הזה הולך? אז אם אתה מוכן לקבל דקירות בחמור שלך, בבקשה, תקבל את המחמר.

(סוף השיעור)