שיעור הקבלה היומי23 מאי 2024(בוקר)
שיעור בוקר 23.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1423
אגרות א', ב', ג'
-
קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 1423, אגרת א'.
אגרת א'
בעה"י ג' לסדר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה וכו'
"כבוד אאמו"ר שליט"א
בענין שדברנו אודות לימוד הקבלה על צד הטהרה וכו', ומה שאני לא יודע אזי אכתוב לך ואתה תשיב לי על כל משאלותי.
אני רואה שאין לי פרטים לכתוב, רק בכלל, שאין אני יכול ללמוד אף מלה אחת על צד הטהרה. כי הדרך היא שמבררין איזה ספיקות מתוך רבוי הוַדַאים - ולא הוַדַאים מתוך רבוי הספיקות. אלא שאז צריכין ללמוד כסדר.
ובטח הוא שזה תלוי אם האדם כבר מוכשר לזה, זאת אומרת שאצלו כל הקבלות שלו על צד הטהרה, היינו קבלה על מנת להשפיע. ומי שאינו במדרגה כזו אזי כשלומד קבלה אין הוא יכול ללמוד על צד הטהרה. כמו שכתוב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה", זאת אומרת שהלב שלו כבר מטוהר מרוח ה'.
ולולא זה אי אפשר בשום אופן, כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". משמע שאי אפשר שהאדם לא יהא נקרא חוטא אלא אם כן יש לו רוח חכמה. והגם שאין האדם מרגיש שהוא לעולם חוטא, הוא משום שאין אדם רואה נגעי עצמו, אבל האמת היא שכל זמן שלא זכה לרוח חכמה נקרא חוטא, וזהו מן ההכרח. וזה דוקא תלוי ביד ה' יתברך למלאות..." (חסר סיום המכתב)
-
שאלה: לפי מה שאני מבין רב"ש אומר שכל עוד אין רוח חכמה בעצם אין מה לברר.
כן.
תלמיד: הוא גם אומר שאי אפשר לברר את הודאים מתוך ריבוי הספיקות, אלא את הספיקות מתוך ריבוי הודאים.
כן.
תלמיד: אז מה עושים עד שיש רוח חכמה?
בכל זאת לומדים, רק הכוונה, המטרה היא להגיע לטהר את עצמנו, ואז נלמד בצורה כזאת שנוכל בטוח לראות טוב ורע, אמת ושקר וכל הצדדים שיש בנו. לפני זה קוראים כדי לעורר במשהו את המקור העליון שיאיר עלינו ויתקן אותנו, שיביא אותנו לצורה נכונה.
תלמיד: מהו המצב הזה שכבר יש רוח חכמה ואפשר לעשות בירורים?
שיש לו מאור, מאור המחזיר למוטב, מאור שהוא יכול להגיד כלפיו איפה הוא נמצא. אבל אנחנו לגמרי לא יודעים איפה נמצאים.
שאלה: אם אני מבין נכון, רב"ש כתב את האיגרת הזאת לאביו כשעוד אביו היה בחיים.
אני לא יודע.
תלמיד: פשוט רשום בהתחלה, כבוד אבי אדוני מורי ורבי שליט"א.
כן.
תלמיד: אם אני מבין שאר האגרות שנכתבו לאחר מכן הן התכתבות בינו לבין התלמידים. האם זה בכלל רלוונטי לנו למי הוא כתב, מה כתב, במהלך כל הלימוד הזה של האגרות?
זה כמעט ולא חשוב, כי אנחנו לומדים ממנו, מהרב"ש, וחשוב לנו מה הוא כותב.
שאלה: מה זה להיות "חכם לב"?
"לב" נקרא הרצון לקבל של האדם, שכנראה כבר יכול לעבוד עם החכמה.
תלמיד: אנחנו לומדים שהעבודה היא לא בתוך הרצון, אז מה זה לעבוד עם הלב?
אפילו שהעבודה היא למעלה מהלב, למעלה מהרצון, בכל זאת האדם עובד עם הרצון. בדרך כלל חכם לב זה מי שיכול לשלוט על הלב שלו.
שאלה: עברנו עכשיו ממאמרים לאגרות של רב"ש, איך עובדים בצורה נכונה עם האגרות?
נקרא אותן, נשאל, כמו שעכשיו מתחילים לשאול, ובצורה כזאת נתקדם, אין יותר מזה. אני לא למדתי עם עוד אנשים אגרות מהרב"ש. את המאמרים שהוא כתב למדנו לידו, אבל אגרות, אף פעם לא למדנו, פשוט אספתי אותן.
שאלה: כתוב שאם האדם לא זכה לרוח חכמה הוא נקרא חוטא. במה הוא חוטא?
בזה שמשתמש ברצון לקבל שלו על מנת לקבל. שלא הזמין עדיין כוח עליון, אור עליון, רוח חכמה שתטהר אותו.
תלמיד: אבל למה הוא כותב את זה? מה האדם צריך להבין מזה?
שהוא חייב לדאוג שתאיר עליו רוח חכמה.
שאלה: מה זה ללמוד על צד הטהרה?
שהאדם מתכוון להגיע למצב שהוא יהיה יותר טהור ממה שהוא כרגע, כל פעם יותר ויותר.
תלמיד: רב"ש כותב שהוא צריך להיות כבר במצב שכל הקבלות שלו הן בעל מנת להשפיע, בלקבל על מנת להשפיע. אבל האם להשפיע על מנת להשפיע לא מספיק? עולה מפה שזה לא מספיק, למה הכוונה לא מספיקה?
כי הוא לא עובד עם הרצונות שלו.
תלמיד: כשהוא נמצא בלהשפיע על מנת להשפיע, עם מה הוא כן עובד אם לא עם הרצונות שלו?
הוא עובד עם הרצונות שלו אבל לא כדי להשתמש ברצונות שלו.
תלמיד: למה רק שכשהוא משתמש עם הרצונות שלו, נחשב שהוא לומד על צד הטהרה ולא לפני זה?
כי אז הוא צריך לתקן את הרצונות שלו שיהיו על מנת להשפיע, את הרצונות עצמם.
שאלה: רב"ש כותב שצריך ללמוד מתוך זה שיש ספיקות מריבוי הודאים, ולא ריבוי הספיקות ומעט הודאים. מה הם הודאים שהוא מדבר עליהם?
ודאים זה שברור לו, ודאי.
תלמיד: זאת אומרת, הכול צריך להיות ברור לי ופה ושם מתעורר בי איזה ספק לגבי תכונת ההשפעה?
כן.
שאלה: למה האדם אף פעם לא רואה את נגעי עצמו? איך הוא יגיע למצב שהוא יבקש תיקון, שהוא יבין שהוא מקולקל, שהוא חוטא, אם הוא אף פעם לא רואה את הקלקולים שלו?
אם היית רואה את הנגעים של עצמך, אז לא היית יכול לזוז, לעשות משהו, לכל הכיוונים, היית ממש כקשור מהראש עד כפות רגליים באזיקים.
תלמיד: אולי קצת, משהו?
לא קצת, לא היית יכול לעשות שום דבר. לכן אדם מתחיל לראות את הנגעים שלו רק במידה שהוא בעצמו רוצה לראות אותם ולתקן אותם.
שאלה: רב"ש כותב שהדרך היא שמבררים איזה ספיקות מתוך ריבוי הודאים ולא ודאים מתוך ריבוי הספיקות. איך מבררים ספיקות?
משתדלים לברר את הדרך שלנו בלתקן את הרצונות אחד אחרי האחר וכך הלאה, זה נקרא יום יום, ואז יש לנו תמיד ספיקות, כן או לא, האם במה שתיקנתי אתמול אני יכול להשתמש היום, ומה יצא לי מזה למחר וכן הלאה. זאת אומרת אדם מברר את כל הרצונות שלו במידה שהוא מסוגל לתקן אותם, לסמוך על התיקון שלו.
תלמיד: מה מטרת הספק?
לדעת בוודאות שהוא מתקן.
תלמיד: ואם יש בו ספק?
אז הוא לא יכול לעשות שום דבר עם זה.
תלמיד: מה הוא עושה במצב שיש בו ספיקות והוא לא יודע איך להתקדם איתם?
הוא צריך לברר עד שיהיה לו ברור.
שאלה: רב"ש אומר, מספיקות אתה לא תגיע לוודאות, אלא דווקא כשתהיה לך ודאות אתה תוכל לפתוח ספיקות. אנחנו אומרים הרבה פעמים, עדיף לך אפילו לטעות עם השכל של העשירייה, מאשר להיות צודק עם השכל של עצמך.
עכשיו אני לא פותר דברים כאלה.
תלמיד: האם בזה שאני מתבטל כלפי העשירייה, יש לי יכולת ללכת עם הוודאות שיש בעשירייה שהולכים כלפי המטרה?
לא, אין.
שאלה: שמעתי שצריך להיות בכוונה להגיע למצב להיות יותר ויותר טהור כל פעם. מה זה להיות יותר טהור?
כך הוא כותב, להשתמש באמצעים שלך להגיע לאמת.
שאלה: כשהוא כותב "ואין אדם רואה נגעי עצמו", האם החברים כן רואים את הקלקולים של החבר?
יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.
תלמיד: האם הם יכולים לעזור לו במשהו?
בהתאם לזה, יכול להיות שכן.
תלמיד: מה אני עושה אם נראה לי שאני רואה קלקול בחבר?
אתה צריך לבדוק, כי זה נראה לך, מה קורה, איך אתה יכול לצאת מהמצב הזה, כלומר להשתמש בו נכון כלפי החבר, כלפי עצמך.
תלמיד: זה בטוח שאם אני רואה לבד אני צריך עזרה מהחברים לדעת אם זה נכון, לא נכון.
כנראה שכן.
אתם רואים שהאגרות מעוררות הרבה שאלות.
אגרת ב'
ב"ה יום ג' פרשת תולדות כ"ח מרחשון תשט"ו פה תל-אביב תו"ב
"לכבוד ידידי אנשי חיל ... ה' עליכם
אודות הענין ששוחחנו בעת שעמדנו על יד האוטומוביל - עיין בספר בית שער הכוונות אות ע' ותמצא תשובה.
ובנידון שתכנס להחברה שהסכמתי לך, אזי אני מוכרח להודות שלא עיינתי כל צרכי. והסיבה הוא, היות שהייתי בטבריה אזי חשבתי את הדיעות המנוגדות שישנם בטבריה, אזי אמרתי שאין להתחשב עמהם, רק האמת יורה דרכו. אבל כשבאתי לתל-אביב, אזי תיכף הרגשתי שיש גם כן דיעות בין אנשי שלומנו שבעבר, היינו מטרם הסתלקות האור, שעכשיו הכלים שלהם נמצאים וכו', ודי למבין, אזי הם יחפשו עוונות וחטאים בכדי להצדיק מעשיהם, שרק האמת נמצא בירושלים מקום החורבן. לכן באתי עכשיו להסתייג מזהו, זאת אומרת, שלא להכנס לתוך החברה המודע, ודי למבין.
ובקשר שאלתך פירוש בהמאמר, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו" - מצאתי כתוב אצלי בשם אאמו"ר זצ"ל שהקשה קושיא, הלא מצאנו אצל הגדולים המפורסמים ביותר שהיו מחלוקת.
ותירץ, אם היה אמרו, כל שהבריות נוחה וכו', אזי יכולים להקשות קושיא הנ"ל, אבל היות שאמרו בדיוק "כל שרוח הבריות", משמע שיש בריות היינו גופים, שאצל הגופים אין שום שייכות לרוח המקום, להיפך, שדעת בעלי-בתים הפוכה מדעת תורה.
מה שאם כן הרוח של הבריות, זהו דבר קדוש. על הרוח הזה כוונו חז"ל, מטעם "מי שעושה מצוה אחת" היינו מצות אמונה הנקרא אות אחת, "מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".
ונשאלת השאלה הלא לא רואים ולא מרגישים שום זכות בהכלל בזמן שיש צדיקים בהדור. על זה אמר מר"ן זצ"ל, שהצדיק ממשיך את השפע עבור הכלל כולו. אלא אלו האנשים שאין להם כלים להלביש את האור, אזי אין הם יכולים להנות משפע זו. אבל הנשמה של כל אחד ואחד מקבל בבחינת אור מקיף מהשפע, לכן "רוח הבריות נוחה הימנו", משום שרוח המקום מאיר לתוך רוח הבריות.
אבל כל אלו שעדיין לא הלבישו את הרוח שלהם עמהם אין מה לדבר ולהתחשב.
ועליכם לזכות לילך מחיל אל חיל
ידידכם הדורש בשלומכם ובטובתכם
ברוך שלום אשלג"
שאלה: למה הוא צריך את הבריות, האם את העביות שלהם? כי הוא מזהיר לא להתכלל בתוכם, אבל אומר שצריכים את רוח הבריות.
הוא לוקח מה שכתוב במקורות ומסביר את זה.
תלמיד: בתחילת המאמר הוא כותב שלא ייכנס לתוך החברה הזו, שלא יהיה חלק ממנה כדי להישמר, ובסוף המאמר הוא מציין שהוא חייב את הכלים האלה.
כן.
תלמיד: האם הוא צריך את העביות של הכלים? אנחנו לומדים שההתלבשות של האור הגדול ביותר הוא בכלים זכים, ופה הוא מנסה לתאר את הקשר בין הכלים.
כן.
שאלה: איך להיות עם הבריות רק כדי לקבל מהם את הרוח ולא לקבל מהם את הדעות של הגופים?
אם זה אפשרי.
תלמיד: בסוף המאמר הוא כותב שזה חייב להיות. אז איך להתכלל בצורה נכונה עם הכלל, לתפוס רק את הרוח שהיא קדושה, שזה שם הקודש, כשהגופים יכולים להיות הפוכים לגמרי?
עדיין לא דיברנו על זה. אני לא יודע איך עושים את זה בפועל, לא יצאנו בצורה כזאת כמו שהוא כותב לעבוד עם הכלל ולהתייחס לכלל בצורה כזאת.
תלמיד: אני מרגיש שבעבודה שלנו אנחנו נדרשים לזה כל הזמן. כי אנחנו רואים בחברים הרבה חטאים, אבל מלמדים אותנו לראות אותם מעל הדעת כגדולים, לראות את הבורא שנמצא מאחוריהם. אנחנו צריכים לדעת איך לעשות את זה. האם הכלל פה הוא לא רק כלל חיצוני אלא גם כשעובדים בעשירייה?
כן.
שאלה: הוא כותב, "הלא לא רואים ולא מרגישים שום זכות בהכלל בזמן שיש צדיקים בהדור. על זה אמר מר"ן זצ"ל, שהצדיק ממשיך את השפע עבור הכלל כולו". למה כשיש צדיק בדור לא מרגישים ולא רואים זכות בכלל?
כי הצדיק הוא כאילו מחפה על הדור כולו, ובזכותו הדור קיים ומקבל תיקונים.
תלמיד: נראה שיש צורך להסתיר את הזכות שיש בכלל בהנחה שיש צדיק, זה כאילו נסתר מאחוריו.
כן, יש בזה.
תלמיד: אם הצדיק מסתלק, אז האם פתאום מתגלה הזכות של הכלל בעיני כל אחד?
אם מגיעים לדרגה כזאת שהצדיק מסתלק, אז כנראה שהם כבר מסוגלים לעבוד ולהמשיך הלאה.
שאלה: חברים אמרו "מאמר" אבל זו אגרת, ובמאמרים היינו רגילים שהוא מתחיל נושא ולוקח אותנו עד הסוף, ופה נראה שיש שלושה נושאים. הוא כותב לו, אודות העניין ששוחחנו, תעיין בשער הכוונות. אחר כך, בנדון שתיכנס לחברה אל תיכנס לשם, זו חברה של תל אביב שלמדו איתנו ועזבו. ואחר כך, בקשר לשאלתך יש פירוש במאמר. נראה לי שזה יוצר לנו קצת בלבול ביחס למאמרים, אנחנו חושבים שזה מהלך אחד, ופה אלו שאלות ותשובות.
כן, יש כאן יחסים אחרים בין הכותב לקורא וגם בין אלה שקוראים. כי הרב"ש עבר הרבה שנים בללמד והיו קשורים אליו הרבה אנשים, הם היו בכל מיני מצבים, בכל מיני חברות, תחת השפעה שונה. אנחנו צריכים להתחשב בזה, ולא לקבל שום דבר בצורה כמו שמקבלים מהמאמרים שלו. מה שהוא כתב במאמרים זה הוא שכתב וכתב כמו שצריך, הוא פנה אלינו, למי שקורא ורוצה להבין ולהתקדם. אבל באגרות זה קצת אחרת, יש כאן הרבה התרשמויות, פוליטיקה וכן הלאה. לכן לומדים את זה, אבל נראה עד כמה משתמשים בזה בפועל, נלמד את זה יחד.
אני לא למדתי את זה עם הרב"ש ובקושי קראתי את זה, כי בטוח הייתה לי התרשמות שאני לא יודע לפתוח את זה. זו התכתבות בין אותם אנשים שחיו לפני מאה שנה ובהתאם למצב שהם היו. בכל זאת אלו אגרות, ולמה הם התכוונו אני לא יכול להגיד.
שאלה: זה מעורר הרבה שאלות על צורת היחס של מקובל לחיים. הוא כותב, "שאלת אותי שאלה לגבי אם להיכנס לאיזו חברה, כשהייתי בטבריה הושפעתי מהדעות בטבריה ונתתי לך תשובה. אבל עכשיו הגעתי לתל אביב, אני מושפע מסביבה אחרת שאני רואה עכשיו, והתשובה שלי משתנה, אל תכנס לחברה הזאת". מה זו ההשפעה הזו של המיקום?
אני לא יודע. ידוע שטבריה היא מקום שמרני, קונסרבטיבי, שם יושבים אנשים שקשה להזיז אותם, ותל אביב היא מקום מודרני. אבל לא בזה ולא בזה אנחנו מרגישים מה הוא רוצה להגיד. לכן במשך כל האגרות, ככל שנקרא, אני אצטרך להגיד לכם שאני לא כל כך שולט בזה.
תלמיד: אני לא שואל על המקרה הספציפי, כי אנחנו לא היסטוריוניים, זו לא הנקודה. אלא על היחס הזה, שמקובל רואה משהו ואומר "חשבתי משהו, אבל לא היו לי מספיק נתונים, עכשיו אני רואה נתונים אחרים, טעיתי".
כן.
תלמיד: מה אפשר ללמוד מזה?
ללמוד מזה שהוא מדבר מתוך מה שמתגלה בו. והוא ולא מתבייש להגיד שעכשיו הוא רואה שצריך להחליף את נקודת התצפית שלו.
קריין: אגרת ג'.
אגרת ג'
בע"ה לסדר ויחי יעקב ח' טבת תשט"ו פעיה"ק ת"א
"לכבוד ידידי הנאמנים ...
קראתי את המכתב בחתימתו של ... ונהנתי מאד על קבלת עבודה של אהבת חברים. ועל השאלה הראשונה אינני יכול להשיב בכתב היות שהם דברים שבעל פה ולא כדאי להעלותם בכתב.
ועל השאלה השניה, אני כותב לך מאמר מה ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל: "אדם ובהמה תושיע ה'", ופירשו רז"ל: "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה" - ואתה כותב לי שכדאי להיות בהמה ממש! אלא עליכם מוטל ללכת בדרכי התורה והחכמה, ולהמשיך מזיו נועם עליון את מתיקות ערבות תענוג אור עליון. אלא שיהיה בבחינת "רועי מקנה אברהם" ולא חס ושלום בבחינת "רועי מקנה לוט", ודי למבין.
ואת הדברים הללו תבינו, במה שאמרתי אתמול בסעודה שלישית לפני אנ"ש שיחיו, על הפסוק: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עָלֹה" ... וכמו כן הפסוק: "ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" - איזה קשר יש לאהיה, אנכי וההר?
ובספר אותיות דרבי עקיבא אות ה' כתב: "אהיה אשר אהיה, אמר הקב"ה, במדת טוב בראתי את העולם ובמדת הטוב אני מנהיגו ועתיד לחדשו במדת הטוב. דבר אחר: אהיה אשר אהיה, אמר הקב"ה, במדת אמונה בראתי את העולם ובמדת אמונה אני מנהיגו ובמדת אמונה אני עתיד לחדשו". וצריכים להבין, איזו משמעות יש בפסוק "אהיה אשר אהיה" למדת טוב ולמדת אמונה. ורז"ל דרשו על פסוק "אהיה אשר אהיה - אהיה בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות".
ולהבין את כל הנ"ל צריכים לדעת, שבזמן שהאדם מתחיל בקיום תורה ומצוות על הקו של לשמה, אזי האדם מרגיש שנמצא בצרה, הנקרא מצרים, היינו שמלך מצרים שואל תמיד: "מי ה' אשר אשמע בקולו". אזי באים לידי יגיעות המוח, שהמחשבות מתחילות בזיווגי הכאה שרוצצין את מוחו. פעמים אדם חושב שכל המחשבות הזרות הם רק בחינת מרגלים, שרק "לראות את ערות הארץ באתם", היינו להסתכל בארובות ולא יותר, ואין לו שום קשר בין המחשבות האלו לעבדות ה'; ופעמים האדם חושב ש"כנים אנחנו בני איש אחד", היינו שכל מחשבותינו רק להיות דבוקים בה' אחד ומתחזקים ומתגברים על כל המחשבות של "מי ה' אשר אשמע בקולו" ועל "מה העבודה הזאת לכם". שזה נק' בחי' גלות מצרים.
שענין אהיה הוא בחי' "ממך ולהלאה", שהוא בחינת למעלה מהדעת, וזמן הזה נקרא: "אנכי ארד עמך מצרימה", ש"אנכי ה' אלקיך" שהוא בחינת עול האמונה, הוא אצלו בבחינת ירדו, על ידי גלות מצרים. וכשרוצים להרגיע את הגוף ולהבטיח לו הבטחות של שכר בבחינת רצון לקבל, אזי אומרים לו: "ואנכי אעלך גם עלה" - שגם אח"כ תשאר בבחינת "אנכי" שהוא בחינת אמונה.
וזה הוא "אשר אהיה" - שגם אח"כ ישאר בבחינת אהיה, שגם "בהוציאך את העם ממצרים - תעבדון את האלקים על ההר הזה". הר מלשון הרהורים. שגם אח"כ יהיה בנוי על יסוד ההר, שהוא בחינת "כהררים התלוים בשערה", שהוא בחינת "תולה ארץ על בלימה"
אלא שאח"כ, כשזוכין לדבקות ה' יתברך, נעשה מן בלימה - בלי-מה, שכבר אין מקום שיתעורר המה, אלא שאז נעשה מן "אהיה אשר" וכו' בחינת במדת טוב בראתי וכו'. וכשמרגישין שהוא כל הטובה, אזי כבר מבינים שבמדת אמונה בראתי את העולם וכו'.
וזהו פירוש: "רחש ליבי דבר טוב", ופירש אאמו"ר זצ"ל: רחש הוא רק בלב, היינו שמליבא לפומיה לא גליא; שענין פה הוא סוד דעת, שהפה מגלה את דעתו ומחשבתו של האדם, מה שאם כן הלב הוא רק בחינת קבלה בלב, שהוא רק בחינת כח. ואז כשמקבל עליו את הכח הזה - אזי הוא זוכה לדבר טוב, שמרגיש שאין בעולם שום דבר יותר טוב מבחינת אמונה. ואז הוא כבר יכול לומר: "מעשי למלך", היינו להשפיע ולא לקבל. ומזה הוא זוכה לבחינת "לשוני עט סופר מהיר" שהוא בחינת משה רבינו עליו השלום.
וזה הפירוש: "אנכי ארד עמך מצרימה" - שבזמן הגלות אזי רואין שאין שום דבר יותר גרוע ויותר ירוד מבחינת "אנכי", וכשזוכין אזי רואין שהוא בחינת "אעלך גם עלה", שכל העליות הוא רק בחינת אנכי. וזה: "אהיה אשר אהיה", היינו מקודם היה אצלו בבחינת צרה ועכשיו הוא אצלו בבחינת טוב. וזהו: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", שכל הישועות הם רק בבחינת אנכי."
ואסיים את מכתבי שנזכה לקבל את עול מלכות שמים בבחינת אנכי."
אגרת יפה. התרשמויות שונות מכל אחת מהאגרות.
שאלה: אחרי קריאת האגרות האלה מרגישים יותר קרוב את השמיכה של המקובלים. במאמרים ובכתבים אחרים מרגישים את החכמה מנותקת מהמקובל ופה מרגישים יותר קרבה אליו. זה יותר חם, נעים, יש מישהו גדול לצדך. כמה חשובה ההרגשה הזאת של המקובל לידך בזמן שאתה עוסק בתורה ובמצוות?
מאוד תלוי באיזו צורה זה מתגלה. מצד אחד זה נוח, נעים, מקרין ביטחון ועוד דברים חיוביים בהרגשה ובשכל. ובאותה מידה זה מביא לשאלות, מה אתך, מי אתה, מה אתה? אתה לא יכול להסתתר מאחורי זה, ואם תגלה את עצמך אז איפה תהיה. לכן יש ויש.
תלמיד: בצורה אידאלית היית מעדיף לעבוד כלפי המערכת העליונה דרך הרגשת המקובל או בצורה מופשטת דרך קריאת תע"ס או מאמרים שמדברים מצד המערכת בלבד?
לא, אי אפשר. אם אתה לומד את חכמת הקבלה, אז לא יכול להיות שאתה עובד או רק עם ההרגשה או רק עם השכל, אם הבנתי אותך נכון.
תלמיד: בכל מקרה זאת הרגשה, אבל יש הרגשה כשאתה נמצא תחת המקובל שמראה לך את העליון ודרך ההרגשה שלו אתה חווה את זה, לעומת מה שאני מרגיש כשקראנו מאמרים שבהם הוא מתאר את המערכת בלי נגיעה עצמית, ואז אני לא מרגיש כל כך את הרב"ש עצמו, אלא את מה שהוא מנסה להעביר. באגרות אני מרגיש אותו, ואני לא יודע אם ליהנות מזה, לקבל את זה, לעבוד עם זה? או לקחת את זה לקריאת מאמרים כדי לחדש את ההרגשה הזאת גם שם?
תנסה ככל האפשר להיות קרוב למקובל, לשמוע את הקול הפנימי שלו שמתגלה בך, ולהיות במאמץ ובשמירה מהרצון לקבל שלך.
אין לי כל כך מה להגיד כי בקשר לאגרות ודאי שדיברתי משהו עם הרב"ש, אבל לא למדנו ולא קיבלתי ממנו שום הבחנות ודרכים, אבל אני שמח שזה איכשהו משפיע עלינו, על כולנו.
שאלה: יש אנשים שחושבים שחכמת הקבלה היא מוסר. זה הרבה יותר, אבל מה זה?
כשאנחנו קוראים בכתבי מקובלים אנחנו נכנסים לעולם שלם שממנו קצת מאירה עלינו השלמות שלו. אותה אנחנו קצת טועמים, במידה שיכולים לקבל לתוך הכלים שלנו שעכשיו עדיין נמצאים בצורה מאוד התחלתית אצלנו.
לכן אני גם לא יכול להציע לכם מה לעשות, איך לפתוח את הלב, איך לפתוח את המוח, איך להתנהג אחד עם האחר, עם העולם, עם כתבי מקובלים ובכלל עם כתבים אחרים. אני חושב שבהדרגה נבין באיזו מגמה, באיזה יחס, באיזה כיוון לראות את הדברים. אז עוד יום, יומיים, שבוע, יהיה לנו יותר ברור עם מי אנחנו נמצאים בקשר. זה ישנה את היחס לבעל הסולם, לרב"ש, לבורא, את היחס בינינו וכן הלאה. זה ייתן לנו הבחנות חדשות על כל הסביבה שלנו, של כל אחד.
שאלה: כתוב באגרת א', "מי שעושה מצוה אחת" היינו מצות אמונה הנקרא אות אחת". האם תוכל להסביר את זה?
לא. נלמד על אמונה ומה נקרא "אות אחת" ולמה לפעמים במה שאנחנו עוסקים נקרא לימוד האמונה. ניכנס לזה, נתעמק בזה, לא עכשיו.
שאלה: כשאנחנו מתכללים ברצון של החבר באמונה למעלה מהדעת אנחנו מתקנים את הרצון שלו? הרי הרצון של החבר לא מתמלא כל עוד הוא לא מתוקן, אבל כשאני מתכלל ברצון שלו, אז הוא באופן אוטומטי מתחבר לבורא ואז אין לו זכות להתמלא?
ייתכן שאפשר להגיד כך, אני לא יודע, אבל בדרך כלל אנחנו לא מדברים על זה בצורה כזאת. העבודה שלנו, של כל אחד, היא להשתדל ככל האפשר, על ידי קשר עם כל הקבוצה שלנו, עם העשירייה, להיות קרובים לבורא בצורה כללית.
שאלה: באגרת ג' רב"ש מסיים את האגרת המשפט הבא "אסיים את מכתבי שנזכה לקבל את עול מלכות שמים בבחינת אנוכי". למה הכוונה במילה "אנוכי"?
כמו שאני מבין, זה מכוון למצב פרטי שלו, שמדבר על עצמו.
תלמיד: האם יכולות להיות פה משמעויות שונות למילה "אנוכי"? כי בעברית יש משמעות ל"אנוכי" כמו אגואיסט ופה הוא אומר "אנוכי". אז האם אלה משמעויות שונות?
אנוכי מדבר על אותו אדם שאליו אפשר לקשור את זה.
שאלה: כתוב "רחש ליבי דבר טוב", ופירש אאמו"ר זצ"ל: רחש הוא רק בלב, היינו שמליבא לפומיה לא גליא; מה יכול להיות הדבר הטוב? "שמרגיש שאין בעולם שום דבר יותר טוב מבחינת אמונה." האם אתה יכול להסביר את זה?
אור האמונה, תכונת האמונה, פותחת בפני האדם את כל העולם, ובאור האמונה הוא כבר רואה את העולם בצורה שקופה, "מסוף העולם ועד סופו", כי לאור האמונה אין שום הגבלה. זה מה שאנחנו צריכים להבין, שלהגיע לאמונה, לאמונה שלמה, לאור האמונה, זה דבר גדול מאוד. זאת תכונה שלא מגבילה את האדם.
שאלה: איך אני יכול להתחבר להרגשה של יום אחד בחייו של מקובל?
כשאנחנו קוראים את האגרות, אתה צריך לקרוא אתנו, ואז תהיה לך יותר הרגשה על המקובל מיהו, מהו, איך הוא חושב, איך הוא מתייחס לכל דבר. תהיה לך התרשמות ומזה תגיע למצב שתתאר לעצמך את היום שלו, את החיים שלו. כך נלך ונפתח.
שאלה: האם כל הגלות, גלות מצרים, היא ביחס לאמונה?
אפשר לומר.
תלמיד: איך האדם מגיע למצב שהוא קובע בלב את הצורך באמונה?
למה לא?
תלמיד: כי הוא כותב פה, ש"מהלב לפה לא מגלה, "שענין פה הוא סוד דעת, שהפה מגלה את דעתו ומחשבתו של האדם, מה שאם כן הלב הוא רק בחינת קבלה בלב, שהוא רק בחינת כח. ואז כשמקבל עליו את הכח הזה - אזי הוא זוכה לדבר טוב, שמרגיש שאין בעולם שום דבר יותר טוב מבחינת אמונה." איך אתה מגיע למצב שאתה קובע בלב?
אם אני רוצה להתכלל בתכונת הבינה, אז אני מרגיש שאני מתמלא בכוח האמונה.
תלמיד: מהי הפעולה "להתכלל בתכונת הבינה"?
שאור החסדים שמאיר בי ממלא לי את כל הרצונות, את כל החללים, ואני יכול אז למשוך לתוך המקומות האלה שמלאים באור החסדים, גם את אור החכמה במידה שאני רוצה להיות משפיע לבורא.
תלמיד: איך לעשות את המעבר מדיבור על הדברים לביטוי מתוך הלב? שזה לא יהיה רק מהפה ולחוץ, אלא שהלב ממש ירצה את זה?
זה כבר קורה על ידי המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: הלב פתאום ירצה אמונה?
כן. הלב ירצה אמונה.
תלמיד: יש דרך להאיץ את שינוי הלב?
רק על ידי עבודה, כמו שאנחנו מדברים בינינו בעשירייה, בכל דבר.
אנחנו נמצא עוד מילים ויהיה לנו יותר ברור.
תלמיד: כשלומדים מאמרים ומה שלמדנו עד לפני האגרות, מצטיירת התמונה שמקובל כביכול כותב חוקים, כביכול מלובש בבשר ודם, כמונו, שיש לו נטיות כאלה וכאלה. פה הוא מדבר על הסתלקות האור. אולי אחרי שרב"ש מדבר שם על התלמידים של בעל הסולם, שאיכשהו התרחקו משתנה היחס שלו. אני רוצה לשאול על היחס של המקובל, שנראה שהוא משנה את דעתו. בטבריה הוא חשב ככה על אנשים כאלה, פה בתל אביב אחרי חודש, הוא חושב אחרת.
כן. מה יש בזה?
תלמיד: זאת אומרת, נראה שהנצחיות והקדושה, שהיא כביכול נצחית, משתנה, תלוי ביחס, תלוי במה שמציגים כי מצטיירת איזו תמונה חדשה, מקבלים נתונים חדשים ומצטייר יחס חדש למציאות. אז במה תלוי היחס של המקובל ושלנו כלפי המקובל אם הוא משנה את דעתו כלפי המציאות? למה משתנה הדעה פתאום ואיך, ומה היחס שלי כלפי המקובל שהוא משנה את דעתו פתאום?
אם התנאים משתנים, אז משתנה היחס שלו. ודאי, לכן זה נקרא "היחס שלו" למשהו. אם המשהו הזה משתנה, גם הדעה שלו בזה משתנה.
תלמיד: אבל מקובל רואה את השורש של העניין, הוא רואה מאיפה זה נובע.
לא תמיד ולא לגמרי, הוא לא רואה מסוף העולם עד סופו כמו שנראה לך.
תלמיד: ואיך אני אמור לקבל את הדעה של העליון, של הרב שעכשיו הוא חושב אחרת ועד עכשיו חשבנו ביחד? כלומר אני צריך לתפוס את הרב באמונה, התלמיד צריך גם לשנות את הדעה לסובב את הראש וללכת אחרי רב?
כן, כך הוא צריך להיות. זה לא פשוט, אתה מדבר על דברים מאוד עמוקים שאתה עוד לא מרגיש אותם, אבל ללכת אחרי הרב זה מאוד מאוד קשה ומסוכן.
תלמיד: אפילו רבי עקיבא אומרים שחשב שהוא בר כוכבא שהוא המשיח, לפעמים אומרים שהנה זה הוא ההמשך של הדור שלנו, הוא גדול הדור, זאת אומרת נראה כאילו מקובל חשב אחרת ובמציאות נראה שזה משיח או לא משיח.
כן.
שאלה: אז על התלמידים לקבל את הדעה בכל זאת?
התלמיד צריך ללכת אחרי רבו בעיניים עצומות, ללכת וזהו, לא עם השכל שלו, הוא רק נמצא בתהליך שהוא מקבל דרך העליון, ובמצב כזה הוא לא יכול לעשות ביקורת על העליון אלא רק ללמוד את הצעדים שלו ולקבל אותם באמונה למעלה מהדעת.
תלמיד: אבל בעיניים רואים שזה לא משיח, שזה כאילו סך הכול בר כוכבא.
"עיניים להם ולא יראו".
שאלה: כשמקובל משנה את דעתו פתאום, כאן הוא היה בתל אביב, כאן הוא היה בטבריה, פה הוא בירושלים, כל פעם כאילו מחליף את הדעה שלו ככה זה נראה, עם מי הוא עושה חשבון, עם מי הוא מתחשבן?
עם היחס שלו לבורא.
תלמיד: האנשים בני אדם יכולים להשפיע על מקובל?
תלוי על מה. אם אתה מדבר על הבחנות רוחניות וודאי שלו.
תלמיד: תלמידים יכולים להשפיע על הרב?
במידה שהם נמצאים יחד בהבחנות רוחניות.
תלמיד: ואם היום הרב אמר כך ומחר הוא אומר אחרת, השינוי הזה שבא, לתלמיד זה לא אכפת אפילו שהוא רואה איך הרב פתאום התהפך, כך זה נראה בעיניים שלו, זה לא מעניין אותו, הוא פשוט צריך ללכת אחרי הדבר האחרון?
כן.
תלמיד: יש לו מקום לבקר, יש לו מקום להעיר?
דווקא ההפך, ככל שהשינויים יותר הפוכים וחדים והוא שומר עליהם והולך אחרי רבו זה נקרא שהוא יותר צמוד אליו, יותר מסור.
תלמיד: ומה לעשות עם השינויים שבאים לרב פתאום?
מה שמגיע לרב זה לא אכפת לנו, אכפת לנו איך אנחנו נלך אחריו ואת כל השכל שלנו, הרגש שלנו אנחנו צריכים להגביל כדי ללכת בדיוק אחרי הרב.
תלמיד: אמרת קודם תנסה כמה שאפשר להיות קרוב יותר למקובל, לשמוע את הקול הפנימי שלו שמתגלה בך. איך לשמוע את הקול הפנימי של המקובל בך? את המורה שבך?
ככל שאתה משתדל ללכת אחריו צעד צעד, אתה יותר מתחיל להבין למה הוא הולך דווקא כך ולא אחרת.
תלמיד: מה קורה אם אדם מגלה חוסר הסכמה עם ההחלטה של הרב, וכרגע הוא לא מבין אותה, מה הוא צריך לעשות? הוא יעשה, אבל לא יקבל אותה מבפנים.
זה טוב, זה מקום שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, למעלה מדעתו.
שאלה: אני שואל על זה בקשר למה שקורה היום בקבוצה הרחבה, ללכת אחרי המקובל, מורגש שזה קשור מאוד בללכת אחרי החברים, שהחברים מבינים מה זה ללכת אחרי המקובל ואני בעיניים שלי לא כל כך מבין ורואה את זה תמיד. האם זה ככה או איך להתייחס לזה?
איך שתתייחס.
שאלה: באמצעות האגרות במיוחד באגרת השלישית, קיבלנו דוגמה לתשובה של המקובל לתלמיד שלו. אנחנו לאחרונה מקבלים ממך תשובות קצרות, מדויקות, לקוניות, השאלה היא על פורמט הלימוד. האם הרב"ש יכול היה לתת תשובה כזאת גדולה ומפורטת בעל פה? ובמה תלויה התשובה של המורה?
התשובה תלויה בתלמיד.
שאלה: לגבי האגרות, התחושה שלי בקשר לכל מה שעברנו עם הכנס, עם העבודה מעל מהדעת, שהבאת אותנו למצב שלקבל את עצם העבודה כעיקר עבודתנו ללא שכר. שלושת האגרות זה למעשה שלבים באותה הדרך. האיגרת הראשונה מדברת על תיקון המידות, האיגרת השנייה מדברת על זה שמקבל יתר עביות על אנשי תל אביב, כאילו שמעוררים את הקו שמאל. והאיגרת שלישית, איך לעבוד לשם שמיים. אני חושב שזה בדיוק העתק של מה שהובלת את הכלי. האם יכול להיות קצת דמיון בין הדברים?
כנראה שאתה בעל דמיון, ואין לי אותו דמיון. אז נראה, זה עוד יתגלה.
שאלה: כאן במשפט האחרון "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", שכל הישועות הן רק בבחינת אנכי." אבל אנחנו למדנו שכל פעם צריך להתעלות מעל האנוכיות בכדי להגיע להשפעה,אז מה זה אומר שכל הישועות הם רק בבחינות אנכי?
הישועה מתרחשת, היא תגיע כשהנברא יהיה מסור לחלוטין לבורא, זו בעצם הסיבה לגאולה.
תלמיד: מהי המסירות המוחלטת לבורא?
כשהוא נדבק בבורא בלי שום תנאים.
תלמיד: האם מתוך כל מצב אפשר להגיע לכזאת מסירות?
לפי מה שניתן לך, מהמצבים האלה תגיע.
שאלה: מצד אחד באה לי תחושה שתלמידים שבאים מבני ברק לתל אביב, יש להם תחושה של חופש, שכבר מותר להם הכול. מצד אחר הרגשתי משך כל ל הזמן שהתכללתי בחברה בתל אביב, שיש שם הרבה חוכמה, הרבה אור, עביות גדולה אבל הרבה חיבור. כאילו הדיסוננס הזה בין בני ברק לתל אביב לא נותן לאף אחד להיות באיזון אמיתי שיכולים להיות בו, זו התחושה שהייתה לי כל הזמן בתל אביב, אז, אם הכול טוב, א למה כל הזמן להתעסק בדבר הזה שמפריד בינינו, בואו נהיה טובים אחד לשני, וזהו.
אנחנו צריכים להידבק אחד לשני על כל התנאים שהבורא מראה לנו, זאת העבודה שלנו, ולא לעשות מזה כל מיני חכמות ככה או ככה ולמה הבורא עושה את זה ולא את זה. אם תוכלי קצת להכניע את הראש שלך יהיה יותר טוב, מבטיח לך.
שאלה:, כתוב, "ומזה הוא זוכה לבחינת "לשוני עט סופר מהיר", שהוא בחינת משה רבינו עליו השלום." מה פירוש "לשוני עט סופר מהיר"?
זו שורה מתהילים, "לשוני", אנחנו עוד נדבר על זה. נזכיר את זה עוד הרבה פעמים. "לשוני עט סופר מהיר", שהבורא מדבר דרך הלשון שלו, דרך הלב שלו. על זה שר דוד המלך.
(סוף השיעור)