שיעור הקבלה היומי26 נוב׳ 2022(בוקר)
שיעור בוקר 26.11.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
אמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מן המקורות
שאלה: אנחנו נמצאים שבוע לפני כנס שנקרא "נכנסים לשמה", בעוד שבוע כאן ובהרבה מקומות ברחבי העולם וגם באינטרנט ישבו יחד אלפי נקודות שבלב. בהרבה ערים גדולות יתכנסו יחד לכנס מאוד פנימי, חזק ועצמתי שהמון חברים עושים לו הכנות. עלתה התלבטות איך אנחנו צריכים לשבת בכנס הזה, מה נכון לנו מבחינת התפתחות רוחנית.
נכון שלדוגמה בגיאורגיה, יבואו לשם חברים מכל מיני מקומות ברחבי העולם, יתערבבו יחד, ישבו יחד, אבל בעוד הרבה מאוד מקומות אחרים עדיין מתכנסות עשיריות. וכאן השאלה, האם אנחנו צריכים לשבת יחד כעשיריות קבועות ולהעמיק יחד את הבירור ולהיכנס פנימה אל תוך החומר של הכנס, או להתערבב כולנו יחד בכל מקום שנמצאים, כולל באינטרנט, וכך לעבור את הכנס?
הייתי אומר שלזמן הכנס עלינו לצאת מהעשיריות שלנו, לא לצאת ממש ולא לצאת פיזית, אלא להרגיש מעורבים יותר בעשירייה כללית אחת של גברים, בעשירייה כללית אחת של נשים, ולתאר לעצמנו שיש לנו כלי גדול שכולו עשירייה של גברים ועשירייה של נשים, ושבצורה כזאת אנחנו רוצים להתקרב להשפעה לבורא, מחיבור ומהשפעה הדדית בינינו אנחנו רוצים להגיע לחיבור ולהשפעה לבורא. זו בעצם ההרגשה שצריכה להיות בינינו בכנס. אני חושב שיש לנו כבר הכנות לזה, למישהו יותר, למישהו פחות, אבל בסך הכול אנחנו מרגישים שאם אנחנו רוצים לצאת לאוויר הרוחני, לאמונה למעלה מהדעת, לעולם של השפעה, למרחב של הבורא שהוא שורה ומגולה שם, אז אנחנו צריכים כך לעשות בינינו.
עלינו לצייר לעצמנו את צורת העולם הזה שהוא כולו נמצא ברצון לקבל, בכוחות הקבלה הטבעיים שבינינו, רוצים או לא רוצים, אנחנו נמצאים בהם תמיד. וככל שאנחנו משתדלים להגיע לקשר בינינו בהשפעה, באהבה, בהתקרבות, אז רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להתחיל להרגיש במשהו את המרחב הרוחני ששם הכול בכוח השפעה, אהבה, התקרבות וחיבור. לעבור את הגבול בין העולם הזה לעולם העליון, בין עולם על מנת לקבל לעולם על מנת להשפיע, בין עולם שבתוך הדעת לעולם שלמעלה מהדעת, לזה אנחנו מכוונים את עצמנו, מכינים את עצמנו.
בכל מיני מקומות, בכל מיני מקרים, אנשים שואלים איפה הגבול של היקום שלנו, הגבול של כל אותו עולם שבו אנחנו נמצאים, עם הכוכבים, עם כל הצורות האלה, אז את הגבול הזה אנחנו יכולים לעבור בשינוי התפיסה שלנו, מתוך הדעת ללמעלה מהדעת. לזה אנחנו משתדלים להכין את עצמנו ולעשות. זה לא קורה בעזרת טילים וכלי טיס מיוחדים שבהם נטוס במרחבים בין הכוכבים, אלא הכול תלוי רק בתפיסת האדם. הכול נמצא בתוך האדם ככל שהוא מרחיב את כלי הקליטה שלו, וכך הוא מתחיל להרגיש עולם אחר, "עולם הפוך ראיתי" כמו שכתוב.
נמשיך להכין את עצמנו לכאלו גילויים, אנחנו לא צריכים לקום מהמקום, אנחנו לא צריכים לעשות כאן פעולות פיזיות, אלא רק בתוך הלב שלנו. המוח יעזור לנו והלב יבצע. לכן נלך לקראת זה.
קריין: קטע מס' 48.
"האדם צריך ללכת בעיקר בקו הימין, היינו לעשות מעשים טובים, ושירגיש עצמו לאדם שלם, המשרת את המלך, וצריך להאמין שמכל מעשה שהוא עושה, יש נחת רוח לפניו יתברך.
ויחד עם זה צריך להיות לו זמן ללכת בקו שמאל, היינו ברוח הביקורת. אבל השמאל צריך להיות נכנע לימין, זאת אומרת שהולך בשמאל אינו מטעם שרוצה בחינת שמאל, אלא שזה רק בכדי להשביח את הימין. היינו להראות שאף על פי שיש לו כל הביקורת וכל הדעת, מכל מקום הוא הולך בבחינת למעלה מהדעת, היינו בבחינת הימין, שנקרא בחינת אמונה.
וזה נקרא קו האמצעי, שמכריע בין ב' קוים ונוטה לימין. וזה נקרא בחינת אחוריים. ועל ידי יחוד הזה זוכים אחר כך לקבל את בחינת הפנים של המדרגה."
(הרב"ש. 27 "ג' קוים- א")
הפנים אלו ימין ושמאל שקשורים נכון יחד ביחסים הנכונים, ואז ודאי שיש בזה תפיסה אמיתית של כל המערכת הרוחנית שמנהלת אותנו. אותנו הכוונה את כולם, גם את כל העולם. אתם רואים עד כמה העולם נמצא בחוסר תפיסה נכונה, אמיתית, לא יודעים מה קורה, איך צריך לסדר את העולם. כל פעם כשהאנושות רוצה לסדר את עצמה, להתקדם נכון קדימה, היא נכנסת שוב ושוב למצב של ייאוש, למלחמה, לכל מיני בעיות, וזה מפני שאנחנו לא מבינים את חוקי העולם ולא רוצים לדעת איך אנחנו יכולים להתאים את עצמנו לחוקי היקום, לחוקי הטבע, וזו הבעיה.
שאלה: כתוב כאן שהקו האמצעי קשור לאחוריים, ואני לא מבין את זה כי תמיד חשבתי שזה הפנים. מה ההבדל בין הקו האמצעי לאחוריים, מה יש בתווך ביניהם כדי להגיע לפנים?
הקו האמצעי הוא שיתוף בין הימין והשמאל, ואנחנו צריכים קודם לפתח את קו הימין, ובכל מקום שאליו אנחנו הולכים, אומנם אנחנו מגלים בדרך שמאל, אבל אנחנו צריכים להשתדל לצרף אותו לימין, וכך אנחנו מתקדמים. זאת אומרת, אומנם מתקדמים על גבי השמאל, אבל בכיוון לקראת הימין, וזו ההתקדמות הנכונה שלנו.
יש בזה הרבה דברים, בעצם כל חכמת הקבלה היא ג' קווים, כל מה שנלמד, הכול נמצא במערכת הניווט הרוחנית הזאת.
תלמיד: למרות שהסברת, אני לא מבין למה הקו האמצעי נקרא אחוריים, ומה דרוש כדי להגיע למדרגת הפנים?
הקו האמצעי הוא לא אחוריים, אתה צודק, אבל הוא משתמש ברצון לקבל ומצרף את הרצון לקבל לקו ימין, ולכן הוא קשור גם לאחוריים.
שאלה: קראנו שאדם הולך בקו שמאל מתוך רצון להשביח את הימין. מה הכוונה "להשביח את הימין"?
כי הוא בכל זאת רוצה ללכת בימין ולהיות עם כל הנטיות שלו בימין, וכשהשמאל מתעורר, אז הוא לוקח מהשמאל את כל התכונות והעביות כדי להתקדם לכיוון הימין עם המטען של השמאל.
שאלה: ביחסים שלנו בעשירייה, כשאחד החברים לוקח כיוון של קו שמאל ונמצא בביקורת אישית כלפי חבר, האם זה צריך להיות כך או שהביקורת צריכה להיות יותר כללית? כי לי באופן כללי קשה לשמוע ביקורת אישית על חבר אחר.
לא, אנחנו לא צריכים בכלל ביקורת אישית. אתה שואל כבר משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו לומדים עכשיו. אם אתם רוצים לעשות ביקורת על מישהו, אז צריכים להכין את עצמנו לזה ולהקדיש לזה זמן והכנה ולקרוא קודם כמה מאמרים של רב"ש איך להיכנס לחיבור מצד ימין, שמאל, אמצעי וכן הלאה, ואז תוכלו להתקרב לתת ביקורת על משהו. לא הייתי כל כך מתפרץ בזה.
זה כמו שאתם מביאים ילדים קטנים ונותנים להם אפשרות להתחשבן עם אחד מהם. אז מה הם יכולים לדבר, מאיזו צורה, מאיזו ידיעה, מאיזה חיבור ביניהם, מאיזה קו אמצעי? אין להם את זה. לכן אני לא חושב שאנחנו כבר צריכים להגיע לדברים כאלה. לא כל מה שכתוב במאמרים כבר כתוב בשבילנו.
שאלה: מה זה שיהיה מוזמן ללכת בקו שמאל? אני מבין מה זו ביקורת, אנחנו צריכים לעשות כל הזמן בירורים, אבל מה זה זמן? אומרים שאין זמן ברוחניות.
"זמן" נקרא מצב, ואנחנו צריכים לקבל מצבים כאלו כשאנחנו נמצאים לא בימין ולא בשמאל, ורוצים להקדיש כוחות וזמן לביקורת. אנחנו עושים את זה במאמץ שלנו להיכנס למצב שבו אנחנו נמצאים ומשתדלים לעשות ביקורת.
אבל שוב אני אומר, זה עדיין לא בשבילנו, ואני לא מבין למה אתם נמצאים בנטייה כל כך גדולה לעשות משפטים לקבוצה ולחברים. מה אתם מבינים בזה, מה אתם מרגישים בזה, איך אתם יכולים לעשות את זה? אני לא חושב שזה כבר הזמן.
תלמיד: האם הביקורת צריכה להיות פרטית שלי? אני צריך לבקר את עצמי כל הזמן?
גם זה לא. גם לזה אני לא חושב שאתם כבר מוכנים. להיות שופט, להיות במשפט בכלל, אלה דברים מאוד מאוד לא פשוטים. צריכים להשתדל להיות בג' קווים ובניסיון בכל קו בפני עצמו, ואז ניתן להתחיל בבירורים, אבל לא סתם כך.
ולמה היום התחלתם עם זה? גם מה שכתוב כאן, ללכת בקו ימין ובקו שמאל, זה עדיין רק בביקורת שהשמאל לא יהיה יותר גדול מהימין. יש בזה המון דברים, ואסור להיכנס לזה אם אין לנו הכנה. אנחנו פשוט נדחה את החברים מהקבוצה ולא נצא מזה ברוח נכונה וטובה.
אנחנו חייבים להיכנס למשפטים האלה על עצמנו רק בתנאי שאנחנו בטוחים ב-100% שאנחנו יודעים איך להתקדם לצעד הבא, וזה רק על ידי דין ומשפט, ודיונים בינינו ופנייה לבורא, ואז אנחנו נעשה צעד נכון קדימה. אבל לא שנפרק בזה את עצמנו, לכן אני לא חושב שצריכים להתחיל בזה.
תלמיד: איך אנחנו נמנעים מהביקורת הזאת, האם לעורר כל הזמן רק את הכוח החיובי לחיבור?
כן. ואם מעוררים את הכוח השלילי אז זה עדיין לא ימין ולא שמאל כי אנחנו עדיין לא יכולים לחלק אותם בדיוק ולעבוד בכל אחד לחוד. אבל העיקר לשמור על האיחוד, האיחוד צריך להיות כל הזמן בהתגברות.
שאלה: איך לקחת את הנוסחה הזאת של כל מה שאנחנו עוברים יחד בתוך העשירייה לקבלת החלטות לדוגמה? כי במצבים רבים לא הגענו לשום החלטה, ואז או שאנחנו באים אליך בשאלות, או שאנחנו מחכים עד שתתקבל החלטה מטעם "בני ברוך", וכך אנחנו כל הזמן טועים כי אין לנו החלטה.
לא צריכה להיות. אני בכלל לא מבין מה קורה היום שאתם התחלתם לדבר על דין ומשפט, איך לחלק, ואיך לשפוט. אני לא מבין מה קורה.
אתם באמת מבינים ומרגישים שאתם יכולים לעשות כאלו החלטות על הקבוצה, על החברים, על החבר? מה פתאום זה קורה לכם. אתם חושבים שמזה אתם תתקדמו? לא. לשפוט, לעשות דין זה תמיד צעד אחורה ולא צעד קדימה.
תלמיד: מה זה אומר?
אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על החיבור, במה עוד להתחבר, ושם במקום, בנטייה לחיבור, בנטייה קדימה אנחנו נגלה את מה שמפריע לנו ונשפוט את הכוחות האלה שמפריעים, ואז אנחנו נדע איך להתגבר עליהם יחד בזה שמתחברים למעלה מהדחייה. זאת צורת ההתקדמות שלנו, וזה עדיין לא דין ומשפט.
הרוח הזו, שאנחנו צריכים עכשיו להיכנס לאיזה משפטים בינינו, לאיזה דיונים ולהתחיל להתווכח בינינו, זה נכון או לא נכון, אני לא חושב שזה הזמן, זה עדיין לא המצב שלנו. אנחנו צריכים עדיין לעבוד "על כל פשעים תכסה אהבה", ורק בצורה כזאת להמשיך עוד ועוד. ולא חשוב עד כמה אני צודק, או החבר צודק, אלא העיקר בכל זאת, בינתיים, איך אנחנו עוברים על כל המצבים שמתגלים בינינו.
תסתכלו על הילדים כשהם מתחילים לריב, האם אנחנו רוצים להיכנס למריבות שביניהם? נניח שיש קבוצת ילדים ויש שם ממש בלגן, הם צועקים ונמצאים בתביעה זה לזה. האם אנחנו רוצים להיכנס ביניהם? לא. אנחנו רוצים להרגיע את הדברים. למה? כי אנחנו יודעים שהכול מקרי. פעם זה כך, פעם זה כך ואף פעם זה לא דבר רציני שמישהו עומד על דעתו ויש לו תביעה ברורה, יציבה כלפי מישהו.
אותו דבר בינינו. אנחנו עדיין לא מבינים ולא יודעים את הכוחות שמפעילים אותנו, ולא מאתרים את הדרכים שבהן אנחנו צריכים להתקרב זה לזה עד שנהיה "כאיש אחד בלב אחד". אנחנו נמצאים באיזה הפעלות של הטבע שהן כביכול מקריות, אז בואו נתייחס לדברים האלה בצורה מתונה ורגועה ונבין שכך אנחנו נפעלים.
שאלה: כתוב בקטע 48, "צריך להאמין שמכל מעשה שהוא עושה, יש נחת רוח לפניו יתברך." האם להאמין שיש נחת רוח זאת הפעולה מצדנו? זו תוצאה רגשית? על פני איזו הרגשה זה רוכב בכלל? מהי הפעולה הזאת להאמין שיש נחת רוח לפניו?
אני מתחיל לעשות משהו בכוונה ובזה אני גורם נחת רוח לבורא. זה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה", וזה מה שאני רוצה שיקרה. אם אני חושב על זה, בשבילי התוצאה צריכה להיות חיבור בינינו ומביננו לבורא. זה מה שאני רוצה שיקרה.
תלמיד: אבל אני צריך להגיע לאיזשהו סיכום רגשי כלפי הדבר הזה?
כן. סיכום רגשי. זה מה שאני אומר לך.
תלמיד: את זה אני רוצה, אבל אני צריך להרגיש שיש נחת רוח או שזה פשוט לרצות וזהו?
יכול להיות שתרגיש. יכול להיות שתרגיש ותעשה על זה אפילו ביקורת, האם זה נכון, נדמה לך או לא? יכול להיות שאפילו תרגיש שזה הבורא מאיר אליך כי גרמת לו נחת רוח. יכול להיות שאפילו בזה שהוא מאיר לך אתה תרגיש שאתה נמצא עימו בדבקות, בחיבור, שאתם נמצאים אז משפיעים זה אל זה.
יכול להיות שבזה אפילו תרגיש שההשפעה ההדדית הזאת נעשית מצדך בהתרמה, במאמץ מסוים, בעביות, נגד הרצון שלך המקורי שהיה, ובזה אתה תוכל כביכול לתרום לבורא את המאמץ שלך. וכך אתם תתחילו להתקרב ואפילו להתחבר זה אל זה, "אני לדודי ודודי לי".
תלמיד: אמרת שבנטייה לחיבור צריך לגלות מה מפריע לנו וכיצד אנחנו מתגברים על זה לכיוון החיבור, ומה שתמיד מתגלה, זה שכאילו הבורא מפריע לנו.
בסדר.
תלמיד: אז איך להתגבר על זה יותר בחיבור? לבטל את הבורא?
לבטל את ההפרעות, ולא לבטל בזה שאתה מוחק אותם, אלא שאתה הולך למעלה מההפרעות.
תלמיד: אבל גם בקטע כתוב, שאתה צריך להכריע ותמיד לדבוק בימין. אתה עושה פעולות, אתה הולך לחיבור עם החברים, אתה יושב איתם כבר בחיבור. יש איזה חיבור, ואז הבורא מכניס לך איזה מחשבות. למה?
מה זה "למה"? אתה עוד לא למדת למה?
תלמיד: אבל איך עכשיו פה להשקיע בעוד חיבור? אתה כבר נמצא בחיבור.
אבל הוא מפריע לך כדי שאתה תייצב את החיבור בצורה יותר חזקה. הוא מוסיף לך הפרעות כדי שאתה תוסיף עוד כוח לחיבור.
תלמיד: אני יכול לשים אותם בצד, זה מה שאנחנו עושים בדרך כלל.
לא, לא בצד.
שאלה: אז איך אני עובד עם הביקורת הזאת שיש לי על הבורא עצמו?
כן, אתה צריך לעבוד גם עם הביקורת הזאת, ויחד עם זה להיות דבוק עם החברים בבורא. הוא עובד כביכול כנגדך, כביכול, זה "עזר כנגדו" מה שנקרא. ולמרות זאת אתה מתחבר עם החברים, אני עוד לא רוצה להגיד ש"מנטרל", אתה מצרף את זה להפרעה שלו, בזה שאתה מתחבר עם החברים עוד יותר, וכך אתה עולה במדרגות החיבור.
תלמיד: אז אפשר להגיד שאתה עובר ממקום שאתה בביקורת להודיה?
נכון. אחר כך צריכה להיות ההודיה, בזה שהבורא מפריע לך, הוא מחייב אותך להתגבר על ההפרעה ולהתחבר עוד יותר עם החברים ועימו.
תלמיד: הדואליות, העבודה הזאת עם הבורא, גורמת לי לפעמים למצב של כעס מאוד גדול.
אני לא מבין את זה.
תלמיד: כי אתה משקיע, אתה רוצה, אתה עושה הכול וכאילו יש איזה משהו שאתה לא מצליח לפרוץ.
אתה לא צריך לפרוץ. אתה חייב לעבוד עם כל ההכבדות שהוא מוסיף לך. לדוגמה הרמת משקולות, אז אתה הרמת מאתיים קילו. מוסיפים לך עוד עשרה קילו, אתה צריך להרים גם אותם, ואז עוד עשרים, וכן הלאה. זאת אומרת, כל פעם אתה נמצא בהתגברות, והבורא מוסיף לך מלמעלה עוד כבדות. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"1. הבורא מעורר יותר את היצר.
תלמיד: ואז הוא דוקר אותך שתיזכר בו.
ועוד איך דוקר. זה מגיע גם דרך המשפחה, דרך האופי שלך, דרך החברים, דרך כל מיני אמצעים, ואתה צריך לחשוב רק על דבר אחד, איך כל הדברים האלה עוזרים לי להידבק בו.
תלמיד: אנחנו בעשירייה מאוד פעילים בחיבור, עושים את כל מה שצריך, עושים גם מעבר לְמה שצריך, פעילים בהפצה, ויש הרגשה גם של קשר טוב מאוד בינינו, דיי מורגש. אתמול בסעודה אמרת שאנחנו צריכים להכין את הלבבות שלנו ערומים, ללא לבוש חיצוני. לב של חבר נוגע בלב שלי, בשר בבשר.
ואז הייתה לי הרגשה שאולי אני לא מבין על איזה חיבור אתה מדבר. זה נראה כאילו עוד איזה מצבים שאנחנו גם לא מכירים וגם לא יודעים איך לעבוד בכיוון הזה. אני מבין שזה יום, ועוד יום, ועוד יום, עוד עבודה, עוד קשר, עוד קשר, אבל נראה כאילו אולי אנחנו צריכים לעשות משהו אחר בשביל להגיע לדרגת קשר כזאת שבשר נוגע בבשר ולב בלב.
הכול מגיע מלמעלה, אבל אתם צריכים לשים על זה לחץ, דחף, נכונות מלמטה.
תלמיד: יש תמיד שאלה, מה אנחנו יכולים מהמצב שלנו להוסיף? עוד שעות, עוד זום?
לא, זה לא זום ולא שעות. זה לב.
תלמיד: לא מורגש שיש איזו פעולה שאני יכול לעשות על הלב שלי, שיהיה יותר קשור לחברים או יותר אוהב את החברים. אני לא יודע איך להפעיל אותו. על איזה כפתורים ללחוץ?
אני לא יכול לעשות את זה במקומך. פשוט להתקרב בלב שלך לחבר. לרצות להשתתף עימו מתוך הלב.
תלמיד: מה זה נקרא להתקרב בלב במעשה?
להתקרב גם במעשה.
תלמיד: אני מרגיש שאני אוהב אותו, אני חבר שלו לדרך, יש לנו עבודה משותפת, הכול בסדר.
כל מה שאמרת, זה הכול מילים.
תלמיד: כאילו, מה זה עכשיו "להתקרב"?
זה הכול מילים מה שאמרת.
שאלה: גם אני מרגיש שהכול מילים ואני לא מתפעל מהן, מה לעשות?
תתפלל לבורא שיפתח לך את הלב. תבכה לפניו, תעשה את העבודה שלך. אין מה לעשות, אתם צריכים עוד קצת סבלנות ובסופו של דבר אתם תשמעו את הדברים האלה, תרגישו אותם בפנים. אבל לפחות אתה צריך להרגיש עד כמה אנחנו מדברים, וזה עדיין זה לא נכנס ללב, עדיין לא נכנס לפנימיות ההרגשה. אתה אומר מילים והמילים מעוררות את האוויר ולא את ההרגשות.
תלמיד: מה צריך לעשות כדי לעורר את הרגשות?
להתפלל, לבקש מהבורא שיעזור לך להרגיש את הדברים האלה קצת יותר פנימה. זה לוקח הרבה זמן, הרבה חודשים, עד שזה פורץ קצת יותר פנימה, זו הדרך, אין מה לעשות. אנחנו צריכים להיות בסבלנות גדולה, לכן כתוב "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה"2. זה לא יקרה סתם למישהו ואל תסתכלו על אילו שמצליחים, להם פשוט עוד לא הגיעה אולי הכבדת הלב ולמישהו אחר היא כבר הגיעה. אנחנו צריכים להחזיק את כולם ונתקדם ואלה שנופלים אנחנו צריכים גם להשתדל להיות איתם במקום שהם נמצאים ולהשתדל להוציא אותם משם.
תלמיד: הייתה לי איזו מחשבה שכדי לעשות איזו קפיצה צריך לקרות לאדם אירוע טראומתי, כמו תאונה שתעשה לו הפעלה מחדש במוח ותשנה לו את תפיסת החיים - חיבור, קשר עם האלוהות. כי בלי זה, גם אם יעשה מיליון פעולות, זה לא יעזור. יש משהו שהאדם יכול לעשות לעצמו?
בתחילת השיעור דיברתי על הגבול בין עולם הזה לבין העולם העליון יותר. אז יש כאלה שמתארים את זה כגבול של היקום שלנו ומשהו שנמצא מחוצה לו, ששם כבר אין כוכבים ואין את כל המערכות כמו שיש ביקום שלנו, אלא דברים אחרים. איזה דברים? אנחנו לא יודעים.
אז אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים ממש בגבול בין העולם שאנחנו מרגישים ויכולים לתאר אותו לעצמנו איכשהו לבין עולם לגמרי אחר ששם פועלים כוחות ההשפעה. אנחנו לא מכירים את כוחות ההשפעה, כי כל התפיסה שלנו, ההרגשה שלנו, היקום שלנו כולו נמצא בשליטת כוח הקבלה.
ואז אנחנו צריכים לתאר לעצמנו מה זה לצאת למרחב ששם שורה כוח השפעה. כוח השפעה זה הבורא, אנחנו נמצאים בהתקרבות לגבול הזה ואיך לצאת מהעולם הזה לעולם הרוחני. אז זה על ידי שמקבלים כוח מלמעלה שמשנה את הטבע שלנו, מקבלה להשפעה, אנחנו נעשים דומים לבורא.
ואז במידה הזאת שמקבלים כאלה כוחות, אנחנו ממשיכים לטוס כבר במרחב החדש, במקום חדש, בעולם חדש, עולם העשייה, עולם היצירה, הבריאה, האצילות, וכן הלאה, בעולמות רוחניים. והעולם שלנו נמצא בנקודה המרכזית כמו שאנחנו קראנו בחלק א', תלמוד עשר הספירות, שהוא נמצא במרכז של כל העולמות כנקודה שחורה. ובנקודה השחורה - שם הרצון לקבל ואנחנו, בלבד. לאט לאט אנחנו צריכים לייצב את התפיסה הזאת בנו ואז נתחיל להרגיש את העולמות העליונים, את העולם שלנו.
שאלה: כשיש את תוספת השמאל, שבתוכי כאילו בוערת אש שמרחיקה אותי מהחברים, מהדרך, מהעשירייה. מה אפשר לעשות כדי להתגבר על הרגע הזה שבו אף אחד לא יכול לעזור לי? ככה אני חושב.
אם אף אחד לא יכול לעזור לך כפי שאתה חושב, אז מעל זה נמצא רק הבורא, תפנה אליו ותדרוש ממנו ותהיה דבוק בו. כמו ילד שמגיע לאימא ולא יורד ממנה עד שהוא מקבל את מה שהוא רוצה, ובסופו של דבר הוא מקבל. כך אנחנו צריכים להתייחס לבורא, תבקשו, תדרשו, תבדקו את הבקשות שלכם, האם הן נכונות או שלגמרי אתם דורשים מהבורא דברים שיכולים להזיק לכם. אבל אם אלה בקשות שלא מזיקות ואתם חושבים שהן מקדמות אתכם, תדרשו יותר ויותר.
תלמיד: אני לא מצליח להבין, הרי בסוף אני מבקש עבור עצמי, עבור ההנאה שלי. לכן אני לא מצליח להבין האם הבקשה נכונה.
גם על זה אתה צריך לבקש. תבקש לברר אם הבקשות שלך נכונות ותקבל תשובה מלמעלה.
תלמיד: איך אדע אם אני באמת מבקש נכון ומבקש את הדבר הנכון?
אני לא יכול להגיד לך. אדם צריך לראות כל פעם את עצמו ועל ידי ביקורת עצמית הוא יעלה מדרגה לדרגה. כל מה שיש לך בדרגה הנוכחית תעשה על כך בירור, ביקורת ובדרגה הבאה אתה תתקן את זה, וכך זה ממצב למצב תעלה יותר ויותר.
תלמיד: ובמה תהיה העלייה?
העלייה מדרגה לדרגה היא בכך שאתה מבקר את הפעולות שלך ואת פעולות הבורא אליך. ואתה רואה שהוא כל הזמן מצרף לך תכונות רוחניות חדשות של השפעה וכך הוא מושך אותך ממש אליו. תנסה להיפרד ממך ולהידבק בו.
תלמיד: זה צריך להיות מעל הבקשה?
כן.
שאלה: אני מרגיש שהבורא נותן תוספת עביות ודחייה, אנחנו מכירים זאת וזו לא הפעם הראשונה, אבל הוא לא נותן מספיק כוח חיבור, הוא לא מאיר לי כדי שאוכל להתגבר על הדחייה. וזו הבעיה, אני מרגיש לגמרי לבד עם היצר הרע שלי, ויש לפניי תמונה כזאת שהכול פשוט בלתי אפשרי, בבקשה תעזור לי.
אני שומע את זה מהרבה אנשים. גם אני עברתי את הדברים האלה וזה נמשך הרבה מאד זמן. אבל "אין חכם כבעל ניסיון", כולנו צריכים לעבור זאת, זו הדרך, שלב מאוד לא נעים, אבל ממנו לומדים הרבה.
אתה רק צריך להשתדל בתקופות האלה להיות דבוק בבורא, לא חשוב למרות מה שאתה מקבל, למרות מה שאתה מרגיש, אפס ידיעה, אפס הרגשה, אין לך כלום, ואתה בכל זאת דבוק בו, כי דווקא בצורה כזאת אתה הופך להיות עוּבר. זאת התקופה.
אז תשתדל להקטין את עצמך עד כמה שאתה יכול, העיקר רק להיות דבוק בבורא, במצב שאין לך כלום ולא יהיה לך כלום ואתה לא רוצה שום דבר חוץ מדבקות בנקודה אחת, ואז אתה תתחיל להיות כטיפת זרע בתוך הרחם ומזה תתחיל להתפתח. ברור?
תלמיד: לא, זה לא ברור. בכל תהליך הזה אני מרגיש שהבורא רוצה לתת רק כאב - לי כואב, לחברים כואב, אין הרגשה של ביטחון, אין הרגשה של אמונה, הוא נותן לנו פחד שאנחנו מאבדים את הכול, ואז קרוב לנקודת המוות הוא יציל אותנו. וכך פעם אחר פעם, מאה פעם, אלף פעם.
נכון.
תלמיד: זה מאוד מרגיז, אני לא יכול להסביר את זה, אפילו להגיע לשיעור הבוקר זה מאוד קשה לי. קשה לי לשאול שאלה, לראות את העשירייה, לראות את הכלי העולמי, לראות אותך, קשה.
אתה רואה איזה גיבור אתה? אין לך אפילו כוחות להתגבר על ההרגשה שלך. נותנים לך קצת הכבדת הלב ואתה כבר כמו שפן קטן. איך אתה רואה את עצמך?
תלמיד: אבל הוא יצר אותי. אפשר לבוא אליו בטענה למה הוא ברא אותי כך.
עכשיו אתה מוציא מהכיס עוד כמה משפטים כדי להצדיק את עצמך. אנחנו לא מדברים על זה שאתה חזק, על זה שאתה חכם ואתה מוצלח, לא, אנחנו מדברים על איך אתה מגלה את פעולות הבורא עליך. זה שאתה חלש זה ברור, זה שאתה נברא ואין לך כלום מעצמך זה ברור, אבל מה מזה, איך אתה עושה את הצעד הבא? ומה הצעד הבא שצריך להיות?
תלמיד: דרישה?
זה ברור שצריך לדרוש כי אין לך כלום, אבל מה לדרוש?
תלמיד: חסדים?
אני לא יודע מה זה חסדים.
תלמיד: אמונה בה'?
גם אמונה בה', אני לא יודע מה זה אמונה. אתה מביא לנו הגדרות מהאקדמיה, תביא משהו פשוט שכולם יכולים להבין.
תלמיד: חיבור?
חיבור. אתה רוצה להרגיש את הבורא בזה שאתה מבטל את עצמך, זאת עבודת העוּבר. והבורא מצידו מכניס אותך לתוכו, לתוך הרחם, את זה הבורא עושה, מביא טיפת זרע בתוך הרחם, בתוך עצמו, וכאן האדם צריך רק לבטל את עצמו עוד ועוד, ואז בהתאם לביטול שלו פועלים עליו כוחות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה בדרגה ראשונה. ואחר כך שוב נפש, רוח, נשמה, וכך עוד ועוד, כל ירחי הלידה, כל הימים והלילות. אמנם אין עדיין לעובר ימים ולילות במושגים שלנו, אבל אלה כל אותם השלבים שהוא צריך לעבור כדי לגדול.
ואז הוא גדל עוד ועוד. במה? בזה שמעוררים בו רצון אגואיסטי יותר ויותר והוא מרגיש שהוא מנוגד לבורא, לרחם, כי הרחם כולו להשפיע והוא נמצא בתוך הרחם כולו לקבל, והוא רק מבקש מהרחם, מהבורא, מהעליון שיבטל את הרצון לקבל שלו כדי שיוכל לגדול כעוּבר בתוך הרחם, ואז הוא מתחיל לגדול. ואז הוא גם מתחיל להרגיש באותו רצון שמתחיל להתפתח בו עוד קצת ועוד קצת, הוא מתחיל להרגיש בתוך הרצון הזה שהוא נמצא בתוך הרחם, וברצון הזה הוא נעשה מחובר עם העליון שלו ומתחיל להרגיש את העליון שלו. כך אנחנו צריכים להתחיל להתקדם. זה יקרה.
שאלה: האם החיבור הוא התחלה של ניסוי באהבה? הוא מכשיר שנותן לי גישה להתנסויות ולתיקונים שמאפשרים לי לאהוב את החברים מעל כל ההפרעות ולהפוך לטיפת הזרע הזו?
כשאנחנו נמצאים בתוך העליון, ככול שכל אחד מאיתנו מבטל את האגו ומוכן להתחבר עם החברים, במידה הזאת אנחנו מגלים, מרגישים שאנחנו נמצאים כעובר בתוך העליון, ואז אנחנו מתחילים להרגיש איך העליון, הרחם, בעצם כל היקום שלנו, כל הטבע שאנחנו מרגישים שכולו מורגש בנו כרחם, איך זה משפיע עלינו ואיך אנחנו יכולים להזדהות עם כל הטבע שזה הבורא, "א-להים" בגימטריה "הטבע". ואז בצורה כזאת אנחנו גם מתקרבים בינינו עוד קצת ועוד קצת, וגם דרך החיבור הזה בינינו אנחנו מתחילים להרגיש את הכוחות שפועלים עלינו שהם הבורא, וכך אנחנו גדלים. זה מה שקורה לנו.
שאלה: האם המלחמה על ביטול עצמי היא כשאנחנו מחפשים את הקו האמצעי ועולים מעל ההתנגדות, מעל הניגוד?
כן, בכל מצב שאנחנו נמצאים בדרך אנחנו צריכים לדאוג לחיבור בינינו, כי החיבור הוא התקדמות, הוא הליכה קדימה. לכן אם אנחנו מתנגדים לכל כוחות הפירוד ורוכשים ומבקשים, מתפללים לכוחות החיבור, זאת בעצם העבודה שלנו לקראת התיקון. ובדרך לתיקון אנחנו נגלה עוד ועוד מצבים רוחניים שלנו. אנחנו נגלה עד כמה אנחנו בכל זאת מחוברים עם ההפרעות בינינו, שיש בינינו מלא מלא הפרעות, אבל בכל זאת יש גם את כוחות החיבור.
ואחר כך אנחנו נראה שכוחות החיבור וכוחות הפירוד האלה יכולים לעבוד בצורה הדדית, כמו פלוס ומינוס במערכת, ואנחנו נראה עד כמה אנחנו מתקיימים על ידי זה. גם הגוף הגשמי שלנו עובד עם מערכות הפוכות, מנוגדות זו לזו, אבל אנחנו קיימים דווקא בזכות זה. כי זה נובע מתוך זה שהבורא הוא אחד, אבל הנברא, העולם שהבורא ברא, חייב להיות קשור משני כוחות, זה מה שאנחנו מגלים.
שאלה: יש כזאת הרגשה שהתפילה הנכונה שהבורא רוצה לשמוע כבר נמצאת בתוכנו, רק שאנחנו מחפשים אותה אולי במקום לא נכון, משהו חסר לנו. אני לא רוצה לבקש עבור עצמי, אני רוצה לבקש ולדאוג לחברים שלי, האם תוכל לתת לנו כיוון איך להתקרב לתפילה הנכונה הזאת?
זה רק בתנאי שתדברו על זה ביניכם ותעשו את זה ביחד, "איש את רעהו יעזורו". לא לעבוד כל אחד בעצמו לאחר ששמע ממני בשיעור כמה מילים ואחר כך לעשות את זה בשקט, תהיו קצת יותר גלויים זה לזה, ואז זה יעזור לכם.
שאלה: האם ההתקדמות הזאת בקו האמצע, כשאנחנו משתמשים בקו ימין וקו שמאל, מתבצעת הרבה פעמים ביום או שהיא מתבצעת בשינוי מצב שאנחנו צריכים עוד להגיע אליו עם העבודה וזה קורה לאחר הרבה זמן?
זה קורה כשצריך. אנחנו צריכים לקבל שכל המצבים האלה מביאים אותנו למטרה, ומה שאנחנו מרגישים בתוכנו מגיע ישירות מהבורא, ואנחנו צריכים לקבל את זה כסיוע לתיקון.
שאלה: האם הקו האמצעי הוא תוצאה של התפילות שלנו?
הוא כולל גם את התפילות. בסופו של דבר אנחנו מרגישים את הפעולה מצד הבורא, את התגובה מצדנו, ואת התוצאה משניהם.
שאלה: אני מקווה שהשאלה שלי לא קשורה לדין אלא לתיקון. לפי עשרת הדיברות אסור לנו להשתחוות לאלים זרים. אם חבר בקבוצה עוזב את הדרך הרוחנית ומתחיל להשתחוות למדע, אומנות, ספורט וכל מיני עיסוקים אגואיסטים של העולם הזה, האם בזה הוא מעביר את כל העולם מכף זכות לכף חובה, או שעל ידי החיבור שלנו בקבוצות אנחנו מנטרלים את ההשפעה השלילית של נפילת החבר בתוך האגו?
חבר שיורד מהלימוד שלנו כדי להתעסק בדברים גשמיים לא מפריע לנו, זאת לא עבודה זרה. לכן אין לנו מה לדבר על זה, שיעסוק בזה, אחר כך אם ירצה לחזור יוכל לחזור, בזה הוא לא מזיק לנו. מה שאין כן הצורה שלך קצת מדאיגה אותי, כאן יכולה להיות גם סוג של עבודה זרה. תחשוב על זה.
שאלה: הסברת בתחילת השיעור שצריכים להגיע למצב של לב אחד. אם אנחנו נמצאים בפעולת חיבור ומרגישים שהשגנו רמת חיבור מיוחדת, האם זה עובר אוטומטית לכלל העשיריות או שצריכים לעשות איזו פעולה אקטיבית כדי שזה יקרה?
פעולה אקטיבית מצידנו היא רק חיבור, רק התקרבות, אין לנו עוד מה לענות, אין לנו עוד מה לעשות.
תלמיד: איך לגרום שזה יעבור הלאה לחברים ולא יישאר אצלנו?
דברו ביניכם, תעשו אסיפה, תקראו משהו, תהיו קצת יותר אקטיביים בתוך העשירייה.
תלמיד: ואז זה יעבור אוטומטית לשאר החברה?
כן.
שאלה: לפעמים נראה שאם לא הייתה איזו הפרעה גשמית אז יכולתי להתקדם. האם זה מותרות?
לא מותרות. כל ההפרעות שנראות לנו אלה לא הפרעות אלא דווקא עזרה כדי שנתקדם.
שאלה: ביחס למעבר מעולם לעולם. מה זה נקרא להיות תחת כוחות של השפעה?
כוחות ההתפתחות של הבורא שאנחנו נמצאים.
תלמיד: אבל מה קורה עם כל כוחות הקבלה?
גם כוחות הקבלה מתפתחים מזה.
תלמיד: אז מה השוני בין העולמות אם עדיין יש כוחות קבלה שם?
כל המציאות בנויה מתוך זה שיש כוח קבלה. אין דבר כזה שכח קבלה נעלם חס ושלום, לא. הכול נבנה בכל זאת על רצון לקבל ובתוך הרצון לקבל. רק באיזו מידה הרצון לקבל סופג לתוכו את תכונות ההשפעה.
תלמיד: אם הכול רצון לקבל, אז ביחס למציאות הרוחנית מה זה נקרא שאתה מוסיף עכשיו כוחות של השפעה על הרצון לקבל, מה משתנה?
הרצון להשפיע זה הבורא עצמו. עליו אנחנו לא יכולים לדבר בכלל, אין לנו מילים על הרצון להשפיע. רק אם הרצון להשפיע מתגלה על פני, בתוך, ליד משהו עם הרצון לקבל אז אנחנו מרגישים את ההשפעות של הרצון להשפיע בתוך הרצון לקבל ועל זה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על גילוי הבורא בתוך הנברא, רצון להשפיע שמתגלה בתוך הרצון לקבל.
תלמיד: במצב הנוכחי ברור לי איך הרצון לקבל פועל. מה התוספת של הרצון להשפיע בתוך הרצון לקבל, מה יהיה השוני באיך הוא פועל?
שני הרצונות האלה פועלים כאחד. הרצון לקבל גם רוצה לקבל את צורת ההשפעה, זה נקרא להשפיע על מנת להשפיע, או אפילו לקבל על מנת להשפיע. אנחנו רואים שהרצון לקבל מגלה את הבורא. הרצון להשפיע בעצמו אם אין לו על מה להשפיע הוא לא נראה, הוא לא מגולה, הוא נסתר, אלא במידה שבא הנברא ומוסר את עצמו לגילוי הבורא, שהבורא - הרצון להשפיע - יכול להתגלות בתוך הרצון לקבל של הנברא, לפי זה אנחנו אומרים שהבורא קיים. לפני זה אנחנו לא יכולים לדבר על זה שהוא קיים.
תלמיד: האם יש עדיין קבלה בכלי?
יש עדיין קבלה בכלי, ודאי שכן. אנחנו לא מדברים על כלי שאין בו כוח קבלה.
תלמיד: התוספת הזאת, אם יש קבלה ועכשיו יש גם כוח השפעה שפועל בתוך הכלי.
אז אנחנו מדברים על כוח השפעה שמתגלה בכוח קבלה.
תלמיד: ומה אז משתנה?
מתגלה כלפי כוח הקבלה שזה היסוד של הנברא - כוח השפעה שזו תכונת הבורא, ואז אנחנו מדברים על השילוב של בורא ונברא. איך הנברא מגלה את הבורא, איך הבורא מתגלה בתוך הנברא.
תלמיד: מה ההבדלים בין העולמות? בשניהם יש קבלה בסופו של דבר, אבל בעולם הרוחני התוספת שמקבלים - אתה מקבל בכלים אחרים?
אני מקבל בכלים דקבלה שמסוגלים לספוג, לקלוט את כוח ההשפעה.
תלמיד: כאילו הפעולות הן אותן פעולות, הכול אותו דבר.
ככל שיכול לקבל בעל מנת להשפיע זה כוח ההשפעה שיש מצד הנברא כלפי הבורא. הוא עובד עם כלים דקבלה שלו כדי להשפיע לבעל הבית. הוא חייב לקבל את הכיבוד, אבל לטובת הבעל הבית.
תלמיד: זאת אומרת, אם הכלי לא עונה על התנאי שאני מקבל לטובת בעל הבית, אז הוא לא מקבל?
אז הוא עדיין לא כלי.
שאלה: בתחילת המאמר הרב"ש אומר שאני צריך להאמין שכל מה שאני עושה, הוא כדי להביא נחת רוח לבורא. אבל מהם התנאים כדי שאני אגיע לאמונה שכל מה שאני עושה זה להביא נחת רוח לבורא?
נחת רוח לבורא אתה יכול לעשות במידה שאתה דומה לו. היינו, גם משפיע לזולת, לאחרים, או לבורא עצמו. בזה אתה עושה נחת רוח. הבורא לא זקוק לשום דבר. אם אתה רוצה להידמות לו, להתאים את עצמך אליו, להיות כמוהו, בזה אתה מבצע נחת רוח.
שאלה: האם יכול להיות שהבורא גורם לנו לירידות, כדי שאנחנו נפסיק לאחוז בו, כמו ילד קטן שאוחז בהורים שלו כאילו?
הוא גורם לנו שאנחנו נרגיש ריחוק ממנו, על מנת שאנחנו נאחוז בו עוד יותר. יש עניין של לאחוז כמו ילד קטן שרוצה לקבל. ויש עניין לאחוז בעליון כדי להשפיע. זאת אומרת - דבקות. דבקות צריכה להיות ככל שאני דומה להשפעת העליון אלי, ורוצה להשפיע בחזרה לו. אז הילד הקטן נמצא בידיים של אמא, ודבוק אליה. והגדול רוצה להיות בחיבוק עם העליון, כדי להשפיע כל כולו לעליון. זה ההבדל. זאת אומרת, הכול תלוי בכוונה.
שאלה: האמונה שאדם עושה נחת רוח לבורא, זאת אמונה שבאה לפני המעשה או אחרי המעשה? זאת אומרת, היא באה להנחות אותי או לתת הרגשה אחרי שעשיתי?
אני לא מבין למה אתה אומר שאמונה עושה נחת רוח לבורא. אמונה היא כוח פנימי בתוך הנברא.
תלמיד: כתוב שאדם צריך להאמין שהוא עושה נחת רוח לבורא?
יש אמונה ויש עשיית נחת רוח לבורא, זה לא אותו דבר.
תלמיד: כתוב שאדם צריך להאמין שהוא אדם עושה נחת לבורא. אם אני מאמין שאני עושה נחת רוח לבורא, האם זה בא להנחות אותי לפני שאני עושה, זאת אומרת, שאני אבחר במעשה שעושה נחת רוח או שאני עשיתי מעשה ואני מרגיש שאני עושה מעשה שעושה נחת רוח? האם יש בזה תיקון או שזה רק לאחר מעשה?
זה המעשה עצמו.
שאלה: מה זאת אומרת שהמעשה עצמו זה עניין של נחת רוח? אם יש פעולה, אם אדם עושה משהו בלי שיש לו כוונה מראש שהפעולה, המעשה או הרצון יעשה נחת רוח לבורא, האם הוא יכול רטרואקטיבית אחר כך לעשות נחת רוח? נניח ועשיתי מעשה של חיבור, אבל שכחתי לייחד זאת על מנת לעשות נחת רוח לבורא?
אם עשית, גמרנו.
תלמיד: אז מה דינו של המעשה הזה, מה התועלת שבו?
רק אם הצלחת לצרף כוונה למעשה, זה קורה. זה מה שקרה, זה מה שפעל.
תלמיד: זאת אומרת, השפיץ של כל העבודה שלנו זה לייצב כוונה לפני כל פעולה ופעולה, לפני כל מעשה?
כן, זה נקרא ברכה.
שאלה: אמרת שצריך להשתדל להיפרד מעצמי ולהידבק בבורא. מה זה להידבק בבורא?
עשיית נחת רוח לעליון.
תלמיד: זאת כוונה?
ודאי שזה צריך להיות בכוונה, במעשה, בכל מה שאפשר, לאותו עליון שמנהל אותך, מחזיק אות, ומקיים את כול החיים שלך ככל שאתה מגלה אותו.
שאלה: מה זה אומר לקשור את הרצון לקבל שלי לקו הנכון?
שאני צריך לאתר, לברר בדיוק למה אני שייך, לימין או לשמאל, לקו השפעה או לקו קבלה, וכך לעבוד.
שאלה: איך אפשר להאמין בזמן שאנחנו משרתים את המלך שכל הפעולות שלנו באמת עושות לו נחת רוח?
אני מאמין שבזה שאני עושה פעולות דרך החברים, אני מגיע בפעולות האלה לבורא.
שאלה: האם העבודה בקו שמאל וקו ימין שייכת לרגש או לשכל או לשניהם?
גם בשמאל וגם בימין, יש לנו גם רגש וגם שכל.
שאלה: מה זה אומר להיות קשור לחברים ודרכם לבורא?
אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שהחיבור בין החברים כולל בתוכו גם את הבורא. הבורא נמצא בתוך, במרכז החיבור של החברים ואנחנו רוצים להתחבר עם החברים כדי להגיע בזה לאיחוד עם הבורא.
שאלה: האם העביות זה כוח שמתגלה כבר בתוך ההשפעה?
כן, בלקבל על מנת להשפיע.
תלמידה: האם משתמשים בכוח הזה לעלות מעל להתנגדות?
משתמשים בכוח הזה כדי לעלות למעלה מההתנגדות, ולהשפיע עוד יותר, גם עם הרצון לקבל.
שאלה: יש הרגשה שאנחנו מנסים למשוך את הרגשת הבורא לעצמנו. האם מה שחסר לנו זה לשחרר את הרצון הזה לטובת החברים?
לא, צריכים לעבוד יחד. לפעמים אנחנו כך אומרים, שאנחנו כביכול מכוונים אהבת הבורא לחברים. אבל בעצם אנחנו צריכים להשתדל להיות יחד, ולמשוך תשומת לב שלו אלינו לכולנו.
שאלה: מה היא עבודה זרה, מה מציל אותנו ממנה?
עבודה זרה היא שאנחנו רוצים לעשות כל מיני פעולות לטובתנו, לעצמנו. וזה נקרא עבודה זרה. ועבודה רוחנית, נקיה, היא שאנחנו מבקשים לטובת הזולת.
שאלה: בנוגע להכבדות הגדלות וההפרעות שהבורא מעמיד בדרכנו, איך להפוך את הכאב שהם גורמים לנו לשמחה?
במידה שאנחנו מחוברים, אז הכאב הופך להיות לשמחה.
שאלה: מה ההבדל בין אחוריים לפנים, האם לשניהם יש טעם עפר?
לא. במידה ש אחוריים הופכים להיות לפנים, אז טעם עפר נעלם, ויש דווקא טעם טוב, של כל הנרנח"י.
שאלה: האם להיות דבוק בבורא, זה להשתוקק לכמה שיותר השפעה לחברות בכל רגע?
כן.
שאלה: קודם אמרת, תהיו קצת יותר גלויים זה לזה. מה זה אומר, מה אנחנו צריכים לגלות אחד לשני יותר?
את הלב.
שאלה: לפעמים קשה לנו לאהוב את החברים שלנו. האם זה בגלל שאנחנו לא אוהבים את עצמנו בצורה נכונה?
כן. כשאתם לא אוהבים את עצמכם בצורה נכונה, אז אתם לא אוהבים את הזולת. כי אם הייתם יכולים לאהוב נכון זה את זה, אז הייתם מבינים שביטוי לאהבה הזאת היא דווקא באהבת הזולת.
שאלה: הבורא מעורר את האור ואת החושך, אז כשאנחנו מגלים את החושך ומגלים את הרע, אנחנו לא מרגישים שזה מגיע ממנו. למה הוא לא מראה לנו את זה?
אם תגיעו לבורא, אז תשאלו ותקבלו תשובה. הוא עושה הכול כדי לתת לנו התקדמות הכי נכונה, בטוחה, למצבנו. ויותר מזה הוא לא פותח, כדי שאנחנו נתבלבל.
שאלה: איך מייצבים חיבור אם אנחנו נמצאים במצבים?
אם אנחנו נמצאים במצבים שונים, איך אנחנו מייצבים את החיבור? כל הזמן רוצים חיבור על פני מצבים שמשתנים. אין ברוחניות משהו שקיים ולא משתנה. כל הזמן ישנם שינויים, כל הזמן.
שאלה: אמרת שאדם צריך להשפיע את כל כולו לבורא. במה הוא משפיע לבורא?
בזה שהוא מבטל את האגו שלו ורוצה להתחבר עם הזולת. זאת אומרת הבורא קלקל את העולם, הוא שבר את הכלי הכללי של אדם הראשון והאדם רוצה לתקן את השבירה, להביא את הכלי שוב לחיבור.
תלמיד: בעצם הוא הופך להיות שותף של הבורא, זו המטרה?
כן.
קריין: קטע 49, מסמך אמונה למעלה מהדעת. כותב רב"ש.
"לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה.
אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואמו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע להמטרה.
ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בעניני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".
ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת "אביו ואמו", כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד."
(הרב"ש. מאמר 23 "על משכבי בלילות" 1985)
(סוף השיעור)