שיעור בוקר 24.10.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 517,

ד. "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה"

קריין: "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 517, מאמר ד', "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה".

אנחנו עכשיו נקרא ונדבר על סיבת הכבדות ונלמד מאיפה באה הכבדות. ודאי שהכבדות באה מהבורא שכל פעם פותח לנו יותר ויותר את הרצון לקבל שלנו ואז כל אחד מרגיש שיש לפניו איזה מחסום מדרגת כבדות חדשה.

אבל יחד עם זה, אנחנו מרגישים את זה בזמן האחרון יותר וגם אתמול זה עבר במקצת על כולם, שישנה כבדות כללית בכלי הכללי שלנו בכל העולם, בכל הקבוצות שלנו וזה כבר תוצאה יפה מאוד מזה שאנחנו מתחברים יותר ויותר.

זאת אומרת, להרגשת הכבדות יש סיבה פרטית של כל אחד ואחד, לפי כמה שהוא מתקדם וקבוצתית לפי כמה שהקבוצה מתקדמת, והקבוצה הכללית שלנו בני ברוך גם היא מתקדמת ואז יש לה עליות וירידות.

ולכן אם אפשר אנחנו צריכים להבדיל, אבל אם אי אפשר, אז לפחות שאנחנו נדע שכמה שנתקדם, יהיו לנו עוד יותר ויותר הכבדות התלויות בהתקשרות בינינו וכמה שאנחנו מתקשרים יותר, אז יהיה לנו יותר עליות ויותר ירידות, לפי גובה העליות ולפי עומק הירידות ואז נצטרך ללמוד איך אנחנו עושים את זה.

עדיין לא דיברנו על זה, עדיין אנחנו עוד לא הגענו לזה, אבל בואו נגיד שבימים האחרונים זה מתחיל להיות כבר מורגש יותר ויותר, לכן לא להיבהל מזה שאנחנו נמצאים באיזו מרה שחורה ואיזה יחס כזה בינינו, כשכולם נמצאים כמו בספינה אחת, שאו שהיא עולה על הגל הגבוה, או שהיא נופלת לעומק בין הגלים וכך אנחנו נצטרך להתמודד עם זה. והעיקר להחזיק זה את זה גם בזמן העליות וגם בזמן הירידות.

נלמד את הדברים האלה, כי זה בעצם בונה אותנו ככלי אחד ואז בין החיבורים שלנו גם בעליות וגם בירידות אנחנו נתחיל לגלות את הבורא, שהוא הסיבה גם לזה וגם לזה.

אמרתי כך כדי שתדעו שלפעמים כדאי לחשוב על המצבים שלנו, עד כמה הם כוללים ושייכים לכולם, לכל החברים שלנו.

ד. מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה

שמעתי י"ב שבט תש"ד

"צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו, שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה', היא רק סיבה פשוטה והיא נקראת חסרון האמונה. זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'. זה גורם לו הכבידות.

מה שאין כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו "כנר בפני אבוקה", בלי שום דעת ושכל. אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה.

לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'.

וצריכים לדעת, שאין הבדל בין הארה קטנה לגדולה, מה שהאדם משיג. היות, שבאור אין שום שינוי, אלא כל השינויים הוא בהכלים המקבלים את השפע, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי". לכן, אם הוא מסוגל להגדיל את הכלים, בשיעור זה הוא מגדיל את ההארה.

אולם השאלה היא, במה האדם יכול להגדיל את הכלים. התשובה היא, בשיעור שנותן שבח והודיה לה', על זה שה' קירב אותו אליו, שירגיש אותו קצת. ויחשוב על החשיבות שבדבר, היינו שהוא זכה שיהיה לו קצת קשר עם הבורא. וכפי שיעור החשיבות שיצייר לעצמו, בשיעור זה תגדיל אצלו את ההארה.

והאדם צריך לדעת, שאף פעם הוא לא יבוא לדעת את שיעור האמיתי של החשיבות של הקשר בין אדם להבורא. כי אין ביד האדם להעריך את מדת ערכה האמיתי. אלא כפי שיעור שהאדם מעריך אותה, בשיעור זה הוא משיג את מעלתה וחשיבותה. ויש בזה סגולה, שעל ידי זה הוא יכול לזכות, שההארה זו תשאר אצלו בקביעות."

שאלה: האם המסך שלנו הוא עשוי מהחשיבות של הבורא, או מהאמונה למעלה מהדעת?

ומאיפה תבוא האמונה למעלה מהדעת? רק מחשיבות הבורא. הכול תלוי בחשיבות. עכשיו חשוב לי הרצון לקבל שלי, הגוף שלי, ואני נשאר במנוחה וכמה שפחות אני משקיע וכמה שיותר אני מרוויח. ומרוויח הכוונה זה לא כסף, זה מנוחה, תענוגים קטנים למיניהם, מה שהגוף דורש. ואני בצורה אוטומטית, אינסטינקטיבית, אפשר כך להגיד, כל הזמן דואג לזה.

אז השאלה, עד כמה אני עושה על זה צמצום ומתחיל לחשוב על החשיבות של הקבוצה, חשיבות של הבורא שבתוך הקבוצה, ואז בהתאם לזה אני כבר מעלה את עצמי לערכים רוחניים.

שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש את הבורא לפני שביטלנו את עצמנו?

אנחנו לא יכולים לבטל את עצמנו אלא כלפי משהו. עכשיו אנחנו מבוטלים כלפי האגו שלנו. מה שהאגו שלנו רוצה, כך אנחנו מקיימים ואפילו לא מודעים שזה הוא ששולט בנו. כי בינתיים אין כנגדו עוד משהו, שאנחנו יכולים לראות שיש עוד שליטה ואז כלפי שליטה אחת אנחנו מבטלים את עצמנו לשליטה השנייה. אין.

אם היינו רואים שיש שליטה אחת ויש שליטה שנייה, שהאגו שלנו מצד שמאל והבורא מצד ימין, אז היינו כבר נמצאים באיזו בחירה, אבל ככה אנחנו ללא בחירה. האגו שלנו פועל בנו בלי לשאול, בלי להזדהות, בלי שום דבר, אלא פועל וזהו.

כשאני מגיע לקבוצה ואני שומע מה אני צריך לעשות מעצות המקובלים, אז יוצא שאני משתדל כמה שאפשר יותר ויותר לבטל את עצמי כלפיהם. ודאי שזה לא הולך בקלות ובכלל לא נראה לי שזה הולך, אבל בכל זאת השפעת החברים עלי ודרכם על עצמי, מביאה אותי למצב שאיכשהו אני זז. אני מתחיל יותר להבין, יותר להרגיש מה כתוב במאמרים וכך אני מתקדם.

בכל זאת אני מתחיל לשמוע על זה שישנה עוד שליטה חוץ מהטבע שלי, שזה הכוח העליון, ואיך אני יכול לעמוד נגד הכוח העליון הזה, מה אני אעשה? וכך אנחנו מתקדמים.

זאת אומרת, העיקר בשבילנו זה בכל זאת להעמיד זה נגד זה, את היצר הטוב כנגד היצר הרע. והבורא רוצה שאנחנו נעשה את זה, כמו שכתוב, לעולם האדם יעמיד את עצמו בין היצר הטוב ליצר הרע ויעשה מלחמה וכן הלאה. כי רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לבחור את הדרך ולנווט את עצמנו, לתת לבורא לנהל את המאבק וכך להתקדם.

לכן כל הבעיה היא בקבוצות, בעשיריות, להזכיר זה לזה בין החברים, שאנחנו צריכים להעמיד כנגד המצבים האגואיסטיים שיש בינינו, את כוח הבורא. זאת אומרת למשוך אותו שיהיה בינינו ולהעדיף אותו כל פעם כמה שאפשר על פני כוחות הפירוד, כוחות האגו. ואם כל אחד משתדל לעשות את הבחירה הזאת ולנהל את המאבק הזה, אז אנחנו יחסית יכולים מהר להצליח.

מה שעשינו עד כה, סידרנו את עצמנו בעשיריות, קיבלנו מאמרים, זאת אומרת מילוי טכני בתוכנו. ועכשיו העיקר בשבילנו זה התקרבות בפועל, בפנימיות בין כל אחד ואחד, שנרגיש כמה אנחנו מתקרבים בלבבות, ושם בפנים כשאנחנו נמצאים באיחוד בינינו, לפי עוצמת האיחוד מתגלה הבורא.

שאלה: בפסקה הראשונה במאמר אנחנו רואים שסיבת הכבדות היא חסרון האמונה. איך אותה כבדות שכולנו הרגשנו אתמול שונה מכבדות רגילה שכל אחד מאיתנו נושא? אני מבין שגם לפני שבוע לא הרגשתי ממש את מציאות הבורא, וגם לא אתמול, אבל כבדות כן הייתה ברמה גבוהה יותר.

כמו שאמרתי, הרגשנו אתמול שכולנו, כולנו זה יחסית, כל אחד ואחד במידה שהוא משותף עם הקבוצה הכללית, נמצאים באיזו הכבדת הלב, וההכבדה הזאת היא הכבדה כללית. לכן מצד אחד זה מאוד קשה וכביכול משתק אותנו, ומצד שני זה מאוד משמח כי זה מחבר אותנו. לכן אנחנו צריכים לפי זה להשתדל לדבר על כמה אנחנו קשורים יחד ועד כמה אנחנו יכולים לגרום לעלייה משותפת, שזה כבר דבר גדול. גם החיבור האגואיסטי בינינו כשאנחנו מרגישים נפילה כללית, גם הוא רוחניות, רק עדיין הרוחניות הזאת היא כביכול בצורה שלילית, חלק אחד, פן אחד מהרוחניות. עכשיו אנחנו צריכים להגיע לצד השני, שכולנו מתחברים בינינו בהודיה ובהשתוקקות לבורא אחד לכולם, ורוצים בקשר בינינו לגלות אותו כדי לגרום לו מזה נחת רוח. זה יקרה.

תלמיד: בסוף המאמר בעל הסולם אומר שאין דרך להעריך את החשיבות האמיתית של הבורא, מלבד כאשר תגיע סגולה. והוא מוסיף, שהסגולה מגיעה במידת החשיבות.

כן, ודאי. אנחנו צריכים כלי כדי לגלות את הדברים. גם בעולם שלנו, לפי מה אני מבין דברים ומרגיש אותם, על ידי מה אני מקרב אותם אלי? לפי החשיבות שיש לי לאותם הדברים. במילים אחרות הכול תלוי ברצון. חשיבות זה רצון. ככול שיש לי רצון לזה, ככל שאני נמשך לזה, רוצה להתקרב לזה, כך הרצון שלי פועל ומקרב אלי את התופעות האלה.

שאלה: בפסקה הראשונה הוא כותב "שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, ורק הוא כאילו נעדר עכשיו מהעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה'". אתה יכול להסביר את זה?

אני לא יכול להסביר את זה כל כך, כי זה עניין של הרגשה, כך אדם מרגיש. כמו שאנחנו מרגישים גם בצורות אחרות של ירידה. סתם ירידה, כשאני מרגיש שאני מנותק מכולם ולא אכפת לי מכולם ואני לא רוצה אפילו להיות מחובר לכולם, אני רואה את המצב שלי כזה שאני לבד, ואני כאילו סגור באיזה תא, זה המצב.

כאן הוא מדבר על דבר מאוד יפה. "צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו," שזה בעצם התנאי להיכנס לחיבור עם הבורא, מזה זה מתחיל, "שהאדם בא לידי מצב," שאם הוא רוצה שכך זה יהיה, "כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה'," בסדר, אני רוצה להגיע למצב הזה שבאמת אני מנותק מהכול, רק רוצה להתבטל לה'. אני רוצה לתאר לעצמי מציאות כזאת, שלא חשובה לי לא המשפחה ולא העולם ולא כלום, כביכול אני מת פיזית, ואז אני רוצה רק להתבטל לה'. לא שאני הולך לבקש ולקבל ממנו משהו, אלא פשוט זאת צורת הביטול, אין לי לזה שום כוונה אחרת חוץ מלהתבטל. כי אם אני מגיע לביטול, שאני אפס לגמרי, זה בשבילי יהיה המצב הרצוי. אם אני נמשך למצב כזה אז אני מרגיש כבדות גדולה, "היא רק סיבה פשוטה והיא נקראת חסרון האמונה." מה זאת אומרת חיסרון באמונה? חיסרון בהרגשת הבורא. "זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל," "לא רואה" הכוונה היא שלא מרגיש, זה לא ממלא לו איזה כוחות, תכונות, כלים, כך שהוא יכול לבצע את הפעולה הזאת, להמשך לבורא, "היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'. זה גורם לו הכבידות."

"מה שאין כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש," לבורא, "ולהכלל בו "כנר בפני אבוקה", בלי שום דעת ושכל." זאת אומרת, אם הבורא מאיר אז האדם לגמרי מבוטל, והוא לא חושב כבר על שום דבר, רק יותר ויותר להידבק בבורא, "אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה.

לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". שאין כוח אחר, רק לזה הוא נמשך ורק לזה הוא צריך להידבק, וחוץ מזה לא קיים כלום. ואז הוא מוכן להתבטל, "אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה."

השאלה, אם זה בא מהבורא, אם הבורא פותח לי כך את המצב, מה עלי לעשות? במה אני יכול להכין את המצב הזה? והוא ממשיך. "לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה'," אני צריך להתאמץ להרגיש את הבורא, את כוח ההשפעה, "היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו"." שרק כוח ההשפעה, כוח החיבור ממלא את כל המציאות. "וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה," בחיפוש הזה, שהבורא ממלא את כל המציאות, "היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים." רק לרוץ אחרי גילוי הבורא. הכוונה היא שכוח ההשפעה והאהבה ממלא את כל המציאות. ולפי מה הוא יכול לזהות את זה? לפי השתוות הצורה, שאותה הוא מפעיל בקבוצה שלו, אין איפה יותר. "וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים." אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מזה "ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו." אחר "אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה'," הרגשת הבורא "ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'." שירגיש את הבורא. אבל איך אפשר להרגיש? לפי מה שאדם מפתח מתוכו כלים דהשפעה, אז הוא יכול לזהות לפי השתוות הצורה את הבורא, כי הבורא הוא המשפיע.

כאן הוא ממשיך הלאה להסביר.

שאלה: מהו הקשר אל הבורא שעליו אנחנו יכולים להודות?

מהו הקשר בינינו לבורא שעליו אנחנו צריכים להודות לו? על הקשר שישנו ביני לחברים, שזו גם העבודה שלו, כי אנחנו אגואיסטים כאלה שלא יכולים לראות. את זה אפשר לראות לפי הילדים, תראו את הילדים הקטנים, בני שנה אולי שנתיים, הם לא יכולים לשחק זה עם זה, אנחנו מושיבים אותם יחד, רוצים שהם ישחקו, הם לא יכולים לשחק זה עם זה. בכל אחד ישנו האגו הקטן שלו, הסגור בתוך עצמו והוא משחק לבד. לתת לשני לקבל מהשני, אין לו את זה בטבע. אחר כך הוא מתחיל להרגיש שאפשר לשחק עם האחרים ומזה יש לו עניין, אפילו יותר, הוא לא רוצה לשבת בבית לבד, הוא רץ לאיזה מגרש משחקים עם הילדים ומשחק איתם. כך אנחנו מתפתחים.

אנחנו נמצאים בינתיים במצב שכל אחד נמצא בתוך עצמו, קשה לנו להיות בחיבור עם האחרים, אנחנו צריכים בכוח לעשות כל מיני פעולות, כאילו שהמקובלים מחייבים אותנו לשחק זה עם זה, ואנחנו כל פעם בכל זאת משתדלים לברוח כל אחד אל תוך עצמו. לאט לאט אנחנו נגיע למצב שנבין שהעבודה הרוחנית היא באמת רק בינינו, רק ביחד.

זה ממש כמו אל הילדים, הוא כבר לא רוצה לשבת בבית, הוא רץ לחצר, רץ לאיזה פארק, למגרש משחקים כי שם הוא עם האחרים, עם זה יש לו עניין, ואם הוא לבד עם עצמו, משעמם לו. זה עניין של גיל, כל עוד זה גיל קטנות הוא נמצא במשחקים לבד וזה מספיק לו לא רוצה שום דבר, לא לתת, לקבל מהאחרים הוא מסוגל אולי, אבל לתת אף פעם. זאת אומרת, המשחק הוא בכל זאת משהו הדדי. רק אחר כך מגיל 5, 6 וכן הלאה, הוא מתחיל כבר להיות בעניינים של קח ותן, תן וקח.

כך אנחנו גם ברוחניות, אנחנו עוברים את כל התהליך הזה רק בעניין הרוחני, בלמעלה מהאגו שלנו. אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר לפתח את עצמנו לקשר רוחני בינינו, נותנים ומקבלים זה מזה, כמו שכתוב על ידי המקובלים, לכו ותתעסקו זה עם זה¹, בזה אנחנו נתחיל לשלב את הכלים שלנו, הרצון לקבל שלי והרצון להשפיע שלי איכשהו יגדל כלפי החבר, והוא כלפיי, כך אנחנו מתחילים להתחבר בינינו, מתחילים להכשיר את הכלים שלנו לתפיסה רוחנית.

אתם רואים מה ההבדל בין חברה של בני אדם, לבין חיות או נמלים. אצל הנמלים ישנה השתתפות שלמה, מלאה על ידי הטבע, איך הן מחפשות ומביאות לבית המשותף שלהן את הכול בלי לחשוב אלא פשוט לבצע ולבצע, הטבע שולט עליהן. אצל חיות אחרות אין קשר ביניהן, לפעמים אם הן חיות ליד בני אדם, הן מקבלות התרשמות מבני אדם, אבל זה במקרים נדירים.

אצל בני האדם, בכל זאת אנחנו צריכים זה את זה, הטבע מעמיד אותנו בצורה כזו שאנחנו צריכים להחליף דברים זה עם זה, "להתפרנס", מה שנקרא, זה מזה, וכך אנחנו מתפתחים. ההתפתחות הרוחנית, אנחנו צריכים ללמוד מאיפה היא באה, לאט לאט מתוך הטבע שלנו מתפתחת גם ההתפתחות הרוחנית. תחשבו על זה.

שאלה: כתוב מספר פעמים "שהוא יזכה באמונת ה'", הכוונה אמונה לה', זה עניין של תרגום, או אמונה בה'? כי אמונה בה' זה נשמע כמו מתחת לדעת.

תראה מה הוא כותב "לפי זה יוצא, עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו" תסמן שזה העיקר "והרגשת הבורא היא נקראת 'אמונה'" הוא אומר את זה. "אלא רק דבר אחד חסר לאדם, היינו בחינת אמונה בה'". שירגיש שכל העולם, "העולם" זה נקרא הכלים שלי, כי בהם אני מרגיש את העולם, שאת כל הכלים שלי אני אכין בתנאים כאלו שבהם יתגלה הבורא, וזה נקרא שאני אהיה "בעל אמונה". וככל שהבורא ממלא לי את הכלים האלו, הכלים שלי, כוח ההשפעה, ממלא לי את הכלים שלי, לפי זה אני גם אהיה כמו הבורא בצורת השפעה. אני עוד לא משפיע אבל אני כבר אהיה בכאלה כלים.

עכשיו מזה שיהיה לנו כוח השפעה, היינו כוח בינה, נצטרך לפתח את עצמנו גם כלפי החכמה, זאת אומרת, "לקבל על מנת להשפיע", לעלות "מבינה" ל"חכמה", לקבל על מנת להשפיע. אלה כבר דרגות אחרות. אז יש לנו דרך "להשפיע על מנת להשפיע", הדרך הזאת נקראת "צדיק שאינו גמור". משיגים את המצב הזה וממשיכים בדרך לקבל על מנת להשפיע זה נקרא "צדיק גמור", כי גם בכלים דקבלה הוא יכול להשפיע. את זה אנחנו לומדים בעיקר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

שאלה: כאן כתוב שהאדם צריך לזכות לאמונת ה', זה מאוד מפחיד אותי כי זה נראה כמו איזה מכשול שאי אפשר להתגבר עליו. מה אני יכול לעשות כדי לזכות באמונת השם?

אתה צריך קודם כל להתבטל כלפי הקבוצה, להשתדל להתחבר איתם, יחד איתם ללמוד מה שאנחנו לומדים. זהו. אין מה לשאול, הכול כתוב, אתה שואל על מה שאנחנו עושים, אז לבטל את כל מה שיש לך נגד החיבור וכבר תתקדם.

שאלה: ישנה פה פסקה בטקסט "בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה' תיכף נפשו כוסף להיבטל ולהתחבר לשורש" מהו ההבדל בין הרצון לקבל לבין הנשמה לבין הנפש, מה בעצם ההבדל בין כל המושגים האלה?

עכשיו אני לא יודע. אני יודע רק דבר אחד, במידה שהבורא מאיר, במידה שאני מרגיש את הבורא, במידה הזו אני מתבטל כלפיו. על כל מיני דרגות ביטול אנחנו נלמד אחר כך, אין לנו עכשיו בינתיים אפשרות למדוד ולשקול אותן.

שאלה: על מה נבנית התפיסה שלנו של גדלות הבורא, על מה אנחנו בונים את החשיבות?

אם אנחנו מתחברים בינינו כדי לבנות כלי לגלות את הבורא, אנחנו יכולים להגיע למצב שכל אחד מבטל את האגו הפרטי שלו ומוכן להתחבר עם החברים, ובחיבור עם החברים אנחנו מייצבים כאלו יחסים שנקראים "יחסי השפעה" על פני הרצון לקבל שלנו. ולפי כמה שאנחנו משתדלים להגיע ליחסי השפעה בינינו, אנחנו מייצבים בזה תנאי שהבורא יכול להתגלות ביחסי השפעה בינינו. התהליך הזה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", ואז הבורא מתגלה בנו, באיזו מידה? שכל אחד מאיתנו מוכן להתבטל כלפי החברים. בינינו אנחנו בסך הכול מתבטלים כלפי הבורא, ואז לפי זה הוא יכול להתלבש בנו, להתגלות בנו. כך אנחנו מגיעים למגע עם הבורא, לחיבור עם הבורא, והבורא ממלא אותנו, לפי הכלל, "הכלי צריך להיות דומה לאור שממלא אותו".

שאלה: כשנוכל לייחס לבורא את הרגשות ואת כל מה שאנחנו חווים בקשר בינינו לבין החברים ונוכל גם להצדיק את הבורא, האם הכרת התודה שלנו הזו לבורא תרחיב לנו את הכלים כדי להרגיש אותו?

ודאי. ככל שאנחנו מתחברים הבורא מתלבש בנו בהתאם לזה, זה מרחיב את הכלים שלנו. יש כאן תהליך מאוד מיוחד כמו שאנחנו לומדים על הפרצוף, שבהזדככות הפרצוף מגיע הפרצוף הבא, אבל גם נלמד בפועל על עצמנו וגם נעבור בלימוד.

העיקר, אני מאוד שמח שהרגשנו בימים האלו איזו מין תחושה כללית של ירידה, התפרקות, איזו נפילה, חוסר כוח, זה טוב מאוד. ישנם כאלו אנשים שזה עבר עליהם מאוד קשה, ישנם כאלה שכמעט ולא הרגישו את זה. אז יהיו כך ויהיו כך. אבל בסך הכול, מתחילה להיות איזו הרגשה משותפת בינינו, וזה מאוד משמח, למרות שאנחנו צריכים לקבל את הדברים האלה ברצינות ובהבנה.

יש לנו בזה הרבה מה להצליח ולהתקדם, ויש גם ממה לפחד, כי הדברים האלה יכולים להיות קשים. עוד נעבור על זה, נדבר על זה.

שאלה: במאמר נאמר שהרגשת הכבדות היא כאילו לא אמיתית, אלא מיועדת בכוונה כדי שנתחיל להתחבר בתוך הקבוצה. וברגע שמתחילים להתחבר חזק יותר ההרגשה הזו מתחזקת. איך בעשירייה אנחנו יכולים לסכם את זה?

אני לא רוצה להיכנס לתוך העשיריות שלכם. אתם צריכים באמת לפי כל המרץ והשכל שיש לכם לעבוד אם אתם רוצים להתקדם. בזה יש לי עליכם ביקורת מאוד קשה. לפי השאלות שלכם, אני רואה שאתם אפילו לא משתדלים לדבר על זה, מכל שכן לבצע משהו.

אתם חושבים שאתם שואלים אותי, ובזה אתם מתקנים את המצב. שום דבר לא מיתקן. אז במקום סתם דיבורים ושאלות, אתם צריכים בעצמכם לחשוב בכובד ראש מה לעשות כדי להתקדם. אני נותן בשיעורים שלנו עצות מה לעשות, אבל בזה אני לא אתקן אתכם. אז תחשבו איך אתם מבצעים את מה שאנחנו מדברים.

שאלה: אם נעלם הכלי קבלה שלנו, באיזה כלי נוכל לקבל את אור הבורא, תכונת הבורא?

שום דבר לא נעלם. הרצון לקבל, האגו שלנו לא מזדכך. אנחנו רק רוכשים עליו מסך, ומשתמשים בו בעל מנת להשפיע. אבל הוא לא נעלם, ולא מזדכך ולא קורה לו שום דבר. לכן אל תפחד, אנחנו נשארים באותו מצב שהיינו קודם, רק יותר ויותר מבינים איך לעבוד עם הטבע שלנו.

שאלה: מצד אחד הבורא אומר "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", מצד שני, מה בכל זאת משתנה?

משתנים אלף ואחד דברים. הכול משתנה, אבל מאותו מקור שלא משתנה. אנחנו מקבלים ממנו גם דברים שליליים ודברים חיוביים, הכול מאותו מקום, וזה הכול מ"אני ה-ו-י-ה לא שניתי".

ואנחנו מרגישים מקצה לקצה כל מיני השפעות ממנו, מטובות ביותר עד לרעות ביותר כלפי האגו שלנו, גם כלפי הרצון להשפיע שלנו. זה לא חשוב, זה אותו מקור, זה העניין.

תלמיד: אם ככה, האם בגמר תיקון, בתקופה כזאת, בגמר תיקון המושג של "אני ה-ו-י-ה לא שניתי" משתנה במשהו או שזה נשאר אותו דבר כל התקופה?

כשנגיע לגמר התיקון, אתה תספר לנו. ודאי שבגמר התיקון הכול מתוקן. אין הבדל בין טוב ורע, אלא "פעמיים כי טוב".

שאלה: האם זה נכון, שכדי לאהוב את החבר עלינו לאהוב לשנוא את הרצון לקבל שבתוכי? איך אני יכול אבל לשנוא את הרצון לקבל? איך אני יכול לשנות מה שגורם לי לתענוג? איך אני יכול לכוון את השנאה הזאת לרצון לקבל?

בדרך לחיבור עם החברים אנחנו עוברים כל מיני מצבים שבהם אנחנו מרגישים כמה שהרצון לקבל שלנו, הוא השונא שלנו. ואז במידה הזאת, אנחנו נפשית מתחילים להתרחק ממנו. אמנם זה בא והולך כל פעם אחרת, אבל ככל שאני יותר ויותר מתקדם, אני מתחיל לזהות שאמנם אני נמשך לרצון לקבל, ורוצה לקיים מה שהוא אומר לי, אבל יחד עם זה אני נמצא בביקורת עליו. ורוצה להתעלות ממנו עד שאני קורא לו "שונא", כמו ששלמה המלך היה קורא לו "שונא".

למה? כי באמת הוא שונא את האדם. הוא לא רוצה להביא אותי לדרגה נצחית שלימה, אלא ההפך, הוא סוגר ממני את כל החיים הרוחניים הנכונים הטובים, ומביא לי כל מיני מילויים קלים, זמניים כאלו שאני מתעסק איתם כמו ילד קטן, וככה שורף את החיים שלי, את ההזדמנות שלי להגיע לעולם נצחי ושלם.

לכן הכרת הרע ברצון לקבל שממש קובר אותנו, זו העבודה שלנו, ואנחנו צריכים לגלות אותה, וכך לשנות את עצמנו.

שאלה: כיצד נוכל להרגיש את קיומו של הבורא?

את קיומו של הבורא אנחנו יכולים להרגיש במידה שאנחנו רוכשים רצון להשפיע. כי הבורא הוא רצון להשפיע, ואנחנו יכולים להרגיש אותו ברצון להשפיע שלנו, אם אנחנו מפתחים את עצמנו ומגלים בנו רצון להשפיע. וזה אך ורק אם בינינו, בעשיריות שלנו מפתחים יחסים כאלו בינינו.

שאלה: בעל הסולם אומר, "אולם השאלה היא, במה האדם יכול להגדיל את הכלים. התשובה היא, בשיעור שנותן שבח והודיה לה'," למדנו שכלים זה חיסרון וההודיה מגיעה ממילוי הכלים. איך ניתן דרך הודיה להגדיל את החיסרון?

אם אפילו על המילוי הקטן ביותר שאני מקבל מהבורא, אפילו לא מילוי, אלא על גילוי קטן במשהו, כשאני מקבל אותו מהבורא, אני מודה על זה ומעריך את זה כיחס הבורא אלי בצורה אישית, מזה אני יכול לפתח את הכלי שלי לכלי גדול מאוד, ובכלי דהשפעה.

שאלה: אם שבח והודיה הם כלים של השפעה?

שבח והודיה הם ודאי כלים דהשפעה.

שאלה: לפי הטקסט, "שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה',". כיצד נכון לעבוד עם המצב הזה, דרך עשירייה או באופן פרטי?

גם וגם. אני צריך לקבל חיזוק מהעשירייה, וגם לעבוד לבד.

שאלה: בדרך כלל בעשירייה חלק מהחברות בעליה וחלק בהכבדה, ואז החלק שבעליה יכול לעורר ולהרים את האחרות. במצבים של ערפול והכבדת לב כללית קבוצתית, איך עוזרים זה לזה להתרומם מהכבדות?

אנחנו צריכים בכל זאת לעבוד יחד ולהשתמש בכלים שנמצאים בירידה. על ידי אותם כוחות שנמצאים בעליה. זה תמיד ככה, כמו בוכנה במנוע, כמו אופן, גלגל שמסתובב, חלק הולך למטה וחלק עולה למעלה, ועל ידי זה שעובדים יחד מתקדמים.

אין צורה אחרת בעולם, בשום אופן אין עליה של כולם, או ירידה של כולם. אלא דברים נדירים מאוד, ואז נלמד שזה קורה על ידי מערכות נוספות. אבל בדרך כלל בקבוצה תמיד חלק בירידה, חלק בעליה, ואם מתחברים יחד, מרוויחים כפול.

שאלה: במאמר דובר על הארה קטנה וגדולה, האם זה צריך לעניין אותנו איזו הארה אנחנו מקבלים?

העיקר בשבילנו להגיע להארה הכי קטנה מהבורא, לאחוז בה, ולהודות.

שאלה: מה מפריע לנו להכניע את עצמנו לחיבור?

רק אנחנו מפריעים לעצמנו, מהבורא אנחנו מקבלים ממש את כל התנאים.

שאלה: כתוב, "ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה'," מה המשפחה מרוויחה מהתבטלות הזאת?

זה רק נראה לאדם שהוא עוזב, האדם שמתקדם, לא עוזב אלא אפילו משקיע יותר במשפחה.

שאלה: איך מורגשת ירידה אצל מקובל?

איך ירידה מורגשת באדם שאין לו מצב רוח? אם אדם יותר מפותח הירידה מורגשת בזה שלא כל כך רוצה להיות מחובר לחברים ומתנזר מהם, במצב עוד פחות, אדם שרואה שהוא מודע שהוא נמצא מנותק מהבורא ובהתאם לזה, זה מעורר אותו לעשות כל מיני פעולות, עוד יותר מזה, שממש גם את עצמו וגם את עצמו בקבוצה וגם את עצמו עם הבורא, רואה שהוא ממש לא נמצא בכיוון הנכון, ועוד יותר מזה ממש מורגש שמנותק ולגמרי יוצא מכל קשר עם התהליך הרוחני ואז, אך ורק אחרי זמן מה הבורא מתחיל לעורר אותו מהניתוק הזה.

לכן הוא צריך לסדר את היחסים שלו עם החברים, עם הקבוצה, עם ההפצה, עם הלימוד, עם כל דבר שרק אפשר בצורה כזאת שזה יחזיק אותו מהבחינות רוחניות עד הבחינות הגשמיות שיקשור את עצמו לדרך.

מה אתה כל כך מתפעל?

תלמיד: התפעלתי מהדרגות של הניתוק, עד כדי כך?

אתה לא מרגיש שזה כך?

תלמיד: כן, הדרגה האחרונה שם שתיארת נשמעה מאוד קשה.

שלגמרי מנותק?

תלמיד: כן.

ודאי, לגמרי מנותק, חוזר לכדורגל, ולפעמים הוא עוד זוכר שהיה פעם בזה ולפעמים לא, מתנתק, לא רוצה לזכור ואם מזכירים לו גם לא רוצה, זה הכול ברצון שלנו. אתה רואה כמה חברים עזבו אותנו, חוזרים לכל מיני צורות חיים, אחר כך יחזרו, אם לא בגלגול הזה, בגלגול הבא, יצטרכו להמשיך מאותו מקום, אחרת לא יהיה תיקון.

תלמיד: וזה נשמע כאילו זה הכול תלוי בחסדי ה', מעיר אותו, יתעורר, לא מעיר אותו לא יתעורר.

כן אבל בין זה לזה העבודה שלך היא להתחזק, אתה צודק רק יש בכל זאת כאן מרכיב מצד האדם.

שאלה: זה שהאדם משכנע את עצמו באופן שכלתני שהבורא קיים, האם זה עוזר?

לא, זה לא שייך לאיזה שכנוע עצמי, אין לנו בזה שום עניין, אנחנו צריכים לעבוד רק כדי להכין את הכלים האמיתיים ברגשות שלנו המתוקנים עד שבהם אנחנו מגלים את כוח ההשפעה שזה נקרא "כוח עליון" או "בורא", זהו, בלבד.

שאלה: הרבה פעמים קורה שאני מתלבט בין מצב נגיד כשאנחנו מקבלים הארה מסוימת אז אנחנו כולנו נמצאים בהתרגשות והתפעלות, אבל אנחנו גם לומדים שצריך לעשות צמצום על הארה. מה זה לתת שבח והודיה לצד זה שאנחנו גם צריכים לעשות צמצום על ההרגשה הזאת?

לא, הארה כאן אנחנו מתכוונים שיש לנו התעוררות כלפי הבורא, כלפי זה שאנחנו רוצים להיות כמוהו, להתקדם אליו, להתקרב אליו, זאת ההארה, על זה אנחנו צריכים להודות ולשמוח ולהשתמש בהארה הזאת.

תלמיד: ועליה לא עושים איזה צמצום, או הגנה כזאת שלא נרוץ רק בגלל שאנחנו קיבלנו הארה מלמעלה?

לא, כי זאת ההארה שהיא נותנת לנו אפשרות לעלות בעל מנת להשפיע, אפשרות לעבוד בעל מנת להשפיע.

שאלה: אנחנו מרגישים את הכבדות הזאת, מה כבר יכולה קבוצה לעשות כדי להכיר בזה כהזדמנות לחיבור ולא להישאר באפלה או חוסר חיבור ולקבל את זה בכל מיני דרכים אחרות שאפשר לקבל את המצב הזה?

בזמן שהקבוצה מרגישה את עצמה שהיא נמצאת בירידה, בנפילה, בחוסר כוחות וחוסר אונים, היא צריכה להשתדל לעורר את עצמה כמו שהיה רב"ש עושה, הוא היה נכנס לחדר, סוגר את עצמו ומתחיל לרקוד. אני ראיתי אותו בזה, הפרצוף שלו היה כמו פסל, שקשה להסתכל עליו, בלי שום רוח חיים, בלי שום הרגשה, והוא בכל זאת היה צועק, והפנים שלו [קפואות] כאלה.

אבל אחרי חמש עשר דקות, לא חשוב כמה, הוא היה מתאושש, היה מתעורר. ודאי שבפנים הוא דרש עצמו וביקש מהבורא שיעזור לו לצאת מזה אבל זאת העבודה האמיתית, שאדם משתדל בכל הכוחות שלו, מהגשמיות הפשוטה ביותר שהוא קופץ ושר איזה ניגון פרימיטיבי כזה פשוט, עד שלוחץ על זה ומבקש מהבורא ודורש מעצמו שהמצב שלו ישתנה כך שהוא יתחיל להתרגש מהמצב הרוחני ולהתקרב לבורא, דורש את זה בצורה כזאת.

ויחד עם התנועות, עם כל מיני, זה מהר מאוד עובר, חמש דקות, עשר דקות, אתם תרגישו שאתם משתנים. תתקשרו לחברים מיד, תעשו עוד כל מיני פעולות ותשמעו איזה שיר מהשירים שלנו שבדרך כלל אהוב עליכם וכך תצאו. צריכים להשתמש במצבי ירידה כדי דווקא מהם לעלות, זה נקרא ש"אני מעורר את השחר ולא השחר מעורר אותי".

שאלה: איך מרגישים מצב של התקדמות בעבודה, מה משתנה?

משתנה היחס שלי לחברים, אני מתחיל להרגיש שהם תנאי הכרחי לחיבור כדי להגיע לחיבור עם הבורא.

שאלה: האם "מלוא כל הארץ כבודו" זה אומר שגם הירידות וגם הכבדות זה הכול מגיע מהבורא?

כן.

שאלה: ואם אנחנו מיחסים את זה לבורא האם זה נקרא שאנחנו מגדילים את הכלים?

נגיד שאנחנו מגדילים את הכלים. גם ירידה אנחנו מצרפים לעלייה, זה כך.

שאלה: איך עושים את זה בפועל, איך במצב של ירידה, של כבדות, אפשר לייחס את זה גם לבורא?

שאין עוד מלבדו, יש עוד מישהו שמנהל לי את החיים?

תלמיד: אבל במצב של כבדות לא מרגישים את זה.

יש חברים, ואני בעצמי צריך להזכיר לעצמי באיזו צורה. ישנם מצבים כאלו שהבורא ממש מנתק את האדם מהכול אבל בכל זאת משאיר לו משהו, שהאדם בכל זאת מרגיש שהוא נמצא בירידה, מרגיש שהוא נמצא בניתוק, ואז מתוך זה הוא צריך להתאושש, זה העיקר, נקודת האחיזה הזאת. והאדם לא עוזב אלא ממשיך.

שאלה: במהלך היום יש לנו תורנים שתפקידם לעורר את החברים ולהעלות את החשיבות של הבורא, באיזו מידה חשוב שהתורנים יתחברו ביניהם ויעברו ביחד את היום בעבודה בעשירייה?

אני לא יודע אם זה טוב, כי אז אתם סומכים על התורנים, וזה הבעיה. כל אחד צריך להיות תורן, כי כל אחד מעוניין להתקדם. אז תשתדלו לא לזרוק את זה לתורנים ולהיות בחופש.

שאלה: הבורא משאיר את הנקודה קטנה הזאת ומחכה לכך שאני ארצה, ואני לא רוצה, אני רוצה לשתות אני רוצה לאכול וכן הלאה, והוא מחכה. מה עושים במצב כזה?

על זה יש הרבה מאמרים שאנחנו צריכים לבנות סביבה כזאת שתחייב אותנו להשתנות. אין לך ברירה. אם אתה לא בונה את הסביבה, אתה כבר אבוד, אתה לא תוכל להתאושש.

שאלה: רק הסביבה עוזרת, אבל התהליך הזה לוקח הרבה זמן ובסופו של דבר הוא מעורר את הנקודה הקטנה הזו שלי דרך הסביבה, אבל איך לעורר אותה בעצמי?

תתחיל להפיץ את חכמת הקבלה, תתחיל לתת שיעורים, תתחיל לכתוב לאחרים, תקשור את עצמך לכל מיני אנשים על ידי העבודה הפנימית שלך כמה שאפשר.

שאלה: האם בעשירייה, שהיא כלי של הבורא, אני מבטא את האהבה שלי אל הבורא כלפי החברים, והאם אני צריך לחשוב על החברים או על הבורא, או על שניהם?

דרך החברים אני מפתח כלי לבורא, ככה זה קורה. אני לא יכול לקפוץ לבורא, אין לי כלים, אין לי במה לאחוז בו. אני קודם מגיע לחברים, ועם צורות הקשר הרגשיות שאני קושר בינינו אני ממשיך אחר כך לבורא. תנסו להמחיש את זה. אני מתקשר לחברים ואת צורות הקשר שיש ביני לחברים אני ממשיך עוד יותר, ברזולוציה יותר עדינה, בטווח יותר גבוה אני ממשיך לבורא. זה נקרא מאהבת הבריות לאהבת ה'.

שאלה: איך ירידה בחשיבות אצל חבר שלא זוכה להתייחסות מצד החברים, משפיעה על כלל העשירייה?

משפיעה, מפני שהם מזלזלים בחבר.

שאלה: נתת דוגמה של הרב"ש שהיה מכריח את עצמו להחליף מצבים, אבל הוא היה במדרגה גבוהה, אנחנו במדרגה אחרת לחלוטין, ועד שהבורא יסחט ממני באמצעות המצבים שהוא נותן לי את כל מה שהוא רוצה, המצב לא ישתנה. נניח שאני יכול לשנות את היחס כלפי המצב, אבל הרי הבורא משנה את המצב, אז איך להתנהג?

תשאל את החברים, על ידי מה אתם יכולים להשפיע זה אל זה, כי לא כולם נמצאים במצב של ירידה, יש חלק בירידה חלק בעלייה, חלק באמצע. אם אתם קשורים ביניכם אתם צריכים להשתדל כל הזמן להיות בהשפעה הדדית. לכן חוץ משיעור בוקר אנחנו מתאספים עוד פעמיים ביום ולכן לכל אחד יש אולי עוד איזו עבודה, אולי בפרסום, בהפצה, במשהו בהכנת שיעורים, אז על ידי זה אנחנו כל הזמן נמצאים בכל זאת בהשפעה הדדית ומזה מתקדמים.

שאלה: מה העצה לאדם שמאוד משתדל להתחבר לחברים והם מעדיפים רק לשחק בחיבור חיצוני ולא להתחבר בנשמות?

זה נדמה לו, זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל", זה לא נכון מה שהוא רואה. אם הוא רואה שהחברים שלו לא רוצים להתחבר, אז זו בעיה שכך הוא מסתכל על החברים, כל הפוסל במומו פוסל.

שאלה: מהו הסדר הנכון, האם כשאני מבטל את עצמי אז אני מרגיש את ההארה או שקודם אני מרגיש את ההארה שיכולה לעזור לי לבטל את עצמי?

אני צריך לעורר את עצמי ככל שאני מסוגל. ולעורר את עצמי בצורה מכוונת כדי לעורר את ההארה מלמעלה. ודאי שאם אני מתחיל לעורר את עצמי אז כבר הבורא מקדים ומעורר אותי אבל אני כבר לא מדבר על זה, אני מדבר מרגע שאני מרגיש שאני יכול להתחיל להשפיע.

שאלה: ציינת שבכלי הכללי מורגשת כבדות, אבל אם אני הרגשתי את עצמי להיפך, כמו קפיץ רק דאגתי לשרת את העשירייה אתמול, האם זה צריך להדאיג אותי מכך שאני לא מחוברת לקבוצה הכללית?

אם את מעוררת את הקבוצה, אפילו רק את הקבוצה שלך זה טוב, אני לא צריכה לדרוש כל כך יותר מזה. יכול להיות שאת יכולה להיות מחוברת לכלי הכללי, יכול להיות שאת יכולה לעשות הפצה, אבל בעצם אם את מחוברת לכלי שלך ופועלת כדי שהכלי הזה כל הזמן יגדל ויתחזק זה כבר מספיק.

שאלה: האם כשאנחנו רוכשים כלים של השפעה זה אומר שאנחנו מתחילים את דרגת האמונה?

לא, אנחנו בינתיים רוכשים רק כלים כדי להתחבר, כלים דהשפעה לחיבור בינינו, אבל עדיין אלה כלים שאנחנו לא יכולים להגדיר אותם ככלים ממש רוחניים, לא.

(סוף השיעור)

---

1. "לכו ותתפרנסו זה מזה".↩