שיעור בוקר 19.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 773,

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אותיות כ"ח – כ"ז

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", עמ' 777, אות כ"ח.

אות כ"ח

"ומקור הדברים הללו, תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב (ישעיהו כ"ג): "והיה סחרה, ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה', יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'. מאי, למכסה עתיק? זה המכסה דברים, שכיסה עתיק יומין. ומאי נינהו? סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים, שכיסה עתיק יומין. מאי נינהו? טעמי תורה.

ופירש רשב"ם ז"ל, וז"ל: "עתיק יומין" זה הקב"ה. דכתיב: "ועתיק יומין יתיב". "סתרי תורה", הוא מעשה מרכבה ומעשה בראשית. ופירושו של שם, כדכתיב: "זה שמי לעלם. "והמכסה", היינו, שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמ"ש ב"אין דורשין:" "זה המגלה דברים, שכיסה עתיק יומין". והכי משמע, למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה. ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם. ומי שמגלה אותם, זוכה, למה שאמר בפסוק זה". עד כאן לשונו."

זאת אומרת, יש כאן דברים שהם מלכתחילה סתומים, אבל אפשר לגלות אותם בתנאים מיוחדים. איזה תנאים אנחנו עוד לא יודעים, אפילו איזה דברים סתומים גם כן לא יודעים, אבל כך כתובה התורה. לא שאנחנו יכולים לחקור את זה על ידי שאנחנו נחקור את הטקסט בעצמו, אלא אנחנו צריכים לשנות כאן את היוצרות, את עצמנו, שאנחנו נראה באותו הטקסט, באותם הדברים מה שסתום בהם, מה שסגור בהם, נסתר בהם.

זאת אומרת הכול תלוי בעצם באדם, ולא במה שכתוב או מודפס כמו שחושבים חוקרים חיצוניים, שכך הם מגיעים לכל הבעיות, שרוצים לחקור את הטקסטים, שחושבים שיש כאן עניין בדברים חיצוניים. אנחנו אומרים שזה רק בדברים הפנימיים, שאותו אדם שקורא, הוא צריך להשתנות, הוא צריך בפנים להעלות את מידת הרגישות שלו, התכונות שלו, למצב שהוא יראה את הטקסט, שהמגע שלו, הקשר שלו עם מה שכתוב בסך הכול פותח בו, בתוך האדם אופקים חדשים, וכך הוא מתחיל לגלות את סתרי התורה, ואותם אנחנו שומעים מכאן, מהטקסט, שכיסה אותם "עתיק יומין", זאת אומרת שהכיסוי הזה ממש כבר עובד מראש עולם האצילות. את עולם אדם קדמון בדרך כלל אנחנו לא מחשיבים, כי שם רק כל הבריאה מתחלקת לפי דרגות הרצון לקבל והאור שנמצא מעליו, זאת אומרת כח"ב זו"ן, המדרגות, חמישה פרצופים של א"ק ונרנח"י, ולכן אין שם הסתרה, יש שם רק חלוקה לעביות, מסך והאור שמתגלה לפי קשר המסך עם האור, מה שאין כן מעולמות אבי"ע שמתחילים מהעתיק יומין, שם מתחיל להיות כבר עניין ההסתרה, ושם לכן הוא אומר ש"כיסה עתיק יומין", וכל העבודה שלנו היא לעבוד נגד אותה הסתרה, ואיך עושים את זה ,הלאה הוא מסביר.

אות כ"ט

"הרי לך במפורש, ההפרש הגדול, בין:

סתרי תורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם, בגמרא, בפירוש הכתוב), בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם.

והיפוכם, טעמי התורה, אשר המשיגם, נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים.

והאיכא דאמרי, לא פליגי, אלישנא קמא. אלא רק משמעות דורשין, איכא בינייהו, אשר הלישנא קמא, דורשין סיפא, דקרא "ולמכסה עתיק", וע"כ מפרשין השג השכר הגדול, על מכסה את סתרי התורה.

והאיכא דאמרי דורשין, רישא דקרא "ולאכול לשבעה", שמשמעותו "טעמי תורה", בסו"ה "וחיך אוכל יטעם". כי אורות הטעמים, מכונים "אכילה". וע"כ מפרשים השג השכר הגדול, הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה.

אבל, אידי ואידי סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות, ואת טעמי התורה חייבים לגלות".

יש לנו כאן כביכול שתי גישות, לכסות ולגלות. ובעל הסולם רוצה להסביר לנו שצריך להיות גם כן גם זה וגם זה בפעולה אחת, ועוד מעט הוא מסביר את זה, אבל בטוח שיש בתורה חלק שחייבים לכסות וזה עניין של העובדים עם המסכים, עם ההסתרות, שדווקא על ידי זה אנחנו בונים את החלקים האלה, מבדילים את החלקים האלה שאפשר לגלות אותם, ובעניינים האלה של גילוי בהסתרה, כך אנחנו מגיעים לפתיחת התורה, לפתיחת עינינו בתורה.

זאת אומרת גם זה וגם זה נמצא בגישה שלנו לעבודת הבורא, למחקר פעולותיו, לכל מה שאנחנו רוצים. שיש דברים שמכסים ויש דברים שמגלים. ממי מכסים, ממה מכסים, או למי מגלים, איך מגלים, את כל זה אנחנו נראה בדרך, אבל העבודה היא בעצם בשניהם.

אות ל'

"הרי לך, תשובה ברורה, על הקושיות, הרביעית והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל, וגם בספרים הקדושים, ש"אין מוסרים אותה, אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו'", היינו את אותו החלק, שנקרא "סתרי תורה", שהוא בחינת, ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה, אלא לצנועים, ובתנאים ידועים, שבכל ספרי הקבלה, שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם. כי הם הדברים, שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא.

ואדרבא, אמור אתה, אם אפשר להרהר, ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים, והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה, משופרי דשופרי, כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והר"א מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השו"ע, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה, שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית, ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה, אשר נעשה, למצוא חן בעיני השי"ת, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה. כי אין לך גילוי, גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע, מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות, שח"ו רשעים גמורים יסתכלו בו.

ואם כן, אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה. וח"ו להרהר, אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו, אפילו כקוצו של יוד, על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמ"ש באין דורשין (במסכת חגיגה).

אלא בהכרח, שכל הספרים, הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת "טעמי תורה", שעתיק יומין כיסה אותם, מתחילה, ואח"כ גילה אותם, בסוד "חיך אוכל יטעם" כנ"ל, שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים, קי"ט). ומי שיודע לגלות, ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק, בב"א."

זה קטע שמאוד כדאי לזכור, אות ל' מהקדמה לתע"ס, שאם מגיעים אנשים ואומרים, אתם מתעסקים במשהו, כבסודות התורה ואסור לדבר על זה, אז אפשר להראות להם מה שכותב בעל הסולם כאן, זה בעצם הדבר שכדאי לדעת. שאין לנו עסק עם הדבר הנסתר, אלא רק עם טעמי תורה בלבד, שדווקא מצווה גדולה לגלות, שעל ידי זה אנחנו מתקנים את עצמנו, מתקנים את העולם ועושים את כל הדברים לגילוי הבורא כדי לתת לו, כדי לגרום לו נחת רוח.

זו עבודת ישראל בעצם, עבודת האדם שרוצה להגיע לישר א-ל, ובכל הספרים האלו באמת אין סודות התורה. מה יש כאן סוד? איזה סוד? יש כאן רק המלצות מה על אדם לעשות כדי להתקרב, להידמות לבורא, שזו בעצם כל מטרת האדם, להידמות לבורא, "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך¹". אז זה מה שאנחנו מבצעים, וסודות התורה אי אפשר גם כן לבטא אותם בספר, כי אף אחד לא יוכל להבין אותם, לגלות אותם. אלא רק אלו שכבר עברו ועמדו על טעמי התורה וממש מצליחים בלהידמות לבורא, אז מתגלה בהם חצי השני של המטבע, שאלו כבר המחשבות של הבורא, הפעולות שלו האמיתיות, שהן שם אחרי כל הפעולות שלנו שבהן אנחנו מתדמים לבורא. אז אנחנו משיגים את הראש כביכול של אותו הפרצוף, ההתאמה של הבורא אלינו, זה נקרא סודות התורה, כוונות הבריאה מצד הבורא.

כוונות הבריאה שלנו זה להידמות לפעולות, אבל לפעולות. כמו שילד קטן מסתכל על הגדול מה שהוא עושה, אז לוקח משהו, נגיד הגדול עובד עם פטיש, עם המסמר, אז הילד הקטן לוקח משהו וכאילו גם כן עושה משהו ככה בעבודה שלו. אז מתוך זה, "ממעשיך הכרנוך", שמתוך זה שאנחנו משתדלים לעשות אותם הפעולות בעל מנת להשפיע, אמנם שאנחנו עושים את הפעולות האלה ברצון לקבל שלנו, אבל מתוך זה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתחילים מהפעולות להשיג את הראש, את המחשבות של הבורא, זה כבר עניין הנסתר ממש.

שאלה: אנחנו לומדים ש"אסור" בקבלה זה אי אפשר. אז מה האיסור הזה לגלות את סתרי התורה?

לא להתבלבל, אלא לבצע מה שצריך. שאתה מבין מה שכותבים לך ואתה מבין באיזה גדר אתה נמצא, ואין לך לקפוץ למעלה למצבים שאתה לא יודע אותם. כי אז לא שאתה עושה משהו, אתה לא יכול לעשות שום דבר, אלא אתה פשוט מטעה את עצמך בכל מיני פעולות, בכל מיני עניינים מיסטיים, שאין בהם שום דבר אלא אתה יכול להתבלבל וגם כן להמציא איזה דת, כאילו שחסר באנושות, ולהמציא כל מיני עוד חוגים למיניהם שאין בזה שום דבר. האם הם מכוונים את האדם להשתוות הצורה, זאת השאלה, נחשוב.

אות ל"א

"וצריכים מאד, להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק, בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר, ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בוקי סריקי, עד לבלי סבול.

וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל', ד"ה "נתיב תנינא"), וז"ל:

"נתיב תנינא [נתיב שני], ורוח אלקים מרחפת על פני המים. מאי ורוח [מה זה "ורוח"?], אלא בודאי בזימנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחא בינייהו וכו' [אלא בודאי, בזמן שהשכינה יורדת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה משום שכינה שנמצאת ביניהם].

כל הבשר חציר, כלא אינון, כבעירן דאכלין חציר [כולם הם כבהמות שאוכלות חציר]. וכל חסדו, כציץ השדה (ישעיהו, מ'). כל חסד דעבדין, לגרמייהו עבדין [כל חסד שעושים, לעצמן עושים], וכו'. ואפילו כל אינון, דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין [ואפלו כל אלו שיגעים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם עושים].

בההוא זימנא [באותו זמן], ויזכור, כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לעלמא [לעולם], ודא איהו רוחא דמשיח [וזה הוא רוח המשיח]. וי לון מאן דגרמין [אוי להם למי שגורם], דיזיל מן עלמא [שילך מן העולם], ולא יתוב לעלמא [ולא ישוב לעולם], דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה [שאלו הם שעושים את התורה יבשה], ולא בעאן לאשתדלא בחכמת דקבלה [ולא רוצים להתיגע בחכמת הקבלה], דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה [שגורמים שיסתלק מעין החכמה], דאיהו י' מינה [שהוא י' ממנה] וכו'. והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, ואיהו רוח הקודש [וזה הרוח שהסתלק הוא רוח של משיח והוא רוח הקודש], ואיהו [והוא] רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.

פקודא תנינא, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. דא אהבה [זה אהבה], דאיהי [שהיא] אהבת חסד, הה"ד [הדא הוא דכתיב, וזה מה שכתוב], ואהבת עולם אהבתיך, ע"כ משכתיך חסד. ועלה אתמר [ועל זה נאמר], אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, עד שתחפץ וכו', רחימו ודחילו [אהבה ויראה], עיקרא דיליה [שהם עיקרו]. בין טב ובין ביש [בין טוב ובין רע], ובגין דא אתקריאת, האי יראה ואהבה [ומשום זה נקראת זו יראה ואהבה], על מנת לקבל פרס. ובגין דא [ומשום זה], אמר קב"ה, השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו בלאו פרס [שהיא אהבה בלא פרס], ולא על מנת לקבל פרס, דיראה [דיראה] ואהבה על מנת לקבל פרס, איהי [היא] של שפחה. ותחת שלש רגזה הארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה."

זאת אומרת שיש כאן כנראה מאין ברירה, וכך זה מתוכנן, איזה תקופה בלימוד ובכניסה לחכמת הקבלה שאנחנו עובדים כדי לקבל פרס, כי אי אפשר אחרת, זה כמו אימא עם הילדים הקטנים שהם מסתכלים על הפרס ולא על העבודה עצמה, עד שבמשך העבודה זה הכול מסודר כך, שאנחנו רוכשים יחס לגדלות הבורא, וכבר גדלות הבורא שאנחנו מצפים לגלות זה בשבילנו כחומר דלק וכפרס, ויותר מזה לא רוצים. ואחר כך רוצים לקבל רק את גדלות הבורא כחומר דלק ושום דבר חוץ מזה, רק שתהיה לנו אפשרות לעבוד בעל מנת להשפיע, זאת אומרת לעשות פעולה, תוצאה מהפעולה לא רוצים, הפעולה בעצמה שעושים היא בעצם השכר, אם מסוגלים לממש אותה.

שאלה: האם החלק של סתרי התורה אין בו אותיות שנוכל לבטא את הקשר שלנו לבורא ואין צורך, כי זה ביני לבינו. האם זה כך?

אני לא יודע, אלו סתרי תורה, מה אתה שואל אותי על זה? אנחנו לומדים רק טעמי תורה.

תלמיד: כי אין לנו אותיות בסתרי תורה, בסתרי תורה זה רק רגש טהור.

אני לא יודע רגש, אני לא יודע אותיות, כלום. אני לא יודע מה זה סתרי תורה, על זה אל תשאל.

תלמיד: יש מצב שנדע?

לא יודע.

תלמיד: טוב, נחכה עד שנדע, תודה רבה.

עכשיו זה נכון.

שאלה: לגבי טעמי תורה, האם כל הספרים הקדושים שאנחנו לומדים הם טעמי תורה?

בלבד. סתרי התורה הם כוונות הבורא כלפי הנבראים. יש לך פרצוף, בפרצוף יש ראש וגוף, אנחנו שייכים לגוף, מה שמתפשט מהראש לגוף נקרא "אורות הטעמים", טנת"א, אנחנו שייכים לטנת"א. מה שאנחנו מקבלים מהבורא אלה טעמים לכן זה נקרא "טעמי תורה", הפקודות שלו, הרצונות שלו, איך הוא מכוון אותנו, הכול משתלשל ממנו אלינו, לכן זה נקרא "טעמים", זה מגיע כבר מהמוכן.

מה שאין כן כשאנחנו כנראה עושים את העבודה הזאת ומגיעים למדרגות מיוחדות, לא לז"ת אלא לג"ר הפרצוף ועוד יותר מזה, אז אנחנו יכולים להתכלל במשהו בראש הפרצוף, שם אלה סודות התורה, שם אנחנו יכולים להשיג את כוונות הבורא, התוכנה הכללית כלפינו, המחשבות שלו. יש בזה דרגות, אני עוד לא יודע, לא מכיר, נגיע לזה. בינתיים אנחנו אפילו לא צריכים להשתוקק לזה כי זה יבלבל אותנו, אנחנו צריכים להידמות לפעולות הבורא, הוא משפיע לנו, אנחנו משפיעים לו, בזה אנחנו מתקנים את הכלים שלנו, עד שנתקן את כל תרי"ג הרצונות בעל מנת להשפיע, להשפיע על מנת להשפיע ואחר כך לקבל על מנת להשפיע. לאחר מכן נגיע גם לסודות התורה.

תלמיד: הוא מדגיש לאורך הטקסט את החיוב בלימוד חכמת הקבלה.

ודאי.

תלמיד: למה יש את המשפט, "הרבה דרכים למקום"?

"הרבה דרכים למקום", הכוונה שלכל רצון ורצון לקבל של כל אדם ואדם, יש כביכול דרך משלו ואסור לנו להתערב בה, אלא ישנה בזה בחירה חופשית וכל אחד ואחד צריך לממש אותה.

תלמיד: ויצטרך לעבור דרך העקרונות של חכמת הקבלה?

העקרונות, כולם אותו הדבר, אבל כשהאדם הולך בדרך אז העקרונות האלו, הם אמנם כלליים לכולם, אבל מורגשים בו כתורה שלו, כי הוא מדמה את עצמו לבורא, הוא עובד עם הרצון לקבל כדי להתאימו לכוח השפעה. לכן "הרבה דרכים". כמה שיש, נניח ששים ריבוא נשמות, יש ששים ריבוא דרכים למקום.

שאלה: אם כל הלימוד וההשגה הם בגוף הפרצוף, בטעמי תורה, מה זה נקרא לבנות ראש?

אנחנו בונים את הראש שלנו רק כדי להידמות לבורא, לתכנן את עצמנו להידמות לו, אבל זה לא שהראש שלנו דומה לראש שלו, אנחנו מחומר אחר, אני צריך את הראש שלי כדי לדעת איך אני מהרצונות, מהכוונות, מהפעולות ומההתקשרות שלי עם האחרים בונה את עצמי דומה לבורא ביחס כלפיהם, לאהבת הבריות. אני צריך להגיע לאהבת הבריות כמו שהבורא גם מתייחס אליהם, ושם בתוך הבריות אני נמצא בדבקות עימו.

תלמיד: איפה נמצא הראש שאנחנו בונים, בתוך שבע הספירות התחתונות?

לא, זה לא הולך כך. אני עובד עם כל התכונות האלו שנקראות ז"ת, כדי לדמות את עצמי לכוח ההשפעה של הבורא, ואומנם יש לי תנאים אחרים.

שאלה: מה זה מצווה לגלות את טעמי תורה?

"טעמו וראו כי טוב ה'".

אות ל"ב

"ונתחיל לבאר, את תיקוני הזוהר, מסיפא לרישא. כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם, בעסק התורה והמצות, על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה, שתצמח לו איזו טובה, מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב: "ושפחה, כי תירש גברתה". שלכאורה קשה: הרי קיימא לן "לעולם יעסוק אדם, בתורה ובמצוות, אע"פ שלא לשמה". ולמה רגזה הארץ? ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא? גם המליצה "שיורשת את גבירתה" - איזו ירושה ישנה כאן?"

אות ל"ג

"והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא, משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב."

יש כאן שתי דרגות בהשגת המטרה. בשלב הראשון, אנחנו צריכים לעבוד עם הרצון לקבל שלנו. ובשלב השני, אנחנו צריכים לעבוד בתוך הרצון לקבל הזה, בלקבל כבר את האור ולהידמות בהשפעה שלנו לבורא.

"ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז, נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה. אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה."

כל הפעולות שלנו אם הן מביאות אותנו למקום הנכון, לתוצאה הנכונה, הן גם נחשבות כפעולות נכונות, ואנחנו אומנם טועים, נופלים ולא מבינים, לא חשוב. זה כמו אצל ילדים, על ידי כל המשחקים שלהם הם שוברים, מבלבלים, אבל זו צורת הגדילה. לכן, גם אנחנו מלכתחילה נמצאים ברצון לקבל אך לעצמנו ואין לנו ברירה, אנחנו פועלים רק לעצמנו ואין לנו שום סיכוי לעבוד [עבור] משהו אם לא לתועלת עצמנו, אבל כשאנחנו עושים כְאילו פעולות השפעה, כאילו אהבה, ועוד כאילו וכאילו, כל זה ודאי בכוונה פנימית לטובת עצמנו, אבל זה מתוך שאין ברירה ולאט לאט אנחנו מתקרבים על ידם, על ידי המאור המחזיר למוטב שמאיר לנו בפעולות כאלו, ל"לשמה", שבאמת הפעולות יהיו בעל מנת להשפיע.

איך זה קורה? אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב. הכוונות שלנו הן תמיד על מנת לקבל, אנחנו לא יכולים להתעלות למעלה מהן, אבל אם אנחנו עושים פעולות שהמקובלים אומרים לנו לעשות, בקפדנות ככול האפשר, אז אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב. כי ישנו קשר בין הפעולה, לא עם הכוונה, הכוונה היא עדיין אגואיסטית, לבין המאור. איזה קשר יש בין הפעולה לבין המאור? הקשר הוא מפני שאנחנו עושים את זה דרך הפרצוף העליון, נניח, רב"ש שכותב לנו כך לעשות. ולכן כשאנחנו מתקשרים לפרצוף עליון דרך ההמלצות של רב"ש, זה נקרא שאנחנו עובדים ב"לא לשמה". עם הכוונה הלא נכונה אבל הפעולות נכונות.

שאלה: אז ברגע שאני עושה פעולה כדי לקדם את הקבוצה, לדחוף אותם, ולא בא לי, אין לי חשק לעשות את הפעולה הזאת, אני עושה מאמץ גדול מאוד כדי לעשות אותה, אז מה קורה בעצם, אני מושך כוח התפתחות יותר חזק?

כן, ודאי.

תלמיד: וזה עדיין לא לשמה.

לשמה או לא לשמה, אני לא יודע מה כוונתך.

תלמיד: הכוונה לדחוף אותם, לקדם את הקבוצה קדימה.

בשביל מה? זו עדיין לא כוונה, אתה מספר לי על פעולה, לדחוף אותם קדימה.

תלמיד: פעולה בכוונה שתהיה קבוצה יותר חזקה ונתקדם יותר.

בשביל מה? אתה לא עונה על השאלה.

תלמיד: להשיג את מה שאני רוצה להשיג.

מה?

תלמיד: רוחניות.

בשביל מה?

תלמיד: כרגע בשביל שיהיה לי יותר טוב.

יפה. אז זו הכוונה.

תלמיד: כן, זו הכוונה בכל זאת, אבל כגודל המאמץ גודל המשיכה של המאור. כמה שיותר קשה לי לעשות את הפעולה כביכול למענם.

גודל משיכת המאור הוא לא בהתאם למה שאתה נמצא בעל מנת לקבל, זה לפי עד כמה אתה משתדל להיות בעל מנת להשפיע, למרות שהמניע שלך הוא על מנת לקבל.

תלמיד: אם כך, יש נניח פעולה שבעזרתה אני יכול לקדם את הקבוצה קדימה, לא בא לי לעשות אותה, אין לי חשק, אבל אני רואה שאין לי ברירה, אני חייב לעשות אותה כדי לקדם אותם, אני יודע שבסוף יש רצון לקבל, אבל אני מנסה לפחות.

בסדר, נכון, כך מבררים. במקומות האלה אנחנו בדרך כלל לא כל כך מתעמקים, כי יש שם פלפולים גדולים שמהם בכל זאת לא יוצאים.

"אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו, ואינו עוסק בתורה ובעבודה, אלא רק מטעם, שהשי"ת צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה," זה פלא. הוא לא לומד מטעם שה' ציווה לו ללמוד. זו לא כוונה נכונה, לא כוונה טובה? "כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף, כנ"ל. ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה. וע"כ באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה."

למה?

"אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו, ואינו עוסק בתורה ובעבודה, אלא רק מטעם, שהשי"ת צוה אותו ללמוד," זה לא מספיק שהבורא ברא, וברא אדם, ואמר לאדם "תתעסק בתורה, תלמד". והוא לומד. זה נקרא ממש שהעסק לא טוב. אז כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף, כנ"ל. ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, זאת אומרת, הוא לא יגיע אף פעם בדרך כזאת לפקיחת עיניים, למטרת הבריאה. למה? מה יש בעסק התורה שהוא לומד מפני שהבורא ציווה אותו ללמוד, והוא מקיים ציווי הבורא בלב ונפש בצורה ישירה, נקיה, למה זה הופך להיות לשפחה טמאה?

תלמיד: אולי זה נחשב למטה מהדעת. אין פה את ההשתתפות שלו.

מה הקשר בין זה לבין למטה מהדעת, כן לא?

שאלה: איך אפשר בלי כוונה? אין כוונה.

כוונה.

תלמיד: אין לו כוונה חוץ מאשר לעשות.

הכוונה שה' יתברך ציווה אותו ללמוד.

תלמיד: הוא עוסק מתוך ציווי. כפו עליו, "בסדר. אני אעשה".

אז כפו עליו. לא כפו. הבורא מצווה עלי ללמוד תורה.

תלמיד: איפה המימוש של הבחירה שלי?

איזו בחירה? זו הבחירה, לקיים או לא לקיים את ציווי ה'.

תלמיד: נניח שאתה אומר "כולם תהיו עכשיו עם האצבע על הטקסט, וכל אחד עובר וקוראים ביחד." אז אנחנו עושים את מה שאתה אומר. אבל עדיין צריך שסוף הפעולה תהיה מאתנו.

אתה צודק. בסדר. אני אפילו לא מתחיל להתווכח אתך, כי אתה לא יודע על מה מדובר כאן בכלל. נראה לך שאתה מבין את המילים האלה. אתה לא רוצה להיכנס בהם, להבין מהצד השני.

אתה לא מכיר מה זה העניין שהאדם חושב שהבורא ברא אותו, וברא תורה, ונתן לו תורה כדי שיעסוק בה, והוא עושה את זה. למה זה נקרא "קליפה"? היהדות נמצאת בזה אלפי שנים. אתה כבר יש לך תירוץ. תחשוב מה קורה כאן בשורות האלה. זה עניין של אלפי שנות בלבול שיש לנו בכל האומה, חוץ מיחידי סגולה. והוא לא אומר שסתם לא עוסקים ולא עושים כלום. הוא אומר, "ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה. וע"כ באה לרשות", רק בנוסף באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה." איזו חומרה יש כאן. לא סתם אדם טועה בחיים. זה שהוא מתעסק בתורה, במצוות, בעבודה שלו, במה שלא יהיה, בגלל שהבורא ציווה, יש לו תירוץ. למדו אותו בצורה כזאת לעשות בגרסה דינקותא.

והכול לא סתם שלא עושה שום דבר, טועה. מה אני אשם? התירוצים האלה אנחנו כבר יודעים שבמערכת הכללית לא מקבלים אותם. לא מקבלים. אלא, אתה מגיע לקליפה. עולם הפוך.

"ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הקדושה, שנקראת ארץ, כנודע. כי אותן התורה והעבודה, שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת, השפחה יורשת, ח"ו, את הגבירה."

אני על זה לא רוצה יותר לדבר. אתם יכולים לעשות כאן סימן שאלה. תחשבו, אבל לא לדבר עם אף אחד, אלא כל אחד שיחשוב בעצמו. לטובתכם.

אות ל"ד

"ופירשו תיקוני הזוהר, סוד השבועה: דאם תעירו, ואם תעוררו, את האהבה, עד שתחפץ. שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ. שהוא נמשך, דוקא ע"י העסק בתורה ובמצוות, שלא על מנת לקבל פרס.

והטעם, כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה, שהמשיכו ישראל. ואור החכמה הזה, ה"ס הכתוב: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח. כמו שנאמר שם להלן: "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".

כי אחר שישראל ממשיכין, על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חו"ב וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'." אור היחידה בתוך אור החסדים שמתלבש באור החכמה ומגיע אז אור היחידה, שזה גילוי הבורא עצמו בתוך הנברא. "הרי, שהכל תלוי, בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך, אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך, אור החכמה. שז"ס השבועה "אם תעירו ואם תעוררו וכו'", כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות, אי אפשר, זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה, מסודרים כן." וצריכים לעורר קודם כל את אור החסד, ואחר כך את אור החכמה, שיתלבשו זה בזה, ואז יהיה לנו תנאי לגילוי הבורא.

שאלה: למה גילוי אור החסד לא מספיק? למה צריך להוסיף לזה גם אור חכמה? מה התוספת של אור חכמה שאין באור החסד?

אור החסד הוא לא הכשרה מספקת לכלים. כי אור החסד פועל רק כשאני לא רוצה כלום. זה תיקון של חפץ חסד שלא אומר שאני מוכן לקבל משהו. ההפך, אני דוחה את הכול. אין לי חולצה, לא צריכים חולצה. אלא רק שבאור החסד מתפשט אור החכמה ומסדר את אור החסד שיהיה מסודר, מוכן לקבל את אור החכמה, אז אנחנו יכולים להגיד שהכלי מוכן לעבודה בלקבל על מנת להשפיע.

יש עניין של מסכים. מסכים בשורש וא' זה לאור החסד, זה כתר, חכמה וג"ר דבינה. מסכים של ז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות, זה מסכים לאור החכמה. ולכן אנחנו צריכים לסדר את הכלי שיהיה ראוי לקבלת אור החכמה. ואז, בצורה כזאת הוא יוכל לעבוד עם כל הפרצוף שלו.

תלמיד: אור החסד, הוא דואג לתיקון של "אני לא רוצה שום דבר לעצמי".

כן, וזה לא מספיק.

תלמיד: זה ברור.

זה לא ברור. האם כשאני לא רוצה שום דבר לעצמי, אני רוצה את זה בכל הרצונות שלי? מאיפה אני ידוע שאני בכל הרצונות שלי לא רוצה שום דבר לעצמי? האם אני, בזמן שאני מקבל את התענוגים באור החכמה גם יכול לחשוב שאני לא עושה את זה לעצמי? זאת אומרת, בלהיות בחסד, בלהשפיע, אני חייב בכל זאת להכין את עצמי עם אור החכמה. כי הרצון שלי מלכתחילה מכוון לחכמה.

תלמיד: יש עוד תיקון שצריך לעשות. מעבר לזה שאני לא רוצה לקבל שום דבר לעצמי, אני צריך גם לקבל איזה תיקון של "אני רוצה לתת לחברים, או אני רוצה לדאוג למי שנמצא שם מחוצה לי". זה לא אור החסד שמתקן את התיקון הזה?

לא. זה תיקונים אחרים.

תלמיד: חסד מסתיים בזה של אני לא דואג לעצמי, "צמצום" מה שנקרא וזהו?

כן, אבל גם בזה שאני מקבל את אור החכמה על מנת להשפיע, אני בזה גם נמצא בחסד, רק שזה ג"ר. אם אני משתמש רק בכלים דקטנות שלי, זה לא נקרא אור החסד ממש. זה קטנות. זה מתוך זה שאין לי כוח. מתי אני משתמש בחסדים שלי בכל הכוחות? מתי שאני יכול לקבל אור חכמה, ולא בשבילי, אז זה נקרא שאני נמצא בג"ר דחסדים. ובכל מדרגה ומדרגה הג"ר הזה הוא שונה. אחרת אני נמצא סתם בצמצום. או מקבל איזו הארה קטנה כמו של קטן, ואני לא שייך למדרגה שלי.

קטנות זה קטנות, ולהיות בחסדים זה לא קטנות. בינה שהיא נמצאת בחסדים היא קטנה? לא. היא פשוט לא רוצה שום דבר לעצמה. היא מקבלת את כל הרצון שיש לה בז"ת, וממלאה אותו באור החסדים, וממלאה אותו, זה מעצמה. ואחר כך ממלאה אותו מאור בחכמה לפי הרצונות של הז"ת, והיא בכל זאת נמצאת בזה בחסדים. לעצמה לא רוצה. זאת אומרת, תלוי באיזו דרגה אנחנו נמצאים.

איפה אתה נתקע, באות ל"ד?

תלמיד: לא. הוא מדבר פה באות שקראנו, בסופה ומסביר שאור החסד מאפשר אחר כך קבלה של אור החכמה.

אתה מתכוון "כי אחר שישראל ממשיכין, על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חו"ב וכו', אז מתגלה המשיח,"

תלמיד: עוד, עוד פני כן.

"והטעם, כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה, שהמשיכו ישראל."

"ואור החכמה הזה, ה"ס הכתוב:".."ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח. כמו ש.."

אז מה אתה שואל?

תלמיד: במילים פשוטות יותר, נניח, אנחנו יכולים להגיד שכל מה שאנחנו צריכים זה רק לתקן את הקשר בינינו. וזה לכאורה תיקון של חסדים.

כן.

תלמיד: אני מסדר את הקשר שלי עם החברים. ומפה כבר הכול יסתדר. למה צריך עוד איזשהו אור חכמה שיתגלה, עוד משהו? זאת אומרת, אני מנסה לקחת את זה נניח יותר לעבודה בינינו.

אז איך אתה תיתן להם מה שחסר להם?

תלמיד: אם אני מבין נכון, אם אני מתוקן באור החסד, אז גם אני לא רוצה שום דבר לעצמי, וגם כל תשומת הלב שלי מופנית אליהם, וזהו. מספיק. אז אני כבר בהשתוות הצורה לבורא. למה צריך פה עוד אור חכמה?

אבל רגע. מה אתה מעביר לחברים?

תלמיד: אז זה לא תיקון שאני צריך, אור חכמה זה מה שאני מעביר לחברים בסופו של דבר?

כן.

שאלה: בסדר. אז זה לא עוד תיקון. התיקון היחידי שצריך לעשות זה מה שנקרא תיקון של אור החסד?

למה? לא.

שאלה: כי אם יש לי את זה כבר אז בצורה אוטומטית, כנראה מתלבש בתוך זה אור החכמה, לא?

לא. בוא נקרא הלאה. זה יסתדר, זה יתיישב. ממש אין בעיה בזה.

אות ל"ה

"וזה שפירשו עוד: "ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים. מאי ורוח אלקים? אלא בודאי, בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח, נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו [מהו ורוח אלקים? אלא בודאי, בזמן שהשכינה יושבת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה, משום שכינה שנמצאת ביניהם]".

פירוש הדברים: שבזמן גלות, בעת שישראל, עדיין עוסקים, בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם, שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה.

וז"ש: "בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו [משום שכינה שנמצאת ביניהם]", כלומר בהסתר. אבל סופם, לזכות לגילוי שכינה. ואז, הרוח דמלך המשיח, מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד "המאור שבה מחזירם למוטב", שמסייעת ומכינה להשראת השכינה, שהיא גבירתה.

אמנם, אם ח"ו, אין העסק הזה דשלא לשמה, ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת: "כל הבשר חציר, כלא אינון, כבעירין דאכלין חציר [כולם הם כבהמות האוכלים חציר]". פירוש: שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם, העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה, היורד למטה.

ומפרשים שם הטעם: משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין [כל אלו שמשתדלים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם הם עושים]. כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות, הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה, מסוגל להביאם לשמה ח"ו.

וז"ש שם: "בההוא זמנא [באותו זמן], ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא [לעולם], ודא איהו רוחא דמשיח [וזה הוא רוח המשיח]. פירוש: שעליהם, אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם, ויורשת את הגבירה, כנ"ל, משום שאינם בדרך, לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל.

וע"כ מסיק שם: דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה [שאלו הם שעושים את התורה יבשה ולא רוצים להשתדל בחכמת הקבלה]. פירוש הדברים: כי אעפ"י, שאינם מצליחים, ע"י העסק בתורה הנגלית, משום שאין בה מאור, והוי יבשה [ונמצאת יבשה], מסיבת קטנות דעתם (כנ"ל אות ט"ז, ד"ה "והנה"), מ"מ הרי יכולים להצליח, על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה, מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל, היו יכולים לבא, באותה הבחינה של "שלא לשמה המביאתם לשמה".

שאז, היתה רוח אלקים, מרחפת עליהם, בסוד "המאור שבה המחזירם למוטב". אמנם, בשום אופן, אינם חפצים בלימוד הקבלה. וז"ש: "וי לון דגרמין, עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר, דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה וכו' [אוי להם, שגורמים עניות וחרב וביזה והרג ואבדן בעולם, וזה הרוח שהסתלק, הוא רוח המשיח, כמו שנאמר רוח הקדש, והוא רוח חכמה ובינה וכו']"."

זאת אומרת הכול תלוי בלימוד חכמת הקבלה בצורה הנכונה.

שאלה: למה דווקא אם לומדים שפת הספירות, זה בסדר, כי כביכול לא מתבלבלים?

איפה שפת הספירות?

תלמיד: הוא כותב שדווקא בחכמת הקבלה שכתובה, "מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות". האם כך האדם לא מתבלבל, הוא יודע שהוא לא מדמיין דברים?

קודם כל חכמת הקבלה, כי מדובר על פעולות הבורא שאנחנו צריכים להידמות לו. והמטרה שלנו היא להגיע לדבקות, דבקות על ידי ההתאמה בינינו, "הוא רחום, אף אתה רחום". מאיפה לומדים את זה, את פעולות הבורא? מחכמת הקבלה. לומדים שהרצון לקבל שהוא רוצה להידמות לבורא, הוא חייב להעמיד את עצמו תחת צמצום, מסך, אור חוזר ובצורה כזאת להשפיע החוצה במקום לקבל פנימה. במקום להשפיע למלכות שלו, להשפיע לרצון לקבל החיצון. זה הכול. ועל זה מדובר בחכמת הקבלה ומוסבר ובזה אדם צריך להשתדל לעסוק.

לכן, עד כמה שאנחנו לומדים את פעולות הבורא כלפי הנשמות, כך אנחנו יכולים להידמות לו. או בפעולות הנשמות כלפי הנשמות בצורה פרטית זה לזה, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: הוא מדבר על שלא על מנת לקבל פרס. הדבר הזה שלא על מנת לקבל פרס, זה כל אדם שלומד חכמת הקבלה צריך ללמד אותו?

אני לא יודע, אני לומד בינתיים מה שכתוב כאן. לא רוצה לדבר על שום דבר אחר, אלא על מה שכתוב כאן.

תלמיד: על זה אני מדבר, אדם בא ללמוד את חכמת הקבלה, מה זה אומר שלא על מנת לקבל פרס?

נלמד ונראה. תראו לי איפה זה כתוב שעל זה אתם שואלים.

תלמיד: הוא בכמה אותיות מתאר את העניין הזה שלא על מנת לקבל פרס.

שאתה לא מקבל פרס, לא מקבל שום תשלום. זה נקרא שאני לומד אך ורק כדי לעשות בזה נחת רוח לבורא. תתאר לעצמך עד כמה שאתה יכול, שרק לשם זה אתה קם ובא ולומד ואין לך שום מטרה אחרת.

שאלה: המושג הזה "לעשות נחת רוח לבורא", זה משהו שצריך כל הזמן לברר אותו?

כן. ואם אתה לא יכול, תבקש כוחות לזה, מחשבות על זה, רצונות, אבל בזה תגיע להשתוות הצורה. כמו שהבורא עשה הכול מתוך אהבה אליך, אמנם אתה לא מרגיש את זה כי אתה אגואיסט, אתה כמו ילד קטן, הוא לא חושב שמתייחסים אליו באהבה, הוא חושב רק איך הוא יכול לנצל את ההורים, אז תחשוב אחרת, לא כמו הילד הקטן.

שאלה: אם אני עושה את כל הפעולות, אבל בלי הבירור הזה אם זה עושה נחת רוח לבורא, אז זה מצב שנקרא שלא לשמה שאינו מביא אותי ללשמה בסוף?

בשביל מה אתה עושה אם כן?

תלמיד: לא יודע, יש הרבה פעולות מתוך הרגש שעושים.

אז אם מתוך הרגש אז כך זה יהיה.

תלמיד: אני שואל על מה שכתוב פה בעמוד 780, בטור א', פיסקה ראשונה, "אמנם, אם ח"ו, אין העסק הזה דשלא לשמה, ראוי להביאם לשמה", זאת אומרת שיש לימוד שהוא דלא לשמה שהוא לא יביא אותו בסוף ללשמה.

לא יביא. מתי?

תלמיד: כשלא חושב האם זה יעשה נחת רוח לבורא.

נכון, כי הכול מדובר לפי הכוונה. הכול מתבצע לפי הכוונה, לא לפי המעשה.

תלמיד: אבל לא לשמה זה מצב שעדיין אין לו כוונה טובה.

שתהיה כוונה שלא לשמה, זו הכנה. אבל לא שאתה עושה פעולות והפעולות הן בכוונה הפוכה או בכלל ללא כוונה. אז אתה לא מתקדם, אלא ההפך אולי, מתרחק. כל העבודה שלנו היא דווקא בבירור הכוונה.

שאלה: בגלל זה לא מובן למה אם "שאינם מצליחים, ע"י העסק בתורה הנגלית, משום שאין בה מאור, והוי יבשה [ונמצאת יבשה], מסיבת קטנות דעתם", כי אין להם כוונה, הם לא לומדים בשביל לעשות נחת רוח לבורא, אז הם כן יכולים "להצליח, על ידי העסק בלימוד הקבלה" בגלל שהמאור שבה מלובש בלבושים של שמות קדושים וספירות וכן הלאה. זה מה שהוא כותב.

עוד הפעם, מה אתה לא מבין? מה כתוב שעל זה אתה שואל?

תלמיד: "כי אעפ"י, שאינם מצליחים, ע"י העסק בתורה הנגלית, משום שאין בה מאור", קודם כל לא ברור למה אין בה מאור? יש מאור הרי בכל הטקסטים.

זה אתה קובע.

תלמיד: הוא כתב. אז הוא ממשיך ואומר "מסיבת קטנות דעתם".

או.

תלמיד: "מ"מ הרי יכולים להצליח, על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה, מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות".

אבל הלבושים האלה, הם לא נותנים לנו להיות בפשט, במה שנקרא אצלנו בינתיים פשט, הם לא נותנים לנו להיות בכוונה הנכונה. כשאני לומד על שור נגח את הפרה, אני חושב על מה שקורה בין החיות, אני לא חושב על כוחות שפועלים בתוך האדם. כשאני מדבר על כל דבר, על חלקות אדמה, על ביצה שנולדה, על כל מה שאתה רוצה להגיד, אני לא מתאר את זה כקורה בתוך הרצונות של האדם, אני לא מעביר מהתמונה החיצונה הזאת לפעולות הפנימיות שקורות בתוך האדם.

וכל התורה כתובה דווקא כלפי לב האדם, כלפי זה שישנה את עצמו, יתקן את עצמו. איזה קשר יש לי בין "שניים אוחזין בטלית" ובין תיקון נשמת האדם? אין כאן שום קשר, אני לא יכול להעביר את זה לצורה הפנימית.

תלמיד: אם הם לא היו בכלל בכוונה של תיקון עצמי ויציאה מעצמם וכן הלאה, בגלל "קטנות דעתם", ולכן "התעסקו בתורה הנגלית", למה עכשיו בגלל שהם קוראים בשפת הקבלה ישתנה משהו בכוונה?

כי בשפת הקבלה, מסביר בעל הסולם באות כ"ב, עמוד 775,

"ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו, ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר, להמשיך המאור שבתורה, בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה, לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו, גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה, קשה וכבד מאד, לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת, בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה."

אתה בעצמך למדת הרבה שנים, אני חושב, תורה. נכון או לא?

תלמיד: לא.

אז למה אני רואה אותך כילד טוב כזה?

תלמיד: למדתי קצת תושב"ע בכיתות ז' ח'. אני מבין את זה וזה ברור, אבל שוב, שפת הקבלה מונעת בלבול, זה ברור.

זאת הגדלות של חכמת הקבלה, שהיא מונעת בלבול?

תלמיד: לא, אבל זה שבעל הסולם כותב שהטעם פשוט מאוד כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצוניים וקשה לכוון דעתו וליבו, זה ברור. למה אם בן אדם מתעסק בכוונה לעצמו וחי לעצמו ולא מצליח בתורת הנגלה, למה אם הוא עובר לתורת הנסתר משהו ישתנה בכוונה שלו?

כתוב על זה, "ולפיכך, מייעץ לו, שיניח את ידו הימנו, ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר, להמשיך המאור שבתורה, בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה." כי קל יותר להמשיך המאור, רק בגלל זה.

זו אותה תורה, אין בזה שום עניין, רק שאתה לא מתעסק בפרה וביצה ואוחזין בטלית, סנהדרין, כל מיני דברים. כי איך אתה יכול להיות בזה בתיקון הנשמה? אתה יכול להגיד, כן, אני מתקן את הנשמה, אבל זה לא מכניס אותך פנימה. אחרי הפעולות האלה שאתה לומד שם, זה הכול התורה הקדושה, אבל כלפיך, אתה לא רואה יותר ממה שאתה קורא.

אני אגיד לך יותר, אתה פותח "תלמוד עשר הספירות", גם שם אתה רואה איזו טכנולוגיה, איזו מכניקה. אתה רואה מסך, אור חוזר, קשיות, עביות, אתה רואה מכניקה, פיזיקה, מה יש כאן? מגיע אור, דוחפים אותו חזרה לפי הקשיות שבמסך, עושים חשבון לפי איזו נוסחה, אנחנו מקבלים מהאור הזה משהו, זורקים אותו ככה וככה. זה תלוי איך אתה מקבל את זה, גם את זה אפשר לקבל בצורה כזאת.

תלמיד: בעל הסולם עונה על כל השאלות האלה בהקדמה הזו באות קנ"ה.

בטח, כן. אבל כדי להגיע לאות קנ"ה יש לנו עוד כמה שורות.

שאלה: אם מתלבשים בתלמידים חדשים, הם תמיד שואלים, הבנו שאנחנו מתחילים משלא לשמה, אבל עדיין, איך אני בודק את עצמי שאכן אני לומד נכון? בקדושה ולא בקליפה?

זה לא חשוב, קליפה או קדושה, כאילו אני יודע מה זה קליפה ומה זה קדושה ואני בורח מכאן לכאן. אלא אני לומד על הרצון לקבל? כן. רואים את זה, מרגישים את זה, שהוא צריך לעבור צמצום, מסך, אור חוזר, בניית הפרצוף.

מתוך בניית הפרצוף יש לו יחס לבורא, הוא נמצא עם הבורא בקשר, שהבורא למעלה ממנו, הוא מתכנת את עצמו, על ידי צמצום מסך ואור חוזר, לזיווג דהכאה עם הבורא, שכולם רוצים להשפיע זה לזה. הוא לא רוצה לעבוד עם הרצון לקבל שלו, הוא רוצה לעבוד רק עם הרצון להשפיע שלו, לכן הוא נמצא בהכאה עם עצמו, עם הרצון לקבל שלו, כדי להשפיע לבורא.

הוא חייב לדחוף את האגו שלו פנימה, הוא צריך לבלוע את הרצון לקבל שלו, הוא צריך לגלות את הרצון להשפיע מתוך הרצון לקבל שלו כלפי הבורא ואז יש ביניהם זיווג, נשיקה, חיבוק, כל מיני צורות התחברות, ובצורה כזאת הם מגיעים לדבקות.

כל התיאורים כאן הם כאלו שהם מדברים על הרצון לקבל ואיך הרצון לקבל עובד, מתקשר אל הבורא. מה זה פרצוף? זה רצון לקבל שלי שאני קיבלתי עליו צמצום, מסך, אור חוזר, שאני יכול לעבוד כבר במשהו בדומה לבורא. אז אני מתעלה מעל האגו שלי ומתחיל להשתוקק אליו, אני מתחשב עמו יותר מאשר עם עצמי. בנטייה הזאת אני דומה לו, ואז אני בנטייה הזאת אליו והוא בנטייה אלי, ואז אנחנו מתחבקים, מתחברים. הוא ממלא אותי, נכנס בי.

ואז אנחנו עושים בינינו הכאה, אני עושה, אבל לא עם הבורא, אלא עם עצמי בעצם אני עושה את ההכאה, עם הרצון לקבל שלי, ובמידה הזאת אני פותח כמו נוקבא את עצמי אליו והוא ממלא אותי כזכר שממלא את הנוקבא. כך אנחנו עובדים.

האם מדובר בצורה כזאת שצריכים הרבה פנטזיות, דמיונות, כדי לתאר את זה? על זה מדובר. אם אתה רוצה אתה יכול לראות את הדברים האלה בדומם, בצומח ובחי, בכל הטבע קורה אותו עיקרון. רק האדם צריך להיות במגע עם הבורא בהקדם של הכוונה. הכול ישנו לפניך.

אות ל"ו

"המתבאר, מדברי תיקוני הזוהר, הוא, שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שז"ס השבועה "השבעתי אתכם, בנות ירושלים, וכו'".

באופן, שכל אריכות הגלות, והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה, לעסק התורה ומצוות לשמה. ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך, סוד הכתוב "ונחה עליו רוח חו"ב וכו'". ואז נזכה לגאולה השלימה.

גם נתבאר, שאי אפשר, שכל כלל ישראל, יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת.

משא"כ, בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל, באות כ"ב, ד"ה "אכן". ובזה נתבארה היטב, האפסיות, שבקושיא הרביעית והחמישית, שבתחילת ההקדמה."

שאלה: יוצא שלימוד חכמת הקבלה מתחיל להיות רלוונטי רק משלב שיש לאדם כוונות.

יופי. זאת אומרת, בתקופת ביאת המשיח, דור האחרון שאז כולם מתעוררים. מה שהיה אז זה רק קבלת התורה ועכשיו זה מימוש התורה.

תלמיד: אבל איך בכלל מגיעים לחכמת הקבלה עם כוונות?

על ידי הלימוד מתחילים, כמו שכולם יכולים להתחיל ללא שום [כוונה]. איך אתה יכול להכין את עצמך בצורה הנכונה ללימוד חכמת הקבלה אם לא על ידי לימוד חכמת הקבלה.

תלמיד: אז מלכתחילה היא כביכול יבשה, או שהיא בכל זאת משפיעה על האדם למרות שאין לו כוונות.

כן. אם אדם קורא, לומד, לא חשוב באיזו צורה, העיקר שהוא קשור למה שכתוב, אפילו שומע, או אפילו לא יודע לקרוא, או קורא ולא מבין, בכל זאת יש לו קשר, כי הכול נמדד לפי הצורך. ואפילו שיש לו צורך קטן ביותר, כבר נכנס. מתוך זה חשוב לנו מאוד לבצע הפצה.

תלמיד: אז חכמת הקבלה כן משפיעה? זאת אומרת, המאור שבה מאיר על האדם גם בלי כוונות?

כן, ודאי. אבל באיזו מידה?

תלמיד: מאיזה שלב מתחילות להיות כוונות?

חכמת התורה לא צריכה שום כוונות אלא אפילו פעולות ללא כוונות הן מכשירות את האדם אבל רק לחלק הראשון. כוונה בטוח שחייבים אבל לא בכיתה א' כמו שאומרים.

קריין: ב"הקדמה לספר הזוהר" באות מ"ד כותב בעל הסולם, "ומטרם י"ג שנה, לא יצויר שום גילוי, אל הנקודה שבלבו. אלא לאחר י"ג שנה, כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי למשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו, להתגדל ולהראות פעולתה.

כי מצות אינן צריכות כונה.

ואפילו המעשים, בלי כונה, מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו.".

תלמיד: אז מאיזה שלב מתחילות להיות באדם כוונות?

מהשלב שדורש אותן, אבל הכנה לזה הוא מקבל אפילו בלי דרישה. באים אנשים, יושבים שנים, ככה לומדים משהו סביב זה, ולאט לאט מתחילים לחשוב, לשאול, להגיע. דרך אגב, ככל שזה לוקח יותר זמן זה דווקא יותר בריא הייתי אומר. מי שיכול להגיע ללשמה תוך חמש שנים ומי שיכול להגיע תוך עשר שנים, זה לא תלוי בהצטיינות, זה תלוי בכבדות הכלי. אם הכלי הוא גדול ייקח לו יותר שנים.

שאלה: אנחנו עד לשבוע של הכנסים רוצים לעשות התקפה בשיעור, להוציא מהלימוד את המקסימום שאפשר. איך אנחנו צריכים לסדר את עצמנו לפני שאנחנו מתחילים ללמוד? באנו, התיישבנו. דיברת לאחרונה הרבה על ההכנה לשיעור. בקיצור, איך אנחנו צריכים לסדר את עצמנו לפני שאנחנו לומדים? תן עוד פעם אם אפשר דגש.

הוא כותב על זה בכמה מקומות. הכנה לפני השיעור במילה אחת, צורך. זה הכול. בשביל מה לי? למה לי? למה אני יושב עם אנשים האלה? למה אני לומד את החומר הזה? למה אני קמתי בשתיים בלילה? עוד ועוד. למה? הצורך. אני צריך לחדד את הכוונות שלי, מה זה ייתן לי? מה יש לי בזה? בצורה כזאת אני מתקדם. ואין לי יותר.

ואת זה צריכים להכין מקודם, מאתמול, מיום קודם. כשאני מקבץ את כל הלימוד שלי מאתמול, לזה שיהיה לי חיסרון יותר גדול למחר. ותדרשו יום יום שיהיה לכם כמה פסוקים חדשים בקשר לצורך ללימוד, גדלות ההכנה, גדלות החברה, גדלות המטרה, גדלות הקשיים. כן, כן, גדלות הקשיים שנמצאים בדרך שאנחנו מנשקים אותם, אוהבים אותם, לפי זה אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שאנחנו גדלנו.

תראה איזה קושי יש לנו היום. אתמול קמתי והייתי ער, והכול היה בסדר גמור. תראה איזה גיבור הייתי. זה אתמול בבוקר. אתמול בערב הייתי בבית, נחתי, הלכתי לישון שעה קודם מהרגיל, והלילה בקושי קמתי, סחבתי את עצמי בקושי לכאן. מה זה, זה לטוב או זה לרע? אולי זה ההפך.

דווקא מפני שהשקעתי אתמול הרבה בלימוד, לכן אני לא יכולתי לקום היום. לא בגלל שאני התעייפתי, אלא בגלל שנתנו לי עכשיו הכבדת הלב שמגיע לי, שאני צריך לראות בזה שכר. גילו לי החיסרון שלי היותר גדול, כדי שאני אתגבר עליו, שאני אעלה עוד יותר. וכך צריכים להשתדל לראות את זה. גם תשתדלו לראות על החברים שלכם, כמה מהם אתמול היו ערים ככה עם עיניים בוערות, היום הם בקושי ככה, עושים מעצמם כאילו שהם שומעים על מה שמדובר.

אין מה לעשות. העיקר זה לא לברוח. לא ליפול מהעגלה. כמו שכתוב בצורה נקייה, "חוץ מצא". זה מה שכתוב בתורה. תעשה הכול מה שאתה רוצה במסגרת הלימוד, החברה, והכול חוץ מצא. זה בצורה פנימית מדובר, לא חיצונה בלבד.

אות ל"ז

"והקושיא השלישית, שהיא הפחד שלא יחמיץ - הנה אין כאן פחד, ולא כלום. כי ענין הנטיה מדרך ה' ח"ו, שקרתה פעם, היתה מב' סיבות:

א. או שעברו על דברי חז"ל, בדברים האסורים לגלות,

ב. או משום, שתפסו דברי הקבלה, במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". וע"כ, באמת היתה חומה בצורה, מסביב החכמה הזו, עד היום. אשר רבים ניסו, והתחילו, בלימוד, ולא יכלו להמשיך בו, מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים.

אשר ע"כ, טרחתי בביאור "פנים מאירות ופנים מסבירות", לפרש את הספר הגדול "עץ החיים" מהאר"י ז"ל, ולהפשיט הצורות הגשמיות, ולהעמידן בחוקי הרוחניים, למעלה ממקום ומזמן."

אנחנו צריכים להבין שבאמת אחרי הגלות, אחרי חטא עץ הדעת, אחרי החורבנות, אחרי גירוש מבבל, אחרי יציאת מצרים וכל מיני בעיות שהיו להם בתוך ההיסטוריה הזאת, חורבן בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, אחרי כל הדברים האלה, היה פחד גדול מאוד מלהתעסק בתורה. כי אם באמת יש לה כוחות, אז עוד יותר ברור שצריך להיות כמה שיותר רחוק משם. בשביל מה לי להתקרב לפצצה הזאת? כי אם כל הסבל שלנו, כל הבעיות שלנו הם בגלל התורה, כן? סם חיים וסם המוות, אז יותר טוב אתה יודע, איכשהו לחיות ולא למות.

ולכן כמו שהוא אומר שם באיזה מקום, שבלי שום פקפוק אפשר ללמוד דף גמרא במקום העסק הזה. ולכן מפחדים. אנחנו יודעים שזה אסור, זה מסוכן, וכל מיני כאלה אמרות. היום זה כבר לא כל כך, כי אנחנו כאלה שלא מפחדים משום דבר. אבל אז היו בעיות.

קריין: "באופן, שיוכל כל מתחיל, להבין הדברים בטעמם ונימוקם, בשכל בהיר ובפשטות גדולה, לא פחות, כמו שמבינים גמרא ע"י פירוש רש"י ז"ל."

שאלה: אבל לפי מה שכתוב כאן, ואיך שמסביר בעל הסולם, סכנה ב' עדיין קיימת. אז מה לעשות עם זה?

לאט לאט זה מתיישר. מה הסכנה הב'?

קריין: "שתפסו דברי הקבלה במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות"

כמה יש לך? לפני ארבעים, חמישים שנה, אתה יודע מה היה? איזו חגיגה? אני זוכר, שהיה אפילו אצלי תלמיד שהיה בא עם מעיל דובון לבן. חורף כן? אבל לבן. איפה הוא מצא, אני לא יודע. אבל אחרים שאלו אותו, איך השגת? לבן, כי מקובלים לובשים לבן. כל מיני כאלה דברים. איזה כובעים כאלה. זה משהו, כי אנשים היו חושבים על החיצוניות, שזה שייך לחכמת הקבלה. לא יאומן במה בני אדם תופסים את זה. הנטייה הזאת נמצאת בעמך, תראה עם אומן, עם כל הדברים האלה מה שקורה. אז אותו דבר היה כלפי חכמת הקבלה. אני לא יודע, קורה אותו דבר עדיין בל"ג בעומר? אבל זה נעשה ככה, כבר כל כך..

תלמיד: למה אני שואל? ההרגשה שזה תלוי בנו, איך את זה אנחנו מסבירים? לכן אני שואל את זה. בכל מקרה הסכנה הזאת קיימת.

לא קיימת סכנה, הזמן עושה את שלו. אנשים לא מתייחסים לבני אדם לפי הלבוש כמו שזה היה לפני מאה, מאתיים שנה שתלוי איך אתה מתלבש. עדיין ישנו דבר כזה, אבל זה בין אלו הסוחרים כן? חייב להיות להם שעון מזהב. חייבת להיות להם עט מיוחדת בחמשת אלפי דולר. עוד כל מיני דברים.

גם בחוכמת הקבלה הם חושבים שאפשר על ידי דברים חיצוניים, להיות יותר קרוב לרוחניות. שאני אעמוד ליד הקבר, מה זה, אני מתקדש. אבל זה עובר. זה בכל זאת עובר, אתה מבין? מי נוסע לברים כאלה, למקומות כאלה? לאט, לאט יש כאן מסננת ונשארים שם כאלו ש.. מה שיוצא לך דרך המסננת, ככה יוצא. ומה שנשאר, זה הפסולת.

שאלה: אני לא מבין את סעיף א'. איך אפשר לגלות דברים שאסור לגלות, שאי אפשר לגלות אותם?

כנראה שיש דברים כאלה, רק אנחנו לא מבינים.

תלמיד: אז אתה יכול להסביר את זה קצת?

לא. איך אני יסביר לך שאסור לך לגלות, מה שאסור לגלות?

תלמיד: למה אני שואל, כי אתה, ומקובלים מלמדים אותנו שאת התורה, את חכמת הקבלה אנחנו משיגים לפי מידת השתוות הצורה. עכשיו אנחנו מנקים את עצמנו מהרצון לקבל ומתאימים אותנו להשפעה, אז לפי זה לאט לאט. אז איך אפשר לגלות לאדם שעוד לא הכשיר את עצמו, דברים שהם יהיו. זה לא אומר לו כלום?

זה לא אומר לו כלום, אבל לבלבל אפשר.

שאלה: הוא מדבר באות ל"א על אהבה על מנת לקבל פרס, ואהבה שלא על מנת לקבל פרס. מה זה שיש אהבה בזמן שלומדים, שעוסקים בתורה. יש אהבה כזאת, ואהבה כזאת?

כנראה שיש. בינתיים תיקח את זה, תרשום לפניך שזה נמצא, ונמצא. עדיין הוא לא עונה לך, אז אתה ממשיך. אני לא יודע, אתם למדתם פעם בחיים בכלל משהו? אז הוא אומר לך כאן איזה הגדרה, ואחר כך הוא יסביר לך במקום אחר, שהוא רואה לנכון להסביר את זה שם.

שאלה: מה המקור של האור המחזיר למוטב? מאיפה הוא מתחיל, מאיפה הוא יוצא?

המאור המחזיר למוטב מגיע לנו מלמעלה, במידה הזאת שאדם משתוקק לתיקון. אבל הוא עדיין לא מסוגל לעבוד עם האור שמגיע אליו בלהשפיע על מנת להשפיע, בלקבל על מנת להשפיע, ולכן האור הזה שמופיע אליו הוא נקרא כ"מקיף", והוא מתקן את הכלי שהוא יהיה כך שלאט לאט ירכוש את המסך, חשיבות הבורא, חשיבות השפעה לבורא, חשיבות החברה. כל זה מגיע לו מהאור, מעצמו אדם לא יוכל לעשות שום דבר. אבל כשמגיעות לו ההבחנות האלה מהאור, אז הוא פתאום רואה שכן, נעשה לי פתאום חשוב. עשר שנים אני שמעתי נגיד שקבוצה חשובה, החברים חשובים, וסתם שמעתי. ששאלו אותי אני הייתי אומר, "כן חשוב", אבל באמת לא היה לי שום דבר חשוב.

מה זה חשוב? חשוב שאני לא יכול לשכוח את זה, ואני כל הזמן הייתי דווקא שוכח. זה סימן, שזה לא חשוב. פתאום אחרי עשר שנים אני התחלתי לגלות, לגלות בי, שכן נעשה לי חשוב. אני פתאום חושב עליהם באמצע היום איך אני יכול להתקשר אליהם, איך אני יכול להשפיע להם, אני מעריך את מה שהם עושים בשבילי, וזה בעצם השינוי שאני מרגיש. ומאיפה נעשה את זה? אז אומרים המקובלים, שזה נעשה על ידי מאור המחזיר למוטב. אני בעצמי לא יודע מה זה, אבל בשינויים האלו אני מרגיש.

אחר כך אולי אנחנו נוכל את המאור הזה המחזיר למוטב, לכוון יותר נכון. אולי אנחנו יכולים למשוך אותו בכל מיני צורות על ידי כל מיני מחשבות, פעולות, צמצומים, מעשים, וכך לעבוד עמו בצורה מבוררת. יכול להיות שאני אכנס אפילו עם הבורא בחליפת דברים כאלה, שאני רוצה דווקא את זה לתקן ולא את זה, וכן הלאה. יכול להיות שיהיו לי בזה מחשבות ופעולות שאני אקבע אותם ממש.

נגיד כמו בן אדם שכבר גדל, אז הוא יודע עכשיו "אני רוצה ללמוד את זה, עכשיו אני רוצה לרכוש את זה, לעשות את זה", לדעת איך עושים. אז לא רק שאני סתם מושך מאור המחזיר למוטב, מי יודע, כמו שבהתחלה בתחילת החיים אנחנו כך מקבלים את כל האסכולות שלנו למתחילים, אלא אחר כך אני כבר מברר.

אות ל"ח

"ונמשיך, להרחיב את החיוב, של העסק בתורה ומצוות לשמה, שהתחלתי לדבר בו. הנה, יש להבין, את השם הזה של "תורה לשמה"."

תלמיד: בקשר להכנה לשיעור, דיברנו קודם על זה שאנחנו מחפשים איך להתארגן בצורה נכונה להכנה לשיעור.

אז כבר למחר נבחר פסוקים להכנה לשיעור, חדים, ברורים, לא גדולים. למעשה מה אנחנו צריכים, לא סתם לדבר, אלא ממש מה עלינו לעשות כדי להכין את עצמנו לשיעור, כרגע, קונקרטי, זה מה שאנחנו צריכים לדעת. ולא הרבה פסוקים, אלא לעניין. מחר נלמד על זה בשיעור בוקר.

תלמיד: אמרת שכל אחד צריך לחדד את החיסרון שלו "למה באתי, מה זה ייתן לי". האם עדיף שכל אחד יעשה את זה בעצמו בהכנה, בשקט, בשתיקה עם עצמו או לדון בזה ביחד בעשירייה? מה עדיף?

לדון יחד, עדיף לדון יחד, למה לא? כל עניין ששייך לכולם, ולא להשגה האישית של האדם, אפשר ורצוי לדון בו יחד, בפרט שזו ההכנה שלנו לשיעור. אם ההכנה שלנו לשיעור תכלול את כולם, אם אנחנו נדע שכולנו מוכנים, שבאנו עם כוונה אחת, אז הכוונות מתחברות עם הפעולות, והפעולות מתחברות עם התקווה שלנו, המטרה שלנו וגם אנחנו ממש מכוונים לאותו המקום, לאותו המצב, ואז בוודאי שזה ישפיע יותר. לכן רצוי מאוד לדבר על זה. מחר נעשה על זה סדנה.

שאלה: אם לחזור למאמר, כל מה שקראנו לא יכול לקשור את זה בכלל לעשירייה. יש איזה גיבור, אדם, במאמר הזה, מי זה? זו העשירייה שלי? זה היחס שלי לעשירייה, לבורא? הסובייקט הזה בונה כוונה, מי זה בכלל, מה זה?

הסובייקט הזה הוא כל אחד ואחד מאיתנו. אבל כדי להצליח, הוא צריך להגיע לקבוצה ולממש את זה בקבוצה. כאן בעל הסולם ובכלל כל המקובלים, פונים לאדם, אבל לאותו אדם שנמצא כבר בקבוצה. למה? על זה בכלל לא צריכים לדבר. אנחנו מדברים על זה כל כך הרבה, אבל במשך כל הדורות, לא היו מדברים על זה, כי ברור לנו שאנחנו נמצאים במערכת של אדם הראשון. ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מתקנים את הכלי דאדם הראשון.

כי במידה שאני מתקן את הכלי הזה, אני זוכה לעשות נחת רוח לבורא ובזאת אני זוכה להרוויח את המקום שלי. איזה מקום? את מקום ההשפעה שלי כלפי הבורא, וזה רק כלפי מערכת אדם הראשון. מה יש כאן לדבר בכלל, זה היה מובן. איך אתה משפיע? איך אתה נותן, איך אתה פונה? איזה מכשיר קשר יש לך? אתה לא קשור לבורא, כי אתה חתיכת אגואיסט, הפוך ממנו. אז רק במידה שאתה מתקשר לכלי דאדם הראשון, שהוא לפניך כעשירייה שלך, במידה הזאת אתה כבר באמת מתחיל להתקדם למרכז הבריאה.

תלמיד: באותו הרגע ובאותו החלק שבו אני נמצא ביחסים עם העשירייה, דואג להם, החלק הקטן שלי, זה אותו האדם הזה?

"אדם" נקרא מי ששייך, מי שקשור לאדם הראשון, שהוא חלק מאדם הראשון. לכן הוא נקרא אדם או בן אדם. והחלק הזה, איפה הוא מתבטא אצלנו? כלפי עשירייה. או אל תגיד "עשירייה", אלא כלפי נשמת אדם הראשון, ככה זה מופיע לפניך. לכן המקובלים לא שמים לב לכל הדברים האלו. כי זה מובן, שאחרי החטא, כשסוף סוף יש מקום להופעת האדם בעולם הזה, ואז אנחנו מקבלים אפשרות מהניתוק, מאי הקיימות שלנו בכלל במציאות, להיות קיימים, להיכנס לתוך המערכת, להרגיש שאנחנו שייכים למערכת, שאנחנו מקבלים ממנה ומשפיעים עליה. מרגע זה והלאה אני הופך להיות קיים, ולפני כן, לא. לפני כן אני נמצא בדרגות של דומם צומח חי, בהכנה להיות מדבר.

לכן המקובלים לא מדברים כל הזמן על העשירייה. הרב"ש היה הראשון שהתחיל לדבר על זה כי היינו במבוכה. איפה המצב שלנו? איפה המצב שלי, איך אני שייך לזה? כמו שאתם אומרים. אתה שואל נכון, איך אני שייך למערכת, לחכמת הקבלה, לבורא, למציאות? ואז רב"ש כתב על זה ממש סדרת מאמרים.

אבל אפילו אם לא כתב, זה היה ברור לכל המקובלים לפניו, מה הם עושים. זו סך הכול הזדהות עם מערכת האדם. כי מי אני? אני בן אדם. זאת אומרת מה זה "בן אדם"? חלק פוטנציאלי ממנו, חלק שבור מאדם הראשון, שיכול להגיע להזדהות, להשתוות, להתחברות בו. ובמידה הזאת אני צריך לקבל כוח שמחזיר אותי לאותה המערכת, זה נקרא מאור המחזיר למוטב. ואני צריך לתאר לעצמי את מהערכת, אני לא יכול לתאר אותה ביותר מעשרה, וכך אנחנו מתקדמים. הכול פשוט.

שאלה: לגבי "לשמה" ו"לא לשמה". אני שם לב שמה שמביא אותי לשיעורים ולכל האירועים עם החברים, זה תענוג. התענוג הוא מאוד גדול, רציני, וכשאין את התענוג הזה, אז ההשתוקקות לאותו התענוג, כי אני יודע שבסוף יהיה אותו התענוג, וזה עוזר לי להתגבר. הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להעביר את השמחה הזאת לאחרים בקבוצה וזה עובר ככה, מאחד לשני. אז איפה כאן ה"לשמה" בעצם? איך מכאן אתה מתקדם?

איך מכאן אני מתקדם? מכאן אני לא יכול להתקדם. פעם כתבת לי כל הזמן "אני בשיעור" וכבר חודש אתה לא כותב לי. האם אתה מגיע לשיעור מפני שאני מסתכל ורואה "הוא לא בשיעור", ואז אני אכתוב לך משהו?

תלמיד : לפעמים אני מתרגם.

בסדר. טוב. אז אתה מגיע כדי שאני אראה אותך? כן או לא?

תלמיד: כן, זה חלק חשוב.

זאת אומרת אתה לא בא ללמוד כדי לעשות נחת רוח לבורא, אתה בא כדי שלא יהיה לך לא נעים ממני, שאני לא אראה שאתה לא בשיעור. זו צורה?

תלמיד: לא, הבורא גם קיים, הוא מלווה את התהליך.

כי אתה כאילו חייב. העניין הוא מתי תגיד שאתה לא חייב לאף אחד, ואין לך שום משיכה להגיע לשיעור, ההיפך, יש לך מלא הפרעות ובעיות ואף אחד לא בודק אותך, אף אחד לא מסתכל עליך. אתה ממש ניטראלי כלפי שיעור, אפילו מקבל דחייה ממנו, רק אז אתה יכול להגיד "עכשיו אני בא לשיעור, כדי לעשות נגיד נחת רוח לבורא".

זאת אומרת צריכים להיות תנאים כאלו שאתה לא תרגיש שאתה מרוויח משהו, או שתקבל פחות מכות או שתקבל איזו סוכרייה, שכר. מזה מתחילים.

תלמיד: ככה אני יוצא מהבית בכל יום, אני רוצה לעשות נחת רוח לבורא, אבל אחרי זה כמו שאמרת, אני לא יכול לצאת מזה כבר 10 שנים.

יהיה בסדר. עוד מעט תתחיל לקבל כאלה דברים שלא תוכל לצאת מהבית ותעשה חשבונות רבים, קשים עד שתוכל להגיע לשיעור. זו כבר תהיה עבודה בעל מנת להשפיע. זה יבוא, ואז תגיד תודה

(סוף השיעור)

---

1. שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ. ( יהושע, יד, ב)↩