שיעור צהריים 24.11.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", עמ' 570

מאמר נ"ג, "ענין הגבלה"

אנחנו מסיימים עוד מעט את מאמרי "שמעתי", גם את העיקריים וגם את הנוספים, ואחר כך נראה עם מה נמשיך.

נג. ענין הגבלה

שמעתי עש"ק א' סיון תש"ג

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות"." כי מה שהוא קיבל הוא קיבל בטוח מהבורא, כי אין עוד מלבדו. לכן אם הוא מסתפק בזה שמה שהוא קיבל מהבורא הוא קיבל מטוב ומיטיב והוא לא צריך יותר, אז נקרא שהוא נמצא בדבקות התמידית.

שאלה: למה להסתפק? למה לא לרצות עוד?

הבורא יודע מה לתת לך והוא נתן לך את המצב הנוכחי, ואם אתה רוצה להיות דבוק בו, אז בכל מצב שאתה נמצא אתה יכול להיות דבוק בו, הכול תלוי בך.

תלמיד: אבל המגמה היא ליתר דבקות, אני רוצה עוד כל הזמן.

אם אתה מגיע לדבקות במצב שאתה נמצא, אז אין לך יותר, אתה הגעת לדבקות. בכל מצב אם אתה רוצה להיות דבוק בבורא, אז אתה מגיע לאין סוף, אתה מגיע לשלמות.

תלמיד: איפה המותרות, במה זה נחשב מותר?

זה כאשר אתה חושב שמה שיש לך זה לא מספיק, שמגיע לך יותר.

הוא כותב, "ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה" נמצא לנצחיות, "מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות"." בכל מצב שבו אדם נמצא, אם הוא מפתח את עצמו כדי להיות דבוק בבורא באותו מצב שהוא נמצא, אז הוא מגיע לנצחיות.

"וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר. היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו.

ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

שאלה: אם הבנתי נכון מדובר על מצב שצריך להשתוקק אליו, שהוא דבקות תמידית שנקראת קטנות. מהו המצב הזה? איך אני מזהה אותו?

כל מצב שבו את נמצאת.

תלמידה: האם כל מצב, לא משנה איזה?

כן, כל מצב שבו האדם נמצא.

שאלה: האם הקטנות זה מצב של מעל הדעת?

לא נקשור את זה לשום דבר כדי לא להתבלבל, פשוט זה מצב שהאדם נמצא בו. אם הוא לא רוצה יותר, אלא במצב שהוא נמצא הוא רוצה רק להיות דבוק בבורא כי קיבל את המצב הזה בטוח ממנו, כי "אין עוד מלבדו", אם הוא רוצה במצב הנוכחי להיות דבוק בבורא בלבד, אז נקרא שהוא מגיע לנצחיות, לשלמות, למצב של הגבלה. הוא מגביל את עצמו ונכנס לנצחיות.

שאלה: האם זו צורה אחרת של להצדיק את הבורא?

זו לא צורה אחרת, אבל להצדיק את הבורא אתה חייב, כי במצב הנוכחי שקיבלת אותו בטוח מהבורא, אתה רוצה להישאר לתמיד.

תלמיד: במילים אחרות אתה אומר שהבורא נתן לך את זה ואתה שמח עם מה שהוא נתן לך. האם זה לא לעבוד באמונה למעלה מהדעת?

אני לא רוצה לקשור את זה לשום דבר, אלא להישאר בלקסיקון שאנחנו לומדים עכשיו, באותן מילים, בלי למעלה מהדעת ולמטה מהדעת. אדם נמצא במצב, אז שיגלה שהוא נמצא במצב כזה ולא רוצה כלום חוץ מלהישאר במצב הזה לנצחיות. אל תוסיפו מילים שבהן אתם מבלבלים חברים.

שאלה: אם הגענו לדבקות בבורא, אז האם זה יהיה קבוע או שעלינו להמשיך ולהוסיף בשביל דבקות קבועה?

אנחנו מדברים על רגע כלשהו שבו אתם נמצאים, ואיך ברגע הזה אתם צריכים להתייחס למה שאתם מרגישים. אתם מקבלים אותו מהבורא, ולכן אתם צריכים להגדיר ולקבוע את המצב הזה כשלם.

שאלה: מצד אחד מה כל כך רע בזה שאני רוצה גדלות, ומצד אחר אין דבר טוב יותר מאשר להכניע את עצמך לבורא. האם בסיטואציה הזאת אין ביטול בפני הבורא, אין הצדקה שלו? מה לעשות אם יש לי רצון להיות בגדלות?

את לא שבעת רצון מיחס הבורא אלייך.

שאלה: יוצא שהבעיה שלנו מסתכמת בזה שאנחנו משתוקקים למותרות היות ואנחנו עוד לא מוכנים לזה, ואנחנו צריכים ללמוד להיות בשמחה בקטנות אפילו במדרגה השפלה ביותר, היות והקטנות לא נעלמת, היא הרי היסוד של כל מדרגה, ולכן עלינו להרגיש שלמות ושמחה בעבודה. ואם נרגיש את השלמות והשמחה, אז יוצא שאנחנו נמצאים בהשתוות הצורה עם השלם והנצחי, ואז נהיה במצב הנכון של קטנות. האם זה נכון?

בינתיים זה נכון.

שאלה: יש אסוציאציות שמגיעות מהמאמר כמו "לא את המזוודה שלי אתה סוחב אלא של מישהו אחר", האם יש קשר בין המאמר הזה לדוגמה הזאת?

אפשר להגיד שכן.

שאלה: לא להשתוקק למותרות, איך זה מתבטא בצורה נכונה בעבודה בעשירייה? הרי אנחנו צריכים להגביר את הקשר שלנו כל הזמן.

אם אני מדבר על כך שמה שיש לי אני מקבל מהבורא, אז אני יכול להיות בשמחה ובזה להרגיש את השלמות שלו. אני מרגיש את השלמות מצידו היות ואני מקבל את זה מהבורא.

שאלה: כתוב כאן "שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה". מה זה אומר לעבוד בלי שום תנועה, בלי שום תזוזה?

הם לא דורשים שום שינויים, הם מוכנים להישאר במצב הזה ושהוא לא ישתנה. הדבר היחיד שהם רוצים להשיג הוא שהמצב הזה יוגדר בהם כמצב שלם.

תלמידה: מאיפה השמחה?

מכך שאני מקבל את זה מהבורא.

שאלה: יוצא כאן מצב של קטנות וחפץ חסד. איך לפתח חיסרון, כלי, במצב כזה?

אם תשיגו את מה שהוא כותב, אז תראו איך תמשיכו ותתפתחו.

שאלה: אם נהיה בקטנות במצב שבו אנחנו לא רוצים שום מותרות, אז האם אוטומטית תרד עלינו גדלות, אפשר להגיד כך?

אפשר להגיד כך, אבל זה לא בהכרח. לא בהכרח משיגים את הגדלות, אפשר להישאר בקטנות ובאותו זמן להיות בשלמות.

שאלה: שמעתי את הקטע הזה וזה הכניס אותי למצב שאני לא כל כך מבין את הבקשה. אני מבין שצריך להיות בצניעות, אבל עדיין האגו נוקף כל הזמן, וכשאני מקשיב למה שהמקובלים אומרים שצריך להגיע לדבקות מלאה, לחשוב רק על השפעה ואני לא שם, אז זה מביא אותי למצב שאני מרגיש שאני לא יכול שלא לרצות את הגדלות הזאת.

אתה יכול להרגיש את הגדלות בלי לשנות את המצב, אלא לשנות את היחס שלך למצב שבו אתה נמצא.

תלמיד:, אני מרגיש טוב עם המצב שאני נמצא בו, אני מוקיר אותו, אבל עם זאת אני רוצה להיות יותר דבוק, אני רוצה להיות בדרגה יותר גבוהה. האם זה לא לגיטימי? האם זה חטא? אפשר להודות במה שיש ובאותו זמן לשאוף ליותר.

זה נקרא "מותרות". נמשיך ותראה.

שאלה: טבע האדם תמיד לרצות יותר, אתה לא מעריך את מה שיש לך, וכאילו כך זה צריך להיות. לדוגמא, אנחנו לא יכולים להעריך את הקשר שיש לנו עכשיו עם הבורא, אומנם יש שמחה מכך שזה בא ממנו, אבל זה לא בטבע האדם, אתה מתרגל לזה מהר מאוד ושוכח. איך נעשית העבודה בשמחה?

כאשר אתה מבטל את עצמך בפני העליון, אז לא נותרים בך שום רצונות אחרים מלבד להיות קשור אליו.

שאלה: קטנות היא כבר מצב רוחני והמאמר קורא להסתפק בה. האם גם לפני הכניסה לרוחניות עלינו להסתפק במצב הנוכחי?

כן, המפתח להבנה הוא לא להשתוקק למותרות. אני לא רוצה מותרות, אני רוצה רק להיות דבוק בבורא. במידה הכי קטנה שאפשר אני רק רוצה להיות דבוק בו.

תלמיד: פעם אמרת "כשלא תרצו לגלות אז תגלו". למה צריך לשאוף?

עלינו לשאוף למצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, רק לרצות להישאר במצב הנוכחי, ולהשתוקק להרגיש שזה טוב בעיני הבורא.

שאלה: מה עוזר לאדם להישאר תמיד שבע רצון? אני מבינה שאנחנו צריכים להיות בכל מצב, להימצא בכל מצב, להיות במצב שיהיה לי מספיק. איך להסתכל על המצב הזה כאידיאלי ביותר? מה עוזר לאדם בזה? כיוון שהאגו כל הזמן גדל.

להרגיש את עצמי בקשר עם הבורא, ואת מה שאני מקבל אני מקבל ממנו.

שאלה: האם כשאני מבקש מהבורא ומקבל את המצב הזה, מרוצה ממה שיש לי, האם זו כבר רכישת כלים דהשפעה, או שזה רק תנאי לקבלת כלים דהשפעה?

אם אתה רוצה להישאר כמו שאתה עכשיו, דבוק לנצח בבורא ולא חשוב באיזו דרגה, אז אתה כבר נמצא בכלים דהשפעה. אם הקטנות הכי קטנה היא לנצחיות, אז זו שלמות.

שאלה: האם נכון לומר שצריך לרצות יותר רק בשביל להשפיע, ואם אני רוצה יותר לעצמי, אז זה כבר מותרות?

אני לא מבין אותך, אם היה אפשר יותר, אז היית לוקחת יותר?

תלמידה: אם יש לי למי להשפיע, אז אני צריכה יותר ואז אני מבקשת יותר. ואם אין לי למי להשפיע, אז אני לא מבקשת כיוון שאז אני מבקשת עבור עצמי.

אמת, נכון. את חושבת נכון.

שאלה: אם צריך לרצות את מה שיש עכשיו ולהסתפק בזה כי זה טוב לבורא, אז איך מגדילים את הכלי?

לא צריכים להגדיל את הכלי, אלא הבורא ישנה ויגדיל אותו.

תלמידה: האם אני לא מעכבת את ההתפתחות אם אני אומרת שאני לא רוצה כלום יותר?

לא, זה המצב הכי נכון לכל מדרגה. כמו שהוא כותב, לא לרצות גדלות, אלא במצב שהוא נמצא הוא מוכן להישאר לנצחיות וזה נקרא "שלמות".

תלמידה: יש כוח אנרגיה של הרצון שכל הזמן דוחף קדימה ורוצה עוד ועוד. מה עושים עם האנרגיה הזאת?

זה האגו שלך.

תלמידה: מה להגיד לו?

להגיד לו שאין לך כוחות לממש אותו ולא נכון לממש אותו בצורה כזאת. אלא קודם כל להגיע למצב שאת מסכימה לזה שאת מקבלת מהבורא, וזו שלמות.

תלמידה: איך לא להירדם במצב הזה?

אל תדאגי, אם תירדמי, אז הבורא הוא שמשכיב אותך לתרדמה. מה רע בזה?

תלמידה: כי אני יכולה להירדם עד המוות.

אז עד המוות, עם המוות ומעבר למוות, מה זה חשוב. אם זה מגיע מהבורא, אז את מסכימה לזה בלב שלם.

תלמידה: האם עכשיו התנועה הפנימית היא רק להוריד את הראש ולהגיד תודה לבורא על מה שהוא נותן, זה מה שצריך להיות ולא רוצה יותר?

ודאי, זוהי הנקודה העיקרית, הקטנות של המדרגה.

שאלה: הקטע הזה מזכיר את הילדות, כאשר ילד חולם על איזשהו עולם מושלם, סביבה נפלאה. במצב הזה של הקטנות יש גם כוח אדיר שרוצה להשפיע ולתת. כלומר ההשתוקקות הזאת היא לקטנות, אבל יש כזאת אסוציאציה, כזו תחושה של לתת. האם התמונה הזאת נכונה?

זה לא נכון, חשוב איך את קובעת את היחס שלך כלפי זה. הבורא נותן לך איזושהי הרגשה והשאלה היא איך את מקבלת אותה. רומזים לך שהבורא נותן לך הרגשה שאת נמצאת במצב של קטנות, ואין שום פרספקטיבה, שום שינויים ושום תנועה, ואת מקבלת זאת כנחוץ כיוון שאת מקבלת זאת מהבורא, ואת לא רוצה ולא דורשת יותר כלום. את רוצה להיות קשורה במצב הזה עם הבורא, כי הוא נתן לך אותו ואת קיבלת אותו, ובמצב הזה את רק רוצה להרגיש את הקשר שלך איתו. זה מצב שבו נמצא ילד קטן כאשר הוא נמצא ליד אימא, ישן על הידיים שלה, הכול טוב לו, כיוון שהוא נמצא לידה והוא מקבל ממנה.

שאלה: האם עצבות וקטנות הן תמיד רווח? איך להוסיף לזה גם שמחה?

קטנות לא צריכה להיות עצבות, הן לפעמים מגיעות יחד ולפעמים לחוד. אנחנו צריכים כמו שכתוב כאן, לא לרצות גדלות אלא להסתפק דווקא בקטנות. אנחנו חושבים שאם נקבל יותר, אז תהיה לנו התקדמות, לא. התקדמות רוחנית היא שאנחנו מתבטלים בתוך הבורא וגדלים בו.

שאלה: האם כל השאיפות והבקשות הן ברמת מותרות חוץ מהקשר בינינו? האם אפשר להוסיף או לרצות יותר חיבור?

לא, כדי להתקדם ברוחניות זה לא שאנחנו רוצים עוד ועוד, אלא במקום שאנחנו נמצאים אנחנו רוצים עוד ועוד דבקות.

תלמידה: יותר דבקות זה יותר חיבור בינינו?

יותר דבקות זה יותר חיבור בינינו ועם הבורא.

שאלה: כתוב שצריכים להשתוקק לקטנות ולא לגדלות, האם הבורא לא רוצה שנהיה בגדלות?

הבורא רוצה שנהיה בדבקות עימו. אצלו היחסים לקטנות וגדלות אחרים לגמרי, כמו שתגיד לילד קטן, או ילד גדול, מה יותר חשוב, שיהיה גדול? חשוב שיהיה בריא קודם כל. לכן החשבון הוא אחר.

שאלה: אני כרגע רואה שאני כל הזמן בביקורת על מה שהבורא שולח. אני מבין שזו לא הדרך הנכונה, ואני צריך להודות כל הזמן על מה שאני כרגע נמצא בו. איך אני עובר מהמקום שאני כל הזמן מבקר איפה אני נמצא, ומתחיל להודות. והאם אפשר להודות מהפה לחוץ בהתחלה כי אני עוד לא שם, אני לא מרגיש שאני יכול להודות לבורא בכל רגע, על כל מה שעובר עלי?

אתה צריך כמה שיותר להשפיע מחוצה לך, ולהיות שמח עבור מה שאתה מקבל, כי אתה מקבל מהבורא, וכלום חוץ מזה. וכך תתחיל להרגיש את עצמך שאתה רוכש נצחיות ושלמות.

תלמיד: ההרגשה היא מין ביטול מוחלט של כל מה שאני.

כן.

תלמיד: למקום הזה צריך להגיע וללכת אליו בשמחה?

כן.

תלמיד: האם יש תרגילים שאפשר לעשות כדי להתאמן?

אתה כבר מבצע את התרגילים האלו. התרגילים הם כל המאמרים שאנחנו עוברים עליהם כך אנחנו מבררים את התרגילים.

שאלה: איך להסכים עם המצב, שאני לא יכול להתחבר לשיעור כי אין אור. במה צריכה להיות ההסכמה, הרי להיפך אני צריך להשתוקק להתגבר על זה, אז עם מה להסכים?

להסכים בכך שאת הכול קובע הבורא, והוא צריך שאתה תחווה את המצב הזה, ובכל זאת תצדיק אותו.

תלמיד: אבל בכל זאת אני צריך להשתוקק להתגבר על זה, אני צריך למצוא את ההזדמנות איך לעשות את זה, להתחבר לשיעור.

כמובן, וגם בזה מסתכמת התכנית שלו. שאתה תנסה ככל האפשר להתחבר, שתסבול מזה שאתה לא מצליח להתחבר וכן הלאה. גם את זה אתה צריך לעבור לברר את היחס שלך.

תלמיד: מובן שאני מוכן להסכים ולהיות במצב הזה בנצחיות. אבל אני לא מוכן להסכים להיות בנצחיות?

אז אתה עדיין לא בשלמות.

תלמיד: איך אפשר להסכים להיות בנתק מהקבוצה, מהבורא בתמידיות?

זה מה שהוא כותב לנו. "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה", לא מעלה ולא מטה, אלא מסכימים להיות בזה "אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה". כי אם זו גדלות הכי גדולה. "שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה"", המצב הכי יסודי "שהוא בחינת קטנות". שלא צריכים שום דבר, אני מוכן להישאר בזה, בתחתית המצב ולא לדרוש שום דבר. "ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות". זאת אומרת, להיות בקטנות ואל תדאגו יהיה בסדר.

שאלה: אנחנו מדברים בזמן האחרון על דבקות בבורא והרצון למשהו גדול יותר, משמע שצריך לא לכוון אותו לפעולה, אלא דווקא לעבודה בדבקות, לעבודה בלהרגיש את המצאות .

אז הנה בדיוק, תנסי בכל זה להשתמש בקשר בינך לבין החברות.

תלמידה: תמיד גם בעבודה בעשירייה אנחנו שואפים כל הזמן לפלוס אחד, עוד איזו פעולה.

לאן מכוונות הפעולות האלה? לרצות פחות, להיות קשורה עם כולן ברמה הנמוכה ביותר, במדרגה הנמוכה ביותר. שאת לא רוצה כלום מלבד לבטל את עצמך בפני מה שאת מקבלת.

שאלה: אני מרגישה שככל שאנחנו משתוקקים לתוספות ולא משתוקקים למהות יש לנו יותר ירידות. איך להימנע מזה?

אנחנו צריכים להתייחס למצבים האלה שקוראים להם ירידות לא כמו לירידות, אלא כהזדמנות מצד הבורא להישאר בחיבור, בדבקות בינינו ועימו. ואז המצבים האלה הם יהיו כעליות רוחניות. אסור לנו לשקול את המצבים שלנו כפי שאנחנו שוקלים מצבים גשמיים.

שאלה: אנחנו בונים כלי רוחני, כלי השפעה, ויש שם תנאי די ברור שאני צריך להיות תמיד שמח בחלקי, מה שבא, וזה התנאי. וזו העבודה נגד האגו שלי, ועוד פעם זה כלל כללי מהקל אל הכבד. ואני כל הזמן מבקש את מהבורא את הכלי השפעה ואני מתפלל, והוא בדיוק יודע לתת איזה מצב ומצב. ובכל מצב אנחנו בונים את הכלי, את ההשפעה. הגישה הזו נכונה?

זה נכון.

שאלה: אם אני עובד בלהשפיע לחבר, מנסה לקנות את החבר וכל הזמן מנסה לעבוד בהשפעה לקראת החבר, מהי תחושת ההשפעה? מה אמורים להרגיש כדי לדעת אם אנחנו בכיוון הנכון, או לא?

כשאני רוצה להרגיש מה חסר לכל החברים שלי ולספק להם מה שהם רוצים. ודרכם אני רוצה אותו דבר להרגיש בבורא, מה חסר לבורא שאני יכול להביא לו.

שאלה: עכשיו בפועל אם אנחנו רוצים לתת, להשפיע, האם אנחנו במצב הקטנות?

לא, אפילו במצב הגדלות.

שאלה: מה המאמץ, היגיעה שלנו בקטנות?

שאנחנו לא רוצים יותר כלום, רק להיות קשורים בינינו, ועם הבורא.

שאלה: אם אני מסכים למצב קטנות, יוצא שאני מסכים לקבל את מה שנותן לי כרגע הבורא. אבל האם זה לא פוגע בצמצום, מסך ואור חוזר שאני אמור לעשות?

למה? אם אתה מסכים לקבל את מה שהבורא נותן לך, תקבל, רק תקבל כדי להישאר עימו בדבקות.

תלמיד: כן, אבל אני צריך לעשות התנגדות לקבלה שלו, כדי שאני אעבוד ואהנה רק אם אני מרגיש שהוא נהנה. אז כאילו יש פה איזו סתירה.

אין סתירה. תחשוב טוב, ותראה שהכול בסדר, והכול מסתדר.

שאלה : במה ההבדל בין מצב הקטנות, והכנעה? זה מאוד דומה.

בעקרון כן, אתה צודק.

תלמיד: הבורא נותן לאדם כל מיני בעיות, ואם האדם מסכים לזה, ומצדיק את הבורא?

יכול להיות.

שאלה: זה באמת מצב של הכנעה, אתה מנסה איכשהו לבקש, ואחר כך אתה מסכים, ואחר כך אתה עוד פעם משקיע מאמצים. ואחרי כן מגיע מצב כזה של הסכמה, הכנעה סופית. נו, אם ככה צריך, אני לא יודעת למה אתה רוצה את זה, אבל אם אתה רוצה שאני אהיה במצב הזה, אני מסכימה. ואז באמת מגיעה מין החלטה סופית, רוגע ואפילו סוג של שמחה. זה המצב? ואגב, אחר כך זה מתחלף מהר למצב אחר, מאוד מהר כשמגיעים להחלטה הסופית הזאת.

מספיק. תעברי את המצבים האלה, יבואו אחרים, ואחר כך תביני. לא צריך למנות את זה בפני כולם, פשוט כולם עוברים מצבים שונים.

שאלה: האם במצב הקטנות כל הזמן מגבירים את הקשר עם הבורא, ונותנים לו לתקן את העבודה שהוא נתן לך לעשות, יותר נכון את אותו המקום?

כן.

שאלה: יש לי פחד שהבורא ישכח אותי, ואני לא אהיה יותר בקבוצה. איך אני מתגברת על הפחד הזה?

אבל הקבוצה נמצאת איתך? את קשורה לקבוצה? תחזקי את הקשרים עם הקבוצה, ואז בטוח שהבורא לא יעזוב אותך.

שאלה: אם נקבל את כל המצבים בשמחה, האם התפילות שלנו יכילו רק מילות הודיה ונבקש שכולם ירגישו את ההרגשה הזאת?

מצוין. בואו נעשה ככה, שכולנו נרגיש רק טוב, רק שמחה מהבורא.

שאלה: הרצון לגדלות נקרא מותרות. האם זה אומר שזה תמיד לשם עצמך, בשבילך, לא משנה מה אני מקבלת יותר חשוב מהבורא עצמו?

לא בהכרח.

תלמידה: אז איך?

ככה, לי זה לא חשוב, אני מוכן להיות תמיד בקטנות.

תלמידה: אז מה זה הרצון לגדלות?

יותר מקטנות. אני אגיד לך, אם אני רוצה יותר מביטול עצמי בפני הבורא והחברים.

שאלה: אתמול הקבוצה שלנו מקייב נפגשה עם מוסקבה 18, והן פשוט הובילו אותנו דרך המצבים, והאהבה שהן נתנו לנו, הפגישה הזאת הוכנה תקופה ארוכה מאוד, ממש חודש חיינו על התפילות שלהן, מכיוון שהקבוצה שלנו עברה מצבים לא פשוטים. פעם ראשונה בחיים רבנו, פעם ראשונה בחיים ניסינו לבנות חיסרון משותף, והקבוצה של מוסקבה 18 עטפה אותנו בכזאת אהבה אדירה, אי אפשר להעביר את זה במילים. כל הקבוצה שלנו מסכימה שזה פשוט היה משהו על טבעי. אז רצינו לחלוק את זה איתך, כדי שתדע איזה תלמידות יש לך, ששוב תתגאה בהן.

למה לא יוצא להשיג מצבים כאלה בשיעורים? מה יש בחיבור בין הקבוצות ובקבוצה, ולמה בשיעורים אנחנו לא מרגישים כאלה מצבים?

תראו, העניין הוא בזה שבשיעור יש מאסה מאוד גדולה של נוכחים, שמקשיבים, לא מקשיבים, אכפת להם, לא אכפת להם, בקיצור יש כל מיני. כאן נפגשתן שתי קבוצות, שיש להן עניין, והייתי אומר שאתן נמצאות מצב של ניגודיות, זו כלפי זו. לכן היה לכן מאוד חשוב איכשהו למצוא איזו אינטראקציה ביניכן, ואני מאוד שמח שהצלחתן, ועוד איך. היה יכול במקרה אחר שאולי לא הייתן מצליחות. לכן נאמר "על כל פשעים תכסה אהבה". על כל שנאה תכסה אהבה. כך יצא לכן, ואני מאוד שמח על זה.

זו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לאנשים בעולם הזה, כאשר הם קושרים קשר טוב ביניהם אחרי תקופות של שנאה. נקווה שכך יקרה גם בין רוסיה ואוקראינה וכן הלאה. זה לא יכול לעבור סתם כך, זה לא יכול סתם להתמוסס, להתפוגג.

לכן תנסו, תנסו להתחבר ביניכן, בזה אתן מובילות, ומביאות את כל העולם לשלום ובמיוחד בין רוסיה לאוקראינה. אם הקבוצות שלנו יותר ויותר יתחברו, אנחנו נשפיע בזה על שלום בעולם. לכן זה טוב מאוד מה שאתן עושות. תודה לכן.

שאלה: אחרי שהקשבתי לשיעור הזה אני קצת מבולבלת. יש לי בעיה, כשיש בשיעור בקר תע"ס, אני פשוט נרדמת, ולא מתעוררת עד הסוף. אפילו כשאני מקשיבה לתע"ס בצהריים, זה פשוט מרדים אותי שוב.

האם עלי להתפלל או פשוט לקבל את זה שהתע"ס מרדים אותי? לא משנה אם אני עושה את זה בשיעור הבוקר, או כשהתעוררתי ב-5 בבוקר, וחשבתי, זהו, אני הולכת להקשיב עד הסוף, ופשוט נרדמתי עד הסוף.

לפחות את ישנה טוב ולא צריכה תרופה לשינה. את לא לבד נרדמת בזמן שיעור תע"ס, הרבה אנשים לא מבינים ולא מרגישים את זה.

אנחנו קוראים תע"ס כל יום חצי שעה, ולפעמים לא יום יום, כי דרך זה משפיע עלינו המאור המחזיר למוטב. עוד מעט נתחיל להרגיש מה קורה לנו בזמן קריאת התע"ס, איזה פעולות אנחנו צריכים לעשות, ואת תראי עד כמה התע"ס יכול להיות מעניין ומועיל.

אבל בינתיים שתהיה לך שינה טובה ומתוקה.

תלמידה: האם עלי פשוט לקבל את זה?

כן, וחוץ מזה אומרים, "שינת רשעים, טוב להם וטוב לעולם".

(סוף השיעור)