שיעור בוקר 15.07.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב', עמ' 869. מאמר "מהו שהיצר הרע עולה ומשטין, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 869, מאמר "מהו שהיצר הרע עולה ומשטין, בעבודה".

הבורא דוחף אותנו לפעולות שבסך הכול צריכות להביא אותנו למטרת הבריאה בשני כוחות, יצר הרע ויצר הטוב. יצר הרע הוא הראשון כי נולד יחד עם האדם ומתפתח יחד עם האדם ומפתח את האדם, והיצר הטוב מגיע בתקופה מיוחדת, אם מגיע בכלל, ונותן לאדם אפשרות לעשות שינוי בהתנהגותו, וכך לעבור מיצר הרע ליצר הטוב וכבר בכוחות עצמו להתקרב למטרה.

אז בואו נראה איך זה קורה לנו. אבל גם זה וגם זה, שני היצרים האלה צריכים ללוות את האדם מכאן ועד גמר התיקון.

מהו שהיצר הרע עולה ומשטין, בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ'
1988/89 - מאמר 20

"בזהר צו (דף ו' ובהסולם אות כ') אומר וזה לשונו "זאת תורת, זו היא כנסת ישראל. מלכות העולה, זו היא מחשבה רעה, שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו. מן דרך האמת היא העולה, זו היא העולה ומשטנת על האדם. וצריכים לשרפה באש, כדי שלא לתת לו מקום להשטין. ומשום זה על מוקדה על המזבח כל הלילה. מי הוא לילה, הוא כנסת ישראל, מלכות, שהיא זאת, הבאה לטהר את האדם מאותו הרצון. ועל כן צריך שלא יכבו אותה לעולם, אלא אש תמיד תוקד בו, וכו'", עד כאן לשונו.

ויש להבין מהו הפירוש, "שהמחשבה רעה עולה ומשטנת על האדם". וגם יש להבין, מהו ש"לילה נקרא מלכות", וגם מהו הפירוש, שעם האש שורפים את המחשבה רעה, שלא תשטין למעלה. והאש הזו כתוב "לא תכבה". מהו האש הזה.

ידוע שהבסיס שלנו הוא האמונה. כלומר, שאף על פי שאין אנו מרגישים ומבינים את כל הדברים, מה שחז"ל אמרו לנו, אנו צריכים להאמין. ובלי אמונה אין מה לדבר. כלומר, שאנו צריכים להאמין, מה שאמרו לנו "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין". אלא לאחר שהאדם נתן את היגיעה שדרושה, אנו נגיע למה שחז"ל אמרו לנו. זאת אומרת, קודם כל עלינו להאמין, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו".

ומה שהנבראים לא משיגים תיכף על המקום את הטוב ועונג, זאת אומרת שכל אחד ואחד יוכל לומר "ברוך שאמר והיה העולם", היינו שכל אחד שש ושמח בזה שהוא נברא, ויכול להנות מהעולם שהוא מלא כל טוב. אלא אנו רואים, שכל הנבראים סובלים, אחד פחות אחד יותר. וכולם שואלים, איפה נמצא הטוב ועונג הזה, שהבורא רוצה לתת לנו. התשובה היא, שנעשה תיקון, בכדי להוציא לאור שלימות פעולתו. כלומר, שהטוב ועונג, שהנבראים יקבלו, לא ירגישו בזה בחינת "בושה". לכן נעשה "צמצום והסתר", שהטוב ועונג עדיין מוסתר מאתנו, עד שנשיג את הכלים הראויים לקבל את הטוב, ושלא ירגישו בזה שום חסרון, הנקרא "נהמא דכסופא", כידוע.

על כן אנו צריכים להאמין, הגם שעדיין אין אנו רואים את הטוב, אבל אם אנו נכשיר עצמנו להשיג את הכלים המוכשרים לזה, אנו כן נקבל את הטוב, כמו שאמרו חז"ל "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין". אלא כל מי שמתייגע להשיג את הכלים דהשפעה, הוא יקבל את הטוב והעונג. אי לזאת, אין לאדם להחליט, אם עבר עליו איזה זמן שהוא עסק בעבודה דלהשפיע, ונתן יגיעה על זה, הוא צריך להאמין, שבטח עוד לא נתן היגיעה הנצרכת לזה, לכן עוד לא קבל את הכלים האלו.

אבל בכדי לקבל (הכלים) האלו, היינו כלים דלהשפיע, יש כאן עבודה הפוכה. כלומר, שמדרך העולם, שהאדם לומד איזה מקצוע, הוא כל יום שהוא מתקדם קצת, אחד פחות אחד יותר. וכל אלו שהם עוזבים את המקצוע, אין זה שהם רואים שאין הם מתקדמים, לכן הם עוזבים את המקצוע, אלא שהם מתקדמים לאט לאט, שהם רואים, שכל הפחות צריכים ללמוד את המקצוע הזה הרבה שנים, היות שהם מתקדמים לאט לאט, לכן הם עוזבים את המקצוע.

אולם בלימוד עבודה דלהשפיע, הסדר הוא הפוך מאוד, שלא די שלא רואים את ההתקדמות בעבודה, אלא שהם רואים, שהם הולכים אחורה. ובאמת נשאלת השאלה, מדוע צריכים ללכת אחורה. כלומר שהוא רואה, במקום שעכשיו הוא צריך לראות, איך שהרצון לקבל לעצמו הוא מפריד אותו מקדושה, ושכל פעם הוא צריך להיות מואס ברע, היינו שלא יתחשק לו לעבוד עבור "קבלה עצמית", אלא שיחשוק תמיד לעבוד לשם שמים, ועכשיו הוא רואה, שהוא קבל יותר חשק לאהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לעשות משהו בעל מנת להשפיע.

ואאמו"ר זצ"ל אמר על זה, כי באמת האדם כן מתקדם, היינו שכל פעם הוא מתקדם לראות את מצבו האמיתי, איך שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית. כי יש תיקון מלמעלה, שהאדם לא יראה את מצבו האמיתי, מטרם שהוא מסוגל לתקן. לכן בשיעור שרואים מלמעלה, שהוא משתדל לצאת "מאהבה עצמית", בשיעור זה מגלין לו את הרע שיש בו, בכדי שידע שהוא האדם הגרוע ביותר בעולם. כלומר שאצל שאר אנשים, לא מגולה אצלם כל כך הרע, כמו אצלו הוא מגולה. לכן הוא רואה מה שחסר לו. אז יש מקום לבקש מה', שיושיע לו לצאת מהרע שבקרבו.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו באמת". היינו, שבאמת הם רואים את שפלותם, איך שהם יותר שפלים משאר אנשים, ואין בכוחות עצמם לצאת משליטת הרע שבהם. לכן נקרא זה "אשר יקראוהו באמת", שהוא מסיבת, שאין הם רואים שום מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית.

לכן יש להם דבר שלם, היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. וזה הוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל "תפלה עושה מחצה". כלומר, מה שהאדם נותן "אתערותא דלתתא", הנקרא "תפלה עושה מחצה", היינו הכלי, הנקרא (רצון) להדבר שהוא רוצה שימלא אותה הקב"ה. וכשהמחצה של הכלי כבר נגמר, אז בא המילוי. וכאן נקרא "מחצה", שהוא רואה, שיש לו חסרון, שאין לו כלים דהשפעה.

נמצא, בזמן שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום אפשרות לתקן את חסרונו, היינו שכבר עשה כל מה שביכולתו, בכדי שיהיה לו כח להשיג את הרצון דלהשפיע, אז יכול לומר, שהוא יודע מאה אחוז, שאם ה' לא יעזור לו, הוא ישאר באהבה עצמית, זה נקרא שיש לו "כלי שלימה", היינו חסרון. אז בא המילוי על החסרון, שה' נותן לו את הרצון וחשק להשפיע.

והסדר הוא כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפים הם באדם: הקב"ה, אביו, ואמו. אביו נותן את הלובן", כמו שמובא (נידה ל"א) וזה לשונו "תנו רבנן, שלשה שותפין יש באדם הקב"ה, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן, אמו מזרעת אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".

שענין "ימין" נקרא על שם אביו, שפירושו אור החכמה, שהוא האור של מטרת הבריאה, שהאור החכמה הוא האור "דלהטיב לנבראיו", שהאור הזה בא דוקא לכלים דקבלה. ועל האור הזה היה צמצום והסתר, שלא יאיר לכלים דקבלה מטרם שיש להם תיקון, שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע.

לכן כשהאור הזה מאיר, אז רואים, שיחד עם זה מאיר, גם כן שיש צמצום, היינו שמרגישים ע"י האור הזה, שיכולים לבוא לידי פירוד. אז האדם יהיה יותר גרוע ממה שהיה, כלומר שירצה לקבל אור רוחני, ולהעביר אותו לידי הקליפות, שהם רוצים לקבל שפע בעל מנת לקבל. לכן האדם מקבל על עצמו, שלא ישתמש עוד בכלים דקבלה, שזה נבחן, שאביו, הנקרא חכמה, "נותן את הלובן", היינו שמלבין את האדם, שלא ישתמש עם הרצון לקבל לעצמו, היות שהאור נתן לו להבין, איך שמתרחקים מה', בזה שעוסקים עם הרצון לקבל לעצמו. לכן הוא מחליט לא להשתמש עוד עם הרצון לקבל, שזה נקרא "לובן".

אולם בלי רצון אי אפשר לעשות שום דבר. ולעצמו הוא כבר לא רוצה לקבל. לכן "אמו נותנת את האודם". "אמו" נקראת בינה, שבחינתה היא רצון להשפיע. כידוע, שמלכות נקראת "שחור", היינו הרצון לקבל, שנקרא מלכות, שעליה היה צמצום, שפירושו, שהאור לא יאיר לתוכה, לכן היא נקראת בשם "חושך". וכשהמלכות נכללה בבינה, נקראת בינה "אודם". וזה יהיה הפירוש, שאמו, היינו הבינה, נותנת להאדם בחינת רצון להשפיע. ואז כבר האדם מסוגל לעשות מעשים דלהשפיע. ואז נקרא "שהקב"ה נותן רוח ונשמה", שפירושו שפע עליון, הבא לתוך כלים דהשפעה. וזה נקרא "לידת הפרצוף", היינו שנולדה מדרגה חדשה.

היוצא מזה, שהכל בא מלמעלה. כלומר, שזה הכח לזרוק את הרצון לקבל, אין זה בידו של אדם לעשות מצד עצמו, אלא שזה נקרא "אביו נותן את הלובן", כנ"ל. וכמו כן שיהיה כח בידו לעשות הכל בעל מנת להשפיע, אין זה בידי אדם, אלא זה בא לו כח מלמעלה, שירצה לעשות מעשים רק להשפיע. וזה נקרא "אמו מזרעת אודם".

ובהאמור נפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש שאומר "היא העולה ומשטנת על האדם". וזה שכתוב "זאת תורת", היינו סדר העבודה, הנותנים לו כוחות מלמעלה. ואומר "שתורה" נקראת "כנסת ישראל", מלכות, שהאדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים. אז בא הסדר, קודם כל האדם מתחיל להרגיש את הרע שבו, היות כי בטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה נדמה בעיניו, שהוא כבר צדיק, היות שברוך ה' הוא יושב ולומד תורה ומקיים מצות.

ומה עליו עוד לעשות. בטח שיש צדיקים יותר גדולים, היינו שלומדים יותר ומדקדקים יותר במצות, אבל על כל פנים הוא גם כן צדיק. אלא שהוא מאמין, שיש צדיקים יותר גדולים. ומשום (זה) הוא מרגיש בעצמו את שפלותו, מזה שהוא לא כל כך צדיק כמותם. ורק מזה הוא לוקח את שפלותו.

אולם בזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה על דרך האמת, שהיא עבודה דלהשפיע, האדם מתחיל לראות כל פעם, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע. אלא כל זמן שהוא רואה, שעל ידי קיום תו"מ, ייהנה מזה הרצון לקבל לעצמו, הוא מסוגל לעשות, אחרת אין לו שום כח.

וזה נקרא "זאת תורת העולה", שאומר הזה"ק "שהיא המחשבה רעה, שהיא עולה על מחשבתו של האדם, להטותו מן דרך האמת". כלומר, מי הוא הנותן לו שמחשבה הרעה שתעלה על מחשבתו. הלא מטרם שהתחיל בעבודה, הוא היה צדיק. ועכשיו, מדוע הוא מקבל מחשבה רעה.

הלא השכל מחייב להיפך, שעתה, שרוצה לעבוד על דרך האמת, היה צריך לעלות על מחשבתו מחשבות טובות ולא רעות. תשובה, "זאת תורת העולה", היינו "כנסת ישראל", שהיא מלכות, שולחת לו את המחשבות הרעות האלו. אחרת, אם היא לא מודיעה לו את מחשבות של הרע, אף פעם לא היה בידו לתקן.

נמצא, שהתורה שולחת לו את המחשבות הרעות. אולם אח"כ הוא בא לידי יאוש, הוא מגיע לשפלות כזאת, שאין הוא יכול להאמין, שהקב"ה יכול לעזור לו, לפי שפלותו שהוא רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית. וזה שכתוב "היא העולה ומשטנת על האדם", שהמחשבה הרעה הזו עולה על מחשבתו של אדם ונותנת לו להבין, שאין אתה ראוי שהקב"ה יעזור לך, אלא הקב"ה עוזר רק לאנשים, שהם יותר חשובים ממך. וזהו פירוש "שעולה ומשטין בעבודה". וצריכים לשרוף באש התורה, כמו שכתוב "כה דברי כאש". אלא הקב"ה עוזר לכל אדם."

מאמר יחסית קצר ולא קשה.

שאלה: אנחנו קוראים פה שהתורה שהוא לומד מראה לו את הכרת הרע. אבא בא וחותך, נותן לו לא לעשות על מנת לקבל, אימא באה, נותנת לעשות על מנת להשפיע. אז מה האדם עושה?

חוץ מתפילה אין לו מה לתת, לעשות, אבל בכל זאת הוא מברר מה הוא צריך לעשות ועושה. הרצון לקבל שלו מביא אותו להתקדמות כלפי מטרת הבריאה אבל גם בהפכיות ממטרת הבריאה. ואז אין לו ברירה, הוא רואה שעם מה שיש בו, הוא לא יכול להתקדם ואז על ידי התפילה מבקש ומצילים אותו.

תלמיד: איפה המאמצים שלנו לעבודה בחיבור נכנסים פה לתוך התהליך הזה?

בכל התהליך הזה אנחנו נמצאים כעשיריות שעובדות על החיבור ביניהן, בתוכן וכך מתקדמות.

תלמיד: זאת הכנה לכל מה שכתוב פה?

לא הכנה, אנחנו נמצאים בעבודה הזאת וזה כבר עובר עלינו, רק השאלה באיזו צורה, באיזה כוח זה עובר ואיך אנחנו מרגישים את זה, איך אנחנו מבררים את זה.

שאלה: יש לי הרגשה במאמר הזה שכביכול אין לנו מספיק אמונה שהבורא יכול באמת לעזור לנו, ואז זה באמת נותן לנו את המחשבות הזרות האלו. כי אני אומר, אם אנחנו נאמין באמת אז אולי גם המחשבות הזרות האלה לא ירוצו לנו פה.

לא. צריכים להבין שהמחשבות הזרות הן עוזרות, אבל אנחנו מתקדמים הרי על ידי שני כוחות, ולכן המחשבות הזרות באות ומשטינות על האדם נגד הבורא, נגד העזרה שלו, נגד תכונות האדם, היכולת שלו להתגבר, וזה כדי לברר לנו דווקא את הדברים האלה, דבר והיפוכו קורה כאן.

לכן אנחנו לא צריכים לכוון את עצמנו נגד הכוחות האלו, אלא מלכתחילה לקבל אותם כעוזרים לנו לא לטעות, כי הם עוזרים לנו לברר את הדרך ולהתקדם. ועל ידי הכוחות השליליים אנחנו כן מתקדמים נכון, רק לא צריכים להתייאש ולהשקיע עוד ועוד כוחות בלתאר את כוח הטוב וכוח הרע כביכול, ועל ידי שניהם מגיעים למטרה.

תלמיד: כי הוא מסביר לנו שככל שאנחנו יותר מתקדמים אנחנו מגלים את האמת.

כן. אבל האמת היא כזאת שאנחנו לא מסוגלים. בסדר, אז מה יש? זאת לא המטרה שלנו להצליח, להרוויח, אלא המטרה שלנו לגלות את אפסיות כוחותינו ומוחנו בלברר ולעשות את כל מה שאנחנו צריכים, כי אנחנו לא מסוגלים לכלום.

אז מה עושים? אז מבררים ורואים שלא יכולים, איכשהו מתקדמים על ידי כוח הטוב, אבל זו בכל זאת לא התקדמות ממש, כי כוח הרע בינתיים גם גדל ויוצא לנו שאנחנו כל פעם מגיעים למצב שאנחנו עם כוח הטוב מגלים עד כמה כוח הרע שולט עלינו וכך מתקדמים על ידי מצב שמתחילים לצעוק, לבקש הצילו.

תלמיד: להתקדם עם כוח הטוב זה להתקדם עם החברים?

בטוח שכן, באדם אחד אין שום כוח להשיג את זה. רק עם חברים בקבוצה, בהכנות, בעבודה בקבוצה כנגד ההרחקה שמרגישים ביניהם, וככה מתקדמים.

שאלה: הוא כותב שיש תיקון כזה מלמעלה שאדם שאין לו עדיין אפשרות לתקן, לא מראים לו מה יש לו לתקן.

ודאי. זה נקרא "לא שמים מכשול לפני עיוור", ועיוור זאת אומרת אדם שלא יכול לראות את ההפרעה, לא מראים לו. כי מה התועלת, הוא ייפול. הוא אפילו לא יידע על מה הוא נפל, זה נקרא עיוור. לכן לא עושים את זה, רק למי שיכול לעכל את זה, לקחת את זה נכון להתקדמות.

תלמיד: ואנחנו כל יום יותר ויותר מעכלים את זה ורואים באמת מה שיש לתקן, ומהנקודה הזו, מה זה נקרא להתחיל לתקן.

להתחיל לתקן זה נקרא שהוא מתחיל להתחבר דווקא לכוחות הטובים ולכוחות הרעים ולהשתמש בשניהם נכון כדי להתקדם. ללכת קדימה זה אומר שאתה לומד ללכת נכון על קו שמאל על ידי קו ימין. שמאל ימין, שמאל ימין, וכך אתה מתקדם. וכל פעם יהיה לך יותר שמאל אבל אתה יודע כבר איך אתה יכול לעבוד עם הימין, וזו התקדמות.

תלמיד: מה קורה אם אדם רואה כמו שאתה רואה את השמאל והוא אומר, אני יכול לחיות עם זה, מהי הנקודה שהוא מוכרח להביא את זה לימין?

הוא מרגיש את השמאל שבו ושלא יכול יותר לסבול אותו ואז על ידי הימין משלים את השמאל והולך קדימה. אין אחרת.

שאלה: איך בסוף מגיעים לאש התורה?

אש התורה היא שורפת את כל הפשעים מפני שמגיע הקו האמצעי והוא שולט על שני הקווים.

שאלה: ככל שיש יותר גילוי רע, ככל שבן אדם מגלה את עצמו כשלילי יותר, כרע יותר, כחלש יותר, הוא בעצם יותר מתקרב לבורא.

לא, זה לא מספיק. זה שמגלים לו יותר רע, סימן שהוא כבר גילה את ההתגברות שלו ויכולים לגלות לו את הרע. אבל בזה שמגלים לו את הרע הוא עדיין לא משיג שום דבר, עכשיו הוא צריך בצד הנוכחי לעשות עוד התגברות ולהתקדם עוד. וככה שמאל ימין, שמאל ימין.

תלמיד: גילוי הרע תמיד יבוא לו בהפתעה, זה לא משהו שהוא יזם, "אני רוצה לדעת" ובסוף הוא יודע, אלא פתאום מתגלה.

אנחנו נלמד, יש גם בזה שינויים.

תלמיד: ביחד עם גילוי הרע באה גם ההרגשה כלפי הרע הזה, שגם זה כמו שהחבר אמר קודם, הוא יכול לגלות על עצמו משהו ובסדר, זה מה יש. אבל הוא יכול לגלות על עצמו משהו ולהיות מאוד במצוקה מהגילוי הזה. והמצוקה הזאת תוליד תפילה, אבל אם המצוקה לא תבוא אז גם לא כל כך תהיה תפילה. זאת אומרת, עד כמה זה בידיים שלו העניין הזה של להגיע לתפילה?

זה לפי המצבים. לא בכל מצב הוא נמצא בתפילה, לפרקים, לפעמים כן, לפעמים לא.

תלמיד: הוא חייב לנסח תפילה כלשהי?

אין חייב. אין דבר כזה שחייב.

תלמיד: לצורך ההתקדמות שלו.

הוא צריך להגיע להזדהות עם הבורא בכל צעד ושעל שהוא עכשיו מתקדם למטרת הבריאה. אם עושה את זה, מה טוב. אם לא יכול לעשות, מברר מה מפריע לו ואז על החלק שעומד לפניו ומפריע לו נותן תפילה לבורא כי הוא רואה שהוא לא מסוגל לעבור אותו.

תלמיד: אז בכל מקרה הוא צריך לעשות בירור. אם הוא לא עושה בירור זה כאילו פספס את ההזדמנות.

נגיד. הוא לא מפספס, צריכים להבין שזה יבוא. אם לא בצורה כזאת, אז בצורה אחרת, אם לא עכשיו, יותר מאוחר. אבל אין דבר כזה שזה הלך לו וזהו ואין הזדמנות.

תלמיד: השאלה אם לעבוד לפי אינטואיציה או יש פה איזו מתודה, משהו שבן אדם חייב להתרגל אליו ולעשות אותו.

כן, יש לנו שיטה.

שאלה: אני שואל על גילוי הרע שמראים לאדם. הוא אומר שבזוהר כתוב על דוד שאסור לאדם לקטרג על עצמו כי אז הוא המקטרג לוקח את זה, מגיע לבורא ומקטרג על האדם בצדק. איך האדם שקיבל גילוי הרע על עצמו מעלה תפילה לבורא לתיקון בלי שנותן רשות למקטרג לקטרג עליו?

אני לא יודע מה זה "מקטרג", אני עוד לא נכנס למגע עם הכוחות האלה ואין לי אליהם שום דבר, אני פשוט רואה שאם אני נמצא כנגד המכשול, אני צריך לגייס כוחות. אני יכול או לא יכול? עד כמה כן - מתפלל לבורא שיעזור לי בזה, ושאני אתקשר אליו ובעזרתו אני אעבור את המכשול.

תלמיד: כשאדם מקבל את אפסיות כוחותיו לתקן, איך הוא פונה לבורא בצורה יעילה דרך העשירייה, מה הוא עושה שם שהתפילה תהיה נקייה ויעילה?

קודם כל הוא צריך להתבטל כלפי העשירייה ואז להתפלל כדי להתאחד איתם כאיש אחד בלב אחד ומתוך ההרגשה הזאת יתפלל לבורא.

תלמיד: איך הוא מבקש נקודתית בצורה מאוד ספציפית על מה שהראו לו מלמעלה? האם הוא מתאר זאת כפי שהראו לו בדיוק?

הוא מתאר זאת כפי שהוא מרגיש בליבו.

שאלה: האם מקבלים בחבילה הזאת גם מוטיבציה לשינוי או שמשיגים אותה במקום אחר?

בדרך כלל נכנסת לשם גם המוטיבציה אבל היא נסתרת.

שאלה: מתואר תהליך בו אדם מתרוקן מהרצון לקבל ומגיע לנקודת אפס. השאלה מה הוא עושה עם הרצונות ההכרחיים, אוכל, מין, משפחה?

אלה רצונות הבאים מדרגת בהמה, והוא עכשיו דואג לרכוש את מדרגת האדם, הדומה לבורא. לכן אין כאן תחרות ביניהן או משהו שמפריע, הוא פשוט מעביר את עצמו מהרצונות הבהמיים לרצונות האנושיים.

תלמיד: אבל יש פה בעייתיות כי הוא צריך להחזיק את הבהמה וברצונות האלה אין כוח אגואיסטי, ההתרוקנות מהם מקשה להחזיק את הבהמה. החזקת הגוף, המשפחה, להתאמן, לדברים כאלה אין כוחות, אין דחיפות לעשות פעולות כאלה.

הוא לא עושה זאת לפי רצונו אלא לפי הרגל ולפי כמה שקבע לעצמו מכאנית. אני מבין שאין לו עכשיו שכל ורגש לרוץ ולחפש עוד עבודות, הוא לא יכול עכשיו להיות איזה אומן, להשיג לעצמו תעסוקה חדשה, לזה אין כוח, האדם רק מתחיל בדרך. אבל מצד שני הוא צריך לפעול לפי הרגל, לפי השעון הקיים בו.

תלמיד: מותר לבקש על רצונות כאלה כוח לעשות את הפעולות?

כן, ודאי.

שאלה: בקטע האחרון כתוב "נמצא, שהתורה שולחת לו את המחשבות הרעות", והוא מגיע לידי שפלות "שהוא רואה איך שהוא משוקע באהבה עצמית". והוא לא מאמין שהקדוש ברוך הוא יכול לעזור לו. אחר כך הוא ממשיך ואומר "שאין אתה ראוי שהקב"ה יעזור לך, אלא הקב"ה עוזר רק לאנשים, שהם יותר חשובים ממך. וצריכים לשרוף באש התורה". זאת אומרת אדם חייב להגיע למצב של שפלות שהוא בעצם מנותק לגמרי. מה זה צריכים לשרוף באש תורה?

הוא צריך להשתוקק למטרה, המטרה היא להיות מחובר עם הבורא דרך חיבור עם החברים. בזה הוא צריך להשקיע את עצמו, זה כל כך קצר ופשוט בעצם שקשה לנו לברוח מזה. אם אנחנו רוצים לראות את האמת יש שני צעדים, עד אהבת הבריות ואחר כך מהם לאהבה ה'. אדם צריך כל הזמן לבדוק האם הוא עושה משהו לפניו או לא, ובכל רגע שהוא בודק את עצמו הוא צריך לחדש עוד פעולה ועוד פעולה, בקשר להתקרבות לקבוצה ולהתקרבות לבורא.

תלמיד: אבל תמיד הוא מרגיש שהוא לא ראוי.

אף אחד לא ראוי, תגיד לי מי היה ראוי. רבי שמעון לפני שזכה היה ראוי? ודאי שלא, יותר מכולם, הוא לא היה ראוי, יותר ממך, כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", היו לו הפרעות וכל מיני תנאים יותר גרועים ממך.

תלמיד: אבל אדם לא יכול לכוון לרצון של חיבור בעשירייה ממקום כזה של שפלות.

אף אחד לא מקבל משהו מהשמיים כך סתם בתור חבילה הנופלת לידיו ואז הוא רק פותח אותה ונהנה.

תלמיד: אז עובדים בלי רצון?

עד כמה שאפשר, אין דבר כזה עובדים בלי רצון, נותנים רצון כלשהו אבל חלש, רצון חלקי, משאירים לו שטח לעבודה. בקיצור לא עוזבים את האדם.

שאלה: במאמר הוא כותב שצריך להגיע למצב שאתה לא רוצה יותר להשתמש בכלים דקבלה? מה גורם לאדם להגיע למצב כזה?

בינתיים, כשאתה לא רוצה להשתמש בכלים דקבלה אתה רוצה להתנזר מהם ולדעת איך עובדים עם כלים דהשפעה בלבד, אחר כך שוב תזמין כלים דקבלה כדי לעבוד איתם הלאה.

תלמיד: ואיך אפשר לזרז את הזמן ולהגיע למצב כזה?

רק על ידי עבודה בקבוצה, אין שום עצה אחרת.

שאלה: מה היא בעצם יגיעה?

יגיעה היא, ההשתדלות לעשות משהו נגד רצוני.

תלמיד: איך אני מחדש יגיעה כל יום?

תבדוק מה אתה צריך לעומת מה שאתה רוצה.

תלמיד: אבל בסופו של דבר היגיעה הופכת להרגל מסוים, איך לחדש אותה? איך לשמור שתמיד תהיה ביגיעה?

יגיעה לא יכולה להיות ממש הרגל, כי כל פעם אתה צריך להתייגע על הפרעה חדשה כדי להתקדם, לעשות עוד צעד בדרך, ולכן היגיעה היא זו שמחדשת לנו את החיים.

תלמיד: היגיעה מגיעה לפני או אחרי התפילה?

כשאדם מפעיל את התפילה, בדרך כלל הוא קודם בודק איפה הוא נמצא, למה הוא צריך להגיע, בשביל מה ואיך, ואחר כך הוא מבין שהוא צריך להשיג כוח השפעה. כדי להשיג כוח השפעה הוא צריך להתפלל, להתייגע, ולקרב את עצמו לכוח ההשפעה, כאן מתחילה היגיעה.

תלמיד: אז יש שני סוגי יגיעה, לפני התפילה ואחרי התפילה?

לפני התפילה זו לא יגיעה כי אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק על מה להתייגע ומה לעשות, אנחנו רוצים להתקדם, אבל לאחר שנבדוק את עצמנו יהיה כבר יותר ברור לנו מה חסר כדי לעשות צעד קדימה ואז נבקש על זה כוחות.

תלמיד: מה היא מחשבה המגיעה לאדם?

המחשבה המגיעה לאדם היא איך להתקדם למטרת הבריאה.

תלמיד: האם אני קובע אם היא טובה או רעה?

אתה קובע, גם.

תלמיד: איך אני עושה את הקביעה הזאת?

על ידי השוואה שאתה עושה בין מה שאתה רוצה לעומת מה שנמצא במטרת הבריאה.

תלמיד: אז מהי אותה אש שצריכה תמיד לשרוף את המחשבה הרעה?

זה לא שהיא מוכנה, אלא אתה מהשנאה שלך למחשבות זרות שורף את כול מה שיש סביב המחשבה הנכונה.

תלמיד: וזה בעצם יבנה בי את התפילה?

כן, זה מתבטא בתפילה.

שאלה: איך להעביר את הכרת הרע ממוחא לליבא, ממצב שאדם רואה את הרע שבו, שמשוקע באהבה עצמית, עד למצב שהוא מרגיש את הרע כרע, סובל מהמצב הזה ובוקעת ממנו תפילה, האם זה בידי האדם?

זה בידי האדם, על ידי העבודה שלו בחברה.

שאלה: אפשר להגיד שחיסרון מחבר אהבה ואמונה?

כן.

שאלה: בשותפות בין הבורא לאדם, חלקו של הבורא ברור. מה חלקו של הנברא בשותפות הזו, ולמה הבורא צריך את השותפות הזו בכלל?

ודאי שזה קורה לבורא, אנחנו מתחברים לבורא, הוא השותף שלנו. אנחנו מגיעים לשותפות עם החברים ובין העשיריות כדי להגיע בסופו של דבר לדבקות בבורא.

תלמיד: הבורא נותן את הנשמה, את הרוח, אבל מה נותן הנברא בשותפות הזו?

יגיעה.

תלמיד: יגיעה?

כן, איך גדל התינוק? על ידי כך שנותן יגיעה בכל מיני פעולות, מאמצים כשרוצה לעשות כך וכך. מצד אחד הבורא מעורר בו את הדברים האלה, ומצד אחר הבורא ממלא אותו בכוחות עקב המאמצים שלו.

תלמיד: השאלה היא למה הבורא בכלל צריך את כל כאב הראש הזה בינו לבין הנברא? הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, לתת בתוך האדם הכול.

ודאי, אבל הוא רוצה שזה יהיה על חשבון הנברא.

תלמיד: מה העניין שזה יהיה על חשבון הנברא?

שהאדם ירוויח את זה, שזה יהיה שלו, שידע איך לעשות את הפעולות האלה, מה הוא צריך לקבל, שיהיה בעל פעולה.

תלמיד: כלומר כל מה שעל האדם לעשות בשותפות הזו זו היגיעה כלפי הבורא?

כן. על זה כתוב "נצחוני בני".

שאלה: אבא נותן לובן, אימא נותנת אודם, זו הכניסה לעיבור?

כן, זו הכניסה לעיבור.

תלמיד: כשהבורא נותן רוח או נשמה, זו כבר לידה?

זו לא לידה, זה כדי לקשור לובן ואודם ולהתחיל בזה את התפתחות העובר העתידי.

תלמיד: מה ההבדל בין רוח לנשמה? הוא נותן או את זה או את זה.

מה שהוא נותן זה תלוי באילו מדרגות - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

תלמיד: מדרגה אחר מדרגה?

כן.

תלמיד: אז גם רוח וגם נשמה?

עכשיו לא נברר את זה, הוא נותן פנימיות.

שאלה: איך מתוך כך שאנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב, זה הופך להיות אש?

האור שאנחנו מושכים הוא אור חכמה, כשהוא בא לכלים דקבלה, הוא שורף אותם ממש, ומתוך כך מתפתחים מהרשימות החדשות עוברים חדשים.

תלמיד: ולמה הוא מתכוון שהאש הזאת צריכה להיות דלוקה תמיד על המזבח?

בצורה פשוטה, אנחנו צריכים תמיד להיות מוכנים לשרוף כל דבר שמפריע לנו להתקדמות.

שאלה: כדי להיות מוכנים לשרוף כל דבר שמפריע לנו להתקדמות צריך כוח.

אנחנו מבקשים, מתפללים, מתאחדים קודם כל, יחד מתפללים לבורא והבורא עוזר. הכול עושה הבורא, ואנחנו מבקשים.

תלמיד: במאמר כתוב שאם האדם משקיע כוחות, מגלים לו את האפסיות שלו. אפסיות זו לא עוצמה.

לא, בדרך מגלים לו שהוא בעצמו לא מסוגל לכלום. יפה, אז הוא ממשיך להתפלל, "תעשה, תן לי, תעזור לי". זה אחד משלבי הבירורים מה על האדם לעשות, מה אפשר.

שאלה: רב"ש כותב שהבסיס שלנו צריך להיות האמונה, ובלי זה אין בכלל מה להתחיל לדבר על תיקונים. מאין רוכשים אמונה?

מקבלים מלמעלה. אין לנו את זה, כוח אמונה הוא כוח השפעה, כוח שבלעדיו אי אפשר לעשות שום צעד נכון.

תלמיד: אבל הוא כותב שבלי אמונה אין על מה לדבר, אז אם בלי אמונה אין על מה לדבר, מדוע מדברים על כל שאר הדברים?

מפני שמשתוקקים להגיע לאמונה, בדרך לאמונה מתגברים בחיבור, בעבודה הדדית בינינו, עד שמגיעים לכוחות האמונה לפחות במשהו, שכל אחד יכול להאמין לאחר, לתרום, למסור וכך אנחנו מתחילים להרגיש איך אנחנו עובדים עם כוחות משותפים.

תלמיד: מה נותנת לנו האמונה?

האמונה נותנת לנו אפשרות להרגיש את הזולת ולעבוד עמו בגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: זה כלי? איפה האמונה מתלבשת?

אמונה היא הכלי שבו אני מרגיש את השני כחלק ממני, ומוכן להיות בו כחלק ממנו.

תלמיד: האם זה לא שייך לכל מה שאנחנו מדברים, לתיקון הרצון לקבל, האם זה מקדים לזה?

ודאי, זהו תיקון לרצון לקבל אבל זה עדיין קורה בצורה שאני מקבל חלק ממך ועובד עמו, אתה מקבל חלק ממני ועובד עמו, ואז גם בינינו יש משהו שנוצר שהוא חלק מהאדם הראשון המתוקן.

תלמיד: האם אתה אף פעם לא עובד על עצמך אלא אתה תמיד עובד על אותו חלק שבאחר שאתה יכול לעבוד עמו?

כן, או בו או בי.

תלמיד: אני בו והוא בי?

כן.

תלמיד: ואיפה התיקון שלך?

אלו התיקונים. איזה תיקונים אנחנו צריכים לראות? רק את אלו שאני לדודי ודודי לי.

תלמיד: מה אתה מתקן בו?

התכללות.

תלמיד: אתה מתקן בחלק של החבר התכללות?

בחלק שלי אני מתקן אותו, בחלק שלו הוא מתקן אותי, ואז אנחנו מתחברים.

תלמיד: בתהליך אתה מגלה תמיד את חוסר התיקון בך, אז מה אתה מתקן בו, בחלק שלו?

אני מתקן את החלק שלו בי והוא מתקן את החלק שלי בו.

שאלה: האם ההתקדמות בעבודה הרוחנית היא להגיע להכרת הרע שבתוכנו?

כן, בסופו של דבר זה מה שקורה, אבל חוץ מהכרת הרע, במידת הכרת הרע אנחנו צריכים לתקן אותו ולהגיע להכרת הטוב.

שאלה: איך יוצרים את קו האמצע?

אנחנו לא מייצרים את הקו האמצעי אלא אנחנו רוצים להגיע אליו, והוא מגיע אלינו מלמעלה.

שאלה: מה קורה אם יש העדר בקו שמאל?

העדר קו שמאל זה חוסר חיבור עם החברה.

שאלה: איך ללכת נכון בקווים שמאל וימין?

אנחנו צריכים לראות לפי המעשים. קודם כל עלינו ללכת תמיד בימין, כמה שיותר לחיבור, לפתיחה עם החברים, ואז ככל שיהיה ההיפך, שמאל, כך עלינו לעשות גם על זה תיקונים.

שאלה: האם יש דוגמה איך לעבוד עם כלי דהשפעה?

בעולם שלנו אני לא יודע מה אנחנו יכולים להראות, אולי אם אחד רוצה לעזור לאחר. תחשבו על זה ואחר כך נדבר. מתרחשים כאן כל מיני עניינים.

שאלה: קודם ענית לחבר שלא שמים מכשול בפני עיוור אבל אם הבורא נתן לחבר מצב שבגללו החבר לא מגיע לשיעור, האם המכשול הפיל אותו, או הכוחות שלו לא יכלו להתגבר על המכשול?

נגיד שכן.

תלמיד: איך העשירייה מרימה את החבר שכרגע לא נמצא איתנו בשיעור מעל המכשול?

היא עושה כל מה שצריך. הרב"ש כותב בכל מקום על איך מרימים את החבר ומצילים אותו. אבל צריכים לעבוד על זה, ולא איזה אחד מהעשירייה שאומרים לו שהוא אחראי, אלא כל אחד צריך להבין שזה נוגע לגורלו.

שאלה: הסברת שאני צריך לתקן את החלק של החבר שנמצא בי. מבחינת התפילה, אני תמיד מתפלל עבור החברים, כדי לתת לחברים. אבל אם אני יוצא מנקודת הנחה שהחברים מתוקנים ואני מתקן את החלק שבי, אז אני צריך להתפלל על עצמי וזה בגדר אהבה עצמית.

בסדר.

תלמיד: האם זה בסדר להתפלל בעבורי?

תתכלל ותתחיל להתפלל. החלק שלך בהם, החלק שלהם בך, לא חשוב, העיקר תתחברו יחד כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: הרב"ש כותב, "אולם אח"כ הוא בא לידי יאוש, הוא מגיע לשפלות כזאת, שאין הוא יכול להאמין, שהקב"ה יכול לעזור לו, לפי שפלותו שהוא רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית." מה המטרה שרב"ש מתאר את המצב הזה?

כדי שתדע עד לאלו מצבים אנחנו יכולים להיכנס, ליפול, ושבכל זאת אנחנו חייבים לפנות לבורא, והוא מציל אותנו על ידי זה שהוא מראה לנו את הקבוצה.

תלמידה: מה הפתרון לזה?

הפתרון הוא שאנחנו נגדל עוד יותר. בינתיים אנחנו כבר רואים שיש דרישה לזה, אבל אני לא בטוח שכבר עכשיו בכוחנו לסדר כאלו קשרים קבועים.

תלמידה: מה החשיבות של מפגש פיזי בעשירייה? אני מאוד אוהבת את הבנות בעשירייה שלי, אני כל הזמן דוחפת למפגש פיזי ואני רואה שהן פחות רוצות. מה החשיבות של זה? האם אני צריכה להפסיק?

לא, עלינו בכל זאת לקבל את הקשר בינינו כרצוי ולהשתדל להיות בו, אבל עם זאת להבין שלא לכולם יש כאלו תנאים שהם יכולים לבוא למפגש חי.

תלמידה: האם לא ללחוץ?

את יכולה ללחוץ, רק תלוי מה יהיה סוף הלחיצה, אם היא תביא לפירוד או לחיבור.

שאלה: האם יש הבדל בין המונחים משרת ועבד בהקשר של המאמר הזה? מה זה להיות משרת של הבורא ועבד של הבורא?

יש לנו מאמרים כאלה וצריכים לפתוח אותם. עבד זה מידת המסירות. משרת, אתה מגיע למסעדה וגם משרתים אותך. אלו דברים שונים לגמרי, קשר אחר.

שאלה: כתוב במאמר "ואנו מוותרים על השגת כסף וכבוד ושאר תאוות, מה שהגוף דורש שאנחנו נעשה את זה, ויהיה לנו תענוג מזה, ואנחנו מקיימים במקום זה את התורה ומצות, מה שהבורא ציווה לנו". מאיזה כוח לוותר על התאוות הגשמיות ולא להחליף בזה פרה בחמור?

זה מגיע לאט לאט במשך העבודה בקבוצה הגדולה, המקומית, וכך אנחנו יכולים לקבל תמיכה, עד שאנחנו יוצאים מהעיגול הפנימי ביותר ומתחילים להיכנס לעיגול יותר חיצוני. כך מעיגול לעיגול אנחנו יוצאים להרגשת הסביבה הנכונה והאמיתית.

שאלה: מה לעשות אם נראה לי שלא רק הבורא לא נהנה מהעבודה שלי אלא גם החברים לא נהנים, וגם אני בעצמי לא יכול ליהנות. מה זה אומר על העבודה שלי?

אם אף אחד לא נהנה מהעבודה, אם אנחנו לא יכולים להתחבר ליסודות העבודה, אז זה לא בסדר וצריכים לבדוק איפה אנחנו נמצאים.

שאלה: כתוב במאמר, "ומה שאתם באים אלי לבקש, הוא רק איך להגדיל את הרשות שלכם. זאת אומרת, אתם אדונים ואני העבד שלכם, ואתם הולכים כל היום עם טענות עלי, שאני בעל חוב שלכם", אבל אנחנו תמיד אומרים "למה לא ביקשת?", שכל רגע צריך לבקש מהבורא. איך משלבים בין שתי הגישות?

צריכים להיות תמיד ב"למה לא ביקשת?", כלומר לבקש, אבל גם להיות מוכן כל הזמן לתת ולהוסיף, וכך לעבוד בשני ערוצים יחד.

תלמידה: האם זה בסדר גם לבקש וגם שיש בזה טענות?

כן.

שאלה: האם אפשר למדוד את עצמי כלפי חברים שאני מרגיש אותם כגדולים, וכך לתאר איפה אני נמצא ביחס אליהם?

כן, כך צריך לעשות, ודאי, שהחברים יהיו הגדולים בעיני ואני מודד את עצמי כלפיהם בלבד.

שאלה: מה ההבדל בין דרגת בן המכבד את אביו, לעבד המגדיל את בעליו?

בן ועבד הם דברים מאוד רחוקים זה מזה.

תלמידה: האם הם הפכים?

כן. צריכים ללמוד, יש על כך מאמרים שלמים, עוד מעט נגיע.

שאלה: אני רוצה למדוד את הקרבה שלי דרך העשירייה. לָמה קודם כל צריך לשים לב לכמה החברים נראים לי מתוקנים, או לכמה הם נראים לי מחוברים ביניהם?

לָמה אני רואה כך? כי כך אני מבסס את כל העבודה הרוחנית שלי. איפה אני מבצע אותה? בקרבה ובריחוק, ובזה אני רואה איך אני נע לקראת המטרה.

שאלה: הבורא ברא אותנו ברצון לקבל על מנת לקבל והוא לא מעיר את רוב האנשים, הוא עדיין נותן להם חיים שהם בעיקר ייסורים. לָמה הבורא לא מעיר את הנקודה של כולם, ומי שלא הולך בעבודת ה', אז שיעבור ייסורים. מה אשמים אלו שעוברים ייסורים והוא עוד לא העיר אותם לדרך אליו?

אנחנו לא נכנסים לעבודה של הבורא, אני לא מתערב בתכניות שלו. ודאי שאני רוצה שכבר עכשיו הוא יקיים את התנאי של גמר התיקון ויביא אותנו לכך, אבל אז ניכנס לכאלו בעיות, שרק לא הן. עלינו להבין שהבורא עושה זאת כלפינו לפי החשבון שלו בצורה הכי רכה ומועילה.

שאלה: אמרת השבוע שאנחנו מפונקים. כאשר ילד מפונק, אז הסיבה בדרך כלל היא שההורים שלו מפנקים אותו, ובשבילנו אתה ההורים. האם יכול להיות שאתה מפנק אותנו יותר מדי, עונה לנו על אותן שאלות שוב ושוב בסבלנות יתר? האם אפשר לבקש אולי יחס יותר נוקשה, יותר רציני, כדי שנהיה פחות מפונקים?

אני כבר זקן ואין לי כוח, אבל אני אשתדל, אשתדל להרביץ יותר.

שאלה: לעבד יש מידה של מסירות, של נאמנות מוחלטת. מאיפה מקבלים כזאת תכונה?

הכול מלמעלה, מה הבעיה? האור העליון מאיר על הרצון לקבל ועושה אתו מה שהוא רוצה, והאדם הופך להיות כחומר ביד היוצר.

תלמיד: הוא כל הזמן חומר ביד היוצר. מהי ההחלטה הזאת של נאמנות או של מסירות מוחלטת?

כי הוא נמצא כחומר ביד היוצר.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב שכל עוד אדם נמצא בכלים דקבלה והוא מקבל, הוא מתרחק מהבורא. אז איך יוצאים מהמצב הזה כי כל עוד אנחנו לא בהשפעה אנחנו בכלים דקבלה.

על ידי שאתה מתחבר עם החברים אתה מגיע למצב של החלטה, שאתה חייב לצאת מכלים דקבלה, ואז אתה מגיע להחלטה שאתה לא רוצה לקבל שום עזרה מלמעלה, אלא אם כן, בונים בך כלים דהשפעה. כך אתה מתקדם עוד ועוד.

שאלה: לאיזו קבלה בכלים דקבלה שמרחיקה אותו מהבורא הוא מתכוון?

זה ברור. אם אני עובד עם כלים דקבלה כדי לקבל בהם, ליהנות מהם, אז ודאי שזה מרחיק אותי מהבורא.

שאלה: אבל אתה תמיד בכלים דקבלה, אתה לא יוצא מיד מהכלי דקבלה.

השאלה היא אם אני בוחר להיות בהם, או שמאין ברירה אני נמצא בהם.

שאלה: אז אם אתה נמצא בהם מאין ברירה אתה לא מתרחק מהבורא?

יכול להיות שלא. אני מתנגד, אבל אין לי ברירה ואז אני מקבל לחיים משהו שאני חייב כדי לחיות, אבל "בשביל מה אני חי?" זו כבר שאלה שהיא מעבר לחיים. אלא בשביל מה אני חי? אז אני חי כדי לקבל מלמעלה כוחות להתעלות למעלה מכלים דקבלה.

שאלה: גם כשהוא מסכם את המאמר הוא כותב שאי אפשר לעבוד בלי תענוג. מהו התענוג שניתן לקבל אותו כדי להתקדם?

זה תענוג שהייתי מוותר גם עליו, אבל אני מבין שבלעדיו אני לא יכול. זה מין חומר דלק, או כמו שאתה נמצא ברכב בלי ללחוץ על דוושת הגז, שהרכב עובד מעצמו כדי לא לכבות.

שאלה: עם איזה כלים עובדים כשקורה התיקון?

תמיד עם כלים דקבלה.

שאלה: גם בהשפעה אתה עובד עם כלים דקבלה?

ודאי, אין כלים אחרים, הרצון לקבל תמיד עובד.

שאלה: אז מה משתנה אם זה תמיד בתוך הרצון לקבל?

משתנה הכוונה. נניח, אני רוצה להשפיע על ידי הפעולות האלה, על ידי הפעולות האלה לקבל, על ידי הפעולות האלה להיות לא כמשפיע ולא כמקבל, אלא להשקיע בזולת.

שאלה: לָמה כשמתרחש שינוי הכוונה אז אפשר להתחיל להרגיש תענוג בכלים?

כי אתה לא מקבל את התענוגים האלה לעצמך, ולכן אתה מזדהה עם הבורא.

שאלה: אז מי מרגיש את התענוגים אם זה לא אתה?

אתה מרגיש תענוגים מכך שאתה מוסר אותם לאחרים ובזה אתה משתווה עם הבורא.

שאלה: זאת אומרת שהתענוג הוא לא תענוג כדי למלא את עצמך?

לא.

שאלה: וזה עדיין נקרא מילוי?

אתה מקבל מילוי מתוך זה שדרכך עוברים אורות, וממלאים את הכלים של הזולת.

שאלה: מקודם דיברנו על כל מיני השוואות, האדם עושה השוואה בין דברים, עבודת המקובלים עם העביות כנגד המסך, אבל מול הבורא אתה לא יכול לבדוק.

מה אני יכול לבדוק?

שאלה: אתה לא מודד מולו?

לא. אין לי שום אפשרות

תלמיד: יש דברים שיש להם השלכות עד היום, עד הרגע.

זה מהעולם הגשמי. בעולם הרוחני אין. רגע עבר - סגרת חשבון, עכשיו כל יום אתה חדש.

תלמד: לא.

מה לא? זה לא כמו אצלנו בעולם הזה. כל יום אדם חדש, כל יום יש לו איתו חשבון חדש. מה הבעיה? תקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.

תלמיד: אני כרגע עם תוצאות מהעבר, לא דברים שאני רוצה או שמח בהם אלא איך שאתה מתגלגל.

זה לא חשוב. אני אומר לך, אתה צריך לראות את עצמך שאתה קמת כחדש, כנולדת.

תלמיד: גם אם הכול עבירות ודינים?

עם כול מה שהיה. תשתדל למחוק את הכול ולהתחיל דף חדש.

שאלה: כתוב שאדם לא יראה את מצבו האמיתי טרם שיהיה מסוגל לתקן. מה זה מסוגל לתקן?

מסוגל לתקן, מסוגל לבקש להקל את מצבו האמיתי ולבקש עליו תיקון.

שאלה: משהו קרה בעבר וכרגע יש איזה נתק ביני לבין איזה חבר. קמתי בבוקר ויש נתק עם החבר. מה זה אומר שאני עכשיו בא לדבר הזה חדש?

אתה צריך לבוא לחבר ולהגיד - אני הבנתי מה קרה אז וכמה הייתי לא בסדר ואני מבקש, בוא נמחק כל מה שהיה. זה הכול.

תלמיד: האם מהמצב שאני כאילו חדש, לנקות את מה שכרגע עולה?

כן.

שאלה: מה לעשות כדי לחשוב רק על החברים ועל הבורא כל הזמן?

לחשוב.

תלמיד: האם יש נקודת בחירה כזאת?

אין פה נקודת בחירה, אתה כל הזמן נמצא בתוכם, יחד איתם.

תלמיד: באות מחשבות ואתה אומר, טוב אחרי זה אני אחשוב על החברים, ועכשיו אני אתעסק בשטויות.

בסדר, גם טוב.

תלמיד: איך להתגבר על זה?

לבקש מהבורא. תמיד לבקש מהבורא, כי ממנו אתה מקבל כל מחשבה ומחשבה - טובה, רעה, קטנה, גדולה.

שאלה: איך מגיעים מ"ואהבת לרעך כמוך", עד "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך"?

אני לא יודע. אנחנו עוד לא הגענו למצב "ואהבת לרעך כמוך" כדי לעשות משם קפיצה ל"ואהבת את ה' אלוקיך".

תלמיד: שמחה זה סימן לאמונה, ותוצאה ממעשים טובים. האם זה כך?

כך כתוב.

שאלה: אנחנו מתייחסות ממש ביראה לתפילה וכל הזמן מנסות להבין מה זה. למשל, נגיד שחיברנו תפילה לפני הרבה זמן, וכל יום אנחנו דופקים על הנקודה הזאת. עכשיו אני שומעת שהתפילה צריכה להתחדש כל יום. מה זה אומר שהתפילה מתחדשת כל יום, זה רגשות, זה מילים, זה יחס? או שלקחת אותה התפילה שחיברנו לפני שנה וחצי, וכל הזמן דרכה דופקים על הדלת של הבורא?

העיקר שיתחדשו היחסים שלכם כלפי הבורא, שיהיו יותר ויותר עקשנים, חזקים יותר. איך זה הולך להתממש, זה לא כל כך חשוב.

שאלה: שאלה שמגיעה מתוך כל השיעורים. כל יום, כל פעם אנחנו חווים דברים שאנחנו לא מסכימים, לא מוצאים חן בעינינו, אולי מהעולם, מהחברים, יכול להיות כל פעם משהו אחר. האם נקודת התפילה, זו הנקודה שבה אנחנו צריכים לחדש את היחס שלנו כלפי החברים או העולם, ולראות אותם כמשהו שלם ומושלם, ונברא על ידי הבורא?

כן, ודאי שכך אנחנו צריכים לראות את הבורא, את פעולות הבורא, את עצמנו.

שאלה: חברה מקטרגת על עצמה, מדברת על עצמה בצורה לא יפה כלפי העשירייה.

האם היא מדברת על עצמה לא יפה, או על עשירייה לא יפה?

תלמידה: על עצמה. היא אומרת שהיא יותר רעה מהאחרות, איטית.

יש אנשים שבאופי שלהם להגיד שהם יותר רעים מכולם, כן. בדרך כלל אנשים מדברים על עצמם שהם יותר טובים מכולם. מפני שהרצון לקבל לא נותן להם לראות את הרע שבהם, ואת הטוב שבהם הם רוצה להבליט ולהראות לכולם. לכן זה קורה. מה לעשות? אני לא יודע, אני חושב שהדברים האלה עוברים עם הזמן. כמו שרוצים להראות את הרע שבהם, גם הטוב שבהם, ולא לשים לב כל כך על מה מדברות החברות. לתת לזמן לעשות את שלו.

שאלה: באחד המאמרים של "שמעתי" הוא כותב שתפילה שלמה צרכה להיות גם על העבר. איך לעשות תפילה שלמה בלי להיות כסיל שאוכל את בשרו?

מגיעים לפעמים זמנים שאנחנו עושים חשבון על העבר. והקבוצה כולה מתחילה לקבל הרגשה בחיבור, כמה היינו אנחנו טובים, רעים. בדרך כלל אנחנו לא עושים חשבון על העבר. אנחנו עוד לא מלומדים מספיק, כדי לעשות חשבון נכון עם העבר. זה דבר אחד. דבר אחר מה יש לך היום נכון, שאתה בטוח שבמצב של היום אתה יכול לעשות ביקורת על העבר? כל יום אדם חדש. הוא מסתכל על אתמול, על שלשום, על מה שהיה לפני שנה, אם הוא יכול בכלל לתאר לעצמו - זה בלתי אפשרי, אבל נגיד. ואז מה יהיה, מה יקרה?

זאת אומרת, אנחנו בסופו של דבר תקועים. עד שיבוא המאור ויאיר לנו בצורה נכונה, באור שלו, על כל הדרך שלנו. כמו שלמדנו בבית ספר נגיד, דומם צומח חי מדבר. איך הטבע מתפתח. כשאנחנו נדע ותהיה לפנינו כול הפנרומה, איך אנחנו מתפתחים, במה אנחנו כל הזמן משתנים, ואיך אנחנו יכולים לשפוט ממחר את היום. זה לא פשוט. דבר עם הילדים ותראה איך אפשר לעשות זאת. לכן קשה לנו מאוד לעשות את זה בציר הזמן, זו בעיה קשה. אני לא מתכוון עכשיו לפתוח את הדברים. התכללות כלים בכלים, זה דבר מאוד לא פשוט. מי שלמד, נגיד במתמטיקה זו התכללות של המספרים. מהיום לאתמול, איזה צעדים עושים, בינתיים זה לא כדאי. על זה כתוב עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.

(סוף השיעור)